_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מִבִּפְנִים[1]

ברל כצנלסון

לתוכן הענינים

 

א

החצים הוּצאו מאשפּתם.  סֶפַּרַטיזם, הכנסת אנַרכיה, אתה בחרתנוּ, אינטליגנטים עליך, פּוֹעל!  והלאה – אוֹתוֹ הנוּסח.  וּלמען היוֹת להם בּרק מוֹרָטוּ.  נמצא מי שהתחכּם וזרק מלה חדשה, מקוֹרית, פֹּולחת ממש:  בּוּנדיזם ארץ-ישׂראלי.  הנה, הנה, צלילי העבר הקרוֹב בּוֹקעים ועוֹלים אלינוּ בּגלגוּלם החדש.  לא "איסקרה"[2] קוֹראת לכבשׂת ה"בּוּנד"[3] הנידחת, לא פּ. ס. ד.[4] דוֹאגת לנשמוֹת הספּרטיסטים שלה התוֹעוֹת – אלא בּאי-כּוֹח של "כּמעט כּל פּוֹעלי חוּץ-לארץ, השוֹאפים לישוּב עברי בּארץ-ישׂראל" קוֹבלים על "החלק הקטן מן הפּוֹעלים היהוּדים", שאינם מכֹּירים בּהגמוֹניה של הפּרוֹלטריוֹן העברי-עוֹלמי וּמכניסים לתוֹכוֹ "אנרכיה וּזכוּת ויטוֹ של השְלְיַכטיצים הפּוֹלנים".

צד אחד שוה, כּנראה, לכל "בּאי-כּוֹח היחידים של הפּרוֹליטריוֹן" בּכל מקוֹם שהם.  אי אפשר להם להכּיר וּלהוֹדוֹת, שמתחת חטמם, בּתוֹך תחוּמי המוֹנוֹפּוֹלין שלהם, צף בּן לילה איזה חלק, איזה מיעוּט שאיננוּ רוֹאה את עצמוֹ לא מיעוּט ולא חלק, אלא חטיבה אחת עצמית ואוֹטוֹנוֹמית.

הפּוּלמוּס המפלגתי, המתלקח עכשיו בּמחננוּ, מחנה העבוֹדה בּארץ-ישׂראל, כּשהוּא לעצמוֹ איננוּ כּדאי לטפּל בּוֹ, לחדדוֹ וּלהרחיבוֹ.  אין הוּא נוֹבע מתוֹך חיינוּ אנוּ פּה, מתוֹך הבדלי ענינים אוֹ השקפוֹת שבּינינוּ, איננוּ עוֹמד בּמגע ישר עם חיינוּ ועבוֹדתנוּ, וכוּלוֹ – סחוֹרת חוּץ.  חבל, חבל רק על רוֹגז העצבים, שהוּא מכניס לחברתנוּ, על הַפְנָיַת הלב מעבוֹדתנוּ וענינינוּ הממשיים, שאנו נתוּנים בּהם יוֹם יוֹם.  שעה אחת של עבוֹדה יפה שקוּלה בּעינַי כּנגד כּל ה"מלחמוֹת והנצחוֹנוֹת" ואיבּוּד הכּוֹח לבטלה וּבלבּוּל הרוּח הבּאים בּעקב כּל הויכּוּחים ממין זה.  שוֹמר נפשוֹ ירחק מהם.  אבל ישנוֹ דבר אחד בּפוּלמוֹס זה, הראוּי לתשׂוּמת-לב.  זהוּ הרעיוֹן כּשהוּא לעצמוֹ על דבר אוֹתוֹ "החלק הקטן של הפּוֹעלים היהוּדים", החי בּארץ-ישׂראל.

לא שליח-ציבּוּר אני ולא בּן-מפלגה.  דברי אינם טבוּעים בּגוּשפּנקה של הסתדרוּת, וּבהסכּמת-קוֹרא הניתנת בּהקפה לא הצטיידתי.  אחד הפּוֹעלים העוֹבדים בּארץ רוֹצה לדבּר כּאשר עם לבבוֹ.  ואליך, קוֹרא-חבר, פּוֹעל ארץ-ישׂראלי, אני פּוֹנה בּדברי ואוֹתך אני מבקש.  יוֹדע אנכי:  לא מעוֹר אחד הוּא הפּוֹעל הארץ-ישׂראלי, שמוֹת שוֹנים הדבּיקוּ בּנוּ, מכּל עפר הארץ התקבּצנוּ, עֲבָרים שוֹנים וּמשוּנים, הֶרגלים, חינוּכים וּמסוֹרוֹת מפרידים לפעמים בּינינוּ, אבל – מכּירים אנחנוּ את אחדוּתנוּ, את עצמנוּ ואת עבוֹדתנוּ.  ואם אנחנוּ יוֹדעים מי אנחנו פּה, וּמה אנחנו לנוּ לעצמנוּ ואמרנוּ:  לא "חלק קטן מן הפּוֹעלים היהוּדים" אנוּ – אלא איזה דבר יחיד וּמיוּחד, חי על חשבּוֹן עצמוֹ ועוֹמד לגמרי בּרשוּת עצמוֹ, דבר שלם, שוֹאף להיוֹת שלם – פּוֹעל ארץ-ישׂראלי.

ואם יבוֹא מי שירצה לתעוֹת אוֹ להתעוֹת וילמד מתוֹך דברי, שאין לנוּ חלק ונחלה בּהמוֹן עם ישׂראל המעוּנה והכּוֹאב, שאנוּ מסתלקים מתקוַת הגאוּלה הגדוֹלה, שאנוּ קוֹרעים את חוּטי העליה וההגירה, ושמרחיקים אנוּ מעלינוּ את פּוֹעלי חוּץ-לארץ "המקשרים את עתידם" וכוּ' – לא נתוַכּח אִתוֹ.  ואם גם יאשימוּ אוֹתנוּ בהערצה עצמית, בּהפרזת ערכּנוּ וּב"אתה בחרתנוּ" – אַל נשחית דברים.  מי עוֹד כּמוֹנוּ יוֹדע מה דל הוּא עדיין הזרם שלנוּ, עד כּמה אין בּוֹ די הרווֹת נפשנו וּפַלֵס לנוּ את דרכּנוּ.  כּמה פּעמים כּבר יבשוּ מימיו, והקוֹדמים לנוּ, עוֹלי-הגוֹלה הראשוֹנים והשניים, נשארוּ לא פּעם בּתוֹך בּיצה עוֹמדת וכוֹחוֹתיהם כָּלוּ, ונשמתם יצאה – ולא בטהרה – טרם שהספּיק להגיע עדיהם הזרם החדש, הבּוֹשש לבוֹא.  וּמי עוֹד כּמוֹנוּ נוֹשׂא עיניו לבּאים אחרינוּ, שיעלוּ עלינוּ, ויעשירוּ את חיינוּ, שבּיחד אתם, בּכל כּוֹחוֹתינוּ המקוּבּצים, ננסה להוֹציא לאוֹר אחד אחד את מַאוַיי נפשנוּ הכּמוּסים.

אבל האם הרגשת אחדוּת האוּמה, קשרי השיתוּף עם ההמוֹן העברי העוֹבד (אוּלי יוֹתר נכוֹן, מחוּסר-העבוֹדה), השאיפה לגאוּלת העם והתקוה לשחרוּר העבוֹדה מחייבים אוֹתנוּ להרכּיב את מישהוּ אלוּף לראשנוּ, לקבּל עלינוּ שלטוֹן חוּץ?

לא בּתוֹר שליחי-ציבּוּר בּאנוּ לארץ-ישׂראל לעבדה וּלשמרה, ולא בּתוֹר מוּרשים בּעלי מנדטים של מישהוּ, ה"מקשר את עתידוֹ" עם ארץ-ישׂראל והמַתוה לנוּ את דרכּנוּ שבּה נלך.  – את חוּרבתנוּ אנוּ בּאנוּ להקים ואת חיינוּ אנוּ לבנוֹת, למילוּי צרכינוּ אנוּ עוֹבדים ולפדוּת נפשנוּ, ואין בּת-קוֹל מחוּרבוֹת חוּץ-לארץ שלטת בּנוּ ולא צריכה לשלוֹט בּנוּ.

ואל נא נַשלה את נפשנוּ בּשוא.  מה הם הקשרים הריאַליים, הצדדים השוים שבּין תנוּעת הפּוֹעל בּארץ יהוּדה וּבין תנוּעת הפּוֹעל העברי שבּחוּץ-לארץ, ולוּ גם שֵם ציוֹני נקרא עליו?  וּבמה נבוֹא לעזרה אחד לשני?  היקראוּ הם לנוּ לפתוֹר להם את שאלת השׂפוֹת, הנשתתף אנחנוּ עמהם בּמלחמת הבּחירוֹת וכדוֹמה, אוֹ שהם יַתווּ לנוּ את דרכי הישוּב ויפתרוּ לנוּ את שאלת העבוֹדה והעוֹבד בּארץ-ישׂראל?

פּירוּדים איוּמים מתהווים עכשיו בּין חלקי האוּמה השוֹנים.  הגלוּת מתפּזרת עד לאין קץ, שׂפוֹת שוֹנוֹת מסתעפוֹת ומתנכּרוֹת, מצבים, תנאים שוֹנים וּרחוֹקים, שאיפוֹת זרוֹת – לא נטשטש אוֹתם בּתירוּצים וּבתיאוֹריוֹת.  ולא נבטל אוֹתם בּדברים בּכדי להקל את מכאוֹב הלב.  האפשר לנַצח את התפּוֹררוּת האוּמה?  לעתיד פּתרוֹנים.  אנוּ איננוּ יוֹדעים אלא דרך אחת:  על אדמתנוּ נעמוֹד.  מיעוּט האוּמה אנחנוּ, חלק קטן בּין הפּוֹעלים.  אבל – לא אחרי רבּים להטוֹת.  "ישוּבוּ המה אליך ואתה לא תשוּב אליהם".

וּמהוּ פּירוּש המלים "המקשרים את עתידם", "המעוּנינים בּישוּב הארץ-ישׂראלי" וכו'?  האוּמנם המהגר, החלוּץ, המתישב, והמקשר, והמעוּנין, והשוֹאף לישוּב ארץ-ישׂראל(במפלגתוֹ וּבאגוּדתוֹ) עוֹלים בּקנה אחד?  האוּמנם מי שמשלם שקל אוֹ חוֹתם על ה"אידישער אַרבּייטער"[5] וּמשלם פּארטיי-שטייער לנוּ הוּא, ארץ-ישׂראלי הוּא, ויש לנוּ חוֹבוֹת חברים כּנגדוֹ, ולוֹ זכוּת דעה בּחיינוּ וּבעבוֹדתנוּ?  אוֹ אפשר לקחה לה איזוֹ מפלגה גם את ההגירה לארץ-ישׂראל בּמוֹנוֹפּוֹלין?  ואוּלי יש בּינינוּ סוֹברים, כּי בּעבוֹתוֹת פּרוֹגרמה כּוֹבשים מדינה ועל ידי ישוּב שאלוֹת המפלגה מיַשבים ארץ?

כּן.  בּחבלי המפלגה רוֹצים אצלנוּ – ולא רק אצלנוּ – להחליף את חבלי היצירה, וּבכוֹח שלטוֹנה – את כּוֹחוֹת הנפש הנסתרים, את הכּשרוֹנוֹת והרצוֹנוֹת האישיים.

אבל התקוה לגאוּלת ארצנוּ, לישוּבה וּלשחרוּר האדם העוֹבד עליה לא תתגשם ואין לה שוּם אפשרוּת להתגשם בּלי אוֹתם האישים, אנשי הרצוֹן, מבקשי הגדוֹלוֹת, מחַפּשׂי גאוּלה וּמרחב לכוֹחוֹתיהם המתפּרצים, חוֹשקי החיים ועוֹבדים מתוֹך אהבה, בּלי אוֹתוֹ החוֹמר האנוֹשי שאיננוּ מוֹצא לוֹ מנוּחה בּדעוֹת המתהלכוֹת וּבמצוַת אנשים מלוּמדה.  הוּא הוּא שיצר את הישוּב החדש בּאמריקה וּבאוֹסטרליה, הוּא הוּא שנתן לעוֹלם את נסיוֹנוֹת הישוּב החברתי המכוּוָן בּמחשבה תחילה, מימי חלוּצי האנגלוֹ-סַכּסים ועד הדוּחוֹבּוֹרים[6].

"צעירי-ציוֹן" וּ"פוֹעלי-ציוֹן" "מסוּדרים" על צד היוֹתר טוֹב בּאוּ ויבוֹאוּ.  ורק חלק מהם נשאר, חי ועוֹבד בּארץ.  רבּים מהם כּבר עזבוּ.  לא צריך להבּיט בּאספּקלריה שחוֹרה בּשביל לראוֹת שרבּים מהבּאים עוֹד עתידים לעזוֹב את הארץ ואת העבוֹדה.  הם לא מצאוּ פּה את חייהם, והארץ לא מצאה בּהם את עוֹבדיה.  החינוּך בּאגוּדה, איזוֹ שתהיה, איננוּ מספּיק עדיין בּכדי לברוֹא לאדם את התכוּנוֹת האישיוֹת הנחוּצוֹת בּשביל לחיוֹת פּה, ואינוֹ תריס לא בּפני השלוּמיאֵליוּת, לא בּפני הגעגוּעים לגלוּת בּכל צוּרוֹתיה, לא בּפני הבּריחה, ואף לא בּפני התנַונוּת כּאן.  ואין כּללים קבוּעים בּדבר.  לא העבר של "פּוֹעל טבעי" אפילוּ מחייב להישָאר פּוֹעל בּארץ, ולא "זכוּת-אבוֹת" מוֹציאה את האדם מעוֹלם העבוֹדה.  וגם זאת לדעת, ששוּם מפלגה בּארץ איננה מבטיחה את חבריה מתגרנוּת, פּוּנדקאוּת, מַשגיחוּת וכיוֹצא בּהן.  לא "יחוּס" העבר מבטיח לנוּ אוֹ מחייב אוֹתנוּ לאיזוּ יחסים, אלא האדם בּעצמוֹ, הבּא, המקוה.

לאו דוקא הפּוֹעל בּחוּץ-לארץ דרוּש לנוּ – אלא האדם הבּא לעבוֹד בּארץ-ישׂראל.  אישים דרוּשים לנוּ, יהיוּ מי שיהיוּ, "אידיאַליים" אוֹ "טבעיים" – לפי הגדרוֹתיכם – ציוֹנים אוֹ לא ציוֹנים, מי שקיבּל חינוּך ציבּוּרי וּמי שלא קיבּל אוֹתוֹ – אבל אישים, שנשמתם תמצא כּאן אחיזה, ידיהם – סדן, לבּם – חִיוּת.  המה יבנוּ את חייהם, והמה יבנוּ את הארץ.

ואישים, יחידים אלוּ, עליהם עוֹד לא הפּילוּ גוֹרל, ואין שוּם מפלגה יכוֹלה להכניס אוֹתם למַפרע לתוֹך הנכסי-דלא-ניידי שלה.  פּזוּרים הם לנפשם בּכל תפוּצוֹת עמנוּ הרחוֹקוֹת, בּרוּבּם אוּלי רחוֹקים מדעת את עצמם, את הכּוֹחוֹת הפּוֹעלים בּהם ואת העתידוֹת המחכּים להם פּה, בּארץ.  אוּלי יש בּהם תוֹעים וּמבקשי דרך, תלוּיים בּין אבדן וּתקוּמה, וּמחכּים לבשׂוֹרת הגאוּלה?  מי ילך ויבשׂר להם, כּי "עַל הַיַּרְדֵּן אוֹ בַגָּלִיל רָאָה חוֹרֵשׁ זִיו הַשְּׁכִינָה"[7], כּי "סוּפוֹת עַלִּיזוֹת מְרַצְּדוֹת בִּנְפָשׁוֹת שְׁכוּרוֹת-הַגְּאֻלָּה"[8]?

אפשר מאד, שאנשים בּוֹדדים כּאלה אינם חסרים גם בּתוֹך המפלגוֹת והכּיתוֹת השוֹנוֹת.  אבל דא עקא, שכּל עבוֹדת המפלגוֹת – מבּלי להוֹציא את הכּיתוֹת הציוֹניוֹת מן הכּלל – מכוּונת להטוֹת אוֹתם מדרכּם המסוּכּנת לדרך הרחבה והכּבוּשה, לטמטם את הרגשוֹתיהם התוֹעוֹת, לסתוֹם את תביעוֹת נפשם בּסעיפים ואסיפוֹת וּויכּוּחי-פּרוֹגרמוֹת וכל הָנֵי מִילֵי מַעַלְיוּתָא.  ואם יש מי שמציל את נפשוֹ וּבא – הרי זה למרוֹת השפּעת הציבּוּר, עתונותוֹ ועסקניו.

תנוּעה של "עבוֹדה ישרה", של שאיפה אישית לגאוּלה והכנה לחליצוּת עדיין איננה.  אבל אם בּזמן מן הזמנים יבוֹא כּלל-הפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל בּקשר עם איזוֹ תנוּעה בּחוּץ-לארץ, תהיה זוֹ רק אוֹתה התנוּעה העתידה, שבּמרכּזה יהיה לא "קישוּר" ו"עִניוּן" בּארץ-ישׂראל אגב עבוֹדת האַפּרט ההסתדרוּתי, אלא – עליה, עליה ישרה, שהאידיאַל שלה יהיה לא ציוֹנוּת, אלא עליה אישית לארץ-ישׂראל, בּקשת הגאוּלה העצמית, ודרכּה – לא דרך העדר, אלא דרך העבוֹדה ושחרוּר האישיוּת והרצוֹן האישי.

ולתנוּעה  זאת, תנוּעת האדם המתעוֹרר בּישׂראל וּמבקש את גאוּלתוֹ – אנחנוּ מצפּים, ואם גם תתמהמה.

 

ב

הרת שאיפוֹת אנוֹשיוֹת עמוּקוֹת וּרוַת מַאוַיי האוּמה הטמירים נגלתה אלינוּ הציוֹנוּת בּשחר טל ילדוּתנוּ.  בּימי בּיל"וּ, חיבּת-ציוֹן התמימה וּקדוֹשה של ר' יוֹסיפיל הרב וזליג מֶכַנִיק הסנדלר – גבּוֹריו הכּתריאלים של שלוֹם-עליכם, בּרקי החזיוֹנוֹת של הרצל, גילוּיי המחשבה והשירה של בּיאליק, פייאֶרבּרג, בּרדיצ'בסקי וטשרניחוֹבסקי, יסוּד הקרן הקימת לגאוּלת הארץ, התסיסה הציוֹנית-הסוֹציאלית בּין בּחוּרי בּני ישׂראל לאהליהם – גילוּיי שכינה אלוּ מספּרים לנוּ שבּתנוּעה זוֹ נבע מקוֹר מים חיים.


"עוֹד טֶרֶם יָדַעתִּי
[9] מַה יִּהְיוּ חֲלוֹמוֹתַי, וְנַפְשִׁי כַּצִּפּוֹר בַּהֲרִיחָהּ יוֹם דְּרוֹר".  כּכה ידע המשוֹרר לקרוֹא בּשם למצב נפש האוּמה בּאוֹתם הימים הגדוֹלים.  טרם ידעתי.  והידיעה, ידיעת החלוֹמוֹת והכּרתם לכל עוּמקם, לכל דרישוֹתיהם המעשׂיוֹת ההכרחיוֹת, ידיעה זוֹ לא בּאה.  לא בּאה גם ה"בּחירה", בּחירת דרך החיים.  החלוֹמוֹת התעוֹפפוּ והצפּוֹר נשארה בּכּלוּב.  מאֵרת הגלוּת שפכה את שלטוֹנה על שאיפת הגאוּלה.  הציוֹנוּת בּאה לגאוֹל, לכבּוֹש את הגלוּת וחיי ההוֹוה, ונכנעה לפניהם.  רק אמרה להיגָלוֹת ממעמקי הנפש, מעריגה סתוּמה וּמחשבה נאצלה, ולצאת לאויר העוֹלם הסוֹבב – וספגה אוֹתוֹ לתוֹכה, ספגה, סיגלה את תכוּנוֹתיו ונשארה קצוּצת כּנפים, אוֹבדת דרך וּמניעה בּראשה לכל נדנוּד רוּח – עד היוֹם הזה.  התנוּעה שנוֹסדה על הרעיוֹן הישר, הקיצוֹני, השלם, שמטבעוֹֹ איננוּ יכוֹל להתפּשר וּלוַתר, לָמדה להסתגל, יחד עם כּל הרחוֹב היהוּדי, לכל מצב שעה, לָכוֹף כּאגמוֹן את מוּשׂגיה, דעוֹתיה ותקווֹתיה.  ספיגת הכּל והסתגלוּת לכּל, לכל תיאוֹריה, לכל רעיוֹן רוּח, לכל זרם המתנשׂא לשלוֹט בּרגע זה, פּחד הריאַקציה והחנוּפּה לרבוֹלוּציה (בּשעת שלטוֹנה), הכנעה לעַבּד-אל חַמיד וּברכה לתוּרכּים הצעירים[10], דרשוֹת על עבוֹדה ריאלית בּארץ-ישׂראל וּמַגידוּת בּ"דוּמה" על "תאוֹמי-סיאַם"[11] – הנה מוֹמנטים שוֹנים של התנוּעה הציוֹנית שערכּם המוּסרי בּרוּר למדי.

זהוּ גוֹרלה של שאיפת-הגאוּלה, הממשיכה את קיוּמה בּגלוּת, אחרי "הריחה יוֹם דרוֹר".  גלוּית עין היא ונוֹפלת.  הציוֹני הנשאר בּגלוּת איננוּ יכוֹל לא לחיוֹת את חייו, לא למַלא את צרכי השעה, לא לשאוֹף את האויר הסוֹבב, המפריד והמחליש והזוֹרע ספק והכנעה.  וּשאיפת הגאוּלה חדלה להיוֹת מה שהיא, ונהיית גם לאַחַד הכּוֹחוֹת המשַמרים, לאחד מתַבליני החיים, המקילים את כּוֹבד העוֹל, לסוּרוֹגַט הנוֹתן מַרפּא לשבוּרי הרצוֹן ומרגוֹע לעניי הרוּח.  הציוֹנוּת נשארת בּגדר של חלוֹם וכוָנה טוֹבה, שאיננה יכוֹלה להצטרף למעשׂה, והחיים הממשיים הם אלוּ שמסביב.  כּאן אוּלי צריך לבקש גם את הסיבּוֹת של הבּגידה הנוֹראה, של הבּריחה המַתמידה מהציוֹנוּת, רֶנֶגַטיוּת מבהילה, שדוּגמתה לא ידעה שוּם תנוּעה.   יש שאתה פּוֹגש אדם ושוֹמע מפּיו את כּל אוֹתם המוּשגים, שעל שלילתם נבנתה הציוֹנוּת.  והנך מתאַדם מבּוּשה בּשמעך שהאיש הזה הוֹּא "מי שהיה" ציוֹני.  הכּל נמחק, הכּל נשכּח, כּאילוּ לא היה כּלוּם.

מאַין השטחיוּת המַחפּירה הזאת?  מי שהוּא ימצא תנחוּמין בּזה, שבּציבּוּריוּת העברית קיימת השפּעת גוֹמלין.  הציוֹנוּת מוּשפּעת אבל גם משפּיעה, נקלטת בּאחרים.  נכוֹן הדבר, אבל האם בּכמוּת כּזאת העלוּלה להביא לידי גאוּלה, לידי גילוּי רצוֹן?  בּמוֹחי מצטיירת התנוּעה הציבּוּרית העברית לכל אגפּיה כּעין סוּלם מוּצב ארצה, וראשוֹ איננוּ מגיע השמימה.  זה שלמטה מעפּיל לעלוֹת, והעוֹלה – סוֹפוֹ לרדת.

והתנוּעה הציוֹנית-הסוֹציאלית?  זוֹ שבּהילוֹ נר אלוֹהים על ראשה, בּתחילת התרקמוּתה, שאפה למצוֹא בּיטוּי למַאוַיי-נפשוֹ וכוֹחוֹתיו המתפּרצים של האדם בּישׂראל, שאמרה להרים את המרד הציוֹני למדרגת מרד כּללי בּמשטרים וּמוּשׂגים השׂוֹררים בּעוֹלם, זוֹ שנוֹלדה מתוֹך בּיקוֹרת חיוּנית, חפשית מהדוֹגמוֹת הישנוֹת והחדשוֹת,  מתוֹך רגש רבוֹלוּציוֹני-נפשי, המתפּרץ גם כּנגד הרוּטינה שבּרבוֹלוּציה – הידיעה להחזיק מעמד?  האם לא הכניסה גם היא את צוארה בּעוֹל הסביבה, האם לא נפלוּ מבצריה אחד אחד תחת תגרת הרוּחוֹת המנשבוֹת, אם לא אבדוּ לה אחד אחד פּניניה העיקריים, עצמיוּתה, רעננוּתה, ה"חיוּת שבּלב" שהביאה אִתה, והיתה לסכוֹלַסטיקה מאוּבּנת, לפרַזיאוֹלוֹגיה שטחית וחנוּטה, לרַדיקליוּת מהמין הניֶקראסוֹבי[12]: Чтo ᴨocᴫeдняя eмy kнижka ckaжeт, тo eмy cвepxy нa дyшy дяжeт[13]  למאַסף אחרי המחנוֹת?  וּפליטיה האם לא נתפּזרוּ על פּני יַמי הגלוּת, אחרי שצללוּ וחרבוּ מַעיני לבּם, מבּלי להציל את נפשם?

ואילוּ הכּוֹחוֹת המעטים בּתנוּעה הציוֹנית שהחזיקוּ מעמד, שעל-ידי ריכּוּז הכּוֹחוֹת הנפשיים לצד אחד, על ידי חוֹסר התרשמוּת מהחיים המפכּים סביב – עמדוּ כּסלע איתן, בּאיזה כּוֹפר קנוּ הם להם את עמידתם זוֹ?  מה היה לציוֹנוּת שלהם – האם לא פּרחה נשמתה, לא הצטמקה ואבדוּ לה כּוֹחה וליחה?  אבן בּוֹחַן אחת יש לנוּ, שעל פּיה אנחנוּ יכוֹלים לשפּוֹט על ערכּה של תנוּעת התחיה בּאוֹתה הצוּרה שנשתמרה:  יחסה לשאלת העבוֹדה.  מהוֹפעתה הראשוֹנה היתה שיבת ציוֹן כּוֹללת בּתוֹר חלק בּלתי נפרד גם את השיבה לעבוֹדה ולאדמה.   אצל בּני בּיל"וּ ויוֹרשיהם לא חדלה גם עריגה אי-בּרוּרה להשלטת העבוֹדה בּחברה היהוּדית העתידה.  אבל הציוֹנוּת ה"ריאלית" התפּשרה גם עם הקלקוּל העיקרי של חיי העבר:  האדמה היתה לעסק, לספּקוּלציה, והעבוֹדה נמסרה לידי זרים.

ואדם כּמשה ליבּ ליליֶנבּלוּם, הריאַליסט והפּשטן, זה שהבין כּל כּך שאין לעם תרוּפה מבּלעדי עבוֹדה ואדמה, שלחם בּעד זה כּל ימי חייו בּעצמוֹ וּבסביבה, לא הבין לעת זקנה לנפש אלה שבּאוּ להגשים את זה בּחייהם.

וּבעל "על פּרשת דרכים", המחזיק את אַמַת המידה של מוּסר הנביאים בּידוֹ, שידע לפנים להרעיד את לבּנוּ בּדַבּרוֹ על ה"עם כּי יחרב" ועל הכּיעוּר שבּ"עבד כּי ימלוֹך" – נוֹשׂא את עיניו בּערוֹב שמשוֹ כּלפּי "הטיפּוּס היפה" של ה"בּוֹעזים" החדשים[14], המזוּמנים לסדר תערוּכה של "תרבּוּת מקוֹרית" על גבּי עבדיהם.

מה עלוּב וּמעליב זה המַראה.  האין פּה המַפתח המגלה לנוּ את כּל עמידתנוּ דלים וריקים?

רק עם היציאה הממשית מן הגיטוֹ מוֹצאת הציוֹנוּת את אפשרוּת תיקוּנה.  שינוּי המרכּז הגיאוֹגרפי הוֹלך ונעשׂה ממילא, בּהכרח פּנימי, בּאוֹפן סטיכי – אם אפשר להשתמש בּטֶרמין זה בּמקוֹם שלטוֹן ההכּרה והרצוֹן – לשינוּי מרכּז מוּסרי וחיוּני.  ירוּשת אבוֹת, סבל הדוֹרוֹת וקלקוּלי ההיסטוֹריה מפַנים לאט לאט את מקוֹמם – אם כּי בּהתנגדוּת הגוּנה – לכּוֹחוֹת החדשים המוֹרדים בּהם.  הנה הוּא מתקרב שינוּי הערכין, הצפוּי בּרוּח הקוֹדש של השירה העברית, שינוּי הערכין בּחוֹמר ורוּח.  בּמקוֹם החוֹמר העכוּר של חיי הגיטוֹ – חיי אדמה ועבוֹדה, בּמקוֹם חיי הרוּח של הגיטוֹ העתיק והמחוּדש – האדם שנברא ישר.  עוֹד רב המהלך עד איש האדמה והאדם ההוֹלך קוֹממיוּת.  אבל אנחנוּ – בּדרך אליו.  הגאוּלה חדלה להיוֹת מליצה לאוּמית גרידא.  היא קוֹרמת עוֹר ועצמוֹת וּמקבּלת נשמה חיה, אישית.  אדמה ועבוֹדה.  אֶפס קָצֶהָ אנחנוּ רוֹאים, וּמי יפקח לנוּ את עינינוּ לראוֹת את הנצוּרוֹת הצפוּנוֹת בּכנפיה?

 

אלוּל תרע"ב.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] [מאמרוֹ הראשוֹן של בּרל בארץ-ישׂראל, והוּא תשוּבה על שני מאמרים ב"האחדוּת", עתוֹנה של מפלגת "פּוֹעלי-ציוֹן" בּזמן ההוּא.  ענינוֹ של הפּוּלמוֹס היה יסוּד לשכּת-עבוֹדה על ידי מפלגת "פּוֹעלי-ציוֹן", בּה בּשעה שהתקיימוּ כּבר בּארץ הסתדרוּת הפּוֹעלים בּיהוּדה והסתדרוּת הפּוֹעלים בּגליל.  עיין בּ"הערוֹת":  "הפּוֹעל הצעיר", גליוֹן 23-22, ג' בּאלוּל תרע"ב, 16.8.1912.  פּרק ב' של המאמר נדפּס גם בּ"פרקי הפּוֹעל הצעיר", כּרך ט', עמוּד 131.

למאמר הזה קָדם מכתב למערכת מאת בּרל בּ"הפּוֹעל הצעיר", גליוֹן 18, ו' בּתמוּז תרע"ב, 21.6.1912:

"מערכת ה"אחדוּת" בּהדפּיסה את המכתב של משׂרד פּוֹעלי יהוּדה [בּענין לשכּת העבוֹדה מיסוּדה של מפלגת "פּוֹעלי-ציוֹן".  "האחדוּת", גליוֹן 34, כ"ז בּסיון תרע"ב], מצאה לנחוּץ לצרף אליו גם הערה משלה וּ"ללַמד תוֹעים בּינה".

בּכל רצוֹני הייתי עוֹבר בּשתיקה על הערה זוֹ, כּעל הרבּה דברים שוֹנים  שקְדָמוּה.  מי שנוֹח לוֹ להתיצב בּפּוֹזה של "חינוּך ציבּוּרי", "השפּעה על דעת הקהל, השפּעת המפלגה על ההסתדרוּיוֹת האוּמנוּתיוֹת", וכל יתר המכשירים של הדמַגוֹגיה הקטנטנה בּרחוֹבנוּ – ישתעשע בּזה, ויהי לוֹ אשר לוֹ.  אין חלקו בּכמוֹ אלה.  ואם למוֹרת רוּחי אנוּס אני הפּעם לטפּל בּהערה זוֹ, הרי זה מפּני שיש בּה בּיטוּיים וכוָנוֹת העלוּלים להחליש את מצב ההסתדרוּת הכּללית, הזקוּקה עדין לחיזוּק הכּוֹחוֹת, וּלהכביד את מצב הועד, שגם בּלָאו הֲכי אין דרכּוֹ סוּגה בּשוֹשנים.

החטא וענשוֹ.  חטא מות חָטא ועד פּוֹעלי יהוּדה.  על הזמנת בּא-כּוֹח "פּוֹעלי-ציוֹן" להשתתף בּאוֹפן אַקטיבי בּלשכּת העבוֹדה המתיַסדת על חשבּוֹן ה"קפּא"י" של "הבּרית העוֹלמית פּוֹעלי-ציוֹן", – הסתפּק הועד בּהבטחת עזרה אינפוֹרמַציוֹנית, כּלשאר לשכוֹת-המוֹדיעין, והסתלק מלחתוֹם למַפרע על שטר-חוֹב של אֵמוּן ו"ידידוּת" למוֹסד החדש.  ו"עוֹד יִתְרָה עשׂה", כי העיז הועד להוֹדיע בּגלוּי שהקפּא"י ולשכּת-העבוֹדה הן מוֹסדוֹת מפלגתיים, ולא מוֹסדוֹת של כּלל-הפּוֹעלים, ואין ההסתדרוּת הכּללית משתתפת בּהנהלתם ואיננה ערבה בּעד עבודתם.  זה היה רק אישוּר העוּבדה הידוּעה לכל הקרובים לדבר, הרוֹאים איך שמוֹסדוֹת מפלגתיים נבראים בּתחוּם העבוֹדה המשוּתפת לכל פּוֹעלי הארץ.  והועד מצא לנכוֹן לפרסם עוּבדה זוֹ, בּכדי להוֹציא מדעת הטוֹעים, ואלוּ שבּטעוּת זוֹ ניחא להם, שהמוֹסדוֹת הנ"ל וּכלל-הפּוֹעלים הַיינוּ הַך. ועל זה קיבּל הועד למִטרַפּסיה.  הריסת אילוּזיה זוֹ היא היא שגרמה לגזר-דין של כּלָיה:  "הועד לא התיחס לדבר כמוֹ שצריך להתיחס ועד של פּוֹעלים, איננוּ מסוּר לעניני הפועלים, ואיננוּ עוֹמד על הגוֹבה הדרוּש"!

את משפּטם זה הוֹציאוּ רבּני המפלגה "המסוּרים לעניני הפּוֹעלים" על אוֹתוֹ הועד שנבחר לפני חצי שנה פּה אחד, בּכל הדעוֹת של כּל הצירים, בּהשתתפוּת אַקטיבית של בּא-כּוֹח אוֹתוֹ העתוֹן, המפרסם עכשיו את פּסק-הדין.

לחברים ידוּע, שאין אני ממַעריצי הועד, לא לי לשפּוֹט על איזה גוֹבה הוּא עוֹמד וגם את עלבּוֹנוֹ איני רוֹצה לתבּוֹע. הדבר נוֹגע לחיי ההסתדרוּת ולכבוֹדה, שעוֹשׂים אוֹתה לשׂחוֹק ילדים, וּמאַיימים עליה בּביטוּל ועלבּוֹן, מפּני שאיננה מסכּימה לרקוֹד על פּי החליל של רוֹעי המפלגה.

זוֹ השנה השניה שנעשׂים נסיוֹנוֹת בּסידוּר פּוֹעלי יהוּדה והגליל לשם עבוֹדה ציבּוּרית וּמשוּתפת "מבּלי הבדל דת וּמפלגה".  השתתפה בּיצירת הסתדרוּיוֹת אֵלוּ השתתפוּת אַקטיבית גם מפלגת "פּוֹעלי-ציוֹן".  ועד כּמה שאני מכּיר את העבוֹדה בּגליל בּשנה שעברה, וּביהוּדה בּשנה זאת, וּבכלל עד כּמה שאני מכּיר את העבוֹדה המקוֹמית והמשוּתפת בּינינוּ, בּחַווֹת, בּמוֹשבוֹת וּבקבוּצוֹת – לא התפּלגנוּ מעוֹלם בּתוֹך העבוֹדה בּשוּם שאלה עיקרית על פּי הקו המפלגתי.  אבל פּה קרה איזה אסוֹן.  גם בּבּחירוֹת הראשוֹנוֹת וגם בּשניוֹת, גם בּיהוּדה וגם בּגליל, נכנסוּ חברי "פּוֹעלי-ציוֹן" לועדים בּמיעוּטם, וּמאז לא חדלה ה"מפלגה" להשתדל לשפּוֹך מ"רוּחה" על חברי הועדים וּללמד אוֹתם "פּוֹליטיקה פּרוֹליטרית עקבית".  וּכמוֹ להכעיס, חברי הועדים שאינם די "מסוּרים לעניני הפּוֹעלים" – מסירוּת זוֹ לקחוּ בּמוֹנוֹפּוֹלין מנהיגי המפלגה, עד שלפּוֹעלים עצמם לא נשאר כּלוּם – ראשים מגוּשמים להם, וגם קשי-עוֹרף הנם, –   ממש פּוֹעלים חקלאים וַחסַל! – ואינם מסוּגלים לקבּל השפּעת בֵּית רב, ואינם מַרכּינים את ראשם לפני התוֹרה הנתוּנה להם.  ועל זה יצא הקצף:  אין הועד עוֹמד על הגוֹבה הדרוּש!  מוּבן, הכּל לפי הדוֹרש וּלפי הדרישה.

הנה "האחדוּת" דוֹרשת שיחס הועד הפּוֹעל ללשכּת העבוֹדה של המפלגה צריך להיוֹת אחר מאשר ליתר הלשכוֹת, בּאשר שֵם פּוֹעלים נקרא אליו.  אבל אנחנוּ סוֹף סוֹף איננוּ "מבינים את הענין", מדוּע זה חייבים אנוּ להאמין בּהצלחת לשכּה זוֹ, יוֹתר מאשר בּהצלחת לשכוֹת אחרוֹת, וּבמה בּיוּרוֹקרטיה מוּסכּמה מוינה עוֹלה על סתם פּקידוּת, אפילו אם המפלגה עוֹמדת על ימינה – אַשריכם, שאצלכם המפלגה פּוֹטרת מלדאוֹג לערך האיש – וּמדוּע זה מוֹסד שמתיסד וּמתנהל על ידי מפלגה אסוּר לוֹ ליקָרא גלוּי מוֹסד מפלגתי?

וּבכלל, רק לא להפחיד בּשם "הפּועל".  איננוּ כּל כּך רכּי-לב.  וגם איננוּ עוֹבדי-אלילים, וגם הפּוֹעל אינוֹ פֶטיש בּעינינוּ.  בּשם הפּוֹעל דרשוּ מאִתנוּ גם להישאר בּגלוּת וגם להתנכּר לעצמנוּ.  ולוּ היתה ל"שֵם" שליטה עלינוּ, לא היינוּ מה שהננוּ עכשיו.  רגילים אנחנוּ בּזיוּפים של "שמוֹת", כּבר הגישוּ לנוּ בּמקוֹם סוֹציאַליוּת – כּלָיה, בּמקוֹם דמוֹקרטיוּת – דמגוֹגיה, וּבמקוֹם קוּלטוּרה – עם-הארצוּת, ועכשיו מנסים אתם לתת לנוּ בּמקום עניני הפּוֹעלים – נרגנוּת וחרחוּר-ריב.  וּמפּני ש"שמוֹת" בּזמננוּ הפקר הם וכל מי שרוֹצה נוֹטל אוֹתם, על הפּוֹעל להיזהר וּלהתבּוֹנן אל התוֹכן שבּ"שם", אפילוּ שבּ"שמוֹ".

הידעוּ "האנשים האלה", למַה הם מכוונים בּהוֹדעתם, שאין הועד עוֹמד על הגוֹבה שהם דוֹרשים?  הידעוּ איזה אבנים כּבדוֹת הם משליכים בּאוֹפני ההסתדרוּת, ואיזה מצב הם יכוֹלים לברוֹא על ידי זה, אלה שמתאַמרים ל"מחַנכי הציבּוּר"?  אם כּוָנתם לשׂחק בּכל שני וחמישי בּאוֹפוֹזיציוֹת וּבאוֹבּסטרוּקציוֹת, וּבבחירות ואסיפוֹת מכוֹננוֹת – יִישר כּוֹחם.  ילכוּ להם בּדרכּם זוֹ ויוֹשיעוּ.  אלא שלחַברי הועד אין שוּם רשוּת להשתתף בּמשׂחק זה.  כּל מה שהועד הבּיע ועשׂה, הרי זה על יסוֹד החלטוֹת הועידה השניה, והחלטוֹת אלוּ לא תפּוֹלנה מפּני מקל-הקסמים של סיבּוּב אַגיטציוֹני.  הועד עוֹסק עכשיו בּיסוּד קוּפּת-חוֹלים, עוֹרך סטטיסטיקה כּללית, עוֹבדת הועדה להבטחת פּוֹעלי המוֹטוֹרים, מלַקטים אבנים ראשוֹנוֹת לספריה חקלאית – אלוּ הן החוֹבוֹת שקיבּלוּ עליהם חברי הועד כּנגד בּוֹחריהם וּמאֵלוּ אין להם להיפּטר, עד שיבוֹא זמן הועידה השלישית, שבּה ימסרוּ דין-וחשבּוֹן לשוֹלחיהם.

ואם יש תקוה להסתדרוּת פּוֹעלים כּללית וּמַקיפה וּזכוּת לקיוּמה, הרי זה לא בּתוֹר סניף נכנע לאיזוֹ מפלגה שהיא, אלא בּהיוֹתה די אמיצה ועוֹמדת בּרשוּת עצמה, וּלעֵילָא מכּל סכסוּכי מפלגה.

אחד הנבחרים של ועידת פּוֹעלי יהוּדה – בּ. כּ.

בּענין זה כתבוּ:  ש. קפּלנסקי – "לשכּת העבוֹדה וּמתנגדיה", "האחדוּת", תרע"ב, גליוֹן 36;  נ. וַגמן – "סכּנה להסתדרוּת", שם, גליוֹן 37.  "מבּפנים" הוּא תשוּבה על המאמרים האלה.

[2] עתוֹן סוֹציאליסטי רוּסי בּלתי-לגַלי.  נוֹסד בּ-1900 על ידי לנין, מַרטוֹב, פּלֶכנוֹב ועוֹד, הוֹפיע תחילה בּמינכן.  עם הפּילוּג הידוּע, יצא על ידי לנין בּלבד.

[3] עיין להלן, בּהערוֹת ל"מן הדרך".

[4] המפלגה הסוֹציאל-דמוֹקרטית הפּוֹלנית.

[5] עתוֹנם של "פּוֹעלי-ציוֹן" בּאוֹסטריה.  נוֹסד בּשנת 1903 בּוינה.

[6] אנשי כּת רוּסית, כּוֹפרת בּקדוּשת הכּמרים וּבתי-הכּנסיה.  לדעתם ניתנוּ החיים לאדם לשם "השלָמַת הרוּח האלוֹהי שבּוֹ", וּמכּאן – שמה (דוּחוֹבּוֹר – לוֹחם הרוּח).  בּסוֹף המאה ה-19 נדד חלק מהם לקנדה, מקוֹם שם יצרוּ ישוּבים בּעמל חלוּצי ועקשני.

[7] יעקב שטינבּרג, שירים, תל-אביב, תרצ"ז, עמוּד ס"ג.

[8] ד. שמעונוביץ, כּרך א', עמוּד קל"ב.

[9] [בּמקוֹר:  "עוֹד טֶרֶם אָבִינָה", ח.נ. בּיאליק, "אִגרת קטנה".]

[10] עבּד-אִל-חַמיד – שׂוּלטן תוּרכּיה.  נוֹדע בּעריצוּתוֹ וּבדיכּוּי התנוּעוֹת הלאוּמיוֹת בּארצוֹת ממשלתוֹ.  הרצל נשׂא ונתן אתוֹ בּעניני הציוֹנוּת.

התוּרכּים הצעירים – תנוּעה מַהפּכנית בּתוּרכּיה אשר נלחמה נגד שלטוֹנוֹ היחיד של עבּד-אל-חַמיד.  בּשנת 1908 מיגרה אוֹתוֹ מכּסאוֹ וכוֹננה משטר קוֹנסטיטוּציוֹני.

[11] בּנאוּם שנשׂא ד"ר שמריהוּ לוין, ציר ה"דוּמה" (בּית-הנבחרים הרוּסי בּימי הצאר ניקוֹלאי השני), נגד הפּרעוֹת בּיהוּדים, אמר כּי בּני ישׂראל והעם הרוּסי דבוּקים זה בּזה כּתאוֹמי סיאַם.  פּליטת-פּה זוֹ עוֹררה סערת מחאה מצד עתוֹן אַנטישמי רוּסי, וּלהבדיל – גם בּכמה חוּגים ציוֹניים.

[12] ניֶקרסוֹב, ניקוֹלאי.  1878-1821.  משוֹרר רוּסי.

[13] [מה שהספר האחרוֹן לוֹ סח זה בּנפשוֹ למעלה נח]

[14] בּמאמר "אמת מארץ-ישׂראל" שפּירסם אחד-העם אחרי בּיקוּרוֹ הראשוֹן בּארץ-ישׂראל בּשנת תרנ"א נאמר:  "ארץ כּי תחרב והעם עוֹדוֹ מלא חיים וכוֹח – יקוּמוּ לה זרוּבּבל, עֶזרא וּנחמיה והעם אחריהם וישוּבוּ ויבנוּה שנית;  אך העם כּי יחרב מי יקוּם לוֹ וּמאין יבוֹא עזרוֹ?" (על פּרשת דרכים א', עמוּד מ"ג).  בּאוֹתוֹ מאמר מגנה אחד-העם את האִכּרים במוֹשבוֹת, ש"עבדים היוּ בּארץ גלוּתם" וכאן מתנהגים עם הפּוֹעלים הערבים על דרך "עבד כּי ימלוֹך" (שם, עמוּד מ').  לעוּמת זאת בּ"סך הכּל", שנכתב על ידי אחד-העם כּעבוֹר 20 שנה, אחרי בּיקוּרוֹ בּארץ בּשנת תרע"א, מדוּבּר על "הטיפּוּס היפה ההוֹלך ונברא לעינינוּ בּארץ-ישׂראל", והוּא:  "פַרמֶר חרוּץ, "בּעל בּית" כּפרי, מעין "בּוֹעז" בּשעתוֹ המתפּרנס מעבוֹדת האדמה.  בּבּוֹקר בּבּוֹקר הוּא יוֹצא לשׂדהוּ אוֹ לכרמוֹ, להשגיח על פּוֹעליו, החוֹרשים אוֹ זוֹרעים אדמתוֹ, – – ואינוֹ נמנע גם מלעבוֹד בּידיו ממש, יחד עם פּוֹעליו, כּשרוֹאה צוֹרך בּדבר" (על פּרשת דרכים" חלק ד', עמוּד קס"ז).