א    🔗

בתוך אחת משיחותיו במשתה יובלו הגדול של הסבא, למלאות לו שבעים וחמש שנים, אמר הסבא מעין זה:

“חג היובל הוא חג ה’סיום‘, ואתם הלא ידעתם כי ב’שמחת תורה’, חג סיום התורה, מסמיכים פתיחה לחתימה. גומרים ‘לעיני כל ישראל’ ופותחים מיד ‘בראשית ברא’. הסוף נעוץ בתחלה, ותיכף לחתן-תורה – חתן-בראשית”.

והוסיף:

“עשיתם לי יובל ואמרתם כי קראתם לי דרור – טעיתם! לא אצא חפשי, במתים חפשי – אמר הכתוב, ואני עודני חפץ חיים. ברכוני לחיים ארוכים. עוד העבודה רבה עלי. היום קראתם אותי ל’חתן-תורה‘, ומחר אני קרוא ל’חתן-בראשית’. עלי להתחיל מבראשית”.

וכך היה. כעבור ימי הרעש של היובל – והנה הסבא מחובר שוב לשלחן עבודתו. ראשו המעוטר כסף ותכלת משזר כפוף שוב על גליון של ניר רבוע. העינים הקטנות והמחודדות מצטמצמות כדרכן תחת המשקפים צמצום של עיון וצְפִיה פנימית עד שהן נראות כשתי קרני חגבים והיד חורזת כמשפטה אותיות דקות ונקיות – מרגליות שחורות. רבות מחשבות בלב הסבא. אומר הוא לכתוב סדרה שלמה של ציורים קטנים על חיי הבית בישראל. מתחלה – ציורי חגים ומועדים ואחרי-כן – שאר עניני הֲוָי. לפי-שעה יצא ראשונה הציור הקטן והנחמד “ליום השבת” ובראשו אות א, לאמר: ציור ראשון. אחריו יבוא, אם ירצה השם גם השני – לפסח, השלישי – לשבועות, וכן לכל חגי ישראל ומועדיו. שאר הציורים אמנם לא נכתבו, אבל תחת זה הוסיף כמה פרשיות נפלאות לספרו הגדול, שלתשלומו לא זכינו עד היום – הוא ספרו “בימים ההם”. בינתים הוציא מתחת ידו גם שתי מרגליות ספרותיות חדשות בשם הכולל “מספר הזכרונות”, שני בני זקונים, שבצבעיהם הרעננים, בצמצומם האמנותי ובעוזם הפנימי, והעיקר, בנעימה החדשה שבהם – עלו גם על כמה מיצירותיו הקודמות ליובלו. מין חדות יצירה, כמעט עוז נעורים, היה מפעפע מכל שורה ושורה. הנשר הישיר כאלו התחדש פתאם. ורוח חדשה, רוח עוז וגבורת עלומים, צלחה עליו, והיא שאצלה מרעננותה ומצהלתה גם על יצירי כפיו אלה. קראנו, ראינו את הפלא והשתוממנו. איש אשר כזה – אמרנו – לא ידע זקנה ואפיסות כח עד יום אחרון. איש אשר כזה נוב ינוב בשיבתו עוד שנים רבות.

ואמנם הזקנה כמעט לא שלטה בו. טעמו לא פג והדר מראהו לא נמר. זאת קומתו – תומר מקשה כשהיתה, ראשו נשוא למעלה כמשפטו; רוחות צוהלת, דעתו צלולה ופיו כעטו מפיק תמיד מרגליות. ידידיו המעטים הקרובים אליו, מבאי ביתו בימי שבת ומועד – לא שבעה אזנם גם עתה משמוע שיחת מנדלי בשבת – תענוג גמור. לא היה דבר מהויות העולם ומעניני הצבור הישראלי ומדברי הספרות בשתי לשונותינו אשר נעלמו מעינו החדה ואשר נמלטו ממשפטו וחַוַת דעתו לזכות ולחובה. ראשו ולבו – גם עתה היו קן מלא מחשבות וחלומות ודמיונות ותכניות עבודה רחבות מאד לעתיד לבוא, כאלו שמונים השנים עמדו לא מאחוריו אלא מלפניו. ובערכו לעתים לפני מקורביו את מערכי לבבו הרבים על ה“עתיד לבוא” שלו – יש אשר השתאו איש אל רעהו דומם: הבאמת ובתמים יחלום הישיש את אשר יחלום או כי ערום יערים לשר הזקנה?

ובחגי “היובלות הקטנים” אשר חגוֹנו בביתו שנה שנה ביום הולדתו – אחרי יובלו הגדול – ראינוהו שוב ברוממות רוחו המיוחדת ובחדותו היתרה שהיו תוקפות אותו בשעות אלו ומזריחות עליו אור חדש. הדור בלבושו ובקומתו, כלו חוגג ומזורז וצוהל וכלו חביב ונעים, היה עומד או מתהלך בתוך מסבת נכדיו ומעריציו הרבים, המתרפקים עליו באהבה, ומראהו כארי שבחבורה וגם – כצעיר שבחבורה. תנועותיו היו קלות, שיחתו שנונה שבעתים ורוחו כנחל שוטף. מהיר היה לשמוע ולענות ולבדח ולפטפט ולהצהיל פנים לקראת כל אורח חדש ולפזר חלקות ודברי חן באזני “המין היפה” ולהתחטא לפניהן כ“בן יחיד” ולהשיב לאיש ואשה כברכתם.

וכשברכוֹ אחד מן המסובים על הכוס במטבע הקבוע:

“לחיים, זקני, יאריך אלהים ימיך עד מאה ועשרים שנה…”

הפסיק הסבא את המברך בתנועת יד מהירה ומתוך תרעומת קלה ונעימה, שהיה בה גם הרבה מכובד-ראש:

“בסך-הכל? אי! סכום זה במלואו הרי הקדוש-ברוך-הוא חייב לתת לי. בדין הוא חייב. שטר-חוב לי עליו. לא אוַתר אף כמלוא רגע. ועל השאר עוד אשא ואתן עמו. הוא ישמעני. בטוח אני בדבר!”

ואנחנו ראינו בעליל כי אכן לא דבר ריק בפיו. אכן בטוח הוא. וגם אנחנו בטחנו עמו. האיש כמוהו יזקן?

בימי החרף יש אמנם אשר ראינוהו והנה נבֹל נבל מעט ורוחו כהתה. ואולם בקיץ, בהריחו שדה, שב ויפרח ויהי איתן ורענן כשהיה. שעות תמימות היה מטַיל בשדות הפרבר אשר על שפת הים, מקום נוהו בקיץ, והוא ישר קומה ותלוי ראש ונהדר בכבוד כאחד משועי יהודה, ומקלו העבה, בן-לויתו התמידי, בידו. אם זר אתה לסבא – לך מנגד לו בשעה זו ואל תבַלע את קדשיו. אך אם קרוב אתה לו ונאמן עליו – טפלהו לימינו, כאשר אהב – אזנו השמאלית כבדה מעט – ולך אחריו. השעה הזאת שעת רצון ורחמים ושפע רוח-הקדש היא לו. לבו – לב ילד רך ותמים וחנון ומפויס. פתוח הוא עתה מארבע רוחותיו כביתו של אברהם אבינו – וכלו מדת החסד. פי הסבא מדבר מאליו, ושיחתו זולפת רכה ותמה וחשאית, וכלה אמונת רוח ואור נשמה. ועל מה לא ידבר הסבא בשעות אלה? על העץ ועל השבלת ועל נץ החלב. על השרקרק ועל היתוש, על אבן החצץ ועל גרגר החול, על נעוריו ועל גלגולי מאורעותיו הנפלאים, על בריות משונות ועל פגעי בני-אדם, על הכפר ועל הכרך, על ליטא ועל וואלין, על הקדמונים ועל האחרונים – בכלם לנה רוחו מאז וכלם מעינות חיים לשיחתו. והדברים דברים כהויָתם, נאמנים ופשוטים, וכלם מלאים עסיס חיים וטעם זקנים וחכמת אדם. פתאם והנה גם פלפלא חריפתא או משל נפלא או עויה פלַסטית. הדבור מתממש לעיניך. ביד יתָּפש! ואתה ההולך בצדו, אל נא תּפל דבר ארצה. עשה אזנך כאפרכסת – ושמע.

בימי תגבּרת הרוח האלה נתן הזקן את לבו לתקן גם את “חטאת נעוריו”. השב השיב את ידו על כמה מיצירי כפיו הראשונים להגיהם ולתקנם. כן חדש את פני “האבות והבנים”¹ מתחלתם ועד סופם, וכן אמר לעשות גם ליתר מאמריו ודבריו המפוזרים בכתבי-עתים וספרים ולא נתכנסו לכרך אחד במהדורת כל כתביו עד היום. ידו היתה נטויה גם לשנות את פּני ספרו הגדול “תולדות הטבע” ולעשותו כבריה חדשה. במחשבתו זאת שגה מאד מאד וכבר נגדש לבצעה ויכתוב את מבוא הספר בצורה חדשה ובסגנון חדש – מיסודה של לשון המשנה – סגנון נפלא בצמצומו ובהסברתו, אשר בלי ספק יעמוד לנס ויהי למופת לכל הבאים אחריו לכתוב עברית דברי מדע וחכמה לעם. דרך-אגב לא בז גם לקטנות מאלה וזמן-מה נצטרף לזמון בתרגום “ספורי המקרא” לשפת יהודית המדוברת².

וככה עברו לו השנים הראשונות אחרי היובל, נפתּל נפתל הזקן עם שר הזקנה ועין בעין ראינו כי יכול לו…

 

ב    🔗

ואולם גם חסן רוח כזה של הסבא לא לעולם. הזקנה עשתה את שלה. אחרי ימי ה“גבורות” ותוספת הכח הגיעו “הימים אשר אין בהם חפץ”. הדבר נפל במוצאי שנת השבעים ותשע שלו, לפי חשבון שנותיו המוסכם³, בתחלת החרף. בקיץ שלפני זה לא יצא מאונס לנוה-קיץ ולא ראה שדה, והדבר הזה דכא רוחו וימררהו לא מעט. בהגיע החרף נבל כפלים ויהי נוח להפגע מכל רוח מצויה. ימים רבים ענה את נפשו החוך – מין אכּסָמָה שבאה, לדברי הרופא, מחמת זקנה. ובאחד מימי אותו החרף נפגע בצנה ונפל למשכב. מקצת מידידיו, שחרדו אל ביתו לבקרו, מצאוהו מוטל במטה מכוסה בשמיכות ובגדים ובראשו הירמולקה, ומראהו כתינוק חלש ואין אונים. כל אותו הזמן היה מצפצף ושונה, ובקול רפה מאד, ממש כתינוק חולה, על מלת קריאה רק אחת:

“אמא! אוי אמא!”

מבקריו ישבו והחשו, כמצות הרופא עליהם. וגם הסבא החריש, מאין כח. אחרי ימים מעטים, כרפות מחלתו מעליו, אמר לשואלים בשלומו בדברים האלה:

“הקדוש-ברוך-הוא לא יעזוב ולא יטוש את מנדלי שלו. הוא יקימני ואחיה לפניו. בימי חליי נגלה אלי בעצמו וכבודו ופה אל פה דברתי עמו, בלי מחיצה, כבן לפני אביו. הגדתי לו את כל לבי. ואני יודע כי ישמעני. בטוח אני כי לא יסיר את חסדו מעמי. הוא הלא ידע את לבי”.

ושוב אמר:

“מחלת הנפש והרוח קודמת למחלת הגוף. זו האב וזו התולדה. ואין אֵבר לוקה בגוף אלא אם כן לקה תחלה מקום מכוון לו בנשמה. נרפאה הנשמה – מיד נרפא הגוף”.

ועוד אמר:

“כל בתי הסמים והרפואות שבעולם מה הם כנגד בית הסמים הקטן והיחידי שיש לי בביתי ועל שלחני. סמי תרופה יש בו לכל תחלואי עולם ונגעי בני-אדם. אינכם יודעים מה הוא? – ספר התהלים! זה הספר הקטן של דוד המלך! לאפתיקון קטן זה נכנסתי – ויצאתי בריא ושלם. כמה גדול כחו של אפתיקון קטן זה!”

הזכירו לפניו את חג יום הולדתו הקרוב, את יובל ה“גבורות” במלאות לו שמונים שנה. אחד צרף לזה ברכת בטחון, שבודאי נזכה לראותו בחג ההוא יושב כמשפטו בריא ושלם אל שלחן הסעודה במסבת ידידיו ו“נכדיו”. פני הזקן אורו אור גדול ובנענעו בראשו נענוע של רצון והסכמה גמורה ענה על הברכה בכל כחו:

“אמן ואמן. כן יעשה ה'. ובודאי כן יעשה. אם ירצה השם! פֶּסיניו (שם הסבתא), הכיני סעודה גדולה!”

ואלהים כן עשה. ימים מועטים לפני יום ההולדת ירד מנדלי מן המטה. ליל ההולדת הוחג הפעם בחדוה יתרה. נאספו כל ה“נכדים” ובתוכם גם פנים חדשות: סופרים פליטי מלחמה – פרישמן, ספקטור ועוד. גם הד“ר ביחובסקי, רופא הצבא במחנה, נזדמן ובא לשם הדור במַדיו ובחרבו על ירכו. השמחה במעון הסבא היתה רבה. וכי קלה היא זו? לולא שעת החירום, הלא היו חוגגים את היום הזה בכל תפוצות ישראל. וגם התכונה במעון הסבא רבה היתה: בעלת החשבון הגדולה, הסבתא שתחיה, פתחה בלילה ההוא את כל מאבוסיה ותערוך לפני האורחים שלחן מלא מעדנים – מאשר הביאו האורחים בידם שי לחתן הערב. גם שתי פשטידות הביאו! ומי? – כמובן, ספקטור! שתי פשטידות תמימות! ההפתעה עשתה רושם ורוח המסובים התרומם עד למדרגה עליונה. אכלו, שתו, והעיקר – נאמו נאומים של ברכה. כל אחד הטיל לצרור החיים של הסבא תוספת שנים ביד רחבה. הסבא קבל, כמובן, את ברכות השנים בנחת רוח גדולה ובפנים מאירות, ואולם גבורת רוחו וקלותו עזבוהו בלילה ההוא. גם צהלתו לא היתה שלמה. אדרבה, נִכרו בו סימני עיפות וכשלון רוח מרובה וגם מאמציו היתרים לכסות עליהם לא עלו בידו. נאום תשובתו ארך יותר מדי ודבריו לעו. באמצע נסתבך באיזה משל על דבר מעשה המרמה של לבן הארמי, שכידוע, הכניס בלילה ליעקב אבינו בוגרת מכוערת ותרוטת עינים תחת נערה צעירה ונחמדה שעיניה יפות. ה”נמשל" היה מובן מאליו למקצת מן המסובים מ“יודעי חן”, וכל-שכן ל“נמשל” עצמו, הוא סופר חשוב, אחד מן המסובים, שנפגע כבודו בדברי הזקן פגיעה עזה. ואולם יתר האורחים לא הבינו מן ה“רמז” מאומה ויצאו ידי חובת שמיעה והנאה ב“פשט”. האינצידנט אמנם נגמר בשלום ובנשיקות גומלין בין ה“מושל” ובין ה“נמשל”, אבל רושם קשה נשאר. רוח המסובים ירד פתאם עשר מעלות אחורנית, ורבים מהם נשמטו ויצאו מן הבית ואזניהם מקוטפות. “האמנם השקיעה החלה?” – שאל הלב בחרדה.

 

ג    🔗

אכן השקיעה החלה. מנדלי ירד מן המטה, אך לאיתנו הראשון לא שב. גם עוז פניו וגבורת רוחו לא שבו אליו. הזקנה נצחה ומנדלי נכנע כמעט. כבדו ידי הזקן מהאבק עוד – ויבֹּל. לא בפתע היה הדבר, כי מעט-מעט, אך נבול נבל הזקן ולפרוח לא יסף עוד. לכאורה, הוא מנדלי – ולא הוא. רק עין הזר לא הבחינה בין זה שלעבר לזה של עכשו. ההבדל היה מרובה. לא פחות מזה שבין התאנה הדשנה ובין הגרוגרת, או בין האתרוג של ימי החג ובין שלאחר החג. נִטל עוקצו ופגה חריפותו. סערת הרוח לא פקדתהו ולבבו לא הָרתּח עוד. שקט בדמו ודממה נפשו. מכל חמודותיו עוד נשארו לו עטרת כספו הצחורה ונקיון בשרו הנפלא, ושני אלה עשו רושם של זקנה בטהרה מיוחדת במינה. ואולם הדר קומה נטל ממנו. הזקן נצטמק ויקטן, ובבואי אליו בשבת אחת עם חברי לבקרו העירני זה:

“השמת לב אל מנדלי? הוא נתנמך!”

אכן אמת בפיו. מנדלי נתנמך. דמותו כאלו נתמעטה פתאם וקומתו כאלו נגרעה. גויתו המיושרת וקלת-הבשר לא ידעה גם עתה שחוח, אבל שפוֹל שפלה למראה, כאלו נתקצרה שטפח. שיחתו אף היא לא ערבה עוד ויש אשר היתה משא. נטל ממנה חצי טעמה. לשדה חרב ולחה נס. כח אין בה. הדבורים נושרים מאליהם כפרי נובל מן השפה ולחוץ והתעוררות הרוח אין עמם. הרוח נחה ודוממת. גם עתה הוא מרבה שיחה, ועל הכל, אבל רק בכח ההרגל, כבלי חמדה. העינים לא הודלקו מתוך כך ונפשו לא התלהטה. השחוק, אותו השחוק המנדלאי, עתים ילדותי ועתים מפיסתּוֹפלי, חדל מלחלחל ומלבקבק עוד בגרונו. תנועותיו רפו וכבדו ושרטוטי פרצופו, החי ומפרכס תמיד, כאלו נקרשו. גם המאורעות הגדולים לא הלהיבוהו ולא זעזעוהו. טיוליו הארוכים – אלה הטיולים, תאות נפשו מאז וגדָל תענוגיו – גם הם מעטו. ואם יש אשר תשאהו רוח פתאם ותוציאהו מן הבית לטיל – ושב מהרה עיף ויגע מאד. ויש אשר תבא גם השכחה, בת הזקנה, לתעתע בו ולנתק עליו רגע אחד באמצע שיחתו את חוט מחשבותיו. אמנם גם בימי איתנו לא הישירה שיחתו לכת ולא היטיבה צעד ב“דרך המלך”, כי בחרה לה תמיד עקלקלות ועקיפים ותבוא בקפיצות ובקפנדריות ובגלגול דברים, מענין לענין וממשל למשל, ואולם מימיו לא נסתבך בתוך הלַבּירינתּ של עצמו. כח זכרונו העצום ופקחות דעתו עמדו לו תמיד ויצא מן הבוכה בשלום. לא כן עתה. באמצע השיחה יש אשר נתבלבל פתאם ועמד. נסתם איזה צנור במחו! אז יניח הזקן את אצבעו על מצחו המתקמט ויאמר בלשון חכמה שלו בשפה המדוברת:

“די קרעה געהט” (שפעת הגלידים הולכת ובאה).

הוא אומר והוא מפרש על-פי דרכו: “הראיתם הפשרת הקרח בנהר? גלידים רבים, גדולים עם קטנים, שפעות שפעות, צפים ובאים, צפים ובאים, עד שהם נערמים ונדחקים יחד במקום צר בנהר – וסותמים פיו. כך – מסיים הזקן – הוא שטף מחשבותי וזכרונותי בשעה זו. באים הם עלי ממרחק בשפע רב, חיל גדול מאד, ואיש את אחיו ידחקון – והצנור מסתתם!”

כך יאמר הזקן ומצחו מתקמט עוד יותר, כמתעצם לתפש את החוט. והשומע ישמע את המשל הנאה וישחק. אבל גם המשל הנאה לא יוציא עוד מלבו את החשד המעציב לאמור:

אכן זקן זקן ר' מנדלי…

 

ד    🔗

מן העת ההיא ומעלה כמעט שלא עסק עוד הסבא בעבודה ספרותית, וכל-שכן בעבודה של יצירה. כחו תש ולצמצם מחשבותיו לא יכול. גם נאות השדה ושפת הים, אשר עשה בהן כל ימי הקיץ הבא ושחִזקו את גוו מעט, לא הרבו לחדש רוחו. הטפות המעטות של לחלוחית שנשארו עוד בקרקע מעיָנו – בצבצו ועלו מעתה בדברי שיחתו המרובים ובדברי חלומותיו. חלומותיו הבהירים של ר' מנדלי נפלאו גם מאז, ופרק שירה בפני עצמו הם. על-פי רוב נפקד בהם בתקופות הפסקה, מתוך עצלות, בהאריך לו ימי הבטלה מעבודה ספרותית, ובעיני הסבא היו תמיד כסימני “עִבור והריון” לרוחו לפני “לידה” חדשה. עתה בהגיע לו ימי שבתון ארוך ומוחלט תכפו עליו חלומותיו ביותר ויוצא בהם את שארית רוחו. בבהירותם העזה ובפרשת פרטיהם יש שנדמו כחזיונות בהקיץ ונחרתו בזכרון השומע לארך ימים. עוד היום כחדש בעיני המראה הנפלא של שקיעת החמה בערב שבת הראשון לבריאה בגן-עדן, שראה הזקן בחזיון לילה וממחרת היום פרשהו לפני בכל פרטיו ותגיו ובזיו אורו ואוירו המיוחד, החלומי. וכהרצותו לעתים דבר מזכרונותיו יש אשר אצל גם עליו מרוח החלום ומזיוו ויהי בעינינו כחולם בהקיץ.

גם משאר דברי שיחותיו יש אשר בצבצו לפרקים “טיפות” מנדלאיות: דבור נאה, המצאה מחוכמת, קפיצת רעיון משונה, ציור נחמד – אבל אלה באו, כאמור, טפין-טפין, ומן התמצית האחרונה. מכוסו הרויה והתוססת לא השקה עוד איש. כבר נפלה מידו הרועדת, והצמאים לה שבו בנפש ריקה. הקרנים האחרונות והבודדות של שמש רוחו השוקעת בקעו להן דרך בעד הבקיעים הצרים של ערפלי הזקנה בכבדות רבה, ובהגיען אלינו והנה הן רפות, מצוננות. ויש אשר כל שיחתו באה עתה כחלום, ברוב ענין וברוב דברים; ומבלי הבחן בין האפשר והנמנע, עוד חזה לו הישיש הכבד בשנים עתידות של עבודה ספרותית עצומה, רבת פנים ורבת טרח במסבה דמיונית של תלמידי-חכמים וחברים מקשיבים לקולו, שישבו בפרבר מיוחד, מעין “יבנה” או “לשכת הגזית”, העתיד להתכונן ולהבנות על ידו על-פי תכנית מיוחדת, “לשמו ולשמה”, על אחד ההרים במגרשי אודיסה, או אפשר גם – במושבה ארצישראלית. אל המקום ההוא, אל בית-מדרשו הגדול של מנדלי, יאספו עוד הפּעם, מאשר הם שם, כל “חסידיו” אהובי נפשו מאז, רעיו ותלמידיו: אחד-העם, דובנוב, בן-עמי, ועוד, ובשבתם שבת אחים יחד יחדשו ימיהם כקדם, ויותר מקדם: מהם תצא תורה וחכמה והוראה לכל תפוצות ישראל… החלום המוזר הזה, שתחילת אריגתו חלה בימים אלה, נתקע במחו כמסמר ויהי לו מעט-מעט לשגיון רוח, לאידיאה-פיקס. החזק החזיק בו הזקן בשתי ידיו, בשארית כח דמיונו, ועד יומו האחרון. כל “כלי הגיון” לא צלח עליו. ועל כן בבוא אליו בימים ההם, בימי כשלון גוו המוחלט ובשעת בין-השמשות לרוחו, איזה מין בריה ב“עצה טובה”, לבנות לבא “קרן פנה” מיוחדת בעזרת ישראל – מצא אותו בר-נש אזנים קשובות. ואולם מעריציו הנאמנים של הסבא, אלה אשר חרדו באמת ובתמים לשמו ולכבודו, שמוע שמעו את דברי החלום – ויהיו כמחשים. לגנוב את לבב הישיש לא העיזו, אבל גם להשבית כליל את חזון שעשועיו האחרון לא מלאם לבבם – כי על כן אחרון הוא.

 

ה    🔗

בימים ההם החל מנדלי לבקש קרבת אלהים. אל הדתיות נטה בלבבו גם מאז ואלהי ישראל, אלהי משה והנביאים והתפלות והאגדה – היה אלהי חייו ומעוז רוחו בכל עת, ואולם עתה הוסיף אמץ באמונתו ויקרב את ראשו השׂב תחת מחסה כנפי אלהים. שם שמים נעשה שגור על פיו וספרי הקדש היו ראש מעיָניו, וישנה ויעמק בהם. ויש אשר הוסיף זהירות גם במצוות המעשה, ויותר – באלה התלויות בשבת ומועד. השנוי היה, כנראה, פרי איזו החלטה שבלב בימי המחלה, מעין הרהור תשובה, ואולי על זה רמז אז בדבריו, שהזכרתי למעלה, על-דבר שיחתו את אלהים. על-כל-פנים, השנוי הזה נִכר בו מאותם הימים ואילך, ואחר-כך, אחרי היות בו יד, נטיתו אל הדתיות עוד הלכה וגברה. הוא החל להזהר בתפלה, בנטילת-ידים ובברכת המזון. ויש אשר מצאוהו בבקר והנה הוא יושב על הכסא, הירמולקא בראשו וה“סדור” בידיו, ושפתיו מלחשות תפלה וברכה.

רק על ענין אחד נזהר הסבא מהרבות שיחה בשנותיו האחרונות – על המות. כשבא ענין דק זה לידו פּטָרוֹ בשתים שלש מלים וקפץ מיד לענין אחר. לא רצה לשהות הרבה במחיצתו של זה. כך פטר בקצור את השמועה על מות פרץ וכך – אפילו על מות שלום-עליכם. כנראה אף זאת היתה לו אחת מן ההערמות כנגד הזקנה. מלוָיה של חובה – כגון אם מת אחד מן החבורה – לא נשתמט בכל-זאת, אבל גם אז הערים קצת. הולך היה בתוך המלוים בקומה זקופה ובאמץ רוח, ומראהו כאיש שָלֵו שָלֵו. עושה הוא את חובתו ולא יותר. שום שיכות אחרת לאותו ענין אין לו. כן לוה את מטתו של לילינבלום, וכן את של לוינסקי, עליהם השלום, וכן את של אחרים. שהרי באמת, בני-אדם סתם נוהגים למות בין ששים לשבעים. ואחד שמת מן החבורה הזו, מבני גיל המות – תדאג כל החבורה. אבל המנדלים, בני השמונים והתשעים, הרי אינם בכלל החבורה. הם הלא כבר דלגו על המפתן וממילא יצאו מידי אחריות. ואף-על-פי-כן טוב לקצר בשיחה על ענין כזה. סחור סחור… כך, בקירוב, היה פירושו של יחס מנדלי בשנים האחרונות לשמועות התכופות על-דבר מותם של כמה אנשים חביבים עליו. נאנח אנחה קצרה – והסח-הדעת. ורק באותו הקיץ שלאחרי שנת השמונים שמעתי מפיו על המות רעיון שלם. השעה היתה שעת בין-הערבים עם חשכה בנוה קיצו. הזקן יצא ללוות קצת חבורה קטנה של אורחיו, שבאו לראות שלומו. ההליכה היתרה עוד קשתה עליו, אבל רוחו היתה טובה ונוחה ורכה כרוח אותו בין-הערבים ועלטתו המתוקה, ועל כן גם שיחתו ערבה מאד בשעה זו והוא עצמו נמשך אחריה, ויתחזק ולא מהר לשוב. מדבר היה בנחת, כמעט בחשאי, ובאמונת לב רבה ⁴ מאד. בתוך יתר הדברים הביע גם רעיון זה:

המות אינו באמת אלא לידה חדשה, לידה הפוכה. ובשעה שאדם יוצא מן העולם-הזה – הוא נולד בעולם-הבא. ובודאי יש שם מי שעומד על המשמר ומצפה בחרדת גיל לרגע הלידה. ובאותו הרגע, שהנפטר נדחק ועובר בשלום את הפתח הצר של המות – ודאי יש שם בעולם-הבא מי שמקבל את פניו ומכריז בתרועת גיל: מזל טוב! ילד יֻלד לנו! בן נִתן לנו! – והשמחה רבה בפמליא של מעלה. על כן יאמר המשל: “זקן דומה לילד”. כל מה שהאדם מזקין הוא חוזר קמעא-קמעא לאחוריו – לילדותו. שכלו מתמעט, דמיונו מתגבר, כח דבורו הולך ונפגם, עד שברגע האחרון הדבור מסתלק לגמרי והאדם חוזר למה שהיה ברגע הראשון. יציאתו כביאתו ממש. בא בלידה ויוצא בלידה.

ככה שוחח הזקן בלאט ובאמונת רוח עמוקה מאד, ועלטת הערב חופפה עליו ועל דבריו ועל עטרת שיבתו הלבנה ותאצל עליהם חסד ורחמים נעלמים. מחרישים ונפעמים הלכנו מסביב לו ולא פללנו כי עוד אחת מעט והיתה יד בכלי היקר והעתיק הזה ונשבר לשנים ומרפא לא יהי לו עוד.

ואשר לא פללנו בקיץ ההוא בא בחרף שלאחריו. יד היתה במנדלי ותובש את חצי בשרו. ביד הרופאים עלתה אמנם להורידו מן המטה ולהעמידו על רגליו וגם להוציאהו אל השדה שני קיצים, ואולם שר הזקנה כבר בצע את מעשהו: הכלי היקר והעתיק נשבר וארוכה לא עלתה לו עוד.

אודיסה, א' חנוכה התרע"ח, במלאת שנה למות מנדלי.