_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אריה "בעל גוף"

חיים נחמן ביאליק

לתוכן הענינים

 

א.

בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר,  כשהחמה מטפטפת בחלון, קופץ אריה "צָפיר", בעל-הגוף, פתאֹם ממְטתו בכֻתָּנְתּוֹ וּב"תחתוֹניו" הלבנים – והולך מיָּד אל האֻרְוָה שבחצרו לבקר את סוסו האדמוני.

דרך חצר המלאה מערכות קרשים, תִלי תִלים של קוֹרוֹת וצִבּוּרי עצים וכל מעשה יער, שבהם עִסקוֹ של אריה – הוא הולך וּבא אל האֻרְוָה, פּוֹתחהּ ונכנס בה.

באֻרְוָה, מימין לכניסה, חבוי בצל, על משטח חציר ותבן מעורבים בזבל, עומד בלי נוע, כגוף מת וקרוש, סוס אדמוני, שאדמימותו נבלעת בִּשְחוֹר הצל, קשור באפסר אל אבוסו, אָזניו הקטנות מושפלות – והוא נראֶה כמתנמנם או כמעמיק מחשבה. ממעל לראשו תלויה באויר גופת עורב שחור, שנדון בחנק ונתלה בחבל דק בשמי קורה, לשמירה מפני המזיקים, המענים וּמיַגעים את הסוסים בלילות, או קולעים להם קליעות וּמחלָפוֹת בשׂער רעמתם.

אריה בא אל הסוס. מניח את כּפּוֹ החזקה, והעבה אל עָרפּוֹ, מניח ואומר: "עמוד, אדמוני"! – הסוס מזדעזע ונרתע לאחוריו, אָזניו מזדקפות וריסי עיניו מרפרפין. אולם אריה גוער בו בנזיפה של חִבָּה לאמֹר: "עמוד נבל! אל תירא, כי אתך אני"! אחרי כן אוחז שנית ברעמת הסוס, מטפח על כּרֵשׂוֹ  המלאה, מביט אל האבוס לראות אם נאכל המספוא ונהנה הנאה מרוּבּה בראותו את בטן הסוס שנתמלאה ונתעגלה בּן-לילה.

לאחר שתעבור ידו על כל איברי הסוס: על צַלעוֹתיו, על שִׁדרתוֹ, וגם על זנבו – הריהו מתיר את האפסר מן האבוס, מוריד את הדלי מן היתד התקועה בקיר ומנהיג את הסוס אל הבאר שבחצרו, להשקותו.

וּבעוד הסוס שותה מן הדלי המוּטֶה ביד אריה – עומד זה ושורק בשפתיו בקול הנימה דקה, כדי שישתה לתיאבון. משיורי הסוס הוא רוחץ את פניו ואת ידיו נטילה של שחרית, מפני שכך הוא מקובל, שהשיָרים האלה יפים לגוף. ובהטותו את בלוריתו אל תחת סילון הצוננים, נחשפות על מִשְׁמָן עָרפּוֹ שתי טבעות אדמדמות – עִקבוֹת קרנֵי אוּמן: אריה נוהג להקיז דם בכל ערב ראש חֹדש, לפי שזה מטהר, לפי דבריו, את הדמים מזוהמתם, וַהריהו יפה למחוש הראש.

והגוּף המוצק והחסון, בעל גידי ברזל ויצורי נחושה וּבעל פנים מלאים ואדומים – שאף-על-פי שהגיע לַחמִישִּׁים עודנו כבן שלשים לכֹחַ – ישוב רטוב וּמצונן בצעדים מאוששים, הוא וסוסו עמו, אל האֻרְוָה, ועל כל פסיעה וּפסיעה ננערות וּמזדעזעות לסתותיו המליאות והבריאות.

כַּהשיבוֹ הסוס למקומו יֵט אריה אל הרפת, לראות אם כבר יצאה פרתו לרעות באחו כצאת העדרים, יסור אל דיר העֵצים, לראות אם לא נפרץ בלילה על-ידי אחד משכניו הרבים, שכֻּלם חשודים בעיניו על גניבת עצים, וּבדרך הִלּוּכוֹ יעביר עיניו על כל מערכות הקרשים הסמוכות לגֶדר החצר, לראות אם קַיָּמים בַּהֲוָיָתָם הסִמנים שהיה נוהג לתת בהן בערב לפני לכתו לישֹׁן – שוב משום חשש גנבה ; ורק אחרי שתנוח דעתו מכל הבִּקֹּרת הזאת, הוא שב אל ביתו להעיר את חנה אשתו ואת שלשת בניו וּלהתלבש כל צרכו.

מלוּבּש בבגדים שחורים העשוּיים אריג גס וחזק כאשר אהב, יוצא  אריה מקץ רגעים מביתו שנית, הולך וּפוֹתח את שערי חצרוֹ המוּגפים אל פני הרחוב השוקט והשקוע עוד בשֵׁנה, ותיכף לפתיחה הוא לועז בלעז איזה לחש המקובל בידו, שפרושו: "מי סוחר, מי מוכר, מי קונה – יסור הֵנה", וּבשעת מעשה הוא מרמז בידו אל ה"מישור" שבחצרו (כן קוראים סוחרי העץ לקרפּיפוֹת ולחצרות המוקפים למעשי יער ועצי בנין), וּבלבו הוא מכַוֵּן: הנה, הנה, כלומר אלֵי אל אריה צפיר, יָסורו כל הקונים שבעולם, אבי שבשמים!

אחרי כן פונה אריה כה וכה – ונהנה: כל שאר החצרות והמישורים עודם סגורים, והוא הקדים את כֻּלם. שריקת שערי חצרו היתה הראשונה להפריע דומיַת הרחוב, "לפי שכֻּלם הם 'יהודים כבדים', מפונקים כביכול, או פשוט עצלים אוהבי לנום, והוא איננו עצל, ברוך השם, וכל המַשׁכּים ויוצא, זהב הוא מוצא – יאמרו הבריות. אבל למה זה יאחרו הבּנים מִצֵּאת אל המישור?" אריה שב וּבא עד חלון חדר משכב בניו, דופק עליו בחָזקה וקורא: "שפיל, זליג, משה! העוד לא התלבשתם? הנני עליכם, כלבים! מהרו וצאו!" – ורק אחרי כן ישוב אריה – אם אין היום יום השוק – אל ביתו לשתות תֵּה.

למלאכה הזאת – כלומר, למלאכת שתיַת תה – לא קרב אריה כי אם אחרי התפּשטוֹ את קפּוֹטתוֹ  ואחרי הַפשילוֹ את בתי-זרועותיו של כֻּתָּנְתּוֹ – או אז ישב אל השֻלחן וקרא: "חנה, הגישי המיחם!".

מיחם נפוח וכרסתן, רותח וּמהביל, יָעמד על השֻלחן סמוך אצל אריה, וזה משתקע בשתיָתו בעיון, בכובד ראש וּבכוָנה. כל גמיעה וּגמיעה עושה רושם נִכָּר בכוס. וכן הוא גומע וּמַערֶה כוס אחר כוס – ואינו זז משם עד שהוא מזיע היטב היטב. וּמשהזיע, הוא לובש קפוטתו ועומד להתפלל. וּמפני שאריה "בן אדם פשוט" הוא – לכן אינו עוֹשה פלולים עם קונו וּתפִילָּתוֹ תפִלה קצרה: כריכה, נשיקה, רקיקה – "חנה! שימי לחם!"

משיבצע מעשהו בפת שחרית, העשויה תערובת חתיכות צנון וּבצלים, ושבאכילתה משתתפים כל פרקי פניו של אריה, כטחנה העובדת בכל גלגליה – דעתו מתיַשבת עליו והוא מרגיש צורך בעצמו לצאת אל שער חצרו, לגהק מתוך הצנון וּלפהק מתוך שיחות בטלות בחברת העגלוֹנים המצויים אצל מישורו ושכבר התחילו מתאספים שם.

 

ב.

הגוף החסון והמוצק הזה, כשיצא לעמוד על פתח שער החצר לפני הרחוב – נדמה מרחוק בעצמתו וּבמלואו, בגזרתו החטובה חטיבה אחת ואבן שלמה בלי משקע וּבליטה וּבלי מעלות וּמורדות ועצמות משוּפּוֹת – כאלון זה, שאפילו באות כל הרוחות שבעולם ונושבות בו, אין מזיזות אותו  ממקומו.

שבט אנשים ונִגעי בני אדם לא ידעה הגוִיָּה הזאת. מעולם לא הוּכחה במכאוב וּמחלה לא עֲבָרְתָּה. גם המגפה שִׁחרה זה פעמַיִם את הרחוב וַתָּשֶׁת קציר רב – אך לא על אלון זה יעלה הכורת. דומה, שגם המלאך המשחית נרתע לאחוריו מפני בשר ודם שכמותו וּפוסח עליו, כמו שנרתעים מאימתו אלה מגרי הרחוב, שאין לבם גס בו, בעָבְרָם בתוך ד' אמותיו, אף-על-פי שהוא בעצמו לא השתמש בכֹחוֹ לרעה אלא לשם לִגלוּג ושעשועים בעלמא, כשנתגלגל הדבר לידי כך.

ואריה ידע זאת וַיַּחְשְבֶהָ לנפשו לצדקה. הרגשה שיש בה מעֵין בטחון בכֹחוֹ וּבעוצם ידו הרגיש תמיד, בראותו את אימתו מוטלת על הבריות וּתהִלת גבורתו מלאה כל פה, אף-על-פי שהוא בעצמו ידע ששעור כֹּחו הולך וּמתגזם בפיהם והם מפליגים בשבחו יותר מדי, בסַפּרם גוזמאות וּשמועות על הגבורות ועל הנפלאות שלא עשה מעולם ושאינן אלא יונים שהפריח אריה בכבודו וּבעצמו להתמיה את הבריות.

מעין רגש כזה הרגיש גם בנוגע לעָשרוֹ, המופרז וּמגוזם גם הוא בין הבריות בעטיו של אריה עצמו. אולם אף אם נטיל ספק בדברי המפליגים, על כרחנו נודה שאריה באמת "בעל גוף" הוא, לא רק כפשוטו, אלא גם כמדרשו: איש שמצבו איתן ועומד "הכן" על הקרקע, בעל נכסים ונחלות, שגם צרורות כסף מזומנים חבושים וּצרורים בכיסו וּבארגזו.

עיקר עסקיו של אריה הם: מישור העצים שבחצרו ורִבּית גדולה מהלוָאות קטנות וישנות. שהלוָה ל"קַצַּפִּים" עניים, שבאו ממרחקים להֵאחז במגרשי העיר. בחסדי אריה עלתה אמנם בידם לעמוד על הקרקע, אלא שנשתעבדו לו במעשה ידיהם וּבממונם, וַיהיו הם לו למס עובד, והוא להם שותף בכל מעשה ידיהם עד היום הזה. אחת בשבוע יוצא אריה בעגלתו הרתומה להאדמוני, לסבוב את "פרבר הקצפים", את מקשאותיו וּמדלעותיו, סובב וגובה מדעת ושלא מדעת את המסים ממשועבדיו: בגִדּוּלי קרקע, כגון פול, קִשּׁוּאים וּדלועין, וּשאר ירקות, או בדברים שיש בהם רוח חיים, כגון תרנגולים, אַוָּזים, ועגל בן יומו, וגם מִדבָרים מן החי, כמו ביצים וּמעשי חלב, לא יניח ידו. דרך אגב מתלקטת על יד וּמצטרפת לחשבון גם פרוטה מזומנת. והכל על חשבון הרִבּית של ההלוָאות הישנות והקדמוניוֹת הזקופות עלים. ריקם יֵצא אריה בעגלתו, וּמלא, כאשר תוכל העגלה שאת, ישוב חשכה לביתו, עמוּס מכל טוב "הסלובודא הקצפית" וזִמרת אדמתה.

זהו עיקר עסקוֹ, אבל עיקר רכושו אינו אלא בנכסי קרקע וּ"בצרורות" כסף. "צרורות" – היא היא מִלתוֹ החביבה של אריה, השגורה על לשונו תמיד. "אם אין כאן צרורות" – היה אומר אריה וטופח על כיס מכנסיו הממולא וּבולט, להודיעך פירושה של תיבה זו – "אם אין כאן צרורות, אין כאן כלום; ואם צרורות כאן, הכל כאן. ראשית הכל ואחרית הם הצרורות".

והצרורות מחממים דוקא כשהם מונחים בכיס סמוך לבשר; על כן לא הסתכן אריה מעולם להפקיד צרורותיו בבית-אוצר או לתִתָּם בשטרות וּניָרות עושי פרי. הוא אינו מאמין בהם, כמו שאינו מאמין ביתר ההמצאות והחִדּוּשים של העת החדשה, כהטלגרף למשל, אף-על-פי שלא נמנע מלהשתמש בהם בשעת הצורך.

"שטרי מניוֹת, בתי-אוצר, חילק ובילק" – היה אומר אריה – "כל ה'מעשיות' הללו אינן אלא מיני ערמוּמיוֹת וּקנוּניוֹת של אותם מיני בריות נאות. ארחי פרחי וּמפריחי יונים, שאין להם בעולמם אלא פִי-פוּ-פַא (אריה היה מוליך וּמביא בידו באויר, להודיעך פירושו של פי-פוּ-פא), היום הם כאן וּמחר באירקוצק על היריד, וּמזַמרים "שיר השירים הקצר"... הא לך פרוטה של נחושת במחיר כל ניָרותיהם! לצור על-פי צלוחית הם יפים, טפוּ! אבל מזומנים – זהו ענין אחר לגמרי".

מטעם זה – מחשש קנוניא וערמוּמית – משך אריה את ידו מכל עסק סבוך מעט, הנוסד על השערות ואומד הדעת וחשבּונות שאינם לפי מוחו. אריה אוהב רֶוַח של ממש שהוא בעין וּמיד, אבל כשתציע לפניו "יריד בשמים" ועורבא פרח – לא! אריה לא איש ויתפתה.

במקרקעי יש לו אותו הקרפף הגדול המוקף לדירה ולסחורה, ששם ביתו הנשקף אל הרחוב; מטמורות, רפתים ואֻרווֹת, השקועים וּנצוּרים בין צִבּוּרי קורות וּמַעַרְכוֹת קרשים גבוהים, תלוּלים וּמתוללים זה על גב זה בלי סדרים; מלבד זה, יש לו באחד משוּקי העיר עוד בית אבנים גדול, שנפל בחלקו מנכסי אדון אחד, שנמכרו בפומבי על ידי נושיו הרבים, אשר גם אריה היה בכללם; גן גדול אחד במגרש העיר, שגם אותו לקח בחובו מאת אחד ה"קצפים", שִׁכּוֹר מפורסם, שהיה אריה עומד לו בשעת דחקוֹ והלוָהוּ סך ידוע ברִבּית שאינה קצוצה; מלבד קרקעות פנויות, אדמה שוממה, שבאו לרשותו על ידי שעבוד מאִכָּרים שונים במגרש העיר, וּמשנכנסו לרשותו נקרא להם שמִטָּה ושבת שבתון, לנוח תחת הנעצוצים והנהלולים שעלו בהם למרמס שור וסוס. וּכשנצרף לזה המקשאות והמדלעות וּמיני הירקות של ה"סלובודא", שמכל גִדּוּליהם נוטל אריה חלק כשותף גמור על חשבון הרִבִּית – הרי כל זה נותן רשות לאריה להִקָּרא "בעל-גוף", שכן קוראים במדינה זו לאדם גס העולה לגדולה, והוא עומד בגסותו וּבנַוְלוּתוֹ.

 

ג.

"צָפיר" קוראים לו – לא ששם משפחתו כך, כי אם מפני שבעיר N. אי אפשר להיות שרוי בלי כִנּוּי ושם לוַי. וּכשאדם בא לגור בתוֹכה, מיד מתקינין לו כִנּוּי מעֵין קלונו או קלון בית אביו, והכנוי הזה מלַפּפוֹ וקשור בו עד סוף כל הדורות. ואם בערים אחרות אין מקפידים בשמות, ושואלים את כנוייהם מכל מעשי בראשית ויצורי הטבע, הִנה בעיר N. לוקחים רוב כנוייהם דַוקא ממחלקת החי: אלתר שפיפון, ראובן-הירש ברדלס, עקיבא בתולה, שלום ברבור-הודי. וּמובן מאליו, שלכל כנוי – טעמו המיוחד, כפי שיצאו וּבדקו וּמצאוּ "מניחי השמות" איזה גנאי בתכוּנתוֹ או בעסקי משפחתו של המכוּנֶה. אף כאן "אריה צפיר" – מפני שאביו, עליו השלום, עם-הארץ זקן מן המוכסנין הזקנים שבדור החולף, היה מחזיק כל ימיו "צפיר הקהל" בחכירה מאת האדון, וכל בעלי העִזים הוזקקו לו והישׂיגו את חפצם ממנו בשכר קבוע. את כנויו זה הנחיל האב לכל יוצאי חלציו, וּמשפחת ה"פירים" לא נשתקעה עד היום הזה; ואחד מבכירי בניה – אריה צפיר.

מכל נכסיו שהיו לו לאריה – חִבּה יתירה נודעת ממנו לבית האבנים ולגן שבמגרש העיר, הנזכרים למעלה. "הנני יורד אל נכסי", או "הנני יורד לסַיֵּר את אחוזתי" – היה עונה אריה למי שפגע בו בשוק כשהוא נשוא בעגלתו הקטנה הרתומה להאדמוני וַישאלהו, כמנהג היהודים: "מאין וּלאן ר' אריה?" לדברי אריה, יחיד הוא הגן במינו ואין דומה לו בשטחו, שהוא מהלַך יום תמים, באילנותיו המרובים וּבפירותיו המשוּבּחים והמשונים בטעמם וּבריחם משאר כל הפירות שבעולם; והוא, הגן, מביא לו בפִריוֹ חמשת אלפים כסף שנה שנה.

"הראית את הסתוָניות שבאחוזתי?" היה משתבח אריה בפירות גנו – "אי שוטה, לא ראית! אם כן, לא ראית תַּפּוּחֵי סתָו מימיך. כסבור אתה תפוחים סתם, תפוחים כשאר כל התפוחים שבעולם? – לא ולא, שוטה שבעולם! תפוחים כתפּוּחַי אין גם בגנו של שר-הפלך ... הראית דלועים? – הוא הוא שעור גָּדְלָם של תפּוּחַי! כל תפוח כדלעת המצרית. והרי הם נראים מרחוק, שוטה שבעולם, כדלועים הללו התלויות באילן וּמציצות מבין העלים. בוא ואראֶךָּ טפש, ואל תאמר שאריה שִקר לך". – וּבדבּרוֹ, היה מושך אחריו את המפקפק בדבר אל ביתו וַיראהו שני תפוחים גדולים וגסים מאוד, המצוינים באמת במינם, והוא הולך וּמונה שבחם וּמפליג בטעמם, במראיתם וּבריחם.

ואף-על-פי שמקץ ימים נתפרסם פתאֹם, ששני התפוחים האלה "לא באשפתו של אריה גדלוּ", כי אם באו לו מִגַּן האדון לאמפידריצקי, שיש לו לאריה מִלְוָה בידו – בכל זאת לא הפיל הפרסום הזה את אור פניו של אריה; פעם בפעם היה מוליך את קטני האמנה אל שני התפוחים, לקבוע מסמרות בדבריו וּלהוכיח בעליל, מה גדלו תפוחי אריה ו"אל תאמר שאריה שִקר לך!"

שני התפוחים הללו היו מונחים וּמתגלגלים בארון עד שהרקיבו ונתעפשו, ולא היה אדם יכול לעמוד מפני ריחם. וּבערב שבת אחד קפץ על התפוחים רוגזה של חנה, אשת אריה, אשה כרסתנית וּמפוטמה, שפניה וחוטמה ועיניה מצהיבין תמיד – מאהבתה ל"טִפָּה המרה" – וּכדי שלא להרגיז עליה את בעלה בפָגְעָהּ בכבוד תפוחיו, אמרה אליו בלשון זהירות, כנמלכת בו: "מה דעתך, אריה? כמדומה שהתפוחים נתקלקלו מעט, והם מתחילים מסריחים ... צר לי עליהם. אריה! אריה, למה אתה שותק?" – "הם מסריחים? אם כן עשי אותם 'צימס'" – ענה אותה אריה קצרות. עמדה חנה ועשתה אותם "צימס" – והתפוחים עוד אינם! גם כֹּחוֹ ועָשְׁרוֹ, שני ראשי מעלותיו שהוא משתבח בהם, השתדל אריה להפליגם וּלהגזימם בפני הבריות בבדויות וּבסִפורי מעשׂיות שכֻּלם עלו לסגנון אחד מעין זה; פעם אחת פרצו אל אֻרוָתו בלילה שלשה גנבים, שנתנו עיניהם באדמוני שלו, וַיֹּאמרוּ ל"קנותו במשיכה". והוא, אריה, יצא ברגע ההוא דרך נס, או לצָרכּוֹ, החוצה. אין עליו בלתי אם "תחתניו" וכֻתָּנתּוֹ לבדם. וַישמע, וַיַּרְא, וַיתגנב בַּלָּט וַיארֹב להם, ו"יחטוף" שנַיִם כאחד בבלוריתם וַיַּךְ קָדקֹד אל קדקֹד, ואת השלישי הפיל ארצה בבעיטה קלה, ויאסרם ויניחם בעגלתו ויוליכם אל בית-הפקידות. או מעין זה: מעשה בחמִשה קצַפִּים שִׁכּוֹרים שקראו עליו למהלומות, ו"יחטוף" את האחד ברגליו וַיניפהוּ תנופה כְּהָנֵף מַטֶּה, וַיַּחְבֹּט בו את הנשארים עד כּלוֹתם. ספוריו על אֹדוֹת עָשרו היו פותחים בגרף או בגינירל, שֶׁלָּוָה ממנו חמשת אלפים או עשרת אלפים כסף. וּפעמים היה כורך אריה את כֹּחוֹ וכספו ביחד: פותח ב"גרף שלָוָה ולא שִלם" וּמסיים ב"מעשה שהיה": פעם אחת בא אל בית הגרף לתבוע את ה"צרורות", ואיש אין בביתו זולתי הגרף לבדו, וַיתפשׂהו אריה בגרגרותיו וַיֹּאמר לו: אם תשיב לי את כספי – מוטב! ואם לא – פה תהא קבורתך!

סִפּוּרים כאלה וכאלה היה מספר אריה במושב משרתי המישורים וּבמעמד העגלונים הצובאים, הם ועגלותיהם המדולדלות וסוסיהם הצרועים, ברחוב העצים. להוליך וּלהביא סחורת עץ לכל דורש, והם מצויים אצל אריה לשמוע את שיחותיו החביבות עליהם. ואם אחרי כל ספוריו ועֵדוּת פיו עדין נמצא איזה מפקפק – הוציא אריה את פקפוקו מלבו במופת חותך: פשׂק את שתי אצבעותיו, הבֹּהן והאצבע, כמלקחַיִם, וַיֹּאחז במפרקת המפקפק ויפרפרהו וינידהו כּהָנֵד הקנה הֵנה והנה, מנַעֵר ואומר:

"עתה ענני נא, ענני, פרעוש בן בנו של פרעוש, מי אדיר על הכל? האתה או אני?"

"ר' אריה! ר' אריה!" – מודה הנער בעל כרחו, מפרכס לצאת מן הצבת המעיקה מאֹד.

"מי גבּוֹר על הכל, מי חזק על הכל?" – שונה אריה וּמוסיף ללחוץ את צַואר המודה במקצת, המפרפר בידו כדג, וּפניו מתמלאים דם.

"ר' אריה! ר' אריה!" – נואק המסוּפּק בקול רצוץ מעָצמת הכאב.

"אם כן, ברח לך, כלב, למאורתך, ואל תחרץ את לשונך במקום גדולים", – היה מסיים ר' אריה את תוכחתו, וַיִּרֶף ממנו.

"ואתה למה תִסּוֹג אחור?" – פונה אריה שנית לעגלון אחר הנסוג אחורנית, "גשה נא אלי ואמושך, בני! אל תירא, שוטה שבעולם! רק אין דבר, כי אם אניחך על צפרני האחת וּבשניה אני ממעכך – כזה – ואתה מומת!..." ואריה הורה בעליל בשתי צפרניו אופן מיתתו של פרעוש מעוך הנדון ברִסּוּק איברים, מה שהביא את כל העגלונים והמשרתים לידי שׂחוֹק.

מובן מאליו, שכל זה לא נעשה אלא מטוב לב וּלשם בדיחוּת בלבד. גם העגלון וגם אריה לא נתכַּונוּ אלא להנאת כל החבורה.

לַמפקפקים בעָשרוֹ ענה אריה קצרות: עמד וחשׂף את הגבשושית שבכיס מכנסיו, טופח עליה ואומר: "הרי צרורות!" – ומיד נסתתמו פיותיהם.

שפיכת מעַיִם, רִסּוּק איברים, מליקת הראש, רציצת גֻלגֹּלת ורִטּוּש הבטן – אלה הם המֶלח והתבלין ששיחותיו של אריה ממולחות ומתובלות בהם, כאילו היה דורש בחָכמת הנִתּוּח. וּכשבא ריב עגלונים לפניו, דבר המצוּי עשר פעמים ביום, יעץ לאחד לשפוך בני-מעיו של השני, ולשני למלוק את ראשו הצרוע של הראשון, או לעקור את גרגרתו הנבזה – והכל על מקומו יבוא בשלום. וּבשביל זה כִּבּדוּהוּ העגלונים וישׂימוּהוּ  לדיָן ולשופט קבוע, להוכיח ביניהם בכל קטטותיהם המרוּבּוֹת.

 

ד.

האמת נִתּנה להֵאָמר, שכל זה לא דִבֵּר אריה אלא "לתפארת המליצה"; וּבאמת לא היה בהול להשתמש בכֹחוֹ; אם מפני שכבר שקעה רתיחת דמו של בחרוּתוֹ, ואם מפני שהוא בן חמִשים ואין זה לפי כבודו – על-כל-פנים, מעטים הם שזכו לראותו מכֶּה, שופך בני-מעיהן וּמרטש כריסותיהן של בריות. המלאכה הזאת נעשית בעיקר על ידי בניו.

בבחרותו אמנם התלמד והתאמן אריה בכל המלאכות הללו בקרב ה"סלובודא הקַצפית". עוד מילדותו נצנצו בו ציצים וּפרחים שאינם תפארת לילד יהודי. הוא היה תינוק בורח מן ה"חדר"; ילד ערֵל לב, גס וּמטומטם-מֹחַ, המסיר אָזנוֹ משמוע "חומש"; נער שובב וּפריץ, הבועט בּרַבּוֹתיו, וּבחוּר שיצא לתרבות רעה – אל פרבר הקצפים, להתחבר אל זאטוטיהם ולהיות כאחד מהם. עוד מנעוריו לקחו בני הקצפים את לבו בצביונם וּבקומתם, בעוז פניהם וּבעותק צַוארם, וגם תלבָּשׁתָּם והליכותיהם מצאו חן בעיניו, ואין צריך לומר בלוריותיהם המגודלות וכובעיהם החבושים עליהם וּמוּטים מעט הצִדָּה – האין כל אלה מעשה "בני חַיִל?" ומאז נתן דעתו על זה השתדל להִדָּמוֹת אליהם בכל מנהגיו: גִדל בלורית והִטה כובעו כמותם, עמד כמותם עמידה מאוששת וקלה כאחת, פצח זרעונים בהיסח הדעת וְכִלְאחר יד כמותם, שָרַק כמותם שריקה חרישית בין השִנַּיִם בהרעידו בשעת מעשה אחת מרגליו, וגם איזה מין גאוָה קפצה עליו, גאוה האומרת לכל: "כל הקרב הקרב יוּמת!..." לא נתקררה דעתו של אריה עד שעמד והתקין לעצמו  גם מעיל שחור, הצר מלמעלה וּמתרחב מלמטה, כתַבנית מעילי בעלי הקצפים. ומאז נתקבלה לאזרח נכבד בין "בני החַיִל", וַיתערב בכל מעשי נערותם, וילך בדרכיהם וּמנהגיהם ולבו גס בהם. בלילות לן עמהם באחו על יד הסוסים הרועים, וּביום התאמן ברכיבה מהירה על גבי הסוסים והתחנך ב"שפיכת בני-מעַיִם". סוף דבר, אריה גדל ויִּשָּׂא אשה, את "חנה שלו", והוא עודנו מתהלך את הקצפים, שגדייהם נעשו תיָשים. הוא יודע את אָרחם ורִבעם, מוֹצאיהם וּמוֹבאיהם, הוא עושה עמהם עסקים, עִסקי אופל וצלמָות. אז יָחֵלּוּ מסעות בלילות... הולָכה וַהֲבָאה של סוסים... שרוקים יוצאים, ברודים באים... אבל כל זה היה בשכבר הימים, וּמעת שהגיע אריה ל"צרורות" וַיּוֹלֶד בנים וּבנות – נשתתק וַימשוך ידו מכל זה; וּמכל מעשי נערותו לא נותרו בו כי אם זכרונות העבר, שהוא בונה עליהם כרכים גדולים של בדויות וגוזמאות, ואהבה מפשטת, אפלטונית, לעִנְיַן הסוסים וּלכל הנוגע לזה: לסוחרי סוסים וְלִמְגַדליהם, לעגלונים וּלצוֹענים וּלשׂיחות על דבר סוסים. עשר פעמים בשבוע היה מחליף אריה את סוסו, שלא פסק מאֻרְוָתו, בסוס אחר: היום שרוק בברוד, וּמחר ברוד באמוץ, וכן להלן. וכל זה לא לשם רֶוַח ושׂכר, כי אם מפני חִבּת סוסים, לשם טִפּוּל ועסק סתם בענין החביב עליו. אולם כל זה אינו אלא שריד ונותר מימי הנעורים, ואת כל השאר כבר מסר לבניו, שגם הם נעשו תיָשים.

אריה הגיע ל"צרורות", כסבורים אתם על ידי אותם העסקים האפלים והעברת הסוּסים וּמסעי הלילות מימים ראשונים? – טעיתם! אריה נתעשר על ידי... תקיעת-כף של הצדיק מק., ואשתו היא שגרמה לזה. היא נבאשה פתאֹם בעיניו וַיֹּאמר לגרשה, אחרי שגלגלה עמו בשלום כחמש-עשרה שנה; אבל היא מאנה להתגרש והלכה וּתבָעַתּוּ לפני הרבי. והרבי, מפני השלום, הבטיח את אריה להניח ברכה אל תוך ביתו לרגלי אשתו; אבל אריה, ש"בן אדם פשוט" הוא, נכנס לתוך דבריו ושאל שלא כהוגן: "רבי! במה אדע כי יבֹא דבר הרבי? היתקע לי הרבי כפו על זה?" והרבי – שמעו ושומו – נענה לו ותקע לו כף! – כך משיחים התמימים שבתושבי רחוב העצים. ואריה, החרד על מזלו שלא יוּרַע ושלא תשלוט בו עין הרע, חשׂך את עצמו מלהכריז על זה בגלוּי, שמא יגרום בִּטּוּי שׂפתיו ויוּרַע כֹּחַ תקיעת הכף... אבל בלבו נהנה מאד על אגדה זו המתפשטת בין הבריות, שעין רובם צרה בו; למען ידעו "כל אותן המצורעים", שיש לו לאריה על מי להִשען, ותתפקע מרתם. וּכדי לעשות חִזּוּק לאמונה זו, התחכּם אריה לרמז עליה לפרקים, וּבשה שהודיע גלוי, שלא עשה כל החיל והעושר הזה אלא "בעשר אצבעותיו", הסמיך תכף וגמר: "וּבזכות הרבי". לא כן חנה אשתו, שעל ידה נתגלגלה תקיעת-הכף ונתחבבה על ידי זה על בעלה – היא הזכירה את הזכות הזאת עשר פעמים ביום, וּפעם בפעם נשׂאה עיניה הסגלגלות והאדומות למרות, שפשפה ידה בכותל ואמרה: "השם יתברך תחִלה ואחרי כן הרבי..."

 

ה.

משהגיע אריה ל"צרורות" לא זחה דעתו עליו ולא רדף אחרי כּבוֹד "גבירים" וחשיבוּת של "יהודים יפים" – ויהי "אריה" כשהיה. אותה החברה, אותן השׂיחות ודברי הנבלה, ואותם המנהגים בבית וּבשוק כִּלְשעבר, אלא שלבשו צורה נאותה וּראוּיה לפי שנותיו. הוא הוא אריה "בן החַיִל" חניך ה"סלובודא" – אבל "בן חיל" זקן. סדרי ביתו, מאכל שֻלחנו ועֵרך בגדיו לא נשתנו שִׁנּוּי נִכָּר. לא כאותם החשובים, שכספם קונה להם יתר המעלות וההשלמות,וּמכיוָן שהם מתעשרים הם נעשׂים פתאֹם מעודנים, לומדים, חכמים, מנגנים וטובי טעם, ואפילו כף רגלם מתקטנת פתאֹם והיא מונעלת ברוָחה בנעל קטנה וקלה, תחת שלא נדחקה לפנים, בימי נַולוּתם, אלא בקושי וּבדוֹחק גדול בנעל גדולה וגסה. אריה לא מצא בנפשו לא כשרון ורצון ולא צורך ויכולת לצאת ממחיצת גסוּתוֹ אל עבר היהודים היפים. וּבכן התבצר במחיצתו וַיסתפק בשם "בעל גוף". השם הזה ממלא כל צרכי תאוַת הכבוד שלו, והוא מוַתר בלב שלם על השם "גביר", שיש במשמעו אף חשיבות וסלסול. ולוּ את פיו שאלו, כי עתה בחר בשם "בעל צרורות", המציין בדיוק גמור את המושג שהוא רוצה בו. "אריה בעל הצרורות" – כמה נאה לו שם זה! די לו ש"כל אותם המצורעים" יודעים, שבקופסתו מונחים צרורות הרבה, וכל השאר – הבל הבלים. וּממילא אין אריה מוצא את עצמו מחויב לנהוג סִלסוּל והִדּוּר וּלדקדק ב"שאר המעשיות" והנִמּוּסים שהיהודים היפים נזהרים בהם. את כל אלה הוא מניח להם, להיהודים היפים, להתגדר בהם בבית-המדרש, והוא מוחל על זה מחילה גמורה. ראשית, מפני שכל זה "עולה בדמים". החשיבות והכבוד התלויים השם "גביר" אינם נִקְנִים בחִנָּם. והשנית, כל אלה "המעשיות" קשות לטבעו ונוטלות טעם חייו. הוא אינו רוצה לתת את צוארו השמן בעול כבד כזה.

וּמכיוָן שנתיאש אריה מלצאת מתחומו וּלהתרומם למדרגת "בני עלִיָּה", עמד ושׂטם משׂטמה רבה את כל מה שטבוע עליו חותם של עִדּוּן וּפִנּוּק, אצילוּת ורוּחניוּת. לא רק רְזון פניו של המו"ץ הדק והמצוּמק, "צלוחיותיו" (כך קורא אריה לפאות מסולסלות כעין שפופרות חלולות) של השו"ב המפוטם, ועניו התרוטות של הש"ץ בעל-הבכי – העירו חמתוֹ עד להשחית, כי אם גם כל מיני בריות חשובות ויהודים יפים היו שנואי נפשו ואויביו הטבעיים, מפני שאינם כמותו... והוא, אריה, אינו מצטער ואינו חושש כלל וּכלל לְבוּז הגאיונים וּללעג הגבירים; הם אינם עושים כן אלא מִקִּנאָתם בעָשׁרוֹ. שעשרו הוא – עושר גמור וקַיָּם לעד, עשירות של קבע: נחלאות וקרקעות; ועָשרם הם – עושר מדומה ועורבא פרח, "פִי-פוּ-פַא", כלעומת שבא כן ילך.

בשיחותיו את העגלונים לא הניח שום בעל-בית הגון ושאינו הגון שלא העבירו תחת שבט פיו ושלא מצא עֲוֹנוֹ ללגלג בו ולדרוש בגנותו, וּלכל אחד כִּנה שֵׁם מעין "חולשתו" וּמוּם שבו.ביחוד חשׂף את אוּמנוּתוֹ זאת כשהגיע לשם איש שהיה לו בזמן מן הזמנים עסק וממון עמו. "ר' אהרן שור הבר" – הוא מה "שאסור לדבר"; חיים הירש לויתן – כל בו; יעקב ניסן כרכשתא – עלוקה וּמניח ארבעה זוגות תפִלִּין; בֶּריש תרנגול – שטוף באותו דבר; איצי קורקבן – גנב וערוּם כממזר. כך היה מונח אריה שבחם של כל היהודים היפים שבשכונתו. וּלשבחם נגיד, שבינה יתירה וּטביעת עַיִן נִתְּנה בו, לתפוס פגימה דקה שבאנשי חרמו ולעשׂוֹתָהּ שיחה נאה מתובלת במשלי הדיוטות וּבנִבּוּל פה, לתענוגם של המשרתים והעגלונים השותים בצמא את דבריו והמשתדלים "לשרבב את לשונו" בשאלותיהם.

"וּמה דעתך, ר' אריה, בנוגע לר' ברוך ברדלס?" שואל עגלון אחד זריז וּממוּלח, שלבו גס ב"בעל גוף".

"ר' ברוך בר-בר-יס!" – משנה אריה לגנאי וּמאריך בּנִגּוּן של תמיהה – "ר' ברוך בר-בר-בריס?!!" – ותיכף הוא מוסיף בניחותא – "בר' ברוך ברדלס אל תתגרו, רבותי. הוא יהודי יפה באמת. הוא אינו גנב פשוט, כי אם גנב מתוך 'בוכהלטריא'... אם לא תדעו לכם – הִנני וסִפרתי: הלא תזכרו את היער שהיה לי עמו בשותפות. את ה"צרורות" לקנִיָּה ולעִבּוּד נתתי אני, וכיוָן שהִגענו לחלוקת הרֶוח – והנה אני רואה ביום החמישי עם חשכה עגלה עומדת לפני ביתי ור' ברוך יורד מעליה. כסבור הייתי הוא מוליך את ה"צרורות", וָאוֹמַר בלבי: "בוא בְרוּךְ ה'!" והנה אני רואה ר' ברוך פורק מעל העגלה – לא צרורות, כי אם – פִּנקסאוֹת! – פנקס אחד, שנַיִם, שלשה – חמש-עשרה "חתיכות"! כֻּלם עבים וּכבדים כחזירים. "ר' ברוך!" שואל אני, "לאן אתה נושא את זאת? הא למה לך?" – "אני נושא את הבוכהלטריא!" – טוב מאד! שָׂא לך את הבוכהלטריא. הבוכהלטריא מונחת על השלחן, ועדַיִן איני רואה את העיקר. " והיכן הם הצרורות"? שואל אני – "כאן!" מורה ר' ברוך באצבע על העבה שבפנקסאות. אני פותחו וּמפשפש בו ועדין איני רואה. " איני רואה, ר' ברוך, איני רואה!" – "עַיֵּן שם!" עונה ר' ברוך וּמהפּך את הדף. אני מעַיֵּן ומעיֵן שם ואיני רואה כלום, אין שם כי אם תיבות מרובעות ושׂרטוּטין עם "נקודות של זבובים" – "אין כאן כלום, ר' ברוך!" אומר אני – "עַיֵּן פֹּה!" עונה ר' ברוך ומהפך דפים אחדים לאחור. הבה אראה מה מונח שם בתוך התיבות המרובעות – "חנה! תני לי את המשקפים!" אני מרכיב את המשקפים על חוטמי ואומר לר' ברוך: "קרא!" ור' ברוך לוקח וקורא: "שַׁחַת – שבעה עשר רו"כ וּשלשים ושבע קופיקות וּמחצית הקופיקא". טוב! וּלהלן מה כתיב? – "ש"ש – שלשים ושבעה רו"כ וּשבע עשרה קופיקות וּרביעית הקופיקא" – טוב מאוד! – הלאה! – "סוס – בכך וכך; עגלה – בכך וכך"; וכן להלן: "סוס, שחת – שחת, סוס" עד גמירא. זאת היתה הבוכהלטריא; וּצרורות – עוד אינם עד היום הזה!" "ור' מנדל מה הוא בעיניך?" מוסיף העגלון לשאול.

"בר' מנדל לא אתן פי לחטוא. ר' מנדל מאריך בבית-המדרש אחר התפִלָּה ולועס 'חֹק', וּכשהוא מוציא קול הברה בשעת לִמּוּדוֹ – קולו יוצא מתוך זקנו הצהוב ודומה כּאִלּוּ פרתי האדומה נועה. "כלום יודע אתה מהו 'חֹק', בּרילי?" – שואל פתאֹם אריה דרך אגב את העגלון הסמוך לו – "אינך יודע, חמור? כי עתה שאלני ואַגֵּדְךָ. 'חֹק' – זהו מן ספר המונח בתוך תיק הטלית וּתפִלִּין של היהודים היפים. והם לומדים מתוכו אחרי 'עלינו' – כעין 'קִנּוּח תפִלה'... וגם ר' מנדל הנהו יהודי יפה מתמול או משלשום. זה היה לו מיום שירד לנכסי האלמנה העלובה ויתומיה הקטנים וַיציגם ריקם, וּמיום שפשט את הרגל בליפציג... גם עטרה של כסף קשר לראש טליתו, הכלב!"

"הוי שוטים, שוטים!" – בקריאה זו היה חותם אריה את להגו ולגלוגו – "עדין אינכם יודעים שֶׁכֻּלָּנוּ בשׂר ולא אֵל, ואין אדם מתכַּוֵּן אלא כלפי ה'קופיקא'... וּמה שהיה שם... שם בעולם העליון – רק אבינו שבשמים יודע, ואנחנו מה?"

דרשות של דופי כאלה היה אריה דורש אחרי סעודת הצהרים, כשהוא יושב על האצטבא שלפני שער חצרו, מוקף עגלונים וסוחרי עץ קטנים וּמדוּלדלים, שהוא מתהלך ומשׂוֹחח אתם כְּרֵעַ וּכאח, בלי כל התגדרות וּמנהגי סלסול – ממש כחד מן חבריא. ואף הם החזיקו לו טובה על עַנְוְתָנוּתוֹ, מתכַּוְנים לרדת לסוף דעתו וּמתראים כפתאים מאמינים לכל סִפּוּרי מעשיותיו על דבר סוסים וקצַפִּים, גרַפים וגינירלים המצפים להלוָאוֹתיו, ועל גבר הגזלנים שדן אותם ברִסּוּק אברים חמִשה כאחד, וּבדחילו וּרחימו היו שומעים את חקירותיו על דבר מה "שיהיה שם", שבהן היה מסיים את שיחותיו. וּמִדֵּי הַגִּיע אריה למקרא זה של המָות, שִנה פתאֹם את טעמו וקלות ראשו, כּאִילּוּ באה מַרדּוּת בלבו על חטא שחטא בבִטּוּי שׂפתַיִם... וּבהכנעה וענותנות המיוחדת לו הוא הולך וּמַרצה דעותיו על כל העִנְיָן ההוא וּמתחיל לבטל על פי דרכו וסגנונו את כל חיי העולם הזה, שאינם שוים אפילו "ביצה מוזרת". "המיתה היא קץ כל הקִצים והמשׂחק האחרון, שוטה שבעולם!" – סיים אריה ברוח דכא – "אתמול – הוא, היום – אתה, וּמחר – אני. הכל הולך אל מקום אחד, וּלכֻלָּנוּ יחשׂפו את שולי הכתונת. עָרוֹת עד צואר... שכב, אדון חשוב, ועל צדך אל תתהפך!" והעגלונים נאנחים וּמשתתקים לזמן מרוּבּה.

 

ו.

העַנְוְתָנוּת בכלל היתה מִמִּדּוֹתיו של אריה. הוא היה מקדים שלום ו"צפרא טבא" אפילו לנָכרי בשוק; הוא לא בוש לתחוב את כפו אל כיסו המזוהם של איזה עגלון או אִכּר וּלהוציא מתוכו עִקּרי טבק נמוחים מלו אצבעות לִקטֹרת; הוא לא בוש, כשהיתה השעה צריכה לכך, להתחרות ב"גבורה" עם אַחַד האִכּרים בשוק וּלהתגושש עמו בפני עם ועדה ולסור אחרי כן עם המנוצח אל בית המרזח הקרוב, לשתות מעומד "כוס נצחון" קנויה בכסף האכר. סוף דבר, אריה הוא ענָו וּשפֵל רוּח במאֹד מאֹד. אבל מלבד הענוְתָנוּת הכללית ההיא עוד נמצאת בו מין ענותנות אחרת, המיוחדת רק לאנשים שכמותו, וכל עיקרה אינה באה אלא ממורך לב וּמִיִּראה תפֵלה וגסה וּמבּהילוּתוֹ על ממוֹנו. והיא היא שגרמה לו, עם כל בטחונו בכֹחוֹ ובעָשרוֹ, שיהיה גם שם שמים שגור על פיו, ולשתף תמיד מִדַּת רחמיו של הקדוש ברוך הוא למעשה ידיו – מִדֵּי נגע הענין בממונו, והיא שגרמה לו להאמין בכל הבלי  שוא: במכשפים וברבּיים, בלחשים וּבסגוּלוֹת; לשחוט תנשמת בדינר זהב וּלקָברהּ תחת המפתן – להצלחה; לשמור על החולדה הדרה בעִקּרי ביתו כבבת עינו, מפני שהיא שומרת את מזלו; ללחוש שלש פעמים בשחר בעת פתיחת שערי החצר את הלחש הידוע. והיא שגרמה לו לפתוח את צרורותיו, החביבים עליו מגופו, לפני הרבי הקו-בי, וּלהסתלק כרגע כשמעבירים לפני "בר-מִנָּן" והלגינין מקשקשים... איזה מין יראה תפֵלה וחרדה גדולה קפצה עליו, כשראה את השׂטן מרקד בקרבתו וּמִדַּת הדין מתוחה סמוך לו. אז ישתנה פתאֹם אריה שִׁנּוּי עצום ואיש לא יכּירֵהוּ. אריה צפיר, ככל האנשים הגסים שנעקרו ונתלשו במקרה מאשפתם, וּמזלם הגביהם למעלה מאוירם, ירא וחרד לרגעים מאימתו של איזה כֹּחַ נסתר, תקיף ואכזר, הנוח לכעוס ויכול להפילו פתאֹם ממדרגתו וְלַהֲשִׁיבוֹ לאשפה כשהיה. וְכַחֲמוֹר זה העולה בסוּלם, היה עומד וּמרתת: שמא תִשָׁבר הדרגא מתחתיו – ואיבריו מתרסקים... – ואף-על-פי שיש לו על מה להִשָּען, – על תקיעת-כף הידועה – בכל זאת יש לחוש... מפני שלקלקל יכול אפילו זבוב, וּ"באלֹהים אל תִּתְגָּר" יאמרו הבריות. וּבגלל זאת מוטב שתשתדל, קודם כל, להתרחק מאותו התקיף המסתתר הרחק כִּמלֹא עיניו, שיסיח דעתו ממך ויעבור עליך ולא יתערב בעסקיך להרע. אלא מה: אולי ישכחך לגמרי? – גם אז לא תגדל הרעה כל כך כשיש "צרורות" בידיך ואתה ה"מוחזק"... התחבולה הזאת אינה "עולה בדמים" וחביבה היא ביותר על אריה. וּמה יפה היה לראות את הגוף הגדול הזה, איך צִמצם עצמו כּקִפּוֹד וּמִעֵט את דמותו כשאירע איזה חולה מסוכן, גוסס, או "בר-מִנָּן" חשוב בשכונתו. אנה הלך, אנה פנה אז כל "הגשם" הלזה? אנה הלך, אנה פנה אז אריה "בעל-הגוף", הגִבּוֹר, הבוטח, המלגלג, המתפאר והבדאי? מה נוחות ועלובות, מה רכות וחלקלקות היו אז אִמרותיו ושׂיחותיו של אריה בדרשו לפני חבורה של עגלונים מעין המאורע של יום! אז ידבר אריה בכובד ראש וּבקוֹל נמוך ונכנע על כל חיי ההבל שאינם שָׁוִים אפילו ביצה מוֹזרת; על מוֹתר האדם מן הבהמה שהוא אָיִן; על טִפּשׁוּת החי המדמה בלבו "שאין הוא בכלל" ו"לא עליו מרמז הפסוק" ועל ההון והכסף שהם הבל הבלים ועוד פחות מהבל הבלים! ותוך כדי דבור הוא מַטִּיף גם רסיס תנחומים לעגלונים נשברי לב ונואשים, ש"אין הוא, כביכול, בא בטרוניא על בריותיו, והוא, האב שבשמים, רחום וחנון". וּמאין לקח האיש הזה דברים כאלה וסגנון כזה? ממש כקורא מתוך "שבט מוסר!" עודנו מדבר והִנה ה"לוָיָה" עוברת. ה"בר-מִנָּן" נִשָׂא במִטת נסרים וּכלוֹנסאות מצורפים לשעתם, כראוּי ל"בר-מִנן" הגון; העם הולך אחריו אבֵל וּכְפוּף ראש, השמשים מקשקשים בלגינין – קיש, קיש – צדקה תציל ממָות ~ ואריה שבִּטֵּל זה רגע את הכסף והזהב כעפרא דארעא, מתחיל להצטמצם ולהתמעט עוד יותר, מצטמצם ומצטמצם עד שהוא – נעלם לגמרי... וּברגע שהגיע השמש המקשקש לעבור על פני חבוּרת העגלונים, המזדרזים להטיל פרוטות מחוקות אל תוך נקב הלגין – כבר שוכב אריה במרתפו. או מסגר בביתו וּמַטֶּה אזנו לקול הקשקוּש ההולך וּמתרחק, הולך וּפוחת... וכל כך למה? אלא להסיח ממנו דעתו של מִדת הדין כשהיא קרוב אליו, כלומר: "וכי מה אני חשוב בעיניך, שתפקדני ותשים אלי לבך?הלא אני אינני כלום, רִבּוֹנוֹ של עולם, ואני מסתלק לי מזה".

אולם מפני שהתחבולות השליליות לבדן עדין אינם מספיקות להגֵן וּלהציל, כי יש אשר ימצאך השׂטן גם במרתף, ולא יועילו לך כל השתמטוּת וּמחבוֹאים; לכן נחוצה איפוא גם איזו תחבולה חיובית ו"כֹחַ שכנגד", מעין דורון, תפִלָּה, או מלחמה, נגד אותו הכֹּחַ הנעלם והקפדן. וּלתכלית זאת ראה שנית לו אריה צפיר, מלבד הסגולות והלחשים המנויים למעלה, שיהיה מצוּי אצלו בשׂכר לכל עת מצוא (הלואי שלא יצטרך לזה!) איזה פרקליט או סרסוּר קבוע בינו וּבין התקיף הנעלם, לרַצּוֹתוֹ בשעת כעסו, לפַיסוֹ וּלשחדוֹ בשעת הצורך – סוף דבר, סרסור בר-סמך, שהוא יגמור בעדו את כל ה"עסקים" שבינו וּבין שמים, ויהי עול זה פרוק מעל צוארו לגמרי. וּלעִנְיָן זה לא מצא אריה טוב מהרבי הקו-בי, בנו של אותו צדיק בעל תקיעת-הכף. כמעט הריח סכנה כל שהיא קרובה – מִיד רתם את עגלתו וַיָּרָץ אל הרבי, להקדים רפואה למכה. בכֹח הצדיקים האמין אריה אמונה שלמה וּמוחלטת, מבלי שׂים פּדוּת בין צדיק לצדיק. ולא משום טעמים רוחניים ודברי חסידות, כי אם מפני שהצדיקים הם לדעתו כל מיני "בעלי מלאכה" שיש לעולם צורך בהם, כמו המכשפים, להבדיל, וּ"כשנצרכין לגנב מורידין אותו מעל התלִיָּה" יאמרו הבריות. אלא כשם שיש "בעל מלאכה" אמָן וּמומחה, כך יש צדיק הדיוט וצדיק אָמן. האחרון אינו עושה את מלאכתו רמִיָּה, והבטחותיו מתקַימוֹת. בכל מה שחוץ לאומנותם יכולים הצדיקים להיות בני אדם פשוטים כשאר הבריות, וגם הם אינם מתכַּונים אלא "כלפי הקופיקא".

בהרבי הקו-בי בחר אריה, מפני שזכות תקיעת-כפו של אביו היתה מְסַיַּעְתּוֹ, וַישמור לו את החסד. וּמלבד זה הוחזק גם הוא אצלו ל"בעל מלאכה" הגון, אי אפשר לאמֹר כאביו, אבל בשעת הדחק, "כשאין דגים, גם הסרטן קרוי דג", ואפשר לצאת גם בו. וּזקנו המגוּדל של הרבי הקו-בי כמה הוא שַוֶה! לשאר הצדיקים שבסביבה אין זקן מגודל כזה. ודיה לו זכות הזקן לבדה להחזיקו צדיק... והאמת נִתּנה להאמר, שאריה לא קִפַּח שכר סרסרותו  השמימית של הרבי. והרבי ידע אף הוא נפש בהמתו וקצב לעצמו מכל עסק שכר סרסרות הגונה, כמה שעלתה במחשבתו. וּבשעת הדחק היה מקדים לשלוח אליו את גבאיו המחזירים בעיָרוֹת, לקחת ממנו גם על חשבון העתיד. על בקורי הגבאים הללו, התדירים אצלו יותר מדי, היה אריה מתגאה בגלוּי ומצטער ונאנח בסתר. "עלוקות!" חרק אריה את שִׁנָּיו בלחש וּבזעף מִדֵּי רְאוֹתוֹ את אחד משלוּחי מצוָה אלה יורד אל ביתו לקחת על חשבון העתיד. ותוך כדי דִבּוּר השתדל לעשות פומבי לדבר, לאמֹר: "ישמעו העִבְרִים, כי הרבי שולח אלי וזקוק לי" – והגבאי הובא אל הבית בפִרסוּם וּבקולי קולות, עד שידע כל הרחוב כי "הרבי שלח אל אריה". וכך היה אריה נאנח ונותן, והרבי היה מסרסר ולוקח. וּכלום יש ברירה לאריה? הלא נחוץ לשלם לו להרבי "שכר מלאכה", כי אסיא דמַגָּן – מַגָּן שָׁויא, די לו שהרבי מצילהו מפִּזּוּר הנפש במילי דשמיא, שבכללם גם מצוַת צדקה ל"עלוקות" (כך היה קורא לכל פושטי יד ותןבעים לצדקה), שהוא יוצא ידי חובתה בנתינוֹתיו להרבי – גם זה שוה כסף! ועוד, "הלוא גם הרבי בריה הוא, וּבמה יחיה, אם אנחנו לא נחזיר בידו?"

את אלה הפנים האחרונים בנתינותיו להרבי מגלה אריה רק בפני אחרים, אף-על-פי שהכל יודעיםשאריה הוא "חם", שאין בו "אף גיד יהודי אחד", בן נֹח הנהרג על פחות משוה פרוטה ןכל עמלו לכיסו, מבלי אשר ידאג כלל, מהיכן תחיינה בריות אחרות. הקבצנים המחזרים על הפתחים בערבי ראשי חדשים, גבאי צדקה וּ"כלי הקֹדש" של בית-המדרש – החזן והשמש – פוסחים על סִפּוֹ בפה מלא אָלה. וּבִדרוֹךְ איזה "נכד" על מפתנו בשוגג, הריהו מודה וּמשבּח לשמו יתברך, שהוציאהו שלם בגופו משם. ועוד כיום תמים אחרי כן תִּצַּלנה אָזְנָיו, וּפניו משתנום ככרום, לזכר כל אותן האמרות הטהורות שנפגע בהם אריה צפיר:

"אַהא! ר' צדוק'ל!" – היה מקדם אריה את פני ה"נכד" על הפתח, "מרש! מרש! אין לי מעות, אין לי! אני איני נוהג... ברח, דודי!"

באין ברירה, כשלא יכול אריה להִפָּטר בלא כלום, היה משלח את ה"עלוקות" לחנה אשתו, שממנה היו לפרקים החזן והשמש, כגון בשני ימי-המיתה של הוריה, שהיתה נזהרת בהם מאֹד, ועל השמש הוטל לזכרם וּלהזכירם וּלהדליק נרות, ועל החזן – ללמוד משניות, לאמֹר קדיש ולקרֹא "מלא", שעל זה קִבּלוּ שניהם שׂכרם משלם איש איש חמש פרוטות.

ואין צורך לאמר שמעולם לא נתן אריה לאיש הלוָאה בדמילות-חסד. ואין איפוא כל תֵּימַהּ שנמצאו מטיחים כלפי מעלה וקוראים תגר על מִדּוֹתיו של הקדוש ברוך הוא לאמֹר: "אין הוא, כביכול, יודע מה לעשות בכספו. פשפש ולא מצא להשקיע את ממונו אלא במקום כזה – נזם זהב באף חזיר".

שִׂנאת מָות שׂנאו את אריה – סוחרי העצים הקטנים והמדולדלים, המחניפים לו בפניו, וּמקללים אותו קללות נמרצות שלא בפניו. "הראיתם את 'עֵשָׂו' זה, ימח שמו וזכרו, איך הוא וּ'ממזריו' חוטפים את פת לחמנו מפינו?" – היו קובלים עליו תמיד קטני הסוחרים. הכִּנּוּי האחרון מוסב על בניו של אריה. שלשת הבנים הללו, העוזרים על-יד אביהם בעסק העצים, כשהם עומדים על שער המישור למשוך קונים אחריהם, או כשהם יוצאים אל השוק לקנות מעשי יער מיד האכרים – נוראים הם מחיות טרף! אוי לו למי שפגע בהם, ואוי אוי למי שפגעו הם בו. הם שחטפו את החררה מיד המהפך בה, שקפצו והוסיפו שני זהובים לאכּר במחיר מעשי עציו, אחרי שיגע וטרח בו איזה יהודי מדולדל להעמידו על המחיר הנכון – פטורים; ואחרים שנִסּוּ לגעת בהם מגע כל שהוא שיש בו מעין הסגת גבול במקצת, או אפילו רק להגן על זכֻיּוֹת עצמם – חייבים מיתה! עונש קל ממיתה לא ידעו אריה ובניו: "אם נינך הולך מזה, טפה סרוחה – אתה מומת!" "אם לא תסתלק מזה, מוקצה מחמת מאוס – בני-מעיך נשפכים!" כך היו איומיהם של אריה וּבניו. ואם אין כֹּחַ האב אלא בפיו – הנה הבנים הם מן האומרים ועושים. ובכֹחם זה הם הולכים וכובשים את כל השוק וּמיטב הסחורות, לכליון עיניהם של יתר הסוחרים, המסתפקים על-כרחם בפגול וּבְנוֹתָר. וכמה גדול מזלו של אריה! כל האִכּרים כרוכים אחריו ולבם בידו כפלגי מים. כמעט כל האכרים מביאי העצים הם מיודעיו הטובים, שלבם גס בו. היותר שכִּבּדוּהוּ על כֹּחוֹ הגדול ועל ידו החזקה, ויותר שאהבוהו על דעתו המעורבת עמם, על לשונם השגורה על פיו לכל דקדוקיה וּמשליה ועל דבּרנותו ושׂיחתו הנאה שהיתה מְבַדַּחְתָּם וּמְשַׁדֵּלְתָּם על-פי דרכם וטעמם – עוד הוחזק אצלם אריה, לא נודע מדוע, לאדם ישר וכשר, שלא יוֹנֶה ולא יעקוב איש, אף-על-פי שכל אותן המעלות המנויות למעלה לא שִמשו אצלו, לדברי מקנאיו, אלא תחבולה ואמצעי "להוציא נִשמת האִכָּר בנשיקה".

הִנה שִׁמשוֹ של יום השוק זרחה על הארץ. עיניהם של שאר סוחרי העץ קִדמוּ אשמוֹרוֹת והתגברו כארי לעבודת היום. ועוד בטרם עלה השחר שִנסוּ את מָתניהם ויצאו באפלה אל מחוץ לעיר מהלך ארבעה מיל עד האכסניא הישנה והלאה, לקדם בדרכים את האכרים הנחשלים, אשר פִּגרוּ מִבּוֹא בעוד לילה אל מגרש השוק: אולי יחוס, אולי ירחם ה' ויזמין להם מציאה כשרה ויזכו בּמִקָּח טוב לכבוד יום השבת. אבל, אהה, גם האִכּר שבדור זה נתפקח, בַעֲוֹנותינו הרבים, וּבשום פנים לא יֹאבה ולא ישמע לעמוד על מִקָּחוֹ על אֵם הדרך, ולבו נמשך השוקה. "שם יש פַּאני אַריל יִזָּכֵר האכר ומזדרז לנסוע מבלי שיחוש לכל אותם הכרכורים שאיזה "מנדל" או "יענקל" מכרכר לפניו. "עמוד, עמוד רדע רחד, איוואַן!" – קורא יענקל אחרי עגלת איוואן המתנהלת הלאה, מלפפו ורוקד כנגדו ככלב, מקשקש לפניו בזוזים ותוחבם לו בחיקו בשעה שהאכר מתקרה לעבור על-פני האכסניא והיי"ש נותן ריחו, להרגיז עליו יִצרוֹ... "תָּמֵהַּ וּמשתוֹמם אני, אִיוואן! הלא פִקֵּחַ אתה, איוואן! וכי לא הִכַּרְתַּנִי, איוואן! עשה למען ידידותנו הישנה, איוואן ~ זכור את בּוֹרַאֲךָ, איוואןץץץ" – לשוא! לשוא! – איוואן מפנה בקור רוח את חצי פניו וּכתפוֹ כלפי יענקל, מהרהר מעט בלבו כּחָפץ להגיד דבר-מה, אבל מתחרט כרגע, מניף שוטו על סוסיו העיֵפים בזעף וקורא: "וְיוֹ! "...

וּבעצם השעה הזאת סובב הולך לו אריה צפיר על מגרש שוק העצים הגדול, מזדקר ונדחק בין הקרונות והעגלות הצפופות, הטעונות כל מעשה עץ ויער, שואל ידיד ורֵע בשלום האִכּרים הזקנים שאצל הקרונות, מהתל וּמשטה בּטוּב לב בצעיריהם, צוֹרם באָזנוֹ של זה וסוטר על חָטמוֹ של זה, או מבדח דעתם בדברי נבלה, ודרך אגב ממשמש בשׂק המונח על עגלה זו וּבקוּפה שעל עגלה אחרת, טוֹפח על כרשׂו של סוס אחד וּבוֹדק שִני השני – כּאִלּוּ אין דעתו ולבו כלל על מעשי העץ והיער, ולא בא אלא לשאול בשלומם וּלשׁוֹחח עִמם מעט לקורת רוחם. בין כֹּה וכֹה וחבורה של אִכּרים מתאספת סביבו, ושוב שאלות שלום, חקירות וּדרישות על דבר פרתו של פיטרא אם כבר בִּכְּרָה, ועל דבר סוסתו של מיטרא, אם ילדה זכר (אריה בקי במעמדם וּבהוָיוֹת עולמם של הרבה אִכּרים), שׂיחות על דבר השלג של אשתקד ועל דבר היריד הקרוב לבוא, וּבינתים הוא יורד לתוך צרורו המזוהם של איזה אִכּר וּמוֹציא מתוכו עִקּרי טבק וּפִסת ניָר, כורחם ומצית בהם אש וּמקטירם; לא שאריה נהנה מקטורת זו – אלא כדי לקרב אליו את לבם במִדת ענוָה זו קִרבה יתירה וּלשתף את דעתם בדעתו על-ידי החִבּה היתירה שהוא מראה "להם"... וּבין כֹּה וכֹה מֵעְיַן שיחותיו של אריה הולך וּמתגבר, וּלשוֹנוֹ משתרבבת יותר ויותר – וּכבר נסחף בשטף לשונו והגיע לבדיחותיו על דבר מנהגיהם של יהודים, שהוא אוהב לדָרְשָׁם כּמין חומר וּלחקותם לפני האִכּרים בשוק, לתענוגם וּלקוֹרת רוחם של אלה. מספר הוא להם על-פי דרכו בפרוטרוט את כל מנהגי הסדר של פסח, שת סדר יום הכפורים וּמנהגי יתר המועדים, כל שיש בו כדי להתמיה את האִכּרים וְלַהֲביאם לידי גיחוך. ביחוד הוא מטעים את כל אותם המנהגים שעולים ליהודי ב"דמים", מאריך בפרטי ההכנות לפסח, בחלוקת הכסף ל"קערות" בערב יום הכפורים, וכדומה, להודיעם כמבקשים חייו וּמזונותיו של יהודי, המטופל בהוצאות יתֵרות וּצרכים מרוּבּים. "כך הוא העִנְיָן, כל הוא, אנשי חסד", היה אריה מסַיֵם שיחות כאלה. "לא הרי משלכם כהרי משלנו. אנו מוקפים אנו במִצווֹת; צרָכינוּ מרוּבּים מצָרכיכם". בשיחות כאלה וכאלה מושך אריה את לב האכּרים, מושך וּמושך – עד שימשוך אותם וּקרוֹנוֹתיהם וּמעשׂי עציהם אל מישורו. הקנִיָה נגמרת אצלו תמיד במאמר אחד. הוא מכַוֵּן תמיד את הרגע הנכון בשיחתו המתגלגלת מעִנְיָן לעִנְיָן – וּכעשׂר עגלות טעונות מעשׂי יער נעקרות בבת-אחת בקול שריקה וּגניחה מן בשוק, להתפרק משׂאן במישורו של "פַּאני אַריל", תחת השגחתו וּפִקּוּחוֹ של אחד מבניו.

 

ז.

וּמפּני שאין כלל בלי יוצא, לכן גם אריה לא תמיד שחק לו מזלו לצאת בשלום מן השוק, ויש אשר הסב לו השוק צרות וּתלאוֹת רבות וגרם לו טורח וטפוּל לימים רבים.  מקרה לא טהור כזה היה מצוּי ביחוד כשנזדמן לעמוד על מקח אחד עם אלתר תרנגולת... אבל פה מוכרח אני להפסיק ולהודיעכם מה טיבו של אלתר תרנגולת זה.

אלתר הוא לפי מצבו – "בעל בית" בינוני, מסוחרי העצים הבינונים; בגופו הנהוּ אדם קטן, דק וצנום (ועל שם כל הוא קרוא "תרנגולת"), שפניו הזעומים, אפו המחודד ועיניו הדלוחות מעוֹרים בורידי תכלת רבים; ומטבעוֹ – רתחן הוא, בזוּי וּמזוּלזל, מבעלי המרה האדומה והשחורה כאחת, שוֹנא את הכל ושנוּא לכל.  גם כשהיה שותק נראתה כל "ישותו" הקטנה כחמת מלאה זוהמה רותחת, רותחת ורותחת... וכשפתח פיו – לא פתחוֹ אלא לחרף  ולגדף  את כל העולם כֻלוֹ, ובשעת מעשה הרים את אגרופו הקטן בחמה עזה ובקצף על שפתים – גם כן כנגד כל העולם כֻלוֹ... הבריה הקטנה הלזו היתה בעל לאשה גברתנית, גבוהה וחזקה, אשת חיל מפורסמת באגרופה הקשה היורד על קדקֹד בעלה, ובקשוּאיה הכבוּשים לשם ולתהלה.  בימות החֹרף היתה יוצאת נעולה במגפים גסות וצהובות, מה שהוסיף לה שעור קומה וגברוּת.  הזוג הנחמד הזה היה משמש אב ואם לחמשה בנים גדולים, בחורים כארזים, שירשו מאביהם הקטן את רתחנותו ואת דמיו המקולקלים, ומאמם הגדולה – את גדלם, שעוּר קומתם וידם החזקה.  בטוח ביוצאי חלציו אלה ובבת זוגו "בַּבָּא" (כך שמה), לא אבה בשום פנים המפגיע הקטן, אלתר תרנגולת, לקבל עליו את מוראו של הארי הגדול, אריה צפיר.  ופגישת שתי בריות כאלה היתה עושה רושם.  והרי כאן דוגמא קטנה מפגישה כזו:

אריה היה רואה את אלתר עומד בשוק על מקח עצים אצל עגלת אחד האכרים ממכריו וּמיוּדעיו הטובים.  ה"העזה" הזאת אינה מוצאת חן בעיני אריה.  "מה זאת? – האכר שלו, ועצי האכר – בוַדאי שלו!  וּבפתע פתאֹם מהדסת איזו תרנגולת באמצע וּמפסקת בינו לבינם... יש להבריחה"...

"קיש־קיש־קיש!"  מקשקש אריה מאחורי אלתר, כמבריח תרנגולת, והוא מתכַּוֵן להקניטו ברמז לכנוּיוֹ.

ורידי התכלת המעוֹרין בפני אלתר ובחוטמו מזדעזעים; הארס שבהם תוסס, מחלחל, מפעפע, וקופץ אל תוך העינים הדלוחות ומאדימן... ובכל זאת הוא שוהה מעט על נקודת הרתיחה, מטה ראשו הקטן בעקלתון כלפי אריה ומנענעו לכאן ולכאן, ומביט בו הבטה זעומה והשקפה לרעה מלמטה למעלה.

"צפרא טבא למיטרא!" פונה אריה אל האכר, כאלוּ  אינו חושש כלל למעמדו של אלתר ואינו מודה במציאותו כל עיקר. "מה זה היה לך מיטרא?  ההבאת דוֹחן השוּקה ולי לא הגדת?  תמיהני!  הלא ידעת, כי גם באשפות חצרי, ברוך השם, מנתרים ומנקרים תרנגולים, ולדוֹחן הם צריכים, אותם התרנגולים, אבל מה זה אני רואה? עיני הטעתני! לא דוחן – כי אם קרשים בעגלתך. ומה איפוא לתרנגולת ולקרשים? קיש־קיש־קיש!!"

הסאה נגדשה.  חוד חוטמו של אלתר משתרבב  ומתחדד יותר ויותר, עפעפיו הולכים ומתכוְצים, כאלוּ הוא חפץ למצות את עומק חמתו ולצמצם  את כל זעם מבטו ורוע עיניו בנקודה אחת, להטיל ארס באריה  וּלשרפו רגע אחד... "צפיר! יכנס הרוח באבי אביך!" – חפצה התרנגולת לצרוח מר – לולא באה פתאֹם מרדוּת בלבה, בזכרה את הסכנה הכרוכה בצריחה זו, באין אחד מאפרוחיה בקרבתה לעמוד בפני הצפיר ברגע הנכון… הזכרון המר הזה נופל כזרם מים קרים אל תוך החמת הרותחת להשקיטה.  אולם לבל יעמוד בחבוּק ידים בעוד אויבו לנגדו, צורח פתאֹם אלתר בקול מר:

"אריה! אריה!! אריה!!!"

בקריאה משולשת זו, שנעקרה מעומק לבו הזועם והחרד ושנאמרה בחרוּק  שִנַים, כרך אלתר את אלפי קללותיו ורבבות גדופותיו שהתרוצצו על קצה לשונו ופרכסוּ לצאת – עד שנתמעכו בין שִניו החורקות.  אבל אריה עומד במרדוֹ ומוֹסיף בסגנונו הקודם: "וּבאמת אוֹמר לך, מיטרא, נוֹאלת כי הבאת קרשים ולא דוחן למקום שהתרנגולים מצויים, אבל עכשיו שהבאת קרשים – קחם והוֹליכם למישורו של אריל, ונאמן הוא שישלם לך את שכרך; הלא תדענוּ, את אריל, כמדומה לי, לא מתמול שלשום.  לא כך, מיטרא? למה אתה שוהה? קוּם וּנהג!  ואת דבר התרנגולים נטוש עלי – אנֹכי אדאג להם…"

אלתר נושא את עיניו – מאין יבֹא עזרוֹ? והוא רואה את בניו הרחק הרחק ממנו.  שם בקצה השני הם מכרכרים כרכוּרים כנגד אכרים ועגלוֹת אחרים.  רע מאד המעשה! – עזרה רחוקה והסכנה קרובה.

והאכר מצדוֹ אינו דוחק את השעה ואינו נחפז להסיע את עגלתו.  מלומד הוא בנסים כאלה, ויודע מראשית אחרית, שכל עגלה שזכתה להיות לסלע מחלֹקת לשני סוחרים סופה להשתלם פי שנים, ובכגון זה לא כל הזריז נשכר, שעל כן הוא יורד במתינות רבה לתוך כיס מכנסיו, מוציא ממנו את צרור הטבק ואת מקטרתו ומתחיל להכין את עצמו לקטֹרת.

אבל אלתר רואה בשהיָתוֹ זו סימן טוב לעצמו, וּמתברך בלבבו, שאין האכר יכול להעיז פניו בו אחרי שטרח במקח זה; ועל כן אף הוא מוציא מכיסו את הכסף לפי המחיר האחרון שעמדו עליו בטרם נזדקר הצפיר באמצע, תוחב את הכסף בחיק האכר העסוק וּמטוּפל במקטרתוֹ, תוחב ואומר:

"הנה לך מיטרא, כמה שאתה רוצה, אף־על־פי שאין הסחורה שוה – כה אזכה לראות במפלתם של שונאי – ובלבד שלא תהא טרחתי לבטלה".

"כמה אתה נותן שם, פַּאני אלתר?" שואל האכר כמתמם בהציתוֹ אש במקטרתו, "כמה?! שנים עשר רו"כ ושלשה זהובים? הלא אנכי אמרתי: חמשה־עשר וחצי".

"זה היה מתחִילה, מיטרא, זה היה מתחילה… ואחר כך הסכמת לשנים־עשר וּשלשה", מנסה אלתר לעורר את כֹח   הזכרון של מיטרא, שקפצה עליו פתאֹם שכֹח  ה, והעלה את השער בשלשה רו"כ.

"אי! פַּאני אלתר, לא כך המעשה, אלא כך וכך…" והאכר מתעתד לחזור על הראשונות ולהתחיל הכל מראש, אבל אריה שקצרה נפשו בלהגם, קפץ ולקח את השוט מיד מיטרא בשמֹאלוֹ ואת מושכות הסוסים בימינוֹ, ויאמר:

"הכל היום אעמוד על גביכם לשמוע את גרגוּריכם – וְיוֹ!" ובדברוֹ הוא מושך בשריקות שפתים את המושכות, והסוסים נועצים טלפיהם בקרקע וּמתחזקים לעקור…

"לא!"  קורא אלתר באחזוֹ ברסן הסוסים לעצור בם, "לא תמוש מזה, צפיר!"

"אמוש, תרנגולת, אמוש… וְיוֹ!"

"עמוד!…"

"קיש־קיש־קיש, תרנגולת!"

"יהי רצון שיקשקשו בלגין אחרי מטתך! יהי רצון שינקרו תרנגולים על קברך, יהי רצון…"

"סור מזה אם אינך חפץ להיות מומת! הנה שפיל שלי הולך – וְיוֹ!"

"צפיר! צפיר! צפיר!" – צועק אלתר בכל כֹח  ו ועוצר בסוסים – עֵשָו, חָם, ממזר!  הניחני גם אני לאכול פת לחם!"

אבל ברגע ההוא הממה מהלומה נוראה את ראש אלתר הקטן.  המהלומה הזאת היתה בת אגרופו של שפיל, שחש לבוא לקול הקריאה של "צפיר!"  ונזדקר בין העגלוֹת וקפץ מאחורי אלתר, וּמיד אחר זה קפץ על עגלת האכר ויתפש את המושכות מיד אביו, משוֹך וקרוֹא:

" וְיו, וְיוֹ, וְיוֹ!"

אבל אלתר שנטרפה דעתו מכובד המהלומה, לא הרפה מרסן הסוסים, נסחב אחריהם ויצעק בכל פה: "צפיר, צפיר, הושיעו, הצילו!" ומקץ רגעים עמדו על ידו כל חמשת בניו, שחשו גם הם לקול הצעקה – והעגלה נעצרה שנית.

וברגע השני באו לעזרה גם שני בני אריה הנותרים, לחזק ידיו במלחמה.  ויערכו מערכה לקראת מערכה, ויעמדו כשני חשיפי עזים, אלה מצד הסוסים מזה – מושכים, ואלה מזה – עוצרים.

ובעוד רגעים – התלקחה המלחמה; וּמקץ רגעים מספר – הגיעה לעצם תקפה, ארבע היתדות, התקועות בארבע פעמות העגלה, להחזיק בתוכן את הקרשים – נשמטו והוּצאוּ בידי הנצים, להיות למקלות חובלים, והקרשים נפלו ונתפזרו על הקרקע…

התכסיס היה פשוט מאד.  הנלחמים נפלגו לשלשה ראשים.  הראש האחד – הבנים – עסקו ברציצת גלגלות על־ידי המקלות שבידיהם; הראש השני – האבות – יצאו ידי חובה בתלישת זקן וּבמכות לחי; והראש השלישי – שתי האמוֹת, חנה ובבא, שרצו עם טפן אל המערכה באחרונה – שעו בדברי הבל ותפלוּת כאורח נשים, מעין שמיטת השביסים וּפריעת הראש ושריטת הפנים ועוד קטנות כיוצא באלה. 

ומסביב לכל המהומה והמבוכה הזו עמדו במעגל הילדים והילדות משני הצדדים, ויתיפחו ויבכוּ ויפרשוּ כפיהם.

ומיטרא המתון פִּתַח לפי־שעה את סוסיו ויתן לפניהם על דרבן המוט את טרסקל המספוא, וּבדעה מיושבת וּצלולה אמר לשוב אל מעשה הקטורת שהתחיל בה וּלהסתכל בשעת מעשה ביהודים המתחבטים; אבל מפני שבינתים כבתה המקטרת והנקב נסתם באפר, לכן הוא מוציאה מפיו, מהפכה על פניה ומנקש בה על כף ידו לדשנה, והוא מכין את עצמו למלאותה שנית ולחכות באֹרך רוח אחרי מתי עוד.

אבל ברגע הזה נבהל לבוא אחד השוטרים… וּלמראה הפנים החדשות התחממו הלבבות שנית, והמלחמה התחדשה באופן אחר לגמרי.  כל הנלחמים התלכדו פתאֹם למוצק אחד, כצנפת תולעים נפתלים ונאבקים יחדו.  אין קול ענוֹת, כי אם מהומה וּמבוסה, ומתוכה כדמוּת ראשים פרועים לשמצה, פני להבים מלוכלכים בדם, שערות סומרות ומדוּבקוֹת, בלוֹריוֹת אחוזות בידים, אגרופים עולים ויורדים, אשה גדולה וּפרועה מטולטלת הנה והנה – וכל זה מתנועע ומתפתל, מתחבט ומתלבט יחד… דעתו של השוטר נתבלבלה כל כך למראה המחול הסבוך והמסוּבך הזה – עד שהוציא מחיקו את משרוֹקיתוֹ, ובכל כֹח שפתיו התחיל לשרוק בה…

ותכבד המלחמה בפעם ההיא.  באחרונה באוּ פקיד השוטרים וּשני רופאים לחבוש פצעי המוּכים, ויכתבו בספר ויעידו עדים והמלחמה נשלמה כדת וכהלכתה – אבל העם לא נפוץ איש לאֹהליו.  הם נשארו לחוג את חג הנצחוֹן ברב תפארת.  והנצחון היה – לאריה!  קרשי המריבה, שנטענו שנית על העגלה אחר פזוריהם – קמו למקנה סוף סוף לר' אריה צפיר בתשלומי כפל; ובהלויה גדולה של עגלוֹנים ובקוֹל תרועת הידד נקלטה העגלה לשערי מישורו – לכליון עיני אלתר תרנגולת ובניו.  כבוֹד גדול נתכבד אריה באותה שעה!  ורגעים כאלה הם היקרים ברגעי חייו.

הנצחון הזה חלק מכבודו גם למלקוֹח המוצל בחרף נפש.  כמעט כל העגלונים טפלו בשקידה יתרה בפריקת הקרשים ובסדוֹרם, שלכך הקצה אריה בחצרו מקום חשוב ומגוּלה, ולא שתם על יתר הקרשים והקורות התלולים בחצרו בלי סדרים.

ח

מישורו של אריה, שככה הוא נותן נפשו עליו, ישק על־פי שלשת בניו: שפיל, זליג ומשה, בסדר כזה: שפיל בחור אלם וחסון עשוֹי בצלם אביו, הנהו יד ימינו של אריה בכבוֹש השוק, וכשהשעה צריכה – תהי ידו בראשונה להכות.  זליג שיש בו מבהמיותה של אמו וֹמענותנותו של אריה, וּמטבעוֹ הוא מתון ומצונן – מפקח על עסקי המישור הפנימים ועל פריקת העצים וטעינתם, ואחרון אחרון חביב – משה, המחקה בכל את מנהגי בן האציל למפידריצקי, שיש לאריה מלוה בידו – ממונה ועומד לדבר עם ה"פריצים" המצויים במישורו של אריה לקנות בהקפה.  קונים ממין זה חביבים ביותר על אריה, מפני שאין דרכם של אלו לדקדק בפרוטה ולעמוד על המקח הרבה.  כי מה אכפת להם? – הרי הם לוקחים בהקפה.  ועוד – מפני שיש בזה ריח מלוה: הפריץ נותן לפי שעה שטר חוב וההקפה נזקפת במלוה – וּפריץ לֹוֶה טוב טוב הוא מעשרה "קצפים".  גורל אלה הפריצים הוטל בחיק משה בנו הקטן.  שהרי לא לחנם הוא מכיר לדבר פולנית וּמיטיב לנגן בחליל, חוטמו טעון משקפי תכלת, ושפם לו עשוי בדמות שני עלוקות מרימות זנבוֹתיהן זו לעומת זו – ממש כשפמו של בן האציל למפידריצקי.  איש אשר כל אלה לו צפוי, לדברי אריה, לעתידות גדולות; שעל כן הוא קורא לו "קנדידט".  "הקנדידט שלי" – כן היה אומר אריה בדברו במשה – "התראה אתמול פנים את הגוּברנטוֹר ויאמר לו…", או: "הקנדידט שלי הוכיח את הפוליצמיסטר על פניו אמש בבית 'התריאטר' על בלי השגיחוֹ…"; היום בערב קרוא הקנדידט שלי אל המשתה אשר יעשה הגינירל טימופיאוב…" – כן היה אומר אריה.  אבל חנה אינה מסכמת להתואר "קנדידט" שהניח אריה, ולה יש תואר אחר המגדיר היטב את אצילותו של משה.  "משה שלי", אומרת חנה, "קרוץ הוא מחֹמר אחר לגמרי ואינו דומה אפילו במשהו לאחד מאתנו.  משה שלי הריהו כבן 'פריץ' גמור וכל ה'פריצוֹת' הרי הן כפרתו… "משה שלי הוא אגנט!!"

אגנט – זהו לדעתה מדרגה עליונה של אצילות שאין למעלה ממנה.  "הגם פלוני באגנטים?!" אמרה בבוז, מדי ראוֹתה איזה איש מתהדר בלבוש שאינו הולמו לפי דעתה, או מתגדר במשקפי תכלת – וחוטמו אינו ראוי לאותו דבר.  בנוגע לשני בניה, לזליג ולשפיל – לא הרבתה בשבחים יותר מדי, ובדברים מעטים הגדירה את כל טבעם:

"שפיל – הנהו אריה בכל התגין, וזליג – נשמה כשרה, כמוהו כאמו".

ובין שלשה אלה נחלקה עבודת המישור לכל מוצאיו ומובאיו.

מלבד מלאכת "הדבור עם הפריצים", המסורה כֻלה בידי ה"קנדידט", הוא ה"אגנט" – הניח אריה לבנו זה עוד מקצוע אחד להתגדר בו: זוהי מלאכת הכתב.  במקצוע הגדול הזה היה משה המלומד היחידי בכל בית אביו.  וכאשר אִנה אלהים ליד אריה לחתום על איזה כתב או תעודה – עד משה יבוא הדבר, והואר מלא את משאלותיו של אביו על צד היותר טוב תחת השגחתו ופקוּחו.

"בוא נא הנה, בוא נא, קנדידט שלי!" – היה אריה קורא למשה בהרכיבו את משקפיו על חוטמו, ובפרשו על השֻלחן את הגליון העומד לחתימה  – בוא נא אלי והראני במה כֹחך גדול.  שב נא פה ו'חתמני' כאשר אוֹרך".

משה היה יושב אל השֻלחן, לוקח את העט וּמתחיל לנענע בו במהירות כסופר מהיר, וּמצפה לפקודתו של אריה.

"עתה כתוב בזהירות כאשר אוֹרך.  עמוד!  אנֹכי אקריא לפניך".  ואריה מקריא:

"מתחלה הנח שם אל"ף רבתי!" – והאלף באה על מקומה בשלום.

"עתה דחוֹק לשם ררי"ש! התשמע? רררי"ש!  ולא רי"ש".

אריה מבטא תמיד את הרי"ש דגוּשה וּמוּתזת היטב, והוא אוהב שתהא הכתיבה כקריאתו – והנה גם הרררי"ש נדחקה בשלום.

"עתה טבול את העט שנית וזרוק לשם יו"ד קטנה!" – היו"ד נזרקה.

"ועתה הטל ה"א לשם וּקרא לפני את הכתוב"!  גוזר אריה – הה"א הוטלה, והשם נקרא כהלכתו מפורש: אריה!

למעלה מזה לא באה אומנותו של הקנדידט לידי שמוש: כלום נבראה מלאכת הכתיבה אלא בשביל מלאכת החתימה.  בתועלתה של החתימה מודה גם אריה.  ענין החתימה הור דבר שיש לעולם צורך בו, כי באין חתימה – אין שטר חוב ואין מלוה ואין רבית ואין "קצפים" ואין "פריצים", וכל העולם חוזר לתֹהו ובֹהו – ואריה אנה הוא בא?…  וּבאמת כלום אין החתימה המצאה נפלאה?  "הנה, למשל, האדון למפידריצקי!  האדון הזה איש מדוֹת הוא, עבה וגבוה, בעל כרס ובעל שפם; ולא עוד אלא שהוא גם מיוחס גדול, חוטר מגזע גרפים קדמונים, וממילא יש לו 'הונור' מרובה – והנה כל האדון הגדול הזה כֻלוֹ, כשבא אלי ללוות מנה אחת, אני לוקח פסת ניָר קטנה שכתוב עליה מלמעלה שורה קצרה אחת: 'שטר חוב על סך אלף רובל כסף כזה: 1000 רו"כ. ואני אומר לו: 'אדון רם ונעלה!  הטריחה נא, במחילה, את כבודך הגדול ואת ה'הונור' שלך, ועלה והתמתח בכל ברייתך פה מלמטה בקצה פסת הניר המונחת לפניך!' והאדון הנורא והנכבד הזה – עולה ומתמתח!  ומן הרגע ההוא הריהו כֻלוֹ שלי ואחוז בידי… אני לוקח את פסת הניָר שהאדון למפידריצקי מונח בה, ואני כורכה ומקפלה, מקמטה וּממעכה בכף ידי כמעסה דונג רך… האדונים הנוראים והקשים הללו – מכיון שהם עולים ונמתחים על גבי הניָר, הרי הם נעשים רכים וּמעוּסים כשעוה… גם ה'הונור' יחלֹף כליל – מעך וּמעך כאוַת נפשך… ואחרי כן אני מוריד את האדון הגדול למפידריצקי אל כיס מכנסי לנוח צרוּר  בצרוֹר  אחד עם יתר בני מינו – ושם תהא קבורתו!…  מן העת ההיא שהאדון למפידריצקי מונח בקופסא כרוך וּמקוּפל כתינוק  במעי אמו – מן העת ההיא מתחלת השורה העליונה של פסת הניר להתגדל וּלהתגדל, והאדון למפידריצקי שבשורה התחתונה להתקטן וּלהתקטן… ומי עושה את כל זה? – החתימה!"  כך היה מהרהר אריה בלבו ברוב נחת ותענוג, וּמציֵר בנפשו את למפידריצקי הגדול תפוס בכף ידו כצפור והוּא משחק בו…

ואשר למישורו של אריה – עסק זה אינו זקוק למעשה הכתב.  אריה אינו מאמין בפנקסאוֹת של חשבון.  מה שאינו בעין – לא יתנו גם הפנקסאות.  הטובה שבבוכהלטריות – הוא הכיס.  ובאמת תמוה מאד, מדוע יוציאו מבלי העולם את זמנם לבטלה על עריכת פנקסאות, בעוד מישורו של אריה מתנהל על צד היותר טוב גם בלי פנקסאות, ולא יחסר, ברוך השם, מאומה.

 

ט.

 

אכן, ראתה עין במישורו של אריה מה שלא ראתה בשאר המישורים.  אריה, שפרנסתו מצויה בשופי מיתר נכסיו ומהלוָאוֹתיו – אינו סוחר עצים בשביל ה"קופיקא", כי אם סוחר לתאבון, סוחר לשמה.  אחרי הסוסים – נודעת ממנו חבה יתרה למסחר העצים והוא יודע בו פרק וּמוֹצא בו טעם מיוחד כ"אוהב עתיקות", למשל, המבין ערך תמונה עתיקה או כל דבר מלאכת מחשבת יוצא מן המצוי והרגיל.  ועל כן חבב אריה ביותר את מיני מעשי היער שאין תשמישם מצוי ואינם נצרכים אלא ל"בעלנים".  במינים כאלה השתדל אריה להעשיר את מישורו עד שהעלהו לדרגת "אוצר עתיקות למלאכת מחשבת מעשי יער".  וגם במראהו החיצוני וּבאי־סדריו דמה המישור לחנויות של דברים עתיקים שברחוב היהודים.  קורות עבות וארוכות למעלה מעשרים אמה, שהיו לפנים כבוד היער, תלולות וּצבוּרוֹת בערבוביה משונה זו על גבי זו, ומעיקוֹת תחתיהן אלוני זוקן שכבר הושחרו פניהם מחורב וֹממטר של תקופות קיץ וחורף רבות.  ואלוני הזוקן האלה דוחקים ולוחצים מצדם אף הם מרישים משונים ועֻבִּים ישנים נושנים שאין לעולם כל צורך בהם, ולא יצלחוּ כי אם לתרני אניוֹת.  למטה מהם… אבל מה שלמטה מהם אין כל בריה יכולה לדעת, לפי שכבר טבע ונבלע בקרקע כל מה שלמטה, מכוֹבד המשא שנטען עליו.  גם אריה בעצמו שכח   מה הוא המין שהיה מונח שם לפנים ונבלע בקרקע.  סמוך לענקים ולנפילים האלה מצאו מקום "הצרפתים" – כך קורא אריה לקורות ארוכות ודקות בעלות זנבות שאין דעתו נוחה מהן – ועל גביהם מלמעלה מפוזרים וּמפורדים רעפי גג עשויים על־פי מנהג קדמונים, שכבר אבד סברם ובטל סכוּים מהיוֹת לגג… רצוף להם מוטלים צִבּוּרים צִבּוּרים של מעשי יער דקים, כרותות, צלעות, נסרים קטנים, מכשירי עגלות ואופנים… וכל זה צָבור  יחד בערבוּביה רבה, מין בשאינו מינו, חדשים וישנים, שחורים וּלבנים, קצרים וארוכים, עבים ודקים מעורבים זה בזה יחד, צפופים וּדחוּקים עד אפס מקום, כל מיני הסחורות הללו, אף־על־פי שחדל להיות להם אורח בין כל חרשי עץ וּבנין – בכל זאת צבוּריהם הגבוהים הולכים וּמתנַונים מאליהם, גם בלי קונים… שלישיתם תבלע האדמה, שלישיתם נגנבת על־ידי השכנים להסיק התנורים, וּשלישיתם תהי לבז לאכרים הפורקים מעשי יער במישורו וּממלאים את הצבוּרים המתמעטים, שיעמדו על מלואם… את הבז הזה יקחוּ באמתלא שצריכים הם לתקוּני עגלותיהם המתפרקות בדרך, ואריה לא יכהה בהם.  אריה יבוּז לקטנוֹת כאלה.  "פריץ טוב" אחד – ישיב לו שבעתים כנגד כל זה, והוא ישלם גם את הגנובה, גם את הבלועה וגם את הבזוזה ארבעה וחמשה.  ועל הרוב לא טעה אריה בחשבונו.  מי שהיה נצרך למיני עצים שאינם מצויים, אחרי שחזר על כל המישורים ולא מצא, הוזקק לנפול סוף סוף בידי אריה, אשר הריח מיד "במה הכתוב מדבר" וּמה היא ה"צפוֹר" אשר הקרה לפניו "אביו שבשמים" – ויחרוך את צידוֹ ביד חרוצים.

וּמפני שהמשל אומר: "כל הסנדלרים הולכים יחפים" – לכן לא ראה אריה בשנים הראשונות לעשרוֹ כל צורך בדבר לשנוֹת את דירתו הישנה, חורבה כפופה וּסחופה שנקנתה לו לפני כמה שנים אגב קרקע כמעט בלא מחיר, ולבנות בעצמו בית־דירה נאה למושב וּלהכין לו כלים נאים, כדרך הבריות.  אותה החורבה הישנה היא בעלת שני חדרים חשֵכים וצרים וחדר בשוּל גדול מאֹד.  הן אמנם בעיני חנה, שכבר בכיר בה אריה שנצנצה בה מעין תאוה לחשיבוּת ולשם "גבירה", לא מצאה החורבה ההיא עם שדרת גגה, שנתעקמה באמצע כשדרת הסוס, שום חן, וּכבר נסתה לא אחת וּשתים לרמז לפניו על הצורך לחדש את ביתו כדרך הבריות, וּלקעקע את החורבה הרעועה אשר קצה מפניה – אבל אריה לא שם לב לתאוָתה המשונה הלזו; לא מכילות ורוע לב, חלילה; כי אם מפני שמאֹד מאֹד קשה עליו לצאת מלמוּדוֹ וּלשנוֹת את מצבו.  מאֹד מאֹד היה זהיר במזלו.  בלבו נקבעה מאליה ההזיה שעליו להשאר אותו אריה כאשר מצאהוּ מזלו.  אריה כזה מצליח, ואין אריה אחר מצליח; כל שנוּי קל גורר רעה ושנוּי מזל.  לשוא הוכיחה לו חנה שלא יביא הקדוש־ברוך־הוא  תקלה על ידה, מאחר שלא נתלה לו המזל אלא בזכותה, וכיון שהיא מַשיאתו לזה, בודאי עצה טובה היא, והקדוש־ברוך־הוא יסכים על ידה – אריה כחלמיש, מדעתו לא ימוש!  וכמעט שנואשה חנה מתקותה להגיע בזמן מן הזמנים לאצטלא של "גבירה", וּכבר התחילה מהרהרת אחרי מזלה וקובלת עליו: הה! למה לה כל העושר והגדוּלה הזאת – אם עדין היא נחשבת כאחת השפחות בשוק וּבעזרת הנשים.  הה! מה קצה נפשה במעמדה השפל בין הגבירות!  וּמה רב החרפה והבזיוֹן אשר תשבע מדי סוּר אל "בית קבורתה" (כלומר: דירתה) זוג של גבירות גבאיות.  הה! נוח לה שתבלע בקרקע משתראינה אותה שתי גבירות אלה בנַולוּתה.  קבר חשוך וצר, כלי בית רעועים וּמדוּלדלים – כאחד הקבצנים.  ואריה – חמשים ומאתים מכוֹת בבטנו, רבונו של עולם! – יושב לו שם עם עגלוניו ואינו חושש ולא כלום… – כך הגתה חנה ברוחה הקשה ותמאן להתנחם. התאניות האלה הלכו הלוך וקשה מאז התחילו לבקר אותה בחשאי איזו מן נשים שהיתה חנה מתלחשת עמהן בקרן זוית בהחבא וּבזהירות.  הנשים הללו היו מאותן התגרניות המביאות תחת הסינר "מציאוֹת כשרוֹת" – תכשיטים ושיָרי מטוה – לבית הנשים שעסקיהן רעים עם בעליהן, ויש להן צרוֹרוֹת של חשאין.  ואף לחנה היה משא וּמתן עמהן, וכבר חבשה בטמון, במעמקי ארון בגדיה, תכשיטים יקרים רבים, צרורים בשתי אנפילאות יחד עם צרור החשאין, וכלוּם חסר לחנה אלא בית חדש וכלים נאים – והרי היא כגבירה מבטן.  אבל מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן, וּמה שלא עשתה חנה באמרי פיה, נתן לה מאורע קל אחד – וּמעשה שהיה כך היה:

פעם אחת בא לפני אריה אחד מעושי נפלאות: בעל קרקס או מרקד על חבלים וּמטפס על עצים גבוהים חמשים אמה – סוף דבר, אחד מאותן ה"צפרים" שאריה מחכה להן… בעל המופת הזה הוזקק לעץ גבוה וּמשונה לצורך מופתיו ונפלאותיו ועץ כזה לא נמצא רק במישורו של אריה.  ויקנהו האיש מידו בכסף מלא.

ומפני שהעץ הזה נח לו בשלום בין השׂדֵרות התחתונות טבוע חציוֹ בקרקע תחת ערב רב ותלי תלים של עצים אחרים – הוכרח אריה לשכוֹר פועלים לפנות את השדרות העליונות ולרדת עד התהום, לחפור משם את העץ, ויהי כחפרם – וימצא שם בקרקע מטמוֹניוֹת  מטמוניוֹת של מעשה יער – ממש "מישור" שלם קבור תשע אמות באדמה! "פּוֹמפֵּיאָה" זו שמצא אריה במעמקים בהסח הדעת וּבפתע פתאֹם – הביאתהוּ במבוכה: אנה יכנסו כל העצים הללו, ואיפֹה יניחם? וכאן נצנץ רעיון במוחו: אולי טוב להסכים לעצת אשתו, שהיא מַשיאתו מכבר לבנות לו בית חדש תחת הישן המתמוטט והולך, להראות "לכל אותם המצורעים", שגם לו לאריה, ברוך השם, דירה נאה וּמרוּוחת.  הן אמת לא מכילוּת וקמצנות נמנע עד הנה מהקים לו בית חדש, כי אם מיראתו לשנות מצבו, שמא ישתנה מזלו; אבל עתה, המציאה הפתאומית שהזמין לו הקדוש ברוך הוא, בוַדאי רמז משמים הוא, שהוּתרה לו זאת, מבלי אשר יבוּלע למזלו, חס ושלום.

אז יצוה אריה לפתוח כל קברות הטבועים והבלועים, וּלהרגיז ממנוחתם ישני עפר עתיקי יומין, וּלבקש מהם במחילת כבוֹד עתיקותם לצאת לאויר העולם.  וכל מי שלא ראה את המרישים הענקים והקורות הנפילים בעלותם מבטן האדמה – לא ראה גאון נשבר, יחוּס נעלב והדרת שיבה נרמסת מימיו… גופות גדולים שוכבים להם מתוחים וּכבדים על גבי קרקע, והם מושחרים ולחים, נקובים וחלולים – שם נמלים ותולעים יקננו, וּמסוֹס יֹאכל קרבם, וריח עפר ואפר נודף… והלֹא המה בשעתם אדירי היער היו!…

הענקים האלה, אחרי אשר הפשיטו בקרדוּמוֹת את אדרת יחוּסם מעליהם ויקציעוּם – נגזרו במגזרות לגזרים וּלגזרי גזרים, ויבואו בשלום לנוּח בתוך קירות הבית אשר אמר אריה לבנות.  למראה ההפשט והנתוח של הענקים האלה, זכר אריה את הימים הראשונים הטובים ואת כל המחמדים מימי קדם, לפני שרוֹץ בארץ הבריות החדשות והקטנות "שאין להן אלא פי־פו־פא".  וּבאהבה זכר והזכיר לפני פרחי העגלונים את מעשי האבות שבדור העבר, איך הם, רק הם ידעו על בוריה את סוד האכילה: כיצד אוכלים, כמה אוכלים וּמה אוכלים; רק הם הבינו כהלכה "כיצד מבקשים כֹח   בקערה".  אז יזכור אריה את לביבות הגבינה הגדולות שהיו מעלים בקערת חרש עמוקה על שֻלחנות אבותינו: גודל כל לביבה כככר לחם; וּלביבות הענק האלה היו עשויות ככיסי קמח גרש ממוּלאוֹת גבינה, חצי הליטרא גבינה ללביבה, והן היו עולות על השֻלחן כשהן רוחשות בחמאה רותחת וּמפעפעת, עד שהיו מקרקרות כצפרדעים.  והפשטידות שקורין טרימבל"א בלעז, הבאות בכיסנין והממוּלאות גלדי שומן ובצלים? והאוזים הצלויים? והקורקבנים? והיי"ש החריף "גג על גג" המחמם ברמ"ח איברים? והקשוּאים הכבושים? – אָח, אָח, אָח! טובים היו הימים הראשונים!  הדור הזה לא טעם טעם אכילה וּשתיה מימיו.  והוא אריה, עדיין הוא חי בכֹח   האכילה של הימים ההם…

לא היו ימים מועטים – ו"כל אותם המצורעים" למקטנם ועד גדולם ראו לכליון עיניהם את כל חֵשק אריה אשר חָשק להראות: קרן זוית אחת, הבולטת לכבוֹד וּלתפארת אל פני הרחוב, מבית ארוך העומד בעקלתון בתוך חצר כלול בהדרו לחמדת כל עין, ואכסדרה קטנה לפני הפתח.

וּמוּבן מאליו, שבנין הבית לא הוקם בלי עזרת הרבי.  לפני גמר בנינו ירד אריה אל הרבי לקחת ברכתו וקמעותיו.  הרבי לא מנע את הטוב ממנו, ויענק לו כברכת ידו: ארבעה מטבעות נושנים ומחוקים לטמנם בקרקע הבית בארבע פנוֹתיו, קל"ח מחטי ברזל לשימם תחת הספים, וּשמירות וּקמיעות לקבען במשקופי הפתחים וּבזויוֹת הבית.  טעון בכל היקרות האלה שב אריה אל ביתו שמח וטוב לב, ויחלט לעשות "חנוכת הבית" וּלהזמין את כל בני הרחוב… לרבות גם את כל הגבירים והבריות הנאות; כי כן חזקה עליו בקשת חנה אשתו.

 

י.

ועוד בשבת ההיא, שבת של חנוכת הבית, זכה אריה ואשתו לקבל בביתו החדש את כל "פני הרחוב", שלא בעטו בהזמנתו ויבוֹאוּ הם ונשיהם וּבניהם וכל הטף אשר ברגלם – משום "מצוה לחסר".

כבוד גדול נתכבד אריה בשבת ההיא!  הכל, הכל ראו את כל עושר גדולתו ומעשה תֹקף צרורותיו, מתחילה בֵאר לקרואים שביתו איננו בנוי "צרפתים" וּכלונסאות דקים כאותם הבתים, כביכול של אותן הבריות החשובות, העומדים בנס על "רגלי תרנגולת" – כי אם עשוּי אלונים חזקים וּמוּצקים, אשר יעמדו ימים רבים.  אריה – הלא תדעו את אריה – איננו אוהב מעשי צעצועים.  אחרי כן הוליכם אל כל החדרים ויראם את כלי הבית החדשים, הלוך ושבח אותם: "הראיתם את הכסאות הללו? הרי כאן תריסר חסר אחד.  הם היו עומדים בטרקלינו של הגרף פיטינקיוויץ.  ויהי היום ויסר אל ביתו גינירל גדול ושמן מאֹד, וישב על אחד מהם, וישבר תחתיו.  וּמפני שלא נמצא נגר וּבר נגר אשר ידע לעשות כסא כמתכֻנתם להשלים המנין – עמד הגרף ומכרם לי בחצי חנם, בשתי מאות ושלשים רו"כ.  בסגנון זה היה מאריך בשבחם של שאר כלי הבית.  ביחוּד השתבח בשתי מראות גדולות וישנות מימות מתושלח בעלות מסגרות מוזהבות, שהיו תלויות לפי דבריו לפני ששים שנה בחדר־משכיתו של אחד המיניסטרים, או מעין מיניסטר, ורק בדרך נס נתגלגלו ובאו לעיר N.  הקרואים נסוּ והביטו אל המראות לעמוד על טיבן – וימצאו פתאֹם את כל צורותיהם שבתוך המראות מעוקמות עקימה משונה, כאלוּ  אחזתם עוית… שבחים דומים לאלה נפלו בחלקם של כסא כבוד ודרגש מדולדל שאין בשניהם מתום, ואריה העמידם במקום מגולה לעינים מפני חשיבותם ויחוּסם.  ואחרי אשר גמר את ההלל על כל הכבודה הרבה, שב אריה בלב טוב – כאדם שעשה את חובתו – הלשכתה, ויבקש מאת הקרואים ליהנות מכל הטוב הערוך לפניהם על השֻלחן.

והקרוּאים הטובים לא סרבוּ גם הפעם ויתנפלו על ה"כִּבּוּד" המוכן לפניהם, חטפו, לעסו, טחנו ויאכלוּ בכל פה וגם שמו בכלי הטף אשר ברגליהם, והכל – משום "מצוה לחסר".  ואריה עשה עצמו כאלוּ  לא ראה ולא התבונן, וכל־כך נתבלבלה דעתו למראה כל אותם הפיות הלועסים, הלשונות המתהפכות והשִנַים הטוחנות והמפצחות;  וכל־כך תעה לבבו מקולות הקוראים "לחיים" שהקיפוהו מכל עבריו, עד כי בתקוע לו ר' אהרן, זקן הגבירים והחשוב שבהם, את ידו לברכוֹ – החזיקוֹ פתאֹם אריה בזקנוֹ, ויאמר לנשקו כדרך שהוא עושה עם העגלונים, ורק בקושי גדול השתמט הלז מידו.

וחנה – מי שלא ראה את חנה בקשוּטיה באותה שבת, לא ראה גבירה מימיו.  כל היקרות והתכשיטים שהיו טמונים ימים על שבועות באפלה, חבושים וצרורים בתוך הפוזמק במעמקי הארגז, זכו עתה לעלות ממעמקים ולהתלוֹת ולהבהיק לחמדת כל עין על גופה של חנה, המזדקרת שלא כענין בין הקרואים והקרואות, וּמשתדלת שיהיו האיברים המקושטים נראים יפה לעין כל, כלומר: "צאינה וראינה, גבירות חשובות! הרי כאן אזני וּבהן קבועים וּתלויים כשני פולים גדולים שני נזמים מתנדנדים וּמזהירים… כסבוּרוֹת אתן זהו סוף דבר? הבטנה עוד ותמקנה עיניכן! הרי כאן שרשרת זהב עבה וגדוֹלה מצלצלת וּמברקת מצוארי ועד חזי; והנה עוד צמידי זהב על ידי וטבעות על אצבעותי – והרי הן, שתי ידי, פשוטות כאן לפניכן, בואנה וּבדוקנה בהן" – כך היתה אומרת כל ברייתה של חנה.  כל זה נראה אמנם משונה ותמוּה קצת, והיא גם היא נראתה בעיני עצמה משונה ושלא כדרכה, כגבירה  לא מלומדה, אבל אין בכך כלום – הרי כֻלה תפוּשה זהב, מזהרת ומברקת… ואפילו פניה ועיניה הכסיפו והצהיבו שלא כדרכם, והבהמיוּת שבהם הסתתרה רגע אחד תחת חוט של גבירוּת שנמשך עליהם.  כפל סנטרה התנפח והתעגל כפלח התפוח, ושתי לחייה היו מתלהטות ומאדימות כאבטיח שלוּק, או כאלוּ  ספגה זה עתה שתי מכות־לחי מיד אריה.  ואפילו הקפלט הגבוה והקלוע כ"חלת פורים" החבוש לראשה הוסיף לה לוית חן… כֻלה אומרת גבירה מעכשו!  וכמעט עלתה בידה למשוך עליה סקירות עיניהן של קצת גבירות, סקירות מלאות חמת עקרב, קנאה ולעג, שנתגלגלו עד מהרה בקריצות וּלחישות רעות אשה באזני חברתה; אלא שצרכי הכִּבּוּד וההכנות טלטלוה פעם כפעם אל בית־המבשלות וּטרדוּה מחדר לחדר.

אז יגיע תור הפשטידות לעלות על השֻלחן.  חנה השתדלה בכל אוּמנוּתה הטבחנית (היא בת קצב היתה) לשכלל את ה"כִּבּוּד" ליום החנוּכה כליל תפארת במעדני שבת.  וּלתכלית זאת הכינה שלשה מיני פשטידות, והמשוּבחת מכֻלן היתה "פשטידת הקיבה" שלא כל אשה זוכה לה ויודעת לעשוֹתה כתקוּנה, מפני שסורה רע… ואפילו אריה זרזה לכך מערב שבת לאמֹר: יאכלו – ותתפקע מרתם… אבל המלאך הממונה על חמין של שבת בגד בהם הפעם באופן מגוּנה וגס שלא כהוגן כלל: הפשטידא החשובה, מלכת הפשטידות, מפני הצנה שבתנוּר, לא נצטמקה יפה יפה ולא נכנס ריח גן עדן בעלותה על השֻלחן… מקצת מן הקרואים שבאו לשם נקמה, מצאוּ כאן עִלה להתנקם, והתחילו פתאֹם מצמצמים ומכַוְצים את חוטמיהם ברמיזא לחכימא… אבל בעלי תרבות שבהם תלוּ את עיניהם אל הגביר הזקן היושב בראש, לראות מה יאמר חוטמו של הגביר הזקן בענין זה.

הגביר הזקן נגע בקצה חוטמו בעצם הפשטידא, הטה את החוטם לכאן – וירח בנחירו הימנית, ואחרי כן הטהוּ לכאן – וירח בנחירו השמאלית, ובאין אומר ודברים השיב את החתיכה עם המזלג הנעוץ בה למקומה, עצם את עיניו ויברך בלחש את הברכה האחרונה והתחיל לעמוד מלפני השֻלחן על מנת להפטר מבעל־הבית וללכת אל ביתו ברוב כבוד והדרת "גבירים".  אבל מפני שראה את חנה מכינה עצמה להפציר בו לטעום מן הפשטידא, "שלא טרחה בה אלא בשבילו" – בראותו זאת, הזדרז וּמהר לתקוע את כפו כלאחר יד אל כף אריה בגמגמוֹ בשעת מעשה מעין ברכה הנהוגה, ותוך כדי דבוּר התמלט מן הבית.  ממנו ראו וכן עשו כל יתר הקרואים החשובים, ויצאו בחפזון כנסים מתוך המהפכה – לעלבונה של פשטידת הקיבה, מלכת הפשטידות, שנשארה כיתומה עלובה עומדת בהוָיתה על השֻלחן, לצערה הגדול של חנה ולהנאתוֹ המסוּתרת של אריה.

והעגלוֹנים – להם קבעה חנה  מדור ושֻלחן בפני עצמם וגם "כִּבּוּד" מיוחד שמה לפניהם: צלוחית יי"ש מהול במים, דוּבשניוֹת קטנות, וּשלשה דגים מלוחים עשויים בשמן וּבחומץ.  מיתר המטעמים והמעדנים שעלו לשֻלחן גבוה ולא נתנה להם כלום, מה שהעיר את חמתם עד להשחית, ויקללוּה בחרוק שנים.  וּבאמרם לנקום את נקמת כבודם המחולל – העגלונים נוחים מאֹד להעלב בהקראם ל"שמחה" – כִלו את חמתם ביי"ש, ויערו את הצלוחית עד היסוד, ויצאו את הבית זועפים וסרים בלי ברכת הפרידה, וּבלבם שנאה כבושה…

"ברוך שפטרני!"  אמר אריה בשבתו אל השֻלחן אחרי מנוסת הקרואים החשובים.  "הראית, חנה, את הזוללים והסובאים ההם, איך התנפלו כארבה על כל המוּשם לפניהם ויחסלוהו מבלי השאיר שריד?  גם בכליהם שמו!  נס גדול, שנשארה פשטידת הקיבה לפליטה".  ואריה הטיל לתוך פיו "כזיתים" אחדים צנון ובצלים פתוכים זה בזה.

"ואני מצטערת על זה", משיבה חנה.  "אבל השמת לבך, אריה, כי שפרינצי הגבירה דברה אתי בפנים מאירות וגם…"

"אֶט!  מעשה נשים!"  מפסיקה אריה.  "ומדוע הנך מצטערת, את אומרת?  כלום יש על מה להצטער!  – הקריבי אלי את הכבד עם הבצלים!"

חנה מקרבת כבד כתית בבצלים לפני אריה

"ואני", מוסיף אריה במלאו את פיו מן הכתית, "טובים לי העגלונים מהבריות הנאות: שהם יחזיקו לך לכל הפחות טובה על הכבוד שאתה חולק להם, והללו – אינם אלא לצים הבאים לראות את ערוַת הבית ולעשותו אחר כך כמין זמר.  היום הם ממלאים כרשם מעדניך וּמחר ישימוך ללעג ולקלס.  הלואי שאשקר – תני הנה את הביצים עם הבצלים!…

כך היו משוחחים אריה ואשתו בתוך סעודת שבת של צהרים.  וניכר היה שלב שניהם טוב עליהם, וכל מה שהם מסיחים אינה אלא פטפטנות מטוב לב על־פי דרכם וגלגולי דברים, הבאים בסעודת שבת על כוס מלא ועל חמין מצומקין יפה יפה הנאכלין לתיאבוֹן בשעה של קורת רוח.

 

יא.

ויהי ערב ויהי בֹקר יום הראשון – ועולם כמנהגו נוהג.  לא באה תקוַת חנה, שתתרומם מעט משפלוּתה בעיני הגבירות בזכות חנוכת הבית והפשטידות, כמו שלא נתקיֵם חפצו של אריה, ש"תתפקע מרתם" של השוֹנאים מקנאה.  אף מרה אחת לא נתפקעה ממחרת היום, וּמלבד שתים ושלש קיבות שהוזקקו לשמן קיק, לא אירעה כל תקלה וקלקלה, חס ושלום, על־ידי ה"קדוּש" של אריה.  תחת זה נתקַימה נבואתו של אריה, שנבא בסעודת שבת על דבר ה"ליצנות".  מיד ביום הראשון נדרשו "קדוּשוֹ" של אריה וּפשטידותיו כמין חומר.  וּבהתאסף הבריות הנאות לתפלת שחרית בבית המדרש, העלו תיכף את ה"קדוּש" של אתמול על הפרק, וכל אחד מליצני הגבירים (וּמי מגבירי רחוב מ. איננו משתדל להיות לץ?) השתדל לכלות את כל חִצי לגלוּגו וחדוּדיו ולדרוש תלי תלים של "ליצנות" על כל קוץ וקוץ שב"קדוּש".  וּמוּבן מאליו שפשטידת הקיבה העלובה הוסיפה פרשה שלמה וקבעה ליצנות לעצמה, וּבחלקה נפלו רוב מניָנם של החדודים החדים והחריפים ביותר.  הגביר הזקן הרצה בפרוטרוט וּבחשיבות גדולה, איך הרהיב "החזיר" – אריה – עֹז בנפשו להרכין את חרטמוֹ כלפי פניו של הגביר, לנשקוֹ, ואיך השתמט הוא מידו.  והגבירים הבינונים, המתחככים אצל הגביר הגדול, הוסיפו כל אחד ואחד פלפלא חריפתא מפרי הסתכלותם גם הם – והליצנות יצאה חריפה וּמחוּדדת כל צרכה, לקורת רוחו של הגביר הגדול ולשחוק כל הגבירים הבינונים.

וכיוָן שכך – שוב אין אריה זקוק לחדרים הרבה שאין להם תשמיש מיוחד; ולכן עמד ביום הראשון בצהרים, ממחרת החנוכה, וסגר על מסגר רוב חדרי ביתו וקבע דירתו בארבעה, והחדרים הסגורים האלה אינם נפתחים כי־אם במקרים מיוחדים: בבוא הרבי הקו־בי, או בבוא איזה מחוּתן לראות לו חתן בבחוריו של אריה.

וכיון שכן – ממילא אין חנה זקוקה עוד להביא לידי שמוּש את כל כלי הכסף שקנתה לשם שכלול מערכת השֻלחן ומשק הבית, כי כאמור, אין כל אלה דברים הצריכים לגופם, כי־אם לנוי ולתפארת; ולכן עמדה חנה עוד ביום הראשון בצהרים ממחרת השבת והטמינה בארגז את כל השַׂכינים והכפוֹת והמזלגות של כסף, שקשקשה בהם כל כך אתמול בקול רעש גדול לפני הקרואים.  היקרות האלה תהיינה מונחות בארון עד חתונתו של אחד מבניה, ואז תגיע עתן להגלוֹת שנית ולהשתקשק בקול רעש גדול.

כל היום הראשון ההוא לא היה לב אריה טוב עליו וישב על מדרגת האכסדרה החדשה שלפני פתח ביתו החדש סר וזעף, ולא הביט אל האצטבא הישנה שלפני השער, מקום מושבו מתמול שלשום – זה חמש עשרה שנה.  חנה השביעתהוּ והתחננה לפניו אתמול שירחם עליה ולא יֵשב עוד על האצטבא ההיא לדרוש דרשותיו בחברת העגלונים.  דבר זה אינו נאה לו עתה, והוא מתבזה על־ידי כך אפילו על העגלונים עצמם.  וגם אַיֵם אִיְמָה עליו, שאם לא ישמע לה – תעקור את האצטבא מן השרש, תעקור וּתשבר וּתמגר וּתכלה מבלי תת לה כל חנינה, וגם על העגלונים תשפוך עביט של רותחין, למלוג את הכלבים הצרועים ההם וּלגרשם מצבוֹא על שערי חצרה, לחרפתה וּלבשתה.  "איזו הדרך לבשה גאוה כזו את הטפשא שלי?" תמה אריה בלבו.  ובכל זאת לא היה חושש לה אריה: הוא איננו כפוף לאשתו ואין ידה תקיפה עליו כלל – לולא התבונן מרחוק, שגם העגלונים מתרחקים ממנו ונוטרים לו בלבם.  הם לא שכחו עוד את עלבוֹנם מאתמול וישְׂטוּ מעליו וילכו מנגדו בעינים מושפלות וּבפנים זועפים.  והוא מרגיש בעצמו, שאף אלוּ התכנסו עתה סביבו כל העגלונים, לא היו שיחותיו עולות יפה, כאלוּ  נסתלקה ממנו רוח הקֹדש ואיזו חציצה דקה חוצצת עתה בינו ובין עולמו הקודם.

וּפתאֹם צללו אזניו לקול צחוק גדול, שהגיע עליו מחבוּרת העגלונים, שחוּברו להם יחדו על אחת העגלות הפנויות באמצע הרחוב.  אריה מסתכל מן הצד בחבורה זו ורואה את יענקל, זקן העגלונים, יושב לו על טרסקל המספוא שעל עגלתו הנמוכה, מקטרתוֹ נתונה בין שנַיו הצהובות והרקובות, והוא מקטר ורָק וּמדבר כאחד – אוּמנוּת המיוחדת רק לזקני בעלי־העגלות – בקהל עגלונים צעירים ממנו, התלויים ויושבים בנס על כל פרקי העגלה שיש בהם כדי אחיזה וּבית מושב במשהו, והם מַבעים וחוֹשפים את שִניהם בצחוק פרוע וּמביטים מצדם גם הם לצד אריה.  ניכר היה שהם מדברים בו ומלגלגים ב"קדושו" של אתמול, וכמדומה לו שנזרקה מפי החבורה גם מלת "פשטידא"…

"הם מלעיבים בי", משתקע אריה בהרהוריו יותר ויותר, "וכך יפה לי, הפתי הזקן!  הטרם ידעתי שאחרית כל זאת יהיה לעג וקלס? חמש עשרה שנה ישבתי בשלוָה ולא התגדרתי ב'מעשיותיהם' וב'חפציוֹתיהם' של הגבירים היפים.  ופתאֹם עמדתי והזמנתי ל'חנוכת הבית' את 'כל אותם המצורעים'.  יקחם אופל!  כאלוּ  מתכבד אני בכבודם, כביכול, ואני זקוק לחשיבותם! – וכל זה למה? – בשביל שהטפשא שלי לא נואשה עדין מהיות 'גבירה חשובה'.

ואריה נזכר בכל אותו ה"קדוש" – של אתמול – וגופו סולד.  הוא זוכר את כל אותם המסובים היפים וּפניהם החשובים המפיקים יהירות ורֹחב נפש, סלסול והדוּר וחשיבות. חשיבות, חשיבוּת בלי קץ… זכר את כניסתם החשובה, את פסיעתם היהירה ואת ישיבתם הזהירה, כאלוּ הם מכבדים את הספסל כבוד גדול בשבתם עליו.  זכר את מבטי הלעג ואת שחוק הבוז שהיו מלַוִים אותם מכניסתם ועד יציאתם, את ה"מימרות" שנאמרו ב"לשון טרובקי", (כן קורא אריה ללשון הקֹדש שהוא אינו נזקק לה) בשבתם אל השֻלחן, שבהן בוַדאי כרוכות רמיזות של לעג על אריה וביתו.  זכר איך פשטה לה פתאֹם ותעף כל אותה החשיבות מדי עלו מעדנים וּמטעמים על השֻלחן.  איך התנפלו כרעבתנים וגרגרנים פשוטים על כל נתח טוב ויאכלוּ ויגרסו ויטחנו וישמידו כל זכר.  ההוא, אריה, לא יבין את כל הבוז והלעג שהודיעוהו באכילה זו? הכן מתנהגים הקרואים גם בשבתם אל שֻלחן "גביר חשוב"?  שם יתנו לפניהם "קדחת רבה בצלחת קטנה" והם אוכלים בנמוס וחשיבות, נוגעים ואינם נוגעים, ויותר משנותנים לפניהם הם משאירים אחריהם – וכאן? – לא! הם לא באו ליהנות מטובי – כי אם לאכול אותי!  לא באו לכבדני – כי אם לבזוֹתני. לבַישני. להכפישני באפר!  ומדוע?  לפי שאיני יודע את המלאכה כיצד להעשוֹת גביר חשוב; לפי שאיני מבין לגרגר ב"לשון טרובקי" ולעין באותיות הקטנות כמותם; מפני שאיני מניח ארבעה זוגות תפלין ואיני מתחכך בקפוטת המשי של הגביר הזקן.  אלתר שפיפון גם הוא אמנם אינו יודע לגרגר ב"לשון טרובקי" ולעיֵן באותיות הקטנות – ואף־על־פי־כן הוא מבין את סוד החשיבות ומלאכתה וזכה לשם "גביר". אף אם במה שנוגע ל"צרורות" אינו מגיע לקרסולי...  על כל חסרונותיו תכסה אומנותו להתחכך בגביר הזקן…

ומתוך מחשבה זו נזכר אריה, איך הרכין את עצמו לנשק לגביר הזקן מרוב טרוף הדעת ואיך השתמט הלז מידו בעזרתו של אלתר שפיפון.  ובאוֹתוֹ ענין זכר את הכנסת ה"פשטידא של קיבה" וזיו פני חנה באותו רגע, את החוטמים הפקוקים. את עמידת הגביר ממקומו, את מנוסת הקרואים, וּבין כל הערבוביא הזאת מרקדת חנה כעגלה לא מלומדה, מתרוצצת אילך ואילך וּמנענעת נזמי אזניה הגדולים, מבקשת, מתיאשת, מטפלת באורחים וּמפצרת – ואחרי כן הפשטידא העזובה, העלובה… וּפתאֹם חלפהוּ רעיון כחץ: הפשטידא נעזבה בזדון, במתכוֵן, הקרואים נסו בכוָנה רעה, למען עשוֹתו למשל ולשנינה וּלעולל בעפר קרנו.  וּמתוך רעיון זה קם אריה פתאֹם ממקומו, וירץ אל חנה, שעמדה ברגע זה בבית המבשלוֹת, ויצעק בקול נורא:

"עגלה!  בהמה!  קצבת!  רק את אשמה בכל זאת, וּבשלך באני כל הבזיוֹן הזה!  מתאוָה את להיות גבירה חשובה מתאוה את – אבל אנֹכי ירֹק אירק בפניהם החשובים של כל הגבירים!  התשמעי, טפשא?  ירק אירק בכל החשיבוּת ובכל הבוז שיבוּזוּ לי.  בעלך אינו חפץ להיות בריה נאה!  אריה אינו יכול להיות גביר חשוב!  אריה לא נוצר לכך וישוב להיות אריה כשהיה… החשיבות אינה נקנית ב'צרורות'… החשיבות – זוהי מין סגולה, מין אומנות, דבר משהו – שאין אריה נזקק לו ואינו מתאוה לו.  אריה בדמות יהודי יפה, אריה גבאי בבית המדרש, אריה מחלק עליות, אריה מגרגר ב'לשון טרובקי' – חה, חה, חה! – טפשא!  יהודי יפה צריך לגרגר ב'לשון טרובקי', לעיֵן באותיות הקטנות וּלהניח ארבעה זוגות תפלין!  ואריה אינו מומחה לכל זה. לאריה צרורות יש – ודיוֹ".

 

יב.

ועוד בערב ההוא, אחד מערבי הקיץ, בשעה שהלבנה מאירה, הכוכבים נוצצים, והצפרדעים מקרקרות מרחוק… בשעה שחלונות בתי רחוב מ. נפתחים וקולות משונים של מנגינות כנוֹרים משונות בוקעים ויוצאים בעדם אל הרחוב, לתענוגם של "בעלי־הבתים" החשובים (אבות הבנים המנגנים), היושבים להם על מדרגות אכסדרותיהם, או מטַיְלים להם בנחת הנה והנה לאורך המרצפת בצלע ביתם לבושי מעיל דק וקליל, חבושי כפת משי קליל וּנעולי סנדלים קלילים… וּבשעה שגם חלונות ביתו החדש של אריה נפתחו וישלחוּ החוצה, כמו להכעיס, קולות ושריקות של חלילים (בני אריה מחללים בחלילים) – בשעה יפה זו ישב לו אריה שוב על האצטבא הישנה שלפני השער, האצטבא החביבה שעבדה אותו באמונה ונשאה אותו על גבה בסבלנות גדולה חמש עשרה שנה; וּבהתבוננו לאור הלבנה אל הגבירים החשובים וּבהקשיבו אל זעקת השבר של הכנוֹרוֹת המתחככים והמתגרדים וּלשברי התרועה והשריקות של חלילי בניו המתחרים את הכנוֹרים – חשב מעין זה:

"הבריות החשובות הללו המתהלכות שם לאט בדעה רחבה ונהנות מגופן – אין לכחד – חשובות הן מתחלת בריאתן.  וה' אלהים עמם!  יהי להם אשר להם!  כי, מה לי לשקר?  אני והם – שני הפכים.  אבל דעתי ההדיוטית אומרת לי, שחשיבות זו, שהיתה עוברת לסוחר לפני שנות מספר, אינה שוה כעת אפילו פרוטה אחת.  אמת, שאני אריה הנני בוּר, עם־הארץ, כעין 'ממזר' בקהל ישראל, ואפילו ה'צרורות' אינם מטהרים אותי ולא עמדו לי כי אם לטפס עד מדרגת בעל־גוף ולא יותר, וכל ימי הנני כמרוחק ומנודה מן הצבוּר – אבל העתיד, העתיד יהיה לה'קנדידט' שלי המחלל עתה בחליל, ולא לבניהם החשובים של אלה המנגנים עתה בכנוֹר.  עכשו חשיבות אחרת עוברת לסוחר!  אחרת לגמרי מחשיבותם הבטלה של אלוּ.  מי מטיֵל עם בת הפריסטאב? – הקנדידט שלי!  מי משחק עם הפוליצמיסטר בקלפים? – הקנדידט שלי! מי מדבר עם הגוּברנטור? – הקנדידט שלי!  וּמי קרוא אל משתה הגינירל טימופיאוב? – שוב הקנדידט שלי!  ויש יום שהקנדידט הזה עוד יהיה תקיף אצל הגוברנטור, ואז – הכינו חוטמיכם, בריות חשובות! כֻלם כֻלם בידו נִתנוּ!"  – ואריה ממשמש בכיסו המלא צרורות.

והנה מנגינות הכנורים פוחתות והולכות. עוד שנַים או שלשה כנורים מתיַגעים וחוככים להוציא קולות.  אך קול החלילים הולך הלוך וחזק, הלוך ורם והוא מתפשט בדמי הליל… מי ינצח את מי?  הכנור המיוחס, או החליל הגס?  והנה נשמע מרחוק גם קול שיר הזמיר בכל רוממותו ואריה פתח פיו ויפהק בקול גדול.  ופתאֹם קרא: "שפיל!  ההשקית את האדמוני?"

שפיל המחלל הוציא ראשו מן החלון ויען: "השקיתי. אבא!"

"אם כן. לך לישון!  מרש! כבר באה העת.  עוד עליך להשכים מחר ליום השוּק!"  ואריה קם בכובד איברים מעל האצטבא, נפנה והולך תחלה אל המישור לתת סמנים בצבוּרי העצים מחשש גנבה, בודק את דלתות הרפת והארוה – והולך לישון.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה