לעת זקנה / ישעיהו ברדשסקי
ארבעתם כבר היו לעת זקנה, שבעי-ימים ועמוסי-סבל זכרונות רבים. על פי מולדתם לא היו כלם בני עיר-המחוז z, על פי מצבם בחברה וארחות-חייהם לא היה יחס קרוב ביותר בין זה לזה – אולם ישיבת-קבע בעיר אחת במשך עשרות שנים השכיחה את שנוי-המולדת, והזִקנה הִשוְתה הרבה ממה שלא היה שוה קודם-לכן. הם התקרבו מעט מעט. אך גם במעט מעט נהיה הרבה ברבות הימים.
להתקרבותם היתרה הועילה לא מעט גם זאת, שלכל אחד מהם היה פנאי במדה מרֻבה; גם סבתו של רבוי הפנאי הזה היתה אחת: ארבעתם היו עסקנים משֻחררים מחמת זקנה…
הראשון ששֻחרר בהם היה חיים אריה. כשלשים שנה כהן בתור חזן-העיר. העמיד מלהקת משורריו תלמידים הרבה, אשר היו לחזנים בערי המצער הקרובות והרחוקות, יצר במשך זמן חזנותו הרבה “נקדש”, “ממקומו”, “נעריצך”, “ישתבח” ו“כבקרת”, ששוררו אחרי כן בכל בתי-המלאכה של החיטים והתפשטו ב“סביבה” למרחוק על ידי “בעלי-תפלה” שונים משומעיו… כן הוא: חיים אריה זכה בשעתו לפרסום גדול, אף על פי שלא ראה מעולם גם כתלי קונסרוַטוריום, ובתוי-הנגינה וסדורי-החזנים, הבאים מחוץ לארץ, לא היה בקי ביותר. הוא לא אהב את ה“חדושים” האלה, לו לא היה גם כל צרך בהם, כי היו לו סגולות אחרות לקנות לבבות: השתפכות-נפש מעוררת לבכי, מתיקות עגומה וכשרון מיוחד להטעים את ה“תפלות”, עד שתהיינה מובנות גם למי שאיננו יודע את “פרוש-המלים”. יותר מכל היו סגולותיו אלה מסתמנות בתפלת “יום-כפור קטן” של אלול וה“סליחות”, שבהן היה חיים אריה מתעלה ביותר ונעשה אהוב מאד לקהל הגדול, הממלא את כל בית-הכנסת מפה לפה.
וכן היה הדבר נוהג במשך שנים רבות, כן היה נוהג בלי ספק עוד ימים ושנים; אך הנה באו עתים חדשות, צפרים חדשות וזמירות חדשות!… דור חדש קם ועזי-הפנים שבדור נתרבו באופן מבהיל, הם באו בתביעות משונות, במין “מבינות” חדשה, הסומכת על איזו חוקי-זמרה, על איזו כללים בעלי כנויים מוזרים מאד… וה“מבינים” החדשים האלה, – רבם צעירים, ששבו לעיר-מולדתם, אחרי התגוררם זמן מה ב“מקומות רחוקים”, בכרכים שונים, – המעיטו והמעיטו בלי חשך את תהלתו הטובה ופרסומו של חיים אריה. על אלה נספחו מעט מעט גם רבים מתושבי z, אשר לא יצאו מעולם מגבול עיר מולדתם והלאה; וככה הלך וגדל מספר המתלוננים, המרננים אחרי החזן, שקולו איננו ערב עוד, שמנגינותיו נושנות כל כך, עד שהנפש קצה בהן.
התלונות האלה היו מגיעות פעם בפעם גם לאזני חיים אריה, וכמו שמובן מאליו – לא היה לו מזה נחת-רוח ביותר; אולם הפסד מוחש לא היה לו מהן, עד שלא נתמנה גבאי חדש על בית-הכנסת הגדול. הגבאי הזה לא היה יכל להחשב באמת על הדור החדש, אך נכר היה בו, שנוטה הוא במדה ידועה לכמה “חדושים”. עוד בשנה הראשונה לגבאותו נגש אל העבודה לתקן, לשכלל ולקשט את בית-הכנסת מבית ומחוץ, ובמשך שנתים ימים לבש אותו הבנין הישן עצמו צורה חדשה לגמרי.
חיים אריה ראה וישמח בלבו על זאת, כי גם לו נעים היה להתפלל בבית-כנסת מפאר יותר, אולם השמחה הזאת ערבה עד מהרה. למועד “חנוכת-הבית” סר במקרה לעיר z חזן מה“צעירים” ו“יתפלל” פעמים אחדות בתור “אורח” – והקהל החליט ראשונה, אחר הסכים גם הגבאי, שלבית-הכנסת המחודש נאה יותר חזן חדש… היו אמנם מעטים, שהדבר לא מצא חן בעיניהם, אך בעלי-הדעה לא שמו לב אל המעררים, וחיים אריה, מוסב שם “החזן הזקן”, היה אנוס להסתפק במה שנקצב לו פרס שנתי תחת שכר-חזנות…
פרס כזה תחת שכר-כהונה נקצב בזמן קרוב אחרי כן עוד לאחד, ששחרר גם הוא מכהונת-הצבור, אשר מלא במשך שנים רבות.
זה היה יחיאל מיכל פישבין, הרב-מטעם-הממשלה בעיר z והמחוז. יותר מעשרים שנה שמש בכהונתו, רשם את הנולדים והנפטרים, את הנִשָֹאים והמתגרשים; אחת בשנה השביע את הלקוחים לצבא מבני ישראל ואחת לשלשה חדשים– את העדים העברים בבית-הדין הגלילי. שלש או ארבע פעמים במשך ימי “רבנותו” בא לידו לנאם נאומים. זאת עלתה לו אמנם בקשי גדול, אך עצה לא אבדה ממנו, כי ערך נאומיו מתחלה בכתב ואחר קרא מתוך הגליון… בכלל היה ממלא חובות-משמרתו באמונה, מלבד זאת היה מתנהג כשורה עם בני-עדתו, לא היה עושק ביותר את הפונים אליו בדבר איזו רשימה, או תעודה, והעקר – לא היה מתערב מעולם בדברים ש“אינם נוגעים לו”… הודות למעלותיו אלה היה רצוי מאד לרב העדה, ובשבע “בחירות”, כל אחת לשלש שנים, היה נמצא לו רֹב גדול של כדורים לבנים.
כן הוא, שבע “בחירות” עלו יפה, אך בשמינית הורע פתאם מזלו של יחיאל מיכל פישבין. אמנם עוד גם למועד הבחירה השביעית נראו סמנים לא טובים, הורגש דבר-מה חדש, שלא היתה דוגמתו בבחירות הקודמות; קודם-לכן לא הרבו לדון בעיר כל כך על הענין הזה, אף גם הדנים לא התרגשו ביותר – אולם כל אלה נשארו בלי תוצאות מוחשות, ופישבין, אשר נבהל קצת מתחלה ויחשש לסכנה, נרגע כלו באחרונה וישחק בעצמו על חששיו הקודמים.
הוא לא חשש עוד יותר מדי גם לסערת-הרוחות החזקה, שהתחוללה בעיר למועד הבחירה האחרונה, ולא שם לבו ביותר אל הקנדידט החדש, אשר בא להסיג גבולו. במשך ימי “רבנותו” הרבים היה לו לא אחת ושתים דבר עם קנדידטים מסֻכנים באמת, אנשים שעמדו לבחירה בעזרת “צד” חזק: קרובים עשירים, מיודעים תקיפים ובעלי-דעה – אך אם אלה לא יכלו לו, במה נחשב אפוא הקנדידט המסכן הזה, אשר אין לו כל קרוב ומודע בעשירי העיר ובידו תומכים רק צעירים אחדים, בעלי מחות נלהבים?!… הצעירים האלה עצמם לא נחשבו בעיני פישבין למאומה, כל מאומה לא נחשבו בעיניו טענותיהם ותביעותיהם המשונות, שהיו ההפך המחלט מדעת רבו הגדול של הקהל, הוא היה בטוח בנצחונו –
אולם בטחונו נראה כוזב בפעל! הוא אמנם ראה אפשרות לערער על ה“בחירות”, להוכיח, שלא נעשו “כחק”, ולבטלן; אך כשהציעו לפניו פרס שנתי בתור פצוי מצד אחד, ומצד אחר אימו עליו, שאם יתעקש ויעורר מחלקת, לא יקבל מאומה – אז חשב וימצא, כי טוב המועט הודאי מהרבה המוטל בספק…
ובאין איש מערער, אִשרה הרשות את בחירת הרב החדש בלי שום פקפוק. פישבין נפטר מחובות-משמרתו, אשר הוטלו מאז על הממלא-מקומו. אולם זה האחרון לא הסתפק באלה, לא הסתפק גם בנאומים, שהיה נואם לעתים קרובות; הוא נטל על עצמו חובות חדשות, אשר לא שער איש ב z. מעולם, כי נכנסות הן בגדר פעולתו של הרב-מטעם-הממשלה… כן הוא, גם התערבותו של הרב בעניני הצבור וטפולו בחברות-הצדקה, גם אלה לבדם היו חדושים נפלאים; אולם נפלאים עוד הרבה יורת היו אותם החדושים עצמם, אשר החל להנהיג.
ב z היו קימות מאז מעולם חברות-צדקה שונות: “לחם-אביונים”, “גמילות-חסדים”, “מלביש-ערומים” ועוד כאלה. בראש כל אחת מהן עמד גבאי, הוא גם הגזבר, אחד מטובי העיר, מבעלי-הבתים החשובים; לרבן היתה שבת קבועה בשנה, שחבריהן נקראו בה לתורה ונפקדו ב“מי שברך”, “בעבור שנדב” כל אחד כמה וכמה; לקצתן היה גם יום-משתה אחת ולכלן – זכות אחת: להציב “קערה” בבית-הכנסת ובבתי מדרשים ב“ימים הנוראים” וכמו כן – בכל בית, ששם משתה חתונה או “ברית”…
כן היו החברות האלה קימות, מבלי הצטרך לכל רשיון מטעם הרשות, מבלי הצטרך לכל ספרי-חשבון ורשימות-חברים מדפסים. פתאם נעשתה חדשה: בהשתדלות הרב החדש נוסדה חברת-צדקה, שונה בכל פרטיה מבנות-מינה המצויות. לחברה זו, השונה מהאחרות גם בשמה הרוסי הארך: "חברת-התמיכה לעניים העברים של העיר z ", היה ספר-תקנות מאושר מטעם הרשות, חותמות שאותיות רוסיות חקוקות עליהן ומיני גבאות והתמנות בלתי-רגילים, יושב ראש מצלצל בפעמון, גזבר מקבל ונותן כסף דוקא על פי איזו פתקאות, מזכיר כותב פרוטוקולים, חברי-ועד וחברי-בקרת… באחת, הכל היה שונה באותה החברה. שונים היו גם העומדים בראשה, בעלי-הבתים הזקנים והחשובים נדחו מפני אנשים חדשים, מקציהם דוקטורים ורוקחים, ויתרם סתם נאורים מצעירי-העשירים.
והעסקנים החדשים האלה לא מצאו, כמובן, חן בעיני הגבאים של החברות הקדומות. יותר מכל התרעם עליהם רבי דניאל, המוכנה “בהרב”, אשר היה זה כשלשים שנה גבאי החברה “גמילות-חסדים” וכעשרים שנה – גבאי החברה האחרת “מלביש-ערומים”… עין העסקנים החדשים צרה, כנראה, בגאותו של רבי דניאל בהרב, על כן החלו להתנכל ולחפש עלילות לו. הם באו בטענה מפני מה אין החברה “גמילות-חסדים” מפרסמת מעולם חשבון כספיה? הם התאמצו להוכיח, כי החברה “מלביש ערומים” איננה ממלאה כראוי את חובתה, להלביש ולהנעיל את ילדי “תלמוד-התורה” – וככה נבלו בלי חשך את שם רבי דניאל, ככה הציקוהו בחשדיהם המעליבים, עד שקצה נפשו מפניהם ובלב רגז סלק את ידיו משתי החברות, אשר עברו מאז לרשות “חברת התמיכה” הכללית.
על זאת חרה לרבי דניאל עד מות. העסקנים החדשים בחוצפתם היתרה נועזו עוד להחליט, שהזקן המכבד הזה מיצר ודואג על הפסד ממון, אשר גרמו לו, כי, לפי דעתם, היה רבי דניאל משתמש בכסף-הצדקה להנאתו, היינו שהיה מלוהו ברבית שבועית, ועושה בו עסקים אחרים; אולם לעלילה זו לא היה באמת כל יסוד, כי פרנסת רבי דניאל נמצאה לו בשפע במקום אחר. לו היה בית-אבנים גדול במרכז העיר, ובאותו הבית היתה לו גם אכסניה מרוחה, אשר הכניסה לו, ברוך השם, לא מעט…
כן הוא, לא הפסד ממון יכל היה לדאג; הוא לא יכל לותר רק על הפגיעה בכבודו, לא יכל לשכח את עלבונו, שהטילו חשד בנאמנותו, ומלבד זאת לא יכל נשוא את השממון של בטלה, אשר היה תוקפהו פעם בפעם מאז שלוקחה ממנו גבאותו הכפולה.
מטעם זה התקרב בחפץ-לב אל חיים אריה החזן הזקן ואל יחיאל מיכל פישבין, מי שהיה רב-מטעם-הממשלה. שני אלה היו באים יום יום אל בית רבי דניאל, אל משתה התֵּה שאחר הצהרים, ושמה היה בא לעתים מזומנות גם זלצמן, או – כמו שהיה קורא על פי רב בעיר – פַיבֶל המורה.
הוא היה מהחניכים הראשונים של בית-המדרש לרבנים הוילנאי, ועל פי מסבות שונות נתגלגל ובא לעיר z, ל“הפיץ השכלה” בה. היו ימים – זה כחמש ועשרים שנה – ובני z חשבוהו לאפקורס גדול, אך באותה שעה – גם לידען נפלא ומורה מצוין; אליו התיחסו אז בשנאה מסתרה ויראת-כבוד גלויה; מי שהצטרך לו היה משלם שכר הגון. אולם ברבות הימים נשתנו הדברים מאד. מי יודע, אולי היתה זאת, מפני שהשתנו בני העיר והשקפותיהם בנידן זה, או אולי – מפני שזלצמן עצמו השתנה במדה ידועה; אך יהיה איך שיהיה והימים הראשונים היו טובים לו מאלה, שבאו אחרי כן… לא הועילה לו גם זאת, שהרבה מנאורי העיר ועשיריה הצעירים היו לפנים תלמידיו, שהמורים החדשים עצמם שמעו בילדותם לקח מפיו; עבודה נמצאה לו במדה מועטה והשכר היה גרוע מאד.
ומשנה לשנה נצערה גם העבודה, נגרע גם השכר. לו היה צפוי בהכרח מחסור נורא, לולא תמכו בידו בניו הגדולים, אשר התישבו עוד מאז באמריקה ומשם שלחו לו פעם בפעם סכומי-כסף מסוימים. אולם התמיכה הזאת חשכה אותו רק מרעב, אבל לא מעני ודחקות; ואלה יחד עם הבטלה מאנס ועקיצות הקנאה יצרו בנפשו מין התמרמרות נמרצה אל “סדרי-החיים החדשים”… הנאורים, אשר חשב את עצמו לפנים על דגלם, נשנאו בעיניו, כי לא יכל לסלח להם את יחסם המעליב אליו, ותחת זאת החל להתקרב יותר אל בני הדור הישן, אשר היו נוחים לו בעת האחרונה מהחדשים.
ככה נספח גם הוא על החבורה, שהיתה נאספה בבית רבי דניאל בהרב. שם היו יושבים ארבעת הזקנים האלה אל השלחן העגול בחדר-האכל, שמערכתו כלה היתה מיוחדה, מסגלת את הנפש למין הרחבה ונעם, והאור בו לא היה מעולם בהיר ומלאה את העין ביותר.
ובשעה שהמיחם הכרסני היה משמיע את לחישתו הדקה, באותה שעה היו ארבעת אלה יושבים וגומעים מכוסותיהם במתינות, גומעים ומשוחחים בינתים על כל הנשמע בארץ, על כל הנעשה בעיר…
בארץ אין כל דבר טוב נשמע, בעיר הכל נעשה שלא כהוגן; הכל מתקלקל, הולך ונפסד באופן מבהיל.
הנשמעה כזאת, הנהיו כאלה בימים הראשונים הטובים?!
וכל זה באשמת עזי-הפנים שבדור החדש, באשמת הצעירים החצופים, שנטלו גדולה לעצמם ויבזו את הזקנה הראויה לכבוד והִדוּר…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.