_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

לְכִנּוּסָהּ שֶׁל הָאַגָּדָה

חיים נחמן ביאליק

לתוכן הענינים

 

האגדה העברית הכתובה היא התבנית הספרותית העיקרית, ששלטה כמה מאות שנים בעולם היצירה החופשית, העממית והאישית, של האומה הישראלית.

על־פּי מהותה אין האגדה חזיון ספרותי ארעי ועובר, אלא היא יצירה קלַסית של רוח עמנו, יצירה, שיש לה פירות לשעתה וקרן קיֶמת לדורות.  בעיקרה וּבכללה הרי היא אחד מן הגִלויים הגדולים של רוח האומה ואישיה.  כמה דורות ואישים שִקעו בה, מדעת או שלא מדעת, את כֹח יצירתם המעולה ואת כל עושר רוחם;  כמה דורות טפלו בבנינה וּבשכלולה עד שנעשתה לעולם מלא בפני עצמו, עולם נפלא וּמיוחד עם חִנוֹ שלו ועם יפיו שלו, ויצירה כזו – אי־אפשר שלא יהא בה הרבה מן הנצחי והעולמי, שצריך להשאר קַיָם כמו שהוא, בצלמו וּבדמותו, בתור יצירת מופת לדורות עולם.

מצד התוכן כוללת האגדה הרבה ענינים מהשקפות העם ואישיו על האומה הישראלית וקניניה הלאומיים, על חיי עולם וחיי שעה שלה, על מאורעותיה ועתידותיה, על גדולי האומה, קורותיהם וּמעשיהם, דרכיהם וּמדותיהם, על האדם והעולם, על הדעות והאמונות, על חכמת החיים ועל כבשונו של עולם (או ה"שאלות הנצחיות" בלשון האחרונים), על "מלכותא דארעא" ועל "מלכותא דרקיעא" וכו' וכו'.  סוף דבר:  אין לך מקצוע של הרגש והמחשבה – כמובן, מאלו שהגיע להם כֹח הדעת והדמיון בימים ההם – שלא נגעה בו האגדה מצד שהוא.

וּמצד הצורה באו באגדה כמעט מכל הסוגים הספרותיים שהיו נוהגים בישראל במקצועות האמורים באותם הימים:  ספורי מעשים ושיחות, ציורים ממשיים ודמיוניים, דרשות וּמאמרים, משלים וחדודים, דברי פיוט ושיר, גוזמאות ודברי הבאי ודברי בדיחות, לשון חכמה וחידות וכו' וכו'.

הסגנון של האגדה הגיע אף הוא – במבחר דוגמאותיה, כמובן – לשלמות גדולה.  זהו סגנון בהיר וּפשוט, קל ונובע, נוֹח וּמרוּוָח.  הרבה יש בו מן הקביעות והדיוק של לשון ספרותית מפותחת;  הרבה יש בו מן החמימות הפנימית, הכבושה והנאמנה של לשון הלב;  הרבה מן הציוריות וההפלגה של הדמיון העממי והרבה מן הצמצום והחריפות של לשון חכמים וּמשלי עם.  במקצת מחלקי האגדה העתיקים (שבמשניות וּברַיתות) נשתמר עדין גם הרבה מן הלחלוחית החיונית של לשון עם ממש;  לשון, שלא נדף עדין מתוכה כל "ריח האדמה" ושהקשר הטבעי בינה וּבין עמה עדין עומד וקַיָם במדה מסוימת.

מי שרוצה, אפוא, להכיר את האומה הישראלית מן הצדדים האמורים, על־כרחו "ילך אצל אגדה".  מקצוע ספרותי זה גדול הוא בכמות וּבאיכות, רב הפנים ורב הגוָנים, והוא חטיבה מיוחדת לעם ישראל, שבמשך כמה מאות שנים אחרי "חתום חזון" נתלבש בה רוח עמנו וכֹח יצירתו בדרך מיוחדת כל־כך וּבאופן מקורי, שאין דוגמתו בדורות הבאים.

על־ידי האגדה אדם נכנס לבית חייה הגמורים של האומה הישראלית וּמסתכל ב"לפנַי ולפנים" שלה.  מכיר הוא את רבונה של האומה וּמציץ בעולמה כמו שהוא, במנהגו וּבצביונו שלו, באורו וּבאוירו המיוחד, כפי שהוא בנוי וּמשוכלל בלב כל האומה, מקטניה ועד גדוליה.  מפני שהאגדה בכללותה אינה נחלת יחידים, אלא היא יצירה משותפת של כל האומה והכל שותפים בבריאת עולמה.

אמנם יש באגדה גם הרבה מן הטפל והעראי – אבל אלו אינם עולים בחשבון.  בכל מקצוע של יצירה ספרותית, בשעת שלטונו, מתבצר מקום גם לבינונים ולקטני כשרון, עדת מחַקים וּמרַדפי אמרים, שיש אולי לפרי רוחם ערך כל־שהוא לשעתם.  ועל זה אנו מזכירים אותם לשבח, אבל אין ערכם מרובה לדורות.  וּלעולם אין "העיקר" הקַיָם שביצירה בא אלא עם הטפל.  אף האילן יש לו סדן קַיָם, פירות נאכלים – ועלים נושרים.

המעולה והמשובח שבאגדה – זהו סדנה הקַיָם, סדן, שכל דור הוסיף עליו קלפה חדשה;  והוא הוא החלק הנצחי שבתוכה, שאין לו גניזה עולמית, אלא עובר וּמתנחל כ"נכסי צאן ברזל" מדור לדור וּמאבות לבנים.

וּמפני שהיתה האגדה חביבה בשעתה חִבה מיוחדת על "אבות וּבנים", לפיכך היו הרבה ידים מצויות אצלה ונתחברו בה – למטרות שונות וּבאופני סדור שונים – ספרים למאות, הם וסרוסיהם וסרוסי־סרוסיהם, כצורתה וּבשנוי צורה, בארמית וּבעברית וכו' וכו' – עד אין סוף.

ערכם הספרותי של אותם הקובצים ושל מה שבתוכם אינו שוה בכֻלם.  האגדה, ככל מקצוע של יצירה ספרותית, היו לה שעות של עליה ושעות של ירידה.  פעמים שהיה מקורה ברוך ומעיָנה מתגבר וּפעמים שהיה שותת וּמטפטף טפין־טפין.  יש ששמשו בהיכלה כֹהנים גדולים ויש ששמשו בו כֹהנים הדיוטים. על־כל־פנים, הקובצים הללו, אף־על־פי שאי־אפשר ל"מדרש" בלא חדוש כל־שהוא, בכל זאת לא כֻלם העשירו את אוצר האגדה עושר ממשי אפילו בזמנם.  רובם לא היו אלא חזרה על הראשונות בחלוף הסדר, בסרוס הלשון וגם בערבוב הענינים, עיקר בטפל וחשוב בשאינו חשוב.

בזמן חיותה ושלטונה של האגדה – ה"פזור" המרובה היה יפה לה.  רבוי הספרים והקובצים, מכיון שנתפשטו בעם – היו לה לסימן כֹח וּברכה.  ואם יש בזה מה שיש בזה, ואם העיקר המועט מתערבב בטפל מרובה – מה בכך?  כך דרכה של כל ספרות חיה בשעתה:  ענינים חביבים או חשובים ביותר נדרשים בכמה פנים, הופכים והופכים בהם ולא במהרה יהיו למשא על הצבור.

ואפילו משנסתם מעיָנה ויבש מקורה לגמרי בתור כֹח של יצירה מקורית, מכל מקום, כל זמן שלא פסק כֹח-כֹחה בחיי האומה, כל זמן שאותו העולם המיוחד, שנתָנה בלב האומה, עדין היה בכללו קַיָם – אף היא היתה עדין חשובה כחיה.

וּבאמת, אפילו בדורות האחרונים, ימים רבים אחר "סתימת המַעין" – השפעתה לא פסקה וכֹח-כֹחה לא תשש.  כל העם בקטניו וּבגדוליו היה מתפרנס עדין ימים רבים מקרנה וּמפירותיה ושותה מבאֵרה בכלי ראשון וּבכלי שני.  הפלטין הנאה, שבנתה ושכללה האגדה בכֹח יצירה של כמה דורות, לא היה בעיני העם כבית שׂכיות של עתיקות, שאדם נכנס בו לשעה, מסתכל – ויוצא, אלא היה משמש כעין דירת קבע לרוחה וּלנשמתה של האומה;  מַעַרְכֵי הפלטין, תכניתו וצורותיו – הן הן היו גופי החיים הרוחניים של האומה, סדרי עולמה הפנימי וציורי מחשבותיה ורגשותיה על כל מעשה ועל כל חזיון שבעולם.

אין תימה אפוא, אם גם בזמן ההוא קמו הרבה סדרנים, שהיו מרבים להפוך באגדה כמו שהיא[1] על־פי דרכם שלהם.  עבודה זו היתה בעיקרה עבודה של לקוט מתוך הישן עם סדור הדברים וצרופם באופן מתאים לצרכי דורם (עין יעקב, מנורת המאור, הילקוטים), וגם ספרי לקוטים אלו היו הולכים וּמתפשטים בישראל ונעשו ל"ספרי עם" במלוא משמעם.

אבל אותו הפזור ורבוי הספרים, שהיה יפה לאגדה, בשעת חיותה ושלטונה – עכשו, בבוא חליפתה בתור צורה ספרותית שלטת, נעשה קשה לה והביא לידי תוצאות הפוכות.  בימינו לא כל אדם מצוי אצל ספרים עתיקים ולא כל אדם יכול ורוצה לחטט בתוך תִלי־תִלים, שנצברו כהררים במשך כמה דורות, על מנת למצוא מרגליות תחתם;  וכל־שכן שלא כל אדם יכול לצרף קרעים וּטלאים לטלית שלמה, ושברי אבנים מפוזרות – לבנין.  האגדה, בתור מקצוע של יצירה חפשית, היתה כל ימיה כעין שדה של הפקר וחוּרשה עזובה, שגידולי־הבר והספיחים פרים ורבים בהם מאליהם.  ואדם בן־זמננו, שרגיל לבקש סדר, שיטה וּשלמות אפשרית בתלמודו, כשיכנס לתוך חורשה עזובה זו, לא ימצא בה את ידיו ואת רגליו וּלעולם תהא יגיעתו מרובה משׂכרה.  האגדות שבשני התלמודים באות קרעים קרעים, מין בשאינו מינו סמוכים זה אצל זה בדרך עראי ואין כל סדר להם.  רוב המדרשים והילקוטים סדורים על־פי פרשיות כתבי־הקֹדש בלא שום יחס וקשר פנימי בין גוף האגדות.  הצד השוה שבכל אותם הספרים – שלעולם לא תמצא בהם ענין שלם במקום אחד.  צרף לזה ערבוב העיקר בטפל והחשוב בשאינו חשוב, ערבוב הסגנונים והלשונות, סרוסים וּסתירות, הכפלות והשמטות, שבושי לשון ונוסחאות וכו' וכו' – כל אותם הדברים, שספרים עתיקים מצוינים בהם – ותבין מיד, עד כמה קשה על אדם בזמננו לִמוּד עיקר האגדה מתוך גופי המקורות.

קושי זה, שבא מחמת פזור, גרם לכך, שאף האגדה, המעולה ושאינה מעולה, כמעט שנדונה לגניזה על־ידי החיים;  וּככל מקצוע, שנתיַשֵן ונגנז, יצאה אף היא מרשות הספרות העממית ועברה לרשות אנשי־המדע וסופרים "מְעַבְּדִים" – והללו, כידוע, רואים אותה לא כעולם קַיָם וּכגוף חי, אלא כעולם בטל וכגוף מת, שצריכים להעשות מדרס לחקירה וּכמין חומר ל"עִבוד".  במקום גופי הענינים והמקורות של האגדה באו אפוא הספרים על אודות אותם הענינים והמקורות;  וּבמקום עצם היצירות של האגדה, כצורתן וכלשונן, באו מיני "עבודים" שונים בשנוי צורה ולשון – "יצירות" מחודשות, כביכול, מעין אותן האגדות.  והיוצא מזה – שהאגדה כהוָיתה הולכת ונעשית כמין "אור הגנוז" ליחידי סגולה בלבד, והעם בכללו אינו זוכה אלא לשבריריה המועטים, שמגיעים אליו על־די צנורות עקלקלים שונים.

אמנם, גם בדורות האחרונים וּבימינו נתחברו בלעז וּבעברית כמה ספרים – וּמהם חשובים – שכוָנתם לעזור לאלו שרוצים להכיר את האגדה;  אבל עם כל חשיבותם של אלו לצורך מטרות שונות – מדעיות, שמושיות, חנוכיות וּפדגוגיות – סוף־סוף אין בכולם עד היום ספר אחד של "כנוס" בשביל כל העם, ספר שיהא כולל וּמקיף את כל המקצועות החשובים של האגדה המעולה כצורתם וכלשונם, ועם זה יהא מסודר בסדר הראוי לספר עממי בזמננו, באופן שיקום לעיני המעַיֵן כל ארמון האגדה בנוי בנין שלם כפי האפשר, ערוך ונצב במלא קומתו ותכניתו, בפרטותיו וּבכללותיו, מן המסד ועד הטפחות.

"ספר אגדה לכל העם" – הוי אומר, זה שנותן את היכולת לכל אדם יודע ספר מישראל "לילך אצל אגדה" בדרך ישרה וּמתוקנת, כלומר, דרך שיש בה הכרת עיקר הענין על בוריו מצדי צדדיו החשובים, בכללותיו ופרטותיו, ומתוכו גוּפוֹ, מכלי ראשון, ועם זה לא יהא בה אבוּד זמן ויגיעה לבטלה.

הקורא והמעַיֵן היהודי צריך למצוא בספר זה את כל ה"אגדות המשובחות הנשמעות באזני כל אדם" מכל אוצרות האגדה באשר הם – מן התלמודים, הברַיתות והמדרשים – אבל בלא אותו ה"יתר כנטול", שברובו אינו מעלה אלא מוריד.

כל המשובח והמעולה שבאגדה, כל מה שיש בו גרעין של מחשבה ורגש מצד התוכן או קורטוב של נוי מצד הצורה והסגנון או שאר מקצת חשיבות מצד שהוא (כגון פרסום באומה) –  אותו צריך המלקט לאסוף לתוך ספר זה.

והאגדות שבספר זה צריכות לבוא כמו שהן כצורתן וכלשונן, בלא "עִבּוּד" צורה, שיש עמו גם אִיבּוּד צורה וזיופה, וּבלא הוספת פוך של שוה פרוטה מצד המסדרים.  מלבד תקוני הנוסחאות והלשון על־פי גופי המקורות וּלפי השערה מתונה – תקונים מוכרחים למטרת הספר וּלסדורו וּלתועלת גוף הענין – אין המסדרים רשאים לשנות כלום מן המטבע שטבע רוח העם לאגדותיו.  האגדה המעולה, ככל יצירה עממית קלַסית, שהגיעה במבחר דוגמאותיה לידי שלמותה האפשרית, אינה זקוקה לשום מיני פרכוס "משלנו".  פרכוס כזה לעולם שבחו ספק וּפגמו וַדאי.  נאה האגדה ויעלת חן כמו שהיא דוקא, וטבעיותה וּמקוריותה – זה כל שבחה וכֹחה.  אדרבה, ה"אמנים והיוצרים" שבדורנו הרבה יש להם ללמוד ב"סוד היצירה" הישראלית מן האגדה, ולא להפך...

והכנוס עצמו שב"ספר האגדה" אינוֹ צריך להיות כנוס של גבוב או של סדור חיצוני וארעי, מעין זה של ספרי השמוש (כגון על־פי א"ב או על־ידי שמות החכמים בעלי האגדה, וכדומה לזה מן הסדורים הטֶכניים והמֵיכַניים), אלא הוא צריך להיות סדור שיש עמו בנין – והוא הוא עיקר העבודה שבספר האגדה.

ואיזהו סדור שיש עמו בנין?  – כל שיש בו צרוף חוליות לפרקים, ופרקים – לגוף אחד בעל דמות שלמה, כל שיש בו התאמה פנימית ואחדות בין החלקים וכל שאפשר על ידו לעמוד מתוך הפרטים על הכלל כֻלו.

כל החומר האגדי המרובה, שהוא צבור תִלי־תִלים, כחרבות היכל עתיק, בתלמודים, בברַיתות וּבמדרשים וכו';  כל אלפי המאמרים והספורים, השיחות והשמועות, הפתגמים והמשלים וכו' וכו', המפוזרים כ"אבני גיר מנֻפָּצות" במקומות שונים – כל אלה צריכים להתלקט דבר דבר ממקומו, אגדה לאגדה, מאמר למאמר;  להתנקות וּלהתנפות תחלה מן הפסולת והטפל;  להתחלק אחר־כך על־פי עניניהם ו"נושאיהם" חלוקה הגיונית, הכל לפי טיב המאמר הניטל;  ולבסוף צריכים להסָדר שוב לפי הענינים על־פי שיטה מסוימת ערוכה מראש – שיטה שיש בה "מוּקדם וּמאוּחר" הגיוני והתאמה פנימית בין החלקים ושנותנת לקורא את האפשרות לא רק להכיר בדרך מתוקנת את פרטי האגדה, אלא גם – מה שחשוב ביותר – לעמוד מתוך הפרטים על הכלל כֻלו ולתפוס בסקירה אחת את כל עולם האגדה העברית במלוא שעור קומתו וּמצידי־צדדיו העיקריים.

שברי אבנים יצטרפו על־ידי סדור כזה לנדבכים, נדבכים – לכתלים, וּכתלים – לבירה שלמה, בירה, שכל הנכנס לתוכה מוצא כל דבר ערוך וּמתוקן במקומו, ענין ענין שלם במדור מיוחד לו.  חלקי הענינים צריכים להיות ערוכים אף הם זה אחר זה בסדר מסוּים, באופן שהקורא יעלה לו מתוך עיונו השׂגה מלאה וּברורה כפי האפשר על כל ענין בפני עצמו, וּמתוך כל הענינים יעמוד לבסוף גם על אותה השקפת העולם והסתכלות החיים, שברוחה נוצרה ונתפתחה האגדה בתור חטיבה מיוחדת לעם ישראל.

ספר זה צריך לכלול בתוכו גם הרבה מן האגדה ההלכתית, שברובה היא כוללת, בפירוש או מכללא, ציורים יפים מן החיים הממשיים של ישראל בימים ראשונים ותאור מנהגיהם ודרכיהם בחול וּבקודש.  וּממילא יקנה לו הקורא דרך אגב גם מושג ידוע מעולמם וּמחייהם החיצונים של אותם הדורות יוצרי האגדה.

לבסוף יש להטעים שוב את האמור כבר מכללא: "ספר האגדה" בעיקרו אינו צריך להיות ספר שמושי, שחיָב לנצל את כל אוצרות האגדה עד תומם;  הוא אינו צריך להיות גם ספר "מדעי" במשמעו הרחב, שדורש ומציץ באגדה מצד ה"גֶנֶזיס" שלה או מצד התפתחותה ההיסטורית במקום וּבזמן וּבאישים;  וכל־שכן שאינו צריך להיות "מדעי" במשמעו המצומצם, הארכיאולוגי – ספר, שעוסק בדקדוקי סופרים וּבבדיקת נוסחאות וכדומה.  מבחינה ידועה יהא, אמנם, ב"ספר האגדה" ממה שיש בכולם;  אבל, לפי שלא מטרתם מטרתו, ממילא לא דרכיהם דרכיו.  לצורך מטרתו שלו חשוב לא ה"אימתי" וה"מי" שבאגדה, אלא ה"מה" וה"איך".  לו אין בעולם האגדה אלא ענינים ספרותיים שונים בצורות שונות, שהן עולות כולן לצורה אחת כללית ומסוימת, ששמה "אגדה".  כל ימי יצירת האגדה הרי הם לפניו כיום אחד ארוך, ששמו "תקופת האגדה", וכל יוצריה – שם אחד להם:  "בעל האגדה".  ומתוך השקפה זו – שהיא באמת יותר "עממית" או ספרותית משהיא "מדעית" – צריכים המסדרים לדון על כל החומר האגדי, שיהא בידיהם בשעת הלקוט והסדור. 

"ספר האגדה" צריך להיות, לפי זה, בעיקרו מעין אנתולוגיה ספרותית גדולה ומלאה, שכוללת בסדר נאה את הטוב והמובחר, את כל האופיי והטפוסי מכל המקצועות החשובים של האגדה.

וּלספר כזה מחכה הספרות העברית.

 

אודיסה, סיון תרס"ח.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] "כמו שהיא" – מפני שבימים ההם נתפשטה ידיעת האגדה גם על־ידי "ספרי דרוש" – צורה ספרותית חדשה, 

   שנשתקע בה כֹח החדוש של אותם הדורות;  אבל אלו אינם מעניננו.