_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

צַדֵּיקִים וַחֲסֵידִים

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (בִן-גריון)

לתוכן הענינים

 

מֵהָרַב וְעוֹד

א

בְּאֶרֶץ רְחוֹקָה

איש יהודי היה בארץ ווֹלכיה, ושם האיש אליעזר.  ויהי האיש הזה בר-אבהן ובר-אורין, ירא את ה' ונושא ונותן באמונה.  הוא היה גר בבית-מלון שפל, בנוי על חוף נהר, ובו אניות יהלכון, והנהר יפליג בין שתי שדרות הרים וגבעות.  רוב העוברים ושבים לא התעכבו שם, רק אלה שכלתה להם צידה סרו אל הבית; ובעליו היו מאכילים ומשקים לכל בא ולא הבדילו בין מי שמשלם ביד רחבה ובין מי שאינו משלם.  גם אשתו אשה כשרה היתה, עושה בכל דבר רצון אישה ולא קבלה על ה', אף כי סגר את רחמה. 

ויהי ביום אחד, כי שבתו רגלי אורח אצלם, והאיש יושב לבדו ומביט אל החוף וחושב על-דבר אלהים, שבא בברית עם עמו, ועל דרכיו, כי נסתרו מבני-אדם, באו שודדי-ליל בספינה וישבּו אותו ויעבירו אותו אורחות ימים וימכרו אותו לעבד ובני שבט אחד מבני העמים.  וישב שם ימים רבים.  פעם עלתה במחשבתו לברוח ולשוב אל ביתו ואל נוהו, אבל מן השמים עיכבו בעדו.  והוא משרת את אחד מן השרים היושבים ראשונה במלכות, ויעבדהו באמונה וכל אשר עשה הצלח בידו.  וירא אדוניו כי ה' עמו, ויגדלהו ויפטרהו מכל עבודה קשה ויפקדהו אך על ביתו; והיה כבוא השר משער המלך, עליו היה לצאת לקראתו ולהביא לו ספל מים. 

יום אחד שב אותו שר מחצר-המלכות סר וזעף, ופניו אין אתו כתמול שלשום.  ויגש אליו אליעזר ויאמר לו: אל-נא יחר אף אדוני עלי, אם אשאלך מדוע פניך רעים.  וין אותו השר לאמור: סכנה מרחפת על ארצי מפחד אויב, שקם עלינו עתה להכחיד אותנו, והוא חזק ממנו.  ענה והשיב לו: אל דאג לה' התשועה. 

ויבוא מלאך ה' אל אליעזר בחלום הלילה ויגל לו תחבולות המלחמה, איך לנצח אותו אויב.  וישכם בבוקר ויגד הדבר אל אדוניו.  ותכשר התחבולה בעיניו וירץ אל מלכו, להגיד לו את חזון עבדו.  ויהי בשמוע המלך את דברי השר, ויקרא בעליצות נפשו: עשה נעשה כדברו וזר-הנצחון

יהיה על ראשנו.  ויתן צו לכל פקידיו ולכל אשר על הצבא ועל הרי המבצר לעשות כדבר אליעזר.  וינצחו ביום קרב את כל מחנות האויב ויגרשו אותו מן הארץ.

ויגדל המלך וינשא את אליעזר בגלל הברכה אשר הביא לארץ ויעשהו לאחד מרואי פניו ויעשיר אותו עושר רב.  והוא יושב בחצר-המלך כאחד החורים.  אולם את שבּתו לא יעשה חול ולא יתגאל בפת-בגם ומתחת מעטה ארגמן לבש שק.

ויאלצהו המלך לקחת אשה את בת משנהו, והוא לא נגע בה.  כל הימים שקטה הארץ באין מחרד, מאז היה אליעזר לאחד מיועציה; ונפשו הומה בסתר, בראותו אותה עיר על  תלה בנויה ובזכרו שעיר אלהים מושפלת עד שאול תחתיה.  ותצק לו האשה יום יום ותשאלהו לאמור: למה נפלו פניך? והן כל משאלות לבך ימלא המלך ואך את כסאו יגדל ממך.  ויאמר אליעזר אליה: הנני לגלות לך את אשר עמדי, גוּנוֹב גוּנבתי מארץ-העברים ותחרד בת-המשנה מאד, כי הן אסור היה לבני עם היהודים לצעוד על אדמת ארץ הזאת, וכל העובר על החוק הזה אחת דתו למות.  ותחן אותו האשה ותשלחהו בסתר לארצו ותעניק לו מתנות רבות ותתן לו הרבה כסף וזהב. 

הוא אך הרחיק לצאת מן הממלכה הזאת ויבואו שודדים ויקחו ממנו את כל אשר לו ואותו שלחו ריקם.  ויהי תועה ימים רבים, נודד ממדינה למדינה ומעיר לעיר וכמעט נלאה נלאה מכל העמל הרב.  ונגלה אליו אליהו בדרך ואמר לו: אל יפול לבך ושבת אל ביתך ומצאת את אשתך בחיים יושבת ומחכה לך; ובזכות נדודיך הרבים יוָלד לך בן, אשר בו ישראל יתפאר, וקראת שמו ישראל.  החוזה חדל לדבר וילך לו.  וישא הנודד את עיניו וירא שביל אחד ישר.  וילך בשביל ההוא ויבוא בעוד ימים אל ביתו.  והוא אז כבר זקן ושבע ימים, כי רבה העת אשר בּילה בארץ הרחוקה. 

ויפקוד ה' את אשתו, אם גם זקנה היתה, אחרי בלותה היתה לה עדנה ותלד לו לעת מועד בן.  ויגדל הנער ויגָמל ותמת אמו, ויקברה אביו הזקן במורד ההר.  עברו אך ימים ויגידו לאליעזר מן השמים: תו גם אתה לביתך ונאספת אל אבותיך. 

בין-הערבים היה: תחת אודם השמים ישב האב עם בנו, השׂיבה והבחרות, ומנוחת – עצב מלאה את פני היקום.  ידע רבי אליעזר, שבנו זה הקטן צפוי לגדולות ועתה בעדנו באִבּוֹ ישאר עזוב לנפשו.  ויקחהו על זרועותיו ויאמר לו: אהובי בני, הנה אתה תאיר נרי – וזכרת תמיד כי ה' עמך!

ויכל לדבּר ויאסוף רגליו וימסור את נשמתו לשוכן מרומים

 

ב

שְׂכַר מִצְוָה

בכפר אחד בין הרים גדולים, אשר בקצה פולין המדינה, דר איש יהודי אחד, ושמו אליעזר, ולו אשה ושמה חנה.  והיה האיש הזה ירא ה' והוא משתוקק תמיד להכניס אורחים בביתו.  והיה ביתו רחוק מאֵם-הדרך, וישכור לו נער אחד מבני-האיכרים, כי ישב על יד שער-הכפר, ויצווהו לאמור: כי יַראה לכל עובר-אורח את הדרך אליו ולא יתן את הגר לתעות בכפר.ובראות אליעזר זר הולך היה רץ לקראתו והיה נותן לו שלום ולוקח מעל שכמו את החבילה, והיה מבקשו לסור אליו ולרחוץ את פניו, ידיו ורגליו ולאכול כי רעב, ולהיטיב לבו במים כי צמא.  ואם עני היה האיש הזה היה נותן לו מתנת-יד; ואם מן הביישנים היה, היה שׂם בחפציו מתן בסתר והיה מדבר אל כל קשה-יום.  ואשת אליעזר גם היא היתה אשה כשרה וטובת-לב בקבלת-אורחים.  ואם גם בנים לא נולדו להם, לא המרו את פי ה' ולא שאלו אחרי דרכיו, ויחיו שניהם בתום ובעשות צדקה וחסד.

ויהי היום ויתיצבו במרום בני-אלהים וידברו על-אודות דרי-מטה ויהללו את ההנהגות הטובות של היהודי הכפרי הזה, כי אוהב הוא את הבריות ומקרבן ותמים פעלו עם בני-אדם, לא יבדיל בין עשיר לעני, ואינו עושה פדות בין ירא ה' ובין איש פשוט כי יבואו אליו.  ויבוא אחד מבני-סמאל

ויתערב ביניהם ויסיתם להביאו בנסיון, למען יראו, אם לא יסור אז ממידתו וישאר נאמן ללבו.  וישאלו לאמור: מי ילך לנסות את אליעזר? ןיאמר השטן: שלחו אותי אליו וארד מטה ואחפש ואראה, אם לא יקלל אדם, אם יחשוב כי עוול בלבבו.  ויען אליהו הנביא ויאמר: לא טוב הדבר, כי ילך הוא ודרכו רמיה, אני אלך ואנסה את אליעזר ואַראה לכם את צדקתו.  ויענו בני-מרום ויאמרו פה אחד: טוב כי ילך אליהו התשבי ולא ילך השטן.

וירד אליהו משמים ארצה ויתלבש כעני ויבוא הכפרה, ביום השבת בצהרים, במקלו ובתרמילו, וידפוק על דלת בית-אליעזר ויאמר: תנה לי מקום לנוח בו, כי באתי זה עתה מ הדרך ועייף אני.  ואליעזר לא הוכיח אותו כי חילל את יום הקדוש, אשר ציוָה האל לנוח בו, ויתן לו שלום ויבקשו להניח את משאו ולנוח, ויבא לו מים לרחוץ, וחנה אשתו הביאה לו אוכל, וימרו לו: סעד, אדוני, כי רעב אתה מן הדרך.

ויתפלא אליהו על תמימות האנשים האלה ויחרש.  ויעש את עצמו כאוכל מאשר הגישו לו, ולא בירך ברכת המזון, כדי לנסותם עוד, וישב עמהם עד כי נטה היום ולא התפלל תפילת-מנחה, וגם על תפילת ערבית עבר.  ובכל זאת לא נתן אליעזר את האורח המוזר ללכת לדרכו ויאמר לו: על-כן באת בצל קורתי, לין אצלי הלילה וקמת בבוקר והלכת לדרכך בכי טוב.

וישמע אליהו וישאר אצלו וישרת אותו אליעזר, ויציע לו את המיטה, וחנה הביאה סדין לבן ומִכסה לאורח. 

ויהי ממחרת וישכם אליהו לדרכו, וכבר קם בעל-הבית משנתו להתפלל, ויתן אליהו מיסת-ידו גם צידה לדרך נתן לו, כאילו לא עבר האיש אתמול על מצות ה' לבוא ביום קודש, והוא ירא את ה' מנעוריו.

וירא אליהו את לבו הטוב של אליעזר ויתגלה לו, ויאמר אליו: דע, כי אליהו התשבי אני ובאתי רק לנסותך ולראות, אם לא אמרה את לבך ועתה ראיתי, כי "אהבת ישראל תקועה בלבבך" וכי לא גבה לבך להוכיחני על מעשי.  ובשכר זה, כי עמדת בנסיון, תזכה לבן אשר יאיר עיני בני-ישראל.  ויעָלם אליהו ואיננו.  ויפול אליעזר על פניו וישתחו, וחנה כי שמעה את הדבר ויפג לבה ותאמר: חסדי ה' רבים!

ויהי לתקופת השנה ותלד האשה בן, ויקראו אותו בשם ישראל, והם כבר היו באים בימים, ולא זכו לגדל את הבן הולד להם, וישכבו עם אבותיהם, בהיות בהם היחיד עוד נער קטן.  ויגדל הנער מעצמו וימצא את ה' ואת דרכו בהיותו בודד, ויצא שמו בכל הארץ.  ורבים השיב מעוון, ויהי לאחד מרבּי ישראל.

 

ג

הָאִמָּהוֹת                                               

בימים קדומים חי איש חסיד אחד, אוהב רבותיו ומתגעגע לשמוע תמיד מן הגדולות אשר עשו.  ועוד ביותר דבקה נפשו במורה החסידים, שחשבהו למלאך שלוח ממרום להפיץ אור בין בני-אדם.  עשר פרסאות היה יכול ללכת בדרך, לדבּר עם איש, אשר חשב עליו שהוא יודע לספּר על דבר הרב; ובעד כל שיחה היה נותן כל חללא דעלמא.

ויהי היום והוא נסע לרבו ליום מועד ושבת, ויתע מני דרך, וישב על עקבו, וירא כי תעה עוד יותר.  וכה סבב כל היום, עד כי רד השמש.  ויהי ערב וחושך, וערפל כּיסה את עין הארץ, ויתירא ללון בשדה בלילה, מפני חיות-היער, ויתפלל לאלהיו: אנא, הביאני למושב בני-אדם; ויפקח ה' את עיניו וירא נר נוצץ מרחוק וילך לאור הנר עם עגלתו.  ויבוא לכפר אחד וכלב לא חרץ לשונו. 

ויהי בעמדו שם ולא ידע אנה יפנה.  והוא עיף ויגע, ויאספהו איש-זקן עברי הביתה ויתן לו מקום ללון ומספוא לסוסיו ויאכילהו וישקהו בסבר פנים יפות.  וימצא הזקן חן בעיני האורח החסיד, וירא כי רוח בו וכי טוב-לב הוא, ואם גם גדול הוא ממנו בשנים ונשוא –פנים, לא מנע את עצמו מלשרת אותו.  ויאמר לנפשו: לא לחינם הביאני ה' אל המקום הזה, אנסה דבר אל בעל-הבית, אולי שמע הוא על-דבר איש ישראל, וידע דבר על אודותיו.  וישאל את הזקן לאמור: הידעתם דבר על הבעל-שם? ויאירו פני הזקן ויאמר: אמנם אדע רבות על דבר הצדיק הזה, ואחת מנפלאותיו אשר עשה הלא היא היתה בערש ילדותי...

וישב הזקן על מושבו, והחסיד לקח לו הדום לרגליו, ולא נתנו לעשות זאת, ויאמר: הנח לי, לשמוע דבר מפרשת המורה הוא אצלי כקבלת – התורה, וישב ויקשב, והזקן פתח את פיו ויסַפּר: " אבי מכובדי, הריני כפרתו, היה מתושבי כפר זה והיה איש תמים, הולך בדרכי ה' ומקיים מצוותיו כפשוטן; בדרך חסידים שמקרוב באו אז, לא הלך ואל תהלוכותיהם לא שעה.  וכאשר הופיע שמש רבי ישראל בן אליעזר והתישב בעיר הסמוכה לכפר ההוא ורבים החלו לשיח בנפלאותיו, לא פנה אליו; לא מחוסר-אמונה עשה כך, רק באמרו אל לבו: אל תנסו את ה' ואל תבקשו נשגבות! יום יום סיפר כל עובר חדש שמועות מהרב הזה וסיעתו; ורבים מעידים, כי ה' השרה שכינתו על האנשים האל וכי מיום נסתם חזון מישראל לא היה עוד כה.אבל אבי לא סר על-ידי זה ממעשיו ומנהגיו עד עתה והוא גם היה כבר בן חמישים, עברו רוב שנותיו בפשטות ותמימות.  ואיך יחל לעבוד את ה' בדרך חדש, כי נפלא ממנו?

" רק אמי מורתי, זכרונה לברכה", הוסיף הזקן לאמור,"רק עם אמי היתה רוח אחרת.  היא היתה אשה כשרה וצנועה, ששמרה רצון בעלה ודרכו דרכה; אבל הפעם הרגישה את האור החדש, ותצק לאבי, כי ילך לרב הזה, לבקש ממנו ברכה, כי לא הרתה ללדת זה כמה שנים, ואחרי הבנו השלוש שילדה לו, לא פקדה ה' עוד ובן לא היה להם, ואני לא נולדתי עוד.  ולא אבה אבי שמוע לה. 

ויהי מקץ ימים ותהר אמי לשמחתה ולשמחת אבי, אבל הנה ימי הריונה אלה היו קשים מכל אלה שהיו לה, ולא יכלה לעשות כל מלאכה בבית.  ואז בקשה עוד הפעם את אבי ללכת אל אותו רב.  ואבי עמד על דעתו ויאמר: ה' יעזור לנו כאשר היה עמנו עד עתה.  אבל ההקלה לא באה.  וכאשר קרבו ימי הלידה הפעם, ותפחד אמי ותדבר שוב על לב אבי, כי ילך לצדיק אשר תבטח בו ולבקשהו כי יתפלל בעדה.  ויאטום אזנו משמוע לה ויאמר: אשרי אדם בוטח בה'!ויהי בבוא ימי האָבנַים ותקש אמי בלדתה ותבוא בסכנה, וידי המילדת רפו להושיעה, וגם היא ידעה שהרב רבי ישראל מושיע הוא בכמו אלה; ותקרא לאבי החדרה ותאמר אליו, כי אם לא יזדרז ללכת תיכף אל "בעל המופת" הזה, אז בנפש אשתו הוא,ולא יאבה ה' סלח לו.  לשמע דברים כאלה לא יכול עוד אבי להקשות את לבו, ויחבוש לו סוס וירכב אל העיר הקרובה אשר שם גר הרב. 

"וסער גדול בא בלכתו ויחרדו האילנות ביער אשר עבר בו.  ומי הנהר הבא אחריו המו ויעלו על כל גדותיו.  כמו מן השמים נלחמו את אבי למנעו מדרכו.  הסוס נכשל בדרך, ואבי לא אמר נואש ויתגבר על כל המכשולים ויבוא אל עיר מגורי הבעל-שם אחרי חצות הליל.

"בכל הבתים היה אופל בבואו וכל יושבי העיר הוזים שוכבים על מיטתם, רק בחדר אחד מבית קטן יאיר נר.  ויקרב אל הבית ויאמר לדפוק בחלון ולשאול למשכן הצדיק.  ויבט חרש שמה, וירא איש זקן יושב על-יד השולחן ופניו מאירים וארבע נשים זקנות עומדות מולו, והן לבושות לבנים ועל ראשן תופיע נהרה, ויחרד מאד וירא לנפשו לדפוק עוד; וירא בית-מדרש סמוך לַבּית הזה ויאמר: אלך ואאיר את השמש.  ויהי בפתחו את הדלת, ויבּהל וישתומם, כי הנה אותו זקן, אשר ראהו לפני רגעים בחדרו, יושב שם עם מוטה לארץ ועורך חצות...  ויאמר לעצמו: אין זאת כי רוחי אין אתי, וילך משם אל הבית ויבט בחלון החדר; והנה אותו זקן עוד יושב על מקומו וארבע נשים עומדות אצלו ונאור מאיר על ראשן.  ויפחד מאד ויאמר: אלך שוב אל בית-המדרש, כי שם בית אלהים ולא יאונה לי רע.  והנה הזקן יושב גם שם על הארץ כבתחילה, ומורא גדול נפל עליו          

ולא ידע את נפשו...  ופתאום התעורר היושב ויקרא בקול: פתחו שערים! ויתעלף השומע ולא עמד עוד רוח בו.  והנה נפתחה דלת הבית ויצא אליו האיש הזקן ויגע בכתפיו ויאמר לו: קום והתעורר וירדת אל ביתך, כי אשתך כבר ילדה זכר, וקראת את שמו ישראל כשמי, ויהי הדבר כן.  והנה אנכי הוא הניצב לפניכם בזה". 

וישכם הרב החסיד בבוקר וירחץ ויפרד מעל הזקן בשלום וישב בעגלתו ויסע לרבו, ויבוא אליו עוד במועדו.  ובספרו לו את המעשיה, אשר שמעו אזניו, ויען ויאמר לו: הן גם אני ידעתיה, ומרבותי שמעתי, כי אותן ארבע הנשים היו האמהות שרה, רבקה, רחל ולאה.

 

ד

הַשִׁכּוֹר וּמַפְתֵּח – הַגְּשָׁמִים בְּיָדוֹ 

  בימי הרב רבי ישראל היתה בקיץ אחד עצירת – גשמים ימים רבים.  השמים היו כנחושת ומטר לא ירד ארצה ויבשו כל השדות והכרמים, התמעטו הנהרות ויושבי הארץ יראו מאד, כי תבוא שנת רעבון גדול, ובר מן השנים הקודמות לא הכינו להם.  ויגזרו ימי תענית-צבור בכל עיר ועיר ויענו בצם נפשם וישפכו לפני ה' שיחם, והוא לא שמע להם.  בכל יום ויום עלה השמש ויקדח כל ירק וכל עשב.  ותרעבנה הבהמות בשדה מאין מרעה, ויתיקר שער הלחם ויצעקו העניים ולא קם עוד רוח באדם. 

ויבואו תלמידי הבעל-שם לפני רבם ויקבלו לפניו ויבקשו אותו כי יתפלל לפני ה' כי יפתח את שערי השמים, ויען ויאמר להם: לא בידי עכשיו מפתח הגשמים.  ויאמרו אליו: איך יוכל אדוננו לראות במותנו, אנו וטפנו ובהמתנו, לפניך? ויאיצו בו ויתחננו לאמור: עשה למען עמך, רבנו, ואם פשענו וגדול עווננו, עשה למען תינוקות של בית רבן, של טעמו טעם חטא.  ויאמר הרב: סר כוחי מעלי עתה ואינני יכול לגשת לפני האלהים, אבל הרחק מזה עשרים פרסה יושב בעיר קטנה איש ושמו ראובן ושם אביו יעקב, לכ אליו;אם יעתר לכם, להתפלל בעדכם, כי אז יבוא הגשם ממעל, ולכל בני-העולם תהיה הרוָחה.  –ויתמהו האנשים על אשר לא יתפלל בעצמו לפני הקדוש-ברוך-הוא; אבל הם התרגלו לשמוע בקול רבם ולא להרהר אחרי מידותיו, וישימו לדרך פעמיהם ויבואו לאותה עיר שלושה אנשים חשובים ואנשי-מעשה, ועיני כל ישראל צפויות אליהם. 

וישאלו בבואם את אנשי העיר לאמור: היש אצלכם איד קדוש, ושמו ראובן ושם אביו יעקב? ויענו כולם: לא היה כזה בתוכנו וקדוש לא ישכון בגבולנו, אנשים פשוטים אנחנו.  ויאמרו הצירים: חקרו ודרשו, כי לא לדבר ריק שלחנו רבנו הנה.  ויאמרו אנשי העיר: כנים אנחנו ואמת אנחנו דוברים; האיש אשר אתם מבקשים אַין  ולא ידענו כמותו.

ויען איש אחד מן הקהל לאמור: אמנם בבית סמוך לבית-עלמין יושב איש-עברי אחד, והוא שותה שיכור כל הימים, וכל תרופה לא צלחה להשיבו אל דרך הטוב, שמו ראובן בן יעקב.  

ויאמינו האורחים, כי מורם לא התל בהם, וילכו אל הבית, אשר הראה להם האיש, והבית שפל-קומה, קירותיו עקומים והדלת שבורה ופתוחה.  ויראו בחדר צר, שחור תארו, איש בבגדים קרועים על רגלו האחת מנעל והשנית יחפה, ישן על גבי הקרקע, מצע תבן שמתחת לראשו נמוט-וריר יוצא מפיו ונוזל.  והם באמונתם ברבם לא נסוגו אחור וינסו לעורר אותו, ולא הקיץ השוכב, וימשכו אותו בידיו, ולא נע.  ויאמרו השכנים: לשוא עמלכם.  אחרי ששתה הלז לרויה, הוא שוכב כל היום דומם, וכל דבר שבעולם לא יקים אותו על רגליו; והיה אם דבר לכם אליו, עליכם להמתין ע הבוקר, כי אז הוא רוחץ את ידיו ואת פניו ומתפלל תפילה קצרה, בטרם יחל לשתות.-ויעשו האנשים כן, וילינו בעיר הלילה, ובבוקר השכם קמו וימהרו אל המקום, וימצאו את האיש עומד כבר בטליתו הקרועה וזקנו העבות ופניו השחורים כפני שד.  וכמעט קט, עוד לא הספיקו לומר דבר, והוא כבר חולץ את תפיליו ומושיט ידו אל הבקבוק המלא, העומד לפניו.  ויחזיקו בו הבאים ולא נתנוהו לנגוע במשקה.  ויאמרו לו: הרב ישראל בן אליעזר שלחנו אליך, כי תתפלל לירידת גשמים.  ויגער בהם האיש ויאמר: איזה רוח עבר עליכם לבוא אלי? הניחוני ואשתה! ולא נתנוהו האנשים לעשות כן, ויאַבק עמהם; וירא כי לא יכול להם, והמה הפצירו בו, וחזרו ושילשו שאלתם: עשה מצוַת רבנו, כי שלחנו אליך, ויקרא האיש בקול גס ויאמר: ריבונו של עולם! עמך ישראל צריכין למטר, אנא, פתח ידך והמטיר להם גשמי-ברכה די מחסורם.  הוא עוד טרם כילה לדבּר, והנה התקדרו השמים בעבים, וימהרו האנשים ללכת, כי כבר החל הגשם.               

 

ה

הַפְּגִישּׁה

לרב רבי ישראל בעל-שם היה תלמיד אחד עניו, והוא נחבא אל הכלים בעבודתו ובמעשיו, ובמספר התלמידים הגדולים בעלי-ההשגות לא התחשב ולמושב רבו לא נדחק, לשוחח במסיבו בעניני העולמות העליונים והכוָנות הגדולות, כי אמר: יחוד-אלהים ישיג האדם גם בהשכמת-הבוקר הפשוטה, בנתינת פרוטה לעני ובאמירת קריאת שמע מלה במלה, ככתוב בסידור.  יום רודף אצלו יום, ובכל חליפות העיתים התדבק את קונו ויעבדהו בלב שלם.  אולם לדבר אחד התגעגע תמיד, כי יקח אותו רבו פעם אחת ללוותו בדרך נסיעתו.  ונסיעות הרב רבי ישראל, היה עושה לרוב במוצאי שבת אחרי ברכת ההבדלה, והיה עובר בזמן קצר בסוסו הדל ובעגלתו   הפשוטה יַמים ומדינות היו מפליאות מאד. 

שנה שנה הבטיח לו רבו, כי ימלא את משאלות לבו בבור העת, והעת ארכה...  כמעט כל באֵי      סוד הרב זכו לכבוד הזה, לצאת עוד פעם בדרכו זה, אבל אותו תלמיד לא זכה עוד לכך.

ויהי בליל מוצאי שבת אחד, הוא יושב בבית-המדרש בפינה והתנמנם ויחלום: והנה רבו קורא לו, כי יסע עמו עתה, וישמח וייקץ; והנה באמת שמשו של הרב עומד עליו ואומר לו: מהר לרבנו, העגלה כבר רתומה והוא מחכה אליך, כי תלך עמו בדרך.  ויָגֶל לבו ויקפוץ החוצה ויעמוד כרגע לפני בית-הרב.

וימצא את כל הכנופיה ו"החבריה הקדושה" סובבת את העגלה, רבו כבר ישב בתוכה וקורא לו מרחוק: קום ושב למולי.  ולא יכול להשיב דבר, כי פג רוחו מרוב שמחה; וירימוהו החברים בידיהם, וישיבוהו ממול הרב ויאמרו: שלום! העגלה אך זזה ממקומה, וכמעט רגע נעלמה העיר מעיניהם והם הנם על פני השדה.  אלקסיי המנהל הפנה, כדרכו ברמיזת הרב, את ערפו אל הסוס.

ויסעו כל הלילה ואין דובר דבר, כי חרדת השתיקה נפלה על לב הנוסע, ויבואו ממחרת הבוקר אל עיר רחוקה, רחוקה מאד.  שם נחו מעט והתפללו תפילת שחרית בקצרה ויסעדו לבם בפת חרבה ויסעו הלאה, והעגלה כמעט מרחפת באויר.  הנה הם עוברים על פני יערות ונהרות, ערים וכפרים, סוס כחוש כזה עושה בדרכו חצי מיל בשעה, והם כמעט מדלגים על הארץ; והתלמיד אינו שואל את הרב, אנה יבואו ולאָן פניהם מועדות.  ויהי ערב ויהי בוקר, ויסעו כל היום ההוא ולמחרתו ולמחרתים.  הם עוברים מדינה מדינה, והם כבר באו לירכתי ארץ ואין דובר דבר.  ויבואו ביום שישי אחרי הצהרים לכפר אחד, עני מאד ודל, אן בו שיח ועץ-פרי, הבתים דלים ושפלים והחלונות שבורים והאשים אשר פגשו בחוץ כולם הם מוכּי-אלהים, זה מוכה שחין, וזה פיסח שתי רגליו, זה ידיו קטועות וזה עיור.  את ממלכת העוני הם רואים  עין בעין, כמו שלא אה עוד אדםעל פני האדמה.  ופה ציוה הרב לנוח, הוא ציוה למנהל לעמוד על יד אוהל שבור ושחור, וירדו מעל העגלה, ויכוף הרב את קומתו אל החור, שהוא הדלת, ויבואו שניהם אל הבי פנימה, וכמעט לא יכלו לעמוד בּחדר השפל, והנה על הקרקע מוצע תבן, ושם יושב איש זקן, כמעט רק עורו לבשרו, והוא מצורע מכל רגלו ועד ראשו וחולה מאד.וירא את הבעש"ט ויקם ויתן לו שלום בשתי ידיו וישק לו וירמוז לו, כי יבוא אחריו, וַיַראה לו פתח קטן בקיר ויעלמו בו, והתלמיד עומד ומשתומם על המראה ולא ידע את נפשו.         

ויהי כי עברו שתי שעות להתבודדותם יחד, והשמש נטה לבוא, וישב הרב והזקן, ושניהם נרעשים ופניהם אין להם עוד.  והם הרב והתלמיד מיהרו לשבת על העגלה, כי כבר רד היום.  הסוס הניע את רגליו, וכמעט קט והם באו לעיר אחת יהודית לפני קבלת שבת.  ויבואו למלון אחד, לשבות בו.  והתלמיד לא הגיד לשום איש, כי רב גדול ליהודים בא הנה, כי כן ציוה עליו, ויתפלל רבי ישראל יחידי בליל-שבת ויקדש על חלת-לחם בחדרו.  גם ממחרת היום התבודד, שלא כמנהגו ביום שבת ומועד.  והתלמיד יושב בפינה ולבו קשה עליו.  ה' ציוה לכבד את היום הזה מעונג.

וירא התלמיד בצהרים בבדקי הדלת את הרב יושב דומם ועיניו בולטות, כמו יוצאות מחוריהם.  העולם כמו אינו סובב על צירו, וסר כל בשר ורוח.  קראו בספרים אםמצאתם שבת כזו. 

והמצוקים ניצחו! בצאת יום השבת הרים הרב את ראשו, ציוה להכין לו ולתלמידו את הסעודה השלישית, ויטול ידיו ויברך ויאכל מעט.  אחרי הסעודה התפלל תפילת-ערבית, הבדיל על הכוס וציוה על אלקסיי לאסור את הסוס, וישבו על העגלה ויסעו כל הלילה, ויבואו לפני עלות השחר לכפר, אשר בו היו בערב-שבת ויעמדו על-יד האוהל, ויבואו פנימה, והנה הזקן המצורע שוכב על התבן ונשמה אין בו.  ויקחו מים מהבור הסמוך לטהרו, והבעש"ט הביא עמו תכריכים להלבישו.  ויטענו א המת אחרי-כן על שכמם, וישאוהו הרחק מעט אל גבעה קטנה, במכרת-המתים הידועה בימי התלמוד והתנאים, וארון מוכן, וישימוהו בארון.  וירד הענן ויכסה את הקבר. 

ובשוב הרב מדרכו עם תלמידו לביתו והם נוסעים על העגלה, פניו כתמול שלשום; יכול אדם לדבּר עמו ולשוחח עמו.אז התאזר התלמיד חַיל ואמר לו: אנא, מור ורבי, שאלתי ובקשתי מכבודך, כי תאיר עיני בחזיון אשר ראיתי ובחידה אשר עמדתי לפניה.  פתח הרב ואמר: דע, תלמידי כי בכל דור ודור יש מעין משיח בעולם הזה, בהתלבשו בגוף אדם ידוע-עוני, והוא נושא על עצמו את עוונותיהם של ישראל; ואם לא יגיע עוד זמן הגאולה, והוא יחפוץ לדחוק את השעה אז בנפש כל ישראל הדבר.  דיברתי על לב הקדוש בזה, שלא ישדד את מערכות מעלה, והוא באחת לא ישיבנו, והיה קטרוג גדול ובקש השם להחריב את עולמו, והתפללתי שיקחהו אליו, עד כי יבואו ימי-פדות.

וידום התלמיד, ויאמר בלבו: חלום ראיתי פני אלהים מליט פניו.  – ויבוא אל ביתו ויאסף אל עמיו...

ו

הֶחָלִיל

בימי הרב היה חי בכפר אחד, הרחק מקהילת היהודים, איש אחד ממקורביו, והיה דרכו באומן וביושר, בה' בטח לבו, עושה מעשיו בצדקה; ובכל שנה ושנה לימי אלול היה בא העירה היה לו "מקום מושב" בבית מדרשו של הרב.  והיה לאיש ההוא בן-יחיד והוא אטום-לב ולא אבתה נפשו בלמודים, וגם את האלפא-ביתא לא יכול לקרות, ויהי כבן שאר האיכרים בכפר ללא תורה.  הוא היה משקה את הבהמות כמוהם ורועה את הצאן ומכה בחליל כמוהם, ואביו נשא את גורלו עמו; ואם גם לא הקיף את רבו בבקשות, כי ישנה את לב בנווישם לו רוח חדש, לא הבין את דרכי ה', מדוע נתן לו בן כזה.

ויהי כבוא הנער לשנת שלוש-עשרה, אז רמא אביו לקחתו עמו לימי התפילה הגדולים לעיר, לחנכו שם מעט, ויסובב הנער כל הימים בשוָקים וברחובות.  ורק בקושי עלתה בידי אביו לאספהו הביתה.  ויתפלל אביו לה', כי יפתח את לב הנער עתה ויתן לו ניצוץ יהודי ולא יהיה יוצא-חלציו כציץ נובל ולא יבוש בו לפני קהל ועדה.

יום-כפורים לעם ישראל! שנה בשנה יתאספו ביום ההוא כל בני-ברית, כקטן כגדול, כשוֹע כדל, לשפוך שיחם בבית-האלהים לפני יושב מרום ולבקש סליחה על כל מעשה ופשע, כי רב עוון האדם! מלאכי השרת עומדים לימינם, לימין בני-האדם, ולעומתם לוחמים עמהם בני-השטן.  התנגשות עולמית!תגרת הדורות! ובאותו יום גדול ונורא התחדשה המלחמה ברוב עוזה: זעם גדול היה אז בעולם, כי גבר החטא, ורבו ידי המשטינים והמקטרגים...

לשוא התאזר ראש-המתפללים חַיל וילך מעולם לעולם לבקש רחמים על בני-ברית, והן בכל מקום בואו, כבר הקדים האויב לבוא.  ויבקש את אליהו הנביא ולא מצאו; ויבקש את אחיה השלוני רבו ואיננו; ובבואו לפני היכל המשיח, והנה נסגר...  כה עמד לפני עמודו ועיניו כמת.  שעות עברו והוא לא התנועע; אימה ופחד נפלו על פני המתפללים ויתפללו בחרדת קודש, כי לא יכלו להרים קולם, בראותם את רבם עומד בתומר מקשה.  מלאכי עליון פתחו שערים לפני עם נדכה ונענה, המבקש על נפשו, אבל השער לא נפתח.  השטן בעצמו שומר עליו ובידו המפתח של ברזל.

והנער הכפרי עמד כל היום בפינה אצל אביו וירא את שפתי האנשים לוחשות דברים לא-יבינם, והנה הם מביטים בכרכי-ניר, המלאים נקודות שחורות, ובוכים בוכים בלט.  ורגש עצום אחזהו, אשר לא ידע אותו מתמול שלשום רגש מכאיב והוא שם כמו מחנק לצוארו. 

בחצר-אלהים של הטבע בהיותו רועה הצאן, היה תוקע בחלילו שירי-מרחב, בעמוד השמש ברום רקיע; ופעם גם המה נכאים ברדת היום ובא הסתיו, והוא שוכב לבדו...  ובעומדו כה בעולם זר ופני האנשים מפיקים עצבת, חפץ לשפוך רוחו גם הוא, ויחפוץ לקחת החליל בידו ולתקוע בו.  וירא אביו, כי הוא ממשמש בצלחתו ויאמר: חליל! ויבָהל ויאמר לו: חלילה לך מנגוע בזה, כי זה אסור היום.  ולא הבין הנער, מה הוא סח, ויושט ידו להוציא את הקנה; ואביו לא נתנהו לעשות זאת ויחזק בו, על-ידי מטלית, כי מוקצה הוא החליל, לפי דעת התורה והחכמים.  כה עבר סוף תפילת מוסף ומנחה.  ובהגיע תפילה-נעילה והרב עוד עומד עטוף בטליתו ובתכריכו הלבן מבלי נוע, ולב הציבור הישראלי כולו נכנע לפני אל שופט, שוכן במרומים, והוא אז מקשה מפחד, בבוא הערב לנעילת שערים, והם טרם נפתחו, לא יכול הנער להבליג על רגשותיו הסוערים עוד, ותחזק ידו מיד אביו ויוציא את החליל ויתנהו אל פיו ויריע בו בחזקה.  – ויבּהלו בני-הקהל ויסוֹבו עיניהם, לראות מאין יבוא הקול המוזר בבית-התפילה.  והאב נאבק את בנו יחד, וירם הבעל-שם טליתו מעליו ויורה בידו כי יניחו לנער, ופניו שבו אליו.

משא כבד הורם מעל הבריאה.קול חליל עלה לשמי-מרום ותהי שעת רצון פתאום, ולא יכול השטן לעמוד בו.  נפתחו כל השערים, ותפילות העם העברי מהיום ומדאשתקד ומכל השנים באו כולן לפני כסא כבודו של האב הרחמן, השומע המית כל פּה, ונשמעה המלה הרבּה: סלחתי כדבריך! לכל עדת בני-ישראל היתה עתה הרוָחה. 

 

ז

הַבְּאֵר

פעם אחת הלך המורה מחוץ לעיר מגוריו מֶזיבוז עם החבורה המיוחדת שלו וידבּר עמהם בעניני אלהים והשגת-האדם והנה נטה היום, הגיעה שעת תפילת-מנחה מתקנת אבות.  ומים אין בכל הכפר ההוא, לרחוץ בהם את הידים לתפלה, כחוק; ונשמות רבות סובבות באויר ומחכות לתפילת הרב, כי ישיב אותן למעונן...  השעה היתה שעה של התרוממות גדולה ותיקון-הרוח.  ויעמדו החברים סביב הרב בעיגול, ויקח הרב את מטהו ויך בו בצור, שהיה עומד מצד הדרך, ויצאו מים חיים וירחצו פניהם וידיהם וינגבם ויעמדו להתפלל.  איש איש עמד לפני אלוהיו, והמים נזלי מבלי הרף ויהיו לבאר נובעת מסביב לצור.

והדבר שמע ליושבי העיר, והמה ידעו את המקום, כי לא היו בו מים, ויבואו אנשים רבים לראות במראה המים המפּכים וצלולים כבדולח, ויהי שם מצורע אחד, ויקח מן המים ויזרוק בהם פעמים ושלוש על פניו, ויהי הדבר כמי הירדן לנעמן שר-צבא ארם וירפא ועורו הפך לבן טהור.  ויהי לנס.  ככה היו המים למי-מרפא לכל חולה ולכל מַדוה.  כל ידוע-חולי, אשר שתה מהם, שב לאיתנו; וכל נפש מרה ומלאה מצוקה, שהגיחה אותם אל פיה, והיו לה כשמן לעצמות, להשיב את הרוח.  פיסח כי טבל בהם רגלו לא היה צריך עוד למשען כלי-עץ; ופעם בא עיור בדרך וישם מן המים על עיניו ותפקחנה ויהי כאחד האדם.

גם באיכרים אשר מסביב הכירו את הברכה אשר בבאר הזאת ונהלו צאנם ובכרם, להשקותם בה.  וישמינו ויגדלו שלא כדרך הארץ.  אילנות שחדלו לתת את פרים שבו להוציא פירות טובים למאכל ומַרוי-עינים, כי המטירו עליהם מהמים האלה, כי רבו שני עובדי-אדמה יחד על גבול שׂדיהם,ולקחו שני כדים חדשים וימלאו אותם עדה חצי מים ויעמידו את הכד האחד בקצה השדמה האחת ואת השני בקצה השדמה השנית לעומתו וילינו הלילה, ובבוקר מצאו, כי נזלו המים מן האחד ויבואו לכד השני למלאותו, וזה נשאר ריק...  וידעו אז כי ביקש בעליו של זה להסיג גבול רעבו.  כה היתה הבאר גם לשופט צדק ולמַרבה שלום בעולם.

ויהי כי עברו ימים רבים ויאמר ה' לנסות את יושבי הארץ, ותפול חלקת-אדמה מגבעה אחת, אשר מסביב לבאר, ותכס אותה, נסתמה בריכת-המים! ויבואו בני-היהודים מיושבי העיר הסמוכה ויחפרו  באדמה לגלות את הבאר, אבל בקשו ולא מצאו.  חולים באו מרחק מאה פרסה בכדִי, והבה לא ידעו עוד את דבר הסתלקות המים ויעמדו לפני המפולת במפח-נפש, כאותם הנזירים שבאו מארץ רחוקה להקריב קרבנותיהם בבית-המקדש ומצאו את הבית חרב...  באו הצמאים בפשותם למים חיים, וגאולה לא באה להם.  ויצעקו האנשים בצר להם: עד מתי, ה', לא תשוב להיות בתוכנו!

ויבוא איש זקן לבוש בדים בחלום הלילה אל איש-איכר, שהמגרש ההוא, שבו היתה הבאר, קרובה לביתו ולנחלתו, וגם הוא מתאבל על המעין הטוב, כי הלך ממנו.  ויאמר אליו הזקן: עורה, למה תישן; קום מעל מיטתך וקח את המעדר בידך וחפרת סביב הגבעת ויבואו המים.

וייקץ ותיפעם רוחו בקרבו, וימהר ויקח את המעדר ויצא אל השדה.  עוד לא הספיק לעשות שלוש חפירות ונבעו המים ממחבואם, ויפול על פניו וישתחו.

והשמועה באה בכל הסביבה לאמור: שבו מי-העדן להיות נוזלים בצור, ויקומו ויהללו את ה' בתודות ובתשבחות.

 

ח

שְׁנֵי סְפָרִים

 בימי הבעל-שם חי בעיר אחת עשיר גדול, עושה צדקה וחסד, אוהב תורה ומצוות, ומשכיל אל דבר לעשות נחת-רוח ליוצרו, ויהי כאשר עברו עליו ארבעים שנה לגדולה ולמעשים טובים, ואין כל מידה ישרה אשר לא החזיק בה, ויאמר לתת לבית-המדרש בעירו ספר-תורה, שכתיבתה תהיה בקדושה ובטהרה באופן מפליא.

ויסע הכפרה ויקנה אצל איש כשר שנים-עשר עגלים רכים וישכור לו רועה נאמן, והוא רעה את העגלים באחו, פיטם אותם והאכיל אותם והשגיח עליהם, שלא יהיו נהנים מהגזל, ויהי כי גדלו העגלים ויקרא לשו"ב אחד, שהיה מפורסם ביראתו ועבודתו את אלהים, והוא שחט את שנים-עשר העגלים ויברך עליהם, ויבדוק את הריאות ו"בחסדי השם נמצאו כולם כשרים." ויחלקו את הבשר לעניים ואת העורות נתנו לפועלים תמימים; והמה עבדו את הקלף ויצא הדוּר ויפה ונחמד לכתיבה.

וסופר אחד ביקש ומצא לו העשיר, שהיו אבותיו גאוני-ארץ; ובכל הימים אשר כתב ספרי-תורות קידש וטיהר עצמו ולא ניגש אל אשה.  והיה טובל עצמו בכל יום ויום, בטרם ניגש לכתוב היה קורא בספרי-יראים באותה פרשה וידע לכוון בכל אותיותיה על– פי שבעים פנים...

שמונה שנים רצופות כתב הסופר היראי הזה את ספר-התורה בעליה אחת, שפינו לו להתבודד שם, וככלות השנה השמינית נשלם בהידור נפלא ובכתיבה תמה, אשר לא נראתה עוד כמוה, זה מאות שנים, שלא נכתבו ספרי-תורה בזהירות כל-כך, בדיוק ושמירה לנותן-התורה ויחוד שמו הגדול.

וכאשר נשלמה כתיבת התורה הזאת ציוַה העשיר לשקלה בתרק"ב דינרי זהב ויתנם לסופר, מלבד מתנות רבות יקרות, שנתן לו ולביתו.  ומשתה גדול ליהודים בעיר ההיא ובכל הסביבה עשה העשיר, ויכינו כל מיני דגים מבושלים בשמן אפרסמון ויין משומר עתיק  העמידו על השולחנות, והלחם היה של סולת נקיה מנוקה בשלוש-עשרה נפה, הביאו פירות מטוב כל הארץ וכל מיני מגדים.  והדת ניתנה לכל בני-העיר לבוא לאכול ולשתות ולהיטיב לבם שלושה ימים רצופים.

והיה שם בין משמשי הסעודה שמש אחד, ושמו סומכוס, שם שהיה נוהג רק בימי התלמוד, והאיש היה פשוט ותמים, אוהב את עבודתו ורצוי לכל אדם.  ובדבר אחד החזיק מעודו: זהיר היה באמירת-תהילים בכל יום, לא עיכבוהו כל טרדה וכל עבודה; ואת התהילים היה אומר בפשטות ובטוהר לב, ואם גם פירוש-המלות לא הבין – היו הדברים יוצאים מפיו בטוב טעם והיו תמיד מכוונים  למַשמעם.

וישת סומכום, קורא התהילים, ביום ההוא מן היין, ותרדמה נפלה עליו ויישן.  משרתו היתה היום להכין מים לקרואים, כי יטלו  ידיהם לסעודה, והוא עוד לא הכין  מאומה. 

ויהי כי הגיעה עת הסעודה, שאלו הקרואים מים ליטול ידיהם ולא היו.  ויהי קול הקרואים: איה סומכוס? סומכוס איהו? ויחפשו אותו בכל מבואות הבית ולא מצאוהו.  ויחר בו אף העשיר וילך בעצמו לחפש את השמש וירא אותו ישן בעליה, ולא יכול לעצור ברוחו וידחפהו ברגליו ויאמר לו: קום, עצל, אומר-תהילים למה תירדם, וכל הקהל מחכה למים! וייקץ השמש, ויחרד ויאמר: סלח לי, אדוני, כי ישנתי, אבל העשיר עוד הוסיף הוכיח אותו.  ויושב מרום ראה ושמע כל אלה!

הקרואים אך זה עתה ישבו לאכול, הם ברכו ברכת "המוציא" ושתו את הכוס הראשונה לחיי נותן הסעודה והקדשו הגדול, והנה מרכבה אחת עם סוסים דוהרים באה ותעמוד לפני                   

שער החצר ועבד אחד ירד ממנה ויבוא הביתה ויאמר לראש-המסובים; אדוני, שר גדול מחכה לך בחוץ, כי דבר לו אליך.  ויקש על העשיר לציית לו עתה ולעזוב את קרואיו בעת כזאת; אבל העבד האיץ בו ויאמר: לא ארפך עד שתלך, כי הדבר נחוץ! ויבקש העשיר סליחה מאת קרואיו, ויצא עם העבד לפני שער ביתו ויעמוד סמוך למרכבה ויאמר שלום ליושב בה.  ויאמר השר אליו: שבה-נא אתי במרכבתי ונדבר יחד.  ויאמר העשיר: איך אוכל לעשות הדבר הזה, ושם בביתי מחכים לי קרואי לסעודה.  ויפצר בו השר ויאמר: רק לרגעים אחדים סורה אל מרכבתי.  וישמע העשיר בקולו.  הוא אך ישב במרכבה, ויחלו הסוסים לרוץ, וכרגע עזבו את העיר, וכמעט קט ותעבור המרכבה הרחק הרחק.

ויבואו ביער גדול בין אילנות גבוהים, המכסים את השמש, ויעמדו הסוסים לפני ארמון גדול ובו חלונות למאות; ויובילו אותו השר והבד לאולם גדול, ובו שבעים ואחד כסאות למשפט.  מנורה גדולה מאירה בתקרת האולם, כמו כוכב גדול, ואותו הושיבו על ספסל הנאשמים, ויעזבוהו לבדו. 

ובעוד שעה מועטה רעש ההיכל, והנה באו שלושה זקנים לבושים לבנים וזקניהם הארוכים מפיקים הוד והדר ויאמר לעצמו: תואר אלה כתואר פני האבות, ואחריהם בא איש לבוש ככוהן גדול, ועל חזהו חושן ואפוד וציץ זהב על מצחו; ואחריו באו מורים וזקנים, שופטים וסופרים, וישבו איש איש על כסאו, עד מלאות כל השבעים ואחד. 

והנה נפתח שער גדול ויבוא מלך הדור בלבושו, כתר משובץ אבנים טובות על ראשו ובידו ספר אחד כולו מצופה זהב טהור.  ויגש ויפן אל היושבים על הכסאות ויאמר: שמעו-נא, האבות, שמעו, כהני-אל, שמעו זקנים ושופטים, הן ידעתם, כי כתב משה הנביא את תורתו בחמישה ספרים, וידעתם כי ספר בן חמישה ספרים כתבתי גם אני, הוא ספר התהילים, -ספר התורה ירושה הוא לבני-ישראל, ויהי להם לחוק ולמשפט, וספרי הוא נחלת בתי-תפילות, ויתפלל בו כל איש מר-לב ומצוק ולפני ה' 'שפוך שיחו.  והנה בא זה האיש, היושב עתה לנגדכם, וביזה היום את עבדי הנאמן סומכוס, הקורא בתשבחותי בשׂום-לב כל הימים, בּיזה אותו, כי רם לבבו על – ידי נתינתו ספר תורה חדש לבית-כנסת; ואתם, שפטו-נא ביני ובינו, יבוא משה בן עמרם, ויעיד גם הוא.

וירעשו הסיפים.  נפתח שער גדול עוד מהראשון והופיע איש זקן, אשר קרן עור פניו וכולו עטוי אור ומטה – אלהים בידו.  ויעמדו, נעים-זמירות-ישראל, משיח אלהי יעקב, ונותן-התורה, איש מול אחיו.  אבי-התורה ואבי-התהילים יחדיו נפגשו!

ולפתע נעלמה כל התמונה הנאשם יושב במרכבה דוהרת, והיא עומדת לפני שער חצרו וירד וימצא את המסובים יושבים ומחכים לו, וישב במקומו ויקרא: איה עבדי היקר סומכוס, כי לא ראהו, וימהרו בדיו להביאו ויושב אותו על-יד ימינו ויכבד אותו מאד בכל עת הסעודה; ויתמהו האנשים על זה, ויסַפר להם אשר קרהו ויצא לבם.  וקיבלו עליהם כולם בסעודה זו, ליסד חברה לאמירת תהילים בכל יום.  והעשיר היה גבאי של החברה כל ימיו וסומכוס נעדה לפקידה הנאמן.  ויסף להתהלך בתום ובמישרים עד יום מותו. 

 

ט

מְיַשֵׁר הֲדוּרִים

בימי פרסומו של הרב רבי ישראל היה איש עשיר אחד, בעל-צדקה ואוהב-חסד, והוא היה מקורב לָרב וחבבו הרבה, כי היה נותן לו תמיד ממון לפדיון שבויים ועזר לכל תלמידיו בצר להם.  והיה כי עבר דרך עירו היה מתאכסן אצלו ויושב אתו ימים אחדים.  וה' ברך את העשיר בכל, ותהי לו בת אחת יפה ומושלמה, ושמה נעמי, והיא היתה גם טובת חיל, ואם בא עני ודפק על הפתח, היתה רצה לפתוח לו ללתת לו מזון ומחיה.

ויהי כי בגרה והתחילו לדבר בה נכבדות עם אנשי יחס ולומדים, החל העשיר לרדת מנכסיו ויפסיד בכל עסקיו ויבוא לפני הרב ויקונן לפניו ויספר לו,  כי נהפך עליו מזלו, וישתוק ולא ענה אותו דבר.  שאלו התלמידים אותו ויאמרו: ילמדנו רבנו את דרכו, הן האיש הזה הוא אחד ממקורביך, וכל-כך הרבה לעשות צדקה וחסד, ואתה לא תעמוד לימינו ותדחהו בקש? ויחרש ולא ביאר גם להם את הדבר.

לא אאריך, העשיר הֶעֱני לגמרי, מכר את ביתו וכל נחלתו והיה צפוי בעצמו לחסד.  שיבה זרקה בו מרוב צער, וגם בתו זו המפונקה והמעונגה פשטה מעליה זה כבר את בגדי החמודות והיתה לבושה סחבות, עושה כל עבודה פשוטה, וכל רואיה נעו ונדו ראש ואמרו: הזאת נעמי?

ותלך נעמי בכל יום לפנות ערב להביא מים מן הבאר,כי התביישה לעשות כזאת ביום.  וירא אותה בחור אחד, נושא-סבל, עושה את מלאכתו, ותחשק נפשו בה ויבוא אל הוריה ויאמר, כאיש פשוט: תנו-נא לי את בתכם לאשה.  ויתחלחל האב, כי היה זה המבקש עם-הארץ גמור, וכמעט לא ידע קרוא בספר-תפילה.  אך אשתו אמרה: טוב שנתן את בתנו לאיש הזה משלא תנשא כלל, ובידינו אין מאום.  ויאמרו לו: הן, ויכתבו תנאים כדת.

ויהי כי נישאה נעמי לנושא-הסבל, התהפך מצבו של אביה האמיתי לטוב, וההצלחה שבה אליו וַתאֶר לו פנים, ובעוד שנתים ימים היה שוב לעשיר גדול, וירב עוד עשרו מהימים שלפני ירידתו, ויצר לו מאד, כי השׂיא את בתו היחידה בימי עניוֹ לאיש בוּר ולא השיאה למי שהגון בעיניו.  ויבוא אל הרב וישפוך לפניו מרי שיחו על המאורע אשר קרהו בנישואי בתו.  ויען ויאמר: אל-נא תדבר כזאת ואל תשא עליך חטא; דע-נא שבתך נועדה לבעלה זה בראשית יצירתה,      

וזהו זיווּגה האמיתי משמים; ראו למעלה, שבמצבך בתור עשיר לא תסכים בשום אופן להשיאה לו, ויגזרו אומר, שתרד ממצבך מטה, ולא יהי עושרך למעצור.

אז בבין העשיר דרכי ה'.  ונעמי ראתה חיים טובים ועושר גם את אישה הפשוט, כי היה האיש הולך ויכבדה כמלאך אלהים.

 

י

שְׂכַר לִמּוּד

היה איש אחד בעל עיון, עוסק בעבודת ה' וגם התעמל לדעת דרכיו ולהכיר עניני השגחתו ומעלליו.  ויקרא בספרי הקבלה ויעסוק בנסתרות, וכל אשר הוסיף העמיק בדברים אלה, כן גדל צמאונו לדעת ולהוסיף השׂכּל וידוֹע.  וישמע כי בארץ אחת גר רב לחסידים ושהוא איש יודע בכל סתר.  ויגמור בדעתו להניח את עסקי ביתו ותורתו וכל אשר לו וללכת אליו, לבקש תורה מפיו.  וילך מעיר לעיר ומכפר לכפר.  וכל אשר הלך הלוך והתקרב למטרתו, כן רבה תשוקתו לחזות בנועם אותו רב חדש.  ויבוא בדרכו לכפר אחד ויסר אל איש יהודי ללון.  וימצא אותו יושב ומתאנח.  וישאלהו לסיבת הדבר.  ויענהו ויאמר: הן בנים לי שנַים ובמהרה יגיעו למצוות.  ואין ידי משגת ללמדם תורה ותפילה.  ויבוא רעיון בלבו: הזמינך ה' ללמד את הנערים האלה תורה, ורעיון אחר בא אל לבו ויבטל את הראשון ויאמר: הוי, פתי, הולך אתה לעסוק בהשגות עליונות, והנה תשאר כאן ללמד צורת אלפא-ביתא לנערים.  ויתרוצצו הרעיונות האלה בלבו כל הלילה.  ויהי ריב ביניהם ויהי ממחרת-הבוקר ויקם האורח ויאמר לבעל-הבית לשמחת לבו: אם עליך טוב, נכון אני ללמד את בניך חינם, ויעצור בעד תשוקתו, אם גם רחוק היה משאת-נפשו רק עוד מהלך פרסה ויסגור מַאוַיי-לבו בחוּבּו.

ונעשה רעש למעלה ואמרו: הכריע זה במעשהו כל העולמות והמעשים.  ויגמרו אומר לשלוח בכל לילה ולילה א אליהו ללמדו.                

                                   

יא

הַחֲלוֹם

בימי החסידים חי איש עשיר גדול, מוקיר חכמים ואוהב צדקות.  הוא היה מַרבה עֵזר לכל אדם וכל הנכנס רעֵב אצלו יצא משם שבע; אבל היה מסַפר קוֹמי, מגדל בלורית להיותו קרוב לחורי-ארץ ובא עמם בעסקים תמיד.

ויהי לעשיר הזה בן-יחיד, שבחייו היה הולך בדרכיו, אבל אחרי אשר מת והניח לו את כל נכסיו החל להרשיע, הלוה ממונו בריבית, עשק שכר-שכיר ולא ריחם על דל; וןגם לא עצר בעד תאות בני-אדם וילך בשרירות לבו.

פעם אחת היה ישן שנת-צהרים באחד מחדריו, ויחלום כי שם בגדיו עליו וישם לדרך פעמיו.  וילך יום ולילה וירעב ויצמא, וילא מאד, ולא מצא כל מלון להשביע בו את רעבונו ולהשקיט צמאונו.  הוא כבר אמר נואש, והנה לפתע מלון עומד על פרשת-דרכים.  ויסר שמה ויקרא אל בעל בית-המלון: תנה לי לאכול ולשתות ואם אַין מת אנכי.  ויבא לו הלז בשר-צלי ויין וישב לאכול ולא נטל ידיו ולא בירך. 

והנה נפתחה הדלת, ואיש זר ומוזר בא ויגש אליו ויאמר לו: קרוא אתה אל בית-הדין העליון לעמוד במשפט.  ויען ויאמר: הנח לי לאכול ולשתות ואחר אלך.  וימאן השליח לחכות לו ויאמר: לך עמדי תיכף ואל מאחר.  ויקם וילך עמו.  ויעברו שדות וכרמים, עד כי באו לפני ארמון גדול, שלא ראה כמוהו לגובה, ובפתחי שעריו עמדו שני שוטרים אוחזי-חרב וישאלו לשמו ולשם אביו, ויאמר להם: אני פלוני בן פלוני וקרוא אנכי היום אל בית-הדין.  ויענו לו: לך ושוב אל עקבך, עוד לא הגיעה שעתך לבוא.  כעס ואמר: עזבתי מאכלי ומשתי בעת ארעב ואצמא והלכתי בכל הדרך הרב הזה, ועתה תמנעוני מבוא; ויצא סער מבין הכתלים, ויאחזו בציצית ראשו והנה הוא יושב שוב אל השולחן בבית-המלון, והמאכל והמשתה לפניו.  הוא הושיט את ידו אל הבשר והנה הזר עומד מאחוריו וקורא לו: קום, למה תאחר; הלא קרוא אתה לבוא לפני בית-הדין.  ובטרם עוד ענה לו דבר, תפשו ויוציאהו חוצה ודאה עמו באויר ויביאהו לפני הארמון, אשר ראה לפנים; ועתה שני כרובים רובצים לפני הבית, אין יוצא ואין בא.  בקש לדחוק ולהיכּנס וניטלטל שוב והושלך מהלך רב משם.  עדי חזר לבית-המלון.  ויבּהל ויאמר: מה זה עשה לי אלהים? ויבוא הזר וידחפו ויביאהו לפני בית-המשפט, והנה פתוח השער לרוָחה.  ויבוא לאולם גדול, שם יושבים דיינים וראשי בית-דין, והסופרים מימינם ומשמאלם.  פתח ראש בית-הדין ואמר: למה זה הריעות לעשות וסרת מדרך אבותיך?  ונכנסו מקטרגים וקראו ואמרו: אנו מעידים בך, שכזאת וכזאת עשית.  מכל עבר הרשיעו אותו, ובפיו אין מענה.  בקשו לדון אותו קשה ולהשליכו בחייו לגיהינום, והנה נפתחה הדלת ובא איש זקן ושוֹע, וקרא  ואמר: הניחו לו, בן אבות הוא, עוד יעשה תשובה.  ויעלם כל המראה, והוא הקיץ משנתו ותיפעם רוחו.

ויקם ויחלק כל נכסיו לשלושה חלקים.  שליש נתן למלכות, שליש לבני משפחתו וקרוביו ושליש לעניים רחוקים.  והוא שב לאלוהיו.

יב

שֶׁבַע שָׁנִים

בעיר אחת ידועה גר איש עריץ אחד ומדבּר סרה על אחיו ועושה להם רעה, ולא יכלו לקום נגדו.  ויאָנחו בני-ישראל בעיר ההיא מעריצותו.  ויהי הים, והוא רוכב על סוס ללכת אל אציל אחד, וירא איש אחד עובר בדרך וכשל בלכתו ומעדו רגליו; וַיחון אותו, ויקם וירד מעל הסוס ויקימוֹ, גם היטיב לבו ביין אשר היה אתו ויחַיה את נפשו.  ויברך אותו ההלך.  והוא עלה על הסוס לרכב הלאה.  בעוד שעה היה עליו להגיע אל פלטרין של האציל, אבל הוא תעה מני דרך.  הוא שב אל עקביו ותעה עוד יותר.  בין כה פנה היום ויאמר ללון בלילה ההוא ביער אשר לפניו.  שם קר את הסוס אל אילן אחד, פרש שמיכה על הארץ וינח עליה.  דממת הליל באה בכל הארץ; ובשכבו כה לבדו, חשב לנפשו ויחל להרהר במידותיו, כי אמנם הרע לעשות בהציקו לאחיו בני-עמו.  הוא התחרט על מעשהו ויאמר לחדול מעשות עוול ולבחור לו דרך אחרת, אבל ראי ופחד מאד מהרעות אשר עשה עד הנה, כי הרבה לפשוע.  הוא קם ממשכבו, רבות מחשבות מתרוצצות בקרבו; ובלכתו אנה ואנה, והנה איש זקן עטוף לבנים עומד לנגדו, ויאמר לו: אל תירא, לפדות נפשל אני בא.  ואם תעזוב דרכיך הרעים לגמרי ותשב בבית-המדרש להתפלל ולאמור תהילים שבע שנים רצופות, ויכופּר לך – ויעלם אחרי דבּרו עליו כדברים האלה.

וילן האיש בלילה הזה ביער ויחשוב בדבר הזקן, וישכם בבוקר ויפקר את סוס וילך, עדי מוצאו את הדרך המוביל לעירו, ושם הלך מיד לבית-המדרש וישב מאחורי תנור-החורף ויחל להגות בספר התהילים.  והדבר נשמע בעיר: שב פלוני בן פלוני לאלהים. 

לשוא באה אשתו ובכתה והתחננה לפניו, כי ישוב לביתו לעשות מעשהו; ושוא באו בניו ובנותיו ודיברו על לבו.  הוא גם לא ביקש לאכול עוד משלהם; ויעש שׁירוּת בבית-המדרש, עזר לשמש וקיבל כדי מזון סעודה אחת.  בה ישב ירח אחר ירח, שנה אחר שנה.  בספר התהילים הגה וזימר את המזמורים ישר והפוך.  וגם לן בבית-המדרש, לא עזבו אף רגע. 

ויהי ככלות השנה השביעית, בא השטן לנסותו ולהדיחו, והוא לא שמע בקולו, ולא ציית לו..  ויקחהו ה' בו ביום השמימה, ויקברו אותו בני-עירו בכבוד. 

יג

" פְּ עֻ לַּ ת   הַ זֹּהַ ר"

במדינה אחת חי איש עשיר אחד וגם יודע תורה, ולו בת-יחידה, יפה מאד ומושלמת בכל המעלות, וישיא אותה, כאשר הגיעה לפרקה, לאיש חשוב, מבני רבנים וגדולי-ארץ.  והוא יהי איש למדן ושוחה בים התלמוד ומפרשיו, וישב בחדרים מרוּוָחים וילמד יומם ולילה, וחותנו סיפק לו כל צרכיו.  ויהי היום ויבוא מוכר-ספרים לעיר ההיא, ולו חבילת ספרים על שכמו, ויקנה ממנו האברך את ספר הזוהר, ויחל להגות בו ולא הבין את לשונו, כח לא ידע בנסתר עד עתה.

בתחילה אמר להסירו מעל שולחנו, ויאמר: לא אבטל מתורתי בשביל הספר הזה; אבל לאט לאט החל להתרגל בו ולהבין דרכו וילמד ממנו לדעת, כי לכל דבר חיצוני יש פנים ושגם להתורה יש חומר ורוח.  ובהיוָדע לו שוב, כי לא מפי ספרים ותורות לבד יהיה האדם, כי אם מהתקרבות לבני-עליה, ש"המה ששלוחי דרחמנא", ויחשק להסתופף בצל רב כזה, ויעזוב בחשאי את בית חותנו, הניח את כל חמודיו וילך מעיר לעיר, עדי בואו למקום משכן כבוד רבי אחד.  הוא אך צעד על המפתן, ויאמר: זה יהיה מדריכו מעתה.

ויוָדע הדבר בבית חותנו, כי הלך לב חתנו בחדשות, ויחר לו מאד ויקם ויעבר אותו מנחלתו ויפצר גם בבתו שתשלחהוֹ מעל פניה ושתקח ממנו ספר כריתות.  ותמאן, כי כשרה היתה ומאמנת בבעלה.  וירא אביה, כי גם היא לא תשמע בקולו וידיר גם אותה הנאה ויוציא מביתו, אותה ואת ילדיה, ותמצא לה משכן ברחוב העניים; והיא המעונגה כל הימים, החלה לכבס בגדים בעד אחרים והתפרנסה מזה בצער.

ויהי היום ויחלו שני בניה ויגיעו עד שערי מות.  ויהי רעש במרומים, וישמע בית היכל רבי שמעון וירד להצילם וירפאו מיד.

 

יד

בָּעוֹלָם הָעֶלְיוֹן   

כשעוברים הצדיקים בעולם בעליון, אזי הולכים עמהם כל המלאכים שנבראו ממעשי-ידיהם.  פעם אחת שבק אחד מן התלמידים חיים לכל חי, והוא היה עוסק בתורה ובמצוות ושומר אמרות ה'.  ויהי בבואו למסיבה של מעלה, וכל בני הישיבה קמו לכבודו, והביאו לפניו ספר תורה ושאֵלה יצאה מגבוה על גבוה, לאמור: האם קים זה מה שנאמר בזה? וישתאו כל העומדים ויאמרו לנפשם: חס ושלום! וכי לא מילא זה אחרי כל דקדוקי התורה? וגם הוא ענה ואמר: מעיד אני עלי שמים וארץ, ששמרתי את כל דברי התורה כולה מאלף ועד תיו.  ובאו מלאכים רבים והגידו צדקתו; באו צדיקים וחסידים, ויאמרו: צדיק הוא חברנו ונאמן הוא.  שוב הביאו לפניו ספרי-תורה שבעל פה וספרי הרזים וחזרו ושאלו: האם קיימת כל האמור באלה ולא עברת גם על סעיף אחד מהם? נזכר כי נטרד פעם ושכח לכוון בהזכירו שם אל וליחודו, וידום.

 

 

ספורי צדיקים

א

בְּזַנְבוֹת סוּסִים

ממעמקי תּוהו ובוהו השתלשלו חלקי המציאות, ואחרי ימי אופל אין-קץ אמר אלהים: יהי אור! וירא הנחש והנה כל אשר נוצר בששת ימי הבריאה טוב למראה ונחמד לעינים, בא והטיל קנאה בין עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות ובין יודעי טוב ורע אשר בארץ מתחת.  ורבצה קללת החטא מאז על כל נמצא ועל כל בשר.  גם במעמד הר-סיני לא נטהר העולם כליל, ובימי הקרבת קורבנות על מזבחות אלהים במשכנותיו, אשר בחר לו לשבת, לא פסקה עוד כל הזוהמה.  שבט-שבט משבטי יעקב נעקר ממקומו וילך גולה.  בני-ברית ישבו בארץ הגויים ויהיו עבדים נכנעים לכל משפחות האדמה.  מתפללים הם שלוש פעמים ביום ושופכים שיחם לפני אל ההויה.  והוא גם הוא יעטה אבל.  על-יד ממשלתו הרַבּה עוד מושלים בני – השטן והמה יונקים ונזונים מאבי-אביהם הנחש הקדמון, שהיה בימי אדם וחוה.

 פעם נפל דֶבר גדול במחנה העברים ובא המות ופרץ פרצה בכל עיר ובכל קהילה.  ומתו הזקנים ומתו אנשים עוד כוחם בם.נשים שאננות נחנקו במיטותיהן.  נערים ונערת, עוללים וטף נפלו כעמיר מאחרי הקוצר.  בכו אָראלים, שאגו מלאכי-עליון ויקראו: אל דיין! הכלה אתה עושה לעמך? שתק היוצר ולא ענה דבר.  הנה עקת החטא לא תסור זה דור-דור; מי ישיב לבּריאה ימי-נעוריה?

היה בקהילה אחת, בה עשה המות שמות, רב אחד גדול ליהודים והוא איש קדוש מיטיב – ראות ומשתמש גם בשמות הקדושים.  התאספו עליו בני-העם הנותרים ויבקשו ממנו ויתחננו לאמור: הושיעה, רבנו, אנא פדנו מיד המלאך המשחית, שאין לפניו חנינה.  אמר הרב להם: תנו אותי לראות בהמון המתים שנאספו היום אל עמם.  ויקם הדובר וילך עם משמשו לעזרת בית-הכנסת, שם מונחים היו על הקרקע כל אלה שנפלו במגפה ועוד לא הכינו להם קברות שורה-שורה, איש על-יד רעהו.  הרים הרב את הצעיף מעל כל אחד; ובהגיעו למת אחד,                  

שהיה מונח בקצה העזרה, נפנה אל העומדים סביבו ויאמר: הבדילו את זה מאת אחיו.

ויהי ביום המחרת פקד הרב לקשור אותו מת בזנבות שני סוסים ויצב לסחבו בכל חוצות העיר.  צדיק תמים היה הנענש ובחייו עמד בשפל-המדרגה, נבזה וחדל-אישים היה, איש-מכאובות וידוע-חולי.  לא ידעו כל בני-העיר, כי נשמה טהורה שוכנת בגוף חלש וכי לאיש הנגוע והמוּכּה יט גם הנחש חסדו.

ביום הזה השיב השטן, והוא גם מלאך-המות, את חרבו אל תערה ויאמר: נמרק העוון.  נתחדש העולם, ויבוא מרפא ומרגוע לכל יצור ולכל נמצא.  אף בני-ישראל ובי אותה קהילה חלו לנסחב את הכבוד האחרון ויחצבו לו משכן במיטב הקברים.  זכותו של אותו איש תגן גם על הדורות הבאים!         

 

ב

הַ קָּ רְ בָּ ן

אלהים ברא את עולמו וערך שולחן לבריותיו.  הוא נותן וחוזר ונותן ומזכה את היצורים במתנת-ידו הרחבה.  כה מעשהו יום-יום בלי תכלה וגבול.  והנה לקח אחד מן הקרואים פרוסה משלו ונתנה למלך, וירא אלהים ויאמר: זה מזכה גם אותי ומלחמי יאכילני! הגישו לנוטע-הגן בּיכּורי הפירות, הקימו לו מזבחות, בנו לו מקדש כמו רמים.  רבות המצוות, לחוקים ולמעשים צדיקים אין ספור, הקרבת קרבן ונתינת-היש עולות על כולם. 

בקץ המאה הרביעית לאלף השישי כיהן בקהילה אחת עברית רב אחד גדול ואיש קדוש בכל הליכותיו ומעשיו.  לא הניח מכל דברי התורה הכתובה מכל מצוות חכמים בכל נתיבות הדורות, שלא קיים כראוי.  הוא עבד את אלהיו בדחילו ורחימו והיה מַמליכו למעלה ולמטה ועל כל רוחות השמים, ובכל שולש תפילות היום שתיקנו האבות בימי קדם התיחד עם קונו.  ורב הזה הוי ארבעה בנים שוקדים על התורה יומם ולילה, יראים יראים את השם ושומרים את פקודותיו וגזרותיו.  לא נמצאה אף באחד מהם עוולה כל הימים.

  ויהי כי העריב שמשו של הרב, כּוחו נחלש ובאה עתו לצאת מן העולם השפל ולעלות לעולם העליון, שם משכן כל הצדיקים, אסף את יוצאי-חלציו ויצוו אותם להוסיף לאהוב את ה' ולפחוד מהדר גאונו ולהישמר אף בכל נדנוד קל ולכוון בכל מעשה ובכל אמירה, הן בחולין והן בקודש, לשמים ולשים לב למלאכות האדם עלי אדמות, להוציא את הניצוצות הקדושים המפוזרים בכל חלקי המציאות, מעת בא הנחש והטיל זוהמה בהויה ויאמר להפוך הכערה על פיה, ולהעלותם לשרשם.  ויכל הצדיק לדבּר ויאסוף רגליו אל המיטה ויגוַע ותעל רוחו השמימה.  בו ביום הובל לקבורות, ויהי בכי ומספד לכל אנשי סודו; תלמידיו עשו לכבודו קרע בבגדיהם ויתאבלו אחריו באמירת קדיש ובלימוד המשניות לזכר נשמתו.

אחרי ימי האבל העלו את הרב להיכלות העליונים ויעמידו אותו לפני בית-דין של מעלה, ובאו תיכף המקטרגים ובאו גם הסנגורים.  גללו את ספר – הזכרונות ובדקו במעשיו ובדרכיו של הבא בכל ימי חייו, והוא כילו נקי ואין בו כתם.  ביקשו לפטרו מיד לגן-עדן ולהושיבו על מקומו הנכון לו שם.  עמד נשיא בית-הדין על רגליו ואמר: הלא ידעתם, מה רב ערך הקרבת קרבנות העיני אדון כל המעשים ויצר כל הבריות מימי המעשה ועד עתה.  ואתם, ראו, הנה יש לנדון העומד לפנינו ארבה בנים, כולם חכמים וכולם יראים, תמים המם בני תמימים; אולם הוא לא הפריש אף אחד מהם לקרבן לה' ולא עורר אותו שיהיה מוכן ו מזומן להישרף לכבוד שמו יתברך ולקדש אותו ברבים.  אמרו הדיינים: יפה אמרת וכנים דבריך.  מימי אברהם, בעמדו על הר המוריה, עוד לא נעשתה נחת – רוח לה' ומזבחו שמם...                             

בלילה ההוא ירדה בנשמה הזאת שוב אל בין דרי מטה ונתלבשה בגופה, ויבוא הרב המות לבנו הצעיר בחלום ויאמר אליו: דע, בני, כי עמדתי היום בדין לפני שוכני-מעלה וכזה וכזה דיבּרו באזני, ואף אמת בפיהם.  על כן אני בוחר בך לקרבן לפני ה'.  ואתה הינך הצעיר מאחיך ואין אתה מטופל בבנים כמותם.

וייקץ אותו בן בבּוקר ויטול ידיו ויאמר: הריני מוסר את גופי ואת נשמתי לשמים והריני מוכן ומזומן להקריב את עצמי לשם יחוד האלהים הגדול, שכולנו אנו בניו וחייבים אנו להרחיב ממשלתו.  יכירו כל בני-האדם.  כי הוא היוצר, הוא הפועל והאורג תמיד בכל מסכת הבריאה והוא בחר בנו לעם-סגולה ונתן לנו תורת אמת.  תורה ברורה וצרופה עדי-עד.  אחר כך עמד להתפלל תפילת-הבוקר ויכוון בכל התהילות והזמירות כוָנות עצומות בהתאמצות הנפש והרוח ויִחד יחודים על-פי דעת בעי הנסתר ועל-פי דברי חכמי היראים, שבאו וסול דרך לפני מלך המשיח.

מאות ויום ואילך הרגיל אותו חסיד עצמו לדין שריפה.  בכל ערב וערב הדליק נר אחד ויגע בידו בשלהבת ולא השמיטה, אם גם גדול היה הכאב.  אחר זה שם את השלהבת על רגליו ועל שאר אבריו ונתמלא כל גופו כויות-כויות.  רוחו התחזקה והוא כמעט לא חלה ולא הרגיש בשום פצע וחבּורה.  והוא מרנן בכל כויה וכויה ומזמר לאלהים.  תופס כל מקום ולית אתר פנוי ממנו. 

בשנת כך וכך לבריאת העולם באו ימי צרות ומצוקות לעם היהודים, נחרבו כמה קהילות, נשרפו בתי-כניסיות במספר רב והרבה ספרי תורה עלו על המוקד.  ויצעקו בני ישראל לה' מגודל הצער ומצוקת-הנפש.  ולא ידעו כי עוד לא נתמלאה הסאה וכי יש עוד מקום לבעל דין  לגבות...  בימי זעם כאלה, ביום-שבת אחד, בפרשת אמור אל הכוהנים, תפסו מכַלי-גוי באותו בן הרב והעלו אותו על המוקד לעיני עם רב, ונשרף גופו כליל לגבוה.  ונתקיים בו, לפי ציון מסַפר אותו מעשה, המקרא הכתוב בפרשה: ונקדשתי בתוך בני-ישראל.

ג

הַמְקַנֵּא וְהֵּמֵרִים – יָד

אין תכלה ואין קץ לנשמה, היא באה וחוזרת ובאה.  מעשיה עלי אדמות לפעמים אך חוליות בתוך שלשלת, ולעתים חליפות ותמורות המה, את אשר עיותה בראשונה תתקן בסוף ואת אשר לא כילתה לפעול ולעשות בעולם אחד, הנה תגמור בעולם השני.  יש תשלום –חוב  ושנה הַישָרַת מעקשים.  ויש טהרה גם לאחר המות על-ידי לידה מחדש.

בימי רב אחד גדול לחסידים חי איש אחד מקנא לאל הנעלם, ובראותו, כי עושים לו ולעושי-רצונו ממעל ומתחת פסל ותמונה וכל תבנית, חרה אפו עד להשחית.  הוא הזדיין תמיד בפטיש ובגזן; ובכל מקום חזו עיניו פסל וצלם, היה קם נגדם ומשבּר אותם לרסיסים.  ויהי כי נשמע הדבר למלכות, תפשוהו ודנו למיתה ויתלה על העץ.  ויהי אבל כבד בין יראי העיר. 

בלילה ההוא בא המומת לאותו רב בחלום ועמד בפתח ואמר: ידע אדוני, כי נשמת מנשה בן חזקיה נתגלגלה בקרבי ומַלאכותי עלי אדמות היתה לתקן את אשר עיות בחייו.  הנה מנשה העמיד צלם בהיכל ויבן מזבחות לכל צבא השמים, ועלי היה להרוס פועל ידי מאז.

אומרים, שמנהגו של אותו רב היה לשבת לילה-לילה על משנת התורה עד אחרי חצות, ושמש הקהל, שעליו היה לעורר אז איזה מאנשי הקהילה לעבודת הבורא, היה סר אליו אחרי מעשהו זה והיה מוצא תמיד אצל הרב עוד איש זקן אחד יושב ולומד עמו.  והיו אומרים החסידים, שזה אליהו התשבי היה.  פעם בא השמש וירא שני אורחים יושבים ולומדים במסיבּת הרב.  אחד היה הזקן הנזכר, השני לא נודע לו ועל ראשו נוצץ כתר של זהב.  הוא אך התמהמה איזה רגעים בחדר, והנה העלמו השנים יחד.  שאל השמש את הרב לאמור: יורני רבי, מי היה האיש השני אצל אדוני וכתר על ראשו? ענהו הרב לאמור: מנשה בן חזקיהו המלך בא בלילה הזה אלי.  יצא השמש נלהב ואמר: אליהו החוזה, כי יגלה לאנשי-מעשה, הנה זה דרכו בכך; אבל מנשה רשע היה, ואם גם נכנע בסוף ימיו ועשה תשובה והתפלל לה' והוא נעתר לו, מה לו בין החיים? נכנס לביתו ונתנמנם, ויגידו לו בחלום  הפתרון...

שוב מעשה: לפני רב אחד גדול בישראל ועושה אותות ומופתים בקרב עמו, הובא נער אחד חולה-הרוח, שהתדבקה בו נשמה אחת דאזלי ערטילאית ותצק לו ימים רבים.וימאן הנער לצעוד על סף בית – הרב וישָמט בכל פעם מידי שומריו ויברח, נסבו עליו אנשים רבים וישאוהו בעל –כרחו אל אותו קדוש, והוא מפרפר בידיו וברגליו וצועק בלי הרף: הניחו לו, מוטב לי שאמות מיתת הגוף משאסתכל בצלם איש טהור.  ויהי כי נדחק החולה במחיצת הקדוש בחוזקה, מיד החזיר פניו לכותל ויעצום את עיניו.  אמר לו הרב: אני גוזר עליך, שתסתכל בפני, ויגע בו במטהו אשר בידו, ויעמוד הבחור לפני הגוזר בפחד-רתת.  שאל הרב את הרוח המקשקש בו: מי אתה? וקול מבטן ענה: למה זה תשאל לשמי, ועני איני מבני הדור הזה.  אמר הרב: הגד לי, מאיזה דור אתה, כי אדע? ויחרש הנער ולא השיב דבר.  מיד עמד הרב מכסאו ואמר: אני גוזר עלייך שוב, שהגד תגיד לי מאיזה זמן מוצאך? אמר הנער: צווה                                                

לָאנשים העומדים בחדר, כי יצאו מפה, ואגלה לאדוני את שמי.  רמז הרב לנאספים.  ויצאו מן הבית אחד אחד.  ויהי בראות החולה, כי אך הוא והרב לבדם הם, התחיל לבכות יאמר: מבני בית ראשון אנכי, בהתאסף בני-העם על הנביא זכריה, לרגמו אבן, הרימותי אני האבן הראשונה והשלכתיה על ראשו של הצדיק, והיא הלמה את מצחו ותצא רוחו.  בקום נבוזראדן

שר-הטבחים לנקום נקמת הדם השפוך, גם אותי הרג; חתכו עבדיו את בשרי וישליכוני לעוף השמים; ומן הימים ההם אין לי מנוח ואני נודד ומתענה בארץ כל ימי הדורות.

ויהי כשמוע הרב את הדברים האלה, קרא ואמר: ברוך אלהי ישראל הדן את בני עוולה קשה.  אלהים אמת וגזר-דינו אמת.  ואוי לו למי שקובל עליו ועל מעשיו! ואל הרוח פנה ואמר: אף כי מאד הריעות לעשות וארור אתה מקין; אם תעזוב את בטן הבחור, אחוניךָ, ואלמוד בעבורך ואתפלל בעדך, וגם אותו נער יאמר קדיש לזכרך, ונפדת מידי צר.  מיד נענה הרוח לדברי הרב ונתרצה לעזוב משכּנו.  פתח לו פתח באצבע הקטנה שברגל החולה, וימס ויצא לו למרחבי העולם.  וישב המעונה לאיתנו.

שלושים ימים רצופים למדו בתורה לשם המגולל והתפללו בעדו בצבור.  ונמרק העוון הרב העמוס עליו, ותמצא לה הנשמה הנודדה מאז את מנוחתה.  בלילה אחד באה אל הרב בחלום ואמה לו: חסדך גדול עמדי, יהי זכרך ברוך! ויקץ הרב משנתו וירא ניצוץ אחד בחלונו...

 

ד

נָזִיר אֶחָיו

בקהילה אחת רבתי, ידועה באמונת יושביה בה' ובמספר רב של לומדי-תורה שבה ויראי-אלהים, הצטינה חבורה של מקובלים ושל חסידים, שנפרשו כל ימיהם לעבודת הבורא ולדעת תעלומותיה מאז.  פעם ישבו ושחו יחד בדרכי השתלמות האדם ותכליתו רוח ובמעשה, אמר הראשון שבהם: טוב לבר-נש להמית את יצרו ולסַמא את עין כל התאוות.  נפנה השני ואמר: כי יסיר אדם הבלי תאוה מעליו, הוא אך מזוין בזה, שלא יעבור על הלאיין שבתורה; עולה על זה האיש, שמקים בכל נפשו מצוות עשה, ואך אז העולם הוא מבורך.  נענה השלישי ואמר: לא לעצמו יחיה האדם; הוא צריך לפדות גם את שאר הנמצאים ממעשיהם.  קם הרביעי ואמר: לא המעשה הוא העיקר, כי-אם הכוונה והיחוד שבלב.  האלוהים אך חונן אותנו, וכולנו חיים ממתנת ידו הרחבה.; אם אין תופס אין נתפס, ואם אין מאציל אין נאצל...

עודם מדברים והנה עבר עליהם איש אחד מלובש סחבותומראהו כאחד מבני דלת העם.  אמרו לו החברים הגאון: מה היא דעתך, אלמוני, על-אודות טיב האדם ומַלאכתו בעולמו? השפיל האיש את עיניו ואמר: איך אדון לפניכם רבותי, ואני הנני עני ממעש; טוב לו לבר-נש להתיחד עם קונו.  החלק אך שואף לכל, ואשרי לטיפה הנופלת שוב אל הים הגדול.  השתאו חסידי התורה ואמרו: אין אדם זה כי אם צדיק נסתר.

פעם העלילו כמרי המקום על בני החבריה, שמסירים הם את לבות בני-עמם מאחרי מושלי המדינה.  תפשום ושמו אותם במאסר, ואף אותו הֵלך נתפס עמהם והשליכו אותו אל הבור.  החסידים החלו להתאונן אי שאיש על מזלו וכל אחד אמר: אוי לי שאבטל עתה מן התורה ולמן קיום המצוות ולא אוכל לעבוד את בוראי כראוי.  אבל אותו הלך, לא לבד שקבל עליו דין שמים כי-אם החל להכין את עצמו ליום-השבת הגדול במחשכים הוא יושב ומתדבק בנפשו עם יוצר המאורות.  אינו קורא: ענני, ה', ענני, כי אם: קחני, אלהי השמים, אל מעונך.  והיה כי התלהבה נשמתו וגעגועיו התאמצו עד בלי תכלה, השתטח על פי קרקע הבור ונשק את האדמה שתחת רגליו.  הלא גם כותלי מאסרו המה חלק מן ההויה והנצח מקיף ועוטף בקרבו כל יש.

נתגלגל הדבר שכל בני-החבריה הוצאו לחופש ושבו איש איש אל בית מדרשו ואל ספרו.  רק אותו חסיד נדון למיתה.  ערב שבת היה.  יו מפסיק בין החול ובין הקודש, בני-יעקב בכל מושבותיהם פורקים מעליהם עבודת השבוע, רוחצים את בשרם, מתעטפים ויוצאים לקבלת פני מלך העולם, אף מלאכי-מרום מתאספים ומתקבצים מכל עבר לחוג את חג השבת ולהכתירה בכתר מלכות.  בצאת היום הזה ונדלקו הנרות כבימי המשכן, הוציאו את המעונה מן הבור ויאמרו לו" צו לביתך! ענה ואמר: ביד אלהים ממעל אפקיד רוחי! והתחיל מזמר ולשבח לאדון-השבת, אשר קידש את כל המעשים ואת כל הבריות, והודות לזה, ששפך מרוחו על כל אשר עשה באמרי-פיו ועל כל אשר ציוה לעמוד ולחיו עד יום בוא שנת השמיטה ונאספה כל הבריאה אל נויה מקדם. 

מה עשה התליין? שפוד ארוך וילהב את חודו באש ויתחבו בחוזקה בגבו של המתפלל, ויעבור השפוד דרך כל הגו ויצא חודו מהבטן.  והחסיד לא הרגיש שום כאב מרוב התעצמותו במפלאות תמים-דעים ומרוב חשקו לבוא בעוד שעה מועטת לגן-עדן ולחזות בנועם ה' ובהדר גאונו.  הוא תפש בחוד השפוד ורקד עמו בכל שטף הכוח ובכל עליצות הנפש.  קול נמרה נשמע מרחוק! אראלים, שרפים ואופנים משהחים ומפארים ומרוממים את בן-האדם.  אמנם קם אחד מן הראשונים ובקש לו מדור בין התחתונים.

 

מַעֲשִׂיות חֲסִידִים

א

מדי שבּת בשבתו, ביום אשר שבת בו אלהים מכל מלאכתו אשר עשה ומנוחה רבה פרושה על-פני כל, היה עולה מורה-החסידים בסולם היחוד והיה עובר מעולם לעולם.  ויהי בשבת את, והוא מתעצם לעלות למקום גבוה, הגיע לפני חומה בצורהסגורה ומסוגרת, ויעמוד לפני השער ואין פותח.  ויתחנן לה' בעת ההיא לאמר: אתה החילות להראות את עבדך את צפוניך, למה לא תתנני לצעד על סף ההיכל הזה?

וירד מלאך ה' בענן ויקרא: יש גבול לני תמותה, ולמקום הזה יבואו אך עבדי אלוהים, הנביאים, אבל עכשיו, שמי הגאולה ממשמשים ובאים, יפתח לפניך גם השער הזה.  ונפלה פרוכת-המסך ונפתחו בנינים גבוהים בנויים זהב טהור, ואורם בצאת השמש בגבורתו; ובהם עומדים שולחנות וכסאות של אבנים טובות ומרגליות, וחכמים גדולים, פניהם מאירים כמלאכי-אלהים, יושבים ואומרים שירות ותשבחות וקונם, ויחרד ולא יכול לראות בהוד הגדול וייקץ.

 

ב

הרב הזה היה רגיל לקבל שבת עם תלמידיו על פני השדה, במנהג האר"י באררץ האבות.  יום קיץ היה עוד לא שבו הצאן מהמרעה ונפוצןת היו לכל עבר.  אלה אשר אכלו לשׂובע מתגוללות על העשב, הללו נחות והללו מתאבקות.  רחל אחת גזוזה יושבת את ילדיה.  הרקיע ממעל התאדם. 

והנה, עמדו ביניהן עשרה אנשים, נשואי פנים ועטופים לבנים, ויחלו להודות ולחלל ולזמר; ונשמע קול משורר: לכו נרננה לה', נריע לצור ישעֵנו! הכל התעורר.  הצאן התאספו מסביב, להקשיב גם הן לשירות בני-האדם, ותקומנה ותעמודנה על רגליהן ותפתחנה פיהן ותשוררנה גם הן.  ונראתה בחזון מלכת-השבת: בואי, כלה! בואי, כלה!

 

ג

תלמיד אחד יצא לדרכו, כדי להתפלל בבית-מדרשו של המורה ביום –הכיפורים, יום הסליחה והמחילה; וכן היה מנהגו שנה בשנה ולא עצרהו כל דבר.  הוא נסע בעגלה, כי הזדרז ודבר-מצוה, והנה נשבר אופן העגלה; וירץ לכפר הסמוך, לקנות אופן אחר, ובתוך כך בא גנב ויובל עמו  את הסוס.  ויקח האיש את מקלו ותרמילו וילך רגלי.  והוא יגֵע.  לשוא פילל לאלהיו, כי יאמצהו ויביאהו למחוז חפצו, בטרם יפנה היום.  לא נעשה לו נס.  השמש יורד.  כבר אסור לו ללכת הלאה, וישאר בשדה לקדש את יום הקדוש.

וירא מרחוק בור ובו מים נאספים ממי גשמים.  ויקם וירחץ את ידיו ויפתח את אמתחתו ויוצא ממנה את המעיל הלבן אשר אתו, להתלבש בו; התעטף בטליתו ויחל לחנן בעקת-נפש לאלהים.  איש עברי ביום קדוש ואיום מתפלל לא-בציבור ובלי פתיחת ארון.  כה עמד כל הלילה וכל יום המחרת באמירת סליחות ופיוטים ויבכה בלי הרף, מה חטא ומה עיות כי הביאהו ה' עד הלום?

ויהי כי ערב היום וכוכבים נראו ברקיע, הוא כבר הבדיל בין קושר לחול, שמע קול עגלה נוסעת מרחוק, וישא עיניו וירא עגלת-צב עומדת אצלו.  וירמוז לו מנהל-הסוסים לשבת בה; ויקח את חבילתו בידו ויעל עליה.  ותסע העגלה במרוצה ויבוא לעיר מורהו עוד בלילה ההוא.  ויספר לרבו את אשר קרהו ויבק לפניו, על אשר נבדל מקהל עדת ישראל ביום הקדוש.  ויאמר לו הרב: הינחם, תלמידי, מה' היתה זאת, בשדה זה תעו נשמות הולכות ערטילאות יותר חמש מאות שנה; ואתה, בשברון לבך ובתפילתך, תקנת את חטאתן ומצאו מנוחה.

 

ד

רבי שבתי כורך-ספרים היה איש ישר ונאמן, עוסק במלאכתו כהוגן ונהנה רק מיגיע כפו.  ולו אשה כשרה ושמה שרה, וגם היא עוזרת לו במעשהו, וכל חייהם היו בתום ובצדק.  אך לא ילדה שרה, ועם כל זה לא נתנו תִפלה באלהים ואמרו: ה' הישר בעיניו ועשה.

ויהי היום וידל שבתי מאד, כי בא כורך-ספרים אחר, עז-פנים, להתחרות אתו, ויגזול את לחמו ממנו אחד אחד בדחקם.  ויהי בערב-שבת אחד וכלתה לו כל עבודה.  ויחלו למכור את כלי-ביתם, וביתם כבר ריק ובידם אין גם פרוטה אחת לכבד את השבת; ויצר להם.  אבל רבי שבתי לא אבה לקבל עזר מיד אחר ויצו גם על אשתו, שלא תפשוט את ידה לבקש מלוה חסד.  טוב היה בעיניו לעשות את השבת חול מלהצטרך לבריות.  ויכל לזרזה, וילך לו אל בית –המדרש. 

ויום השבת הגיע.  בא כל העם להתפלל ולקבל פני שבתא-מלכתא.  ובשוב המתפללים איש איש לביתו אֵיחר רבי שבתי לצאת ויהי מן האחרונים.  וילך לו לאִטוֹ לביתו, שהיה בירכתי העיר, וירא נרות דולקים בחלונותיו; ויתמה על הדבר ויאמר: נשים דעת קלה, בודאי לא יכלה שרה אשתי לעצור ברוחה לצום ביום המנוחה, וקבלה צדקה.  כן חשב גם בצעדו על מפתן ביתו וירא שולחן ערוך בכל מיני מטעמים ומלאכי-השלום סביבו.  ותספר לו אשתו בפנים צוהלים, כי בכבדה את הבית מצאה שני כפתורי –כסף שאבדו לה זה איזה שנים, ותמהר ותביא אותם לצורף ותמכרם לו ותקנה כל צרכי השבת.  וישמח האיש לשמוע את הדבר, כי ה' היה בעזרם ולא בשר-ודם.  ויאחז ביד אשתו ויחל לרקוד עמה מסביב לשולחן. 

באותה שעה "נעשתה התעוררות למעלה", וציר יצא לבשר את שרה, כי כעת חיה תלד בן, והוא יהיה מאור בישראל.  ויהי כן הדבר.

 

ה

ימי גזרות רעות ומצוקה באו ליהודים אשר במחוז אחד.  וגם בקשו להעביר אותם על דת.  ויתקבצו כל העם לבית-התפילה להתפלל.  הדבר היה בבוא יום –הכיפורים, יום חתימה למשפט עוונות כל בית-ישראל.  ויהי בעמוד ששליח-הציבור על-יד העמוד עטוף בטליתו ובתכריך הלבן והחל להתפלל  "תפילה זכה", הביטו וראו, כי נפקד מקום רבם וכסאו על-יד ארון הקודש הריק.  ויצא לבם.  וישלחו אנשים לחַפּשו.  וירוצו בכל העיר ולא מצאוהו.  ויתפללו המתפללים מאד ויאמרו: אין זאת כי קרהו אסון ורעה באה עליו; ויבכו מאד.

אחרי אמירת "כל נדרי", התפילות והסליחות, וכבר החלו רבים לאמור "כתר מלכות", בא הרב, ויעמוד על מקומו ויחל להתפלל לבדו.  אשה עניה, שוכבת על ערש דוַיה, נשארה עזובה בליל כל-נדרי, כי הלכו כל אנשי-הבית לבתי-התפילה.  וירגיש הרב בעניה, וימהר אליה וישב על-יד מיטתה לשרתה ולשמור עליה.  בזכות הזאת נתבטלו הגזרות.

 

                                                        

ו

פעם אחת ישבו בני-חסידים על שולחן רבם בסעודה השלישית של יום השבת, והיתה "חדותא דליבא", כי דרש הרב בפרשת השבוע בהתעוררות וברצוי – נפש.  לפתע פסק מדבריו ויאמר: מי יתן ויעריב היום ותצא השבת, וחזר ואמר כזאת פעמים אחדות.  ויתפלאו תלמידיו על זה, כי ידעו, שרבם הוא מהמאחרים לצאת ומוסיף תמיד מן החול על הקודש, ואך יהיה יום-השבת עליו למשא? ויהי בבוא הערב, מיהר להתפלל תפילת ערבית ולברך ברכת הבדלה ויפקוד לרתום את העגלה וישב בה עם שנַים מתלמידיו.  ויקח אתו דלי וחבל ארוך ויצו לָרכּב למהר בנסיעה, ויבואו אחרי שעה לכפר אחד, ושם באר עמורה.  ויעמוד על הבאר וירד, ויורד את הדלי עם החבל אל הבאר פנימה וירימהו, והנה ילד מתעלף בתוכו ומפרפר בין חיים למות.וינגבו אותו ויעטפוהו בשמיכה ויחממוהו, עדי שב לתחיה. 

אמרו, שכל ימיו של אותו רב היה מצטער ואומר: אוי לי, שלא חיללתי את השבת, כי לוּ איחרתי עוד רגע אחד, כי אז נטבע הילד, ופיקוח-נפש דוחה הכל.

 

ז

בוצר הנשמות שוכבות נשמות רבות, שעודן נפרדות מן הגוף,  ובהן מדרגות מדרגות, גבוהות מעל גבוהות, בינוניות וגם נמוכות; ונשלחות הן לעלמא הדין, נשמה נשמה כפקודתה, לבחור להן משכן לשבת.  אבל יש "יחידי סגולה", שהמה בוררים להם נשמות לבניהם ולבני בניהם, ובידם לקרב ולרחק...

מעשה ברב אחד, שנשא אשה והרתה וילדה לו בן.  ויהי בבוא המילדת לבשר לו את הבשורה, ציוה להביא לפניו את הנולד, ויסתכל בידיו ויט בידו לאות אי-רצון.  עוד בלילה הזה שבק הוַלד את חייו, ולא היה גם ימים שבעה את אמו.  ויהי לתקופת השנה ותלד האשה בן שני.  ויאמר אביו למילדת, כי שוב הוא רוצה לראות את הנולד, וגם אותו שלח מלפניו וימת.  וכן היה גם באחיו השלישי.  נבהלה האם ותמאן להראות עוד לאישה את ילדה הרביעי, כי נולד אחרי אחיו המתים.  ויפצר בה, ותאמר, כי אם ישבע שלא לעשות לילד מאומה, תמלא רצונו.  וישבע לה.  ויגישו לו את הילד ויגל פניו ויבט בו ויאמר: טובים וכשרים ממנו גירשתי מארץ החיים.  ויתאבל. 

 

ח

ויהי במות הרב המגיד ותעל נשמתו השמימה, היתה "שמחה למעלה" לבואו ומלאכים רצין ומכריזין: פנו מקום לרבן! והקריאה יצאה: כל מי שראה את הרב בעודו בחיים חיתו, אם מודע או רחוק, אם רשע או צדיק, -כולם זכאים לעלות עתה עמו! ונתקבצו נשמות רבות מאד מכל עבר לחסו בו.  ראה נשמה אחת ניצבת בפינה ופניה זועפים, ניגש אליה ויאמר: למה פניך רעים? ענתה ואמרה: ירע לי על אשר לא זכיתי לראותך בחיי.  אמר לה: אל תיראי, אביך צעד פעם על סף ביתי, ולכי אתי בזכותו.  אמרו: חסד זה שעשה אחרי מותו, שקול כנגד הכל.

 

ט

רב אחד, מבני-החסידים היה עני מאד, לא היה לו לחם ושמלה, בביתו לא היו עצים להסקה ולא נר למאור.והוא ישב ועבד את ה' ויהגה בתורתו.  ובבוא הערב היה עובר על משנתו בעל-פה ויעבוד את ה' בלחש. 

ויהי בחצות לילה אחד, והוא לומד ומתפלל, הציץ בחור הכותל וירא אור חודר הימנו.  קם ממושבו וניגש אל החור וימצא בו אבן טובה אחת, גדולה כביצה, ולא הבין פשרה.  בלילה ההוא בא אליו אליהו בחלום ויאמר לו: שתי דרכים לפניך עתה: או כי האבן אשר מצאת תשאר אצלך ותתעשר מאד, ויהיה האוצר שמור לך ולזרעך, או כי תשיבנה למקומה, ובגלל הדבר הזה יחננך ה' בהשגה גדולה אשר תהיה מאירה לבני-אדם ענה ואמר: לא יהי זהב וכסף חלקי, אך את אלהי אעבוד.  ויקץ משנתו וירא ניצוצות ניצוצות עולים מן החור, ויקרב אליו – והאבן איננה...                    

 

י

אחד מן התלמידים היראים, כאשר הגיע לשלושים, החל להתקדש ולהיטהר, לא אכל ולא שתה ויסר שינה מעפעפיו, וכה ישב עטוף בטליתו והגה בתורה יומם ולילה. 

ויחר הדבר לשטן, כי ירא שיקרב התלמיד בעבודתו את קץ הימים ויביא את הגאולה.  וישלח את אחד ממתי – סודו להציק לו.  ויהי בשבת אותו תלמיד בלילה לפני ספר אחד מספרי קבלה ונר דולק על השולחן, והוא הוגה באותיותיו, נדבקו עיניו וינם לרגע.  ומהר המלאך הרע ויכבה את הנר.  וייקץ ויך אותו לבו על אשר בטל מן תורה, והנה גם אופל מסביב בו, ובידו אין גחלת להדליק את הנר.  וילך שומם בחדר ויוציא ראשו בעד החלון, והנה נפתחו השמים, ויד שלוחה ממרום ותגע באש לקוחה מעל המזבח של מעלה בנרו – וידלק.

אמרו, כי אותו נר היה דולק והולך עשרים ושתים שנה רצופות.

 

יא

בימי הרב המורה הזה היה עוד רב אחד גדול, נודע בדרכו בעבודת השם.  וגם הוא "פועל ישועות", ולא היה שלום בין האחים וידברו איש על אחיו סרה.  ןיהי היום והנה חלה הרב השני, גברו האֶראלים על המצוקים ושבק חייו.  ויבוא אחד מהתלמידים הצעירים לבשר לרבו את דבר מות מתנגדו, ויקרע השומע את בגדיו ויקרא בקול בוכים: אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו! אוי לי, כי נלקחת מאתנו בלא עת! ולא ביקש לקבל תנחומים ויאמר: שׂר גדול נפל היום בישראל! ולא הבינו אנשי מסיבּו את הדבר ויאמרו: בחיי הרב הזה קטרג עליו, ועתה כל-כך יתאבל עליו, אך דבר פלא הוא.  אנה הרב ויאמר: אוילי-דעת! התאמינו, כי אנכי אדבר רע גם על איש-יהודי פשוט, מה גם על אחד קדוש, כמו חבר זה, שהלך לעולם האמת.  אלא שראיתי, כי מלאכי-השרת מתקנאים תמיד בתפילתו, לשכך את רוחם עשיתי את הדבר הזה, כאילו לא נכונים מעשיו בעיני.

ואותו תלמיד לא הוציא שנתו.

 

יב

כשהגיע שעתו של הרב הזה להיפטר מן העולם, רמזו לו ממרום, שיבקש לו איש אשר רוח בו וימלא אחריו.  בא אליו תלמיד אחד גדול בתורה ממרחק מאה פרסה, והוא איש ידוע-חולי וירא את ה'.  והוא אך צעד על המפתן ורק הביט בפניו, וכמו דבר אלהים אליו: קום משחהו!

וישמור לו התלמיד מלון קטן, לא רחוק מבית-מדרשו של הרב, ויהי מאכלי שלחנו יום יום.  אבל הרב שם לו סתר-פנים ולא התוַדע אליו.  וידאג הבא ויחשוב, שמא נמצא בו חטא, ויתפלל לאלהים.  ויהי בעבור שבעה שבועות לשבתו, בא אליו פתאום שמשו של הרב, לקראו אליו, הדבר הזה היה אחרי חצות ויפעם לבו.  וימהר ויבוא לחדר הרב וימצאהו לבוש בעור זאבים, חבל במותניו ועל הקיר ממעל נוצץ זיו כעין כתר.  וישאלהו הרב לאמר: היודע אתה בחכמת הצירופים? ויען ויאמר: לא למדתי עד הנה אלא בתורה הגלויה.  אמר לו הרב: בוא ואלמדך גם את סתריה.  ויחל לדרוש לפניו ולהציע לו פתרון סודות הכתב.  בתוך כך נזדעזע ואמר: אנו עושקים במעשה מרכבה – ואני יושב? קם על רגליו ואמר: הסודות הללו, לא שערום עוד איש, ומידי לידך המה באים.ונתמלא כל הבית אורה.  התלמיד הזה היה הרב המגיד. 

 

יג                                                    

סמאל הוא השטן והוא הממונה על הרע ועל ההפסד.  אבל מסורה בישראל, שבשעת סכנה גדולה אפשר לשתף גם אותו.

פעם אחת בא הרב במיצר, כי היה "קטרוג גדול" על בני – יעקב, ויאסוף מתי-סודו אשר אתו, וילך אתם השדה ויקוב את השם.  ויהיו קולות וברקים וענן כבד.  וירד סמאל ארצה ויכעס ויאמר למורידהו: למה הרגזתני? והן אך שלוש פעמים קרני זאת.  בפעם הראשונה ירדתי לארץ בעת חטאו של אדם הראשון; בשניה כאשר עשו בני-ישראל את העגל במדבר, ובשלישית בימי החורבן; ראה, כי בנפשך הדבר, בקש להחזיר את כל העולם לתוהו ובוהו.  אמר המשביע לתלמידיו: גלו את מצחכם לפניו, למען יראה את צלם-אלהים על פניכם וכוחו אין אתו, ויקיפו את השטן מכל עבר, המה מיחדים יחודים ומכוונים כוָנות.  והנה שח גבהו של סמאל מעט; ותחזקו ויתאמצו במחשבתם, והסטן יקטן מרגע לרגע.  פתאום נשמע קול שרפה בעיר ויעל בלהב.

 

יד          

שלם ישלם איש את נשיוֹ, ואם לא השיב ומת, מתגלגל הוא בשור או בסוס ועבוד יעבוד את אדוניו.

פעם אחת עבר ראש החבריה ותלמידיו בדרך, ויסורו אל איש כפרי אחד, שהיה נודע למכניס אורחים.  וישמח האיש לבוא אנשים תורניים בצל קורתו, ויעש הלם משתה.  ויהי בשבתם אל השלוחן לאכול, הציץ הרב בחלון וירא סוס אחד עומד צמוד לאורוה וראשו מוּטה.  ויאמר לבעליו: אם עליך טוב, מכור לי את סוסך זה.  ענה האיש ואמר: על יחר אף אדני עלי, יקר לי הסוס הזה מכל, כי יעבדני שבעתים על שאר הסוסים ולא ייעף ולא ייגע.  וישתוק המבקש ולא הפציר בו עוד.

 לאחר שאכלו ושתו וברכו, אמר הקב לבעל-הבית: הראֵני-נא את שטרי החוב אשר אתך.  וימהר האיש ויפתח את הארגז ויקח משם צרור שטרות וניירות ויניחם לפני הרב.  נטל שטר אחד מהם ויאמר לו: תן לי את השטר הזה במתנה.  אמר האיש: מה לאדוני ולכתב הלזה, והלוה, שחתם שמו עליו, כבר מת?  ענה ואמר לו: אף –על-פי-כן תן-נא אותו לי.  ויאמר בעליו: הנהו לרבי ויעשה כטוב בעיניו.  אמר הרב: הואיל שברשותי הוא אבטלו...  קם על רגליו וקרע את השטר לגזרים.  הוא אך כילה לעשות מעשהו, מיד נפל הסוס בחוץ מת לארץ.  ויצו הרב להציב לו קבר. 

 

רִאשׁוֹנוֹת וְאַחֲרוֹנוֹת

א

לֵיבּ בֶּן שָׂרָה

בו אשה אלמנה מדלת העם היה, בטובה לא ראה ויהי נודד מעיר לעיר וממקום למקום, להיות מעוז לדל ולהחזיק בידי צדיקים נסתרים.  גם בחצרות-מלכים היה בא בכסוי, להוכיח לנשיא בעמו את פשעו, ואיש לא ידע בבואו ובצאתו.  הוא היה "רואה ואינו נראה", היה קם בבוקר במקום אחד ומעריב הרחק מזה מאה פרסה וירט הדרך לנגדו.  כי העלילו עלילה על עיר, ביטל אותה בתפילתו; כי נפלה נשמה בפח השטן, התאמץ להציל אותה מידו, וכי פגע איש מת הולך ב"עולם התוהו" וחבילת עצים על שכמו, היה מבקש רחמים עליו ו"תיקן אותו".  הוא תומך כל כושל, מביא מרפא ורוָחה.  מתנת –אלהים היתה לאיש הלזה, והוא ענוותן ו"הצנע לכת".

ויהי היום והיו דרושים לו שלוש מאות אדומים לפדיון שבוי אחד, ויבוא אל איש זר ויאמר: הלוֵני את הסכום ובצלאת שנה אחזירו לך.  ותבוא רוח בבעל-הכסף ויבטח בו וישקול על ידו את האדומים.  ויקח בן שרה פתקה קטנה ויכתוב עליה את הדברים האלה: אני ליב בן שרה לקחתי מפלוני בן פלוני סך שלש מאות אדומים, ימלא ה' את חסרונו! ובכלותו לשרטט זה פנה והלך ועקבותיו לא נודעו.

ויך לב האיש עליו אחר זה, כי עשה כזאת.  להלוות מעות לאיש לא נוד לו.  ויהי במשמשו אחר-זה בכור-מלח ותפול הפתקה ממנו לתוך השק ולא ידע.  וישלח ה' את הבכרה בכור, והיה מודד ממנו כל ירחי השנה ולא חסר.  ביום אחד שלח את עבדו להביא מלח מן השק, וימצא אותו ריק, וירץ ויספר לאדניו.  וימהר וירא כי אמנם כן, ויחל לחפש בשק וימצא בו את שטר-החוב הישן, ואמנם בו ביום מלאה שנה תמימה, מיום נתן לאיש המוזר את הגסף.  וספר ומנה וראה, כי שילם לו השק כפלים.  ויהי הדבר לנס.

פעם אחת עבר איש חסיד אחד בדרך ויעמוד במלון להינפש.  ותבואנה שתי עגלות מלאות עניים, הסובבים מעיר לעיר ונודדים ללחם.  ויתפשטו בני-החבורה מסביב למלון, איש ואשה, זקן ונער.  וירא החסיד איש זקן ביניהם, לבוש בלויי-סחבות וחבל במותניו, אבל שונה הוא בפניו מאחיו וגם בשיחותיהם ובמעשיהם לא יתערב.  ויצא בעל-המלון ויתן לו פרוסת לחם לבן, וימאן הזקן לקבל מידו.  ויוציא מאמתחתו פת קיבר, וברחצו ידו בדק את הכלי, אם כשר הוא לנטילת-ידים.  ויהיאחרי איזה שעות ותקם חבורת העניים, ויעלו על עגלותיהם, וידחפו איש את חברו ויריבו על-דבר המקומות, כי צרו העגלות מהכיל, וילכו לדרכם.  הם אך עברו מזה, והנה הבריק רעיון במוח הנשאר, כי ודאי יש דבר עם הזקן המדקדק במצוות, אשר לא חפץ לאכול מפתו של בעל הבית.  ויוָכח כי שכחה בעלת –הבית להפריש חלה מהלחם.  ויאמר לעצמו: זה הוא איש אשר רוח אלהים בו.  וישם חבילתו על כתפו וימהר אחרי העניים וישיג אותם במרחק כברת-ארץ מהמלון, כי אנשי השיירה הולכים לאט; אבל לא מצא את הזקן בתוכם, וישאל אותם לאמור: איה האיש אשר ראיתיו לפני שעה ביניכם? ויענו אותו: מה לך לאיש הזה, אשר בשגעון ינהג, לא ידבר עם איש מאתנו, ולרוב יעזבנו ליום וליומים ויתחבא ביער, ושם ישב דומם.  ויראו האנשים לחסיד את הדרך אשר בו הלך הזקן; ויבקש אותו החסיד כל היום, וימצאהו בערב יושב תחת אילן מוצל, ויגש אליו ויאמר: יגיד-נא לי אדוני, מי הוא ומה מעשהו? וישב הזקן אותו: מה לך, כי דלקת אחרי.  ענה האיש לאמור: אל ידבּר אדוני כזאת לעבדו ואל יסתיר עוד ממני, כי למדתי אצל רבותי להבדיל בין אדם לאדם ואדע כי ה' עמך.  ויאמר לו הזר: לא ידעתי במה גדולה זכותי, בן שרה אנכי ואת האלהים אעבוד.  ויפול השומע על פניו ןיבקשהו, כי יקבלהו לתלמיד ובאשר ילך ילך גם הוא, ויפצר בו מאד, וישמע רעש בין האילנות, ובקומו והנה הזקן איננו, והאילן אשר ישב תחתיו בוער באשש...

 

ב

הַבָּחוּר והַבְּתוּלָה

   סמוך לעיר אחת עבד בחור אחד ברחַיים של מים, והוא כבן שלושים ללא תורה וללא תפילה וללא הבנה בחוקי המצוות.  הוא עמד על משמרתו כל היום, לשרת את אדוניו, בעת ינועו גלגלי הרחיים לטחון בר ודגן; וגם לן בבית-הרחיים לילה לילה.  כדי לשמור על הקמח הנתחן, לבל יבואו גנבים לקחתו.  בפניו נאכל הקמח, בבגדיו ובמנעליו נאחז האבק הלבן ועיניו כמעט נעשו טרוטות, כה חי יותר מעשר שנים רצופות; וגם בימי מועד ושבת לא קבלה נפשו כלל כל השפעה, וישב בקצה השולחן של אדוניו וילעס את המאכלים כאיש מגושם.

ימי הסתיו באו, השמים נפתחו כנאדות וגשמים בלי הרף באו להרטיב את פני האדמה.  יורדים הגשמים בחזקה, העלם מתעטף שחורים ומלא עוצב.  בליל סער כזה קם הבחור העזוב ויחל לבכות ולקונן בקול רם על חטאי האדם, וישב על הקרקע ויקרא: אנא, ה', הושיעהנא, כי המרת לנו מאד.  ונשמע קולו בבית אדוניו, שישב אז וחשבן את חשבונותיו.  ויקם ויצא ויבט בעד חור דלת-הריחיים וירא את עבדו שוכב על הארץ ב"פישוט ידים ורגלים" ואומר קינות.  ויתחלחל מאד, כי לא פילל לראות זאת באיש הזה בנפש רועדת שב הביתה, ובשוכבו על משכבו לא מצאו עפעפיו תנומה; ובקומו בבוקר והנה עומד הבחור על-יד הקיר ומתפלל תפילת-הבוקר, והוא עטוף בטלית...

מן היום ההוא והלאה באה רוח חדשה בעבדו; הוא מתפלל בכוַנה ערב ובוקר;זהיר מאד במצוַת נטילת-ידים, ויברך ברכת המזון בקול רם, מהכסף שאסף לו בעבודתו וביגיעת-כפיו עשה לו בגד הגון של שבת, וגם מצנפת שם בראשו.  רבו ואדוניו רוחש לו כבוד.

לא ארכו הימים והדבר נשמע בעיר הקרובה; ויחלו אנשים לבוא אל ה"בחור" ולבקש תורה מפיו ויאמרו: אכן נביא חדש קם בקרבנו; והוא גם מתפלל על החולים – ונענה.  אך בני הרבּנים שמסביב ריננו אחריו, כי זר דרכו.  ותהי מריבה בשערים.  רבים מבני-ישראל, והם בני-דלת-העם, עומדים על יד הבחור, ומחזיקים בו וקוראים: בך, נאמין כי קרוב אתה לנו, והעשירים והלומדים אומרים: אין זאת דרך הקדושה!

ותגבר יד העשירים על העניים, ביקשו למסרו למלכותו להינקם במאמיניו; ויעלם הבחור הפלאי הזה ביום אחד, שם עוד פעם עליו את בגדיו שנשארו לו מימי עבודתו ברחַיים, וילך גולה לארץ רחוקה.

עשרים שנה רצופות הלך מעיר לעיר ממדינה למדינה; במקום אשר לן בו בלילה לא ישב בו ביום המחרת, ובמקום ראה את השמש לא ראה את כוכבי-הליל.  ויהי כי כבר נשא על צוארו כל עוונותיו ועוונות בית-ישראל קצרה נפשו בחיים, וישאל אחרי פתרון המו ובא זה ולקחוֹ בדבר האלהים.

נערה אחת היתה בעיר לודמיר, והיא יפת-תואר  יפת-מראה וקומתה דמתה לתמר.  חן במהלכה חוט של חסד על פניה; אולם בספר ובלשון לא למדה.

ויהי ביום אחד בעלות הבוקר, והימים ימי אביב, ונחה הרוח עליה החלה לדבּר בלשון הקודש ובלשון עם בעם.  באו רבנים ותוֹרנים לשיח עמה, והיא התפלפלה עמם, כבקיאה בהלכות ובדינים, גם פטרה חידות בתבונה ובחכמות הטבעיות; ויתפלאו על חכמתה הרַבּה, שהיתה לה פתאום לנחלה.

ומהימים ההם החל גם לשמור את המצוות: תפילין בראשה כבראש מיכל בת שאול.  טלית מצויצת על שכמה בעת התפילה, והיא ממלאה אחרי כל הדינים, החלים על הגברים והנשם פטורות מהם.  חזון כזה לא היה מימים ימימה!

גם היא רכשה לה לב מאמינים, אשר אמרו עלה, כי נביאת הגולה היא, מדוע לא יַשרה עתה אל-אלהים את שכינתו על אשה? הלא היא היתה את האִמהות, את מרית אחות משה ואת חולדה הנביאה.  ומתנגדיה טענו ואמרו: בארץ הקדושה שאני! בגולה לא יעשה אלהי-ישראל כזאת; אין זאת כי-אם רק ממקור לא טהור שאבה.  והיא לא שמה לב לכ זה, ותוסף להנות מדברי חכמים ולשמור את המצוות הכתובות בספר תורה.

ויבוא מלאך וידבר אליה בחלום: אל תנשאי לאיש ושמרת את קדושתך.  ויבוא השטן וידבר אל לבה בסתר פנים: הנשאי לאחד מהמאמינים בך, כח כן צווּית, ותעזוב את עצת המלאך ותבחר בעצת השטן.  ותבוא בברית עם איש חסיד אחד.

ותקם בבוקר, והנה חדלה הרוח היתרה שבה ותשב ליחות כאחת מבנות-יעקב הפשוטות; ראתה את הטלית והתפילין, המונחות על השולחן אשר בהן התעטפה והתפללה תמיד, ועתה לה ללא הועיל, ותבּך.  והיא גם לא האריכה ימים ותמת.                                                                                                       

ג

הַמֻּכִּים

היה היו שני אחים מבני רמי-היחס, לומדים ועשירים, והמה עושים חסד ו"ביתם מתנהל בהרחבה".ובחפצם לרומם קרן-התורה, הקימו בית-דפוס גדול ומשובח וידפיסו באותיותנאות ספרי תורה שבעל-פה וספרי קבלה.  וגם מסדרי האותיות היו אצלם אנשים יראים ושלמים, עושים עבודתם לשמה.  ויוציאו לאור ויפיצו ספרים רבים בישראל.

ויתקנאו בהם עושי-עוולה ויכו אותם חרש בלשונם וישימו להם עלילות דברים.  ויסָגר בית-דפוסם, כל הונם ורכושם החרימו אוצר המלך ואותם שמו בבית –הסוהר ויהי מאכלם לחם צר ומים במשׂוּרה שתו.  ויהי אחר יי"ב חודש יצא דינם מלפני המלכות להכותם בשוטים, אלף אלף במספר לכל נפש.  ויעמידו שתי שורות אנשי-חיל, חמש מאות מזה וחמש מאות מזה, ושוט נתנו ביד כל אחד, להיות נכון למעשהו, ויפשיטו מעל המעונים את בגדיהם ויציגו אותם עירומים, ורק חגורה להם ממעל למותנים, ועל-פי איזה הקלה, בחסד השופט הראשי, שריחם עליהם, התירו להם לשים מצנפת על ראשם.

בבוקר היה הדבר, ב"דחילו ורחימו" התפללו הנענשים לאֵל שוכן מרומים ויפקידו נפשם ורוחם ביד הכי; אחרי-כן התעתדו לה"גזר דין" ויעבו ערומים בין שורות בעלי-השוטים.  וגם בזה הטו להם חסד, לרוץ בין המחנה של המיסרים.  משני עברים מכים עליהם בחזקה והדם יזל; והנה נפלה המצנפת מעל ראש האח הבכור ויש לארץ להרימה, בעמדו בין מחנה האויב.

מוּכּים ופצועים יצאו האחים, כל גופם מלא חבּוּרות, ראשם פצוע, פיהם עקום מכאב ואין בהם מתום.

אחר-כך הכניסם אל מיטה של חבלים לבית-האסורים וישבו שם בין רוצחי-נפש וגנבי-ליל.  ויציקו להם אנשי הרשע; עו דיותר שמו להם לחוק להפריע אותם, בבוא ערב-שבת עם חשכה, בשעה שהשבויים העבריים הכינו את עצמם לקדש את יום המנוחה, אז התחילו לרקד ולדלג ולהוציא קולות משונים, וירעש כל בית-האסורים משאונם והמונם, ולא יכלו המתפללים להתדבק בקונם, כי נתבלבלו, לשוא התחננו; אין שומע להם.  ויתן צעיר – האחים את קולו ויקרא: לכו נרננה לה'! ויהי הקול כשאגת ארי ונהם שחל.  ןיפלו המתהוללים על פניהם, שיניהם דא לדא נקשו ולא יכלו דבּר עוד.  אז ראו כי אלהים את האנשים ה אלה.

ד

לֹא יְכַסוּ עַל עָווֹן

במדינה אחת כיהנו שלושה אחים גדולים ונודעים ברבים, והלכו איש אי שבדרכו המיוחד.  האחד עסק בתורה ובתפילה, השני עסק רק במעשים טובים, והשלישי פינה לבבו לעניני השגה ועיון.  ויהי היום והחלזה האחרון לנטות מיני דרך ולקצץ בנטיעות.  וירננו אחריו באוהליהם אחדים ממתי-סודו; אבל רבים מבני-העם עוד הוסיפו להאמין בו ויאמרו, כי אין זאת כי אם בחר לו שוב דרך חדש.  ויחָצה העם, הללו דנים לחובה והללו דנים לזכות.  התיראו רבים, פן תקום על-ידו כיתה חדשה בישראל.  ויאמרו להביא את הדבר לפני אחיו, וכל היוצא מפיהם  כן יקום.

ביום ראש-השנה היה הדבר, יום הדין הגדול לכל חי, ומה גם בעת כזאת שבאו ספקות בדרכי רב אחד, שעד כה נחשב לגדול ורם.  מעיירות רבות התאספו הרבה אנשים למקום משכן שני האחים הגדולים ויחכו למוצא פיהם.  התפללו תפילת-שחרית לבכי ובתחנונים, קראו בתורה ובהפטרה, והנה תוקעים בשופר לפדיון הנשמות.  מליצי יושר ומשטינים עומדים בשני מחנות זה לעומת זה. 

ויעל האח הזקן על הבמה, עטוף בטליתו, ויחל לדבר דברי רטט והכנעת – לב.  מי בעתו ומי לא בעתו? מי יצדק ומי ירשיע? הלא ביד האל הכל נתון.  רגעים ארוכים כימי הרת עולם.  ובתוך דברי המוסר פנה אל העם ויאמר: שמעתי דברי רבים, כי דרך חדשה עם אחינו השלישי עתה.  אל-נא תטעו בי, רבותי, אך בידי השטן שבויה נשמתו, בקשו עליו רחמים להוציאו מהקליפות...  געה העם בבכי ויצעקו לה' במר נפשו ויאמרו: לא נצא מזה, עדי ישוב אלינו!

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה