¹

פרוש מכל העולם, כדרכו כל הימים יושב לו שוב אותו ישיש צעיר בחדרו המיוחד לפני שלחן עבודתו, ראשו כפוף משהיה תחת עטרת שיבתו על-גבי חצי הגליון הרבוע, ושוב הוא חורז את מרגליותיו הדקות והשחורות, אותיות זעירות ונאות, חורז בלאט ובזהירות, בעיון ובכונה, קובע אחת בצד חברתה, ומחרוזת אחרי מחרוזת נמתחת, שורה למטה משורה…

החשו, ילדים, יד לפה! הסבא מסַים ספר זכרונותיו! כותב הוא את הפרקים האחרונים של ספרו “חיי שלמה”…

ועיני האמן הישיש מחודדות ומצומצמות משהיו, ומצחו המהודר וגבה הזויות העמיק, הִרבה שרטוטיו וקמטיו; צופה הוא עתה ומרחקים ולמעמקים – מהלך שבעים שנה לאחוריו…

עולם מלא חיי דור שלם של אבות וזקנים, עומד להגנז בצרופי אותיות הללו. חיי שלמה – חיי דור ישראל הם. כאן יש לחוס על כל תג ותג. כאן יקר מפז כל קוצו של יוד.

ומי כמוהו יודע “מלאכת שמים” של סופר מה היא? ומי כמוהו מרגיש מה היא אחריותם של צירופי אותיות? ומי מבין כמוהו פירושו של “אלמלי אתה מחַסר או מיַתר אות אחת אתה מחריב את העולם?”

הסו! הנה הוא עוצם את עיניו ומטה אזנו. האין הוא שומע את הקולות הרחוקים של הדורות ההם? האין אפו הרועד מריח עתה את אוירו של אותו העולם?

כן. מי שמצַיר את החיים כמוהו – עליו להתלבש שוב באותם החיים, עליו לשוב ולחיות אותם שנית מבראשית, לקבוע את דירתו בהם, להיכנס בעבים ובעמקם, להיבלע בהם ברמ“ח אבריו ושס”ה גידיו – – –

ואם לא קראתם עוד את הפרשיות האחרונות, שהוסיף הסבא בימים האחרונים בספרו “חיי שלמה” – לא ידעתם אפוא מה רוח האדם ומה כחה, לא ראיתם אפוא את הפלא של בחרות בתוך זקנה, של גבורת עלומים ב“שנות גבורה”.

כן ישלח אלון חסון, עתיק ימים וכבד ענפים, שרש חדש אל מעמקי האדמה ומצא שם מתחתיו מעין חדש למחיתו, ורטבו עורקי בדיו, וכל רהטי גזעו לְשַד ירויון. לעת אביב – והנה זלזלים רעננים, זלזלים ירוקים ורכי עלים, הציצו פתאם לאור שמש מבין אפלת צמרתו.

לא לחנם תמצא העין הבוחנת בשיבת הכסף של ראש הסבא בתוך הלובן הנוטה לתכלת, עוד הרבה חוטי שער שחורים.

השארית הם לעלומים שעברו ואינם, או ראשית ציצי נעורים חדשים הם? – – –

ושוב יושב לו “סופר האומה” לפני שלחנו וראשו המעוטר שיבת כסף כפוף משהיה על-גבי חצי הגיליון הרבוע; העינים מחודדות ומצומצמות לו משהיו, ומצחו המהודר וגבה הזויות העמיק הרבה את שרטוטיו וקמטיו הדקים…

החשו, פרחחים! הארז משלח שרשים חדשים במעמקים, הארז נוקב ויורד עד התהום.

הסו, אסור לבלבל!… הסבא מסַים את ספר הזכרונות.

בחשאי נצמצם עצמנו ונשב בקרן-זוית ולבנו תפלה בלחש:

יהי רצון שצמדָים לבנים אלה: ראש השיבה וחצי הגליון שלפניו, יהיו מבהיקים יחד ממקומם, מעל זה השלחן, עוד ימים רבים, רבים; יהי רצון שהכסא, כסא הסבא, לא יתפנה מבעליו עוד שנים ארוכות, ארוכות; ויהי רצון שעט המופת החורז מרגליות לא במהרה ישמט מבין האצבעות.

ספר הזכרונות, ספר “חיי שלמה”, צריך להכתב עד גמירא, עד האות האחרונה.

חלילה וחלילה. אל נא יחסר תג אחד, אל נא יאבד קוצו של יו"ד!