_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

עַל אֵם הַדֶּרֶךְ

 

חֶזְיוֹנוֹת עָם

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

לתוכן הענינים

 

א

עַל הָרָצוֹן

לא לדבַר הרצון הפרטי אני מכוון במשאי זה, כי אם לרצון הכלל, לרצון החברה והעם.  ­­­–משיבים ואומרים: מי לידינו יתקע, שהעם והחברה שונים הם ביסודם מהאדם היחיד ולשניהם כוחות מיוחדים?  הלא בעצם רק אישים יחידים בודדים קיימים ונראים לעינינו.  וענין העם והחברה רק מושג צירופי וחזיוני הוא.  – ואף אני טוען ואומר: אמת שאין במציאות אלא בני-אדם פרטיים, בני-אדם חיים רק באָפקי גֵום ורוחם;  אבל מה זה הדבר, שהיחיד עובר את גבולו ולא רק כובש את אחרים, כי אם נכנע הוא לאחרים ומקבל מעצמו מרוּתם עליו?  מדוע מצטרפים בני-אדם יחידים לחבורה אחת, למשפחה, לעדה ולציבור?  גוזל האדם את חברו, חומד את אשר לא לו;  ולאידך, הוא נותן משלו לרעהו ומקריב את חייו בעד בני עמו ושבטו.  מה זה אותו הכוח הנסתר, אשר יקשר אותי, את האני הפרטי שלי עם הנפשות של אחרים ועם ה"אני" של אחרים?  מאַין תבוא ההתעוררות שבלבי, להשתתף בצער נפשות שחיו לפני מאות שנה, נפשות שדרכן גם לא דרכי?  – מצטער אני בצער אבותי בימי קדם.  בשעה שאני קורא, שנרדפים היו מפני אויב, יזעף לבי, ולאידך, כשזר נצחון על ראשם, ירון לבי אף ירנן.  צער הלבבות של רבים צערי אני הוא, שמחתם שמחתי, רצונם רצוני וחפצם חפצי.  ואני בעיקר רק עובד אני לעצמותי;  אני יחיד נבדל מאחרים, משאת-רוחי אך עולמי וחיי ואני מלא תמיד מחשבותי אני, רגשותי אני ושאיפותי אני.  הנה עולם בצד עולם ועולם נכנס בגבול שני לו, ואף על פי כן אין כאן עקירת התחומין.  על מזבח לבבי דולקת אהבה-עצמית רבה.  יהירות היחיד וכל חפץ הקיום של היחיד מושלים עלי;  ועל אותו מזבח בעצמו עלה יעלה הלהב לאהבת-הכלל וגם אש זו תוקד כל עוד קרבי בי.  נפשי היחידה, עצמוּתי, מהותי וכל אשר בי הן אך סכום מבנה גֵוי ורוחי, סכום קורות חיי ומזלי וכל גלגול החיים אשר מסביב לי.  ברגל גאוה אני דורס על יצורים אחרים ובכוחי אני משכלל עולמי אשר ניתן לי.  כל העמל הוא בעדי וכל הגיגי רק בעד נחלתי.  – והנה ביום אחד אתן לזרים חילי.  אני היחיד אמליך עלי את הכלל, משועבד אני להכלל ואף חלקי לא אדרוש.  קשור אני למשפחתי, לעמי, ואני נושא עלי סבל מקדם ומהיום.  שתי נפשות בנו, דו-פרצופים, למחצית אנו אישים יחידים ולמחצית אנו בני הכלל.  אבל מי יברר לנו, איך תשכונה שתי אלה יחד בלב האחד?  היחיד יתפרד לשנים, והוא אחד;  שני פנים לנו, שתי רוחות, ימין לוקחת וימין גם נותנת...

שואלים שוב: מי יאַמת לנו, שיש גם נשמה אחת יחידה לאדם?  ומי יראה לנו בחזון, שיש קשר קיים בין מעשינו ומחשבותינו מתמול ומעתה?  גם עולמנו היחיד בן חלקים חלקים הוא.  הרי מאורעות שונים והרי מקרים שונים.  כל דבר בחיינו אנו עומד בפני עצמו ואינו מצטרף לחברו רק במסיבי השכל וההגיון.  מספרים פרטים עולים לסך-הכל רק בחשבון;  אבל דבר שבעיון אינו עוד דבר החיים ועצם החיים.  – כמו כן אנו מדברים על העולם בכלל ועל החיים בכלל, וגם אלה אינם אלא שמות משותפים לחזיונות שונים.  אין עולם חוץ מההרים והגבעות, הימים והעמקים, היערות והשדות;  אבל אין חיים כוללים מלבד חיי הנמצאים.  יש אברים לגוף ואף יש מבנה לגוף, אבל אין גוף בסילוק האברים ואין נשמה חוץ מחלקי הנשמה.

אפשר להכחיש במציאות היחיד, במציאות העולם, במציאות גוי ונשמתו.  נוכל לקרוע הכל לגזרים, לחַלק כל דבר לחלקים ולדחות את הסכום הכולל מפני הפרטים שונים;  אבל כל זה אנו עושים רק לרגע.  פושטים אנו את עדינו מעלינו וערומים אנו בלי כל לבוש ההגיון והמחשבה, וכמעט קט שוב צירופים שונים נארגים בנו והויות מחשבתיות משותפות ממלאות את החלל הריק.  אין ריקות בעולם, כל עוד מושלים בנו מושגי הזמן והמקום.

מושג המקום הוא הכלי, שעל ידו נשיג את הנמצאים אשר מחוצה לנו.  לולא מציאות מקום אוירי מקיף כל נמצא מגביל אותו ומבדילו מאחרים, קשה היה להשיג עצם דבר נבדל או מתנועע.  יש לנו מושג מהר פלוני, מיער או מנהר אחד, יע רואים אנו חלקים חָמריים שוים צבורים לפנינו באחיזה אחת ובגבול ידוע.  חלקים חָמריים סמוכים זה לזה, נקשרים זה לזה או מורכבים יחד וממלאים איזה מקום בהיקף אחד ובסביבה אחת נוטעים בנו מושג של דבר אחד.  וכן הדבר בזמן: צרור דברים נאחזים באיזה יחס תדירי בזמן מוליד בנו במושג מדבר שלם ומשותף.  – מה שעושה המקום ברוחב עושה הזמן לאורך, רצוני לומר, הזמן גם הוא אינו אלא מושג מקומי.  מ שהמקום הוא בהווה, הולך ומשתרע ונראה בבת אחת, הזמן הוא בזה אחר זה וכקו ארוך הולך ונמשך.   

נחוצה לנו אחיזה במקום ובזמן, צורה ידועה לרוחב ולאורך, כדי לקנות לנו מושג של דבר נמצא.  נחוצה לנו אחיזה לבנות לנו, מושג הרצון, ההולך ומצטרף מחלקים פרטיים ומגילוי החפץ בהרבה פנים;  וכמו כן אנו בונים לנו ממושג רצון העם גם מהותו של העם.  מה שמכריח אותי לראות בחלקים חָמריים רבים, הנאחזים זה בזה והממלאים חלל ידוע, דבר אחד, אונס אותי גם לראות בקיבוץ של אנשים, הקשורים זה בזה ביחס חברתי-תדירי או שבטי-עממי, חברה שלמה או אומה.  ערך החלל המוגבל במקום הבלתי-סוף הוא ערך מושג התולדה בזמן לבתי-קץ...  רצון היחיד הוא מלך הנטיות או סכום הכולל של הנטיות, ורצון האומה הוא הכוח המאַחד את גילוי רצון היחידים והרכבתם יחד.

החלקים הקטנים של אבן, גם אלה שהעין לא תשורם, אינם שונים בטבעם מכל האבן.  הררי סלע הם גדולים רק בכמות על פירורי אבן.  שונה מזה צירוף העץ.  אילן עושה פירות, מתכסה בענפיו, זה דבר שחלקיו הקטנים המתפוררים אינם יכולים לעשות.  עולה על צירופי האילן צירוף בעל-חי ועולה על החי חי מדבר ומשׁכיל.  ידי ורגלי ושאר האברים אינם בוראים עוד את הנשמה שבי, ולא מהם יבוא הכשרון בי לחשוב ולהרגיש.  אמנם בלי ראש וקיבה, בלי האברים הפנימיים והחיצוניים אי אפשר להיות בעל רוח ונשמה;  אבל הסכום של צירופי האברים אינו מוליד עוד את הנפש.  הנפש היא דבר שונה מהתנועה שנולדה בריחַים-של-רוח או בריחים-של-מים.  אנשים יחידים עומדים זה בצד זה אינם מצטרפים עוד לחברה;  בני חברה אחת לא יצטרפו לשבט, ושבטים מיוחדים אינם מתאחדים עוד לעם.  על יד החבלים החָמריים בני התועלת והצורך לשעה או לזמן ידוע גדלים עוד חבלים נסתרים, כחות פנימיים, והם הם יוצרים את הסכום הכולל ועושים מהחלקים החיים בפני עצמם יצירה אחת כוללת, חיה ומשפיעה.  הנהרות הולכים אל הים והים נותן מימיו לנחל נחל;  ואם סוער הסער הוא מתחולל בכולם ומשמיע קולו בכולם.  אבותינו דיברו על שר של ים ואנחנו מדברים על רצון העם, זה המלאך הממוּנה על חלקי האומה וכובש לו את חלקי האומה.  מה שמאַחד אותנו האישים הפרטיים לקיבוץ חברתי, שבטי-לאומי, הוא כוח שנצטרף מחבלי הרצון ומתגלה על ידי אפני הרצון.  כשם שרצון היחיד וחפצו להתקיים הוא קשר המקשר נטיותיו ושאיפותיו במסיבי חייו, כך הרצון העממי בכלל הוא השליט על האישים הפרטיים משך דורות ומועדים.

הרצון הוא גם אלהי-העולם, או בתור עצם מוחלט כשהוא לעצמו או כמי שנושא בחוּבוֹ כל החזיונות הרבים של חלקי העולם והמציאות.  יש כוח מוליד ויש שוב אב נשמע לבניו.  הנה אור בוער והנה ניצוצות מעלים להב.  רצונם של חלקי המציאות הוא להתקיים ולעמוד בצביונם.  רצונו של כל נמצא לעמוד בשלו ורצונו של כל גוי ולשון להשתמר ולהתאחד.  נשמע הוא היחיד אל הרבים ומושלים הם הרבים על היחיד.  רצונות הנמצאים אינם שונים בכלל ברב זה מזה, דבר אחד שורר בכּל במדרגות שונות.  עולה עליהם רצון בעל-חי, עולה על רצונו של בעל-חי רצונו של האדם;  וחזק מרצונו של האדם הפרטי הוא רצון הגוי, רצון גוי תולדתי.  איש מפקד לעצמו וכובש דרך לעצמו ישמע פתאום לקול מצווה עליון;  יוצא הרצון חוץ מגדרו ונבלע שוב ברצון כולל עומד עליו.  דבר מקבל צורות שונות נעשה למוחלט.  אני מסיר עטרתי מעל ראשי ואני נותנה לאחר...

 

ב

על הַחַיִּים

לא על מהות החיים אני אומר לדבר בזה, כי אם על ההכרח המוסרי לחיות. 

זכות לכל חי באשר הוא חי לחיות ומוכרח הוא לחיות.  ההכרח הזה הוא תולדות הרצון הפנימי החיוני וגם מתגלה הוא ברצון.  הרצון לחיות הוא סגולת כל נמצא ותוכו של כל חי.  אין חיים בלי רצון, בלי שאיפה ובלי התפשטות ואין חפץ בלי כח מצווה לעצמו.

הרצון שלי לחיות אולי לא שונה הוא מרצון האילן שבגני לגדול ולעשות פרי;  אבל הוא עושה זה בלא-יודעים, ואני – ביודעים.  הדרך למציאות אדם חי ומשכיל היא יותר ארוכה מזו שעשה בו הטבע להוצאת עצים ואילנות.  הדרך מחיי אדם פרטי לקיבוץ עם ורצונו לחיות היא גם כן ארוכה ורבה.  זכותו של עם לחיות והכרחיותו להילחם על קיומו היא יותר גדולה מזו של היחיד.  אני עולה בשבי סולם, כל מעלה ומעלה תביאני על.  אנכי נותן מעצמי לבני גילי ואני לוקח מהם עוד רב יותר.

זכות העמים לחיות, הכוח הנפשי הפנימי המחַיה אותם ומחזק אותם – הוא עמוק עמוק ואחריתו מי ישורנו.  מתנחלת הזכות מדור לדור ובאה היא מאבות לבנים ומהם להבאים אחריהם.  זה צירוף של נפשות, של שאיפות ושל הכרחיות טבעיות ותולדתיות.  נסבך האחד בשני וזה בחברו וכן חוזר הדבר, מתעצם ומתגדל ועושה פרי.  אדם אחד יכול לאבד עצמו לדעת ולהפסיק בחזקה את חיותו, אבל גוי כולו הוא בלי אובד.  ניתקים ממנו אברים אברים והוא עודנו חי ומוסיף עצמה.  נלחמים אתו להכחידו, והוא גם על אויביו יתגבר.  מנשלים אותו מאדמתו, והוא מוסיף להתפרץ ולמצוא לו מוצא לחיים.  תקומה גם לעם נידח.  חפץ הקיום של גוי עולה שבעתים על זה של יחיד.  סער מתחולל עוקר גם אילנות, אבל לא כל היער כולו.  בעל-כורחנו אנו חיים וביד חזקה אנו קיימים.  על שלט העם נחרתו המלים: אהיה אשר אהיה!  ההויה התמידית היא גם החיים.

 

ג

עַל הַמִּחְיָה

הצרכים הדתיים והאלהיים נחשבים היו לפנים ליסוד חיי בן-אדם עלי אדמות.  בימי התחיה והתנערות להשכלה ולדעת נעשתה החירות האישית והמחשבתית לעיקר כולל.  נוספו על אלה החירות המדינית והלאומית.  נוסף באחרונה הצורך החָמרי-הכלכלי;  ומפריזים לאמור, כי עיקר זה האחרון לא רק מכריע את האחרים, כי אם גם מולידם ומחוללם.  הלחם קודם לתורה, ובאין בית לשבת ואפס מעמד חמרי כל בנין רוחני יפול מאליו.  – אין אנו בני-אדם יחידים ואיש איש בדרכו ילך, כי אם קשורים אנו בקשורים חברתיים-כלכליים.  נכנס איש איש בגבול רעהו, בזכות רעהו, בחיי רעהו.  מהות נוגעת במהות, חיים בחיים.

נלחמים אנו בלי הרף לקיומנו.  דואגים אנו בכל עת להטבת מצבנו.  בכל אשר נפנה רק התועלת תאיר לנו.  בכל אשר נעשה ונחשוב רק אל המחיה נשא עינינו.

בתנאי הכלכלה יש שני אבות יסודיים, הפועלים על חיי היחיד.  היסוד הראשון הוא היסוד החברתי והשני לו הוא היסוד העממי הכוללי.  אדם מוכר וקונה, עובד בחוגו ומשתכר ממעשי-ידיו.  הוא אבר לאיזו חברה, חי במעמד חברתי ידוע והוא נהנה או חסר.  שַעל רחוק מזה הוא היסוד הלאומי-הארצי, יסוד זה פועל רק בכלל, ולפעמים לא יכירו היחיד כל עיקר.  סחר העם בכל, תבואת הארץ כולה זה דבר מופשט או נראה כדבר מופשט.  אולם לעברי בגולה היסוד שני הלאומי הוא קודם להראשון.  מה שלבני-עמים אחרים נחשב לטפל הוא לנו בשבתנו על אדמת נכר עיקר.  אין לנו חירות כלכלית כלל, אין לנו מחיה עברית.  אין לנו חיים חָמריים עברים עצמיים ונשמעים אנו בכל לשבט מושל עלינו.  אין לנו מחיה משלנו ומקבלים אנו רק מה שנותנים לנו.  – –

 

ד

עַל הַטֶּבַע

הנה בתרבות העברית הרבה מידות ותורות.  לימדו אותנו לדעת ערך האדם, יעוד האדם, תכלית האדם.  בן-האדם הוא כתר היצירה ועבד היצירה.  הוא חי ונותן, פועל ומשפיע.  הוא שומע ומאזין, נכנע וכפות.  הוא עומד על פרשת דרכים ותלוי בין שמים לארץ;  הוא חותך חיים ומות לכל חי והוא יצור שיתוש קדמו.  גדושה היא סאת האדם.  עני הוא בר-נש ועשיר הוא.  שני יצרים לו.  לו מחשבה ודעת, תבונה ושכל, לו נפש רוח ונשמה ולו ניתנה ההשגה.  כל ספר אצלנו מלא הוא דברי תורות האדם, דרכי האדם וארחותיו.  כל רב וגדל-דעה דורש על-אודות האדם ורוצה לצרפו ולטהרו מכל חלאה ומדוה.  כל העולם כולו נברא רק בשביל בר-נש, אלהים ומלאכיו משרתים רק אותו,  ההויה כולה היא אך ככיסוי קדירה לתשמישי-האדם.  משמשים היו החושך והאופל מימין ומשמאל, ויבוא האדם ויאמר: אקבל עלי עול מלכותו יתברך, אעבוד ברוחי ונפשי את צורי וקוני! 

עובדים אנו את האלהים, אנו מיַחדים את האחדות הכוללת או העצם המוחלט ושוכחים אנו את מכמני היצירה;  שוכחים אנו כל הרם שבעולם ולא נשים לבנו אל הטבע ואל הוד מלכותה.  אין לנו קירוב-נפש להרים ולגבעות, לנחלים ולימים ואין בלבנו מורא ופחד מצבא השמים.  מברכים אנו את יוצר המאורות והאור רחוק מאתנו.  לנו מעשים ומצוות, תורות ואזהרות, הנהגות ודרכים, שאלות ותשובות, לנו ספקות וודאוּיות, עיונים והיקשים, פשטים ורמזים, אף סודות לנו וצירופים.  – אולם מול הטבע סוגרים אנו עינינו או נבנה עליו חומה...

בלוע בלע רכושו הרוחני של האדם את צרכי העולם והמציאות.  קם האדם התורי, עקר מה שלפניו ולאחריו, פתח את ספר התורה ויאמר: בה אהגה יומם ולילה, עדי יכבו שאר הנרות ועדי יהָפך כל העולם כולו למצוה אחת ולפקודה אחת.  נקבר אלהים בזאת התורה.  נקבר העולם בספר;  סָתם האדם חושיו ויהי לשומר הגויל....

גוי שלם מרד בטבע, שבט מבני-קדם הלך לתור לו מקום מנוחה בארץ וימצא את ספר הדברות, ויהי אופל-יומם וקולות וברקים נשמעו מכל עבר ואות אחרי אות בלעה כל חלקה טובה;  נעקרו השדות, יבשו הנהרות, נמסה כל אבן.  – נשארו רק בתי-כנסיות ובתי-מדרשות ובהם מלמדים את בני-שם הלכות וחוקים, הלכות וחוקים.  וברדת משה מן ההר, לא קם נביא נגדו לתפוש את הלוחות מידו ולשברם גם הוא ולקרוא לעם תועה בישימון, לאמור: שובו אל הטבע, שובו אל אמכם!

 

ה

עַל הַיֹּפִי

מה שלכל בני-אדם הוא עיקר החיים, יסוד החיים וגוּלת הכּותרת של החיים – יסוד התפארת, נחשב באהלי בני-יעקב אך כטפל ודבר ארעי.  היפה לבני-ישראל הוא איסור גמור וגם לדעת המתירים מוֹתרוּת גמורה.  רק בקושי ובעת הדחק התירו לבן-אדם לטפל ביופי, לטפל בו בשינוי והכשר מצד המחשבה.  לרבים מאתנו היופי הוא רק חמדה גרידא.  רק על התאוה נבנתה ואחרית העוסק בה והמתמכר אליה עדי אובד.

התרוממות הנפש, התעלות הרוח, שלל צבעי העול וכל המוניו המה רק כמר מדלי וכשחק מאזנים מול ערכי המחשבה, מול תועלת השכל וההגיון.  המית-החיים אך שכרון היא, האהבה היא בת-השטן.  אלהים קדוש, מעשהו בקדושה, ואלהי העולם מתאבק עם אויבו יצר-הרע, זה מושך לכאן וזה מושך לכאן, ועל האדם להכריע ולסמא את עיני סמאל.

שואג היופי בשחר ובערב.  מתנער העולם וקורא: לכו ושתו את ייני ואכלו את פריי, עָרוך השולחן לפני כל בר-נש והכל מתוקן ונותן ריחו.  וקול מעמקי הספר נשמע: צומו!  ענו את נפשותיכם!  בורח לו איש ישראל מאהלי היופי והחיים, מתרחק מכל חדוה ורוחב-לב.  חיי תענית לבני-ברית, ליל ארוך פרוש עליהם.  זורח השמש וגם זה הוא חטא.  – לובש העולם טליתו וזה מגלגלו לידי אשמות.  אלהים ברא את העולם ואת מכמניו רק לנסות בהם את האדם.

 

ו

עַל הַסֵּפֶר

העולם שבו נולדנו, בו שאפנו רוח ובו למדנו לחשוב ולחיות, לראות ולשמוע, למשש ולחוש, הוא רק הספר ועמודיו עמודי הספר.  חיינו הם חיי הכתב והמכתב, שאלותינו הן שאלות הכתב, חשבונותינו רק חשבונות הכתב הם.  חוץ מדברי הכתב אין לנו חומר ורוח.

כל אשר נארג בנו, כל אשר מתרחש בלבנו, כל שאיפה וכל תנועה, כל הויה וכל נדנוד הרי הם כמו נכתבו מראש וחרותים מראש.  כתובה היא נפשנו מכל עבריה, היא בעיקר רק קיבוץ של אותיות...

יש אשר קול אלהים מתהלך גם בספר ומיד גם הוא נשקע.  בעת עבדנו לאלהים רבים והקטרנו להם על ההרים ועל הגבעות ונציב למלכת השמים מזבחות, אז רקדנו כאילים ונשיש לאור ולמשרתי האור.  בא אליהם האחד, אם משעיר או מהר פארן, ויתן לנו ספר לדורות, ולו פרשות ותאים, לו מחילות וסתרים;  ואנו נשקעים בו וחוזרים ונשקעים.

דם עתודים, קרבנות כבשים ועזים מקשרים את האדם אל הטבע.  קודם הכוהן להנביא והבכור להכוהן.  על פתח האוהל מביאים בני-אדם את המנחות ועמהן ברכה ומרפא.  אין תורות בשמים, אין חוקים ומשפטים ואין סעיפים ודינים;  יאר היום, יאירו כוכבי השמים.  מה לכם, בני-אדם, חכמים וסופרים לדורות?  מדוע אתם קורעים את העולם לקרעים?  מדוע אתם טובלים את הכל בקדירת המוח?  למה לנו מחשבות?  למה לנו עיונים?  מה יתנו לנו ומה יוסיפו לנו?  – –

המהות יתירה היא מכל המון הדברים והאמרים על-אודות המהות.  יתירה היא הנפש על תורת הנפש.  כל ביטוי, כל הגה וכל מאמר רק ילידי הגשמה הם.  אי אפשר לאדם להביע רחשי לבבו ולהשמיע הדי לבבו.  אי אפשר לכתב להיות מטבע למכמני העולם.

אמור אומרים, כי הכתב והמכתב נבראו בין השמשות;  אבל המכתב הוא דבר מוגבל ואֵל אלהי הרוחות הוא בלתי מוגבל, לו אין תחילה ואין סוף.

 

ז

עַל הַתּוֹלָדָה

זרועה של החברה נטויה עלינו, המעמדים החברתיים מושלים בנו, קשורים אנו ביחסי השבט והמשפחה, על אחת כמה וכמה שנדבקים אנו בארגי התולדה.  הלא היא סכום החברה וחיי המשפחה יחד, הלא ארוכים ימיה ואין מספר לשנותיה.  אלפי שנה של חיי ציבור, מלחמות ונצחונות, נדודים ומלון לילה ויום, הכּל מצטרף לכוח אחד ונאחז בנו, לכוח מושל גם ימשול.

כי נצא השדה, נלינה ביערות, נעלה על ההרים או לחוף הים נשכון, יסורי-התולדה בנו באים ומתערבים עם רחשי לבבנו ועם רחשי העולם יחד.  אין לנו נפש יחידה כלל, ואף אין לפנינו חיי טבע בעצם.  אם נאהוב או נשנא, אם נחשוב או נרגיש, בכּל יד התולדה מושלת, יד העבר הארוך.  לנו גם עוז בתולדה והיא אף היא מלאה היא כשלון.  לנו עושר מכלה בשר ורוח.  לנו ברכה וקללה, לנו ברית-אלהים, והיא רודה בנו.

אש יוקדת על המזבח תמיד, ובא הכוהן ותקע את המאכלת בבטנו ישתפך הדם ויתערב עם אש של מעלה, ושניהם ממלאים את ההיכל ואת העזרה;  ונפלו העובדים על פניהם וקוראים לאֵל ממלל רברבן: הצילנו מענן העולה ומכסה את פני כל.  ואף הוא עונה: בָני אתם.  צרפתיכם בכוּר הברזל, למות לא תוכלו ואף חייכם אינם חיים.  – עם-תולדה אתם ונתתי לכם ספרים...

 

ח

עַל הָרוּחַ

לא על הרוח של בן-אדם יחיד אשא עתה את דברתי, כי אם על אודות רוח העם בכלל.  העם הוא נותן משלו להיחיד, אם גם מקבל ממנו.  הלא אב מכיר בבנו ומנחיל את בנו.  רק נחלה זו מעשירה אותנו, אם גם היא באה מעוצם ידינו.  זה זורע וזה קוצר, זה אוכל וזה מברך.  ויש קשר בין אלה, יש גשר מתוח בין חוף לחוף, העולה בסולם פוגש את היורד וקרנים יוצאות מפנים לפנים, יתמוגג הלב ודמעת נצח מטפטפת והולכת.  הכל היא רק תוצאת החירות, הכל נעשה מאליו ונארג מאליו;  ואוי לנו אם תיהפך לעבדות, אם נעשה הרוח למושל ומצווה, אם חבלים לנו ואנו מוכים שוק על ירך.

תרבות העמים היא רק רכוש ונחלה, תרבות ישראל נעשתה לחובה על הציבור.  לנו אין רוח מחַיה, כי אם רוח אוחז ומכביד עולו.  יעבור הנהר את גבולו כשיגאו מימיו, כל רוח כביר מתפשט.  התרבות העברית העתיקה לא עזבה את תחום שבטיה, וכה הוסיפה למשול באשר כבר משלה.  לא כבשה גויים אחרים, לא מצאה לה בכל פעם קרקע בתולה לזרוע בה זרע מחדש, וזרעה אך בשדה זרוע.  מלב עם אחד אמרה להוציא כל פירות שבעולם – ואך מצצה בזה כל ליח.  רוח ישראל הוא חי אוכל את עצמו....

 

ט

עַל הָעֲרָכִין

אין טוב נצחי ואין רע נצחי, שונים הם צרכי החיים ומידות חיים, שונים הם טבעי בני-אדם, שונים הם מהלכי העמים, שונים הם הגויים והלשונות.

אין מטבע אחת, אין מעמד אחד ואין אופק אחד.  מאפיל הלילה על היום, מגרש השמש את העננים, נלחמים הכוחות, מתנגשים המעמדים וחזר כל אחד להעמיד לו פנים ולמצוא לו צביון.  נוער לאדם, שחרות וזקנה, ימי איבה ואהבה לו, ימי חמדה ופרישות, ימי תענוג ועוני.  לא שתי דרכים לנו, כי אם דרכים למאות;  לא אופן אחד לחיות, כי אם אפנים ומידות.  מצוות נחשבות לעבירות ועבירות למצוות.  אלהים קורא לעבדהו ונמצא כי אך נביאי שקר דיברו בשמו.  סקלו כל מסית באבנים –  אם גם נקי היה ומעשיו נקיים.  מי זה יזיד לחרות בחרט ברזל דברים עולמיים ויאמר לתת לנו ערכים נצחיים.  מי זה יאמר: אחת דיברתי ולא אשנה, לא אדע חליפות ותמורות.

אשר בחרנו תמול אינו חל עוד עלינו באלה ובשבועה לקיים אותו למחר ואשר קיבלנו עלינו פעם אינו חל עלינו למחר.  מצוות בטלות. משׁנות הן צורתן, ואף התורה כורתת ברית אחרי ברית.  אלהים לא רק בורא הוא, כי אם גם עוקר נטוע, גם הוא לא יתמיד ומתחדש מיום ליום.

לנו עם גולה, אם בגויים נתחשב או נבנה לנו בית, אי לנו לשׂוּם רגלינו בסד ערכים ישנים קבועים, כי אם עלינו לבוֹר לנו מעצמנו את הטוב והיפה, את הנכון והקיים.  בני-חורין נעשים לעבדים, אם יסגרו לפניהם את הדרך;  פותחים את החלונות – והנה החירות מרחוק תבוא.

 

י

בְּעַד אֲחֵרִים

כיון שהיחיד מתיחס אל אחרים, חי הוא בין אנשים אחרים ומבקש לו מעמד בין אחרים, הרי הדין נותן, שצריך הוא להעריך את מעשיו להם בין בחיוב בין בשלילה ולשקול כל דבר ודבר, אם יש בו תועלת או היזק לרבים.  הלא תועלת הרבים היא גם נחלת היחיד.  כל מה שאדם עושה למענה הרי הוא עושה באיזו מידה גם לעצמו.  חוזר הנותן להיות מקבל;  חוזר הציבור להיות מגין על היחיד, שמוסיף לו חיזוק.  עם פורץ גדר מבקש לו קרבנות, וחזר הקרבן להתקיים ולהתהלך בין אישים אחרים.

מידה אחרת תאמר: מה לו לכלל בלא יחיד, ומה יתן ומה יוסיף לנו הציבור, אם לא תאיר נשמת היחיד?  אם אני המרגיש והחושב כאן הכל כאן.  עוקר אתה אילן אילן, איזו שארית להיער? – –

התרבות המוסרית העברית תלמד אותנו רק להיטיב לאחרים ולחשוב על-אודות צרכי אחרים, באשר לא תדע את ערך היחיד.  אין בפיה פתרון נכון להשאלה: למה אני חי?  ועל כן היא דורשת תמיד לאמור: חי האדם בשביל אחרים.  חי אתה בשביל רעך, בשביל הציבור, בשביל העם והעדה.  ועשית את הטוב לאחרים, ואהבת תמיד לרעך, ונתת לו משלך והבאת אשר לך למנחה לקהל.  לנו תורת ציבור ולא תורת יחיד.  מאירים אנו לשכנינו ולא לנו;  דואגים אנו לרבים ולא לאחד היחיד והמיוחד.

נר אלהים נשמת אדם, חפשו בנפשותיכם.

 

יא

עַל הַשְּלִילָה

בגוף האדם אין מקום לשלילה.  כל לאו הרי הוא מעיד על צד חיובי שקודם לו.  כי נאמר לנו: לא תעשה! לא תרגיש! לא תחשוב! לא תחמוד! הרי יוצא מקריאות אלה, שהאדם עושה, חי ומרגיש, חושב ופועל וחומד לדעת-עמנו, ועל פי נטיותיו וצרכי נפשו.  קודם הוא צד החיובי שבאדם לשלילי ובא זה ונשמע לזה, או בא זה וכובש את זה.  איזה גיבור?  הכובש את יצרו;  ואיזה חלש?  הנכבש ושומע בקול אחר.  כל האומר קונם אני על פרי הטבע, הלא מלעיב הוא בזה את הטבע.  כל מפגל ומתרחק מדבר נברא, הלא קורע הוא בזה את האחדות במעשה-בראשית.

"עתיד האדם לתת דין-וחשבון על כל מה שראה בעיניו ולא נהנה".  אין אנו רשאים לעקור את אשר ניטע בלבבנו, אין אנו רשאים לשׂוּם חַיִץ בחיינו.  הבכורה ניתנת לכל דבר חיובי, לכל תשוקה וחפץ.  אמור אן ואל תאמר לאו לכל אשר תשאלנה עיניך.  ליבא ועינא שלוחי אלהים הם.  אלהי המעשה קודם לזה של הדיבור...

 

יב

עַל הַסָּפֵק

הברי הוא סוף כל מחשבה, קץ כל דעת ורצון.  באפיסת כוח המחשבה ובעמוד האדם מלדת דברים חדשים וערכים חדשים יקבע לו דעה אחת עיקרית, יבנה לו יסוד אחד, אשר ממנו לא ימוש.  כל עיקר, הנחה, חוק הגיוני, כל משפט חתוך וקיים לאמור: אותו דבר הוא כך וכך וצריך להיות כך וכך, כבר מכריח אותנו לקבלת מחשבה אחת עלינו.  סוגרים אנו אז את השער, עוצמים אנו את עינינו ונישן שנת-עולם.  לא כן הוא השמא וכוחו של השמא, הוא מפריא ומוליד, הוא נותן לשכל רב חליפות והוא מעורר אותו בכל פעם לחשוב נתיבותיו.

לנו בני ישראל, עם-הספר, רק ברי אחד לפנינו, רק דבר אחד נטוע בנו ומחשבה אחת מולכת עלינו.  הכל ודאי הוא לנו, הכל ברור ומפורש לנו.  מצרים בל ניתקים לאלוה ולאדם, לעולם ולבריאה, לערכי הטוב והישר, לתכלית כל חי.  אין דבר שלא ידעו אותו חכמים ואין מידה שלא השיגו אותה הנבונים.  התורה היא ראשית כל דעת, מי זה ידון ויפקפק באמרותיה?  ומי זה יעלה בנתיבות שכלו עליה?  לנו מטבע אחת וידיעה ברורה אחת;  אין שניוּת וספקות, לנו הכל אחד.

והרסתם כל הברור בעיניכם, עקרו את הודאי שנחלתם ונטעתם את שורש הספק בלבכם.  חדלו לדעת ולפסוק, כך וכך הוא כל דבר, והתחילו לשאול מחדש ולדרוש ולעיין מחדש.

כל ידיעה ודאית היא רק בת מגע אחד עם הנשוא, אבל לא תחדור לעומק כל הנשוא.  אם תאמרו לפתוח המבואות הסגורים, קחו בידכם את מפתח השמא.  שאלו, היו שואלים ולא רק משיבים...

 

יג

עַל הַגָּמוּר

לימדו אותנו לאמור: לעולם יהיה אדם אוהב שלום ורודף שלום.  הוה נוח לשמים ונוח לבריות.  אל תטה אל הקצוות.  אל תרשע וגם אל תצדק הרבה.

מה טיבו של מוסר כזה?  ומה הם ערכי-חיים כאלה, שאינם נותנים לאדם לבקש את הצדק עד כמה שלבו חפץ?  מי ישים החים לרוח האדם לאמור, עד פה תבוא ולא תוסיף?  מי יעמוד באמצע הדרך ולא ילך אל המקום אשר ישאהו לבו?  מי זה יחצה מעשיו?  מי ישקול רגשותיו בכף-מאזנים?  רחבה הארץ, רחבים השמים.  אין ימין ושמאל, אין מעלה ומטה, פנים ואחור.  עולה הנפש ומתאמצת, לה כנפים גדולות מכנפי הנשר.  והנה יצא צו לאמור: אסור לעוף למעלה מעשרה טפחים;  הוה שוקל את דרכיך.

ואני אומר לכם: אסור לבצוע, אסור לוַתר.  ילך האדם בצדי הדרכים, אבל לא בדרך הכבושה.  צריכים הם בני-אדם להיות גמורים ושלמים בכל מעשיהם וחפציהם.  עליהם להשיג את הכל ולחדור לכל.  יסיר בר-נש מלפניו כל מעצור וכל עיכוב.  יהיה עֵר בין ישנים והולך בקומה בין המשתחוים.  השיבנו ה' אל עולמך, אל עולמך הגמור.

 

יד

עַל הַשְׁמִירָה

שומר אמונים, שומר ישראל.  ונשמרתם לנפשותיכם.  ושמרתם את נחלת אבותיכם, ושמרתם את בניכם מכל רע ועווֹן.  ושמרתם את לשונכם מלדבר רכיל באחיכם.  עומד בן-אדם העברי על המשמר, והוא זהיר במעשיו, זהיר בקניניו.  זהיר בעניני שמיא וארעא, זהיר באשר נתנו לו ובאשר הוֹרוּ אותו לעשות.  הלא אלהים פוקד כל מעשה וכל תחבולה.  הלא עיניו צופיות על כל מאורע, הוא בודק, סופר ומונה כל הגה ורעיון.  לא רק כל מעשיך בספר נכתבים, כי אם כל נדנוד, כל נשימה עולה ומעידה בך, כל קו וכל נקודה באים בחשבון. 

ואני אומר לכם: מי שמאבד את עולמו פעם אחת הוא מרויח יותר בחייו מזה שנזהר בו ומוציא ממנו אך קמעה קמעה.

נולד אדם ערום ועליו גם לצאת ערום.  למה לנו בגדים ולבושים?  למה נעטף בטליתות ולמה נסגור את ביתנו וגם נפרוש וילון על החלונות.

מה לנו לשמור דברים שאנו מולידים בכל פעם?  מה לנו לקמץ – ורב ניתן לנו.  מי שאינו מצוּוה ועושה גדול הוא מזה שמצווה ועושה;  ומי שמפקיד נכסיו עוד עשיר הוא מזה שגודר בעדם.  אומרים לבאר: נבעי מימיך ולא כנסי מימיך...

 

טו

עַל הַקְּדֻשָּה

מקרא הוא: והתקדשתם והייתם קדושים. והוא לנו לנר.  אם גם נבנה לנו עולמות חדשים ונסלול לנו דרכים וארחות חדשים.

קדושים תהיו – לא רק בדעה ובדיבור, לא רק במעשים וכוָנות, כי אם בכל המהות.  שלמות הנפש, טהרת האדם בכּל היא התכלית האחרונה.  מחשבות לבד אינן עולות כלום, צירופי רגשות אף הם לא מעלים;  שלמוּת תבוקש מכם, שלמוּת בכּל.

והייתם לגוי קדוש;  אבל אין עם קדוש עם אובד בעניו.  מוּכּה ומעוּנה ונרדף כל היום אינו יכול להיות קדוש.  אם אין מחיה עממית לנו, אם את פרי אדמתנו לא נאכל ונתעמל רק על אדמת זרים, איך נעלה על ברוח.  אם דו-פרצופים אנו במעשינו, במחשבותינו ובכל אשר בנו, איך נשיג הרמה נפשית ואיך נמצא את הנתיב לטהרה ולצירוף.  גוי קדוש צריך להיות גם גוי קיים.

 

טז

עַל הָאַחְדוּת

מה אנו ומה חיינו, אם לא שלשלת גדולה של סתירות וסכום של תכונות שונות ושל מאורעות רבי חליפות.  אור וחושך משמשים בערבוביה.  הנה צער והנה רוחב, הנה שקר ואמת, זיוף וטוהר, קטנות וגדלות.  ואנו – קרועים אנו ביותר.  אין אופק לנו, אין מעמד ואין יסוד.  אשר היה לנו לוּקח מאתנו ואשר אבדנו נוסיף לקרוא בשם...

החיים הם אחדות בריבוי.  עולים המים מן הבאר ונשפכים לכל צד.  קח בידך מאשר תמצא ונתת לרעבים. וקמת גם אתה והחיית את נפשך.  הרבה פיות למציאות ואך כוח מניע אחד.  עוזב הבורא את הריקות וממלא הוא את החלל בחיות עולמית.  אין שבתון לו.  אין תכלה למעשה בראשית.  ואף אנו בני בניו מושכים בחבל משני עבריו;  אנו עגים עוגה ונעמוד בתוכה ואנו קוראים לאלהי מזימות: הראנו נא את דרכיך.

דרך לגוי ולאדם יחד.  ואם שברים עלו בחומות העם כולו, איך לא יבואו בקיעים בנפשנו אנו היחידים.

 

יז

עַל הָאָדָם

אחד הוא האדם בכל הדורות ושונה הוא במהלכו ובדרכו, הוא עולה ויורד, מתעשר ומתרושש, נכשל וגובר חילים;  הוא בונה חַיִץ ופורץ גדר.  אין קץ לשאיפותיו, אין תכלה לתקוותיו.

הוא בונה לו עליות ושוב יעקרן.  עת לדעת ועת לשתוק, עת להתפשט ועת לבוא במחילות עפר.  נלחם האדם את הנחש, וזה הולך קוממיות כבימי קדם.  מלאה היא הארץ תגרה ופירוד ואהבה ואיבה יחד.  כל אחד שותה את כוסו המוכנה לו, מהול יין במים.  הדם הוא הנפש;  וכי נמחץ הלב, אז הוא צועק מרה והקול מחריד ומרעיד.

על משואות האדם הטבעי יקום האדם התרבותי.  מתנער הוא מתרדמתו ומבקש חידוש לרוחו.  מתפרץ האור מעמקי התוהו והוא מראה פניו לכל עבר והמשליך ניצוציו לכל אפסים. באים אנשים חדשים בכל פעם ולהם משואות חדשות.  מתחדשים הרגשות, מתחדשות המחשבות והדעות , מתחדשים הערכים וניצני טוב ויפה, רום ופישוט עולים גם עולים.  תדשא הארץ, כל עץ פרי נותן ריח.  רק ברכה לפנינו, אין תורה ואין מצוות, אין חוקים ופיקודים.  מצווה האדם לעצמו וכובש לו בעצמו את דרכו.

בן-אדם כזה יבנה גם אהלי יעקב מחדש, אשורנו ולא עתה.

 

יח

הָעַצְמוּת

לא חזיונות העולם ומכמני העולם מולידים את השירה, בכל עשרם ויפעם, בכל מכמנם והודם הם באיזו מידה תולדות השירה.  העולם והחיים אינם רק נותנים, כי אם גם מקבלים.  מספרים השמים כבוד אֵל ומעשי ידיו מגיד הרקיע, בשעה שנפשו של נעים זמירות אומרת הללויה.  האדם אינו רק קורא שמות לכל יצור ונברא, כי אם נותן להם מעצמותו ומכוחו.  מחַיה הוא האדם את הכל ונותן מנפשו לכּל.  העולם הוא מתנת אלהים – ובמלכות מרומים ישתתף בן-האדם.  גם להאדם קליפה ועצם, תאים רבים בנפש ודרכים שונים לפניו.  צריך הוא לבקש את התוך, את התכלית, את השייך לו ורק לו.  בהמית החיים יפלס לו נתיב.   ואם משקה א' הרים גם הוא שותה.  ניתן לאדם כשרון לדבר וחיתוך הדיבור;  הוא ישיר שירת הצער ושירת החדוה, ישכים עם היום ויכּנס עם הלילה.

אש אוכלת בראש ההר, ובה ישכון כבוד ה' עם כבוד האדם.

פתרון הבריאה לא בשמים ובארץ הוא, בסתרי הנפש הוא יושב ושם ימָצא.  שובו שובו לאדנותכם, שובו לעצמותכם.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה