_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

תשוּבוֹת למכתבי חברים[1]

ברל כצנלסון

לתוכן הענינים

 

א

החבר ירוּחם מוֹנה שוּרה של שאלוֹת הדוֹרשוֹת בּירוּר ואינן מתבּררוֹת.  לא יִקשה להאריך רשימה זוֹ.  חיינוּ מלאים ענין וּשאלוֹת וּפרכוֹת הטעוּנוֹת ישוּב (יש שאלוֹת אשר אין להן כּל ישוּב – בּלתי אם בּ"ישוּב" ממש, כּלוֹמר, על הקרקע).  אוּלם החבר ירוּחם אינוֹ מסתפּק בּמנין זה ורוֹאה צוֹרך להכריז, כּי אין "דבר" משמש כּמעט בּתוֹר "ניב-נפש".  והרי הוּא שוֹאל את המערכת, אם גם דעתה כּדעת אלה הסוֹברים שזמַנה של "השתפּכוּת-נפש סנטימנטלית" עבר.  בּדרך כּלל, לא הייתי מיָעץ לחברים, כּי ימַנוּ את המערכת לפוֹסק עליהם.  כּלוּם קיימים מכתבי-חברים לא בּשביל ליבּוּן הדברים בּציבּוּר, כּי אם בּשביל שה"מערכת" תפסוֹק הלכה, אוֹ כּדי שתוּעמד למבחן?

והיוֹת שהשאלה נשאלה, הרי צריכה לבוֹא גם התשוּבה.  והתשוּבה היא, כּי ניב הנפש של תנוּעה ושל חיי-ציבּוּר וגם של חיי יחיד אינם דוקא בּ"השתפּכוּת-נפש סנטימנטלית".  אם לשאוֹל את דעת המערכת – הרי לא "השתפכוּת-נפש סנטימנטלית" היתה ספרוּת-העבוֹדה גם בּימים ההם, בּעוֹד "משפּחת העוֹבדים קטנה בּארץ".  נפשוֹ של הפּוֹעל בּארץ התבּטאה גם בּסיפּוּר דברים פּשוּטים כּהוָיתם, גם בּדברי מחשבה, גם בּבירוּר שאלוֹתיו וגם – בּמלחמה כּלפּי חוּץ.  אף זוֹ האחרוֹנה אינה נַעשׂית אצל אנשים חיים מן השׂפה ולַחוּץ, כּי אם מתוֹך חיי-נפש וּביטוּיָם.  ואם צָדַק החבר ירוּחם, וכל אלה חסרים בּאמת בּ"דבר", כּי אז הרי זה מעציב מאד.  אוּלם כּלוּם נעוּלה הדלת בּפני מי אשר ניב-נפש אִתוֹ?

 

תשרי תרפ"ו.

 

ב

כוֹתבי המכתב [2] ניסוּ להשתמש בּזכוּיוֹת כּפוּלוֹת.  כּשעתוֹנם שלהם, עתוֹן-הפּוֹעלים, מסתלק – אחרי בּירוּרים לא מעטים – מהדפּיס את מכתבם, אינם יכוֹלים בּשוּם אוֹפן לקבּל את גזר-הדין, והנם רוֹאים "חוֹבה והכרח" לעצמם לפרסמוֹ בּ"מקוֹם אחר"  [3]  וּלהוֹציא דיבּת "דבר" רעה על הצנזוּרה הקשה שבּוֹ, בּהוֹדעה אירוֹנית "שלא מצא לאפשר" וכוּ'.  ואחרי שמילאוּ את סִפְקָם, ואחרי שזכוּ להספּיק מזוֹן ל"דוֹאר-היוֹם", אינם נמנעים לחזוֹר אל "דבר" ולתבּוֹע בּפה מלא את זכוּתם כּ"אזרחים בּעלי זכוּיות מלאוֹת בּציבּוּר העוֹבדים" ולפנוֹת בּעתוֹנם שלהם בּדרישת בּירוּרים על ה"יחס המעליב".  מערכת "דבר" סבוּרה אמנם, כּי זכוּיוֹת-אזרחים כּוֹללוֹת גם חוֹבוֹת יסוֹדיוֹת, וכי מי שמזלזל בּכבוֹד אַכסַניה שלוׁ ואינוֹ מסתפּק בּבירוּרים בּתוֹך כּתלי התנוּעה, אלא משתמש בּ"אִיוּמים" וּבהוֹכחוֹת למעשׂה, כּי כּל השערים פּתוּחים לפניו – מוַתר בּזה ממילא על הבּמה "שלוֹ" וּמסתלק הימנה.  ואף על פּי כן מפרסמת המערכת את המכתב בּמלוֹאוֹ, משוּם שיש בּענין הזה כּדי לעמוֹד קמעה על ה"הוָי החברתי" שלנוּ ועל הנימוּסים המבצבּצים אצלנוּ לפרקים, וכן כּדי לברר בּפני הקוֹראים שאלה אחת משאלוֹת המוּסר הכּרוּכוֹת בּעריכה.

כּוֹתבי המכתב ראוּ "חוֹבה והכרח" לעצמם "להוֹדיע בּרבֹּים את מחָאתם החריפה נגד מעשׂה הפּגיעה בּכבוֹד העם – לא פּחוֹת!  – אשר נעשֹה על ידי קיבּוּץ "השוֹמר הצעיר" מרוּסיה".  מה ראוּ על כּכה?  לחנוּכּת צריפוֹ של הקיבּוּץ נערך נשף, וּבוֹ עברוּ על הבּמה מפלגוֹת שוֹנוֹת, כּל אחת וּפזמוֹנה וּביניהן – מפלגת "הפּוֹעל הצעיר" ו"התקוה" בּפיה.  לבּם של כּוֹתבי המכתב התחמץ על כּך, שאפשר הדבר כּי "התקוה" תוּשר בּשכנוּת עם קוּפּלֶטים שוֹנים, והם מיהרוּ להסיק מכּאן מסקנה, כּי "שירת התחיה הלאוּמית בּמלוֹא מַשמעוּתן של המלים הללוּ חדלה מהחיוֹת את מפעלנוּ".  הם לא הסתפּקוּ רק בּמסקנה זוֹ בּלבד, כּי אם ניסוּ לקיים את המצוה "הוֹכח תוֹכיח את עמיתך" בּאוֹבּסטרוּקציה, בּשריקוֹת וּבצעקוֹת, וּהיוֹת שמעשׂה זה פּעל על הקהל – פּעוּלה הפוּכה, הרי נתבּרר להם, שבּהכּרה נעשׂה מה שנעשׂה, וּלפיכך הם בּאים להכריז וּ"להתריע", כּי "קם לנוּ דוֹר אשר לא ידע את יוֹסף", וכי צפוּיה לנוּ הסכּנה להישאר "פּרוֹליטרים חסרי כּל קשר עם האוּמה ותרבּוּתה, בּני-בּלי-מסוֹרת וּבני-בּלי-תקוה".

ואת המכתב הזה – המכריז על הסכּנה, המגלה בּקרב ציבּוּר העוֹבדים שבט של בּני-בּלי-תקוה, והמעיד כּי – בּקרב מאוֹת פּוֹעלי עפוּלה וחברי הקיבּוּצים שבּאוּ לנשף – ישנם אך שׂרידים מוּעטים, הנאמנים לתרבּוּת ול"תקוה", מכתב זה מצא "דבר" ראוּי לגניזה.  מדוע?  משוּם שמערכת "דבר" הרגישה בּמכתב מַטיף-מוּסר זה דבר-מה בּלתי-מוּסרי.

ודאי, אפשר לקנא לכבוֹדוֹ של הימנוֹן לאוּמי וּלערער על זה שהוּא מוּשר מעל בּמה בּשוּרה אחת עם פּזמוֹני-חוֹל (אם כּי אין מוֹחה בּימינוּ גם כּשרוֹאים ספר-תוֹרה מוּצג מעל בּמה), אוּלם כּשמַטיפי-מוּסר אינם יוֹדעים להבחין בּין שוֹגג למזיד, בּין חוֹסר כּל כּוָנה רעה ל"התעללוּת" – מן הדין שמוּסרם לא תהא לוֹ אוֹזן קשבת.  וקנאוּת אשר כּזאת מן ההכרח שתעוֹרר רוֹשם, כּי אינה נוֹבעת ממקוֹר האהבה, כּי אם ממקוֹר הקינטוּר, כּי היא הקנאוּת המתכּבּדת בּקלוֹן חברים.

והאם זאת היא החרדה להכּרה ולהרגשה הלאוּמית, לתחיה ולתרבּוּת העברית, לרוּח המחַיה את מפעלנוּ, אשר עינים לה לראוֹת את חזוּת הכּל בּ"התקוה" וטח לבּה לראוֹת את כּוֹח התחיה המפכּה, ולוּ יהא אפילוּ בּ"חנוּכּת-הצריף";  את ההרגשה הלאוּמית האיתנה, זוֹ שמעלה ילדים וילדוֹת מנבכי הגוֹלה – ואף אם שירת ה"אינטרנַציוֹנַל", הזרה לכוֹתבי המכתב, בּפיהם – ונוֹתנת בּידיהם מַעדר וכף-סַיידים;  את העֶרגה התרבּוּתית הטמירה המנַתקת נוֹער זה ממכוֹרתוֹ וּמרתקת אוֹתוֹ לשׂפת-קדוּמים אשר לא ידעה;  את הרוּח המחַיה, הגוֹרמת להם לקבּל בּאהבה וּבחִיוּת את חֶבלי הארץ וחייה, את חבלי הקליטה והגישוּש וּרכישת עוֹלם חדש?

כּזאת וכזאת ניסה החבר-העוֹרך (שנזדמן אף הוּא לאוֹתוֹ מעמד של הנשף, וראה בּחדוה הטהוֹרה של חנוּכּת-הצריף, ושמע לקוּפּלטים העברים מלאי-ההוּמוֹר וּרווּיי-ההוָי, וראה את שכבוֹת התרבּוּת השוֹנוֹת המשמשוֹת שם בּערבּוּביה, וראה את ניצני האמנוּת והכּשרוֹן הנראים בּמחנה, והקשיב גם לסיפּוּרים על עשׂרוֹת החברים היוֹשבים בּמאסר וּבגוֹלה למען ארץ-ישׂראל ועל שיעוּרי עברית המסתדרים "שם" בּמסתרים וּבחרף-נפש) להסבּיר לחבר-המוֹכּ"ז, שליחם של כּוֹתבי המכתב, ללא הוֹעיל.  חזקה עליו הדרישה:  להדפּיס.  אז יבטיח העֹורך לפנוֹת לקיבּוּץ "הנאשם" בּבירוּרים.  ואחרי כן – ידפּיס.  אוּלם, כּשבּאה תשוּבת הקיבּוּץ והעוֹרך שב אל הענין – נוֹכח עוֹד יוֹתר עד כּמה הענין "מנוּפּח".  והחליט להקשיח את לבּוֹ.  בּא "האִיוּם":  "נמצא לנוּ מקוֹם".  וכאן למוֹדעי, פּחוֹת מכּל עלוּל נימוּק זה להָרֵך לב חבר-מערכת הרגיל בּכך, שכּל הנידוֹן לגניזה אינוֹ מַשלים עם גוֹרלוֹ.  על הערת העוֹרך, כּי כּל עתוֹן של פּוֹעלים ירצה ודאי לדעת, על שוּם מה הסתלקה מערכת "דבר" מהדפּיס, השיב המוֹכּ"ז:  "אין דבר, ימָצא מקוֹם אחר".   ואכן, נמצא המקוֹם.

לכאוֹרה, אפשר היה  לראוֹת את הענין למוּגמר.  אוּלם כּאן בּאה הטרוּניה:  ואֵי חוֹפש הדיבּוּר, ואֵי הבּיקוֹרת העצמית?  ואֵי ההוָי החברוּתי, וּזכוּת האזרח בּהסתדרוּת העוֹבדים מה תהא עליה?

לא, חברים יקרים.  לא לכך נתכַּוַנוּ בּקריאתנוּ.  לא זה חוֹפש-הדיבּוּר ולא זוֹ הבּיקוֹרת.  בּימי חייו המעטים לא קימץ "דבר" בּויכּוּחי-חברים בּבירוּר שאלוֹתינוּ, בּגילוּי מכאוֹבינוּ.  ועוֹד ידוֹ נטוּיה.  נתפּרסמוּ בּמשך הזמן הזה בּ"דבר" לא רק דברים שאינם "לפי טעמוֹ של הכּיווּן השוֹלט בּהסתדרוּת" – כּמבטאם הצנוּע של כּוֹתבי המכתב – כּי אם גם דברים הרחוֹקים בּתכלית מן הדעוֹת המקוּבּלוֹת בּהסתדרוּת בּכלל, דברים של מוּעט שבּמוּעט, של יחידים.  אוּלם חוֹפש הבּירוּר החבִרי רחוֹק הוּא כּמטַחוי קשת מחיפּוּשׂ חטאים, מהגזמה מקַטרגת, מהוֹקעת דחלילים.  אכן, אם נדוּן לפי חלק מן "הספרוּת" המתקבּל בּמערכת יֶשנן נטיוֹת לראוֹת את בּמת-הציבּוּר כּאילוּ היא איצטבּה, אשר מעליה ימתחוּ, יצליפוּ, יגרדוּ.  כּשם שיֶשנה נטיה לראוֹת את בּמת הספרוּת לבמת ניצוּח והתגוֹששוּת, בּעיקר.  וכל זה בּשם חוֹפש-הויכּוּח וּזכוּת-חברים.  לא, חברים, בּזה לא חפצנוּ.  כּל חוֹפש יש לוֹ הגבּלוֹת טבעיוֹת שלוֹ.  וגם חוֹפש-הדיבּוּר בּעתוֹן המוּקדש לצרכי תנוּעה והדוֹאג לכבוֹדוֹ של הציבּור אין פּירוּשוֹ "עיר פּרוּצה אין חוֹמה".  חוֹפש זה מוּגבּל בּ"צנזוּרה" של טעם, של הגיוֹן, של יחסי-חברים, של טוֹן-חברים, ואפילוּ של "שלוֹם-בּית".  ויש גם חשבּוֹן של "תוֹצאוֹת", של חוֹבת השעה, ושל סביבת קטרוּג ואיבה שציבּוּרנו מוּקף בּה.  וּמחוֹבוֹת אלה אין פּוֹטרת גם "זכוּת-אזרח" בּהסתדרוּת.  חבר הרוֹצה לבוֹא בּשערי "דבר" צריך לקבּל על עצמוֹ את המרוּת של כּללי-הטעם, שמבּלעדיהם יֵהָפכוּ חיינוּ החברתיים לַהֲפָחַת מדָנים ולהטלת אשמוֹת.

 

ניסן תרפ"ו.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] א. "דבר", גליוֹן 101, י"א בּתשרי תרפ"ו, 29.9.1925.

ב. "דבר", גליוֹן 259, כ' בּניסן תרפ"ו, 4.4.1926.

[2] [קבוּצת ״השרוֹן״ בּעפוּלה]

[3] [בּ״הארץ״]