מה רחוק היום ההוא, כמה שנים כבר עברו מאז; אך איטקה עודנה זוכרת אותו היטב, זוכרת את כל פרטיו, כאלו רק אתמול או שלשום היה הדבר. לה לא מלאו עוד אז שש-עשרה שנה; רק כעשרה חדשים לפני כן עזבה את בית-הספר לנערות של כהנוב; עוד רק לחג האחרון נתפרה לה השמלה הראשונה, שהיתה ארכה במלוא המדה, ואביה לא חדל עוד מכנותה בשם “ילדתי”, אף על פי שאמה כבר התחילה מחלפת את הכנוי הזה בכנוי “בתי”… כן הוא, גם היא עצמה, בכל תשוקתה אז להיות נחשבה כעלמה גמורה, עוד היתה מפקפקת ואינה בטוחה בדבר.
ומה קפץ אז לבה בקרבה!… מה מוזרים היו לה הרגשות החדשים, אשר תקפו אותה פתאם ויסערו את כל נפשה באופן בלתי-רגיל מאד!…
שעת-הבקר היתה אז ואמה לא שבה עוד מהשוק, כאשר נפתחה הדלת ושינה-ברינדל באה הביתה, נושאת תחת אציל ידה חבילה מארכה חבושה. בבקור הזה לא היה לה כל חדוש. היא הכירה את האורחה הזו מכבר, ידעה את משלח-ידה, כי סובבת היא בעיר ומוכרת מיני ארג שונים בהקפה לפרעון קמעה קמעה; גם אמה היתה קונה תמיד באופן כזה לצרכי מלבושם של בני ביתה –
והיא לא שערה גם בפעם ההוא כל דבר מיוחד, עד ששבה אמה מהשוק ושינה-ברינדל גָללה בידיה הרגילות את חתיכת הבד-ההולנדי הדק, אשר הביאה…
את הבד הדק הזה הזמינה האם עוד לפני שבועות אחדים; הוא נועד לאיטקה, לחצי תריסר כתנות, אך לא לכתנות פשוטות, שתהי לובשת אותן יום יום. להן היתה תכלית אחרת לגמרי!…
והיא עצמה לא ידעה מה נעשה אתה באותה שעה, פניה האדימו לרגעים, מין מבוכת-בושה הצרה לה מאד; אך יחד עם זאת הרגישה, כי חדוה רבה ממלאה את כל נפשה והלב הנסער מאד מקפץ בקרבה, מקפץ ומפרכס באופן מיוחד, מוזר מאד ובלתי-רגיל כלל…
האמנם?!…
… והיא איננה עוד ילדה?… היא… היא עצמה היתה מעתה לעלמה גמורה?!…
ובשעה שידי שינה ברינדל הרגילות גללו את הבד באומנות מיוחדת, באותה שעה לא פסקה לשון התגרנית המנוסה מדבר.
– האמיני לי, מלכיניו חיתי! – דברה אל אם איטקה – הלואי שיעזרך ה' לתת לאיטקלה שלך חמשת אלפים רובל נדה, אך גם אז לא יהיה לך לֵבוש כלל בערך-לבנים כזה!…
– בד כזה ממש, בחיי נשבעתי לך, לקחה הגבירה זילבֶרדיק, אף על פי שהיא מונה לבתה עשרת אלפים במזומנים… אמת היא, כי לה עלתה האמה בעשר קופיקות יותר, אך אתך, מלכיניו חיתי, הלא חשבון אחר הוא…
– מה יש פה לפקפק, חי נפשי, אם אבין!… הלא אינני דורשת מידך כסף תכף… הלואי שיעזרך ה', אך עוד לא מאה אחת תצטרכי להוציא – ומה יש לדקדק בקטנות כאלה?!..
את כל הדברים האלה שמעה מפורש, במשמעותם הברורה אי אפשר היה להטיל כל ספק; אך היא היתה כחולמת ופעם בפעם נדמה לה, כי לא בהקיץ נהיה כל זה…
… כל זה נהיה אמנם בפעל, אך כמה שנים כבר עברו מאז ומה רחוקים הימים ההם!
בימים ההם היה רעיון אחד מעסק את מוחה יותר מכל. לה היתה נצרכה דוגמא הגונה למעשה הרקמה בכתנית – ואל מי תפנה?… אחת אחרי אחת עברו במחשבתה חברותיה ורעותיה השונות, אך כלן היו עוד צעירות מאד, אף אחת לא החלה עוד להכין ערך-לבנים מהמין הזה והעובדה הזאת, שלכאורה היתה איטקה צריכה להצטער עליה, עשתה לה בפעל, להפך, נחת רוח במדה ידועה…
כן הוא, לא בלי פניה חזרה אז על כל חברותיה ורעותיה, אף על פי שידעה מראש, כי אין אחת בהן יכלה למלא את שאלתה, אך לה היתה בזאת תואנה טובה, להתפאר במה שנהיה אתה… להרעים את מי שיהיה לא התכונה כלל; אך בכל זאת היתה שמחה בסתר-נפשה ומתענגת לראות, כי רעותה האחת או השנית שומעת את דבריה בקנאה מסתרה למחצה…
בינתים הושגה הדוגמא המבוקשת, ההתעוררות הראשונה חלפה ובדבר לא היה עוד כל חדוש מרעיש; אולם איטקה הרגישה הרחבת-דעת מיוחדת בעבודה הזאת, אף על פי שהעבודה היתה ממושכה ומיגעת מאד… לא בחפזון של קצר-רוח, אך בסבלנות מצוינה, באינרגיה שאינה פוחתת עבדה יום יום את עבודתה זו, הדורשת מתינות רבה וזהירות מיוחדת…
… ערבי-חרף ארכים התחלפו בימי קיץ גדולים, תקופות אביב ובציר חלפו כסדרן – והיא היתה עסוקה ברקימתה ואריגתה, שההרגל עשה אותן לה לצרכים טבעיים. אחרי שנשלם חצי-תריסר הכתנות הראשון, באו בזה אחר זה: חצי תריסר אלונטיות, חליפות אחדות של תכריכי-כרים, מפות-שלחן שונות, מטפחות-אף, כתנות חדשות למלא התריסר, ועוד המון חפצים קטנים ומעשי רקמה שונים –
בשנת העשרים לחייה כבר היה ערך-לבניה מוכן בכל, ערוך בסדר נכון בתוך תבת-עץ הגדולה המצופה פחי ברזל; אולם במשך ארבע השנים ההן נודע לה הרבה, הרבה מאד, שלא ידעה מקודם, ובשעות הרבות והארכות, שהיו אצבעותיה עוסקות במחט, הספיקה לחשב ולחזר ולחשב על כל מה שנודע לה. מעט מעט הובררו לה באופן כזה כמה דברים, שלא הבינה אותם לפני כן כלל, או הבינה רק למחצה. לה הוברר כבר, מפני מה הקדימה אמה לדאג לערך-לבניה, בשעה שאמותיהן של רב רעותיה לא חששו עוד לזאת – ורעותיה אלה דוקא הקדימו להנשא מהאחרות… כן הוא, היא נוכחה כבר, כי החיים שונים בפעל לגמרי מאותם, שציר לה דמיונה בילדותה – והידיעה הזאת לא היתה מנחמת ומשמחת-לב כלל!…
… כמה “ראיונות” כבר נהיו, כמה מחשבות ורגשות שונים עורר כל ראיון וראיון בשעתו – והכל, הכל עבר, עבר ובטל, כאלו לא היה מעולם!
הראיון הראשון נקלט בזכרונה יותר מהאחרים, כי גם בשעתו עשה עליה רשם יותר עז, סער את נפשה במדה מרבה מהבאים אחריו… עוד במשך ימים אחדים לפני כן היתה מרגשת חליפות חם וקר בגופה, היתה מרגשת, כי לבה רועד וקופא, קופא וחוזר ורועד בכל פעם, שהיה זלמן יונה סר אל ביתם ודן עם הוריה זמן רב בלחש; אחרי שהיה השדכן הולך לו, היתה אמה מוסרת לה את כל הנוגע למהלך ה“ענין” – ובאותה פעם, שהוגד לה, כי בערב למחרת היום ההוא נועד ראיון, היתה זקוקה להתאמצות יתרה, לממשל ברוח כביר, שלא תכיר אמה בפניה את התרעשותה הרבה…
כן הוא, הרעיון על דבר הראיון הקרוב כל כך נקבע כמסמר במחה וינקר שם בלי הפסק. הוא לא הניח לה לישן בלילה, לא הניח לה לשבת על מקום אחד ביום למחרתו – והערב המקֻוֶה בא סוף סוף… אחרי הראיון הראשון היה שני ושלישי במשך שבוע אחד… לה לעצמה לא היה ברור בהחלט, הכשר הוא בעיניה אם אין, אך כשנודע לה מפי אמה, שהוא מצדו נוטה להחליט את הדבר, אז נדמה גם לה, כי דעתה נוטה מאד לזאת, והעלבון המר, שהרגישה במאון ההוא מצדו, היה כפול, למה ישר הוא בעיניה, אם בעיניו ישר רק אותו סכום-הנדה, שהבטיח השדכן על שקר?!…
בפעם הראשונה עוד הרגישה עלבון מר במאון מטעם כזה. אחר נעשה לה הדבר טבעי ורגיל; נסיונות מרים אחדים הורוה, לבלי שמח הרבה מראש ולבלי הצטער ביותר אחרי כן…
היא ידעה כבר, כי לא רק אותה לבדה תקרינה כאלה; ממנה לא נכחד עוד כי רבות אחרות נתנסו באלה פעמים הרבה, עד שנמצא להן בן-זוגן האמתי – וגם לה יזדמן כזה סוף סוף…
אולם הראיונות, שהיו נפרצים בעת הראשונה, נעשו יקרים יותר ויותר. נראה היה, כאלו נלאו גם השדכנים להציע, נלאו גם ההורים לשמע את ההצעות, שאין בהן כל תועלת…
… עד לאין קץ הלכה ונמשכה שלשלת ארכה של ימים משעמומים, ימי-חול כהים, בלי כל ענין מעורר, בלי שום שנוי מבדר… מעשה-רקמה חדש, עבודת-ארג חדשה לא היו לה כבר, גם המלאכה בבית לא היתה מרבה ביותר – והשעמום של בטלה היה כבר מנשוא…
פעם, באחת השעות הכבדות ההן נזדמן לה לפתח את התבה הגדולה, ששם ערך-לבניה שמור, ומבלי תת לעצמה חשבון על מעשה, החלה להוציא זה אחרי זה את החפצים האלה… הם היו ידועים לה היטב, ספורות היו אתה כל לולאה ולולאה במקלעות-הרקמה השונות, כל תפר וכל כפל בהם היו שמורים בזכרונה – אולם, מבלי שים לב לכל זאת, היתה עינה נחה זמן רב בלי-הכרה על כל חפץ וחפץ, שעבר לפניה, ומין רגש מוזר תקף אותה יותר ויותר.
… כמה זכרונות שונים היו אחוזים בכל אחד ואחד מהחפצים האלה!… לכל אחד מהם היה פרק-זמן ידוע, שהיא היתה מטפלת בו, והרבה ממה שחשבה והרגישה בפרקים ההם התעורר מחדש לתחיה בדמיונה… היא דמתה עוד הפעם את עצמה בתור ילדה בת שש-עשרה שנה, זכרה את השמחות הקטנות והדאגות הזעירות, אשר סערו את רוחה אז, ומבלי משים נערכו במחשבתה חייה בימים ההם וחייה אחרי כן, אלה לעמת אלה –
ההערכה לא היתה משמחת-לב ביותר, אך הזכרונות הראשונים נסכו על איטקה מין תוגה שלוה ונעימה, עוררו בקרב נפשה מיני געגועים ערבים על העבר הרחוק, והגעגועים האלה השכיחוה את ההוה הקודר ומשומם…
שעות נעימות כאלה לא היו בחייה זה ימים רבים; אולם מה שאירע לה פעם אחת בבלי-דעת, לא חזר ונשנה עוד אחרי כן, כשעשתה זאת בכונה. מראה אותם החפצים עצמם פעל עליה פעולה מדכאת-נפש מאד. הם עוררוה מבלי-משים להתבונן, כמה מחשבונותיה נראו מוטעים, כמה מתקותיה נכזבו כבר!…
וכמו למען הרעימה, נזדמן דוקא בפרק הזמן ההוא, שאחדות ממכרותיה פנו אליה לבקש מידה דוגמאות למעשי רקמה וארג… היו ימים והיא היתה מרגשת נעם-גאון מיוחד במקרים כאלה; אולם הימים ההם כבר חלפו והדבר שֻנה לגמרי. היא לא יכלה להשיב את פני המבקשות, מפני הנמוס היתה מכרחה להראות גם פנים שוחקות להן; אך בנפשה פנימה היתה מתרגזת על זאת וכועסת מאד…
להגדיל התרגזותה וכעשה הועילה לא מעט גם זאת, שהמבקשות היו מארשות מתעתדות לנשואין בקרוב, פניהן הצוהלים ושיחתן העליזה הוסיפו עוד חריפות יתרה לרעל-הקנאה, שהיתה נפשה מלאה ממנו. היא הרגישה ביחס להן משטמה עזה, ועל כן השתדלה להשיא את עצמה, כי בכל מעשיהן ודבריהן צפונות כונת-זדון להקניטה…
… וגם זה עבר! הימים אמנם נראו כזוחלים בעצלתים מאד, אך על עמדם לא עמדו, ועוד הפעם נמשכה שלשלת ארכה של שבעות וחדשים משעמומים, בלי כל ענין חדש!…
ערך-הלבנים נתן לה פעמים אחדות ענין, לענות בו ולטפל במשך ימים אחדים; אולם הענין הזה לא היה מהנעימים ביותר. על החפצים, שהיו מונחים ימים רבים בלי שמוש, נגלו כתמים במקומות שונות, ואיטקה הוזקקה לכבסם… העבודה אמנם לא היתה מרֻבה וכבדה, אך פעולתה על הנפש היתה כבדה ומדכאה מאד. מראה הלבנים ההולכים ונפסדים, הולכים ובלים, מבלי היות צרך בהם – המראה הזה, שלא היה משמח ביותר כשהוא לעצמו, היה מעורר מבלי משים מחשבות רבות, מעציבות מאד…
לבניה הפשוטים, שהיתה משתמשת בהם תדיר, לא היו בשעור מספיק וכבר היו בלים מאד ומטולאים. היא הוזקקה לכבסם חליפות לעתים קרובות ולתקנם פעם בפעם בטלאים חדשים; עולם גם על דעתה, גם על דעת אמה לא עלתה מעולם להשתמש בלבנים המיוחדים ההם, שהיו שמורים שם בתבה הגדולה –
והשנים עברו כסדרן, לה מלאו כבר עשרים ושש שנה…
… באפק חייה הקודרים נגלתה פתאם רצועת-אורה. רוחה התעודד והתקוה, שאפסה כמעט, שבה והתחדשה. היא עצמה לא התבוננה, איך תקפה מעט מעט אותו הרגש החדש, אשר היה נפלא ונעים מאד ובאותה שעה – גם מרעיש ומבהיל באופן בלתי-רגיל… היא הרגישה, כאלו עלומיה חוזרים ומתעוררים בכח חדש, כאלו גם יפיה הנובל שב ופורח מחמו הנעים של הרגש הנפלא, ההולך וממלא את כל בתי נפשה… באותה שעה הכירה אמנם גם את זאת, שהרגש החדש נוטל ממנה את שלות-רוחה, מסער אותה כלה, משעבד לעצמו את רצונה החפשי ובולע את כל חושיה; אולם ההכרה הזאת לא בהלה אותה כלל. החיים הקודמים, שהיו משעמומים, ריקים ומשוללים כל ענין כבר כבדו לה מנשוא!…
ומה מלאים היו החיים בעת האחרונה! הערבים, אשר בלו שניהם יחדו, נתנו לה די חמר למחשבות רבות אחרי כן. היא חשבה, פלסה והתבוננה בכל דבר שיצא מפיו, ובלב חרד מצפיה נעימה התעכבה על כל מלה ומלה, שאפשר היה לכון בה רמז ידוע…
היא לא נתנה גם לעצמה חשבון ברור על זאת; אך באין איש רואה היתה נגשת אל התבה הגדולה, פותחת אותה ושוקעת כלה בהסתכלות בחפצים, הסדורים שם… במצבה הקופא הזה לא היתה חושבת כל מחשבות ברורות; רק דמיונה היה פועל בזריזות כפולה ויוצר מחזה אחרי מחזה מהחיים העתידים לבוא בקרוב –
בעתיד הקרוב הזה האמינה באמונה שלמה; לה היו גם הוכחות רבות, שחזקו את אמונתה… לפעמים אמנם התעורר איזה חשש בסתר נפשה, כי זכרה מבלי-משים עובדות ידועות, שהיו לפני שנים רבות, וברגעים כאלה היתה נכספה, שיוסר במהרה גם הספק המועט הזה; אולם אחרי כן היתה מתרעמת על עצמה, שהיתה מסוגלה לחשש ולחשד אף רגע איש כמוהו בפניות שפלות…
… וגם זה כבר עבר!… מרירות העלבון החדש, כאב הלב הנפצע ויסורי-הנפש של התקוה והאמונה הנכזבות – כל אלה התחלפו באַפטיה של יאוש, בהרגשת ריקניות מיוחדה, ריקניות מחלטה בתוך הנפש פנימה ובכל מסביב – – – – – – – – – – – –
… עד לאין קץ הולכת ונמשכת שלשלת ארכה של ימים משעממים, שבעות וחדשים משוללי כל ענין. שנת השלשים לחיי איטקה מגיעה, וערך-לבניה עודנו מונח בלי שמוש בתבה הגדולה, הולך ובלה בלי צרך, הולך ונפסד בלי כל תועלת –
עד מתי עוד?!…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.