_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שירתנו הצעירה

ח"נ ביאליק

לתוכן הענינים

 

     יללת תנים מצד זה ורקוד שעירים מצד זה: אין ספרות עברית! ובינתים עלו בגננו הנטוש כמה ספיחים משובחים, כשרונות רעננים, ששלשה מהם ברכו עתה את שירתנו הצעירה בקבצי שיריהם[1], קבצים, שבכל אחד מהם תוסס ומחלחל סם של חיים כיין חדש בקנקן וכדם רותח בבשר החי, וכל אחד מהם קובע ברכת "שהחינו" לעצמו.

קורא אתה בשירים החדשים ואינך אלא תָּמֵה: מהיכן כל אותה הגבורה? כל אותו הנוי? כל אותה השלמות?

הנה יעקב כהן, "הרך והמשוח" הַיְפֵה-פֶה והמעודן.  הקל והמרפרף – כלו משי ורוח בוקר...  טיסתו כטיסת סנונית: מלאה עקלקלות ומרי וחן חן, מתחטא הוא לפני בת-שירתו כ"בן-יחיד", מתעלס מתוך פנוק ובועט מרוב יופי...

והנה יעקב שטיינבג – גם זה "צפור חדשה" מן המגביהות עוף, כנפיו נוגעות באויר העליון ומגבוה יראה.  טיסתו טיסה רחבה, ישרה – שואפת למרחקים גדולים ורבים.

והנה שניאור – "שמשון" צעיר, שגדלו בן-לילה כל שבע מחלפותיו.  גור אריה שיש בו מסימני משפחת "דבי עילאי".  איש לא ראהו כשחש בצמיחת שיניו וצפרניו ואיש לא ראהו גם בהאבקו...  מתוך חביות היער, עז ואמיץ, זנק פתאם לקראתכם, כשטרפו מפרפר בין שיניו החדות ולהט נצחון בעינין...

והנה עוד ועוד...  קטנים מהם וענוים מהם – אבל בעלי דמות שלמה.  אינם יוצאים בטלאי על גבי נשמתם, כל אחד שלם לפי שעור קומתו וכל אחד מושל יחידי ברשות היחיד שלו.  איש ועולמו הגדול או הקטן בחיקו.  ודאי יש ביניהם השפעת גומלין,אבל אין זו השפעה שממעטת את הדמות, אלא, אדרבא, שמוספת כח ומפרה את הלב בחשאי, שלא מדעת בעלים.  כשהם יוצאים – בדמות עצמם הם יוצאים, ומעוטפים בטלית שלהם.  ולא כ"שלוחי צבור" הם עולים לדוכן, אלא כשלוחי לבם.  השאלה ההדיוטית של "מה אכתוב?" או "על מה אשיר?", זו השאלה שעמדה כזבוב טורד על גבהתה העלובה של ספרותנו "המשכילית" ימים רבים – אינה כתובה בתורתם.  מלב מלא הם שרים ויש להם רב.  החיים והמות, האהבה והשנאה, הטבע ונפש האדם, הקדושה והטומאה, האור והחשך, האלהים והשטן – כל אלו המוטיבים הנצחיים, שלא שערתם ספרותנו הפיוטית קודם-לכן, נעשו עתה על י דם למוטיבים קבועים בספרותנו, לעצם מעצמיה.  ומרגיש אתה ש"רחוקים" אלו הרי עכשו קרובים לך ולרוחך, שלך הם...  איככה נעשה הפלא הזה? מי ומי עשה לנו את המשוררים הצעירים הללו?

 

            א

הצעירים הללו הם הגידולים הראשונים, הבַּכּוּרות הנאות של ספרותנו החדשה.  כלם מבית-מדרשה יצאו ועל ברכי אבותיה נתגדלו, והם כלם שלה, "מכף רגלם ועד שער קדקדם".  כל היפה והמעולה שבספרותנו החדשה, מיום שנכנסה זו לתחום היצירה ונעשתה לבריה חיה נושאת את עצמה וגדֵלה מתוכה – יש להם חלק בגִדול נפשם ובטִפוח כשרונם של אותם הצעירים.  ולפיכך שלנו הם עם כל החדש והיפֵה שהביִאו לנו משלהם, ממקור נפשם הברוכה עצמה... 

ומשלהם הביאו לנו הרבה.  ספרות החול שלנו – למה נשקר? – הרי עניה ומדולדלת היתה אפילו בימי גדולתה.  רוכלת היתה כל ימיה במרכּׁלת פעוטה, במיני סדקית.  המעולים שבסופרי החול ב"תור הזהב" לספרותנו הספרדית והאיטלקית – אלחריזי, עמנואל – היו בעלי חדודים, חרוזיהם – שברי-זכוכית ומחטין נוצצים.  את העוד ואת הנשגב שבאדם ושבעולם לא ידעו ולא הרגישו.  ואלו שעל-פי כשרונם הגאוני היו יכולים להעשות גדולים גם במקצוע פיוטי זה – בן-גבירול, ר' משה בן-עזרא, ר' יהודה הלוי – "מן השמים עכבום...  הדתיות והצרה הלאומית כנסו את זרמי נפשם הגדולה אל "מקוה" אחת, מקוה ישראל...  בימים שלאחריהם היתה האכסולסטיקא, עֲקָרה צרת עין זו, מסרסת את כל הולָדות הפיוטיים סמוך ללידתם – ועל ידי כך נבלו קודם זמנם ולא עשו פֵּרות.  הגענו לידי כך, שהרמב"ם נתעכל, ור' יהודה הלוי – אפילו זה – נפלט.  השירה המחודשת, שהתחילה מבצבצת מימי ר' משה חיים לוצאטו ואילך – אף היא נמוכת קומה נשארה, אזובית.  נצנצו לה כשרונות מרובים – וכבו.  סבות ארעיות וקבועות עכבו את התפתחותם.  לוצאטו שקע רוב כחו בענינים אחרים והוא חי ומת מתוך ערבוביא.  שלמה לויזון, זה הכשרון המבהיק – מת מתוך הטירוף בעלומיו.  נשאר לה וַיזל, אבי השירה המימית, הפסידו-ביבלית, בחינת פושרין, לא חמימא ולא קרירא, שאין הצמא מרגיש בשתיתם...  נשארו לה תלמידי ויזל – בעלי ה"הה!" וה"אהה!", זו "השירה והמליצה" הידועה שבגליציה מַקום שרעַתה שם הספרות ולחכה קוצים מאחורי הגדרות – עד שנסתאבה.  ברוסיה שחק לה מזלה יותר: עמד לה בעל "הדבור המפוצץ", מעין דירזַ'בין הרוסי, אד"ם לבּנזון, ליטאי אדוק זה, שמפני ה"דקדוק" שבו אי-אפשר עד היום להכריע, אם היה משורר אם לאו, זרח לה כוכבו של מיכ"ל שעה קלה, האיר לו מאפו, פיטן ילד זה, שלא כתב בחרוזים, אבל "חזיונותיו" היו ללב העלם העברי כרביעה ראשונה לעולם בתחילת האביב...  ובו בזמן קם לה גם גורדון, זה הפטיש החזק שחָסם את לשוננו על סדנה ונתן לה "כח גברא"...  אבל סוף-סוף גם בימיהם של אלו עדין שירתנו "אפרוחת" היתה.  טיסתה עדין כטיסת השליו: אמתים על פני הארץ, ופעמים שזחלה כמו תולעת...  חנות הבשמים שלה, הפואיזיא של הטבע ונפש האדם, עדין פעוטה נשארה כשהיתה: מעט צרי, מעט דבש והרבה זעה – הרי כל "פטום הקטורת" שלה.  העיקר – היסוד האֶסתיטי והפסיכולוגי, שנותן טעם בשירה ומעלה אותה למדרגה של  יצירה אמנותית – עיקר זה כמעט שחסר לגמרי בשירת זמנם.  הדור עדין לא הוכשר לכך.  אמת, משוררי אותו הדור לא היו עוד עובדי הלשון בלבד.  מפיהם הרי נזרק ראשונה – ובכח גדול וחזק – הדבור המפוצץ "חיים", דבור שנפל כבליסטרא כבדה בקיר הגיטו ויחרידנו מסביב.  רק הדרדקין ועמי-הארץ, שעינם עין זבוב, יעיזו למעט את דמותו של דור "ספרא וסיפא" זה, חבורת "תלמידי-חכמים" מרי לב ועזי נפש, שידם האחת היתה מחזקת השלח והשניה חוצבת בנקיקים וקודרת בסלעים, מפַלסים שביל אור לעצמם ולאחרים בין הרי חשך ומסיעים דרך-אגב אבני יסוד לבנין ספרות חדשה וגם אבני חצץ לרצף מסלולי-חיים בתוך אגמי רפש...  כלום אין אנו יודעיםאת זמנם ואת מקומם, את צערם ויסוריהם, את מלחמותיהם וגבורתם? כלום אין אנו יודעים עד היכן הגיעה דלות הלשון וחולשת כחה בימיהם? כלום אין אנו יודעים ש"חוטי השערה" שלנו עדין היו לפניהם כהרי-הרים וכל פסיעה קטנה למעלה לא נקנתה להם אלא ביגיעה מרובה, שקשה לבן זמננו אפילו לשערה? כל זה גלוי וידוע; ומפני שכל זה ידוע – לפיכך אין אנו באים בטרוניא עליהם.  והם נתנו לדורם מה שהיו יכולים וצריכים לתת – והנותן לדורו נותן לדורות...  אין לתפוס את הספרות בלוריתה ולתופף על קדקדה בפטיש: "תני לי כזאת ו כזאת! ומדוע אין לך הא והא?...  רוצה אני בכך ובכך..." כח הספרות ככח דורה ומשלה היא נותנת לו.  ביחוד, אינם רשאים לעשות כך הסופרים, אותם שהם עצמם שותפים בספרות  ועל ידם היא  נעשית.  אלו הרי ידועים, שהספרות אינה בריה בפני עצמה, שפרה ורבה מעליה, כשתמצי לומר, יש בתרעומות כגון אלו גם מעין מדה מגונה של "שפחה", ששמשה בבית "גביר" כמה שנים וחזרה לאהל אביה הדל – והכל נראה לה פגום ועלוב והיא מתמלאת טענות כרימון.  אבא מהו אומר: "בתי, עד שאַת מעקמת חוטמך – טלי מטאטא וכבדי את הבית..." אף אנו לא נבוא בשטר מוקדם על הספרות, לגבות ממנה למפרע.  הסופרים של הימים ההם, אף על פי שגדולים היו ומחדשים היו וקול החיים ותאות החיים היה צוֵׁח מתוך עטם; אף על פי שהביאו בשעתם מהפכה בהשקפת עולמם של צעירינו ושנו כמה מ"ערכיהם" המקובלים; אף-על-פי שהוציאו את הספרות מקדש לחול וממילא קרבוה על-ידי כך אל האדם ואל החיים – בכל זאת לא היו יכולים עדין, לפי חיוכם וזמנם לא היו יכולים, להעשות חלוצים לספרות בעלת דרגא אמנותית.  הם בעיקרם אנשי מלחמה היו.  ומגודלים היו מנוער בתנאי חיים מקופחים מקשיחי לב ורוח.  טמטום החושים, גסות הטעם ודלות מנוולת – אלה היו אומניהם בילדותם, נשיבה קלה של רוח אהבה וחסד אלהים, נשיבה כל-שהיא, לא סלסלה מעולם את פאתם.  עזים וקשים היו בשנאתם אל "הישן", זה "האויב" העוכר נפשם ובשרם ומקפח חייהם.  "בעל החלומות" שלהם נגלה אליהם בדמות "טשינובניק"...  ומשם כך גם ספרותם בעיקרה אינה אלא ספרות של מלחמה ושירתם היא שירת איש-הצבא; לא כחל ולא פרכוס – אלא דברים כדרבנות ופסוקים כמסמרות נטועים.  מליצתם עבה ואמוצה כ"מונדיר" של איש-הצבא ומחדודיהם נודף לפעמים ריח "הדיסא והכרוב"...  קב תפלות, קבַּים גסות טעם ורוח – אבל גם מדה גדושה של בַּריות גופא וכח גברא.

הסופרים הללוהכניסו מוטיבים חדשים בספרות העברית ושירתה; רבם מעניני מלחמת "האור עם החשך" במשמעה המצומצם ביותר והארעי ביותר.  "האור" – זו ההשכלה, כלומר, הדקדוק, לשון המדינה, הבגד הקצר וכו', וה"חשך" – זו, כמובן מאליו, היַרמולקא, אסור קטניות בפסח, אשר יצר וכו'...  והדברים הלל לא נכתבו לגופם, משום צורך של יצירה גרידא, אלא בעצם וראשונה לשם...  הייתי אומר, לשם מטרות מעשיות, וכמובן, במשמען היותר כשר ורחב של המלים האלה – לשם פִּקחון עינים;להוכיח בעליל את יתרון אותו "האור" על אותו "החשך".  ואין לכחד, במקצוע זה הגיעו לידי כח גדול (קוצו של יו"ד, שני יוסף בן שמעון, בירח הלילה, ועוד).  רגש שנאתם אל הישן מפעפע בשירתם כארס של ערנאי – והוא עובר גם ללב הקורא ומשתרש בו.  לא כן בשאר המוטיבים, שם פעוטים ופגומי טעם הם כאבותיהם הגַליציָנים.  היפים שבהם (מאפו ומיכל) – לא זכו שיעָשה בית-מדרשם תרביץ ל שירה של אמנות ויצירה.  שניהם לא גִדלו תלמידים בזמנם, זה משום שהיה זקן-ילד וזה מפני שמת בבחרותו.  והעיקר – עדין לא הוכשר הדור, בצרכים אחרים ובדאגות אחרות, הכרחיות מאלה, היתה הספרות מטופלת.  נצבת כל הימים ב"מערכות המלחמה" היתה יצא מפקידה לפקידה לפשוט ידיה בגדוד, ל הסתער על החומות ולקרקר קירות, על כן רבתה בה התרועה על הרִנה.  קולה ידע לעורר ולזרז, להמריץ ולדרבן,להדריך ולכונן צעד.  אבל לא לעודד ולצודד, להרנין ולהצהיל, להחיות לב ולחונן.  סוף דבר, הספרות הכלואה היתה מצפה ל"פורצי גדר" – והם כבר עמדו מאחורי כתליה...

 

ב

מנדלי, פרישמן, פרץ וכו' – אלה שמות פורצי הגדר הראשונים, סיעה קטנה זו של אבות ספרותנו המודרנית, שהכניסו בראשונה את הספרות העברית ושירתה לתחום האמנות, עשו, כל אחד על-פי דרכו, את המלאכה הקשה ביותר; חפרו את החריץ הראשון בין ה"לשעבר" ובין ה"עכשיו" וגשרו עליו את הגשרים הראשונים.  על-ידי כך נתפַּנו שבילים חדשים רבים בפני הבאים אחריהם, שבילים לא ידעום אבותם.  הרבה מצנורות השירה שנסתתמו לנו – חזרו ונפתחו על ידיהם.  הם היו הראשונים שבעטו גם במסורות המיושנות של ספרותנו המשכילית – והוציאה מקטנותה עבודת כל אחד מהם – עבודת פרך, ומי זה יעיז לנקוב שכרם? בשבעים ושבעה גלי צרורות חטט כל אחד מהם עד שמצא גרעין חיוני תחתיו, שבעים יום  ושבעים לילה כברו את החול עש שמצאו את המרגלית...  בכחם הגדול ובסבלנותם המתמיה הצילו מן הישן כל מה שיש בו לחלוחית חיים בשביל החדש.  השאר נגנז מאליו כעצמות יבשות של גוף מת.  בימיהם נתמעטה ממשלת ה"מליצה".  ה"פסוק" לא היה מהלך לפניהם כמקל לפני הסומא, אלא רץ היה ומכשכש אחריהם.  בינתים נוצרה לנו על ידם לשון עברית גמורה ורחבה ורבת גונים, לשון שיש בה ריח חיים, ובינתים השביחטעמו של הקורא ושל הסופר העברי ובלבם נתפַּנה מקום למשאלות ספרותיות חדשות.  הם, היהודים הגדולים, צפו ומצאו בספרותנו ובלשוננו את כל אותם המקומות שה"דופק" עדין רופס שם, את ה"לוז" שבשדרתן – וימשיכו משם ואילך את חוט החיים.  פירות רוחם של אלו יונקים היו משני צדדים בבת-אחת: טפה טפה מלמעלה וכנגדה טִפַּים טִפַּים מלמטה.  מלמטה היו שרשי יצירותיהם בוקעים ואובדים באפלה במעמקי נשמתנו הלאומית תחת קרקע היהדות של העבר,מקום שזִמן להם הקדוש-ברוך-הוא "שתי אבנים" להיניקם; את התנ"ך ואת האגדה התלמודית והקבלית; ומלמעלה היו ענפיהן  מתפשטים ויוצאים לחלל העולם, נזונים מן האויר ומן האור, מחיי העם ומחיי האדם.

אלו היו ה"מסיתים" הראשונים בגבולנו הסרסרים שבינינו ובין הטבע והחיים.  הם הרעיבו והצמיאו את היהודי לחיים וליָפיָם ובאותה שעה קרעו גם חלון כנגדו וגזרו עליו: ראה! מהבל פיהם נשרפו קורי העכביש, שלפלפו את ריסי עיניהם של אלו המתנמנמים עדין על גבי בלואי נשמתם.וקרן אור נגחה את הלב השומם ותפרצהו.  ומיד נבראה כת שניה של משוררים: "הרעבים והצמאים" גופם, אבק "היצר הרע" שעלה עם רגלי רבותינו לבית-המדרש עשה את שלו: נצנצו  לפני התלמידים דרכים רחוקים, ניר נאה, אילן נאה וגם צורה נאה – ונרות קטנים עלו בעיניהם.  כלם בבת אחת הפכו את פניהם כלפי החלון שנקרע והשהו את במטם החולם בשולי הרקיע.  צער חדש וגעגועים כמוסים ירדו ללבבם, צער על עלבון חייהם שלהם כאן וגעגועים על איזה מין חיים יפים אחרים הנמצאים במרחקים שם, אלהים יודע היכן...  הגעגועים ליפי חיים רחוקים ושאגת "חיים"  - זהו המוטיב הראשי של השירה הצעירה בימים ההם.  עיין ברדיטשבסקי, פייארברג וכו'.  היה בשאגה זו מעין חבלי לידה.  כך שואגים בודאי עשבים ודשאים ברגע יציאתם לאויר העולם.  שירה חדשה היתה עומדת להולד, "שירת היחיד", וכת שלישית נבראה, כת "כובשי בסערה".

בדמות "בחור יורד מן ההר" באה אלינו שירתם שלאלו, ולא ברבים באה.  צעירים מאחיהם, ובני חורין מהם, ומאושרים מהם – יחידים, יחידים מעבר אחר ומעולם אחר באו וצרור החיים החדשים על כתפם.  אותם "החיים" מאותם המרחקים.  דרכם היתה סלולה ורגלם קלה ובטוחה.  קומתם לא היתה כפופה תחת החטוטרת של "סבל הירושה".  מעשרת קַבֶּיה לא העלו בידם אפילו קומץ.  זיקתם אל הישן כבר פקעה לגמרי וקופה של "מסורות" לא היתה תלויה להם מאחוריהם.  את "הפסוק" לא ידעו ולא חפצו לדעתו.  הם מצאו כבר את גופתו מושלכת בדרך – ופסעו עליה, וברגלם לא דבק מאום.  כנגד זה ירדו לנו עמם עשרה קבין של צהלת חיים רעננים וגבורת עלומים.  כ"אבירים" ממרחק באו, חזקי אגרוף ומגודלי בלורית, ועלו בחומה, שנפרצה אמנם כבר על-ידי "לסטים" קודמים להם...  הללו לא שרו, כדרך היהודים, מעוני ומחולשה, אלא, אדרבא, כמעשה הגויים, מרוב כח ושפעת אונים.  זו היתה "שירת החי על אדמות", תרועת העוז שבחיים בכבודה ובעצמה – תרועת טשרניחובסקי.

כנחל איתן פרצה שירה אדירה זו לשדה ספרותנו ותסחף בהמולת אביב את יתר הגדרות.  היכן הדגש? ואיפה המלעיל? ואיה הי"א תנועות? נסתחפה שָׂדם! – וכך יפה להם; תחת הדגש – כוכב הזה במרום, ותחת דקדוקי עניות – זרמי חיים ושללם.

שטף סוחף זה גרם מתחילה צער גדול לזקנתנו הטובה – ללשוננו: מעשי ידיה טובעים – והם אומרים שירה...  פִּיְטוה הנכדים הזידונים באגוזי פרך חדשים.  מן הגֵלים – לא בארץ-ישראל...  הרבה נתקשו שֵניה המרופפות באותם האֵגוזים, אבל משפִּצחה אותם – נחה דעתה.  ופעמים שהיתה כוססת גם את "קליפתם" הקשה אגב "תוכם" הדשֵן.  קצת קושי, קצת חדוש, קתץ זרות – ומה בכך? העיקר – הרי "התוך".  ושירת "האגרוף והבלורית" מכיון שהתפוצץ קולה הצעיר והאמיץ -  שוב לא פסק עוד, אלא, אדרבא, הלך ונתגבר, הלך ונתפשט, עד שנבלעה בו לפעמים גם תפילתה הבוערת של ה"כף הפרושה לשמים" וקינתו הגדולה של ה"ראש המכוסה אפר".

ובנתים כת רביעית אומרת שירה! כהן, שטינברג, ואחרון אחרון שניאור – דור נאה של רִבִּעים.  הללו מצאו כבר את כל המבצרים מוטלים כבושים לעיניהם ולא כִלו את ראשית כחם "בעצים ובאבנים" אלא כֻּלו נתון נתון היה לנפשם.  הם גם לא פשטו כזקניהם בשדה "לקושש קש לתבן" – לשם טיול בין השבלים יצאו, לשאוף רוח צח ולטפס על ההרים.  לא נצרכו גם לצלול במים עכוריםלהגביה שם הרס, מספק, שמא ימצאו מרגליות תחתיו.  כל מרגלית וספק מרגלית כבר הורמו על-ידי צוללים אחרים, והם הרבּעים, כבר מצאו אותן מוכנות "בעין" וצבורות לפניהם בקערה על השלחן.  אצבעותיהם הקטנות היו מדרדרות בהן עוד בילדותם, כשהשתעשעו על ברכי זקניהם ולמדו אלף-בית מפיהם ותלשו דרך-אגב שערה לבנה מזקנם.  ביציאתם לאויר העולם שחקה להם תיכף שעת רצון כנגדם: כל אוירם נתבשם מריח "גאולה"...  בעקימת שפתים שמטו מפיהם הקטן את הדד הצומק והמדולדל של "הישן" והדביקוהובצמא אל ה"עטינים" של ספרותנו החדשה שנתמלאו בינתים חלס חי.  וינק ינקה נפשם הברוכה מכל הצנורות בבת-אחת.  דם התמצית של הישן נבלע בהם אף הוא רק לאחר שיצא צרוף דרך אותם הצנורות.  כשנכנסו לבית מדרשה של ספרותנו החדשה כבר מצאו שם אף מסורות מן המוכן, אבל לא מסורות שנתפלגו, אלא מסורות חיות, שיוצריהן החיים עדין עומדים על גבן ומגיהים אותן כל שעה.  ה"חדש" שהובא מן החוץ – כבר ניטל ממנו באותה שעה רוב זרותו, מבלי שפג ממנו עדין כל טעם חדושו.  הם לא היו צריכים אפוא לבזבז תשעים מכחם לא על עקיפין והערמות וחתירות וחציבה בסלעים ובנקיקים כזקניהם ןלא על כבוש ופריצות ועליה בחומה כאחיהם הגדולים.  מזלם לא דָנָם לא לעבודת פרך בקרדום של אלו ולא לעבודת ה"פרש" בכידון של אלו, כחם נשאר חדש ופנוי להם לבדם, להם ולחייהם.חייהם שלהם ו נפשם שלהם – הם שנעשו להם לצנורות השפע הראשיים.  שירתם שלהם יכלה אפוא להעשות בת-חורין גמורה, בת-חורין אפילו משכרון החירות.  וכך נעשתה, שירתם של אלה – הם הם חייהם.  שירת היחיד, שירה גרידא, נקיה מכל שמץ תערובת אחרת.  וזוהי השירה הגמורה, שירה סתם – ואל תבקשו לה שם לְוָי אחר, לא לחנם היא מצלצלת באזנינו כדינר של זהב טהור.

כן, הם לא חטטו בקברים ולא נאבקו עם שלדים.  על כן ריח המות לא בר בבשרם.  בית-הקברות כבר נחרש שדה בימיהם וקמת פז התנופפה על תלמיו.  ויבואו הם צעירים, בריאים ורעננים, במגלם המלוטש, ובפיהם "שירת הקציר"...

 

ג

והשירה הלאומית?

איזו שירה לאומית? שירה לאומית סתם, כל שהושר בלשוננו העברית על-ידי עברים, או "השירה הלאומית" בה"א הידיעה הלאומית par excellence ובמשמעה המיחד אצלנו (אוי, אצלנו!) כלומר הלאומית שבלאומית, זו ש"לבכות ענותנו היא תנים ולחלום את שיבתנו היא כנור"?

ה"נפקותא" גדולה.שלשלת היוחסין של "שירתנו הלאומית" במרכאות כפולות, או הפיוט הלאומי, כמו שאקראנו להלן, היא באמת משונה קצת משל שירת חול.  הוא הפיוט הלאומי, זכה לדור כל ימיו במחיצה אחת עם הפיוט הדתי ונתקדש בקדושתו.  כל ימיו נזון מתרמילה של צרתנו הלאומית, תולדות מצבנו המיוחד – ומזונותיו היו מרורים מן המרור עצמו.  באמת אמרו, הוא היה מצוי יותר אצל ה"תנים" משאצל ה"כנור".  אלפים שנה רצופות היה "שליח ציבור" זה יורד לפני תיבתנו הלאומית, כפו פרושה לשמים וראשו מכוסה אפר.  ויורד היה מעוטף בטלית שלו תדיר.  קרועה ובלויה – ולא טלית שאולה.  הניגון – מי מדקדק עם ש"ץ זקן ורגילל ומרוצה לקהל על הניגון? די לו ב"נוסח".  כאן לא הגרון הוא העיקר, אלא הלב, הנקודה שבלב, ה"שלהבת".  די לו לש"ץ זקן וחביב שיספוק כפיו ויגע בבכיה: "אוי, אבא, רחום וצדיק!"  - וכל הלבבות בחרס הנשבר לרגליו, אבות אבותיו הקדמונים של "הפיוט הלאומי"  ממין זה הם מיוחסים עתיקי יומין: "על נהרות בבל" ו"נחמו נחמו" – שאגת ארי וצוחת נשר, האגדה המאוחרת "הלאימה" במובן האמור גם את "שיר השירים", בת  יחידה זו של שירת "בשר ודם" שלנו מימי קדם, שהיא בודאי לאומית ובודאי "קדש קדשים", אבל במובן אחר לגמרי, בימי הקליר ותלמידיו נטרפה השעה על הפיוט הלאומי והתחיל "מנטיף ומשחיל", כאלו נצטנן ולקה בנזילה.  מן הלאומיות הבריאה נשאר בו, כמדומה, אך מעט.  בימי ר' יהודה הלוי שב אליו קולו הצלול וגרונו הפיק שוב מרגליות מעין "ציון הלא תשאלי", אלא שהתְּפֶר של טליתו המחודשת ערבי היה במקצת.  בימים שאחרי-כן התחיל קולו הולך ומתרוסס, הולך ומצטרד, עד שלא היה כשר אלא לאמירת "פזמונים וסליחות".  הטעם והכח של העברי הקדמוני ניטלו ממנו,לא עמדו בו אלא האנחה היהודית וה"אוי" היהודי, זו האנחה הגלותית, המשונה והמיוחדת, שטבעה ליהד במגע אפילו שירי עגבים איטלקים ונגוניהם.  רוב פזמוניו הדתיים של רבי ישראל נגארה, הפזמונים עם נגוניהם, הם מיני סֵוסים ושנויים מסוג זה; מה שה"דון ז'וּאַן" האיטלקי עם צרור הפרחים שבידו מזמר לסניוריטא שלו באיטלקית מאחרי החלון בליל אביב – ר' ישראל נגארה עם האפר שעל ראשו מזמר באותו נגון עצמו ובלשון הקדש כלפי קודשא בריך-הוא ושכינתיה אצל ארון הקודש בשעת תיקון חצות...  על-ידי השפעת הקבלה והגלות הגיע אפוא הפיוט הלאומי גם ל"גלגול" משונה כעין זה.  דר צנורות מעוקלים כאלה וכאלה בוקע ובא "שפע החיים.  כביכול, לאומה גולה וסורה! האנחה היהודית – זוהי כל מה שיש לה משלה.  הרבה מנים של שירים וזמירות של כל מיני עממים נקנו להם ליהודים באותה אנחה...  היא היא ה"נופך" משלהם בכל יצירה קלוטה מן האויר ובכך הם נעשים שותפים בה וזוכים בדבר המוכן ועומד מכבר על-ידי אחרים...  אותה האנחה – היא היא "הסגנון היהודי" בגלות, ובה ניכר היהודי אפילו ב"כוסו".  ואין צריך לומר בשירתו.  אין זו אנחה, אלא מין סמל, רמז לשכינה שנסתלקה, לכח יצירה שנתערטלה, והיא מרחפת ערומה אויר, בלא ממש ובלא אחיזה,  ומבקשת תיקון...  מבקשת גוף ודמות הגוף שתחולל עליו -  והיא מִדַבקת בעצים ובאבנים או נשפכת ארצה...  יהודי יושב בערבות אוקרַינא ומנגן "מזמור" ארצישראלי בנגון וואלאכי-מולדבי...  ומה יש לו שם "משֶלו של-עכשיו"? אנחה אַורירית...  אוי, אוי! נשמה של עם שלם בן מאה דורות מצומצמת בתוך אנחה בעלמא...  ומה אם ישכח היהודי שבאוקרינא  להתאנח יהודית?

במחיצה אחת עם הפיוט הלאומי, אבל למטה הימנו דיוטא, גדל מאליו עוד סוג פיוטי גלותי – ה"תחנה" העברית העממית, בתה הטבעית של התפילה הלאומית הקדמונית ואחותה הפשוטה והבריאה של ה"סליחה" וה"קרובה" הפיטנית.  בריה פשוטה זו, התחנה, ראשית דברה לא "מסוד חכמים ונבונים ומלמד דעת מבינים" – אלא דברים פשוטים ותמימם: "יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי", או ביתר פשטות וקצור: "רבונו של עולם!" "אבינו שבשמים!" כאן אין לכם לא "תשר"ק צפע"ס" ולא "אי"ה ב"ש" ולא"ר' קלונימוס בר' משולם יקיר בירבי חזק ואמץ" בראש החרוזים ולא "עִנֵק פִּנֵק" וכדומה לזה מיני "תכשיטין" ו"מעשי חכמה" של כל מני פיטנים חזנים פגומי טעם ועלגי לשון, העומדים לפני התיבה ומפצחים בפצח, בולעים כאקרובטים חרבות עקומות של חרוזים ואבני חצץ של "אץ קוצץ" ופולטים אודים עשנים של "לפידי להבות", כשהם מציצים כל פעם בעין אחת לצדם של סוד ה"חכמים והנבונים" שבכתל המזרח...  אבל יש כאן רחמים ותחנונים של לב דכא ונפש משתפכת בחשאי ובצניעות בחיק אביה שבשמים עם לשון רכה וחמה, לשון אםֵ ושפת אמונה פשוטה, לשון קרובה ללב ונובעת מן הלב; ונובעת היא בנחת ובלא הפסק ובלא חרוז – ובכל זאת איזה מין ריתמוס פנימי נעים לנפש נשמע מתוכה, מין ריתמוס שאינו פוסק, מֵעֵין מַעיָן מפַכה בחשאי ובלי חשך...  זו ה"תחנה" יצירה עממית היא, אין עליה שם ואין לה מחבר, והרבה הרבה מרגליות לה.  דוגמא אחת להן – ה"יהי רצון" של ליל שבת, הנאמר ביחד עם ה"שלום עליכם".  כלו נברא מריח שבת המלכה וריח מלאכי השלום, ממאור פניו של היהודי בלילה זה וממאור נפשו, בשעה שהוא מרגיש עצמו גוף טהור בכתונת לבנה ושבעה נרות דולקים על שלחנו ובלבבו...  משנתעקמו הלבבות הופקרה ה"תחנה" לעמי-הארץ ולנשים (בתרגום) ובני העליה זכו ב"אץ קוצץ" – אבל כאן אני נוגע כלאחר-יד בענף אחד של היצירה העממית בנגוד ל"המיוחסת", מקצוע גדול, שאינו מעניני כאן, ועל-כל-פנים אסור לפטרו בקפיצת קולמוס.

הפיוט הלאומי, כאמור, לא היתה תערובת הדתיות קשה לו כל-כך.  אדרבא, מפני שיש בו צד קדושה לעצמו לפיכך עלה הזווג על-פי רוב יפה: קדש בקדש.  הרגש הלאומי החזק של היהודים היה פונה תמיד כלפי שמים: בשעת זעם ובשעת רצון, ביום אבל וביום שמחה.  שם "ה'" הוסיף תמיד איזה כח נעלם ותקיף לצעקת מכאובם ולתרועת ששונם.  ואם בכל זאת הלך ונתנַונה  הפיוט הלאומי עד שבסוף מאות השנים האחרונות נעשה "סנדל" – אין זאת אלא מפני שבאותם הימים נתנַונו  חיינו בכלל, בכל מקצועותיהם.  היהדות נצטמקה כגרוגרת ונס כל לֵחה.  השפע החיוני היה זוחל ובא אליה טפה-טפה דרך צנורות עקלקלים ופתלתולים כעין "הדורא דכנתא" – ותוך כדי זחילה נתיבש.  במאת השנים האחרונה התחיל בה פרוֹצס של רקבון – ומשני צדדים בבת-אחת.  לא נשתַיר מן היהדות הישנה אבר חי אלא כביצת ה"חול" השרוף היוצאת מקנו, ביצה זו שנתבקע ממנה לבסוף אפרוח "התחיה", אפרוח קטן ו רך, עירום ועריה, אבל צפצוף חדש וצעיר בא עמו לעולמנו, צפצוף נעים וענוג, שמזכיר יום בהיר ופושר של אביב עם נצנים רכים ו ירוקים מאחורי הגדר...  ומתוך צפצוף עליז זה עלה גם קולו של הפיוט ה"לאומי המחודש. 

מתחלה היה קולו עדַין רך ובַישני (מאנה וכו'), אבל מעט-מעט הלך וחזק.  ה"כנור" הלך ונזדַוג אל ה"תנים" – ושירה לאומית חדשה נשמעה, שירה שיש בה ריח של יצירה.  הרבה מקמטיה נתפשטו עוד על-ידי משוררים קודמים מפַני דרך (ק.  שפירא,?ליצקי וכו'), וממילא נתרחב בית קבולה, נשתנה תוכה ונתעדן גופה.  שירתו של שפירא הרי היא אף בעלת דרגא יצירית, אלא שצורתה החיצונית, המיושנת, פוגמתה.  רוב המוטיבים של השירה הלאומית המחודשת בתחילתה עדין הם לכאורה מאותם של השירה הלאומית הישנה: יגון האומה ותקוותיה – אבל לאחר העיון אתה מוצא גם בה מעין מהפכה עיקרית והשתנות פנימית, אורגנית.  שירה לאומית זו כבר משוחררת במדה ידועה מן הדתיות.  היא החלה לקרוא גם לאלהי הארץ.  יש בה גם קורטוב של "שירת היחיד", קורטוב, שנותן בה טעם וגון לשבח.  על-ידי כך נעשתה יותר אנושית ו יותר טבעית, משהיתה.  ואולם את רוב כחה הגמור, היצירי, לא מצאה אלא לבסוף, מברכתם של אבות ספרותנו המודרנית ומכחם.  הם באצבעם הנטויה תמיד כלפי "עץ החיים הרענן לעולם", רמז רמזו לנו לחסות תמיד בצלו של אותו עץ – והיא נשמעה להם ולא הפסידה: הרבה מכחה הקדמוני שב אליה.  ה"אני" הפרטי של היחיד ו"האני" הכללי של האומה מובלעים פתוכים בה זה בזה כאחד ואין אתה יודע של מי קודם ושל מי עדיף.  היחיד תובע בה את ה"מנה" או את הפרוטה שלו, הכל לפי כחו, בכלל ה"מאתים" של האומה, ואת ה"מאתים" של האומה אגב "מנה "שלו.  ויותר משהיא בוכה ומתוַדה – היא קובלת ומערערת.  שירה-צעקה זו, שעיקר יניקטה מן הארץ, כשהיא פונה מאונס כלפי שמים ריקים ומתדפקת על שערים שוממים – גדול צערה משל איוב והשטן ביחד: פעמים שהיא נהפכת לנהקת פרא של תובע בלא נתבע ופעמים שהיא נשמטת ונחבטת ארצה בלא כח כקורנס כבד, שירד בחזקה – ולא מצא סדן תחתיו.

עתה, עם "שקיעת החמה", הגיעה, כמדומה, השעה שהשירה "הלאומית" בה"א הידיעה תקפל טליתה ותצא להתפלל ערבית בביתה, ביחידות...  כל מה שיש בו מכח היצירה הפיוטית של האומה ואישיה – הרי הוא בכללשירה לאומית.  מן הלב העברי תצא ואל הלב העברי תשוב, ויציאתה כביאתה עושה רושם בלבבו של העברי הצעיר, שהתחיל, כמדומה, לבקש אף הוא את תפקידו ככל ה"לבבות" שבעולם.  אנו עומדים עתה, כמדומה בשעת "נעילה גדולה" לחיינו, נעילה של "יום כיפור" ארוך וגדול, אלפים שנה שכלם יום-כיפור.  אלפים שנה רצופות אנו עומדים בתפלה, עומדים ובוכים, עומדים ומתוַדים, ואין אנו יודעים על חטאותיו של מי.  רב לנו; מעונים אנחנו, עיפים אנחנו, השופר רועד ביד ה"בעל-תוקע".  העדַין לא הגיעה השעה?...

 

ד

ובכן, האילן העתיק שלנו, הפורח לסרוגין, אחת לשבעה יובלות, נמלך פתאם ונתכסה לזקוניו שוב בפרחים לבנים – מה זאת? הפרחי סתו אם פרחי אביב? היגיעו הפרחים גם לידי פירות ופירי-פירות או הסער הראשון ישאם וכמוץ יזרם?

נצנצה מעין שירה עברית של חול בספרד – ולא נקלטה, באיטליה – ולא נקלטה; השירה החדשה מהי: בת קליטה היא אם לאו?

הבאמת הוכשר בינתים הלב העברי הֶכשֵר של קָימָא וה"יופי" נעשה עתה לאחד מצרכיו הגמורים במדה כזו, שיהא מקום לצעירינו לא רק לנטוע את ה"יופי" שורק בכרם הספרות נטיעה לשעה, מה שעשו גם הקודמים להם, אלא להרכיבו בה אף הרכבה אורגנית, באופן שיעָשה גם לכח חיוני ולצנור משפיע בעולמנו, מה שלא עלתה בידי הקודמים להם במשך כמה יובלות, ומה שעלתה בידי "הנשר הגדול" בשעתו במקצוע המחשבה העברית?

מי יודע? אפשר הן ואפשר לאו.  יש פנים לכאן ולכאן.  אפשר שאין דנים מן העבר אל העתיד.  פריקת עול הישן – אפשר שתביא גאולה גמורה לספרותנו.  עתה, כשהפיוט העברי אינו עוד חציו עבד וחציו עבד עבדים, אלא כלו בן חורין – אפשר שלא יחָלק עוד לשני מיים, שאחד מהם – בן החול – נגרר כדליל אחרי רגלו הצולעת של השני, אלא יעָשה שיר אחת, היא אחת ושמה אחד, שירה שכֻלה לאומית-אנושית בבת-אחת, ברואה מן החיים וברואת חיים.

ואפשר לאו, אפשר שמפני מצבנו המיוחד – תשוב ותִבּוֹל לשעה גם שירה חדשה זו, ושירתנו "הלאומית" תחזור לשקה ולתעניתה.  הכל מדי שמים! הדעת אמנם נוטה לאַיֵם לפעמים: עם שאין לו חיים גמורים, אלא נובלות חיים – אי-אפשר שתהא לו גם שירה ואמנות גמורה, אתא נובלותיהן; אבל הלב...

 אלפים שנה במדבר חיינו מתגלגלת עמנו השירה העברית כ"בארה של מרים", נגלת ונעלמת, נגלית ונעלמת, השב השיבה מעט את נפשנו, אבל מעולם לא היה בה כדירויה, הלא גם את החלמיש לחַכנו בצמא...

ויהי מקורה ברוך! לוּלא היא היינו שואלים את נפשנו למות.היא היא שהיתה מרמזת לנו על נאות דשא קרובות ועל "ירדן" לא רחוק.  ואם כזבה – יהי גם כּזֶבה ברוך.  לוּלא כזביה הקדושים היינו שואלים את נפשנו למות.

ועתה הנה דור צעיר הולך ושירו החדש עמו.  "ישראל סבא" נשעו עוד הפעם על מקלו, מטה אזנו הכבדה ומקשיב מרחוק בלב דופק ורועד – הקול של העתיד.

הקול קול ילדיו ותפארת בחוריו.  מכאוביו הגדולים טָפחו רוחם בסתר ותוחלתו הממושכת החליאה לבם וגם האירה נפשם, מתוכו הם יצאו ואליו הם באים.

והוא אינו מתירא מהם.  הוא לא יבדוק תחילה בציציותם ולא יעמוד לחפש "כזית" של לאומיות בנשמתם.  הם הם הרי הלאומיות עצמם, חתיכה חיה של לאומיות, "עצם מן הגאולה"...

הם קוראים פעמים בשם אלהים אחרים, כביכול – אין פחד! זה אולי השיור היחידי של המליצה בפיהם – ואין להתירא.  אלהים אלהי ישראל.  שכינתו היא שמטפחת באגפיה על ראשם וברכתו מפעמת בלבבם.

ובטוח עמנו בהם, הם הרי לא ישליכוהו לעת זקנה ולא יפילו את משענת שיבתו מידו; באשר ילך ילכו עמו, עמו יתענו ועמו יָרוֹקו מרה ודם.

ולא מחולשה לא יעזבו אותנו, אלא, אדרבא, מרוב כח ושפעת בטחון ואמונה.  כימי עולם וכשנים קדמוניות ירימו למעלה את דגלי ישראל הזנוחים ויחנו מסביב למחנה שכינתו.  איש על דגלו יחנו הראשונים יהיו לכל המעפילים.  

ואם נגזרה גזרה על דור אבותם לנפול "במדבר הגדול והנורא" – בתוך ילדיו יפול.  אלה הרי לא יעזבו את מטת אביהם לבדה ואת עצמותיו לא יפזרו בערבות ציה.  הם גם לא יקברו את רוחו הגדול ב"תכריכי זרים" ולא ירקדו כשלדים על קבר נשמתו.

לא ישוב להיות כדבר הזה! כבר נגע מלאך הכבוד בקצה כנפו גם בכתפנו.  מי אשר ידע את הכבוד ואת היופי שבחיים לא יסגיר את נפשו לא לחיי נבלים ולא למיתה מנֻולת.

ומי יודע? אולי אלה הצעירים נושאים בידם את סם החיים והנוער לעמם העתיק; אולי עוד הם יזקפו את קומתו והקיפו את ראשו השב בענני כבוד ותפארה.

אודיסה, כסליו תרס"ז.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]  א.  יעקב כהן, ספר השירים, ספר שני, הוצאת "תושיה", ווארשא תרס"ג; ב.  יעקב שטיינברג שירים, הוצאת "יבנה", ווארשא תרס"ה; 3.  נ.ז.  שניאור, עם שקיעת החמה, הוצאת "תושיה" ווארשא תרפ"ז.