_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

תולדות הרפורמציון הדתית בישראל

שמעון ברנפלד

לתוכן הענינים

 

אל הקורא

הריפורמציון הדתית בישראל היא חזון היסטורי אשר הגיע כבר אמנם לגמר בשולו, אבל השפעתו לא פסקה עוד.  ביחוד בארצות המערב נוגעת היא עוד בחיים הדתיים של אחינו.  והנה אמנם אין לב הקוראים עברית נמשך אחר התנועה הזאת ואפשר להם לשפוט אודותה משפט צדק, אבל עם כל זה קשה מאד להמציא ציור אמתי של שאיפה היסטורית אשר נתהוותה לעינינו.  בפרטים רבים יוצאת הריפורמציון הדתית מגדר ההיסטוריא ונכנסת לרשות שאלות הזמן.  ואולם למרות כל זה לא נמנעתי מלעסוק במקצוע ההיסטורי הזה, בחפצי להמציא חומר לכותב תולדות עם ישראל בשנות המאה הי"ט למספר הרגיל.  ספרי זה הוא הראשון בפנה זו, כי עד הנה לא נסה עוד שום היסטורי את כחו, לצייר לנו את המאורעות האלה בציור כללי ומקיף את כל הפרטים.

אי אפשר לאדם לשחרר נפשו מכל רגש השתתפות של שאיפה לאומית, מדינית או דתית הנוגעת אל עצמו ואל בשרו.  בספרי הנכחי היה ישעי חפצי לשפוט משפט צדק, לבלי להטות משפט ולבלי להדר איש בריב המפלגות.  מהשקפה זו אוכל להעיד על עצמי, כי לא היה משא פנים בדין, בחקירתי ההיסטורית, כאשר יראה הקורא.  ואולם איני חפץ להעיד עדות שקר בנפשי ולהחליט, כי איני נוגע כל עיקר בענין הריב הדתי הזה, אשר בכמה פרטים היה גם ריב לאומי.  אני מודה בדבר, כי השתדלות האנשים לבטל את הקיום הלאומי של עמנו ולהפר את האחוה בישראל, נמאסה בעיני, ובתור בן האומה הישראלית חש אני בלבי מחאה נמרצה למעשים כאלה.  רגשותי אלה אי אפשר לי לעקור מלבי וגם איני חפץ בזה.  לפיכך איני מרמה את הבריות לומר, כי בלי שום השתתפות בפולמוס זה דנתי, חייבתי וזכיתי; אלא האמת היא, כי לבי לאמוני ישראל, החפצים בקיום האומה, ובמקום שהדת מסייעת לקיום עמנו חפץ אני גם בקיום הדת בצורה הקונסרווטיווית.  אם תמצא חומת האומה הישראלית חן בעיני או לא; אם בנויה היא לפי טעמי או לא – אני מקפיד על קיום החומה הזאת, כי צריכים אנו לה לתכלית שמירת האומה.  זה הוא יחוסי בתור יהודי לשאיפה הריפורמטורית בישראל.

ומטעם זה אומר, כי אמנם משפטי בספרי הנכחי הוא צודק – עד כמה שאפשר לחרוץ משפט צדק ע"ד חזון היסטורי שהיה בימינו ולעינינו – אבל איננו אובייקטיווי, באותו המובן אשר הגבלתי אופיו במקומות שונים.  שאיפתי היתה, לשמוע בין בעלי הריב, לבלי לעוות אדם בריבו ולבלי להטות משפט בכוונה.  ולפיכך חייבתי לפעמים גם אותם הפועלים בחזון ההיסטורי הזה החביבים לי, וזכיתי את האנשים, אשר אינם מרוצים לי, כי אין משא פנים בדבר והאמת ההיסטורית חביבה לי מכל.  דעתי על דבר הריפורמציון הדתית בישראל ציירתי בסוף החבור בקצרה; אבל על כל פנים ידע הקורא, כי לא שניתי את המאורעות והמעשים, אלא ספרתי אותם כהויתם, אחת היא אם מתאימים הם להגיות לבי והלך נפשי או לא.

     ברלין, בירח סיון התר"פ.                          ש.ב.

 

ספר ראשון: הפולמוס הראשון

פרק ראשון: התעוררות מבית ומבחוץ

היהדות בהתפתחותה ההיסטורית.  נגודים פנימיים וחצוניים.  הפולמוס החמרי והרוחני.  מושג הריפורמציון הדתית.  יחוס עם ישראל אל הדת הקראית.  פריקת עול המצות המעשיות.  סדרי החיים בישראל בשנות המאה הי"ח.  הטבת מצבם החמרי בגרמניא.  יציאתם מן הגיטו השנוי בחייהם המוסריים.  סדרי הקהלות.  למוד התורה ברוב הקהלות, ההשפעה מבחוץ  מצב ההשכלה בעמים.  יחוס היהודים בגרמניא אל ההשכלה הכללית.  השכלת הנשים.  הסכסוכים והמבוכות הבאים בעקבה.  השתדלות בני הדור הישן לגדור הפרצות.  משפחת יצחק מאיר ומשפחת דניאל איציג.  ריב משפחה על אודות המרת הדת.  יחוס הממשלה והמלך אל המאורע הזה.  מצב היהדות וחיי הקהלה.  המשכילים מתרחקים מן היהדות המעשית.  הפקפוק בדבר תועלת המצות המעשיות.  התקדמות היהודים בגרמניא במצבם המדיני.  ליסינג ומכיריו היהודים.  גיטה ומנדלסון.  ההשתדלות הפילנתרופית.  השאלה איך להכניס את היהודים לחבר המדיני.  יחוס חכמי הדור מהעמים אל ההשתדלות הפילנתרופית הזאת.

כמה ענינים נפלאים ומפליאים בתולדת היהדות בתור דת ובתור חזון לאומי יתבארו לנו די צרכם בעת נחקור בשום לב באופן התפתחותה.  היהדות היא אילן ששרשיו וענפיו מרובים, שרשיו בארץ הקדם ומשם יצאו והסתעפו אל ארצות רחוקות, ענפיו שלחו למרחוק אל מים רבים, הם הגיעו אל עמים שונים בחייהם המוסריים והקולטוריים מעם ישראל.  וכשם ששרשי היהדות מרובים, כן זקנו בארץ ומוצאם מימי קדם.  היא נראית כעת לעינינו בתור תולדה הכרחית של התפתחות היסטורית ארוכה, אשר נמשכה מדור לדור ומתקופה לתקופה.  יותר משלשת אלפים שנה עברו כבר על החזון ההיסטורי הזה מעת אשר נגלה בעולם; מאז התפתח לאט לאט.  בתחלה היתה היהדות – כן נקרא לה על פי ההנחה ההסכמית – רק חזון לאומי בלתי נכר ובולט, אשר התכווץ בין איזו שבטים שמיים במערב אסיא.  בחוגה הצר עמדה ימים רבים, שם בארץ מולדתה הקטנה, רחוקה משאון החיים הקולטוריים.  ברבות הימים צמחה וגדלה מאד.  על פי הכשרון הנפלא שבעם ישראל, נושא ההתפתחות ההיסטורית הזאת, עברה היהדות את גבולי ארץ מולדתה והשתרעה לאורך ולרחב.  היא נפגשה בלאומים שונים, ולפעמים גם בעמים גדולים ועצומים מרובים בהשכלה.  ואולם על פי השתלשלות נפלאה של סבות היסטוריות היתה היהדות אחרי כן גברה הקולטורא, התל שכל העמים העתיקים פונים אליו.  היא קלטה אל קרבה את שרידי ההשכלה האשורית והבבלית, הכנענית והמצרית, ואחרי כן נזדווגה אל הקולטורא העתיקה של עם יון, אשר גם היא קבלה בדרך אחר השפעה מרובה של ההשכלה השמית.  אחר כמה תסיסות חמריות ורוחניות נראה את היהדות בתור מרכז החיים המוסריים והרוחניים של כל עמי ההשכלה האנושית.  מובן מאליו, כי ההתפתחות הזאת השאירה עקבותיה גם בהיהדות ובהכרח כי לא נשארה בחוג ההכרה הלאומית במובנה הראשון.  אלו היה כזה, כי אז היה אי אפשר להיהדות להתקיים לדורות, כי רק דבר המקבל גִדוּל וצמיחה, תוספת ושנוי, יוכל להאריך ימים ולמלא תפקידו בעולם.  מעלת היהדות היא, כי נמצא בה רוח חיים, טבע אורגני.  לכן הלכה וגדלה מתקופה לתקופה, בקלטה מן החוץ אלו החמרים אשר היו נחוצים ומועילים לצמיחתה ולגדולה, ותיף ותגדל ותשגשג עד מאד, ואת פארותיה שלחה למרחוק.

הדבר הזה הוא חזון היסטורי מושך את הלב, ומה גם בידענו, כי אין חזון היסטורי וקולטורי של שנות התקופות האחרונות זה אלפים שנה, אשר נוכל להבין לו ולקבוע לו מקום בציורי שכלנו והשגתנו בלי הבנת היהדות בהתפתחותה זאת.  השנויים אשר נראה בהיהדות במרוצת הימים לא ימצאו תמיד חן בעינינו, ויש אשר נתרעם עליהם ועל מחולליהם.  ואולם על צד האמת, על פי ההשקפה ההיסטורית הנאמנה, אין טוב ואין רע בהליכות ההיסטוריא, אלא תנועת החיים בנגוד לקפאון של המות.  לכן נדין גם על שנוי בלתי מרוצה לנו רק בתור סימני רגש החיים, אשר סוף סוף היתה השפעתו לטוב.  אמנם נדע, כי השקפה היסטורית כזאת היא רק למודית ומקומה רק בארבע אמות של החקירה המדעית בתור שיטה פלוסופית.  לעומת זה ברור לנו, כי כל דור ודור וכל עם ועם ישפוט על כל חזון היסטורי רק על פי יחוסו הוא להמאורעות והמעשים.  הפעולה הקולטורית, אשר היא "הכלל העולה" של הליכות ההיסטוריא, היא רק תולדת המעשים והשאיפות האנושיות.  אלו מסודרים הם אמנם אם על פי סדר קבוע בטבע או על פי סבות שונות, אשר לא יעמוד האדם על טבען; ואולם האדם החי ומתפעל על יד המאורעות האלה לא יחשוב כזה, אלא הוא חש ומרגיש בהרגשה סובייקטיווית את השפעת המאורעות עליו.  ציור אמתי של פעולת ההיסטוריא ישיג רק ההיסטורי הצופה ומביט לאחור בעין בוחנת, השוקל כל הפרטים בפלס הפלוסופיא ומצרף אותם לציור כללי, לדעת ולהבין את הסבה העיקרית שפעלה והשפיעה בכל תקופה ותקופה.  וזהו מה שאמר החכם שליגיל, כי ההיסטורי האמתי הוא "נביא אשר יחזה לעבר", כי בלי הלך נפש וכשרון נבואי לא יבין את הכלל מתוך הפרטים.

ולפיכך כאשר יתהוה איזה שנוי נמרץ בחיי איזה עם, אפילו אם יהיה השנוי הכרחי ולטובת העם כלו, תקום תמיד תסיסה לאומית ומלחמה קשה בין אישי העם הזה, ולפעמים תהיה המלחמה הזאת במרירות גדולה משני הצדדים, אשר אפשר כי יצדקו שניהם לפי מבטם והשקפתם הם.  שתי שאיפות אנושיות נלחמות זו בזו; הדור ההולך ילחם בשביל רעיון צודק ונכבד.  וגם הדור הבא יש לו שאיפה צודקת כשהיא לעצמה.  כל בני העם משתי המפלגות חשים ומרגישים אותו השנוי המתהוה, וכל אחד ואחד דן אודותו על פי יחוסו הוא לו – לשבט או לחסד.  התסיסה הזאת איננה רק בענינים מדיניים, אלא גם בענינים מוסריים ורוחניים.  ולא זו בלבד, אלא שהחקירה ההיסטורית תלמדנו, כי על פי הרוב נלחמו בני אדם על אודות דברים שבלב – עניני אמונה ודעות – בקנאה יותר עצומה ובאכזיות יותר גדולה מאשר נלחמו אודות קנינים חמריים.  "מלחמות השם", אשר כהנה נודעות לנו למדי בתולדת העמים, היו תמיד קשות מאד, יען שכל אחד ואחד מהנלחמים נדמה לו, כי מקנא הוא קנאת אלהיו, קנאת הדת והמוסר; וזה שכנגדו פורץ גדרו של עולם ואומר להחזירהו לתהו ובהו.  אבל מה היתה אחרית כל תסיסה כזאת?  אנו רואים רק חזון אחד:  החיים למות – יען כי חיים אחרים מתעתדים לבוא במקומם.  כאשר גוזר הטבע כליה על צורות הוֹוֹת למען פנות מקום לצורות מתהוות, כן נראה כזה גם בעולם הדעות והמוסר.  דור הולך ודור בא.  הקולטורא פושטת צורה ולובשת צורה וזהו סוד התקדמות המין האנושי בכחותיו המוסריים והרוחניים.  אמנם בכל דור ודור, כאשר תהיינה חליפות בעולם הדעות, נראה פולמוס ומלחמה – היא מלחמת היקום הנוהגת גם בעולם המוחשים; אבל "אין רחמים בטבע":  כל ענין קולטורי, אשר אין לו עוד מעמד בעולם, סופו להכחד, ועל מקומו יבוא אחר למלאות את תעודתו.

על פי הדברים האלה נבין ביותר את פרטי החזון ההיסטורי, אשר אותו נעביר כעת לפני הקוראים, הוא הריפורמציון הדתית, אשר קמה בישראל בשנות המאה הי"ט.  התסיסה הקולטורית הזאת איננה חזון בודד בתולדת עם ישראל, כי אם מקושר ומאוגד הוא אל כמה סבות פנימיות וחצוניות, לאומיות ואנושיות, חמריות ורוחניות – קצתן בתולדת התפתחות היהדות בימים שעברו וקצתן במאורעות הזמן וילדי הימים האחרונים.  קצתן היו במתכוון וקצתן שלא במתכוון על פי סבות קודמות להן.

מה הוא מושג הריפורמציון הדתית?  האם חדשה היא בישראל או היא רק שאיפה לאומית, אשר נשתכחה וחזרו ויסדוה?

בימים קדומים, בזמן שהיתה עוד היהדות רופפת בידי העם הישראלי – כל ימי בית ראשון – לא חסרו נסיונות ובחינות להכחידה מן הארץ.  אז כאשר עלתה כיונק בארץ ציה אמרו המאורעות לעקרה משרשיה; ודבר הזה לא היה כבד כל כך, כי כמה חזיונות היסטוריים כדומים לזה נגלו בעולם, אלא שלא נתקיימו והיו "כחציר גגות שקדמת שלף יבש".  ואולם בהיות כי התפתחה היהדות בתור הכרח היסטורי ותשלח את נטישותיה אל החיים הלאומיים והמוסריים של האומה הישראלית, לכן נשתרשה בארץ ולבסוף היתה לעין שתול על פלגי מים, אשר גם רוח בלתי מצויה לא עצרה עוד כח למשאות אותו משרשיו.  היהדות היתה בראשית ימיה דת לאומית – היא סייעה במדה מרובה לזה, כי נבדלו שבטי ישראל ביחסם המדיני מיתר השבטים השמיים, שהיו קרובים להם בגזעם ובמקור מולדתם, להיות לעם.  ואולם ברבות הימים גברה הדת גם על הרגש המדיני ותהי לתמצית החיים הלאומיים יותר ויותר מאשר היה הקבוץ המדיני בימים מקדם.  מעת אשר חדל זה השקיעה האומה הישראלית בדתה הלאומית, אשר אותה סרבה בתחלה לקבל, את כל תקוותיה ושאיפותיה הלאומיות והאנושיות.  בהיהדות מצאה האומה חזות הכל – וזולתה רק תהו מוסרי, שממה נוראה, מדבר ציה בלי כל צמח ופרח, בלי עץ לחסות בצלו ובלי מקור מים חיים לרוות את נפשה השוקקה.  בדת אל חי – דת מורשה – התכווצה, בה מצאה נחומים על העבר ותקוה לעתיד, על ידה חזקה את נפשה באלהים בכל צר ומצוק אשר מצאוה, ובה מצאה מרגוע בעת עיפה נפשה להורגים.  מובן מאליו, כי בימים ההם לא שאפו בני ישראל לריפורמציון דתית, "להקל עול הדת מעל העם".  בעת ההיא לא היו להם פקודי הדת למשא, אדרבה הם העמיקו לחקור בתורת ה' כדי לקיים אותה בכל פרטיה ודקדוקיה.  כי כל קוץ וקוץ שבתורה היה להם לציון לאומי משאת נפשם, ואותו חבבו בגעגועים לאומיים ובאהבה רבה.

ריפורמציון דתית באמת נִמצא רק בדת הקראית, ורק אותה נוכל לקרוא בשם זה על פי המובן העצמי שלו.  כי מטרת התנועה הדתית הזאת לא היתה להקל עול הדת מעל צוארי העם – שהרי השתדלות כזו אינה נכנסת בגדר הריפורמציון הדתית –, כי אם לתת תוקף ויפוי כחל הדת במדה יותר מרובה ממה שהיה נהוג אז ולשמרה "בטהרה", בצורתה כאשר נתנה מפי הגבורה.  מובן מאליו שאין משפטנו בזה אודות דת הקראים על פי ערכה בהחלט, כי אם על פי טענות מחוללי התנועה הדתית הזאת.  הם אמרו לחדש נעורי הדת הישראלית ולהשיב לה קלסתר פניה שהיו לה לכל המאוחר טרם נחתם חזון בישראל בכתבי הקדש.  מטרתם היתה להנהיג את כל המנהגים הדתיים של עמנו, כי יהיו "ככתוב"[1], דוגמת אלו החכמים, אשר בשנות המאה הט"ו והי"ו נתנו אל לבם "לתקן" את הכנסיה הנצרת בגרמניא וביתר ארצות המערב.  אנו רואים בהשתדלות זו רגש דתי אדיר ונמרץ, החרד על דבר ה' וחפץ בקיום כל מצוה דתית.  ואפילו אם נמצא, כי לפעמים הקילו הריפורמטורים בכמה ענינים, אל נטעה להאמין, כי זאת היתה מטרתם, אלא בשובם אל הכתב יש אשר בטלו איזה מנהג דתי שהחמירו בעלי תורה שבע"פ, אבל ברוב הענינים החמירו הקראים, יען כי העיקר היה להם לקיים את התורה "ככתוב".  ובכל ספריהם ומאמריהם הראשונים לא נמצא, כי קבלו על רוב החומרות של הרבנים, אלא אדרבה, הם צעקו מרה, כי התירו הפרושים את האסור, טהרו את הטמא והכשירו את הטרפה[2] .

על פי האמור למעלה עלינו לחקור במהות הריפורמציון הדתית אשר קמה בישראל בשנות המאה הי"ט, כי באמת היתה חדשה לגמרי וכמוה לא היתה עוד.  עיקר השתדלות האנשים האלה היה להקל עול הדת, היינו המנהגים הדתיים, מעל העם, אבל לא קנאה לטהרת הדת, אשר זה הוא מקור כל ריפורמרציון דתית בכל עם ובכל דור.  אמנם שמענו, כי בימי הפולמוס קמו כמה אנשים ואמרו:  נתנה ראש ונשובה אל תורה שבכתב, שהרי תורה שבע"פ היא רק מעשה ידי אנוש, תקנות וסייגים, אשר תקנו הקדמונים לשעתם וכעת אין להם עוד מקום בחיי העם.  ואולם הדברים האלה היו לפעמים טעות ולפעמים רק צביעות וחנופה.  אלו החכמים, אשר נתנו אל לבם "להתאים הדת עם החיים", לבטל כל המנהגים הדתיים, אשר מצאו בהם מניעה ומכשול לדרכם בחיים, ידעו היטב, כי גם תורה שבכתב לא תחובר אל החיים, ואם יעשו הכל "ככתוב", אז תכבד עוד יותר ויותר על העם החפץ בפריקת עול.  גם לא עלה על לבם מעולם, לקיים כל מצות התורה הכתובה.  אלא במקום שמצאו היתר וקולא בתורה שבע"פ אמרו להמשך אחריה, ובמקום שמצאו בה חומרא והכבדת העול אמרו לבטלה, ובמקום אשר גם התורה הכתובה לא התאימה לחפצם אמרו:  אין אנו מקיימים את התורה ככתוב, אלא על פי רוחה, אנו דורשים טעמי מקראות ומשתדלים להבין את "המאור שבתורה", "להתאים את הדת עם רוח העת" וכדומה מהמליצות, שהיו נהוגות אז.  אין אנו דנים בזה, אם צדקו בדבריהם אלה, אבל נחוץ הוא לברר הענינים כהלכתם.

פריקת עול הדת, כשהיא לעצמה, אינה חזון חדש כל כך בעמנו, אם כי לא עשוה הקודמים לשיטה מסוימת, "לריפורמציון דתית".  הפרת המצות, קצתן או כלן, היתה נהוגה כבר באלכסנדריא של מצרים.  המשכילים היו מסתפקים בהבנת "המאור שבתורה" ורק בני דלת העם ובלתי מלומדים קיימו את התורה בפועל והיו מרננים אחרי המשכילים המבטלים את המצות (בספרי "דעת אלהים" עמוד 55 על פי עדות פילון).  בפלשתינא בעטו רבים בקדושת המצות טרם גברה עליהם יד החסידים במלחמת החשמונאים.  בימים מאוחרים היה הדבר הזה נוהג בין היהודים באספמיא, כי העשירים והגדולים (ולפעמים אפילו הרבנים) לא דקדקו במצות.  כל זה נמסר לנו על פי רשימות היסטוריות משיחות לפי תומן ולכן עדותן נאמנת לנו.  אבל בכל זה לא נמצא שיטה מיוחדת ומוגבלת כזו אשר אנו עסוקים בה.  שהרי לא אמרו מעולם:  התירו פרושים את הדבר, או כי נכנסו לישיבה להתיר את האסור, אלא כי יצרם תקפם, לעבור על כמה מנהגי הדת, ולפעמים יצאו מרוב חקירה בספרי פלוסופיא מגדר הדת המעשית והקלו בה ראש.

ראשית התנועה הזאת בישראל – להקל עול המצות ולהתאים את הדת עם החיים – נראה בממלכת גרמניא, או יותר נכון:  בקצת ערים גדולות בצפון הממלכה הזאת, בשנות המאה הי"ח.  בעת ההיא נתהוה שנוי גדול ונמרץ בחייהם האקונומיים.  משפחות רבות בישראל נתעשרו, ובנוהג שבעולם, כי אין הדת עם כל סייגיה וגדריה מתקיימת אלא מרוב עוני.  הדבר הזה מונח בטבע הענינים.  כמה ממנהגי הדת הם גדרים וסייגים, ומאליו מובן, כי להיהודי העני, אשר בלה כל ימיו בחצות הגיטו הסגור, ולכל היותר הלך עם שק "סחורתו" עמוס על כתפו אל בתי ה"שכנים", על פי הרוב מבני דלת העם ואנשים גסים והמוניים, אשר שחקו עליו ויהתלו בו, ליהודי עני כזה לא היתה מעולם הדת לעול.  וגם אם היה חש כזה, הן בתוך עמו הוא יושב – ואיך יעבור על אחד ממנהגי דתו לעיני אחיו.  חיי היהודים בצוותא אחת בסוגר הגיטו היו מכשירים הרבה את המוסר הדתי שהיה נוהג בהם.  כי על כל צעד וצעד היו עיני הרבים צופיות על מעשי היחיד; בכל רגע ורגע חש היהודי את מרות הצבור[3], ומפניו חת לפרוק מעליו עול הדת.  לא כי היהודים העשירים, אשר כבר סחרו אל עמים רבים ובלו לפעמים זמנם בחברת שרים ונכבדים.  המצב המדיני של היהודים בגרמניא טרם הוטב אז אף כחוט השערה:  במדינות רבות שלמו עוד את המכס הידוע, אשר על פיו היה "ערך יהודי פלוסוף כערך שור הבא מפולוניא" (כהלצת מנדלסזון).  על פי החוק היה היהודי העשיר שוה בשפלותו המדינית אל אחיו העני.  ואולם במצבו הסוציאלי עלה כבר הרבה, כי תמיד היה העושר כאבן חן לבעליו, אותו המפתח אשר פתח לפניו שערי הטרקלין, שהיו סגורים בפני העני.  כמה מהשרים והמושלים, אשר בסתר לבם שנאו את היהודים, החניפו להעשירים שבהם וקרבו אותם בשעת הנאתם.  כסף מזומן היה אז דבר יקר מאד, אשר על פי הרוב נמצא רק בבתי היהודים העשירים.  אז קרה לא לעתים רחוקות, כי הוכרח אחד השרים והמושלים בגרמניא לתת כלי תכשיטיו בעבוט למלוה יהודי.  וכאשר בא יום תשלום אזלת יד הלוה לשלם את נשיו, ולמען לא יגוש היהודי בו החניף לו והותירהו לטוב; לפעמים עשה גם טובות עם כל היהודים בני מדינתו.  מובן מאליו, כי אלו היהודים העשירים, אשר היו להם מהלכים בחצרות השרים, הרגילו על פי הרוב לעזוב את מנהגי חייהם, את לבושיהם ואת מדותיהם.  הגו הכפוף נתישר, בעת הסיר מעליו את מלבוש היהודי; העשיר לבש כבר מחלצות כאחד השרים, והוא חגור חרב כמנהג הרוזנים בעת ההיא.  בישבו בסוד נכבדים כאלה עבר לפעמים זמן מנחה, גם לא היה נזהר תמיד לקשור תפלין ולהתעטף בטלית.  כמה פעמים לא התפלל כל עיקר, גם הרגיל לאט לאט לחלל את השבת – מתחלה בענינים קלים ולבסוף גם בעברות חמורות.  כן הרגילו לאכול מפת-בגם ולשתות מיינם; מתחלה קצת באונס, מחמת בושה, ולבסוף ברצון, כי נעשה להם הדבר כהיתר.  בשובם אחר כן לביתם אל הגיטו נשתוו אמנם בדרכי חייהם ליתר אחיהם; אבל מעט מעט התגנבו המנהגים החדשים גם שמה.  היהודים העשירים אבו להנות מעשרם, וזהו דבר ידוע, כי אין החומרות וכל דקדוקי המצות, הסייגים והגדרים, מסוגלים כל כך לחיי עונג.  ממש כאשר אירע בחצות ירושלים, בעת התפרצה שמה ההשכלה היונית והיהודים העשירים אמרו לחיות חיי עונג.

מובן הדבר, כי לא נתהוה השנוי הזה בחיי היהודים בגרמניא בבת אחת; אבל בערך נעשה הדבר חיש מהר, בימי דור אחד ולכל היותר בימי דורות שנים.  בימים הראשונים היו "הנאורים" תמיד המעטים ורוב היהודים היו עוד "יראים ושלמים" מדקדקים במצות ומקיימים את כל התורה בדקדוקיה ובפרטיה, לא יפול דבר אחד ארצה.  הם משלו עוד בהקהלות ועל פי השקפתם הדתית סדרו את שלטן העדה, אשר בימים ההם היה גדול מאד.  עוד בשנת תקל"ז גורש ר' שלמה מימון מברלין במצות פרנס ההקדש, אשר חשד את החכם המסכן הזה במינות.  אומרים, כי גם את זקנו של הגביר בליברידר גרשו אז מעיר ההיא, יען כי מצאו אותו הוגה בספרים חצונים.  ואם כי אין האמת בספור אגדה זה, הלא על כל פנים קרוב הוא להשמע.  כן נדע, כי רוב עשירי היהודים היו אז מוקירי רבנן וחובבי תורה.  בימים ההם – כרוב לעשרם – יסדו בכמה קהלות בגרמניא בתי מדרש, אשר יעמדו עוד כיום, שרידי חרבות מימים קדמונים, והם נזונים מעזבון הצדקה שהניחו הקצינים ההם.  בתי מדרש כאלה – ובקצת הקהלות הם נקראים בשם "קלויז" – נמצאים בברלין, בברסלא, באלטונא (אשר יסדו הגאון חכם צבי), בקרלסרוה, בהלברשטדט ועוד בכמה עדות.  רוב הלומדים, אשר הרביצו שם תורה בשנת המאה הי"ח, היו מפולניא, כי עזבו את ארץ מולדתם, אשר שם לא היתה דעת התורה יקרה כל כך, ויבואו לממלכת גרמניא, כי שם הספיקו להם אחיהם פרנסתם בריוח[4].  עד כמה היה עוד למוד התורה נפרץ בערי גרמניא נראה מזה, כי בסוף שנות המאה הי"ח נמצאו בברלין בירת ההשכלה החדשה, בחורים עניים לומדי תורה במספר רב, ולא יכלה עדת ברלין, שהיתה אז עמוסה חובות עצומים, נשוא אותם[5].  מזה נלמד מצד אחד, כי היה למוד התורה עוד מצוי ורגיל בגרמניא, ומצד השני, כי כבר התחילו מטעם ראשי העדה ופרנסיה להמעיט את מספר הבחורים היושבים ועוסקים בתורה ונזונים מצדקת אחיהם.

הענינים האלה לא יובנו לנו אם לא נשים עינינו על הנעשה אז "מחוץ למחנה".  בימים ההם נשבה בכלל רוח בקרת בכל עמי ההשכלה, בפרנציא, באנגליה ובצפון גרמניא, ובמקצת גם בהולנדיא.  אז השתדלו החכמים "להשכיל את הרבים".  פלוסופים, סופרים ומליצים התחילו לפרסם חבורים ומאמרים בסגנון מובן לכל קצות העם, וברוב המאמרים האלה נמצאה רוח פסקנית נגד הדת והדעות המוסריות המקובלות משנות דור ודור.  הפלוסופיא המטריאליסטית בפריש נלוותה אל הבקרת הדתית באנגליא ואל השכלת הרבים בצפון גרמניא.  התנועה הספרתית והקולטורית הזאת התחילה כבר בשנות המאה הי"ז בימי הפלוסופים הוביס ושפינוזא, אבל לא השפיעה כל כך במדה מרובה על כל פנות העם, כאשר היה הדבר בשנות המאה הי"ח על ידי כתבי וולטר הצרפתי ויום (Hume) האנגלי.  בגרמניא השתדלו במקצוע זה הפלוסופים ליבניץ, וולף ועוד אחרים ממשכילי הרבים.  השפעת התנועה הספרותית הזאת גדלה ביחוד על היהודים.  בחורי ישראל – ועוד יותר בנות ישראל – שגו בספרות החדשה, או קבלו למצער את הדעות החדשות, אשר היו לשיחה בפי רבים.  דברי הפוקרים מצאו חן בעיניהם, ויבאו כמים אל קרבם וכשמן בעצמותם.  החדודים הספרותיים, ההלצה והסטירא, היו מכוונים לרוח עם ישראל יותר מאשר היו מכוונים לרוח עם הארץ.  ההשכלה התחילה כמובן בין הנשים, בנות העשירים, יען לא היו טרודות בשום עסק פרנסה והספרות החדשה היתה שעשועיהן.  תורת המוסר של הספרות הזאת נקלטה במחן במהירות נפלאה.  לא דבר ריק הוא, כי התחילו אחר כן כמה סופרים גרמנים ללגלג בנשי ישראל ולצייר אותן על פי הרוב בפריצות ובחסר צניעות.  אין מן הצורך, כי יהיו הדברים מכוונים אל האמת בכל פרטיהם; אבל בודאי יש קורטוב גדול של אמת בזה, כי רוב חדוד הסופרים האלה הם מעשה באשה עשירה ומשכלת, אשר זנתה תחת בעלה, או כי ברחה מבית בעלה בחברת נוצרי צעיר וכדומה.  כמה מקרים ומאורעות של הימים ההם היו דומים לאותם הציורים שהמציאו הסופרים, כדי ללגלג בהיהודים.

הנשים השפיעו במקצוע זה על האנשים, וביחוד הבתולות על הבחורים.  גם דבר זה נתאמת לנו על ידי כמה רשימות נאמנות, כי בימים הראשונים של ההשכלה עלו הנשים בהשכלתן על האנשים, ומטעם זה נפגמו כמה זווגים, כי לא יכלה האשה המשכלת לדור בכפיפה אחת עם אישה הבלתי מלומד.  הדבר הזה קרה כנודע במשפחת מנדלסזון, אבל גם בכמה משפחות מישראל היו מעשים בכל יום.  לפעמים ראה והכיר אבי המשפחה מראש, כי בנותיו עתידות להמיר דתן אחר מותו להנשא לאיש מעם הארץ.  כמה מעשירי היהודים חשבו למנוע זה באמצעות הצוואה, כי קבעו, אשר לא תירש הבת העוזבת דת אבותיה עם אחיה ואחיותיה.  מקרה כזה הסב עוד בחיי הרמבמ"ן רעש גדול בממלכת פרוסיא, וספור הדברים של המאורע הזה ימציא לנו ציור אמתי מחיי היהודים העשירים בעת ההיא.  איש יהודי עשיר, ושמו משה יצחק, חלק לפני מותו את הונו העצום בין יוצאי חלציו – שש במספר.  לכל אחד ואחד ואחר הנחיל סכום צ"ו אלפים טליר (הון עצום לפי מושגי הזמן ההיא).  זולת זה הפקיד סכום שתי מאות וחמשים אלפים טליר בתור קרן קיימת, אשר מפירותיו יהנו כל בניו ובנותיו בשוה, ואולם אם ימיר אחד מהם את דתו, אז אין לו חלק ונחלה לא בהקרן ולא בהפירות.  הצואה הזאת נתקיימה בבית המשפט כחוק.  ביום י"ג מאי שנת 1776 הלך האיש הזה לעולמו, ותיכף המירו שתים מבנותיו את דתן למען להנשא לנוצרים (האחת נשאית לפקיד הצבא קונקל והשניה לפקיד בבית המשפט די בוהן.  על דבר זכות שתי הבנות האלה בעזבון אביהן קם אחר כן ריב בין יורשי משה יצחק.  כי מצד הנשים האלה טענו, כי אין מן הראוי להעניש איש או אשה, יען נספחו אל הדת השלטת.  הדבר נמשך עשר שנים ועבר כל בתי המשפט, עד כי קיים לבסוף המלך פרידריך ווילהלם השני (ביום העשרים לירח אוקטובר שנת 1786) את משפט בית המשפט הגבוה, כי ראוי להעביר את שתי הנשים מנחלת אביהן ולקיים דברי המת, "שהרי אין מן היושר להטות משפט ולשאת פנים בדין, יהיה למי שיהיה, יהודי או נוצרי".  עם כל זה לא שבת עוד ריב משפחה זה, כי מצד הבנות קבלו על המשפט החרוץ וטענו, כי לא ביושר העבירו אותן מנחלתן.  אביהן צוה לפני מותו, כי אין חלק ונחלה לבנו או לבתו, "אשר לא ישארו באמנה עם היהדות", אבל לא, אם יסופחו אל הדת הנצרת.  כי כוונת המצַוֶה היתה, כי לא יצאו בניו לתרבות רעה, לכפור בה' ובכל עיקרי הדת, אבל הדת הנצרת היא דת חשובה ותורת מוסר בה, ומה איכפת לאיש בריא בשכלו, אם נמנות בנותיו על המחזיקים בדת זו?  מצד שכנגדן טענו, כי אין בטענות האלה אלא חוכא וטלולא.  כה נמשכו הדברים ומשני הצדדים הביאו להם מסייעים, נוצרים חכמים ובקיאים, זה בכה וזה בכה, עד כי התפשרו בסוף ביניהם (ביום י"ח דיצימבר 1787).  ואולם המלך שם אז לחוק, כי מכאן ולהבא לא תתקיים עוד צואה כזאת בבית המשפט, ואם יצוה איש יהודי אל ביתו אחריו, להעביר מנחלתו את בנו או בתו, אשר לא ישארו ביהדותם או יסופחו אל הדת הנצרת, אין בדבריו כלום.  עד כמה היה דבר כזה שכיח אז תדיר במשפחות העשירים מבני ישראל נראה ממכתב אשר כתב אל המלך העשיר הנודע דניאל איציג (חותן ד"ר פרידלנדר) והוא קרוב למשה יצחק ממשפחתו.  עוד טרם נחרץ המשפט של יורשי משה יצחק – והמלך פרידריך השני היה עוד בחיים – כתב דניאל איציג (ביום ז' מרס שנת 1785) אל המלך, "כי הקים בעיר פטסדם בית עבוד עורות והשקיע הון רב בעסק זה.  כל ישעו וחפצו הוא, להנחיל את הבית לבניו אחריו, אשר יתנהגו בדרך הצדק והמוסר.  ואמנם רואה הוא, כי בניו הולכים בדרך ישרה ועולתה לא נמצאה בהם.  ואולם הוא דואג, שמא אחר מותו ישחיתו את דרכם, שהרי כזה קרה לגיסו משה יצחק, אשר הניח לבניו הון עצום, ואלו מפזרים את עזבון אביהם, גם קם ריב ומשפט ביניהם על דבר העזבון, אשר הניח גיסו בתור קרן קיימת.  ויען כי יש לדאוג, אשר ילמדו בניו (של דניאל איציג) את דרך בני משה יצחק, ומה גם כי בתו האחת נשאית לבן גיסו, לכן הוא מבקש ומתחנן מלפני המלך, כי יצוה, אשר יקיימו בבית המשפט את כתב הואה, אשר יצוה הוא, דניאל איציג, אל ביתו, וגם ישיבו ריקם את פני בנות גיסו, האומרות לבטל את צוואת אביהן."  המלך צוה כבר שני ימים אחר כן לשר המשפטים, כי מהראוי לקיים דברי הצואה, אם אינם נגד החוקים, שהרי בית עבוד העורות, אשר הקים דניאל איציג, הוא חשוב מאד להתקדמות המדינה, ואין מן היושר, כי אחר מות בעליו יהיה ריב בין יורשיו, וממון רב ילך על ידי זה לאבוד.  ביום י"א מרס הודיעו לדניאל איציג, כי עשה המלך בקשתו.

בעת אשר "קדמו" הבנים כל כך ללכת נשארו מנהגי הקהלה, אשר בהם ראו בני הדור הצעיר את ציור היהדות, בתבניתם העתיקה.  העלמה רחל לווין החליפה אגרות עם ידידה העלם המשכיל דוד פיט, ובמכתב אחד הודיעה לו בשאט נפש, כי פלוני המשכיל היה בליל שבת קדש בבית הכנסת בשעה שהחזן עשה "זמר נעים" לקבלת שבת על פי אחת המנגינות של שותי שכר ותבחל נפשו בזה.  בעצמנו נוכל להבין את הרושם, אשר עשה על לבות הצעירים בית התפלה עם מנהגיו העתיקים, הרב עם דרשותיו בלשון נלעגת, החזן עם זמירותיו "הנעימות", באחת:  כל עניני הקהלה והמנהגים הדתיים.  אם היתה אז נפרצה בין היהודים דעת היהדות בכל פרטיה, וביחוד היהדות המדעית והפיוטית של ימי הבינים, אז אפשר, כי היו משיבים אל לבם, כי הציור הבלתי נעים אשר לנגד עיניהם איננו עצם היהדות אלא חזון עובר.  מדעת היהדות בכל פרטי התפתחותה היו למדים, כי המנהגים הזרים, אשר לא ימצאו חן בעיניהם אינם היהדות אלא מסגרת הציור הזה, ואם עלה רקבון בה לא הפסיד הציור בעצמו את חשיבותו.  ואולם לפי מצב ההשכלה והדעת בין היהודים בימים ההם לא יפלא בעינינו, כי לא חשבו כזה, ובימי דור אחד נקעה נפש כל המשכילים מדת אבותם.

כה היו הענינים נמשכים עד סוף שנות המאה הי"ח.  ההתרשלות הדתית גברה בין היהודים משנה לשנה, בני הנעורים התנכרו יותר ויותר למנהגי דת אבותיהם.  ואולם לריפורמציון דתית לא שם איש לב, כאשר הובררה כבר סבת הדבר הזה.  ריפורמציון דתית היא שאיפה, אשר מקורה הוא ברגש דתי אדיר ונמרץ, אשר תצא מלב איש חרד לדבר ה'.  רגש כזה לא היה נמצא בדור ההוא, אלא רפיון מוסרי ודתי.  אין ספק לנו, כי בימים ההם התוכחו המשכילים הצעירים על דבר תוקף המצות המעשיות וערכן המוסרי בדור דעה.  כי אם התחילו אז לפקפק בקדושת הדת החיובית בין כל העמים המשכילים, אי אפשר כי לא העלו הקוראים היהודים, מדי עברם על הספרים האלה, על לבם, שאלו הדעות הנאמרות ביחוס יתר הדתות מכוונות הן גם ביחוס להדת הישראלית, ומה גם כי בדת הזאת נמצאות מצות מעשיות במספר מרובה, אשר היו להם למכשול ולמעצור בהשתדלותם להשתוות ליתר האזרחים בכל דרכי חייהם.  האהבה והאחוה בין כל בני אדם בלי הבדל בין עם לעם, בין דת לדת, היא היתה אז מטרת כל המשכילים וכל חובבי המין האנושי.  לתכלית זו נשאו נפשם אל החפץ, להרוס הקיר המבדיל בין אדם לאדם, ומאליו מובן, כי היהדות היתה בעיניהם קיר כזה, אשר מצוה להרסו.  ולכן אם נמצא ברשימות הדור ההוא השתדלות קצת משכילי ישראל לבטל את המצות המעשיות (כזה נמצא בחליפת המכתבים בין הרמבמ"ן והירץ הומברג) לא היתה ריפורמציון דתית משאת נפשם, אלא בטול הדת בחלקה המעשי.

עם כל זה נמצא כבר בסוף שנות המאה הי"ח ראשית השאיפה לריפורמציון דתית, אם כי נולדה באופן אחר לגמרי.  בעת ההיא, עוד בחיי הרמבמ"ן, קמו אנשים נלבבים וחובבי אדם מבני העמים לחונן את עם ישראל ולדרוש את טובתו.  הראשון, אשר השמיע את הדעה הזאת, היה כנודע המליץ ליסינג.  בסוף שנות המאה הי"ח היתה הדעה הפילנתרופית נפרצה לרוב בין כל העמים המשכילים, ואולם בנוגע להטבת המצב המדיני של היהודים קדם ליסינג לכל הפילנתרופים וגם הגדיל עליהם.  עוד בשנת 1749 חבר את חזיונו הנודע "היהודים", אשר פרטיו ותכליתו נודעים למדי.  ראוי לדעת, כי בעת ההיא טרם מלאו להמליץ הצעיר עשרים שנה.  הוא ישב אז בברלין, אבל את מנדלסזון לא ידע עוד (כי רק אחרי אשר חרץ מיכאליס משפט קשה על החזיון הזה, כי יהודי כ"הנוסע" הוא נמנע המציאות, התודע מנדלסזון לליסינג).  עם כל זה אין ספק לנו, כי הכיר ליסינג כבר כמה יהודים צעירים שואפים להשכלה ולהתקדמות, אם כי לא היה מספר האנשים האלה רב מאד[6] .  על כל פנים הכיר את המשכיל אהרן גומפירץ ועוד כמה מבני גילו.  ליסינג היה "סופר" וביחוד מחבר חזיוני דרמה, ולפי השקפת בני הדור ההוא לא היה אדם כזה מן הישוב, שהרי בודאי פרק מעליו עול נמו סוד"א.  ליסינג אהב להתחבר עם אנשים כאלה, אשר כבדה עליהם יד המשפט המסולף להוציאם מגו החברה האנושית.  בין האנשים האלה (אנשי צבא, משחקים בתיאטראות וספרים) נמצא גם את היהודים, אשר גם אתם ארח לחברה.  בציורו "היהודים", אשר ערכו הפיוטי איננו גדול ביותר, פתח ליסינג תקופה חדשה בספרות עם מולדתו.  בפעם הראשונה הציג יהודי לפני הקוראים הגרמנים:  לא רוכל מחזר על הפתחים עם שק סחורתו על שכמו, לא מלוה ברבית ומלסטם את הבריות, לא אדם כפוף והולך שחוח, אשר ילדי הרחוב מידים אבן בו ומורטים את שערות זקנו – כי אם בציור אדם נמוסי, אשר אלמלא הגיד זאת בפיו לא הכיר אדם בו שהוא יהודי.

בשלשים שנה, אשר עברו בין חזיון "היהודים" ובין חזיון "נתן החכם", התקדמה הדעה הפילנתרופית הזאת מאד, וכמה אנשים חשובים, סופרים ומליצים, שרים ודיפלומטים, אנשי המעשה מכל פנות העם, התיחסו עליה.  אין להטיל ספק בדבר, כי בעיקר גרם לזה הרמבמ"ן, כי הוא עשה נפשות לחמלה על היהודים, לחבב אותם על אנשי היושר ולהטות את לבם לראות בהם בני אדם נבראים בצלם אלהים, אשר לא באשמתם לקחו מעוצר ומשפט.  החזיון ההיסטורי הזה נדרש כבר למדי בתולדות ישראל, על פי הרוב בהפלגה יתרה – לשבח או לגנאי.  ואולם החקירה האמתית במאורעות הימים האלה תלמדנו, כי באמת לקח הרמבמ"ן לב רבים וכן שלמים בשיחותיו המחוכמות והנעימות, בטוב טעמו ובמנהגיו הרצויים, אחת היא, איך יהיה משפטנו על הרמבמ"ן ופעולתו הקולטורית בישראל.  בלי ספק עשתה תמונתו רושם אדיר ונמרץ בלב כל רואיה.  חזון אשר לא נוכל לצייר באומר ודברים.  אין מן הצורך להרים את מעלתו ומדרגתו עד לשמים; אבל כלפי האנשים, אשר דברו בגנותו והורידו את כבודו עד לעפר – מובן מאליו בלי חקירה ודרישה אלא במליצות נלהבות – ראוי להזכיר תמיד, כי ליסינג, זה האיש הגדול ואוהב האמת, חד השכל וחוקר לכל תכלית, הוא כבד את הרמבמ"ן בתור אדם חשוב ובתור פלוסוף וחוקר מיום דעתו אותו עד יום מותו.  כן ראוי להזכיר, כי גם הפייטן גיטה, אשר בכלל לא אהב את היהודים, וגם מחשבתו היתה רחוקה ממחשבת מנדלסזון כרחוק מזרח ממערב, גם הוא כבד את החכם היהודי בכל לבו[7] .  בין מכבדי הרמבמ"ן נמצא גם את האדם המעלה מירבו וכמה אנשים מפוארים במצבם הסוציאלי ובחכמתם.

המאורעות האלה נדמו, כי נולדה בלב יחידי סגולה מעם גרמניא השאלה:  איך ניטיב את המצב המדיני של היהודים, להרים קרנם בכבוד?  שהרי עם או חברה דתית, אשר אדם המעלה כמנדלסזון יצא מקרבו, אי אפשר כי יהיה כלו חייב, כלו נאלה וחדל אישים.  בימים ההם התעוררה בפעם הראשונה ההשתדלות:  להכניס את היהודים אל החברה המדינית בארצות פזוריהם.

 

פרק שני: שנות המאה הי"ח

הרוחות המנשבות במערב אירופא.  הרגש הקוסמופוליטי.  מספר היהודים באירופא המערבית.  מצבם במדינות גרמניא.  התעוררות היהודים לצאת ממסגר הגיטו.  יחוס ממשלת פרוסיא אל היהודים.  הם עושים חיל במדה מרובה בכשרון המעשה.  הסבות המעכבות להתפתחותם.  "מכס היהודים" ומשא מלך ושרים.  פעולת החכמים לקרב את היהודים.  שטנת עם הארץ נגדם.  קנאתו בעשירי היהודים.  הספרות הגרמנית ביחוסה אל היהודים.  יחוס הממשלה להשתדלות של האמנציפציות.  קריסטיאן דוהם וספרו.  ניקולאי ומנדלסזון מעוררים אותו למפעלו זה.  תמצית הצעותיו.  זכות אזרח בארץ ואמנציפציות גמורה.  ריפורמציון דתית.  חכמי הדור ודעתם ע"ד הצעות דוהם.  המלומד יוחנן דוד מיכאליס.  היסמן.  יחוס הפילנתרופים אל השאלה הזאת.  הרמבמ"ן וספרו "ירושלים".  הוא מתנגד לריפורמציון דתית ולבטול המצות המעשיות.  דעות הרמבמ"ן על דבר קיום האומה.  התפתחות הענינים בגרמניא.  משכילי הדור.  הירץ הומברג.  פעולתו הריפורמטורית במלכות אוסטריאה.  מלשינותו על היהדות והיהודים.  תכונת נפשו ומטרת פעולתו.  דוד פרידלנדר ופעולתו.  כבודו בעמים.  אליעזר בן דוד.  הצעותיו בדבר הריפורמציון.  המצב הקולטורי של היהודים בימים ההם.

בסוף שנות המאה הי"ח היתה השעה ראויה מאד להטבת המצב המדיני של היהודים ברוב ארצות אירופא, והשנוי הזה היה חדש, לא נראה כמהו זה אלף שנים ויותר.  שהרי בימים הקודמים אירע אמנם כמה פעמים, כי הונח לישראל בארצות פזוריו והמושלים הטו להם חסד, לתת להם חוקים טובים ומשפטים צדיקים, אשר יחיו בהם.  אבל תמיד נחשבו היהודים כגרים בארץ – גרים החוסים בצל מלכי חסד, ולא נתקבלו בנו החברה המדינית.  גם בימים הטובים, אשר בהם ראו היהודים רב טוב באספמיא, היו נחשבים שם "כגוי בקרב גוי", אשר היו להם חוקים טובים, ואולם מעולם לא היה חוק אחד ומשפט אחד להם וליתר אזרחי המדינה.  לקבל את היהודים בתור חברי הקבוץ המדיני – ההשתדלות הזאת מוצאה משנות המאה הי"ח, וכמה סבות גרמו בדבר, כי שמו רבים מטובי או"ה את עינם על הטבת מצב היהודים אובדי משפט בארצם.

בשנות המאה הי"ח משל הרעיון הקוסמופוליטי בעצם תקפו.  אז לא שררה עוד איבה וקנאה בין עם לעם, ואפילו אם עשו מלחמה ביניהם לא היתה התחרות לאומית סבת המלחמה ההיא, אלא אז היה נהוג על פי הרוב, כי נלחמו המושלים ביניהם, למען הרחיב את גבולות ארצם.  ובהיות כי בעת ההיא לא נהגו עוד להחלץ לצבא מכל פנות העם, לכן לא גרמה המלחמה להפריד בין עמים שונים.  הרגש הלאומי בצורתו הנוכחית נולד בתחלה בעם פרנציא; אבל זה היה רק אחר שמה המרידה הגדולה קץ לסדרים הישנים, ולרגלי הנצחונות העצומים נכנסה רוח גאוה לאומית בלב העם הזה.  אבל איך שיהיה, בחצי השני של שנות המאה הי"ח לא נראתה קנאה לאומית בין עמי הקולטורא.  יותר היה בולט ונכר הבדל הדת בין עם לעם.  ואולם הלא למטרה זו כוננו הטובים והמשובחים באו"ה את פעולתם:  לשים קץ לקנאה דתית ולהפר את הקיר המבדיל בין אדם לאדם.  השאיפה הזאת ילדה את השאיפה הפילנתרופית, אשר נהנו גם היהודים ממנה.  בעת אשר התחילו לרחם גם על העבדים הכושים בארצות רחוקות מעבר לים, וכמה סופרים נלבבים השתדלו לטובת רצוצי משפט בכל ממלכה ומדינה, בעת הזאת היה הדבר מובן מאליו, כי ישימו עין גם על מצב היהודים, אשר בימים ההם הגיע לגמר קלקלתו, לשפל המדרגה.

אנו עסוקים בזה בהיהודים אשר בארצותאירופא.  בעת ההיא נמצאו יהודים במספר רב במדינות פולוניא (ברוסיא היה מספר היהודים מעט מאד, ושאלת היהודים התחילה שם מעת אשר נספחו מדינות פולוניא לממלכה הזאת), במדינות גרמניא, אשר עליה נחשבו גם מדינות אלוס וביהם, ובמובן ידוע גם מדינת אונגריא וקצת ממדינות איטליא.  לעומת זה היה מספר היהודים מעט מאד בממלכת פרנציא – אם נוציא את מדינת אלזס מן הכלל – שהרי גם אוויניון ובנותיה, אשר שם גרו יהודים ספרדים במספר לא רב, לא נחשבו לפני ימי המרידה על ארץ פרנציא.  במדינות איטליא היה מספר היהודים לא רב, והם נפזרו אז במדינות האלה, אשר חסו בצל מושלים שונים.  באנגליא החל אז הישוב של היהודים לעלות מעלה.  כן נמצאו אז יהודים במספר לא רב בהולנדיא.  מצבם המדיני היה אמנם שונה על פי חוקי כל ארץ וארץ.  ואולם הצד השוה, שבכלם, כי לא נחשבו בתור אזרחי המדינה, אלא נהנו מ"זכיות" שונות לפעמים טובות ורצויות ועל פי הרוב רעות במאד.  במדינות גרמניא היה מצבם יותר רע מביתר המדינות, כי אין לך עם, אשר השגיח בקפדנות ובדייקנות גדולה כל כך על "זכיות" היהודים כמו הגרמנים.  שם היה נהוג עוד "מכס היהודים" עד סוף שנות המאה הי"ח ובקצת המדינות גם בראשית שנות המאה הי"ט.

עם כל זה יצאה התנועה הראשונה, להיטיב את המצב המדיני של היהודים, מעם גרמניא.  הסבה העיקרית לתנועה זו היתה מצבם האינוקומי.  כמעט שנוכל להחליט, כי החבושים התירו אז את עצמם מבית האסורים ברב כשרונם וברוחם הכביר.  ברלין היתה מרכז התנועה הזאת.  אנו יודעים באיזה אופן התישבו היהודים מחדש בממלכת פרוסיא:  לחמשים משפחות מן המגורשים מווינא נתן "הדוכס הגדול" בשנת ת"ל רשיון להתישב בארצו.  בעת ההיא שמו מושלי ברנדנבורג –כי כן נקראה אז הממלכה הקטנה הזאת – אל לבם, להרים קרן ממלכתם בעושר ובכשרון המעשה.  מזלם נרם, כי קמו במדינה הזאת מושלים בעלי רוח כביר זה אחר זה, אשר כלם למטרה אחת כוננו פעולתם, ויועצים חכמי לב עזרו להם במפעלם זה.  בזמן קצר אחר אשר נכנסו היהודים למדינת ברנדנבורג באו שמה גם המגורשים ההוגנוטים מפרנציא.  גם אלו הביאו רב עושר וכשרון לעבודה לארץ הזאת.  באופן כזה עלתה המדינה במצבה הרכושי כפורחת, ובשנות המאה הי"ח נתעשרו כל אלה, אשר היה להם שאר רוח, ובעין פקוחה ידעו לכוון את השעה.  התפתחות הקולוניא הישראלית במדינת ברנדנבורג היא חזון יקר מאד, כי היתה זו במהירות נפלאה, אין דוגמתה ברשמי ההיסטוריא.  ומה היו תוצאות החזון הזה?  מושלי פרוסיא, אפילו אלו אשר שנאו את היהודים, ידעו להוקיר את ערכם בתור מרבי עושר הארץ.  המלך פרידריך השני שנא כנודע את היהודים, אבל בהיותו מושל בעל רוח כביר ויודע את אשר לפניו מצא הכרח גדול בדבר, להרבות את זכיות היהודים העשירים, אשר הגדילו את חרושת המעשה בארצו והעשירו את ממלכתו עושר רב[8] .  על פי חוקי המדינה היו היהודים בפרוסיא בתכלית השפלות והדלות, אבל בכשרונם ובפעולתם עלו מעלה מעלה, והמלך נאות בעל כרחו לתת "חוקים מיוחדים" בשביל העשירים האלה.  מזכיות העשירים נהנו אחר כן כמה מאחיהם, אשר התפרנסו על ידם, וכה עלו היהודים בממלכת פרוסיא מעלה מעלה למרות החוקים המעיקים, אשר חקק פרידריך השני לרעתם.

כבר ראינו, כי העשירים היו מתערבים בעם הארץ, ואלו אשר האמינו עד הנה, כי אין יהודי אלא לשאת שק סחורתו על כתפיו ולהיות נלעג לשון אין בינה, נוכחו על פי ראות עינם, כי גם להיהודי לב לדעת וכשרון להתפתח בכחותיו הרוחניים ככל האדם.  בכמה פרטים עלה היהודי על עם הארץ, האזרחים הפשוטים:  בשכלו המבריק, בחן מליו, ברעיון הקוסמופוליטי, כי לא היה אדוק אל שעל אדמתו כשכנו הנוצרי; על פי הרוב סחר אל ארצות שונות ולבו ראה חכמה ודעת.  לכל הפחות ידע לדבר בשפות עמים אחרים והכיר את חייהם ואת מנהגיהם.  הנוצרי המלומד מצא תמיד עונג בחברת יהודי משכיל, ואם היה אדם ישר ואוהב משפט הגיד אל לבו, כי אין מן היושר, כי יחשב היהודי המשכיל כבהמה וישלם "מכס היהודים" בעברו מעיר לעיר ומהגמוניא להגמוניא, או כי יתקלסו בו נערים שובבים.  אמנם על פי הרוב כבדוהו בני העם בהיותו עשיר, ואם עבר במרכבתו בחצות הכפר לא נועזו לידות אבן בו; אבל על פי החוק היה נחשב ל"מוישל", וכל פקיד אוילי משל עליו כרצונו.

המצב הזה לא היה יכול להתקיים ימים רבים.  רבים מהמושלים בטלו מאליהם את "מכס היהודים", ואלו אשר לא עשו כזה ידעו, כי סוף סוף אי אפשר לקיים הדבר לימים רבים.  לעומת זה קמה אז ההתעוררות, לספח את היהודים בתור אזרחי המדינה אל החברה האנושית.  ההתעוררות הזאת הלכה וגברה מיום אשר נתפרסם שם הרמבמ"ן לטוב, וכל הישרים בלבותם אמרו אל לבם:  אי אפשר לחשוב תועה על עם שלם, אשר איש מורם כזה יצא מחלציו.

החבה לבני ישראל היתה אמנם רק שיטה למודית וכנגדה קמו משטינים ומקטרגים רבים.  אותו העושר, אשר הועיל להרבות כבוד היהודים, היה גם סבה לקנאת עם הארץ.  בספרות הגרמנים נמצא תמיד את היהודי בתור ציור קבוע, לדבר עליו סרה ולהבאיש את ריחו בעיני עם הארץ.  הגרמנים שמחו לראות ציור יהודי נושא חרפה ובוז וחשו עונג גדול בקריאת ספרים כאלה.  הציור הזה נשאר גם בספרות התקופה ההיא – היינו החצי השני של שנות המאה הי"ח – אבל לבש בגדים אחרים.  במקום הרוכל היהודי ההולך שחוח ונערי העיר ימרטו את שערות ראשו וזקנו הארוך, במקום הרמאי, המלוה ברבית, אשר כליו רעים ובנכליו יחשוב לרמות את הבריות ולבסוף יהיה ללעג ולקלס:  במקום אלה התיצב היהודי המשכיל והעשיר, אשר יתיפה ויתגאה בעשרו ויפזר כסף רב להחשב כשר ורוזן, ואולם איננו יודע לכלכל דבריו במשפט, ובכל שיחותיו ותנועותיו נכיר, כי אביון מורם מאשפות הוא.  האשה הישראלית, אשר לכל הפחות היא היתה נקיה מדבת עם בימים הקודמים, נכנסה גם היא אל הספרות הגרמנית בתור ציור קבוע – לרעתה.  אנו נפגשים בהמשכלת אשר תעמול להקות מנהגי השרות אבל אינה יודעה לדבר כהוגן וכל שיחותיה יעירו רק לעג וקלס.  מדת השכלתה היא, כי תבגד באישה ותפזר דרכיה לזרים, על פי הרוב למשרת בעלה, הנוצרי, אשר באחרונה יגנוב את רכוש אדוניו בסיוע אשתו לברוח עמה, אבל אחרי אשר גנב ושם בכליו, אחר אשר מלא אמתחתו כסף בעליו, הוא בורח בלבדו.  הסַלוֹן היהודי היה נושא ענין כמה מהתלות וגדופים, אשר בדו להם סופרים שונאי ישראל מלבם, להכעיס את היהודים ולהרעימם.  מובן מאליו, כי רק השנאה העצומה להיהודים ילדה את הקריקטורים המכוערים האלה, את הציורים המעלים אף וחמה; אבל אי אפשר לכחש, כי קורטוב גדול של אמת נמצא בכתבי עמל האלה, אשר נפוצו אז ברבים, והנוצרים אשר קנאו בעושר היהודים שמחו על זה שמחה גדולה.  עלינו לדעת, כי ציורים כאלה בחיי היהודים בגרמניא אמתיים הם גם בזמן הזה.

מלבד השנאה הזאת, אשר מקורה היה קנאה סוציאלית נגד בני אדם, אשר בזמן קצר נתעשרו – ורגש כזה שכיח תדיר – מלבד זה קנאו תמיד הסוחרים הפשוטים מבני עם הארץ בחבריהם היהודים.  המסחר הקטן של היהודים היה מוגבל מכל עבר וצר ותלוי בכמה תנאים[9] .  בכמה ערים ומדינות לא הותר להם לקבוע דירתם שם, אך נתנה להם הרשות להתעכב יום או יומים, ובפרט לבוא על ימי היריד לקנות ולמכור.  ואולם גם בזה נקבעו תנאים שונים.  בקצת מקומות היה מוטל על היהודים לקנות דוקא אחר חצות היום, בעת אשר קנו כבר התושבים די צרכם, ולמכור דוקא לפני חצות היום, או כי יסחרו רק בקצת סחורות, למשל אסרו להם, לסחור במטוה בגד ובכל הסחורות המתיחסות לזה, או לסחור בבגדים חדשים, ולפעמים אסרו להם לסחור בכל עבודת האומנים ובעלי המלאכות.  תנאים מגבילים כאלה היו מרובים מאד ואי אפשר לפרטם, כי היו שונים מעיר לעיר וממדינה למדינה.  אבל מטרת כלם היתה לשים מועקה במתני היהודים, להגביל את מסחרם ולתת היתרון לבני התושבים.  המסחר הוא ירושת פליטה להגרמנים מאז – כי אוהבים את המו"מ, ולכן קנאו תמיד בהיהודים, אשר התחרו עמם בזה.  לפעמים עברו היהודים על החוקים האלה, או כי העלילו עליהם הסוחרים הנוצרים "עברות" קשות כאלה, ובתי המשפט היו מלאים חקירות ודרישות, טענות ומענות, ריבות ומשפטים בדבר הזה, אשר לעתים לא רחוקות הגיעו עד המלך.  מובן מאליו, כי שקדו הסוחרים הנוצרים על הדבר, לבלי להרבות זכיות היהודים.

ההשתדלות הפילנתרופית הזאת יצאה רק מחכמים ומסופרים, ולפעמים גם משרי הממשלה, אשר הביטו למרחוק וידעו כי רב טוב צפון להמדינה וליושביה מעבודת היהודים להרחיב חרשת המעשה בארצם.  כבר ראינו, כי גם המלך בעצמו, אשר שקד תמיד להמעיט מספר היהודים בממלכתו, נתרצה בחפץ לבו להגן על היהודים העשירים, המרבים עבודה וקנין בארץ.  המלך פרידריך בנה אב לכמה שרים ויועצים, אשר מבית מדרשו יצאו; היינו, כי עד ראשית שנות המאה הי"ט, עד תום כל הדור מימות פרידריך, היו שרי הממלכה בכלל מטים הכף כלפי היהודים ודרשו שלומם וטובתם, כי בזה ראו הצלחת הממלכה.  מובן מאליו, כי ההמון הישראלי לא מצא חן בעיניהם, וכל ישעם וחפצם היה להשכיל את היהודים האלה, ללמדם לשון וספר, לעשותם לאנשים מן הישוב, ואז אפשר לספחם אל הקבוץ המדיני כחוק וכמשפט.  הפילנתרופים האלה חשבו, כי על כל היהודים להיות חכמים ונבונים כהמרמבמ"ן, סוחרים ועשירים כדניאל איציג וכו', מבלי כי נזכרו, כי לא כל הנוצרים הם חכמים ונבונים או סוחרים מבני המעלה.  באחת:  אי אפשר לעם שלם להיות כלו עדית דעתית, כי לא יהיה בו גם המון גס ופרוע.  וזאת לדעת, כי המון כזה לא היה על צד האמת אז בישראל, כי אפילו שלא ידעו רובם לדבר כהוגן בשפת המדינה, על כל פנים היו אנשי מוסר, שומרי תורה ונמוס ותמימים עם אלהים.  המון גס מבני היהודים בגרמניא נולד רק בשנים האחרונות.

שאלת היהודים בצורתה החדשה ילדה גם שאלת הריפורמציון הדתית.  הן ראינו, כי כבר בימי הרמבמ"ן נשאלה שאלה זו, בעת אשר יצא האדם דוהם לפקח על עסקי היהודים ולדאוג לאחריתם.  כבר ספר לנו גרטץ, באיזה אופן התחיל הסופר הנכבד ונשוא פנים כריסטיאן ווילהלם דוהם לחבב את היהודים ולהפוך בזכותם.  הוא היה מבאי בית הרמבמ"ן וכבד את הפלוסוף היהודי בכל לבו.  גם ניקולאי המו"ס הנודע, אשר אהב וחבב את מנדלסזון באמת ובלב תמים, האציל מרוחו על הסופר הצעיר הזה (דוהם היה בעת ההיא בן שלשים שנה), לצאת לישע היהודים וללמד עליהם סנגוריא.  ביום י"א מאי שנת 1781[10] כתב אל המו"ס ניקולאי – אשר זה הוציא חבורו של דוהם לאור – "כי עסוק הוא בחבור של סנגוריא לטובת אחיו הנמולים", ואותו החבור ישלים, אם לא תביא איזו מניעה, בחדש יולי.  במכתבו זה אומר דוהם, כי מוטב שיהא הספר נדפס בברלין, יען כי בעיר הזאת נמסר זקוק-הספרים (צינזור) במקצוע התיאולוגי בידי הכהן טילר הנודע, אשר בודאי לא יעכב ההדפסה, מה שאין כן בעיר אחרת.  כפי הנראה היה את לבב דוהם לחבר את ספרו בלי שום תשלום גמול, היינו בלי שכר סופרים, כי רק אל התכלית הרצויה הפילנתרופית היו עיניו נשואות.  ואולם ניקולאי מצדו סרב לעשוק את שכר הסופר החרוץ והישר באדם, ולכן הוסיף דוהם וכתב לו:  "בהיות כי זה הוא חפצך, אשר בחבור הסנגוריא לטובת הנמולים לא אתנהג עמך כידיד ואוהב, וגם לא אשא פניך בדבר, יען כי אתה הטית את לבי לעסוק בחבור זה, אלא אחשב עמך כסופר עם המו"ל, לכן קצבתי שכרי דוקאט אחד לבוגן וכו' וכו'".

ספרו של דוהם "על דבר הטבת מצב המדיני של היהודים", אשר נתפרסם בסוף שנת 1781 או בראשית שנת 1782[11], עשה אז רושם גדול ונמרץ, יותר מאשר שערו הרמבמ"ן וניקולאי בעצמם, טרם נדפס החבור הזה.  תמצית הספר הזה נרשום בזה בקצרה.

דוהם לא נגע בספרו במקצוע הדתי של השאלה הזאת, יען כי בימיו לא היתה הדת סבת השנאה לישראל, לכל הפחות לא היתה כזאת בממלכת פרוסיא, אשר שם הותרה אז הרצועה לדבר על עניני הדת כרצון איש ואיש.  העיקר בטענות דוהם לטובת היהודים הוא ההשקפה המדינית והאקונומית.  היהודי הוא אדם כיתר תושבי הארץ, הוא אזרח נאמן לארץ מולדתו ועושה את מלאכתו בחריצות ומרבה בזה אושר המדינה בכלל.  ועל מה יבדילו אותו לרעה מכל יתר האזרחים?  האם יען יגדל את זקנו וימול את בניו, או כי מתנכר הוא במלבושיו?  האם נמצא בדת היהודים דבר מה נגד המוסר?  דת היהודים היא תורת משה, אשר אותה יכבדו גם הנוצרים.  היהודי הוא גם אדם, הנהו אדם במדה יותר מרובה מאשר הוא יהודי, ואם רק תשים הממשלה עיניה עליו, להשכילהו ולחנכהו בתורת המוסר האנושית, אז תמצא בו תועלת מרובה להצלחת הכלל.  אפילו אם נודה לדברי האומרים, כי היהודי הוא שונא בלבו להנוצרים, הנה עלינו לדעת, כי אשמים האחרונים בדבר, ברדפם את היהודים ובהבדילם אותם לרעה.  כזה היה גם מצב הקתולים באנגליא כל זמן שהיו נרדפים ומעונים שם.  ואולם מיום שבטלו את החוקים המעיקים להם חזרו גם הקתולים לחיות בשלום ובמישור עם יתר אחיהם.  היהודים מצויינים ברב כשרון ובחריצות, לא במרמה ועול עלו מעלה מעלה במצבם האקונומי, כי אם על ידי עבודתם החרוצה וכשרונם הרב.  גם כמה חכמים וחוקרים ביניהם, אשר יד ושם להם בכל חכמה ומדע, אף כי לא יצא להם שם בעמים כלהחכם מנדלסזון.  אמנם מחזיקים הם בדתם ולא ירפו ממנה; אבל אין זה קשי עורף, כאשר יחליטו אויביהם, אלא אדרבה אמונת אומן, ובשבילה ראויים היהודים לכבוד ויקר.  האין זה מופת חותך ליקרת רוחם, כי נשארו באמנה עם דתם למרות כל הרדיפות וההשמדות, ואינם עוזבים אותה בשביל תועלת חמרית או מדינית?  הם מרחמים על אחיהם העניים ומיטיבים להם, למען לא יהיו למשא על הקבוץ המדיני.  בביתם נוהגים הם על פי הרוב בצניעות וענוה, מכבדים את נשיהם ודואגים לחנוך בניהם.  בכלל יש להיהודים אותו הכשרון אשר נמצא בכל אדם קולטורי, וגם אותן המעלות נמצאו בהם, אשר נמצאו בזולתם.  אם רק תסכים הממשלה להסיר את הכבלים מעל ידיהם אז יעלו מעלה מעלה בכחותיהם המוסריים וידמו ליתר האזרחים בלי הבדל.  לא באונס ובכפיה תשכיל הממשלה את היהודים, אלא במועצות ודעת, באהבה ובחמלה[12].  עליה להשתדל ליסד להם בתי ספר לחנוך בניהם, או כי תרשה לבניהם להספח אל בתי הספר הכלליים לעם הארץ.  רק תפקח על הרבנים להורותם הדרך הישרה בבתי כנסיותיהם[13], ואז יהיו היהודים לברכה בקרב הארץ.  רק בעסקי קהלותיהם יוכלו לעשות כחפצם (בהשגחת הממשלה), אבל בעניני האזרחים חוקה אחת יהיה להם וליתר התושבים[14].

הספר הזה העלה שרטון בספרות העת ההיא, גדולי הסופרים עסקו בבקרת דברי דוהם, ולתהלת הדור ההוא עלינו להודיע, כי רוב דברי המליץ לישראל נתקבלו בחבה מצד חכמי הזמן.  מובן מאליו, כי לא חסרו גם דברי שטנה ומשטמה נגד היהודים וגם נגד דוהם, ויש אשר חשדוהו בדבר נבלה, כי הטו היהודים בשחד את לבו, לדבר עליהם טובות.  העלילה הזאת היא בודאי בדויה; אנו יודעים, כי בקושי השיג לכל הפחות שכר סופרים נאות לעבודתו הספרותית.  המלומד הגדול יוחנן דוד מיכאליס לא נגע אמנם בבקרתו בכבוד המחבר, אבל שם כל דבריו לאין, באמרו כי אין היהודים ראויים לזכות אזרח בארץ, רובם הם רמאים וגנבים, ואם יתעשרו הם מתגאים מאד על חבריהם.  אמנם יש גם אנשים כנים וישרים ביניהם, אבל אלו הם בטלים במעוטם[15].  לעומת זה כתב סופר אחר, הוא הפלוסוף היסמן, בקרת יותר רצויה על חבורו של דוהם, הוא הלל מאד את המחבר ונתן לפעלו צדק, על כי השתדל בענין חשוב כזה.  ספרו של דוהם ראוי לפי דעת המבקר, כי יקראו בו כל חכמי לב, לא רק אלה הסופרים, אשר מצויים הם אצל ענינים כאלה.  אם גם אין להאמין, כי אפשר להוציא כל הצעות המחבר לפעולת אדם, אבל על כל פנים היה מן הראוי לנסות דבר כזה, להיטיב את מבצ היהודים קימעא קימעא.  ואולי תאבה איזו ממשלה לעשות כפי עצת המחבר, למען נוכח, כי ללא צדק הטלנו ספק באפשרות ההצעות האלה[16].

על כל פנים נתקיימה נבואת היסמן, כי קראו בני הדור ההוא את חבורו של דוהם בשקידה גדולה.  המהדורא הראשונה נמכרה כלה בזמן שבעה ירחים, ודוהם הכין מהדורא שניה עם כמה תוספות, גם תרגמו את ספרו צרפתית.  כי לא עשה החבור הזה רושם, באופן כי ישימו המושלים אל לבם, לזכות את היהודים תיכף בזכיות המדינה, זהו דבר מובן מאליו.  לעומת זה היתה זאת תולדה הכרחית, כי החלו כמה סופרים לחקור בעיקרי הדת הישראלית, אם מתנגדת היא באיזו פרטים אל תורת המוסר הנהוג ואל הנמוס המדיני.  אמנם לפי דעת דוהם, אשר נועץ תמיד בידידו מנדלסזון, אין מן ההכרח, כי יעזבו היהודים את מנהגי דתם, כדי להכנס בחברה המדינית; אבל לא חסרו סופרים ופילנתרופים, אשר יעצו ההפך, כי סוף סוף מבדילים המנהגים הדתיים האלה את היהודים מיתר האזרחים.  לפי השקפת בני הדור ההיא אין ספק לנו, כי לא חסרו אז גם בין היהודים אנשים, אשר חשבו כזאת, ובודאי היו מוכנים לותר על חלק מהמנהגים הדתיים, אם יזכו אותם המושלים בגלל זה בכל זכיות המדינה.  הדעות האלה לא נתפרסמו בדפוס, אבל היו לשיחה בחברת המשכילים בין מבני ישראל ובין מחכמי הנוצרים, באופן כי ראה הרמבמ"ן חובה לעצמו, לברר את השאלה הזאת גלוי בספר.  מלבד אשר דבר על לב רעו ועמיתו מרדכי הירץ להעתיק ספרו של מנשה בן ישראל ("תשועת ישראל") והקדים להעתקה זו הקדמה יקרה, כדי להוציא מלבם של בוזי היהדות, עוד קרב אז אל המלאכה לחבר את ספרו "ירושלים", אשר בו ברר את כל פרטי השאלה הזאת באופן מספיק.

הספר "ירושלים" להרמבמ"ן הוא לפי זה הראשון בפולמוס הדתי הזה, בשאלת הריפורמציון הדתית בישראל, אם כי "הכלל העולה" של הספר הזה הוא בשלילה.  בימים ההם (קרוב לשנת 1782) החלה התנועה הזאת בפועל, וכאשר ראינו כבר קשורה תולדת הריפורמציון הדתית בתולדת מלחמת היהודים בשביל זכיותיהם המדיניות.  התשוקה לאימנציפציון ילדה את הריפורמציון.  מנדלסזון נתן אל לבו להוכיח, כי אין ענין הטבת המצב המדיני של היהודים נוגע כל עיקר בטבע דתם; מצדה אין שום עכוב בדבר.  ולבני עמו אמר בפירוש, כי אין להם זכות ייפוי כח לבטל את מנהגי הדת ואת המצות המעשיות.  בדבר הזה, בהשקפתו על אודות המצות המעשיות, נטה הרמבמ"ן משיטתו הפלוסופית והלך בדרכי לבו, אחר הרגש הדתי, אשר שכן עמוק עמוק בנפשו.  ואל יהא זה קל בעינינו, אם נזכור, כי בעת ההיא פרש הרציונליזמוס את ממשלתו על כל המשכילים, וגם מנלסזון נמשך אחריו בכלל.  אבל בפרט החשוב הזה לא היה פלוסוף מתלמידיו של וולף, גם נפרד מדעות ידידו ורעו ליסינג, אלא נשאר יהודי נאמן לדתו ולעמו.  הוא אומר בפירוש, כי אי אפשר ליהודי נאמן רוח להפרד מדת מולדתו, מכיון שנולד יהודי.  "הרשות בידיו, לחקור בטעמי המצות, מה היה טעם מצוה זו או זו, אולי גרמו להן מאורעות הזמן, אבל לבטל המצות האלה אסור לנו ולבנינו, עד אשר יודיע לנו האלהים בפירוש ובפרסום, ממש באותו אופן, אשר פרסם את תורתו, כי הותרה הרצועה.  זולת זה לא תועיל לנו שום התחכמות למען נפרוק מעלינו עול הדת"[17].

כלפי אלו, אשר השתדלו להרוס את הקיר המבדיל בין כנסיה דתית לחברתה, למען יהיו כל בני אדם לעדר אחד ורועה אחד יאספם, אמר הרמבמ"ן בסוף חבורו:  "השמרו לכם אחי! אל תשמעו בקול האנשים הדוברים לכם כזה.  שהרי אין מן הצורך, כי ירעו כל הצאן והבקר במרעה אחד ודרך פתח אחד יאספו אל רפתם, למען יהיה רועה אחד לכלם.  כזה לא דרש ממנו הרועה היחידי, וגם אין בזה תועלת לכל העדר.  כסבורים הם האנשים, כי אחדות דתית תביא את העמים לידי אהבה ואחוה שלום ורעות, ואולם באמת טועים הם בדבר.  ההשתדלות הזאת תביא מחדש לידי מריבות ומלחמות דתיות, ואז תהיה חרב איש ברעהו; היא תמיט על בני אדם עבדות נצחת, עריצות נוראה, גדולה מזו, אשר הם אומרים לגאול אותנו מידה.  אי אפשר לבני אדם, כי ישתוו תמיד בדעות, ובפרט בנוגע לדת ואמונה.  הסבלנות הדתית האמתית, אשר אליה אנו נושאים את נפשנו, היא מיוסדת על העיקר:  ילך כל איש בשם אלהיו, אם רק ישמור את חוקי המדינה ואת דתי הנמוס המדיני הוא עושה – והאמת והשלום אהבו:!  ודברים יותר ברורים כתב בזה ל"תלמידו" הירץ הומבורג, אשר פקפק כנודע בדבר התועלת של המצות המעשיות בזמן הזה:  "על דבר המצות המעשיות ותועלתן בזמן הזה אין אנו מסכימים לדעה אחת, כתב מנדלסזון ביום כ"ב סיפטימבר שנת 1783, ואולם ראוי לדעת, כי אפילו הפסידו אלו את ערכן בתור סימנים דתיים ואותות הזכרון, הנה לא בטל עוד הצורך ההכרחי להן בתור קשר של קיימא [לכל בני ישראל]... ובמה איפא תהיה האגודה הזאת?  בדעות ובסברות?  הלא בגלל זה נעמיס עול כבד על רוחנו החפשי ונשים אותו בכבלים.  העיקר לנו המעשים.  המצות המעשיות.  אבל חובתנו היא, כי תהיינה אלה תורה שבלב ולא רק מצות אנשים מלומדה, כי יזכיר כל יהודי את כוונת המצות בעשותו אותן"[18].

אלה הם דברי מנדלסזון במקצוע זה, אשר דבר בגלוי פעם אחר פעם.  כנגד זה יש לנו עדות מפי בתו דורותיאה ורעו דוד פרידלנדר, אשר סותרת היא במקצת את הדעות הנאמרות בזה.  דוד פרידלנדר העיד, כי שמע מפי הרמבמ"ן, אשר לא כן היתה דעתו בדבר קיום המצוות המעשיות, ובתו דורותיאה כתבה, אחרי אשר יצאה מדת ישראל, כי אלו היה אביה חי לא היה מתעצב על זה כפי אשר ידעה את מחשבותיו ודעותיו בענינים כאלה. – והנה אין מטרתנו לכתוב בזה סנגוריא לכבוד הרמבמ"ן.  אבל ראוי לדעת, כי הרמבמ"ן כתב להירץ הומבירג, שחושד הוא בהקיסר יוסף מאוסטריא, כי בדעתו להעביר את היהודים בארצו על דעת קונם, ואהבה זו קשה בעיניו יותר מהרדיפות של הימים הראשונים.  ואין לנו שום סבה וטעם להאמין, כי דברי הרמבמ"ן במכתבו זה לא היו דברים היוצאים מהלב.  ויותר מסתבר לנו, לבאר לנו את החזון הזה ממש באותו אופן אשר יבואר לנו ריב לווטר במנדלסזון.  כנודע טען הראשון, כי הבין מדברי מנדלסזון, שקרוב הדבר בלבו, לקבל עליו את הדת הנצרת, וזה אמר, כי לא היו דברים מעולם.  האיש כלווטר ישקר?  ומצד השני נדע, כי גם גיטה, אשר בכלל כבד את לווטר והללו מאד, גנה אותו על דבר המאורע הזה (בספרו שהזכרתי ספר י"ד).  ואולם אין הדבר פלא גדול כל כך, כאשר ידמה לנו בהשקפה ראשונה, אלא יתבאר לנו באופן טבעי מאד:

מנדלסזון היה אדוק באהבתו לעמו, והיטב אשר דבר אל לווטר, כי אלמלא אהב את עמו ודתו באמת ולב תמים, מה ימריצנו להעלים רגשות לבו על דבר היהדות?  האם את חמת היהודים הוא ירא?  ואולם בתור פלוסוף היה בודאי אדם חפשי בדעותיו ולא קנא לדתו במדה שיהודי פשוט מקנא לה.  בדברו עם לווטר על דבר הדת הנצרת דבר אודותה בכבוד ובאופן נמוסי, כראוי לכל איש משכיל, בשעה שהוא מדבר על דבר חזון דתי, אשר קדוש הוא להדובר בו.  לווטר חשב בלי ספק, כי כל יהודי מחרף ומגדף את הדת הזאת שלש פעמים ביום – כי כן נואלו אז להאמין אפילו החכמים שבין התיאולוגים הפרוטסטנטים, וכאשר שמע את מנדלסזון מדבר בכבוד ע"ד הדת הנצרת חשב, כי בודאי מוכן הנהו להספח אל הדת הזאת.  מהטעות הזאת צמח כל הפולמוס, אשר היה להרמבמ"ן למוקש.  ממש באופן כזה היו שיחות הרמבמ"ן על דבר המצות המעשיות.  כאדם משכיל ומבין לא כחד לפעמים תחת לשונו במסבת רעיו, כי אין כל המצות האלו "מכתב אלהים", אשר קבל משה מסיני, באופן כי אי אפשר לצייר לנו את היהדות זולתן.  אבל עם כל זה לא חשב מעולם לבטל אותן, יען כי הכיר חשיבותן לקיום האומה הישראלית.  דעה כזאת נמצא בין החכמים כפעם בפעם, ואם היו הדעות האלה "למרים הרעים", אשר מהם שתו "תלמידי" הרמבמ"ן, אין האשם בו, שהרי אין שום דעה ותורה בעולם, אשר לא תפול הטעות בה.  על כל פנים אין לנו שום ספק בדבר, כי ענה הרמב"ן בתום לבו בשלילה על השאלה:  האם נבטל את המצוות המעשיות למען נהיה עם יושבי הארץ לעם אחד?  וזולת זה, אין לנו דבר עם מה שחשב מנדלסזון בלבו, או מה שהשמיע בחברת רעיו בין כותלי ביתו, אלא עם דעותיו בתור פלוסוף וחוקר, בתור סופר ובעל בעמיו.

ואולם הזמן עשה את שלו.  הדעות החפשיות, אשר בשנות המאה הי"ח לידתן, נתפשטו יותר ויותר, ובסוף שנות המאה ההיא חשו רוב היהודים המשכילים בגרמניא, כי אי אפשר להם להשאר במצבם המדיני, אשר לא הוטב כלום, גם אחרי אשר עשה הקיסר יוסף איזה נסיונות בדבר – נסיונות אשר לא נתבאר לנו אודותם, אם נתכוון הקיסר בהם לטובת היהודים – וגם בפרוסיא משל אז מלך, אשר לבו היה טוב להיהודים[19].  נפש המשכילים קצרה לחכות עוד לגאולה בלי תמורה, כאשר היתה עצת מנדלסזון להם.  ומאחר אשר בינתים אבדה האמונה ונכרתה מלבם, הלא היה זה כעין הכרה הגיוני, שלא עמדו בנסיון, באמרם לנפשם:  על מה אנו יושבים עוד פה במאסר הגיטו בעבדות נצחת?  על אודות מנהגים דתיים, אשר כבר נטשנו אותם כלם? – אמנם על פי ההגיון הזה היה מן ההכרח, כי יעזבו כל המשכילים את מחנה ישראל בבת אחת, כאשר עשו קצתם[20].  ואולם שתי סבות עיקריות מנעו אותם מזה.  בראשונה:  יען כי בלבם היה נטוע עוד רגש האחוה אל כלל ישראל, מה שאי אפשר כי יעקר בזמן קצר, ובאותה שעה, אשר חשבו, כי אין להם עוד דבר אל היהדות, היו עוד קשורים אליה על ידי זכרונות ימי הנוער ועל ידי החנוך הדתי שהיה להם בילדותם.  והשניה:  כי האנשים האלה גדלו ברוח הרציונליזמוס, לבלי להאמין בשום דבר דתי, ומטעם זה התנכרו לאמונת ישראל – ואיך ישמו צוארם בעול חדש!  לכל הפחות חשבו, כי ראוי לנסות דבר אל הכנסיה הנצרת, אול "תתפשר" עמם למחצה או לשליש ולרביע.

בהשתדלות הזאת אמנם נמצא הבדל גדול בין אנשי יושר ובין אנשי נבלה, בין משכילים, אשר לכל הפחות היתה כוונתם רצויה, ובין בני בליעל, אשר להשמיד את היהדות היתה כל מגמתם, למען הבנות מחרבנה.  אחד "המשכילים" האלה היה הירץ הומברג, אשר מנלסזון נכשל בו והביאהו אל ביתו.  תעלולי האיש הזה נודעים הם למדי בספרותנו, אבל עוד לא פורש דבר השתדלותו לטובת הריפורמציון הדתית, אשר בזה היה הוא הראשון לבוא על עמו בעזרת הממשלה לכוף את אחיו על "התקונים" הדתיים, ובכמה פרטים נדמה אל אחד ההיליניסתים בימי אנטיוכוס אפיפנס.  כי בתחלה בא בעלילה על אחיו, "להשכילם" שלא בטובתם, ולבסוף, כאשר לא אבו שמוע בקולו, נהיה למלשין ומוסר ולמדבר סרה בספרות הדתית של ישראל.  מכל המעשים הרעים האלה עולה ומבצבץ חפצו – להתפרנס מזה.  הירץ הומברג הוא אחד הציורים היותר מכוערים בתולדת הריפורמציון הדתית, ומאד קשה למצא לו איזו סנגוריא וללמד עליו זכות[21].

בשנת 1794 ערך "הצעה" לפני הממשלה באוסטריאה על דבר התקונים ההכרחיים בדת ישראל, אשר ראוי להממשלה, כי תכפה אותם על היהודים בארצה.  לפי עדותו נשרשה בלב היהודים גאוה לאומית ודתית, אשר ראוי לעקרה; כלם קדושים הם בעיני עצמם; רק הם קרואים אדם ואין או"ה קרואים אדם (הומברג מביא את המאמר הזה בהצעתו למען הבאיש ריח בני עמו בעיני השרים).  על הממשלה מוטלת החובה, לטהר את היהדות מחלאתה ולהסיר ממנה כל סיג.  האמצעים, אשר השתמש הקיסר יוסף בהם לטובת השכלת היהודים, לא הועילו עד הנה[22], העיקר הוא לקרב את היהודים אל עם הארץ, ולתכלית זו נחוץ מאד לסגור את כל בתי המדרש והישיבות ברחבי הארץ ודי היא בישיבה אחת בעיר פראג.  כן יש להרחיק את שפת עבר מבתי הלמוד.  הממשלה תטיל חוב על הקהלות לשים להן מורים, אבל אין הצורך ברבנים.  גם ראוי להושיב ועד מיוחד, לזקק את כל הספרים העברים ולהסיר מהם כל מאמר ודבור מורה לקנאה דתית ולהבלים דתיים[23].  כן תשתדל הממשלה, להרחיק מן העם את למודי רבניהם, אשר ישעשעו אותם בתקות ונחמות, חלומות של הבל וכדומה.  גם טוב לקחת מהם לעבדים בחיל הצבא ולהבדילם מן המסחר, אשר השקיעו עצמם בו יותר מדי.

אפשר למצוא קצת "מחשבה טובה" בהצעותיו הראשונות של הומברג, כי חשב שעל ידי זה תשים הממשלה לבה להטיב במעט את המצב המדיני של היהודים באוסטריאה, אשר מימות הקיסרית מרים-תריזיאה היה מורה מאד, וגם החוקים אשר חקק הקיסר יוסף בנוגע להיהודים לא הביאו להם ישועה.  ואולם הומברג האריך ימים, ובעיניו ראה, כי הצל לא הציל את אחיו על ידי "נצוץ ההשכלה הברלינית שהביא עמו לאוסטריאה", כדברת המליצים[24].  לעומת זה השתמשה אחר כן הממשלה בדברי השטנה, אשר כתב הומברג, ועל פיהם התנהגה עם היהודים עד שנת 1848 באכזריות נוראה, אשר לא היתה כמוה בימים ההם.  הומברג השטין על אחיו, כי "שטופים בזמה" הם ופרים ורבים יתר על המדה הדרושה, והממשלה שמה עיניה להמעיט זרע היהודים.  בסוף ימיו היה לו העיקר, לבוא על שכרו, על המעל אשר מעל בעמו, ותמיד בא לפני הממשלה בטענות, כי לא גמלה לו כרוב "מעשיו הטובים".  בארכיון של הממשלה בפראג ובווינא נמצאים כעת כתבי בקשה כאלה למכביר, אשר בהם פרט הומברג את פעולותיו הטובות, לחתור חתירות עמוקות תחת בנין היהדות, גם רמז על העבודה המוטלת עוד עליו להביא את הדבר לידי גמר.  לתהלת הממשלה באוסטריאה עלינו לספר עוד, כי לפעמים השיבו שרי הממשלה פניו ריקם בגועל נפשם לדברי שטנה נבזה כזאת[25].

באופן אחר לגמרי התחילה התנועה הזאת בממלכת פרוסיא, יען כי העומדים בראשה היו על כל פנים אנשי מעלה, אשר לא אל בצעם שמו עיניהם, כי אם להיטיב את מצב אחיהם לפי מחשבתם הם.  אפילו אם נאמר כי מעשיהם בפנה זו לא היו רצויים, אבל אין ספק, כי כוונתם היה רצויה.  אחר מות הרמבמ"ן עמד דוד פרידלנדר בראש העדה הקטנה של המשכילים בברלין ובכל ערי פרוסיא.  פרידלנדר היה "תלמידו" של מנדלסזון, וכן חרות על מצבת קברו, כאשר צוה לפני מותו (יום כ"ה דיצימבר שנת 1834, אחר מלאת לו ביום ו' דיצימבר פ"ד שנה).  הוא היה איש עשיר (חתנו של הגביר הנודע דניאל איציג) ואדם חשוב בכל הליכותיו, כאשר העידו עליו כל בני דורו.  אף היה איש טוב ומטיב לבריות ותמיד עמד בפרץ בעד בני דתו עד זקנה ושיבה.  אחר אשר נפטר הרמבמ"ן היה דוד פרידלנדר כנראה המשתדל בדבר, כי ילוו את הרמבמ"ן בכבוד לבית עולמו.  הוא השתדל לפני הרב אב"ד ר' הירש לווין, כי יתיר להלין את המת מפני כבודו יום תמים – דבר אשר היה אז חדוש גדול בעיני היהודים.  וביום המחרת סגרו כל בני ישראל את חניותיהם וילוו את גוית הרמבמ"ן בכבוד גדול את בית הקברות הישן, כבוד אשר לא נעשו כמהו ליהודי עד הימים ההם.  אחר כן השתתפו חכמים ושרים מטובי הנוצרים בצער עדת המשכילים, על האבדה הגדולה שאבדה להם במות החכם הנפלא הזה, ועל פי הרוב הודיעו זה במכתב לדוד פרידלנדר, אשר אותו "המליכו" אחר מות מנלסזון.  במ"ע החדשי של ניקולי, מרכז "ההשכלה לרבים" בעת ההיא, כתב השר די שולטן, גנרל בחיל המלך מפרוסיא, מספד תמרורים על מות הרמבמ"ן, ובמאמר זה כתב השר הגדול הזה:  "ואתה, אדוני, הנכבד דוד פרידלנדר, אליך עיני כלנו צופיות, כי תתמיד בפעולותיך הטובות והרצויות לטובת ארץ מולדתך ולטובת כל בני אדם, ותוסף תת כחך גם במדעים וחכמות, כי סמך האיש הגדול [מנדלסזון] את ידו עליך... מנדלסזון הביא את החכמות היפות אל אהלי היהדות, ורוחו אשר שם בפיך לא ימוש ממך, והיית לכבוד ולתהלה בכל הארץ" (ריטר בספרו הנזכר עמוד 53).  גם יצחק איכל כתב כדברים האלה בהקדמתו לתולדות הרמבמ"ן, כי הוא, פרידלנדר, יעמוד בראשם תחת הרב ר' משה בן מנחם, אשר לקחו אלהים.  מובן מאליו, כי לא הגיע דוד פרידלנדר לקרסולי הרמבמ"ן בחקירה פלוסופית ובמדעים, אבל על כל פנים היה אדם חשוב ובעל בעמו, גם משכיל נכבד בדורו.

אחד החכמים המובהקים בעת ההיא היה אליעזר בן-דוד, אשר אמנם היה צעיר לימים מפרידלנדר (הוא נולד בברלין ביום י"ח אוקטובר שנת 1762).  קורות חייו עד שנת 1806 כתב בעצמו על ספר ונדפסו דבריו בחבור שהוציא החכם הנוצרי לוֹוי, קבוצת אוטוביוגרפיות של כמה חכמי הדור ההוא.  הדברים האלה נודעו כבר למדי בספרותנו[26].  עליהם יש להוסיף עוד פרטים מעטים, אשר לא נתפרסמו עוד עד הנה בספרותנו ההיסטורית.  בן-דוד לא שב לברלין בשנת 1797 (כרשום בכל הרשימות הביוגרפיות), אחר אשר גרש מווינא, על כי השתדל לפרסם תורת קנט ברבים (ושר העיר העיד עליו, כי הוא אחד מהיהודים הריפורמטורים), אלא כבר בשנת 1796, ואז השתדל בכל כחו, להספח אל אחת הכהונות בבתי המשפט, כי היו ידיעותיו רבות במקצוע זה.  המלך פרידריך ווילהלם השני כתב ביום כ"ה דיצימבר שנת 1796 על דבר בקשת בן-דוד, כי אמנם ינעם לו לראות, אשר כמה מצעירי היהודים עמלים בחכמה ובזה תצא תועלת מהם בכמה פנים, גם יש לקוות, כי לעת מצוא יסופחו אל אחת הכהונות – אבל לא בבתי המשפט, כי אין דעת המלך לזה (כנראה השפיע ספרו של דוהם בדבר הזה כי גם דוהם התנגד בספרו לפתוח השער להיהודים בבתי המשפט).  עוד לפני מות המלך פרידריך ווילהלם השני ערך בן-דוד מכתב בקשה אל בנו היורש עצר (פרידריך ווילהלם השלישי), כי ישתדל לטובתו בדבר הזה, יען כי אין לו דרך בחיים אחרי אשר עמל בחכמה ואליה נשא את נפשו.  יורש העצר ענה ביום כ"ג אוגוסט שנת 1797, כי יצר לו לראות את בן-דוד במצב כזה, ולא טוב עשה, לעמוך בלמודים כאלה, יען כי היה עליו לדעת, כי בתור יהודי לא יאכל אחר כן מפרי עמלו.  בהיות כי אין לו (ליורש העצר) חלק ונחלה בעבודת המלך ואיננו מתערב כלום בכל עניני הממשלה, אי אפשר לו לעשות כבקשת בן-דוד להשתדל בשבילו לפני הממשלה.  אחרי מות המלך פרידריך ווילהלם השני (י"ו נוומבר שנת 1797) קוה בן-דוד, כי תֵעָשה בקשתו על ידי המלך החדש.  ואולם המלך הזה כתב ביום כ"ח נוומבר בתשובתו על בקשת, בן-דוד, כי אי אפשר למלאת חפצו, יען כי אם ימנו יהודי אחד בבית המשפט, אז "יאסף המון רב מהם" לבקש כזה.  וכאשר שב בן-דוד לבקש את המלך שנית על הדבר הזה (ביום כ"ד דיצימבר שנת 1797) השיב פרידריך ווילהלם השלישי את פניו ריקם גם בפעם הזאת, "כי דבר המלך אין להשיב".

אליעזר בן-דוד, אשר היה שקוע עם כל רעיוניו בתורת קנט, לא עזב את דת מולדתו להספח אל אחת הכהנות, אם כי היה עני ונצרך מאד לעבודה המחיה את בעליה.  כחכם אמתי הסתפק כל ימי חייו במועט וגם נהנה מיגיע כפיו (השחזת זכוכית למשקפים) ואת כחו הקדיש לטובת עמו, כי ימים רבים עמד בראש בית-הספר לבני העניים בברלין בלי כסף ושכר.

האיש היקר הזה, בר הלבב וחד השכל, שם גם הוא לבו לריפורמציון דתית בישראל.  דבריו נאמרו בכבד ראש ובאהבת האמת בלי שום משא פנים.  בשנת 1793 פרסם חבור קטן "על דבר תכונת היהודים"[27].  מזמן מנדלסזון, אמר בן-דוד במחברתו זאת, הורגש הצורך ההכרחי מאד, להיטיב את מצב היהודים בחייהם המדיניים והרוחניים.  בבני ישראל דבקו כמה מדות מגונות, כאשר יודה כל יהודי ישר ונאמן רוח, אבל המדות הרעות האלה הן תולדה הכרחית של מצבם המדיני.  כעבדים נחשבו בעיני המושלים ולכן דבקו בהם ברבות הימים כל המומים והחסרונות הנפשיים הבאים בעקב העבדות.  היהודים (בן-דוד אומר בהתול, כי הם "אחיו במילה, אבל לא באמונה") יודעים אמנם, כי תקונים נמרצים נחוצים להם, אבל אינם יודעים, מה הם התקונים האלה.  בסבת המלחמה הנודעה (אשר נמשכה משנת 1756 עד שנת 1763) נתעשרו יהודים רבים ובמצבם הסוציאלי עלו בבת אחת אל מדרגת יתר האזרחים; אבל ברבות עשרם הגדילו היהודים רק את כבוד ביתם ולא את מדת השכלתם[28].  בממלכת אוסטריאה נתן מושל ישר ונדיב אל לבו, להיטיב את מצב היהודים בארצו, אבל טעה טעות גדולה להשכילם בעל כרחם.  מצד הממשלה טוב לסקל המסלה בדרך ההשכלה, אבל לא לכוף את העם להמשך אחריה שלא בטובתו.  הטבת מצב היהודים במצבם הקולטורי תוכל להיות רק על ידי הכרתם והבנתם הם בעצמם, על היהודים להבין ולדעת, כי אין מקום כעת למצות המעשיות, והעיקר היא רק "התורה הצרופה", אשר שם משה לפני בני ישראל.  היהודים נפלגו כעת לארבע כתות – מוסיף בן-דוד ואומר –: הכת האחת הם האנשים שומרי משמרת המצות המעשיות ומאמינים בכל דבר מסור ומקובל, וכל המהרהר אחר איזו הגדה דתית נחשב בעיניהם כמהרהר אחר השכינה.  ואולם עם כל זה נמצאים ביניהם כמה אנשים ישרים ונדיבים, ברי לבב ועושי חסד בכל עת, כנודע לנו על פי כמה דוגמאות (אמנם שונים הדברים האלה לגמרי מדברי שטנה של הומברג על אחיו התמימים).  הכת השניה הם היהודים, אשר הסירו מעליהם עול המצות המעשיות, יען כי כבד המשא עליהם, או יען כי הולכים הם בשרירות לבם ואחר תאותם.  הם אינם חושבים כלום, אלא נמשכים הם אחר תאות לבם.  האנשים האלה אשמים בדבר, כי נבזים היהודים בעיני עם הארץ, וגם על ידיהם יראים אחיהם התמימים את ההשכלה ומתרחקים ממנה.  הכת השלישית הם אנשים נכבדים וחשובים, אשר תורת המוסר היא להם לקו בכל מעשיהם.  אמנם יודעים הם, כי אין ממש במצות המעשיות, אבל עם כל זה יחזיקו בהן, יען כי יראים הם, כי עם הריסת הדת תהרס גם תורת המוסר.  הם מפחדים מפני כל דבר חדש במנהגי הדת, שמא יגרום אבדן הדת ועמה גם אבדן המוסר.  ואמנם זאת היא חולשה רוחנית, יאמר בן-דוד, אבל עם כל זה כנים האנשים ההם ומועילים מאד לחברה האנושית במעשיהם הישרים, כי על פי הרוב שומרים הם את מצות הדת לעצמם, אבל אינם רודפים באף ובקנאה את חבריהם, אשר לא כלבם ומחשבותם הם.  הכת הרביעית הם המשכילים על דבר אמת.  במנהגיהם ובמעשיהם דומים הם לבני הכת השלישית, אבל נתונים הם בכל לבם ונפשם אל הדת הצרופה ואוהבים את האלהים באמת ותורת המוסר צפונה עמוק עמוק בלבם ועל פיה הם חיים.  מצב היהודים האלה, המשכילים באמת, הוא רק מאד.  הממשלה לא תחון אותם כל עת אשר ישארו ביהדותם לפי השקפתם הם, אלא תדרוש מהם, כי יספחו אל דת אחרת ולא לבם, כלומר, כי ילמדו לשונם דבר שקר.  אחיהם היהודים מתרחקים מהם, כי הקנאים התמימים אינם יודעים בתומתם להבחין ביניהם ובין אסירי התאות, אשר כל השכלתם היא רק להתגאל בכל דבר נבזה.  אלו האנשים, בני הכת השניה, יחשבו את המשכילים כאחים להם, שהרי כמהם עזבו את הדת, היינו את המצות המעשיות.  בני הכת השלישית אמנם לא ישנאו אותם, אבל גם חושדים בהם, כי בגללם תחרב היהדות ותורת המוסר עתידה להבטל בישראל, ובכלל אינם יורדים לסוף דעות האנשים, אשר הסירו עול הדת מעליהם[29].

בן-דוד ידבר על לב בני עמו, כי יסירו סוף כל סוף את המצות המעשיות מקרבם.  על ידיהן נפלגו כעת היהודים לכתות שונות, וכבר גבר הפירוד במשפחותם ועל ידי זה יתקלקלו גם חיי המשפחה, אשר בהם הצטיינו היהודים מאז.  ההורים קובלים על בניהם, כי חדל כבוד אב ואם מצד בניהם, אבל אינם שמים אל לבם, כי אשמים הם בעצמם בדבר, כי יחזיקו במנהגים דתיים, אשר אין להם מעמד בחיים ההֹוִים.  בעת אשר יחנכו את בניהם הם מערבבים את תורת המוסר במנהגי הדת, וכאשר יגדלו הבנים ואת המצות המעשיות אינם עושים – יען כי זרו לרוחם – ישליכו גם את תורת המוסר אחר גֵוָם.  מה הוא החנוך הדתי של בני הנעורים?  הם לומדים הכל כמצות אנשים מלומדה, הלמודים האלה אינם נקלטים במחם וגם אינם מקובלים על לבם.  היפלא איפא, כי בבואם בימים אין להם לא תורה ולא מוסר, והם מתמכרים אל כל תועבה ובוזים כל קדש?  אם חפצים אתם באושר בניכם, עליכם לחנך אותם באופן חדש לגמרי – ידבר בן-דוד אל ההורים.  חדלו לכם מן המצות המעשיות ושימו לבכם אל החנוך המוסרי, אל התמצית המוסרית בהדת, כי זה הוא כל האדם.

בצדק אמר ריטר (שם עמוד 92), כי דבר טוב אחד נשקף על כל פנים מדבריו של בן-דוד.  הוא איננו יועץ לאחיו, "לצרף את הדת" למען למצוא חן בעיני העמים, למען היטיב את מצבם המדיני ולזכות בזכיות האזרחים, כי אם בשביל התועלת המוסרית.  בן-דוד דואג לאחרית היהדות בהשגתו הוא, או יותר נכון:  הוא דואג לאשרם הרוחני של בני עמו.  על הדברים האלה נוכל להוסיף עוד:  בן-דוד איננו חפץ בבטול האומה הישראלית אלא בקיומה; בטול התורה המעשית הוא לפי דעתו קיום עם ישראל במוסרו, ולפי זה גם באשרו הרוחני.  אף לא פעם אחת אמר, כי כבר באה העת לבטל את היהדות, למען התבולל בעמים; אלא לפי דעתו אין עוד מקום למצות המעשיות בזמן הזה, ובני הנעורים זנחו אותן.  הוא רואה בזה חרבן האומה, יען כי עוד לא השכילו, להמציא מקום לתורת המוסר בלי סיוע מצד הדת, לכן הוא יועץ לריפורמציון דתית, כדי לבצר "להדת הצרופה" מקום בחיינו המוסריים לתועלת החנוך, לטובת הכלל.

 

פרק שלישי: התסיסה הראשונה

דוד פרידלנדר משתדל להטיב המצב המדיני של היהודים בפרוסיא.  השתדלותו להמעיט משא המסים והארנוניות.  פעולתו הרצויה בפנה זו.  התנגדות העשירים למפעליו אלה.  מצב הענינים בימי המלך פרידריך ווילהלם השני.  ימי ריאקציא בפרוסיא.  המלך פרידריך ווילהם השלישי.  מדינות חדשות נספחו למלכות פרוסיא.  נספר היהודים נתרבה בה.  השתדלות פרידלנדר  להרחבת הקולטורא ביניהם.  הריאקציא נגד היהודים.  השנאה מצד העם הלכה וגדלה.  יחוס מרום עם הארץ אל היהודים.  התחתנות בין יהודים ואצילים בפרוסיא.  המרת הדת נתרבתה בין היהודים.  הצעת פרידלנדר במכתבו לטילר.  תשובת טילר.  שלירמכר ודעתו על דבר קיום האומה הישראלית.  הרושם אשר עשה מכתבו של פרידלנדר על היהודים.  מחשבת פרידלנדר בדבר הזה עד זקנה ושיבה.  דבריו לר' שלמה פלסניר לפני מותו.

בו בזמן, אשר פרסם בן-דוד את חבורו זה, החל גם פרידלנדר להשתדל בפנה זו.  כבר תארנו למעלה את תכונת נפש האיש הזה, מעלותיו וחסרונותיו.  פרידלנדר לא היה חוקר פילוסופי כבן-דוד, אלא סוחר משכיל וחפץ לפי מושגיו בטובת עמו.  מובן מאליו, כי לא הסתפק בשיטה למודית של תורת המוסר כבן-דוד, תלמיד מובהק לקנט.  הוא ידע, כי אם אין קמח אין תורה, כי אם אפשר לאחיו להשתלם ולהתקדם בכחותיהם המוסריים, כל הימים אשר ישארו בשפל המדרגה במצבם המדיני והאיקונומי.  הן ראינו כבר, כי בימים ההם עלו כמה יהודים לגדולה בגלל עשרם, אבל רבים מהם נשארו בענים, ומשא כבד מאד, עול מסים וארנוניות, רבץ עליהם[30].  בתור סוחר ודואג לצרכים חמריים לא השקיע פרידלנדר את עצמו באידיאלים כבן-דוד, אלא נתן אל לבו, להטיב את מצבם החמרי, וגם הצעותיו בדבר התקונים הדתיים לא נוסדו על "תורת המוסר", אלא על תורת הקיום החמרי.  ואולם עם כל זה חלילה לנו להעמיד פרידלנדר והומברג בשורה אחת.  כי מלבד שכוונת פרידלנדר היתה בודאי רצויה ולא בעבור הבצע עשה מה שעשה, הנה לא בא פרידלנדר בעקיפין על אחיו, ומעולם לא יעץ להממשלה, כי תכריח את היהודים לשמוע בקולו.  אלא כבעל בעמיו יעץ עצתו, השומע ישמע והחדל יחדל.  מה שהשתדל להקל על המסים מעל אחיו, בזה נמצא בודאי דבר טוב מאד.

בשנת 1793 פרסם פרידלנדר את "הכתבים בנוגע להטבת מצב היהודים במלכות פרוסיא".  הוא מודיע לנו בחבורו זה, כי לרגלי השתדלותו לפני הממשלה להטיב מצב אחיו, הציעה הממשלה, כי יפרשו לפניה את טענותיהם, ובעיקר הדבר, כי יבחרו היהודים באנשים חשובים מקרבם, אשר ישאו ויתנו עמה בשם כלם על הדבר הזה.  ראשי עדת ישראל בברלין (על פי החוקים של הימים ההם נחשבו בתור ראשי "הקולוניא הישראלית"[31] בכל מלכות פרוסיא) קראו עצרה מכל הקהלות להועץ עמן על דבר התקונים הנחוצים, גם הושיב המלך לבקשת היהודים ועד לפקח על טענות היהודים והצעותיהם.  מלבד המסים הרבים התדירים שרבצו עליהם, כפי שפרטנו כבר, היה עליהם עול מסים "לעת מצא" באופנים שונים.  ידוע הוא, מה שהעמיסו על היהודים לקנות כלי פורצילאן מבית החרשת אשר לממשלה – מובן מאליו בדמים יקרים יותר מדי שוים האמתי.  קנית פורצילאן במחיר שלש מאות טליר היתה מוטלת עליהם לחוב בעת קנו בית, בעת נולד להם ילד (הראשון והשני), בעת קבלו איזו פריוויליגיום.  ותנאי התנו עמהם, כי אסור להם למכור את הפורצילאן במדינה או להשאירהו בביתם, אלא עליהם להוציא את הכלים למכור חוץ למדינה.  בימים הבאים הפחיתו את המס הזה מעט (בהולדת להם הילד השני קנו בברלין ובקיניסבורג רק במחיר מאה טליר, בערים הבינוניות במחיר ע"ה טליר ובערים הקטנות רק במחיר חמשים טליר).  ואולם בשנת 1779 חזרה הממשלה וקצבה את החוב לקנות פורצילאן בסכום הקודם ועוד חזרה ותבעה את מה שפיחתו היהודים לקנות בשמונה שנים האחרונות: סכום עצום קרוב לרבע מליון טליר.  ואם נחשוב מה שהפסידו היהודים במכירת הפורצילאן חוץ למדינה עלה ההפסד קרוב למאת אלפים טליר.  ותהי אז עת צרה להיהודים, כמה מהם הפסידו את כל רכושם בבת אחת, לכמה מהם עבטה הממשלה את ביתם וקנינם ולא השאירה להם כלום.  ולפעמים לא השיגה ידם לשלם את אשר הוטל עליהם גם בעבוט את כל רכושם ולכן לקחה הממשלה את "הזכות" מידם, לגור בממלכת פרוסיא, ולבסוף הוכרחו העשירים לקנות בעד אחיהם העניים, אשר לא השיגה ידם, בסך שלשים וחמשה אלף טליר, כי לא חפצה הממשלה לותר על אף פרוטה.  מחיר הפורצילאן ירד אז מאד "חוץ למדינה", באופן כי הוכרחו היהודים "לזכות במקחם", לבלי למכור את הפורצילאן, ומה גם כי הערימה הממשלה ונתנה להם את הסחורה היותר גרועה, - ועוד טובה גדולה עשתה עם היהודים, להתיר להם, לבלי למכור את הפורצילאן תיכף כפי החוק.  זהו רק פרט אחד של חיי היהודים בפרוסיא בימי "הזכיות"[32].

השתדלות פרידלנדר היתה, לבטל את החוקים המעיקים האלה.  בשנת 1790 ערך כבר מכתב בקשה אל המלך, ובו אמר בפירוש, כי אין די בזה, לבטל חלק מהסדר הזה, כי סוף סוף ישארו ידיהם אסורות בכבלים – העיקר הוא, להסיר הכבלים כלה מעל ידיהם.  בכלל בקש לבטל את "הערבות" של היהודים, כי לא יענישו את כל העדה בשביל הגנב, כי לא יגבו מכל העדה המס, אשר לא השיגה יד אחד מהם לשלם.  פרידלנדר כתב אל המלך, כי יותר טוב, להניח את הענינים במצבם כמו שהם ממה לתקנם במקצת.  כי במצבם הנכחי יבטלו סוף סוף מאליהם, יען כי אין להם מעמד בחיי החברה בימים האלה;  ואולם על ידי הצלה פורתא ישארו עוד ימים רבים לרעת היהודים.  "אנחנו היהודים – סיים פרידלנדר את דברי בקשתו – חפצים לקבל עלינו את כל חובות  האזרחים לארץ מולדתנו, אבל אנו מבקשים גם כל הזכיות של האזרחים".

אחר הדברים האלה לא יטיל שום איש ספק בכונתו הרצויה של פרידלנדר ובמחשבתו הטובה, אשר חשב על אחיו.  כן ראוי להעביר קו על המליצות הנהוגות בספרותנו, כי לפני מאה שנה אמרו המשכילים "למכור את יהדותם במחיר זכיות המדינה".  באמת הגיע הדבר כבר לידי כך, כי אי אפשר היה עוד להיהודים להתקיים במצבם האיקונומי, ואילו היה מצבם זה מתמיד עוד זמן מה, כי אז היתה התולדה מזה:  אם כי ירדו היהודים במצבם האיקונומי עד הדיוטא האחרונה – כאשר היה הדבר בגליציא – או כי יעזבו רובם את דתם.  ולפי מצב הענינים בימים ההם היה מגיע להם זה וזה;  חצי היהודים היו יוצאים ממחנה ישראל וחצים השני היו שקועים בדלות ועניות נוראה.  וזאת לדעת, כי אין לשער את רוב ההפסד החמרי והרוחני מהתפתחות הדברים באופן כזה, שהרי אין ממלכת פרוסיא כגליציה, כי יתקיימו היהודים במצב כזה.

ולפיכך נמתיק מעט את הדין על פרידלנדר, אם בו בזמן הציע לפני אחיו, כי ידאגו לריפורמציון, למען היטיב את דרכם בחיים.  הוא יעץ להם, כי לא יחכו, עד כי תזַכֶּה הממשלה אותם בזכיות המדינה, אלא יחלו בהריפורמציון תיכף ומיד.  הוא אמר להם האמת לפי דעתו בלי משא פנים, כי אפילו אם תחָנֵם הממשלה כעת, אי אפשר להם להנות מזכיות המדינה במצב כזה.  ואולם במקום אשר פרט את מגרעות היהודים פרט גם את מעלותיהם הטובות, את המדות המשובחות, אשר הצטיינו בהן מעולם.

פעולת פרידלנדר במקצוע זה לא היתה רצויה לכל אחיו.  בעיקר הדבר לא הרגישו העשירים בכובד המשא ולכן לא אבו לשנות הענינים ממצבם אז.  בכלל ימצאו תמיד אנשים, אשר תצא להם תועלת מה מחוקים לא טובים, ואלו יתנגדו לבטול החוקים האלה.  למשל, בעת הנהיגו בגליציה את החוב הכללי לכל אזרח, לעבוד בצבא אין יוצא – ראו "הגבאים" הידועים, אשר היו רגילים קודם לכן, להמציא להממשלה את מספר היוצאים לצבא מכל עדה ועדה, הפסד גדול בזה, יען כי נתבטל להם "עסק טוב", ולכן הרעישו את העולם בצעקתם ובקשתם את הממשלה, כי תבטל את "רוע הגזרה".  והיהודים התמימים באו על החתום במכתבי בקשה לפני הממשלה, כי תסיר מעליהם החוק הזה, אשר בגללו "תחרב היהדות".  גם בימים ההם לא חסרו אנשים כאלה בישראל, ואלו מצאו תואנה להתגולל על פרידלנדר, כי חפץ הוא לקעקע בצתם של ישראל (עיין במ"ע לתולדות היהודים בגרמניא ח"א עמוד 264 ואילך).  איך שיהיה, השתדלות פרידלנדר לא עשתה אפילו מחצה, ורק מסים מעיקים ביותר נתבטלו, ובכללם גם החוב, לקנות פורצילאן.

בימים ההם משל בפרוסיא המלך פרידריך ווילהלם השני, אשר בראשית ימי מלכותו קוו כל בני ממלכתו (ולא רק היהודים) לתשועה גדולה על ידו.  דודו פרידריך השני, אשר מלך לפניו, היה כנודע מושל כביר ורב העליליה, אשר יסד את ממלכתו  בעוז ובגבורה.  גם בסדרי הממלכה פנימה היה מתנה בעוז ובדבר מלך שלטון, אשר דבר יצא מפיו לא ישוב ריקם.  הוא הכביד מאד את עלו על העם, יען כי היה נצרך לכסף למלחמותיו הרבות, ויאנחו מן העבודה הקשה אשר עבד בם.  ולכן כאשר עלה בן אחיו אחריו לכסא קדמו בני עמו פניו בשמחה גדולה ובתקוה לימים טובים מאלה.  ובאמת היה המלך בעל לב טוב, כאשר הזכרנו כבר, ובראשית ימי ממלכתו שקד להיטיב לעמו.  גם על היהודים פקח את עיניו, ולכל הפחות לא התאכזר עליהם כפרידריך השני, למוץ דמם וחלבם על ידי מסים וארנוניות שונות.  כבר ראינו, כי בטל את "מכס היהודים" ואת "מס הפורצילאן".  ואולם לא ארכו הימים, והמלך נתן לנשים חילו, ואת עסקי הממשלה מסר בידי אנשים פחותים ועושי נבלה כווילניר ובישופסווירדיה.  בעת ההיא גברה מצד אחד "החסידות" במדינה, כי שני האנשים האלה, אשר לב המלך היה בידם להטותו לאשר חפצו, שמו אל לבם, לבער חאר "האפיקורות" שנתפשטה בימי המלך פרידריך השני;  ומצד השני גברה המשובה המוסרית באופן מכוער מאד, כי המלך וכל שריו היו רודפי זמה, ובני העם למדו ממעשיהם.  ההפסד המוסרי, שיצא מזה להיהודים בברלין, אין לשער ואין לערוך.  בימים ההם החלו השערוריות הנודעות בבתי היהודים העשירים בברלין, וכמעט שהיה "למנהג", כי כל אשה מבנות היהודים העשירים תתנה אהבים עם אחד הנוצרים ולבגוד בסוף בבעלה, לעזוב בית אישה ואת בניה אשר ילדה לו ולבגוד בעמה ומולדתה למען לכת אחרי מאהבה.  מובן מאליו, כי הימים ההם לא היו מסוגלים לפעולת פרידלנדר, לא להטבת מצב היהודים ולא להרבות השכלה בישראל.

ביום י"ו נוומבר שנת 1797 מת המלך פרידריך ווילהלם השני וימלוך תחתיו פרידריך ווילהלם השלישי בנו.  המלך הזה לא היה כאביו, לשמוע בקול יועציו הרשעים, אלא נתן אל לבו, לתקן את הפרצות אשר נעשו בימי אביו.  כבר ראינו מדברי מכתבו לבן-דוד, כי כל הימים אשר אביו היה חי לא נתנוהו ווילניר ובישופסווירדר להתערב בעניני הממשלה.  ואולם תיכף אחרי עלותו לכסא גרש את האנשים האלה מפקודתם, אף בטל את חוק הזקוק, אשר חקקו הם, לשים מועקה על הספרות (ועל פי החוק הזה הוכרח קנט למנוע מלפרסם עוד את חבוריו המחוכמים).  ובפירוש אמר המלך עם הספר, כי אין את נפשו להתחסדות כזאת, אשר היתה רגילה בימי אביו המלך, אלא העיקר הוא לפי דעתו, להתמם עם אלהים במעשים טובים ורצויים, כי זה הוא כל האדם.

על פי הדברים האלה ועל פי רמזי המלך הזה טרם עלה לכסא היה מקום לקוות, כי בשבת המלך הזה על כסא ממלכתו תהיה הרוחה גם להיהודים.  בן-דוד היה כנראה הראשון, אשר נסה דבר אל המלך החדש, וכבר ראינו כי השיב המלך את פניו ריקם.  עם כל זה לא נואשו עוד היהודים מכל תקוה.  וזאת לדעת, כי מספר היהודים במלכות פרוסיא רב מאד בימים ההם על ידי השנויים הנמרצים, אשר נתהוו אז באירופא.

ממלכת פרוסיא עמדה אז על פסגת גדולתה.  על ידי כבוש מדינת שליזיאה בראשית ימי ממלכת פרידריך השני נוספו אז היהודים במדינה זו על עבדי המלך.  במדינת שליזיאה היו היהודים צפויים אלי גרוש כללי טרם לכדה מלך פרוסיא, ואפילו אם היו מבטלים את הגזרה, כאשר בטלוה במדינות ביהם ומהרן, הנה על כל פנים היה אחר כן מצב היהודים רע מאד, באופן כי חסותם בצל המלך פרידריך השני – עם כל גזרותיו הקשות של המלך הזה – היתה להם לתשועה גדולה, והנסיון יוכיח בראותנו את התפתחות היהודים בשליזיאה לעומת אחיהם בביהם ומהרן.  על כל פנים הוטב מצבם האיקונומי בחסותם בצל ממלכה אדירה, אשר הלכה וגדלה משנה לשנה בכבודה המדיני ובהתפתחותה האיקונומית.  בסוף שנות המאה הי"ח גדלה ממלכת פרוסיא והתנשאה מאד לרגלי השלום שנעשה אז בין פרנציא ובין מדינות גרמניא (יום ה' אפריל שנת 1795).  אמנם באו על ממלכת פרוסיא אחר  כך רעות רבות וצרות בסבת תנאי השלום ההוא, ואולם בימים ההם לא הביטו למרחוק וישמחו על נחלתם שפרה עליהם, כי הרחיבו את גבולות הארץ.  בימים ההם בא הקץ גם על ממלכת פולוניא, וכנודע נאחזה מלכות פרוסיא בחלק ממדינות פולוניא לפנים.  מסבה זו נתרבו היהודים בארץ הזאת, באופן אשר לא שערוהו בימי המלך פרידריך השני.  שאלת היהודים בפרוסיא היתה בסבת המאורעות לשאלה חשובה אמד, אשר כמה פרטים נכבדים של הממלכה הזאת היו תלויים בה.  בראש המשתדלים לטובת היהודים להרחבת זכיותיהם עמד כמובן גם הפעם דוד פרידלנדר, שהרי שקד האיש הזה על טובת אחיו בגופו ובממונו וגם היה נכבד מאד בעיני שרי הממשלה ובעיני המלך בגלל עשרו וישרו, בגלל נדיבות רוחו ושמו הטוב ההולך למרחקים.

ואולם הענינים נשתנו בינתים לרעת היהודים.  אז בראשית שנות התשעים להמאה הי"ח היה כבוד הדעות הפילנתרופיות, אשר יצאו מפרנציא, גדול מאד, ובכל הממלכות והמדינות התפלאו והשתוממו ביראת הכבוד על הדעות הנעלות והנשגבות האלה.  ביחוד קלסו אותן בממלכת פרוסיא, אשר מצאה גם תועלת מדינית בתהפוכות האלה, שנעשו בארץ פרנציא.  ידוע הוא, כי ציר ממשלת פרוסיא בפאריש (מרקי לוקיזיני) התערב עם ראשי הכת הריפובליקנית בפרנציא, ובכלל ראו מצד ממשלת פרוסיא בעין יפה את כל השנויים האלה, כי נחלש כח המלכות בפרנציא.  כי על ידי זה הופרה מחשבת ממלכת אוסטריאה, אשר בעת נשאית מרים-לואיזה בת הקיסרית מרים-תיריזיאה להמלך לואי הי"ו מפרנציא חשבה הדיפלומטיא האוסטרית לקשר בזה את שתי הממלכות אשה אל רעותה – לרעת פרוסיא.  כה היו הדברים נמשכים עד שנת 1792;  ואולם בעת ההיא הטו ווילנר ובישופסווירדר את לב המלך לשנא את העם הצרפתי בגלל הנהגתו האכזרית עם המלך האומלל, ואז נתפרדה החבילה בין הרפובליקא ובין פרוסיא.  עם כל זה היו עוד טובי עם פרוסיא, ובפרט המלומדים והמשכילים, נוהגים כבוד בדעות החפשיות של העם ההוא.

כאשר עלה המלך פרידריך ווילהלם השלישי לכסא בטל אמנם את החוקים המעיקים אשר חקקו ווילנר ובישופסווירדר אבל גם הוא הביט בעיני חשד על כל הנעשה בארץ פרנציא, ובינתים נקעה גם נפש המשכילים מהעם הזה, אשר בימים ההם נדמה בכל מעשיו ממש למצבו המוסרי בימינו אלה.  למראית עין היתה שם הריפובליקא נהוגה, ואולם על פי האמת משלו אז מתי מספר ממשלה בלתי מגבלה.  והאנשים האלה היו פורעי מוסר ונלוזי דרך הישרה, גנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם, באופן כי ההנהגה המדינית של הימים ההם היתה למשל ולשנינה בעמים.  מצד השני לא היה עוד מקום לממשלה רפובליקנית – אפילו למראית עין – וכבר התעתד שנוי נמרץ, לשים קץ לכל התעתועים האלה.

בהיות כי חסר כבר כבוד הריפובליקא בעיני המשכילים בכל ארצות אירופא לכן לא היתה עוד דעת הקהל טובה כל כך להטבת מצב היהודים כמקדם.  השנים האחרונות של המאה הי"ח הן סוף תקופה שלמה בנוגע להתפתחות היהודים באירופא.  הדעות הפילנתרופיות הפסידו ערכן ובמקומן באה ריאקציא רוחנית ומוסרית, אשר הרעה מאד לישראל.

המלך פרידריך ווילהלם השלישי לא הראה אז עוד פנים זועפות ליהודים;  אדרבה, בראשית ימי ממלכתו הסביר להם פנים.  אבל האנשים הקרובים לו, אשר הכירו את תכונת רוחו, ידעו תיכף, כי אין נפשו לשנויים נמרצים בסדרי הקבוץ המדיני.  גם דוד פרידלנדר ראה ונוכח, כי הטבת מצב היהודים לא תצא לפעולות אדם בימי המלך הזה, אם לא יעשה שנוי גדול מצד היהודים.  בין כה וכה הלך מספר היהודים, אשר חכו לגאולה, הלוך ורב.  רבים מבני הנעורים שקדו על למודים שונים ויאמרו להנות מעמלם בהספחם לאחת הכהונות של הממשלה.  ובכלל היה הדבר קשה מאד, כי אנשים עשירים, אשר חנכו ברוח ההשכלה האירופאית, וגם עושר וגם כבוד בביתם, יהיו נחשבים כגרים בארץ מולדתם ויחיו על פי חוקים מעיקים מאד,  אשר עליהם ישאו חרפה.  בימים הראשונים היה לכל הפחות לב העם טוב אל היהודים;  ואולם בסוף שנות המאה הי"ח נשתנה גם הדבר הזה.  עושר היהודים העיר קנאה ושנאה בלב רבים מהנוצרים, וביחוד גדלה אז "מכת סופרים" בפרוסיא, כלומר, כי נתרבה מספר הלבלרים, אשר עשו את עטם קרדום לחתור בו, וכדי לראות פרי טוב בעמלם התמכרו לעשות הרע, לכתוב ספרי קלון ובוז נגד היהודים, בידעם כי למאכל תאוה כזה נושא העם את נפשו.

לבני הנעורים בדור ההוא חסר כבר כח הסבל, לשאת הכל בדומיה, כאשר עשו אבותיהם לפנים.  הם חונכו בהשכלה האירופאית והרגילו להיות אדם בעיניהם, ומצד השני חסר להם החנוך הדתי, למצוא בדת מורשה נוחם לכל המאורעות המעציבים, לחזק את לבם באלהים בכל התלאות המוצאות אותם.  ובהיות כי נואשו מתקוה עשו את הצעד האחרון – הם יצאו מדת מולדתם לבקש חסות בדת השלטת.  ביחוד עשו כזה בתולות ישראל במדה רבה מאד, למען הנשא לאנשים נוצרים.  רגילים הסופרים לספר, כי בנות ישראל עזבו אז את דת אבותיהן בבוז ושאט נפש ברוב קלות דעתן.  ואולם האמת תחייב אותנו להודות, כי מקצתן עשו כזה לא בקלות דעת, אלא אחר מלחמה פנימית קשה, ואין ספק לנו, כי כמה מאורעות כאלה היו טרגדיות מעוררות עצב חמלה בלבנו, כאשר נספר להלן.

נודע הוא, כי על פי הרוב נשאו בנות העשירים לאצילים ממרום המדרגה, ואלו הנשים מבנות הדור ההוא, אשר המירו את דתן, נספחו אל משפחות כבודות מאד, מרום עם הארץ, וכמעט כל משפחות האצילים מ"הספירות העליונות" יתיחסו כעת על משפחות יהודים מבני הדור ההוא.  ואולם אם אמנם היה העושר והכסף הרב סבה גדולה ל"נשואי תערובות" האלה, הנה כל האומר, כי רק הכסף הביא לידי כך, אינו אלא טועה.  הבתולות העבריות הצטיינו אז בטוב טעמן ובמתק שיחתן וביפין, ועל הכל בחנוכן הטוב, ובודאי עלו בזה על בנות עם הארץ, אפילו העשירים.  ההשכלה קבלה בימים ההם צורה אחרת לגמרי מהרגיל כעת בדורנו.  אז לא היתה עוד "התכלית" עיקר ההשכלה, באופן כי כל אדם ילמד את המקצוע המדעי, שעתיד הוא להמציא לו את פרנסתו, ולא יותר.  אז רחפה רוח אצילות יחידה במינה על פני ההשכלה.  המשכילים והמלומדים היו רגילים להאסף בית איש יומו, לעסוק בשיחות נאות, בדברי פיוט ושירה, בדעות פילוסופיות.  ביחוד הצטיינו בתי היהודים המשכילים בדבר הזה, ולא בעשרם לקחו לב עם הארץ, אלא בטוב טעמם וברוחם.  לא רק אצילים שירדו מנכסיהם לקחו להם מבנות ישראל העשירות לנשים, אלא כמה אצילים עשירים לקחו להם מבנות ישראל עניות לנשים, יען כי מצאו חן בעיניהם בשכל מליהן.  יודעים אנו, כי כמה מהן חשבו מחשבות, טרם המירו את דתן, להגיע אל המטרה המבוקשת באופן אחר.  אבל לבסוף ראו ונכחו, כי אין עצה ואין תחבולה אחרת, אלא להתנצר.  כאשר פרסם דוד פרידלנדר את מכתבו הגלוי לטילר חכו רבים מהיהודים מבני הדור הצעיר לאחרית טובה, כי יקבל טילר את הצעת פרידלנדר בסבר פנים יפות.  ואולם כאשר השיב הכהן הזה את פני המציעים ריקם, אז אבדה להם כל תקוה, והדבר התפתח על פי הכרח הסבות.

הדבר הזה, כי ימירו בנות ישראל את דתן להנשא לאצילים שירדו מנכסיהם ובכסף "כלותיהן העבריות" הם שבים לבנות את הריסות ארמנותיהם, הדבר הזה שכיח תדיר בימינו בארצות מערב אירופא.  כעת נאמר למאורעות האלה, כי אין בהם אלא הוללות ורעות רוח.  ואולם בעת ההיא היו על פי הרוב טרגדיא מעציבה מאד.  אז לא היו הפרטים אשמים בדבר הזה, אלא הכלל.  להבין את עומק הטרגדיא הזאת – זהו המכוון בחקירה ההסטורית, והבנה כזאת אפשר לנו רק אחר הסתכלות אוביקטיוות בפרטי המאורעות האלה, בעת נדע את סבתם ומסבתם, בעת נכיר את ההשפעה המוסרית והחמרית של מקרי הימים ההם, אשר אי אפשר היה להיחיד להמלט ממנה.

דוד פרידלנדר, אשר נולד על ברכי אב ישר ותמים בכל מעשיו ואשר בנעוריו ראה והכיר עוד את תוקף הדת הישראלית וערכה בתור חנוך מוסרי, הוא האריך ימים לראות גם בחרבן היהדות.  על ידי השקפתו הרציונליסטית בא לידי מסקנא, כי אין שום תועלת בקיום המצות המעשיות, ואולם מצד השני חזק בלבו עוד רגש האהבה לדת מולדתו.  גם בעת יחם לבו לדבר סרה במנהגי הדת הישראלית, אשר לפי השקפתו לא היה להם עוד מעמד בימיו, גם אז הוא שב בגעגועים גדולים אל היהדות, ומבלי משים עולים זכרונות כאלה בלבו והוא מתרפק באהבה וחמלה גדולה על דת מולדתו.  במעט פסיכולוגיא נבין את הדבר הזה, רעיונות כאלה יעלו כעת על לב כל איש משכיל.  להאשים את פרידלנדר על הדבר הזה – זאת היא השקפה גסה בלי שום בחינה פסיכולוגית.  עיקר הטרגדיא נמצא בזה, כי בתקופה כזאת, הרת תהפוכות נמרצות, לא נמצא איש גדול ובעל רוח כביר, אשר ברוחו החזק יקבץ נדחים, "לחזק את הנחלות, לרפאות את החולות ולבקש את האובדות".  זאת היא טרגדיא הסטורית, ואולם נושא הטרגדיא הזאת איננו פלוני או פלוני, אלא האומה הישראלית, אשר "באה עד משבר וכח אין ללידה".

דוד פרידלנדר ראה, כי תקותו לא באה בדבר הטבת מצב היהודים, גם הריפורמציון הדתית, אשר אליה נשא את נפשו, לא נהייתה, ומצד השני המשכילים הולכים ועוזבים את מקור מולדתם.  במצב זה הרה והגה לבו את המכתב הגלוי הנודע, אשר עשה בזמנו רושם גדול, ומאז הרבו הסופרים לדבר בו, על פי הרוב, בלי דעת את המכתב אלא מתוך אותם הרשמים הקצרים, שהמציא לנו גרטץ בחלק הי"א של ספרו הגדול.

אין מן הצורך לפרט עוד הפעם את תוכן המכתב הזה[33].  אבל תמציתו נוכל להעמיד על מאמר אחד:  בדעת פרידלנדר היתה אז, ליסד כתה דתית חדשה, היינו, יהודים אשר במקצת יקבלו עליהם את הדת הנצרת, וביחוד בחלק המעשי שבה, אבל לבלי לקבל עליהם רבי מעיקרי הדת בנוגע לאמונה שבלב.  כן לא כחד תחת לשונו, כי לא רק אל התועלת הרוחנית הוא מכוון, אלא גם לתועלת החמרית של בני עמו.  שהרי גם זהו חוב קדוש המוטל על כל אדם, לפנות לבניו את דרכם בחיים.  הוא מודה בפה מלא, כי חדלו היהודים המשכילים לקיים את הדת הישראלית בחלקה המעשי וכמו זרים נחשבו לדת מולדתם, אבל קשה להם על פי חנוכם לקבל עליהם את הדת השלטת בלי "פשרה" מצדה, כי תוַתֵּר על כמה מעיקריה.

ואולם אם גם נדין את פרידלנדר לכף זכות, ובכלל לא יהיה המכוון בחקירתנו לקטרג על אדם פרטי או ללמד עליו סנגוריא, נהנ אין ספק בדבר, כי התורה אשר שם פרידלנדר לפני בני עמו, היא תורת ההריסה והחרבן של עם ישראל, לא רק של היהדות בלבד.  ולא עוד, אלא הצעתו, אם היתה מתקבלת, היתה גורמת הפסד יותר מרובה לקיום האומה הישראלית מהמרת הדת של כמה יחידים.  כי אלו שעזבו את מחנה ישראל המעיטו רק את מספר בני האומה הזאת[34], ואולם על פי עצת פרידלנדר היתה שומה, להשבית את ישראל מהיות עוד גוי.  לכבודו נאמין, כי לא ידע בעצמו, להיכן הדברים מגיעים.

כאמור עשה הדבר הזה בימים ההם רושם גדול בישראל ובעמים[35]. תשובת טילר על מכתבו של פרידלנדר נודע כבר למדי.  בתשובתו זאת נמצאה עקיצה חדה כלפי הכותב וחבריו.  טילר יאמר עם הספר, כי שמח הוא מאד לראות את משכילי בני ישראל פורקים מעליהם את עול המצות המעשיות ובכלל הוא רואה התקדמות גדולה בישראל, מעת נגלה מנדלסזון, ותלמידיו הלכו בדרכיו.  ואולם מה להם לבני ישראל, לקבל עליהם את הדת החדשה?  אם כבר צרפו את דעותיהם בכור הבחינה והשכל וטהרו את היהדות מסוג המצוות המעשיות, הלא הגיעו כבר אל התכלית הרצויה, ומה להם עוד?  עם כל זה ראויה הצעתם לדרישה וחקירה בכבד ראש.  חלילה לו להשיב את פני הדורשים ריקם:  בתור כהן נוצרי הוא מוכן לקבל את הבאים אליו לדרוש את דבר האמונה הנצרת.  באמרם, כי הסירו מעליהם את עול המצות המעשיות, הלא נתקרבו כבר לתורת המשיח, שהרי זה היה התוכן המוסרי של הדת המשיחית, להפר את החוק, לבטל העול של המצות המעשיות.  ואולם לא רק את עיקרי הדת מחויבים לקבל, אלא גם תורתה.  וזאת התורה מחייבת להאמין גם בענין "סעודת הערב", אשר סודה גלוי, כי בא המשיח לגאול את כל המין האנושי על ידי תורת אמת אשר נתן ה' על ידו, ובתורה זו משותפים כל העמים בלי שום הבדל.  אם בזה יאמינו היהודים, הרי מוכן הוא לקבל אותם.  ואולם אם תסכים הממשלה לזה, להשוות את המטובלים באופן כזה עם יתר אזרחי המדינה – הדבר הזה איננו מסור בידו.  לפי דעתו הוא, טילר, היה מן הראוי, כי תחון הממשלה את היהודים, ולא תדקדק עמם כל כך בפרטים.  אבל כנראה אין רוח הממשלה נוחה מזה.  לעת עתה מוטל החוב על המשכילים בישראל לבלי לעזוב את אחיהם, אלא לדאוג להשכלתם ולהתקדמותם המוסרית. המחשבה הטובה אשר חשבו כעת תעמוד לדורות עולמים ובימים הבאים תציץ ותפרח ותביא תועלת מרובה.  על האנשים האלה, אשר מהם יצאה הצעה הזאת יֵאָמֵר אז: "דור ישרים יברך"[36].

עוד טרם נתפרסמה תשובת טילר ברבים וגם אחר כן יצאו יהודים ונוצרים להשיב על דברי האגרת של פרידלנדר, איש איש לפי הגות רוחו והשקפתו בענין הזה.  מצד הנוצרים חשובה לנו ביותר תשובתו של הכהן הנודע שלירמכר (אשר פרסם בעלום שמו).  הוא הבין אל נכון, כי מבעד לתלונותיו של פרידלנדר על היהדות נשקפת אהבה עזה אל דת מולדתו, אשר נטועה היא עמוק עמוק בלבו, ועם כל חפצו לעזוב את הדת הישראלית נשארו בלבו געגועים לה, אפילו לאותן המצות המעשיות, אשר לפי דעתו אין בהן שום תועלת מוסרית.  שלירמכר היה בעצמו בעל דת ולכן הבין את השפעת הדת, אשר חנוכה התמיד בעם ישראל שנות אלפים גם ידע, כי לא על נקלה יעקרו היהודים את הרגש הזה מלבם.  כן ראה נכוחה, כי לא תצא שום תועלת להדת השלטת, אם יכנסו היהודים בבריתה, כי בלבם ישארו יהודים כמקדם.  "אי אפשר לאדם, אשר חֻנך ברוח דת אחת, כי יעזבנה ויתדבק בדת אחרת" אמר שלירמכר.  הוא הודה, כי אפשר להיהודים, שיהיו אזרחים מועילים בארץ מולדתם, אבל איננו מאמין כי יהיו נוצרים באמת ובלב תמים.  לפי דעתו אין ההבדל הדתי העיקר אלא ההבדל הלאומי ובזה הלא גלה פרידלנדר את מצפוני לבו, בדברו על דבר האומה הישראלית (Judische Nation) ומצבה בעמים, שהרי בזה מצדיקים היהודים עליהם את דין הממשלה, אשר תמאן לתת זכות אזרחים לגרים בארצה.  די להיהודים לפרסם ברבים כי דינא דמלכותא דינא, ובמקום שיש מניעה לקיים חוקי המדינה מצד המצות הדתיות הם מבטלים את הדת מפני חוקי הארץ.  כן עליהם לפרסם כי אינם נושאים עוד את נפשם לקבוץ גלויות.  זה הוא העיקר בהבחן המדיני ולפי דעתו יש הבדל יותר גדול בין היהודים המאמינים בביאת המשיח ובין אחיהם הכופרים בו מאשר בין הנוצרים והיהודים ממין השני.  ולא זו בלבד, אלא אם יתנצרו היהודים המשכילים לא תצמח מזה שום תועלת להמדינה, כי אחיהם ישארו בדתם כמקודם.  אבל אם לא יפרו את האחוה ביניהם ובין אחיהם אז אפשר להם להשפיע עליהם כי יעזבו את מנהגיהם הדתיים המתנגדים לסדר המדיני.  בכלל לפלא בעיני שלירמכר, כי עוסקים חכמי ברלין בענין כזה בלי כבד ראש, מסתפקים בדברים שטחיים ואינם יורדים לעומק הדבר לברר אותו על תכונתו האמתית[37].

מצד היהודים נודעה לנו רק תשובה אחת אבל אין בה ממש.  ואולם ידוע לנו כי עשה מכתבו של פרידלנדר רושם גדול במחנה ישראל, ורבים מאנו להאמין, כי יצאו דברים כאלה מפי יהודי.  נודע הוא, מה שחקרו ההיסטורים בדבר, אם הודה פרידלנדר בפני אחיו היהודים, כי יצאה האגרת המדוברת מעטו או לא.  והנה נתפרסם בימים האחרונים מכתב אחד של פרידלנדר, אשר בו נמצא תשובה ברורה לשאלה זו.  אחד ממכיריו, ר' מאיר איגר מעיר גלוגא,  כתב לו, כי "דמוע תדמע בת עינו על השמועה שיצאה, כי פרידלנדר חבר את האגרת לטילר, המכלה עינים ומאדיבה נפש".  אחר כן הוסיף ר' מאיר זה לכתוב לפרידלנדר, כי עלץ לבו במאד, יען נודע לו, כי באמת לא פרידלנדר הוא מחבר האגרת הזאת.  על זה השיב לו זה האחרון (ביום ד' אוגוסט 1799), כי לא הבין בתחלה את סבת עצבונו וכעת אינו יודע, לשמחה זו מה עושה.  כל זה אינו אלא הבל ופטפוט דברים.  שהרי מה איכפת לאיש, מי חבר את האגרת, אלא העיקר הוא מה שכתוב בה.  "אני מודה בדבר, כי דעתי מסכמת עם דעת המחבר, ולכן מה לי לשאול לשמו".  בדבר הזה יש לדבר הרבה.  אבל מה יסכון וכוח דברים עם איש, אשר לא יבוא בראיות ומופתים אלא במליצות של "חלול השם", "כופר בעיקר", "נותן יד לפושעים" וכדומה.  -  מכאן נראה, כי בפירוש לא אמר פרידלנדר, שהוא בעל האגרת הזאת, אבל מצד אחר לא חטא להאמת להחליט, כי  אין דעתו נוחה מכל אלה הדברים.  מהאגרת הזאת של פרידלנדר לר' מאיר איגר נלמד עוד, כי הסב המכתב הגלוי לטילר רעש גדול במחנה ישראל, אפילו בין התמימים, והרב אב"ד בגלוגא-רבתי (ר' אברהם טיקטין) התפאר, כי מכין הוא חבור גדול,  להשיב לאפיקורס ולשום לאל כל אמריו.  בצדק שחק פרידלנדר על דברי התם הזה ובקש מר' מאיר איגר, כי ימהר לשלוח לו את החבור, אשר בו אמר המחבר, לרעות את כותב האגרת לטילר "במקל נועם" ולהשיג עליו "בטוב טעם ודעת".  עם כל זה עלינו לדעת, כי לא בוש פרידלנדר מדבריו עד ימי זקנה ושיבה, ובשנת 1819 אמר בחבורו על דבר הטבת מצב היהודים בפולוניא,  כי לא חזר מדבריו באגרת אל הכהן טילר, ולר' שלמה פליסנר אמר לפני מותו (כ"ה דיצימבר שנת 1834) כי "כוונתו היתה רצויה".

מיחוסו אל התפתחות היהדות בשנות המאה הי"ט ומפעולתו לטובת היהודים בפרוסיא בנוגע למצבם המדיני נדבר עוד בפרקים הבאים.

 

פרק רביעי: הנסיונות הראשונים

שנות המאה הי"ט.  קפאון בחיי היהודים במערב אירופא.  התהפוכות המדיניות.  בטול "מכס היהודים".  היהודים במדינות פרנציא.  מצבם במדינת אלזס.  יחוס היהודים אל המהומות בפרנציא.  עמאר ויעקב פרירא.  יחוס נפליון אל היהודים.  השנאה באלזס.  מחשבת הקיסר על היהודים.  אסיפת חשובי היהודים בפריש.  יחוס האסיפה הזאת אל הריפורמציון הדתית.  ענין התחתנות ישראל בעמים.  משפט הסנהדרין בדבר הזה.  מצב הענינים בפרוסיא.  פרידלנדר מתעורר לגדור פרצות היהדות.  חפצו למנוע בעד המרת הדת.  הצעתו לבטל את המצוות המעשיות למען קיים את התורה הישראלית.  מצב הענינים במדינות הקטנות בגרמניא.  ממלכת ווסטפלן.  ישראל יעקבזון.  וולף ברידנבך.  בטול "מכס היהודים" במדינות הקטנות בגרמניא.  בתי הספר בזיון וביולפנביטל.  סדר תפלה חדש.  הפעולה הריפורמטורית של יעקבזון.  הקונסיסטוריום בממלכת ווסטפלן.  יעקבזון משתדל ליפות כח הרבנים והשפעתם על הקהלות.

עברו שנות המאה הי"ח והשאיפה לריפורמציון דתית בישראל חדלה לפי הנראה לעשות פרי.  בכלל היו אז לישראל ימי ההריסה והחרבן, אבל ענין חיובי לא נראה בכל התקופה ההיא.  הימים לא היו מסוגלים לפעולה פנימית במחנה ישראל, בהיות אז עת פעולות נמרצות ומאורעות איומים חוץ למחנה, ובהכרח נמשכו גם עיני היהודים אל המאורעות האלה.  בממלכת פרוסיא וכן בממלכת אוסטריאה נשארו עניני היהודים כמו שהיו.  השנאה הכבושה בלב מושלי הארצות האלה אל "החדשות", אשר נעשו אז בארץ, הסבה את לבם, לבלי לשנות כלום במצב היהודים בארצם.  לכל היותר נוכל לספר, כי בעת ההיא בטלו מושלי גרמניא זה אחר זה את "מכס היהודים".  המשכילים בבני ישראל הוסיפו לצאת מדת מולדתם, ודבר זה – המרת הדת – היה שכיח תדיר, ובפרט בין בנות ישראל, כאשר ספרנו כבר.  האימנציפציון בשלמותה נתנה רק להיהודים בארץ פרנציא, ואולם ראוי לחשוב הרבה בדבר, למען לא נעריך ערכו יותר מכפי המדה הדרושה.  במדינות פרינציא לא נמצאו אז יהודים במספר רב, ובמדינת אלזס הנספחה אליה זכו היהודים אמנם בזכיות אזרחים על פי החוק, אבל הנוצרים (הגרמנים) שנאו אותם מאד, ובמצבם הקולטורי לא נהנו כל כך מזכיות האלה.

ואולם בראשית שנות המאה הי"ט נשתנו הענינים המדיניים באירופא תכלית שנוי.  מעת אשר התנשא נפליון לראש לעם צרפת רדה בעמים, וביחוד בעמי גרמניא, והפך את הסדרים הקדומים מן הקצה אל הקצה.  הוא שם קץ למלכות "רומי" (או יותר נכון "לממלכת רומא מיסודה של האומה הגרמנית"), זאת המלכות, אשר ענתה ורצצה את היהודים בזמן ארוך יותר מאלף שנה באופן מבהיל ונורא.  המושלים הגרמנים, אשר כל אחד ואחד משל בארצו ובמדינתו (לפעמים גדולה ככף איש) כמושל בכפה, וביחוד סרב להטיב במעט את מצב עבדיו היהודים, המושלים האלה תכו לרגלי הגבור הקורסיקני, אשר נתקיימו בו דברי הנביא:  "והוא במלכים יתקלס ורוזנים משחק לו".  גם על ממלכת פרוסיא הגאיונה עבר באחרונה הכוס, ובמלחמה על יד יינה (י"ד אוקטבר שנת 1806) נשבר גאון עוזה.

בחיי היהודים פנימה באו אומנם כמה שנויים.  כמעט כי נשתנו אז סדרי בראשית; סדרים עתיקים מימים קדומים בטלו ובמקומם בא סדר חדש, אשר לא שערוהו הראשונים.  באופן כזה אי אפשר היה, כי ישקוט עם ישראל על שמריו.  רוח חדשה צררה את רבים מהיהודים בכנפיה; השאיפה לחיים חדשים נכנסה אל לבם ודעות חדשות התפרצו אל מחנה ישראל באין מעצור.

המאורע היותר חשוב בתולדת ישראל של התקופה ההיא היה בלי ספק החזון הנפלא שנראה בראשית שנות המאה הי"ט בפאריש:  אסיפת חשובי הקהלות ממדינות צרפת והנספחות אליה, והסנהדרין אשר הושיב נפליון אחר כן, לפקח על עסקי הדת הישראלית ולהתאים אותה עם צרכי הזמן על פי התפתחות הענינים בימים ההם.  בעיקר החזון ההיסטורי הזה הן דבר מדיני יצוק בו, אבל אין ספק, כי נוגע הוא גם בכמה פרטים של הריפורמציון הדתית בישראל, אם כי לא היתה השפעתו מרובה כל כך, כאשר קוו היהודים בעת ההיא.  סבת המאורע הזה לא היה באהבת נפליון להיהודים ובחפצו להטיב להם, אלא אדרבה, אז נראה כבר סימני ריאקציא במקצוע זה, שהרי נודע כי רק המלשינות והשטנה על היהודים הסבו את ההצעה הזאת.  בכלל התפתחו הענינים בפרנציא ובהמדינות הנספחות אליה באופן מוזר, ועל פי טבע ההתפתחות הזאת לא היה להם מעמד בלי שנוי נמרץ.  בעת קמה המרידה במדינת פרנציא היה מספר היהודים הגרים בארץ ההיא מעט מאד, שהרי ערי מחוז אוויניון נחשבו אז עוד על ממשלת האפיפיור, וביתר הערים לא גרו יהודים רבים (הקהלה היותר חשובה נמצאה אז בבורדו).  רק במדינת אלזס, אשר עד ימי המרידה הגדולה נשארה בתכונתה הגרמנית, גרו יהודים במספר רב[38], ומצבם המדיני היה רע כביתר ארצות גרמניא.  המלך לואי הי"ו בטל בשנת 1784 את "מכס היהודים".  אולם ועד באי-כח-העם בפאריש, אשר זכה את היהודים בבת אחת בכל זכיות המדינה, לא עשה זה אחרי החקירה והדרישה בדבר, אלא הסכים לזה בתור אחד העיקרים היותר חשובים בתורת החופש האנושי.  המליצה גברה אז במדה מרובה מאד, וכאשר נשאלה שאלה זו בבית באי-כח-העם, לא דנו עליה בכבד ראש ועל פי החקירה במצב הענינים במדינות אלזס, אלא הסכימו לשמוע בקול המליצות האלה.  מובן מאליו, כי לא היה בכח הסכמת הועד הזה, לעקור מלב הגרמנים באלזס את השנאה הכבושה לישראל זה שנות אלף.  ומצד השני נודע לנו על פי הנסיון, כי אימנציפציון מדינית בלי אימנציפציון סוציאלית היא לא לעזר ולא להועיל, דוגמת הדבר שרואים אנו בימים אלה בגליציא ובמדינת אלגזייד.

בנוגע לשתוף היהודים בחיים המדיניים של עם צרפת, הנה בימי המהומה לא נודע לנו מזה הרבה.  רק שני יהודים "הצטיינו" אז:  עמאר ויעקב פרירא (שניהם ספרים או פורטוגיזים).  עמאר היה חבר לרובספיר והשפיע על זה במדה מרובה.  הוא היה איש אכזרי וממהר לשפוך דם (המדה הזאת נמצאת בין היהודים הספרדים בשעור גדול והיא בלי ספק תולדת החנוך הקולטורי של עם אספמיא) והשפעתו על רובספיר נכיר ברוב החללים, אשר נפלו בימי הזעם האלה.  עמאר היה אחד הקנאים האיומים של כת "היעקבים" הידועים, ובבחינה ידוע עלה באכזיותו גם על סינט-יוסט, שהרי זה האחרון היה משוגע לדבר אחד וכל מה שעשה (או יותר נכון מה שיעץ לעשות) היה על פי שיטה למודית, אשר הלך בה עד הקצה האחרון.  לא כן עמאר.  הוא היה איש מעשה, ושפיכת דמים היתה חביבה עליו כעין שעשועים, דבר אשר בו "הצטיינו" כמה מכת היעקבים.  יעקב פרירא לא הצטיין כל כך, אלא היה אחד "היעקבים" הנבלים, אשר כלי חמס מכרותיהם, כי עשו להם שפיכת דמים למין עסק, לשפוך דמי אנשי חרמם כמים בלי שום התפעלות יתרה.  בנפול רובספיר ביום ט" טירמידור (27 יולי שנת 1794) נפלו גם האנשים האלה.  עמאר הומת בו ביום שהומת רובספיר ויעקב פרירא למחרתו.

באופן אחר לא הצטיינו היהודים במדינת פרנציא בעת המהומות.  במדינת אלזס סבלו הרבה מתגרת ידי היעקבים, אשר אמרו להעבירם על דתם ולמנוע אותם מלחוג את פסחם ולשבות את שבתם.  עם כל זה עברו הימים הרעים האלה, ובערך אל מצב היהודים ביתר ממלכות אירופא היה מצבם במדינות פרנציא משובח מאד.  ביחוד הרגישו זאת באלו המדינות, אשר נקרעו בימי הנצחונות של עם צרפת מגרמניא ונספחו אל פרנציא.  שם יצאו היהודים משעבוד לגאולה ומאפלה לאור, כי סוף סוף נשתוו בזכיותיהם המדיניות אל יתר יושבי הארץ, אם כי נמצאו עוד כמה גרמנים, אשר הרחיקום מעליהם בחברה הסוציאלית.  עם כל זה יש לנו עדות נאמנה, כי גם במקצוע זה הוטב הדבר מאד, והשכל מחייב, כי מעת שהיו היהודים לאזרחי המדינה בטל בלב רבים מהנוצרים אותו המשפט הקדום שהיה להם מקודם על אודות היהודים.  מטעם זה נבין את גודל החבה, אשר חשו היהודים במדינות האלה להסדרים החדשים.  יותר נתפלא על החבה העצומה, אשר הראו היהודים לממלכת פרוסיא ביום נפלה.  הם אשר לא זכו להנות מטובה בשלותה התאבלו בכל לבם על חרבנה.  כל טובי המדינה נתנו אז עדיהם על היהודים, כי הצטיינו אז באהבתם לארץ מולדתם במדה מרובה.

במדינת אלזס לא שבתה השנאה לישראל כל הימים ההם, ואחר אשר עברו ימי ההתלהבות הראשונה שבו הגרמנים אשר במדינה הזאת לצרור את היהודים בנכליהם ולבקש רעתם.  ויהיו דבריהם לפני הקיסר נפליון הראשון, להלשין על בני ישראל ולספר בקלונם, כי רעים וחטאים הם ומוצצים דמי יושבי הארץ הנוצרים כעלוקות.  ביחוד גדלה צעקתם על דבר נשך היהודים, אשר הם מרבים לקחת מאת הנוצרים, ואלו עושים להם את אחוזותיהם אפותיקי, באופן כי לבסוף יונו אותם היהודים מאחוזותיהם.  כבר ביום ו' מרט שנת 1806 צוה נפליון על שר הממשלה הממונה על עניני דת ודין בממלכה, לפקוד על ועד-הממלכה לעניני משפטים וחוקים, כי יחקרור וידרוש זה בדבר, אם היה מהראוי והמועיל:  א) לבטל את כל תעודות אפותיקי אשר בידי היהודים נושכי נשך;  ב)  לקבוע חוק, אשר על פיו יאָסר להיהודים להלוות באפותיקי;  ג)  מיום הראשון לירח יאנואר לא תהיה זכות אזרח ליהודים, אשר אין להם שום רכוש ואחוזה, והם יגורו בארץ רק על פי תעודה מיוחדת אשר תנתן להם על זה.  החוקים האלה צריך לקבוע ביחוד בנוגע להיהודים, אשר באו ממדינות גרמניא ופוליניא[39]. – על הפקודה הזאת מהר הועד לעשות דבר הקיסר ולהשיב אותו דבר (כנראה מדברי הקיסר בפקודתו מיום השלשים לירח מרט) בחיוב על השאלות הנזכרות במכתבו מיום ו' מרט, ואז צוה הקיסר לקרוא ביום ט"ו יולי של השנה הזאת (1806) אסיפה של חשובי הקהלות ונכבדיהן, לפקח על דבר הטבת המצב המוסרי של אחיהם ולהציע עצות, באיזה אופן יש להרגילם בדרך ישרה ולהרחיקם מעול ומרמה ומכל המדות המגונות, אשר דבקו בהן בטלטול הגלות.

כידוע התחילה האסיפה הזאת, אשר עשתה בתחלה רושם גדול בעולם היהדות, ביום כ"ז יולי שנת 1806 (ולא ביום ט"ו יולי, כאשר יעד הקיסר מראש).  על פי בקשת הקהלות באיטליא נאות להן הקיסר, כי ישלחו גם הן באי כחן אל האסיפה.  בין הי"ב שאלות, אשר הציעו לפני הנאספים מטעם הקיסר היו גם כאלה, אשר נגעו בעיקרים דתיים של היהדות[40], ולפי הנראה היו להקיסר יועצים מבני ישראל בדבר הזה, אשר מבית מדרשם של המשכילים בברלין יצאו ועל פיהם ערך הקיסר את שאלותיו[41].  השאלה היותר קשה להפתר היתה זו של נשואי-התערובות, אשר לרגלה היה וכוח נמרץ בין חברי הועד.  כי מצד אחד היה עוד הרגש הדתי והלאומי חזק בלב רוב הנאספים וקשה היה להם להחליט דבר להתיר נשואין כאלה "כדת משה וישראל"; ואולם מצד השני השתוקקו לעשות כדבר נפליון, אשר כפי הנראה אבה בנשואי התערובות כאלה.  וכנודע באו אחר שקלא וטריא ארוכה לידי החלטה צודקת לשני הצדדים וגם הסנהדרין הסכימו להחלטה זו, אשר לא התירה את נשואי-התערובות, אבל הקילה אותם[42].

ההשפעה הממשית של המאורעות האלה בנוגע להתקדמות הריפורמציון הדתית היתה מעטה מאד.  עיני היהודים בארצות המערב היו נשואות לתוצאות האסיפה הזאת ולפעולת הסנהדרין שהושיב נפליון אחר כן; אבל באמת לא ישבו בסודם אנשים מצויינים ברב כשרון, אשר יעשו גדולות ונצורות, וגם לא היתה השעה מוכשרת לפעולה נמרצה.  בסוד הריפורמטורים בברלין (במסבת פרידלנדר וחבריו) הביטו בשאט נפש על כל המעשים האלה ולא קוו מהם הרבה.  דבר טוב נמצא במשכילי ברלין, כי לא השתוקקו מעולם לריפורמציון דתית, אשר יכפו על היהודים שלא בטובתם, וראשי המדברים בכתה זו, פרידלנדר ובן-דוד, חוו דעתם בלי הרף, כי לא תהיה אחרית טובה לריפורמציון כזאת, אשר לא תולד ברוח העם מאליה.  לכן לא שמחו לקראת ה"בשורות הטובות", אשר באו מפאריש ולא נבאו להן עתידות טובות.  ולא זו בלבד, אלא כי פרידלנדר נתעצב אז לראות את העזובה בקרב ישראל, כי יצאו אז רבים מדתם, או כי הכניסו לכל הפחות את בניהם בברית הדת השלטת.  בשנת 1811 כתב להשר הרדנברג על אודות הדבר הזה, אשר לפי דעתו הוא שורש פורה ראש ולענה בנוגע להנהגה המוסרית של היהודים.  זה כחמש או שמונה שנים, אמר במכתבו לפני שר הממשלה, המירו רבים מהיהודים את דתם בברלין, קנינסברג וברסלא ואחרית הדבר מי ישורנה[43].  בכלל גברה בלב פרידלנדר לעת זקנתו אהבתו לעמו ולמולדתו.  בעוד כי רבים מאחיו המשכילים קוו לגאולה שלמה רק באמצעות הריסת הדת הישראלית (וכנודע היתה גם עצת לוי – או ליב – בן הרב ר' שאול ברלין, ונכדו של הרב ר' הירשל לווין אל אחיו היהודים, כי יעזבו דתם לטובת "האחוה האנושית"), נתן פרידלנדר בימים ההם אל לבו לעמוד בפרץ ולהלחם בעד הגאולה המדינית של בני דתו, בלי לתת את הדת כפרה.  ואין ספק, כי החוק מיום י"א מרט שנת 1812, אשר לפי שעה עשה בקשת היהודים לכל הפחות לחצאין, נולד רק על פי השתדלותו הנמרצה.  עד זקנה ושיבה, גם אחרי אשר קמה ריאקציא חזקה נגד היהודים משנת 1815 ואילך, לא חדל מלהלחם לטובת בני עמו בכל כחו, אם כי לא זז מדעתו, כי באה כבר העת, לבטל את המצות המעשיות של הדת הישראל, אשר אין להן עוד מעמד בזמן הזה.  "המצות האלה, אשר היו בראשית הוסדן מצות הזכרון, חדלו כבר להזכיר עוד לעושיהן את למודי המוסר שהיו קשורים בהן בתחלה, ובאופן כזה תצוה לנו הדת בעצמה, כי נבטל את המצוות, אשר כבר בטל טעמן".

______________

המאורעות המדיניים של הימים ההם השפיעו באופן אחר על התקדמות הריפורמציון הדתית, לכל הפחות בהתחלה פורתא באחת המדינות בגרמניה.  הסנהדרין, אשר הושיב נפליון, לא עשה כלום, אלא ברא את הסדר של ההנהגה הדתית במדינת פרנציא, הוא הקונסיסטוריום, אשר לא פעל כלום לטובת התפתחות היהדות עד היום הזה.  דוגמתו נוסד בימים ההם במדינת ווסטפלן בגרמניא.  אחר הנצחונות הגדולות אשר נצחו חילות נפליון על חיל פרוסיא בשנת 1806 בא הקרץ על הממלכה הזאת ובשלום טילזיט (מיום ז' יולי שנת 1807) נקרעו כמה מדינות מעליה ונספחו על ממלכת הקיסר, או כי נהיו למראית עין למדינות עומדות ברשות עצמן ובאמת משל נפליון עליהם בגאון עזו.  אחת המדינות האלה היתה ממלכת ווסטפלן, אשר יסדה הקיסר מחדש והמליך בה את אחיו הצעיר יירוס.  כנודע לא ידע המושל הזה מאומה מכל הנעשה בממלכתו, כי רק להתענג ולרדוף תאות בשרים היו כל מעיניו.  זולת זה הנהיגו בארצו אותו הסדר המדיני שהיה נהוג בפרנציא בימים ההם.  גם על היהודים במדינה זו השפיעו המאורעות האלה, כי נתנו להם כל זכיות המדינה, וההנהגה הדתית קבלה אותו הסדר שהיה קבוע אז בפרנציא.  בראש הקונסיסטוריום עמד בתור נשיא הגביר ישראל יעקבזון, והוא נכנס בעובי הקורה, להנהיג תקונים דתיים במדינת ווסטפלן.  ואולם התקונים האלה לא היו בעצם הדת אלא בסדריה החיצוניים.  כי באמת לא היה יעקבזון שואף לשנויים במנהגי הדת, ובדבר הזה נפרד מדוד פרידלנדר, אשר קרא לו להתיעץ עמו על דבר הריפורמציון הדתית.  פרידלנדר השתדל על פי השקפתו לטובת הריפורמציון הדתית בבטול כמה מצות דתיות, להעמיד את הדת הישראלית על יסוד הרציונליזמוס, אשר היה נתון לו בכל לבו ונפשו כל ימי חייו.  ואולם יעקבזון לא חשב כזה.  הוא לא היה רציונליסט, אלא סוחר עשיר ומשכיל, אשר נתן אל לבו, להנהיג סדרים נכונים בבית התפלה, בעבודת האלהים בצבור ובחנוך בני הנעורים.  שאיפותיו של יעקבזון היו נוחות ומרוצות יותר, ולכן הסכים לו גם בית דינו, הלא הם רבני הקונסיסטוריום, וביחוד הרב ר' מנדל שטינהרדט, אשר נכנסו כבר אל לבו קצת מהדעות החדשות.

ישראל יעקבזון (נולד בעיר הלברשטדט ביום י"ז אוקטובר שנת 1768) היה עשיר מופלג ונדיב הלב וגם נכבד מאד בעיני שרים ונכבדים.  על פי השתדלותו ובסיוע רב מצד ידידו וולף ברידנבך[44], בטלו רוב המושלים הקטנים בגרמניא את "מכס היהודים" הנודע, אשר העטה חרפה מרובה על בני ישראל בגרמניא וגם העיק עליהם מאד, וביחוד במדינות האלה, אשר מעיר לעיר ומהגמוניא להגמוניא עמד מוכסן לגבות את המכס הזה, כאשר ספרנו כבר למעלה.  בשנת 1801 יסד יעקבזון מכספו בעיר זיזן (Seesen) במדינת ברוינשוויג את בית החנוך הנודע, העומד עד היום הזה לתהלה ולתפארת.  בבית הזה (בית חנוך ובית ספר כאחד) קבלו גם תלמידים נוצרים, דבר אשר היה חדוש גדול בימים ההם.  קרוב הדבר, כי לעצתו עשה גיסו יצחק הירץ שמשון כמהו ויסד בוולפנביטל (במדינת ברוינשוויג) את בית הספר (גם כן בצרוף בית חנוך) הנקרא על שמו עד היום הזה וממנו יצאו שני גדולי ישראל:  יוסט וצונץ.

ישראל יעקבזון לא הלך בתקוניו, אשר אמר לעשות, בגדולות ובנפלאות, אלא הסתפק במועט, בענינים הכרחיים ביותר.  כשם שעמל לטובת החנוך של בני הנעורים, דבר אשר היה בו בודאי צורך גדול בימים ההם, כן שם לבו להטבת הסדרים בבתי התפלה, אשר גם זה היה אז דבר בעתו.  האמת היא, כי בשנים האחרונות היה סדר התפלה לגועל נפש לכל איש תרבותי, וכל האיש המתעקש בזה, לתלות דוקא הסרחון בהמתקנים, עוצם בכוונה את עיניו מראות האמת.  הן אמנם כי הוכיח הנסיון, כי תרופת המתקנים למכה זו לא היתה בדוקה ולא הביאה תועלת.  ואולם לפי זה נאמר, כי טעו בתרופתם, אבל המחלה היתה בודאי צריכה לרפואה.  בבית התפלה בעת ההיא לא היה שום סדר, אלא בשעת התפלה, בעת כי שליח הצבור היה משמיע "מנגינותיו", היו "המתפללים" מרבים בשיחה, בדברי ריבות ובנערות, היו רצים ממקום למקום, משתעשעים זה עם זה ומתלוצצים זה בזה.  וגם בימים, אשר היו שעשועים כאלה עצורים להם (כמו ביום כפור), לא היה שום סדר בתפלתם למשוך את הלב, אלא צעקות מעורבבות זו בזו.  בית התפלה להיהודים ("יודנשול") היה לשיחה בפי הבריות על רוב הקלקול שבו ובפרט על רוב הצעקה והגערה וערבוב הקולות שהיו רגילים שם.  אפשר לנו להסביר את סבת הדבר, איך נהיה כזה בישראל.  אבל בידענו סבת מחלה אחת הלא עוד לא רפתה מעלינו.  והנה כל הימים, אשר היו היהודים סגורים בין חומות הגיטו ודבר לא היה להם בעניני תרבות וקולטורא עם איש מבני הנכר, לא היו מרגישים בתוקף המחלה הזאת.  אבל בסוף שנות המאה הי"ח אם לא בטל הגיטו החמרי, הגיטו הרוחני בטל בודאי.  בני הנעורים מישראל היו מצויים גם מחוץ לחומת הגיטו וכבר היה להם טוב טעם ודעת, ותקע נפשם מענינים כאלה, באופן כי הוקירו את רגליהם מבתי התפלות אשר שממו כבר בעת ההיא.

יעקבזון נתן אל לבו לתקן את המעֻוָת הזה.  החסרון היותר גדול במעשיו היה, כי בהיותו איש בלתי מלומד כל כך לא חשב הרבה בדבר, אם הסדרים, אשר הוא אומר להנהיג בבית הכנסת, מתאימים הם לעבודת ה' בצבור של הדת הישראלית.  הוא ראה את בית התפלה לנוצרים והנה הכל הוא מתוקן ויפה.  הכהן עומד על דוכנו ודורש להעם, העוגב משמיע את קולו הלוקח נפשות בזמרתו הנעימה והחודרת ללב השומעים, העם עומד בחרדת קדש בבית התפלה ומתפלל בהדר זמרה בצבור; ביחוד התפלא על זה, כי יודע כל פרוטסטנטי לכוון את קולו במקהלות עם הצבור, כי כן הסכין מנעוריו בזמרה הדתית.  יעקבזון ראה את זה וחשב בלבו, כי מצד דין תורה בודאי אין עכוב בדבר, להנהיג סדרים כאלה גם בבית הכנסת.  ובאמת כל פרט ופרט בפני עצמו אין בו שום דבר של פקפוק.  וכי אסור לבני ישראל להתפלל בצבור בשירה נעימה?  או לרב ודרשן כי ידרוש לפניהם דברים כבושים בשפה צחה ונמרצה?  ואפילו העוגב, אשר עליו נלחמו אחר כן ביותר, אין בו באמת ענין קשה כל כך וכבר היה נהוג בעדת פראג לפני כמה מאות שנה, ולא מצא בו איש עון גדול מנשוא.  עם כל זה עלינו להודות, כי אמנם היו הפרטים צודקים וישרים בפני עצמם, אבל "הכלל העולה" של התקונים האלה היה רק חקוי של סדרי התפלה הנהוגים בכנסיה הפרוטסטנטית, וזה גרם, כי קבלה הריפורמציון הדתית אחר כן צורה פרוטסטנטית.

עוד טרם נוסדה ממלכת ווסטפלן ובטרם היה יעקבזון לנשיא הקונסיסטוריום בממלכה החדשה הזאת עשה התחלה פורתא בדבר התקונים הדתיים.  בבית החנוך אשר יסד מכספו הקים כמובן גם בית כנסת לתלמידי הבית.  שם הנהיג את סדר התפלה בנוסח החדש, אם כי לא שנה אף במעט ממטבע שטבעו הקדמונים בתפלת ישראל.  השנוי היה רק בחיצוניות הדברים, דבר אשר בפני עצמו לא נמצא בו שום חסרון.  הוא הנהיג סדרים נכונים – הדרת קדש – בבית התפלה, שירים על פי זמרה מתוקנת ומסודרת בטוב טעם ודעת, ובשעת התפלה עלה על הבימה לבוש "בגדי קדש" כאחד הכהנים בפרוטסטנטים, להטיף לשומעיו דברי מוסר ותוכחה בשפה צחה[45].  עם כל זה היה הדבר חדוש גדול בימים ההם, כי לא הסכינו לו מימים מקדם.  רבים מהקרובים והרחוקים דברו במאורע המפליא הזה, ביום חנוכת הבית השמיע הפעמון של בית התפלה להנוצרים את קולו – קול המון חוגג.  אחות הדוכס מברוינשוויג נתפעלה כל כך לדבר הזה, כי כבדה את ישראל יעקבזון בזר פרחים גם יסדה שיר לזכר המאורע הזה.  את סדר החגיגה פרסם יעקבזון בדפוס וגם הודיע מכל זה להקיסר נפליון. כי עשו הדברים רושם על הקיסר – זאת היא השערה רחוקה מאד.

ואולם כאשר נוסדה ממלכת ווסטפלן מצא יעקבזון חן בעיני הממשלה החדשה, אשר נתנה אותו עליון על כל עניני היהדות במדינה ההיא, גם מסרה בידו דבר הקונסיסטוריום הישראלי, אשר אמרה להנהיג בארצה.  סדר הקונסיסטוריום איננו נוגע כלום בתולדת הריפורמציון, אפילו אם נזכיר את ענין הדרשה בשפת גרמניא צחה ודבר "הקונפירמציון" (כי יברך הרב בפומבי את הנערים והנערות שנעשו "בני עונשין").  דברים האלה הם קלי הערך מאד, ולא בחכמה התנגדו להם "החרדים לדבר ה'", כאלו היתה השפה הנלעגת, אשר בה דרשו הרבנים עד העת ההיא, אחד העיקרים של הדת הישראלית.  פעולת יעקבזון בעניני הקונסיסטוריום היתה רצויה מכמה פנים, כי שם לבו להנהיג סדרים נכונים בשלטן הקהלות וביחוד לפרוק עול החובות העצומים מעליהן.  כי בימים האלה היו רוב הקהלות עמוסות חובות מסבת רוע ההנהגה.  ואולם במה שהעלילו עליו, כי ממנו יצאה התורה בגרמניא, להחליש את כח הרבנים ולעשותם ל"משרתי הקהל" – זאת היא עלילת שקר.  אדרבה בשנת 1808 יצא להגן על הרבנים נגד החוקים החדשים אשר חקקו אז בדוכסיא של פרנקפורט.  אז נכנס יעקבזון בעובי הקורה, לתת להרבנים יפוי כח על הצבור ולא יהיו כפופים להקונסיסטוריום, כאשר הציעו אז מצד הממשלה (ובודאי היתה יד היהודים המשכילים באמצע).

הריפורמציון הדתית הזאת בתמונת "זעיר אנפין" לא ארכה ימים.  המאורעות משנת 1813 שמו קץ לממלכת ווסטפלן ולהקונסיסטוריום ולנשיאות יעקבזון.  זה האחרון עזב את מגורו בקסל, בירת ממלכת ווסטפלן לפנים, וקבע את מושבו בברלין.  גם שם נתן לבו "לתקונים" במדה ובשעור אשר אמר "לתקן" בממלכת ווסטפלן; ואולם בברלין נלוו עמו אנשים אחרים, גדולים ממנו בחכמה ובכשרון, ועד מהרה קבלה השאיפה הזאת פנים חדשות על פי תנאי המקום והזמן.

 

פרק חמישי: ברלין והמבורג

מפלת נפליון.  יחוס היהודים אל מלחמת הדרור בגרמניא.  הריאקציא ברוב המדינות. הדימוקרטיא ויחוסה אל היהודים.  השנאה נגדם.  מצב הענינים באוסטריא ובפרוסיא.  הרבנים מדור הישן ממאנים באמנציפציות יעקבזון בא לברלין.  השתדלות המשכילים לריפורמציון דתית. ההצעה להרחיק את שפת עבר מבית הכנסת.  עצת פרידלנדר.   התנגדות הנוצרי דוהם לזה.  ר' שלמה פפנהים.  ר' אברהם מוהר.  יחוס הממשלה אל ההתעוררות הזאת.  הסכסוכים בעדת ברלין.  בחג השבועות תקע"ה נפתח בית הכנסת החדש.  סדר התפלה החדש.  המלך מעכב בדבר.  נצחון להריפורמטורים.  אליה קלי.  פעולתו בהמבורג.  הוסד "ההיכל" שם.  סדר התפלה של ההיכל.  מחאת הרבנים.  יחוס אלעזר ריסר אל הסכסוכים האלה.  אליעזר ליברמן וספרו נגה הצדק ואור נגה.  ר' אהרן חורין ור' משה קיניץ.  תמצית הספר "אור נגה" והצעותיו.  הריפורמציון ביחוסה אל שאית האמנציפציון.  הרבנים הקנאים ואגרותיהם בספר "אלה דברי הברית" ר' משה סופר ור' מרדכי בניט.  בריסילוי ומחברתו "חרב ניקמת נקם ברית".  פעולת המשכילים בהמבורג עשתה חיל.  נסיונות בעדות אחרות.  הסכסוכים בברלין.  מטעם הממשלה הושיבו ועד לדון בדבר.  בילרמן.  מטעם המלך סגרו את בית הכנסת החדש.  אחרית יעקבזון ופרידלנדר.

הימים הטובים לבני ישראל בגרמניא לא ארכו.  אחרי המגפה הנוראה, אשר היתה בחיל נפליון על אדמת רוסיא, התעוררו כל העמים לפרוק את עולו הקשה מעל צוארם.  ביחוד גדלה אז ההתלהבות הלאומית בממלכת פרוסיא, אשר שם קם העם מאליו, וכמעט למרות פי המלך, להלחם בעד חירות הלאומית וכבוד ארץ מולדתו.  עד מהרה נתאחדו כמה מדינות לברית אחת, ותעז יד העמים להכניע את הגבור הקורסיקני, אשר מפניו רגזו זמן חמש עשרה שנה ויותר. ברוב המדינות, אשר שם גרו בני ישראל במספר רב, וביחוד בממלכת פרוסיא, הראו היהודים חבה יתרה ונאמנה לארץ מולדתם, וכיתר אזרחי המדינה הטובים והמשובחים התנדבו בגופם ובממונם למלחמת מצוה זו.  בראש ההתעוררות הלאומית בעיר ברלין עמדו נשי ישראל הכבודות, אשר לא רק בנדבות כסף עזרו, כי אם טרחו ועמלו לטובת החלוצים לצבא, להלבישם ולהנעילם, ואחר כן לא חשכו עמל לטובת הפצועים במלחמה.  בווינא התנדבו גם כן בנות ישראל להעיר את הלבבות למלחמת מצוה זו.  שם היו הענינים יגעים ביותר.  השר מיטרניך, אשר עמד אז בראש ההנהגה המדינית בממלכת אוסטריאה, הביט בעיני חשד על כל ההתעוררות הזאת, אשר ראה כי דבר לאומי יצוק בו.  גם לא ידע עוד, אם טוב לפניו, להפר את האחוה עם הקיסר נפליון, שהיה כנודע חתן לקיסר אוסטריאה.  דורותיאה שליגיל בת מנדלסזון ישבה אז בווינא, כי לשם באה עם בעלה בימים ההם.  מעיר מגורה הלהיבה את הלבבות בפרוסיא, כי לא יתרשלו בדבר, ואת בנה השני פֿיליפוס (אשר ילדה לבעלה הראשון שמעון פֿיט) שלחה למלחמה בעליצות נפשה, אם כי היה לבה חרד לבנה היקר הזה (הוא הצייר המהולל פֿיליפוס פֿיט, אשר יצא לו אחר כן שם בגוים).

השתתפות היהודים בפרוסיא במלחמת מצוה זו היא דבר נפלא עד מאד. אמנם נאות המלך פֿרידריך ווילהלם השלישי לעשות במקצת את בקשת היהודים בארצו, ועל פי החוק מיום י"א מרט שנת 1812 זכו לכל הפחות לזכיות אזרחים, אם כי לא נשתוו בכל חוקי המדינה ליתר התושבים[1]).  ואולם לא רק דבר החוק הזה הלהיב אותם לאהב את ארץ מולדתם בכל לבם ונפשם ולהתנדב לצורך חירותה בגופם ובממונם, אלא באמת ובלב תמים ובלי שום נטיה פרטית נמשכו אחריה, הם התאבלו בחרבנה וסייעו כעת לבינה.  ולא רק במדינת פרוסיא, אלא גם באלו הארצות בגרמניא, אשר שם נהיו היהודים לאזרחים לרגלי נצחונותיו של הקיסר נפליון, התנדבו היהודים לצאת למלחמם נגד מטיבם ואיש חסדם.  והדבר הזה יפליא את לבנו ביותר בעת נשים אל לבנו, כי רבים מגדולי האומה הגרמנית עמדו אז מנגד למלחמת מצוה זו, לא רק רוב המושלים, אשר בעזרת נפליון עלו לגדולה והגדילו במעט את שטח ארץ ממשלתם ולכן לא נחלו על שבר גרמניא, אלא גם כמה חכמים מפוארים, ובראשם הפייטן גיטה והפלוסוף היגל.  יחוס הראשון לנפליון ידוע.  הוא הניע ראש להתלהבות הגרמנים ואמר בפה מלא: מה אתם עושים, גרמנים אמללים, ידיכם לא תעשינה תושיה לפרוק העול הקשה הזה מעל צוארכם ולנתק את המוסרות אשר על ידיכם.  והיגל מצדו השתאה "בהדרת קדש" על נפליון, אשר בו ראה סמל "הרוחני המוחלט" רוכב על סוסו!

בשנות תקע"ג ותקע"ד היה הנצחון הראשון של חיל ממלכות הברית על נפליון. כאשר מגרו לארץ כסאו ויעצרוהו על האי אילבה שבו מעט מעט הסדרים הקדמונים למקומם. המושלים שנדחו מכסאם על ידי נפליון שבו לארצם ולנחלתם ובלבם שנאה כבושה להתהפוכות שהיו בשנים האחרונות והשנויים שנעשו בקרב הארץ. גם על האימנציפציון של היהודים חרה להם היטב. ואולם האמת תחייב אותנו להודות, כי בכלל היתה הדימוקרטיא יותר קשה לישראל, ומצד העם גברה השנאה להם במדה מרובה מאד, כאשר נראה במאורעות שנת 1818, בקום העם על היהודים בכמה ערים גדולות להתנפל עליהם, והממשלות הוכרחו להגן עליהם בכח מחמת ההמון ההולך וסוער עליהם. כן נדע, כי ביחוד שקדו ה"ערים החפשיות" בגרמניא על הדבר, להפטר מהיהודים לגמרי או להסגירם לכל הפחות במסגר הגיטו כבימי הבינים. מצד שתי הממלכות הגדולות בגרמניא: אוסטריא ופרוסיא, אשר בידם היתה הגמוניא על כל הממלכה, טרחו ועמלו באמונה, להיטיב את מצב היהודים – ביתר המדינות; לכל הפחות לבלי ישונה מצבם לרעה, אלא ישארו להם החוקים הטובים שזכו בהם מכבר. השר מיטרניך בממלכת אוסטריא והשר הרדנברג בממלכת פרוסיא חשבו טובה על היהודים, אבל לא יכלו לעמוד בפני זרם השנאה האיומה שנתחדשה או בגרמניא מצד העם. בעיר פֿרנקפֿורט לא נחו ולא שקטו העירונים, עד כי הנהיגו בנוגע למצב היהודים את סדרי ימי הבינים, וגם גזרו עליהם, לבלי יתרבו יותר מכפי השעור. כזאת עשתה גם ממשלת אוסטריאה במדינות ביהם ומהרן, כי בכלל לא הטיבה את גורל היהודים אף כסדק של מחט. בממלכת פרוסיא נשארו אמנם החוקים משנת 1812, אבל אלו החוקים היו מוגבלים כל כך, באופן כי ברוב זכיות הדינה נבדלו היהודים לרעה[2]. במדינת פוזנא, אשר נספחה מחדש לממלכת פרוסיא, לא היה להיהודים אף זכות אזרח (אותה הזכות קבלו רק קצת היהודים של מדינה זו בשנת 1847 ורק בשנת 1848 בטלו כל החוקים המגבילים האלה). הממשלה נמלכה בדבר הזה (היינו אם לתת לכל הפחות להיהודים זכות אזרח בארץ) בכמה רבנים של המדינה הזאת, ואלו אמרו, כי אין חפץ לישראל להשתקע בגלותו אלא לגור פה, ולפי זה אין לו חפץ בזכיות אזרח. הרב מפוזנא (ר' עקיבא איגר?) אמר להשר הדובר בו: ברכת ה' עלינו, כי לא עלה ביד כל שונאי עמנו, לכלותנו מעל פני האדמה; אבל גם מארת ה' רובצת בנו, כי לא תשיג ידכם להושיע לנו תשועה עולמית.

זה היה מצב הענינים בעת שקבלה הריפורמציון הדתית צורה ממשית ויצאה כבר מכלל הצעות בסגנונם של פרידלנדר ובן-דוד. יעקבזון לא שעה אל שאלות למודיות בדבר התקונים הדתיים, אלא צמצם את כל פעולתו הריפורמטורית בארבע אמות של תפלה בצבור. בשנת 1814 בא יעקבזון לברלין, ותיכף השתתף אל האנשים, אשר נסו כבר בדבר הזה עוד בשנת 1812, מבלי אשר הצליחו בפעולתם זו דוד פרידלנדר, אשר עמל בלי הרף לטובת ההשכלה בין אחיו בפרוסיא, פרסם בחודש אוקטובר שנת 1812 (ראשית שנת תקע"ג) מחברת קטנה (בהעלם שמו) על דבר התקונים הנחוצים בתפלה בצבור, בבתי הלמוד לבני הנעורים ובהחנוך בכלל. במחברתו זאת הוא משתדל להוכיח, כי בלי תקונים בבית הכנסת לא ישארו בני הדור הבא בדת אבותם, והחוק אשר נתן ביום י"א מרט שנת 1812 להטבת מצבם המדיני של היהודים לא יעשה פרי, כי בעוד שנות מספר לא ישאר לדת ישראל שריד ופליט. פרידלנדר פרט במחברתו זאת את סדר התפלה הנהוג לכל פרטיו. הוא אומר, כי מרבית התפלות הן בכיה לדורות על דבר המקדש החרב ובקשות ותחנות, כי יבנה השם את בית המקדש בירושלים וישלח את משיחו לפדות מחכי קץ ישועתו. לתפלות כאלה אין מקום בזמן הזה. כן לא יתכן עוד להתפלל בשפת עבר, שאינה מובנת עוד לרוב היהודים ובפרט לבני הנעורים, הנשים והבתולות. כל עת אשר היה מצב ישראל ברע על פי החוקים המעיקים והגזרות הקשות של המושלים אי אפשר היה לשנות נוסח התפלות. היהודים נחשבו כגרים בארץ מגוריהם, ורק פלשתינא נחשבה להם לארץ מולדתם, ולקבוץ גליות חכו בכליון עינים. לא כן מצב הדברים כעת. להיהודים אין ארץ מולדת אחרת זולת אותה הארץ אשר בה נחשבו כאזרחים. בארץ פרוסיא הם אוהבים את מולדתם ושפת גרמניא היא שפתם. בה הם חפצים להתפלל, כי אפילו אלו המבינים לה"ק אינם מוצאים חפץ בתפלות ובקשות שאינן לפי רוחם וטעמם. רק באמצעות תקונים כאלה בבית הכנסת ישובו בנים לגבולם, אלו בני הנעורים, אשר התנכרו כבר לדת ישראל וזנחוה לגמרי.

את מחברתו זאת שלח פרידלנדר לשרי הממשלה, אשר לבם היה טוב לו. ובאמת כתב לו הרדנברג (ביום י"ב אוקטובר), כי קרא את דברי המחברת בעיון גדול, והוא מצדו יעשה כל מה שבכחו, להוציא את ההצעות האלה מכח אל הפועל. ואולם לא זאת היתה מחשבת המלך פרידריך ווילהלם השלישי אשר חשב על דבר הצעות פרידלנדר. ביום י"ד אוקטובר כתב: "כל זמן אשר ישארו היהודים בדתם בתור מאמיני דת משה אסכים לתקונים בבית הכנסת ובחנוך בני הנעורים רק עד כמה אשר לא יתנגדו אלו התקונים לעיקרי הדת הישראלית, ורק אם כזה הוא תוכן המחברת של פרידלנדר נוכל להשתמש בה לעת הצורך"[3] השר הרדנברג עכב את מכתב המלך בידו, ובינתים נשלח להמלך מכתב ארוך לבאר לו בפרטות ענין התקונים הדתיים, אשר הציע פרידלנדר ותועלת הגדולה. לפי דעת הרדנברג נאמנים דברי המחברת של פרידלנדר מאד והם קולעים אל השערה בדבר היהודים ומצבם כעת וכן בדבר השנויים הנחוצים בחייהם המוסריים. "כל עת אשר לא נהנו היהודים מזכיות המדינה לא היו אזרחי הארץ, והקשר אשר בינם ובין ארץ מולדתם היה רופף מאד. בכל חייהם המוסריים והמדיניים היו נבדלים מעם הארץ לרעה, נבזים וחדלי אישים ושנואים לבני אדם. ולכן אין להתפלא, כי שכן עמוק בלב היהודים רגש שנאה ובתפלותיהם קללו לרודפיהם ומעניהם, גם רמו את יושבי הארץ, אשר הלכו עמם בקרי, בכל עת מצוא. כן אין להתפלא, כי השתוקקו היהודים לקבוץ גליות, לשוב לפלשתינא ולהקים ממלכתהיהודים מחדש ולבנות בית מקדשם ולעבודת הכהנים במקדש... ואולם אחרי אשר הואיל המלך בטובו לחונן את היהודים ולתת להם חוקים טובים אשר יחיו בה חיי אושר ושלוה במדינה, אין שום מעמד עוד לתפלותיהם העתיקות. עכשיו אין להם עוד להתפלל לקבוץ גליות אלא לשלום המלכות בפרוסיא, לא אל המשיח יחכו, אלא יתפללו בעד שלום המלך, אשר אותו יכבדו ויאהבו בכל לבם, כן לא יוסיפו לשנוא ולתעב את יושבי הארץ, שהרי מעתה יהיה שלום אמת ביניהם... הדבר הנחוץ ביותר הוא שנוי בסדר התפלה, ולזה הקדיש פרידלנדר את מחברתו. דבריו נאמרו ביושר ובדעת, ולכן מציע אני לפני הדר מלכותו, כי ישי לבו אל הדברים האלה ובנוגע לסעיף ל"ט של החוק מיום י"א מרט שנה זו" (ד' נוובר שנת 1812).

כפי הנראה לא נתקררה דעת המלך בכל הדברים האלה, על כל פנים לא הסכים להצעת פרידלנדר וגם לפתוייו של הרדנברג. בינתים יצא איש נוצרי (הסינדיקוס דוהם בברסלא, אשר אין להחליפו עם קריסטיאן דוהם, אשר דבר טוב על היהודים בימי הרמבמ"ן) להמליץ על השפה העבריה ולהוכיח תועלתה וחשיבותה, וכי רק בה ראוי לכל איש יהודי להתפלל. שפת האבות הקדושים, אמר דוהם במחברתו "דברים אחדים להגין על השפה העבריה נגד מה שיעצו להרחיקה מתפלת היהודים במלכות פרוסיא" (ברסלא 1812), כן היא שפת תורת משה, אשר בה נתן אלהים את דתו לישראל. ובהיותה ידועה ומובנת לכל היהודים המפוזרים בארצות, לכן אין מן הראוי להרחיקה מסדר התפלה. אם בני הנעורים אינם יודעים את השפה הזאת הנה ראוי לתרגם להם את התפלות בלשון המדינה. כן טוב וראוי לתקן בבתי כנסיות שירה וזמרה כדי ליפות את התפלה בצבור ולתת לה צורה נאותה, וגם הדרישה בשפת המדינה היא טובה ורצויה. איזו שנויים קטנים בסדר התפלה לא יזיקו, אבל חלילה להרחיק את השפה העבריה, כי על ידי זה ידאיבו את לבות רוב בני ישראל. הנה למוד שפת עבר איננו קשה כל כך וגם לא גרם עד הנה שום הפסד. אין מן הצורך, כי ילמדו כל בני ישראל את התלמוד, למוד זה הוא נאה לבחורים שגדלו כבר, אשר יקדישו את חייה ללמודים ומחקרים; אבל כתבי הקדש בשפתם המקורית ילמדו כל בני ישראל בבתי הספר, וזהו ראוי ויפה להם. הן ברור הוא, כי קשה מאד ללמד את שפת עבר בשנות זקנה, ורק בשנות הילדות ילמדוה בנקל. והיה אם יחדלו בני ישראל ללמוד את השפה הקדושה בבתי הספר לא יוסיפו עוד ללמדה על בוריה כל ימי חייהם. כן יש לדאוג, כי יחצה עם ישראל לשנים על ידי תקונים כאלה, אשר בודאי אינם לפי רוח רוב בני ישראל.

את המחברת הזאת שלח דוהם להרדנברג, אשר אמנ השיב (ביום ט' דיצימבר) בענוה וכבוד להמחבר והבטיח לו, כי לעת אשר תשים הממשלה אל לבה לסדר עניני היהודים בנוגע לשלטן הקהלות ובתי הכנסיות תשעה גם לדברי המחברת הזאת, כי כן הוא חפצה לברר וללבן הדברי בשמעה בין כל הצדדים – אבל מצד אחר לא הוטב בעיניו מה שהעליל דוהם על פרידלנדר, כי בחפצו להפריד בין אחים וליסד כתה חדשה בישראל, שהרי ידוע לו (להרדנברג), כי כוונת פרידלנדר הוא בודאי רצויה.

מצד היהודים יצא במחאה נגד הצעות פרידלנדר ר' שלמה זליגמן פפנהימר "חד מבי דינא" בעדת ברסלא[4]. הוא התנגד בכלל להשקפת פרידלנדר, כי ראוי למסור ענין חנוך בני ישראל ביד הממשלה; לפי דעתו הוא, צריך הדבר הזה שיהא מסור בידי הקהלות הישראליות. שיטתו זאת היא שטת החנוך הדתי, אשר כעת דורשים רבים מהנוצרים בשבחו, בעוד כי כל היהודים המשכילים מתנגדים לו בכל כחם. הנסיון הוכיח,  כי ברוב הפרטים צדקו הראשונים, וכל מה שנמצא מגרעות (בתור שיטה למודית) בסדר הישן, הנה במעשה ראינו, כי החנוך בימים ההם עלה יותר יפה. ודומה הדבר לענין שכמותו, היינו להשאלה, אם טוב הוא, כי יהיה מעשה הצדקה כללי בשתוף כל הקבוצים הדתיים, או פרטי, כל קבוץ דתי בפני עצמו. בתור שיטה למודית עלינו להכריע הדין לצד המשתפים, אבל הנסיון הוכיח הלכה למעשה, כי מעת שיצאה הצדקה מרשות הדת ונכנסה ברשות שלטן העיר ירדה מאד בתועלתה, ואם כן הדין עם אלה המחליטים, כי בכלל (ואמנם יש פרטים יוצאי מן הכלל הזה והכל לפי צורך המקום והשעה) יותר טוב הוא, כי תדאג כל כנסיה דתית בפני עצמה לענייה.

ובנוגע לשפת התפלות מעמיד ר"ש פפנהים את דעתו, כי אין לשנות מטבע שטבעו חכמינו הקודמים בתפלות. סברתו במקצוע זה היא יותר משובחת מסברת הרבנים האורתודוכסים, אשר יצאו אחר כן לעורר על "ההיכל" בהמבורג. הוא לא העמיד את דבריו על "פסק דין", אלא על אדני השכל והטעם. לפי דעתו יותר טוב להתפלל בלשון בלתי משתמשת לדברים הדיוטים לא קדושה היא רק לענינים דתיים (קרוב לזה אמר ג יצחק קורנדא בווינא, כאשר אמרו המחדשים להנהיג שם תפלה בכל לשון). דבריו אלה מיוסדים על החקירה הפסיכולוגית, ואם לגלג לודוויג גיגר עליהם (בספרו "תולדות עדת ישראל" ח"ב עמוד 219), הנה נמצא כי הפלוסוף הגדול ר' חיים שטינטל הסכים להם ברובם (בספרו ע"ד כתבי הקדש והפלוסופיא הדתית ח"א עמוד קס"ג ואילך ועיין מה שכתבתי בזה במ"ע "השלח" כרך ה' עמוד 423). ולעומת זה הודה המחבר, כי אמנ נחוצים איזו תקונים בחיים המוסריים של ישראל ובסדר התפלה, אלא שאין מן הראוי, כי יבנה לו כל אדם במה לעצמו, כי אם היה טוב ומועיל מאד, "כי יתאספו הרבנים והחכמים ויהיו כלם בעצה אחת להסיר כל סיג וחלאה מדת ישראל" (גיגר בספרו שהזכרתי עמוד 219).

באופן אחר חוה אחד ממשכילי הדור, ר' אברהם מוהר[5] את דעתו בדבר הזה. הוא פרסם בשנת תקע"ג את מחברתו הנקובה בשם "ירובעל, או על דבר הריפורמא של היהודים בממלכת פרוסיא" (בלשון גרמית). תמצית דבריו היא, כי ראוי להתפלל בלה"ק, וכן קריאת התורה צריכה להיות בעברית, ואולם נגד זה ראוי לקרוא את ההפטרה בשפת המדינה וגם במקום פסוקי דזמרה ראוי להנהיג תפלות בשפה המובנת לכל העם. כן הציע אברהם מוהר להנהיג סדרים נכונים בענין עבודת ה' בצבור ולבטל את המנהגים המכוערים המצויים בבתי כנסיות לחרפת היהדות.

עוד העם נדונים בזה, והנה בא יעקבזון לברלין ויחל לקיים את הריפורמציון בפועל, כאשר עשה כבר בהיותו במלכות ווסטפלן. בחג השבועות שנת תקע"ה פתח בפעם הראשונה את בית הכנסת אשר הכין בביתו וקרא את כל מיודעיו לחוג אתו את יום הכנס בנו נפתלי למנין הקרואים (בר מצוה). הנאספים היו משכילי העדה, פרידלנדר, ראובן גומפירץ, יעקב ביר (אבי המנגן מאיר-ביר), בן-דוד, וגם כמה מחשובי הנוצרים, וביניהם המלומד בילרמן, אשר בו בחרה הממשלה אחר כן לחוות דעתו על דבר התקונים האלה, אם מתאימים ה עם היהדות או לא. יעקבזון עלה על הבימה ודרש לכבוד היום ולכבוד חג בנו, וגם ברך אותו בברכת הקונפירמציון הנהוגה בין הנוצרים. זאת היתה הקונפירמציון הראשונה בעדת ישראל בברלין, ואולם סטירא נפלא נמצא במאורעות ההיסטוריא: אותו הבן, אשר ברך אותו אביו ביום נהיה "לבר-מצוה" בפומבי גדול כזה, התנצר אחר כן והיה לכהן קתולי, וברכת אביו לא עמדה לו להחזיקהו ביהדותו[6].

הסדר החדש הזה מצא חן בעיני המשכילים, ומאז נאספו מדי שבת בשבתו בבית יעקבזון להתפלל בבית מקדשו. יעקבזון בעצמו היה הש"ץ והדרשן. ואולם השנויים אשר נעשו בסדר התפלה לא היו גדולים בעצם. מלבד העוגב והדרשה בשפת גרמנית צחה עשו עוד שנוי בפסוקי דזמרה, כי החסירו רובם והשאר העתיקו לגרמנית. ואולם מברכו עד סוף תפלת שבע התפללו בלה"ק בלי מחסור דבר, גם לא מחו התפלות הנאמרות לקבוץ גליות. אחרי ברכת שבע קראו בתורה במבטא הספרדי (וגם הש"ץ אמר התפלה במבטא ספרדי), ואולם אחרי הקריאה התפללו בשלום המלכות ושרו פיוט אדון עולם בתרגום גרמני והלכו לביתם. מוסף לא התפללו. לפני הדרשה ואחר הדרשה שרו פיוט גרמני[7].

בהיות כי נתרבה מספר המתפללים בבית מקדשו של יעקבזון, לכן הכין הגביר יעקב ביר בביתו (באולם גדול) בית הכנסת על פי הסדר החדש הזה. בבית התפלה החדש דרשו המטיפים הצעירים קלי, גינסבורג, אוירבך וגם צונץ. ואולם ימי בתי התפלה האלה לא ארכו, כי על פי פקודת המלך מיום ט' דיצימבר שנת 1815 נסגרו שניהם, וכל השתדלותו של יעקב ביר, כי יתן לו המלך רשות, לפתוח את בית מקדשו מחדש, לא הועילה. המלך אמר עם הספר, כי על פי החוק אסור להיהודים להתאסף להתפלל במקום אחר זולת בית הכנסת של העדה. אם רוב המתפללים אינם מבינים ללה"ק, הנה יפנו אל רבם בבקשה, כי יתקן להם תפלות בשפת המדינה במקום תפלות בלה"ק שאינה מובנת להם; אבל להתאסף במקום אחר חוץ לבית הכנסת ולהתפלל זה מתנגד להחוקים. וכשם שלא יתיר להקתולים להתפלל במקום אחר זולת בית תפלתם על פי האמתלא. כי עיקר תפלתם היא בשפת רומי, כך אסור כזה לבני ישראל. אין באסור זה שום שנאה להיהודים, אלא כי הממשלה אינה חפצה בפרוד הדת הישראלית לכתות כתות, ובפרט כי על פי החוק מיום י"ז אפריל שנת 1750 נאמר בפירוש, כי אסור להיהודים להתפלל ב"מנינים" זולת בית הכנסת הכללי של העדה. א אומרים היהודים כי אינם מבינים לה"ק, הלא יש תרופה למחלה זו: יעתיקו להם התפלות ללשון המדוברת ובשעה שאומר הש"ץ התפלות בלה"ק יעיינו הם  בתרגומם כחפץ לבם.

על פי אגרת המלך (מיום כ"ח יאנואר שנת 1816) בטל סדר התפלה החדש בברלין לימים מעטים, כי בשנת 1817 חזרו וחדשו אותו בבית יעקב ביר כאשר נספר להלן. ואולם בינתים ראה המטיף הצעיר אליה קלי, כי אין לו מעמד בברלין וישם פניו לעיר אחרת לבקש לו פרנסה. בעת ההיא יסדו משכילי העדה בהמבורג בית חנוך לבני הנעורים בתבנית בית הספר, אשר יסד דניאל איצג בברלין, ויבחרו בהד"ר קלי בתור מורה ראשי של בית הספר הזה. קלי בא בחדש אוקטובר שנת 1817 להמבורג ותיכף בבואו שמה נתן לבו, ליסד קהלה חדשה על פי התבנית של קהלת הריפורמטירים בברלין. בהמבורג מצא מקום מסוגל מאד לפעולתו זאת. לב השררה היה טוב להתקונים, יען כי כמה מעשירי העדה (וביניהם הגביר הנודע שלמה הינה), אשר דבריהם היו נשמעים בבית הממשלה, נמשכו אחר החדשות האלה. כבר בסוף שנת 1817 אסף קלי אסיפה גדולה של משכילי העדה וידבר על לבם, כי יקומו ויבנו בית תפלה על פי הסדר החדש כאותו אשר סגרו בברלין. דברי קלי מצאו מסלות בלבות המשכילי ורבים מהעשירים, ותיכף עלה בהסכמתם ליסד את "ההיכל". ואולם לא הוטב בעיניהם להנהיג את סדורו של קלי, אשר אין לו טעם, בבית תפלתם החדש, אלא מסרו הדבר בידי שני חכמים מומחים ומוכשרים לפעולה כזאת, ר' זקיל פרנקל ומ.י.בריסילוי[8]. שניהם סדרו בטוב טעם ודעת את סדר התפלה לשבתות ומועדים אשר נדפס בירח תשרי שנת תקע"ט ובקיץ תקע"ט שבו והדפיסו מחדש מחזור לכל השנה, היינו לשבתות ומועדים ולר"ה ויו"כ. ביום י"ח אוקטובר שנת 1818 חנכו את "ההיכל" ברוב פאר והדר.

הסדר החדש נעשה בכשרון רב. המסדרים היו אנשים חכמים ובעלי טעם ודעת; הם השתמשו במחזור של הספרדים ולקחו כמה נוסחאות וכמה פיוטי ממחזור הספרדים לפי הנאות לענינם. זה עשו מכמה טעמים; בעיקר הדבר יען כי מצאו פיוטי הספרדים חן בעיניהם ביפים הפיוטי ובמתק מליצתם, גם נקל מאד לתרגם הפיוטים האלה ללשון עם ועם, יען כי אינם מליצות רמות וענינים קשי ההבנה ומושגים זרים כרוב פיוטי האשכנזים הקשים, לא רק מצד מליצתם כי אם גם מצד נושא ענינם. כן נקל מאד לסדר נגונים יפים לפיוטים ספרדים בהיותם שקולים במשקל אחד לכל בתי הפיוט, מה שאין כן בפיוטי האשכנזים.

השנויים אשר נעשו בסדר התפלה החדש היו אמנם גדולים ונמרצים[9]. ואולם אין מן הראוי לשפוט על הדבר הזה מהשקפת רבני הדור האורתודוכסים, אשר החליטו, כי כל סדר התפלה "מאדון עולם עד עלינו" הוא הלכה למשה מסיני, או מפי אנשי כנה"ג נאמרים ואין לשנות בו אף כחוט השערה. אמנם יש בו נטיה למחוק את התפלה לקבוץ גליות, אבל המסדרים עשו את מעשיהם בהשכל ודעת, באופן כי חפצם זה אינו מבצבץ כל כך ואינו נכר בסקירה ראשונה. על כל פנים שקר הוא, מה שהעלילו עליהם, כי מחו זכר ציון וירושלים מסדורם. טרם עשו את הצעד הזה נמלכו המשכילים ברבני העדה, ואפשר הדבר, כי אלמלי היו אלו יודעים בינה לעתיד ורואים את הנולד, היה הדבר נעשה בהסכם כל העדה ואז היו המחדשים מוַתרים על כמה תקונים. ואולם רבני העדה ענו בקצרה, כי אין לעשות שום שנוי בסדר התפלה "מאדון עולם עד עלינו לשבח", ואין להתפלל שום תפלה בלשון אחרת זולת לה"ק, אין לנגן בעוגב בשבת ומועד אפילו על ידי נוצרי. ואולם באמרם לתפוש הרבה לא תפשו מאומה, והמשכילים בנו את "ההיכל" וסדרו את התפלה בו כחפץ לבם. עם כל זה היו זהירים מאד במעשיהם, ולאחר שעשו מעשה היה אפשר לרבנים יודעים לכוון את השעה לשתוק לכל אלה ולומר: מוטב שיהיו שוננים ואל יהיו מזידים. ואולם רבני הדור לא כן עשו, אלא תיכף ביום כ"ו תשרי תקע"ט יצא הרב ר' עקיבא בריסלא (ראב"ד בקהלת אלטונא) ואחריו דייני עדת המבורג (ר' ברוך עוזריש, ר' משה יעקב יפה ור' יחיאל מיכל שפיאר) לאסור על כל בני קהלתם להתפלל מתוך סדר התפלה החדש או ללכת אל ה"היכל" להתפלל. "הרחיקו את בניכם מלילך לבית התפלה אף באקראי, הרחק מעליה דרכה ואל תקרב אל פתח ביתה". – מובן מאליו, כי מחאה כזו לא עשתה רושם בין עדת המשכילים, בידעם כי לב השררה טוב להם.

ישראל יעקבזון השתדל בכל כחו לעזור מברלין להמחדשים בהמבורג. הוא הריץ אגרותיו אל כמה מחשובי הקהלה לדבר על לבם, למען יהיו ע הריפורמטורים בעצה אחת. בספר האנשים האלה נחשב גם אלעזר ריסר, חתנו של הרב ר' רפאל הכהן שהיה אב"ד בשלש בקהלת אה"ו. אלעזר ריסר היה תורני משכיל על פי המדה של הימים ההם. בספרות התלמודית היה בקי ורגיל וגם מלמודי חול לא הניח ידו. אמנם לא היה עשיר מופלג, אבל פרנסתו היתה בריוח וגם נכבד היה בעיני אחריו. יעקבזון חשב, כי בודאי יסכים ריסר לכל שאיפות הריפורמציון ויתן ידו אל בני "ההיכל" לעזור להם. ואולם ריסר לא חשב כמהו והשיב בתחלה את פניו ריקם. דבריו, אשר ערך אל יעקבזון (במכתבו מיום כ' דיצימבר שנת 1817), ראויים הם, כי נשים אליהם לב גם בימינו אלה.

הוא רמז על השנויים הנמרצים בחיי היהודים, אשר נעשו בשלשים שנה האחרונות, ימי דור אחד, כי בתחלה נמשכו הצעירים אחרי המשכילים מבני העמים, לבטל את הצורה החיצונית של הדת ולקיים רק את "המאור שבתורה". באחרית הימים נוכחו הישרים בלבותם, כי טעו בזה, שהרי אין שום דת מתקיימת בלי חלק מעשי, בלי צורה נראית. ריסר אומר, כי אם הדבר כן בדתות העמים עאכ"ו בדתנו, אשר המצוות המעשיות הן עיקר גדול בה ורק על ידן נתקיימה הדת בעצמה בכל אורך הגלות. ולכן אם חפצים אנו בקיום דתנו בכלל, עלינו לקיים גם את החלק המעשי שבה. ובאמת עינינו רואות, כי מעת שפרקו רבים מבני ישראל את עול המצות והמנהגים הדתיים מעליהם נכרתה האמונה לגמרי מפיהם ואבדה מבניהם והם גדלים ללא תורה, ללא מוסר ויראת שמים. אמת הדבר, כי תקונים דתיים היו טובים לישראל, אבל כבר עבר זמנם. לפני עשרים או שלשים שנה, בעת שהיתה עוד יד הרבנים תקיפה על הקהלות וכבוד הדת חדש עמה, אפשר לחדש אותן התקנות הנחוצות לעמוד בפרץ לפי צורך הזמן בהסכמת הרבנים וגדולי האומה. אבל כבר אחרו המועד והעם הלך שובב בדרכי לבו. הזמן שם שמות במחנה ישראל והחריב את ההנהגה הדתית עד היסוד, עכשיו נוכחו אמנם רבים, כי הרחיקו ללכת וכי נחוץ לקיים ביד בניהם את החלק המעשי של הדת, אבל בושים האנשים האלה לשוב באמת ולב תמים אל המנהגים הדתיים. מטעם זה אומרים הם לחדש פני הדת ולברוא לה צורה חיובית באופן אחר מהרגיל עד הנה.

הדבר הזה בפני עצמו – אומר ריסר – הוא טוב ומרוצה; אבל שוא לכם לשקוד על הדבר, להכניס את היהודים האורתודוכסים בבריתכם אתם. האורתודוכסים לא ימצאו חפץ במנהגי החדשים, כי לא יספיקו אלו להם להרגיע רוחם ונפשם. שתי הקצוות לא יתאחדו לעולם, בלי אונס וכפיה דתית, דבר אשר לא יתכן בשום אופן. ריסר מציע ללכת בדרך הממוצע, בדרך עצת שלום ואמת, היינו, כי יתאחדו המשכילים ויקימו להם בית תפלה על פי הסדר החדש ושם יתפללו כחפץ לבם, והאורתודוכסים יחזיקו במנהגי אבותיהם בלי מפריע, ועצת שלום תהיה בין שתי הכתות האלה. בהיותנו כלנו בני אומה אחת, אין מן הצורך לאחד את כל היהודים בסדר תפלה אחד, אבל העיקר הוא, כי לא נשנא איש את אחיו בגלל שנוי הדעות. ריסר מצדו אומר להשאר במחנה האורתודוכסים, כי המנהגים הקדומים חביבים ויקרים לו; אבל ישתדל בכל כחו לדבר על לב אחיו, כי יחדלו מריב ולא יכנסו במחלוקת עם בני ההיכל. הוא מודה בדבר, כי אולת היא מצד האורתודוכסי, אשר יקנאו לדת על דבר שנוי קל בסדר התפלה, אבל לא נחלו על העדר האמונה כל עיקר בין המשכילים. לא אכפת להם, כי יחדלו המשכילים מלהתפלל כל עיקר, אבל יחרדו חרדה גדולה, אם עשו אלו שנוי כל שהוא בסדר התפלה ומנהגי בית הכנסת.

על פי הדברים האלה נבין את דעת אלעזר ריסר בדבר הזה. הוא לא שנה את השקפתו אף כחוט השערה, כאשר יצא אחר כן נגד הרבנים האוסרים את סדר התפלה החדש שבאו על המשכילים בכח גזרת חכמים להכריחם לשוב אל בית הכנסת הישן. דעתו היתה מראשית הסכסוכים, כי יבנו להם המשכילים בית תפלה לעצמם ובשלום ובמישור יחיו עם אחיהם האורתודוכסים. ולכן היטב חרה לו, כי לא נעשתה עצתו ויפרסם בשנת 1819 את כרוזו הנודע, אשר בו שפך את כל חמתו על הרבנים שעשו מעשיהם בלי בחינה ובלי מחשבה קודמת למעשה. כרוזו הפליא אמנם את הלבבות בעת ההיא, אבל באמת לא היה חדוש גדול, כי היה מונח בטבע הענינים. ואולם המשכילים ראו ושמחו.

עוד טרם הגיעו הסכסוכים בהמבורג למדרגה זו לא חבק יעקבזון את ידיו בעצלתים, כי אם השתדל להמציא עזר וסיוע להריפורמא בכח הסכמת הרבנים הנוטים לחדשות. ואולם ראוי לדעת, כי בסדר התפלה אשר הנהיגו בהיכל ברלין לא נעשו שנויים נמרצים כל כך כמו בזה של ההיכל בהמבורג. מלבד העוגב הנהיגו עוד איזו שירים בלשון המדינה, בתורה קראו בלי נגון של טעמים והתפלות התפללו במבטא ספרדי וגם קבעו את הדרשה בשפה צחה לעיקר עבודת ה' בצבור, אבל לא מחו כלום מתפלת ישראל על העתיד. על החדשות האלה נזעקו אז כל האורתודוכסים בברלין והסיתו את הממשלה לסגור את ההיכל. ובעת ההיא סבב אלעזר ליברמן מעיר הגינוי במדינת אלזס[10] בערי פרוסיא ויבוא גם לברלין. בו מצא יעקבזון כלי למעשהו, להמציא לו הסכמות מרבני הדור להחדשות אשר הנהיג בבית הכנסת החדש. ליברמן ידע כמה מן הרבנים פנים אל פנים, כי זה ימים רבים אשר סבב ערים ומדינות (עיין בספרו "אור נגה" חלק ראשון דף כ"א וחלק שני דף נ"ט ובספר "אלה דברי הברית" עמוד XI בהערה), ולכן קבל הדבר הזה על עצמו.

בשנת תקע"ה יצא לאור הספר "נגה הצדק" "ואור נגה" אשר פרסם אליעזר ליברמן במצות יעקבזון. החלק הראשון ("נגה הצדק") כולל פסקים מצד איזו רבנים להתיר את המנהגים החדשים בבית הכנסת שהקים יעקבזון. הרבנים האלה לא היו נודעים לשם בתור בעלי הוראה. הרב ר' שם-טוב מליוורנא, אשר אליעזר ליברמן עטרהו בתואר "הרב הגאון חכם הכולל" "אב"ד ונשיא ישראל", לא נמנה אף בכלל מורי הוראה בקהלת ליוורנו, וכזה היה בלי ספק "הרב הגדול החכם המובהק" יעקב חי ריקאנטי מליוורנו. זולת שני הרבנים האלה כתב עוד הרב ר' אהרן חורין את מכתבו הנודע בשם "קנאת האמת", והרב ר' משה קוניץ (אשר בעת ההיא לא שמש עוד ברבנות) הוסיף עוד על הדברים האלה להורות להיתר. כנודע לא היה גם ר' אהרן חורין תלמודי מופלג כל כך ובקהל עדתו ובכל ישראל נתפרסם שמו לכופר ומין.מדת השכלתו היתה זעומה מאד, ומלבד המליצות השגורות בפי בני הדור ההוא לא נמצא כלום בספריו, אשר כתב עברית והעתיקם גרמנית ופרסמם גם בעברית-גרמנית, ספרים רבי הכמות ומעוטי האיכות. אהרן חורין היה מרדף ימים רבים בגלל דעותיו החפשיות, ובודאי ראוי לנו לחמול על כל איש נרדף. אבל האמת תחייב אותנו להודות, כי לא נמצא בספורי מאורעותיו (אשר פרסם בעצמו בספרו "ילד זקונים" ובמכתבו בח"ב של "כרס חמד") אותה הפואיזיאה המעציבה אשר נמצא במאורעות אנשים גדולים נפלאים בהשגתם הפלוסופית וברוח הבקרת המפעם בהם. אהרן חורין לא היה כדאי והגון לאותן הרדיפות, לא מצד ידיעותיו ומחקריו ולא מצד פעולותיו, והרבנים שרדפו אחריו הראו בזה סמני "קטנות המוחין", אשר בה נאחזו כמעט כל רבני הדור.

ואולם אם גם אינם חביבים לנו האנשים המסכימים מצד עצמם, כי לא היו אנשי מדות ראויים לעמוד בראש תנועה חשובה ונמרצת כזאת, הנה עלינו להודות כי צדקו בדבריהם בנוגע להחדשות שהנהיגו בבית הכנסת החדש בברלין. המבטא הספרדי, הקריאה בתורה בלי נגון של טעמים, העוגב קצת תפלות בלשון המדינה אינם נופי "מינות וכפירה", אשר עליה נזעקו האורתודוכסים בגרמניא. ואמנם אפשר לנו להבין, כי תלמודיים בליוורנו (ולהם הסכימו איזו ת"ח מירושלים אשר נתעכבו אז בעיר ההיא), אשר לא הבינו את סבת המחלוקת הדתית הזאת, פסקו על פי התלמוד והפוסקים, אשר באמת מסכימים הם להתקונים האלה. ר' אהרן חורין בא כדרכו בלהג הרבה להתיר המנהגים האלה, וכנגדו כתב ר' משה קוניץ (האחד בין המסכימים שהיה איש גדול באמת ותלמודי מופלג) דברים קצרים, כי אין שום אסור לא במבטא הספרדי ולא בבטול התפלה בלחש (אשר כבר בטל אותה הרמב"ם בימיו) ולא בפסוקי דזמרה בלשון המדינה ולא בקול העוגב. ולנגד המרעישים העולם על הדברים האלה כתב: "הן יד ה' עשתה קשת גבורים להלחם נגד קמי מישרים ושוטני הצדק. אמנם רק צל הענינים האלה גדול יראה ולעיני איש תבונות סר צלם, ותשאר עצמותם מצער מאד."

יותר מהרבנים המסכימים השכיל אליעזר ליברמן בעצמו לדבר על לב אחיו בדברים נמרצים ובכשרון רָב, כי יקבלו את המנהגים החדשים, אשר אין בהם מינות וכפירה כדברת המוחים. אין ספק כי היתה בקיאות ליברמן בספרות ישראל גדולה ורחבה, ואם גם נכשל פעם אחת בשגרת לשונו בהלכה אחת ופירשה שלא כענינה (ועל זה בנו אחר כן הרבנים המוחים בנין גדול), הנה עלה בודאי על רבני דורו בהבנת היהדות בכל פרטיה, בידיעת הספרות הכללית. פסקיו בדבר היתר התקונים נאמרים בטוב טעם ודעת ובסדר נעים, אף העמיד את דעותיו על יסוד ראיות לקוחות מספרי חכמי ישראל הקודמים, באופן כי בספרו זה (אור נגה) נמצא כמעט את כל החומר הרב, אשר בו השתמשו המשכילים התלמודיים אחר כן ללמד סנגוריא על התקונים בעבודת ה' בצבור וקמחא טחינא טחנו. כן השכיל אליעזר ליברמן להתרחק מהקצה האחרון של הריפורטורים, אלא העמיד את כל דבריו בשביל האמצעי. הוא רָב מצד אחד בהרבנים מבני הדור הישן הממאסים כל השכלה ודעת וכל פשרה ע הזמן, אבל לא ינקה גם את המשכילים העוזבים את היהדות לגמרי (ואותם הוא קורא במליצה נאה בשם: מאורים מתעים), הם – לפי דברת אחד חכמי העמים – "נדמו לקוף בחצותו יער צומח עצי ארזים ישמח כי ראה אור גדול" (אור נגה ה"ב עמוד י"ד). כן הוא אומר לשולחיו (יעקבזון וחבריו), כי אף אם "שהמצוה עלינו להתפלל בכל לשון שמבין, עם כל זה נכון וישר להתפלל מקצת התפלה בלה"ק וכאשר אתם עושים עושים באמת", "כי יש בתפלותינו תפלות קדושות ונשגבות מאד, והמה נאות להתפלל בשפת מורשת אבותינו הקדושים, כמו קבלת עול מלכותו יתברך שמו, ואף דהלכתא כרבנן,דאף קריאת שמע בל לשון... עם כל זה בלי הכרח נאה לקבל עול מלכות שמים בלה"ק. ואם יוב איש לאמר, איך נתפלל איזה תפלה בלה"ק, ומה אעשה לבני זה אשר אינו בין מאומה? – על זה אחי אשוב אתפלא, הלא אתם מפזרים הון ורכוש ללמדם כל חכמה ולשון עם ועם, מדוע תגרעו הם למוד הלשון היקרה, שפת מורשת אבותינו?" כן התרעם עליהם, על כי לא יתפללו בצבור בכל יום, אם כי הורה להיתר, שאין החיוב גדול כל כך בתפלה בצבור. ועל זה העירו גם יתר הרבנים המסכימים בספר נגה הצדק ואור נגה.

אין להתרעם על המחבר כי נכשל גם הוא בטעות כל בני דורו המשכילים להאמין כי על ידי התקונים האלה ימשכו את לבות בני הנעורים לדת ישראל אשר זנחוה בדור ההוא. כאשר נפתחו דלתות ההיכל בברלין היה הדבר חדש וככל דבר חדש משך את הלבבות. לכן יספר ליברמן ("אור נגה" ח"ב עמוד י"ט): "שאו נא עיניכם אחר וראו! גדודים גדודים הבאים בשער בית ה', שופכים נ, נפשם לפני אלהים, אחרי חלפו שנים רבות ולא זכרו עוד את דבר קדשו, שכחו כל יסודי הדת ופנת תורתנו הקדושה, ועתה יביטו אל דברי המוכיח ומורה דרך (ומהם בעינים מלאי דמעה), אשר יודיעם דברי אלהים חיים ויאמר להם זה הדרך לכו בה... היקטן בעינינו יחוד שמו יתברך מפי כל אלה, מפי בניהם ובנותיהם, זרעם וטפם, אשר אם עוד מעט ואבד כל זכר אמונתם מהם? ואף א לא יגיעו אלה לתכלית השלימות, להחזיק בכל סעיפי וענפי תורתנו הנאמנה, הלא רב לנו אשר הביאום לחסות בצל אמונתנו וישפכו שיח לפני אלהי אבותם. ומי יודע אם לא יחזקו אלה ויאמצו לבם בה', יום יום יוסיפו דעת את שמו יתברך, עד שבמשך הימים יהיו מיראי אל ומהחרדים לשמו, או זרעם אחריהם יהיו ברכה בקרב הארץ... ומה היא הסבה, אשר רחקה את אלה מתורתנו וחברתנו עד כה? הלא אך קשיות מנהיגינו". ליברמן נותן לנו ציור אמתי ממנהגי בית התפלה בימים ההם בין "שלומי אמוני ישראל" (שם עמוד כ"א): "הנה הדבור בו ללא צורך הוא. כי נראה ונגלה לעין כל גדל השערוריה בקרב ישראל בעו"ה ברוב בתי כנסיות רבים יושבים ומדברים ולוחשי לחישות כישיבת בתי שכר, עד שהיינו על זה משל בגויים, לעג וקלס בלאומים, ותהי ראשית מְשָלָם על כל סאון ובוה לומר, כמנהגי יהודים בבית תפלתם!... ונוסף לכל זה באים לפעמים אף קטטות ומריבות, חרפות ובוד בבית אלהים הקדוש, עד שכל השומע תצלינה אזניו. ומאין תצא הרעה הזאת? אין זה כי אם משיחה בטלה או מהכבוד המדומה הנגרע מאיזה איש, אם באיזה כִּבּוּד חטאו מטרת ערכו, ותבער אש זרה בבית אלהים ותיקד עד שאול תחתיה... אחי ועמי! למה לא נקָח מוסר מן העמים אשר סביבותינו? הביטו בגויי וראו, איך הם עומדים בבית תפלתם באימה וביראה, בדרך ארץ ומוסר, אין אומר ואין דברים, בלי נשמע לא שיג ולא שיח... אך אזניהם וכל חושיהם אל דברי הדורש ואל תפלתם". "והנה עתה אחי ועמי! ראו והכירו, כי פקח ה' את עיני אחינו משכילי לב וחושבי שמו יתברך, לסקל המסלה מכל אבני נגף כאבני אלגביש ולהרים כל מכשול מדרך עמי, בהכינם להם בית תפלה לשפוך שיח לפני שמו הגדול יתברך בלב נכון ובשפת ברור מללו, ובחרו להם למליץ בינם ובין אביהם שבשמים איש ישר, רבני מופלג בתורה ובחכמה, חכו ממתקים, דברי תפלתו נאים וערבים לכל אוזן שומע, וכלם משבחים ומפארים עמו בסדר נאה וערב, פסוק בפסוק, מלה בלה, באימה ובנעימה.... ומה טוב עשו, בהכינם להם אנשים חכמי לב, הולכי ישר ודורשים טוב לעמם, הדורשים לה בדבר ה' מדי שבת בשבתו, בימים טובים וברגלים, ומודיעים להם דרכי ה' ומשפטי אלהים כפי יושר דת תורתנו הקדושה, לקיים כל דברי התורה, הן בכתב והן בע"פ, וילהיבו את לבכם ליראה את שמו יתברך ולשמוע מצותיו חוקיו ומשפטיו, לחונן דל, לרחם אביון, ולהחיות נדכאי רוח" (שם עמוד כ"ג). "ולמה נתפלא על כמה מבני עמנו ברוב ערי ישראל, אשר שטו מגבול אמונתנו בעו"ה? כי מה ידע האיש ההמוני, אשר לא נתן לו ה' לב לדעת ולא חלק לו בבינה, להבין את הטוב ואת הרע על פי משפט תוה"ק ולהשכיל דעת מעצמו ובשרו? הנה הוא נתגדל כאיש מדברי, בלי דעת ובלי אמונה ובלי מוסר, ממה ידע וממי למד? שמע [את] הרב דורש – לא הבין מאומה, בא אל מקדשו להתפלל – רק שפתיו נעות, בלי הבין מה הוא מדבר. זקנה קפצה עליו בלי דעת אחדות בוראנו ושרש דתנו כלל... לכן מהם השליכו כל פנות הדת מעליהם ופרקו עול אמונתם בעו"ה מכל, ומהם אשר ממורא הוריהם ומוריהם לא פרקו עדי האמונה מעל צוארם, הנה היו כל משפטי דתנו ביד אך מצות אנשים מלומדה, וכאשר גדלו וראו במנהגי העמים ושם הבינו דבריהם נמשכו אחריה לאט בחבלי ההרגל ומנחלת אבותינו גרעו יום יום, עד שבמשך הימים כבתה שלהבת אמונתנו מלבם ופנו עורף לדת ישראל... גם בנות ישראל אשר לא הבינו מאומה מעבודת יוצרנו עד כה, בהגיע תור חודש שבת ומועד, תחת אשר היה להן להשתעשע בדברי אלהים חיים, להבין עצם היום ולהתענג על ה' ונפלאותיו, בלו כל יום בחיק ספרי הבל וספורי עגבים, אשר השרישו בלבן שורש פרה ההשחתה" (שם עמוד כ"ז-כ"ח).

הריפורמציון הדתית בישראל היתה אז בימי נעוריה, ובאליעזר ליברמן טעו רבים בימים ההם להאמין, כי על ידיה ישובבו נתיבות היהדות, אשר בערים הגדולות במערב אירופא יצאוה בניה. כן טעו להאמין, כי עם הריפורמציון הדתית יוטב גם מצבם המדיני. אליעזר ליברמן כותב באור נגה (חלק שני עמוד ל'): "ומי יתן אחי ותשימו על לב להבין יושר לבב אחיכם ודעתם הישרה בזה, אז לא תרננו באהליכם, כי לא לבד מחזקים חבל נחלת יעקב בל ינתקו מיתריו בנועם עבודת יוצרנו על דרך הנאות והישר... אף כבוד אלהים הוא לנו בזה נגד שרי וחכמי כל עם, אשר שומעים יושר בקשתנו וסדור נמוסנו, צדקת דברי מורינו, דברים ישרים להלהים חיים ומלך עולם, צדיקים למלכינו ושרינו, נאמנים לתושבי ארצנו. אולי יתעשת אלהים לנו ולא נהיה מריבה ומשטמה ליושבי ארץ, קוץ וחוח בעיניהם, כי בדבר אשר היינו חשודים בעיניהם מקדם על משפטנו ועל תפלתנו, שהמה נגד מלכי ארץ, נגד כל עם ולשון, עתה יֵרָאֶה צדקתנו וצדקת דתנו ותפלתנו מאז ומקדם. –

אחי ועמי! למה לא נחזק בדבר, אשר הוא לטובת הכלל, בדבר אשר הוא תפארת לעושינו ותפארת לנו מן העמים? עד מתי נבוש לקבל דברי יושר מפי מורי השכל? האם אין די עוד היינו בוז משפחות בין הגויים, סחי ומאוס בעיניהם? הנשכח לנצח דמי עמנו, אשר כנחל נגרו בדורות מקדם, כמה שמדים וגלות בוז וחרפות אשר אברו ראשם. מיד מי היתה זאת להם, היד ה' עשתה זאת? לא! חלילה לשדי מעול, ומפיו לא תצא הרעות ואך חפץ חסד הוא, אך מי היה בעוכרנו? אך סכלותינו אשר ענו בנו, דברים דרים ומנהגים מרים, אשר היו אז בין בני עמנו, נכרים וזרים לתושבי ארצם, המה היו בעוכרם, המה הטעו לבב הקמים עליהם, המה הקהו שִנם לתת חרב בידם, המה סבבו בעצמם כל הרעות על ראשם במנהגיהם. לא שמרו אז חכמינו ומנהיגינו דרכי עמם לסקל המכשלה ואבני נגף משגיאות כמה דברים, להרים כל מכשול מהרגלי אבותינו ולהנהיג צאן ישראל במשפט השכל לפי העת והזמן, ללמדם עבודת בוראם, אהבת מלכם, שלום תושבי ארצם, ולעבוד ארץ מולדתם, ללמוד כל חכמה ותבונה לשון ומוסר – האם באו לידי כך? אבל אחת דברתי, כי מאז הכשלון ביד מנהיגי עמנו ובידי הרובצים על מורגליהם.... פקחו נא עיניכם והביטו מסביב לכם, איך כל העמים ידם הדו על כל אפיקי התבונה, צללו במי הדעת והעלו אוצרות ההשכלה, עשו גם יכלו ובאו עד תכליתם, על כן גדלו והצליחו וגם עשו פרי. ואנחנו הנה נשארנו באופל ועלטה, במבוכי הדמיונות ובערפלי השגעון. ואם בעת הנעימה הזאת, אשר רבתה הדעת בעולם וחלד הנעימה הסירה מעטה אופל נעוריה, חתילות מחשכי עלומיה, עוד לא פרחה חבצלת הדעת בין בני עמנו, עוד לא הבדילו אשכלות התבונה בין אחינו, עוד לא הטהרו עבי מבוכתנו, אהה!

אחרי מתי לא נטהר עוד משחרות ענני עלטה, מחלאת וכתמי בהרות כהות שחרחורת? עד מתי, אחי ועמי, לא נכיר כי במחשכים ישבנו עד כה, נרדמים בתרדמת העצלה, הוזים שוכבים בחיק הבטלה, נרפים מכל חכמה ומוסר דעת ותבונה, כל דבר שכל תֵעַבנו, וכל המלאכה היתה נמבזה, שמנו חושך לאור ואור לחושך כבכרה משרכת דרכיה...."[11].

בדבר התקונים הדתיים אומר ליברמן (שם עמוד ל"ו): "אחי ועמי! למה נהיה כעגל לא למוד וגדל אך על מראה ההרגל מיום הולדו? למה לא נתקן אנחנו כמה דברים טובים וישרים, אשר לא תקנו אבותינו, באשר הניחו מקום לנו? ואם גם לא נהגו כן דורות שלפנינו, הנה ביד חכמי ישראל בכל דור ודור לשפוט כמה דברים לפני הדור והזמן. ולא בדבר ההנהגה בלבד, אף גם בדבר רז"ל הקדושים – להם העוז והמשרה לשפוט לפעמים אזה דבר מדבריהם לפי מה שצריכה השעה ולפי הדור והזמן".

הספר "אור נגה" יצא לאור עוד טרם קמו הסכסוכים בעדת המבורג[12], ובזמנו עשה רושם גדול בסגנונו הנמרץ ובראיותיו אשר אסף וקבץ מכל ספרי הקדמונים. רבני הזמן קראו את הספר ("ספר פסול" כדברתם) אבל לא ראו חובה לעצמם להשיב על דבריו. ואולם כאשר חנכו את ההיכל בהמבורג ועיני האורתודוכסים רואות וכלות, אז התעוררו הרבנים בעיר הזאת ויכתבו דבריהם אל כל הרבנים בארצות הקרובות והרחוקות, כי יחוו דעתם בדבר התקונים הדתיים שהנהיגו המחדשים בהמבורג, וגם לסתור את דברי המתירים בספר "נגה הצדק" "ואור נוגה". מרבני הדור יצאו ביחוד שלשה בעוז ותעצומות, להגן על היהדות האורתודוכסית: ר' משה סופר בפרסבורג, ר' מרדכי בניט בניקולסבורג ור' אליעזר מטריטש (במדינת מהרן). גם הרב ר' אברהם אליעזר הלוי מטריאסט נכנס אז בעובי הקורה, כי שם לדרך פעמיו במדינות איטליא, לאסוף הססכמות הרבנים למחות ביד המחדשים. שד"ל ספר לנו עו בימי זקנתו, כי עשתה נסיעת הרב ר' אברהם אליעזר רושם גדול בעדתו ותהום כל העיר, וכנודע יסד אז שד"ל קינה על הסכסוכים האלה. כשלשים וחמשה רבנים ודיינים יצאו במחאה נגד החדשות בהמבורג; החשובים שבהם היו: הרב ר' עקיבא איגר וחתנו הרב ר' משה סופר, הרב ר' מרדכי בניט, הרב הישיש ר' משלם זלמן מפיורדא, ר' אליעזר פלקלש מפראג, ר' אליעזר מטריטש, ר' אברהם טיקטין מברסלא, ר' יעקוב מליסא. המחאות יצאו מבתי הדינים בברסלא, מגנצא, אלטונא, ליסא פיורדא, פרסבורג, ניקולסבורג, פראג, טריטש, טריאסט, פוזנא, ראוויטש, מודינא, בדובה, מנטובה, אמשטרדם, ליוורנו, האנויא, הקונסיטסטוריום בווינטצנהים והגליל. בסוף קובץ האגרות הודיעו, כי הסכימו עוד כמה רבנים לאסור, ומכתביהם יתפרסמו אחר כן, אבל לא קיימו את הבטחתם.

בנוגע לתוכן דבריהם של הרבנים המוחים כבר חרץ ההיסטורי גרטץ (אשר בכלל התנגד לחפץ המחדשים והראה פנים מסבירות אל האורתודוכסים) את משפטו עליהם, כי לא היו מתאימים לחפץ הנדרש (חלק י"א עמוד 425). החסרון הראשון בדבר, כי הקפידו הרבנים המוחים על כל דבר ומשפטם היה חרוץ על כל פרט ופרט: אסור לשנות. בענין הקריאה בתורה בלי נגון של טעמים הביא ר' משה סופר פלפול ארוך וצעק מרה, כי לפי זה הלא יכחישו, "כי נתנה נגינה כלל במסורת משה רבנו" ועל ידי זה הלא יעשו "כמה ספרי קבלה פלסתר". ומי האומר כן, הנה "מחר יאמר מי ראה משה רבנו ע"ה הניח תפילין על תמונה – ומי ראה יושב בסכה כזו, ומי שמע שתקע והריע בשופר בקולות אלו, עד שיאמר הא ליתא והא ליתא" (אלה דברי הברית עמוד ל"ו). גם בדבר התפלה בלשון עברית באו הרבנים על פי הרוב ררק בכח "פסק דין", וזה באמצעות שנויי דחוקי ודברי פלפול, לאסור תפלה בכל לשון בצבור, נגד פירוש הראשונים, אשר הבינו בדברי המשנה  להפך, כי בצבור מותר להתפלל בכל לשון. וגם ר' עקיבא איגר, אשר אמר במקצוע זה דברים נחמדים וראויים להשמע ("ואם קצתם אינם מבינים לשון הקדש ולא הרגילו בניהם בה, זהו בעצמו רע ומר מאד לבזות לשוננו... להשליך אותה אחר גום, אשר לא ילמדו אותה לבניהם") חזר ואמר, כי אין להתפלל בלעז, שהרי אנשי כנסת הגדולה תקנו תפלה בלה"ק, "ומי יודע עד היכן כוונתם מגיע בכל תיבה ותיבה ובנסתר" (שם כ"ז). ר' מרדכי בניט הביא פלוסופיא ארוכה, כי אין להתפלל בלעז, שהרי איך יתרגם ש הויה, אשר קריאתו באדנות,  וכן את שם אלהים, אשר בו נרמזו כוונות חשובות (שם עמוד י"ז). וכן ע"ד שנויי המנהגים בתפלות (כי בסדור "ההיכל" החליפו קצת נוסחאות של האשכנזים בנוסחאות הספרדים) כתב הרב דק"ק מגנצא, כי חלילה להחליף המנהגים באופן כזה, שהרי כתב האר"י בספר הכוונה, "דיש י"ב שערים למעלה, לכל שבט ושבט לפי מנהגו" (שם עמוד ג'). ובי"ד מליוורנו (ושני החכמים שהסכימו מקודם להסדרים החדשים אף עמהם) כתבו בשם "איש קדוש יש"ר מקנדיא": "סוד הקבלה קבלו רבים נביאים וזקנים וחסידים ואנשי כנסת הגדולה שתקנוה, והמוסיף או גורע אות אחת או תיבה אחת אוי לו בזה ובבא" (בספר אלה דברי הברית נדפסו המלות המפוזרות כאן באותיות גדולות), "כי אין להוסיף ואין לגרוע, כי לא יסדו בחנם תיבה אחת או אות אחת" (שם עמוד ס"ו), ועל האופן הזה סובבים כל דברי הרבנים.

ואולם גם בענין העוגב לא אמרו הרבנים המוחים דברים של טעם, כי חשים הם לתת לתפלת ישראל בצבור צורה פרוטסטנטית, אלא גבבו דברי פלפול מחודדים, כי כן העלה הרמ"א וכן פסק הריב"ש וכן נראה מדברי המג"א בדבר שבות דשבות במקום מצוה וכדומה. בפלפולים יפים כאלה, אשר בודאי שמחו הרבנים עליהם בינם לבין עצמם, חשבו לאַיֵם על המחדשים לשוב ממחשבתם בדבר התקונים בבית ה'. והרב ר' מרדכי בניט כתב עוד, כי חלילה לאדם מישראל לקחת תורה מפי הרב ר' אהרן חורין באראד, "כי איש זה אין לו יד בגמרא ופוסקים כלל, אך כל עסקו מלאכתו בהגיון" (שם עמוד ט"ז). ולפי זה נוכל לשער, עד כמה היה עסק ר' מרדכי בניט בעצמו בהגיון, כי כל כך כבד את ידיעת ר' אהרן בלמודים כאלה באחת: תקופה היסטורית גדולה מצאה אנשים גדולים בפלפול התלמודים ובודאי ג ביראת שמים ובמוסר, אבל קטנים בהבנת ההיסטוריא ובדעת המעשים הנעשים תחת השמש, והעולם לא נתן בלבם, לראות אחרית דבר מראשיתו.

דבר זה גרם, כי גם הדברים היקרים והמשובחים הנמצאים בספר זה לא נתקבלו. כי אמנם אין לכחש, כי בכמה פרטים ובפרט בנוגע לאמונת בני ישראל בקבוץ גליות ובנצחיות האומה היטיבו הרבנים ברגשם האינסטינקטיווי לראות מהמחדשים, אשר כל השכלתם היתה רק התרבות הקולטורית ולא סקירה עמוקה בדעת היהדות. למשל הרב הקנאי ר' משה סופר כתב בנדון זה: "ומרוב חסדי ה' וצדקת פזרונו נתן אותנו לחן ולחסד בעיני מלכי האומות והשרים, אשר אנו מחוייבים לדרוש שלומם ולהתפלל עליהם... אך בכל זאת אין רע, אם נצפה וניחל לשוב לאחוזת אבותינו, והיה מן הטוב ההוא, אשר ייטיב ה' לנו יהיה טוב גם לאו"ה (שם עמוד ט'). הרב ר' מרדכי בניט כתב: "ומלבד זה תהיה מרה באחרונה, דור אחרון, בנים יולדו להם לא גדלו כלל על ברכי האמונה... ונמצאים עקורים ונפרדים לגמרי מכלל עדת ישראל" (עמוד י"ג). אבל פנינים כאלה הם מעטים בכל קובץ האגרות, והרבנים עשו את פסקיהם המחודדים עיקר ועליהם סמכו.

לעומת זה בודאי לא טוב עשו בכמה מאמרים, אשר מהם מבצבצת הדלטוריא נגד המחדשים. כי היה את לב רבים מהרבנים המוחים לעלות על בני "ההיכל" בקרדומות הממשלה, בטענתם, כי מי אשר איננו שומר אמונים כפי השקפתם הם, הוא חשוד גם על הרמת יד במלכות. הרב ר' יעקב מליסא כתב בפשטות, כאלו הוברר לו הדבר באמצעות חדוד יפה בדברי "המגן אברהם" ובשאר אחרונים: "וברור לדעתנו, שכל המלכיות והשלטונים יר"ה, אשר בחמלת ה' עלינו לחסות בצלם, נתן חכמה בלבבם להביט אחרית דבר ולראות את הנולד, יסכימו לזה לדעת, כי חמת נחש עכשוב טמון בדבר הזה, בקלקול האמונה וסדרו של עולם, והתחלת השנוי היא בפרצת גדר, שחותרין בו מעט מעט עד היותו אח"כ לפריץ חיות ומרמס שור ושה" (ש עמוד פ'). וכן הוא אומר עוד הפעם: "ממוצא הדברים האלה נראה בעליל, ששינוי נוסחאו הוא ארס מר, וכצפעוני יפריש להרוס הדת והנהגת המדינה וקיום העולם" (שם, המלות שנדפסו בזה מפוזרות באותיותיהן נדפסו בקובץ האגרות בתיבות גדולות "ומאירות עינים"). והרב ר' אליעזר מטריטש/ יעץ: "לכן אתם עם אלהי אברהם! באשר אתם קרובים אל חלול השם, עליכם לקנא קנאת ה' צבאות וקנאת קהלתכם... עמדו נא בחצר השרים יר"ה, חלו נא מהם, שיחזקו ידים רפות, אל יתנו יד לעושי רשעה, ולא יחצה ישראל לחברה חדשה (נייע זעקטע), אשר כל מלכי הארץ מקפידים על זה, ותועבת מלכים עשות רשע. ולפי הנשמע, הנה השרים יר"ה בעיר המבורג המה תמימים וישרי לב, אוהבי משפט אמת והיושר ובעלי רחמים. ועל כן כל מדה נכונה, שיבחרו אנשים חכמים ידועים ונבונים ויראי אלהים, ובבכי יבואו בחצר השרים יר"ה, ובית רשעים ישמד,  וזרועות רשעים תשברנה"  (עמוד כ"ג-כ"ד).

את המכתבים האלה (עשרים ושנים במספר) אספו רבני המבורג לספר אחד וקצת המכתבים העתיקו גם כן ללשון גרמנית (באותיות עבריות) למען יהיו מובנים לקהל עדת ישראל מכל קצות העם, גם הקדימו הקדמה ארוכה ("מודעה" בעברית ובגרמנית-יהודית) לקיים את כל דברי האגרות האלה. ואולם בהאמינם, כי דבריהם יעשו פרי, להשבית את בני ההיכל מעבודתם, שגו מאד – בראשית הקיץ שנת תקע"ט (בחדש אייר) פרסמו את קובץ האגרות, ובפתיחה לחבור זה אמרו: "כי המכתבים הללו נדפסו לכבוד הקב"ה ותורתו ולא ח"ו לקנטר או להכעיס שום איש מישראל, גם לכבוד קהלתנו קהלת יעקב, להודיע כי מעט המה, אשר נכשלו בטעות ובשגיאות כת החדשה, ולא הגיעו לאחד ממאה, אבל כל העדה כלם קדושים, ורובם יראים ושלמים ומחזיקים בתורת ה' שבכתב ושבע"פ ומדקדקים בדקדוקי סופרים, כאשר היו ת"ל מיום הוסדה, ורק מעוטי דמעוטי הנכשלים על ידי איזה מסיתים ומדיחים, גם זרים באו והשחיתו את נחלת ה'. ה' הטוב יכפר בעדם וישים שלום בעדתו לעבדו שכם אחד." – ואולם עוד בקיץ ההוא נתפרסמה תשובה חריפה מאד נגד המכתבים ב"אלה דברי הברית".

התשובה החדה הזאת נקובה בשם "חרב נוקמת נקם ברית" נדפסה בעלום שם המחבר, ואולם ידוע הוא, כי יצאה מעט מ. י. בריסילוי, אחד ממיסדי "ההיכל". בדברים קשים כאלה לא יצא עוד איש מישראל נגד חבל רבנים גדולים ומפורסמים. כן נפלאה המחברת הזאת בסגנונה הסטירי ומיוחדת היא במינה, ומצד ערכה הספרותי היא אחד הפנינים היקרים בספרות העברית החדשה[13]. והנה בודאי לא נסכים לסגנון קשה כזה בשום פולמוס ספרותי או דתי, אבל אין להתפלא על זה לפי מצב הענינים בימים ההם. "בשעת מלחמה נתנהג כמו במלחמה", זהו פתגם נודע. הרבנים יצאו בקול ענות גבורה נגד המחדשים לכנות אותם בשם "פריצי הדור", אשר "אינם לא עברים ולא נוצרים" (אלה דברי הברית עמוד י"ז), "רשעים קמו תחת אבותם תרבות אנשים חטאים (עמוד כ"ו), "רשעי ארץ", אשר לקו בנגעים ונתק" (עמוד ל'), "עדת מרעים בוערים בעם" (עמוד מ"ה), "טפשים (שם), "אנשי בליעל הפושעים והמורדים", "עצרת בוגדים" (עמוד נ"ב), "אנשי בליעל חומדי לצון", רשעים", "קשר רשעים", "אנשים פוחזים וריקים, עזי פנים אשר בדור", "אנשי רשע" (עמוד נ"ג), "תועבים משחיתים" (עמוד נ"ט), "נמהרים, נערים נעורים מיראת חטא", "בוערים בעם", "שועלים קטנים" (עמוד ס"ד), "דל ורזה" (עמוד ס"ה), "עדה רעה (עמוד פ"ד), "הדיוטים", עורים" (עמוד פ"ה) ועוד בטויים קשים הנמצאים למכביר בקובץ אגרותיהם – העל אלה יתאפקו בוני "ההיכל" וישימו יד לפה? ידוע הוא, כי יעץ הרב ר' משה מינץ מאובן-ישן באונגריא להרב ר' משה סופר בפריס בורג לבלי לבוא בעקיפין על המחדשים ולבלי לדחותם בשתי ידים, כי אם לנסות דבר אליהם בפשרה. וקרוב הדבר, כי בדרך שלום כזה היו באים יותר אל המטרה הרצויה ואולם בפולמוס זה נצחה דעת ר' משה סופר, להרחיק את המחדשים בזרוע, למען לא יהיה להם חלק  ונחלה בישראל. בני "ההיכל" לא שמו לבם לדברי זעקתם וגערתם, אלא הלכו מחיל אל חיל ומספר בעלי בריתם נתרבה משנה לשנה, ומה גם מעת אשר זכו למטיף מצוין לוקח נפשות בדבוריו, הוא גוטהולד סלומון, אשר היה מקודם מורה בבית החנוך בדיסוי וכבר יצא לו שם בדרשותיו אשר דרש בעיר ההיא בבית הכנסת. סלומון לא היה נבער מדעת היהדות כהמטיפים הצעירים קלי, גינסבורג ואוירבך, אשר שמשו בברלין בבית הכנסת החדש, דם היה לו כשרון רב לתפוש את המשכילים הראשונים בלבם, אלו אשר היה להם עוד ריח תורה, כי ידע לתבל את דרושיו באמרי אגדה בסגנון דרושי כאשר הסכינו מאז ועם כל זה לתת פנים חדשות להדרשה לפי טעם בני הדור החדש. הוא היה דרשן בסגנונו של הדרשן הנודע ר' אהרן יילינק, למצוא חן בעיני התורנים המשכילים ובעיני החדשים כאחד. ידוע הוא, כי גם הרב ר' זכריה פרנקל, אשר נלחם כנודע בגוטהולד סלומון בשעת הפולמוס השני של "ההיכל" (שנת 1842), כבד מאד את סלמון בגלל חכמתו וכשרונו הגדול (עיין דבריו במ"ע "Orient" שנת 1842 עמוד 54).

ובנוגע לתוצאת הפולמוס הזה, אשר נתחדש אחר עשרים וחמש שנה עוד הפעם, הנה הוכיח הנסיון, כי צדקה דעת אלעזר ריסר, אשר יעץ לשלום. שהרי בית הכנסת הזה עומד עוד כיום על תלו ולפי השקפת בני דורנו הוא יותר קונסרווטיווי מרוב בתי הכנסת החדשים בגרמניא. על כל פנים לא נפרדו המתפללים בבית הזה מיתר בני הקהלה ולא נעשו לכתה מובדלת, כמו שסברו האורתודוכסים. הללו מתפללים בנוסח הישן והללו בנוסח החדש, אבל בני עדה אחת הם. וכמעט שאין קהלה גדולה בממלכת גרמניא, אשר שלום אמת בה בין המפלגות הדתיות השונות כעדת המבורג, אשר אמנם הנהגתה הכללית היא עוד כיום "על טהרת הקדש" ברוח קונסרווטיווי, ואולם רשות נתונה לכל קבוץ של יהודים להאסף ולהתפלל כחפצם. זאת היתה עצת שלום של ריסר, ומה שלא עשה השכל עשה אח"כ הזמן.     

------------------

בעת אשר עמד "ההיכל" בהמבורג על תלו וכבודו בעדת היהודים הלך ורב וכבר נסו לעשות כמהו בעיר קרלסרוה (אשר במדינת בדן) ובעיר גריפֿסוולד (אשר במדינת פומרן), גם בעיר קופנהגן בירת דניא ובליפסיאה בימי היריד הגדול (אשר הוא בירח תשרי או קרוב לזה), שבו המשכילים בברלין ליסד מחדש את "ההיכל", אשר סגרה הממשלה דלתותיו בשנת 1817. השעה היתה משחקת מעט להמשכילים, כי הלא אמר המלך פרידריך ווילהלם השלישי עם הספד בשעה שסגרו את בית מקדשו של יעקבזון, כי אי אפשר לו להרשות ליחידים לבנות להם במה לעצמם, אבל אם מטעם ראשי העדה יעשו שנויים בסדר התפלה בבית הכנסת שלה אין מוחה בידם (למעלה עמוד 72). ויקר המקרה, כי בימים ההם ראו הכרח בדבר להרחיב את בית הכנסת הישן של העדה, אשר צר היה מהכיל את כל הבאים להתפלל, יען כי רבו היהודים בברלין בשנים האחרונות. על פי שלטן הקהלה (אשר היה נתון אז ביד פרידלנדר וחבריו קדשו את בית הכנסת של יעקב ביר בתור בית מקדש לפי שעה ובו הנהיגו את סדר התפלה החדש ­­_ תועבת נפש כל האורתודוכסים. על פי הערמה כזאת היה בית הכנסת החדש לזמן מה בית מקדש היחידי להיהודים בברלין. שרי הממשלה נטו כלפי המחדשים והם פתו את המלך, אשר בכלל נטה יותר אחר האורתודוכסים, להסכים להדבר הזה. המלך נתן צָו (ביום י"ב דיצימבר שנת 1817), לקבוע בבית יעקב ביר בית כנסת לפי שעה, ואולם בתנאי, כי ישקדו ראשי הקהלה על הדבר, לגמור את בנין בית הכנסת של העדה בימי הקיץ שנת 1818 ואז ישובו להתפלל בו ובתי הכנסת של יחידים לא יזכרו ולא ישמעו עוד. מובן מאליו, כי מעתה שקדו ראשי העדה (פרידלנדר, גומפירץ, יעקב ביר, שלמה פיט) לאחר את גמר הבנין, עד אשר יסכימו להם האורתודוכסים בדבר השנויים משאת נפשם. מספר הבע"ב שהסכימו אל הסדרים בבית הכנסת החדש היה בראשית שנת 1818 שתי מאות ותשעים וששה, ובסוף השנה ההיא עלה מספרם לארבע מאות ושלשים וחמשה.מזה נראה, כי לא היו המחדשים המעטים, ואפשר כי היו נוצחים לאחר זמן, אלמלא עזרה הממשלה אחר כן להאורתודוכסים.

האנשים האלה לא נחו ולא שקטו בריבם נגד המחדשים. בימים הראשונים אמנם צדקו בריבם, בהיות בית הכנסת היחידי של העדה בידי המתחדשים, באופן כי לא היה לאורתודוכסים מקום קבוע להתפלל בצבור. פעם אחת פרצו אל בית הכנסת הישן, אשר עמד אז באמצע בנינו, והתחילו להתפלל שם בעת אשר עושי המ&