_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

יהונתן

מ"י ברדיצ'בסקי

לתוכן הענינים

 

כשזחה עליו דעתו היה קורא עצמו סתם יונתן הפקח, לרַמז לחבריו בלשון סגי-נהור, שהכנוי שלו ביניהם נוגע לו כ"קור השלג העבר" וצנת מים שנתיבשו.

הוא היה תלמיד בית-מדרש המדעים זה ימים רבים, כלומר, שמו חתום ברשימת התלמידים, מבלי שיבוא אל השיעורים. הוא מבטל בלבו את המורים ואת המדעים גם יחד...

בכל "זמן" חדש הוא רואה תלמידים חדשים לבקרים, באים הם להשתלם בלמודים, ועושים אזניהם כאפרכסת לכל הגה; אבל הוא שוחק להם, ואומר: "המתינו ותראו כי אך אִוּלת בחרתם".

פרקו של יונתן לא היה נאה, זקנו מגודל ובלתי-נסרק וכובע גדול לראשו. בגדיו ישנים ומנעליו קרואים במקצת והוא אינו שם לבו לזה כלל...

לו חדר קטן בעליה חמישית ברחוב יושבים בו צפופים; שם יאכל ויישן על הקרקע; ובצאתו לא יסגור את הדלת אחריו, מפני שגם כלים גם ספרים אין לו.

הוא אוכל הרבה שלא לתיאבון וצם הרבה שלא במתכון. את הנשים הוא חומד בלבו ומתעבן יחד. הוא מתהלך עמהן פעם ביהירות של שתיקה ופעם בסאה של דברים רמים.

הוא היה לועג הרבה על המותרות שבחיים וקונה לפעמים דבר יקר, אך כדי לקנותו, והיה נותנו אחר זה במתנה לאיזה איש קרוב לו.

כל הגבר שביהונתן היה רק מין לכאורה. שערותיו, זקנו, בגדיו, היהירות שלו והענוה שלו – הכל היה רק לכאורה.

הוא לֹֹוה ואינו פורע, מלוה לאחרים ואיננו תובע. בנקל הוא נותן את אשר לו. את רעיו הוא מבקר בלי צורך כלל וזמנו היה מופקר לכל, כאדם שמתנגד בכוָנה לכל מין עבודת רוח ובשר.

את כל האנשים וכל המעשים, הדעות והמחשבות, החיים וצרכי החיים, את הכל היה מבטל בבטול גמור, לכל אדם היה יכול להראות את משוגתו.

"לוּ היה העולם עולם – היה אומר לעצמו – ובני-אדם בני אדם, כל הדברים בחוץ דברים ממש ומחשבות מחשבות ממש, כי עתה היה עוד מקום להתבונן ולדרוש, לדעת ולהעריך; אבל עכשיו שהכל רק טעות הוא ואינו שוה כלום, איזה צורך יש לחשוב ולהגות ולהטעות את עצמנו ואחרים, ואיזו התועלת תצא מזה?"

אפילו מושג התועלת גופא היה אצלו רק דבר שנקנה בטעות... "הכל חושבים – רגיל היה לומר – שדבר פלוני ואלמוני יש במציאות מפני שאחרים כבר מצאו כך, ואלה מסתמכים על הקודמים להם וכן עד גמירא. אבל אולי הכל טעות היא למפרע?"

סדר מחשבותיו היה כך: כל בני-אדם אומרים ב' וג' מפני שכבר אמרו את הא' ואחר-כך מצרפים הם אותיות לתבות, בתבות הם מסַמנים את המושגים, המושגים מולידים את המחשבות, המחשבות את המעשים; והמעשים מביאים עוד פעם לידי מחשבות. כה יש לנו מחשבות על גבי מחשבות, עיונים על גבי עיונים. וכיון שיתרבו ויתגדלו, מתחילים בני-אדם למסור אותם לאחרים, הדורות הללו מוסרים אותם לדורות הבאים, והמחשבות הישנות נותנות מקום למחשבות חדשות, היסודות המקובלים לנסיונות החדשים. הסתירות מולידות תולדות אחרות, ואותן אחרות עוד אחרות. אבל, שוטים שבעולם! שמא האות א' והיסוד הראשון אינו בנמצא כלל? שמא אין כל יסוד למחשבה כלל? שמא הכל טעות מעיקרא היא? שמא המחשבה בעצמה אך מין שקר היא?

"מדוע אתם משתדלים להנחיל את מחשבותיכם לשעה ומעשיכם לשעה לאנשים אחרים – היה אומר – כאילו יש צורך בזה שישתמרו לעולם? מדוע במחשבה זו של פלוני ואלמוני באותו זמן ובאותה שעה אתם רואים מקרה רב-ערך יותר מאכילת ירק זה או קשואים הללו על-ידי עז פלונית או שור פלוני?"

"אתם בוכים למת ושמחים לנולד. קשואים! רק קשואים קא חזינא הכי ותו לא; רק קשואים נוצצים ונובלים, נובלים ונוצצים..."

 כששאלו אותו: "מאיזה עם אתה?" ענה ואמר: "עברים אתם, ולפיכך אתם שואלים..." אומרים לו: "אתם ולא אתה, שמע מינה..." ו"מה בכך? – הוסיף לאמר – העם הוא רק מושג בלשון רבים ולא בלשון יחיד".

שאלו אותו: "מה יעשה האדם?" ענה ואמר: "ילך ויתלה עצמו לאור הנר". – "ומדוע לאור הנר דוקא?" – "מפני שהאידנא יממא הוא..." "זאת ועוד אחרת – היה מוסיף – עלי להשאר פה כדי ללעג על משבתכם".

הוא היה קורא בספרים והוגה בהם אך ורק לשַׂבר את האוזן, הוגה בדעות ונהנה ממחשבות בקֵרוב רק כדי לשבר את האוזן.

טוב ורע היו אצלו מושגים, שבדו להם בני-אדם בשרירות לבם בנבוך, בטרם ידעו שהטוב אינו טוב והרע אינו רע. אצלו אמת רק הדבר הזה, שכל ערך המעשים שיעשו ובל יעשו הוא רק כאכילת איזה זרעונים לבנים או שחורים, צלויים או מבושלים.

אפלטון היה לו כאדם בלי חתימת זקן, שהיה אוהב להתוכח את עצמו... ואריסטו היה בחזיונו מין בריה שמֵנה מפוטמה בדעת... בפלוטין ראה חסיד ותיק בעל-הזיה עם טַלית מצויצת, ואת קַנט,ה"אחרון", השוה לאדם שנשרו כל שערותיו על-ידי מחשבותיו הרבות שבדה מלבו, ושכל ימיו היה רק שט ביבשה... את שפינוזא חשב לאדם, שסופר את המחשבות קימעה קימעה ומניחן אבן על גבי אבן, והוא, יהונתן, אינו מבין, איך אפשר לאיש חולה מחלת השחפת לאהוב את האלהים שהסיר אותו מכסאו. את בן-מנחם הגבן היה חושב לעובד אלוהיו שלא ברצונו ולומד את תנ"ך מתוך שפתם, מעשה-ידו... את פלוסופי צרפת היה מצייר לו בתור בני-אדם לובשים מעילים אדומים ומגבעות קצרות, ופלוסופי אנגליה לא היו בעיניו פלוסופים כלל, רק בני-אדם אומרים את חשבותיהם ונהנים מעצמם, כיהודים בעלי אבנטים רחבים לתיאבון.

בכלל היה מצייר לו את כל גדולי אומות-העולם רק בקלסתר פני יהודים; וכל הספרים הרבים שלהם היו כנסורת מהספרים שלנו, שגם הם אינם שוים הרבה רק במעוטם; וגם אותו המועט עוד ספק גדול הוא, אם יש צורך בדבר...

והא תימא אצלו בספרים כוללים תורות ומחשבות, בהם אולי נוכל להשתמש בשעת הדחק; אבל זו שקוראים ספרות-היפה גרועה היתה בעיניו מתחלת ברייתה.

ספרות זו היתה לו מן נופת מקולקלה, נהנים ממנה בני-אדם, שקיבתם מקולקלה ואכול לחם ממש ולשתות מים ממש. אצלו כל ענין השירה והזמרה בא מגרון שנתקלקל לדבֵּר דברים ממש.

הוא היה אומר: "המשוררים מריקים את רגשותיהם בשכר כאלה המרקדים על חבל בשכר".

הוא היה אומר: "הצער שבכתב אינו צער כלל והשמחה שבכתב אינה שמחה כלל; את שניהם בדו להם בני-אדם מלבם. כדי להטעות בהם את עצמם ואחרים".

רגיל היה לומר: "העבים והעננים המה רק שם ממעלה כמו שאור השמש הוא רק שם. מה לי, אם כך או כך הם? למה זה אתעצב בבוא ענן ואשמח בבוא השמש? מה יתנו לי אותם האילנות המלבלבים? ומה איכפת לי, אם עליהם נושרים?"

מה שלא יכול היה נשוא היה הדג למינהו. כל בעלי החיים ביבשה, עוף השמים ורמש האדמה – היה מבין את מציאותם; אבל הדגים בימים ובנהרות, למה הני?

על-אודות אחרים היה חושב ועל-אודות עצמו אינו חושב...

אצלו המעשים אינם מעשים כלל והדברים אינם דברים כלל; הדורות לא דורות והעמים לא עמים.

אמת הוא בדבר שבני אדם מדברים בלשונות רבות שבארצות שונות הם גרים, אבל מה בכך? הללו יכולים לבוא מהתם להכא והללו מהכא להתם. – –

אמת הדבר, שיש גשרים, כדי לעבור עליהם נהרות ועמקים רחבים, אבל בכל המעבר גופא אין צורך, כי מה יתן לנו עֵבר זה יותר מהעֵבר השני?

ההליכה בעצמה היא מיותרת, כמו הדבור והראיה. ומכאן ראיה שאין הלכה כדַרוין וחבריו, שסוברים שרוב החושים והאברים נולדו מפני שנצרכים היו לקיום המין...

גם ענין קיום-המין בכללו ומלחמת הקיום לא מובנים כל עיקר; מה לנו אם נתקיים או לא נתקיים? מה נפסיד אם ההויה היא בצורה זו או בצורה אחרת? סוף כל סוף, כל יש הוא המציאות בשביל שישנו...

והיה אם אמרו לו: אם כן כל הבריאה למה? ענה הוא ואמר: "חדא, איני מאמין כלל בבריאה; ושנית, מה בכך אם העולם עושה מיני שעשועים ומרמה את עצמו ואחרים".

– אבל מדוע משתעשע העולם דוקא בתבנית זו ולא באחרת?

– מפני שאין תבנית אחרת כלל... 

– ואם כן העולם הכרחי הוא?

– מה בכך? גם ההכרח, גם הבחירה הלא המה רק דברים שבודים להם בני-אדם מלבם.

– ומדוע המה בודים זאת?

– בשביל ששוטים הם בדעות ובמחשבות, ותו לא.

– ואתה אינך מאמין בדעות כלל?

– גם דְּבַר אמונה בדותא היא...

– ומי יאמר, שכן הוא הדבר?

– אני אומר שכן הדבר, וכך הוא הדבר... רק אני לבדי יודע בכל אלה, ואתם אינכם יודעים בזה כלל... אני הנני אני ואתם – אתם; אבל גם זה אין אתם יודעים...

לו היה כל אפשר והכרח, הכל מוּתר ומוֹתר, הכל שוה ובלתי-שוה, הכל – הכל ולא הכל...

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה