_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

המנוח  לוינסקי

ח"נ ביאליק

לתוכן הענינים

 

     עוד מעט והמציאות האכזריה,  ההדיוטית,  תרגיל את אזן הקורא הזר גם לזווג משונה של מלים כאלה:   "המנוח לוינסקי".   

     אנו חבריו הקרובים של לוינסקי,  לא נתרגל לזה עוד זמן רב.   האזן נכוית בכל שעה והמח אינו הולם:  האיך?  לוינסקי    והמנוח! 

     הוא"  רחב הכתפים ואיש המדות,  כבד הגוף וקל השיחה;   הוא,  הילד הגדול,  התמים בפקחותו,  עם השחוק הענוג שבפתח שפתיו,  עם סבר פניו היפות ועם החן והחסד שבעיניו הטובות והלֵאות קצת;  אותו הגברתן,  גבר החמודות,  מתוּן התנועה,  שהלוכו בנחת ודעתו פזורה עליו קצת וגבו כפוף קמעא,  כאילו איזה עול סמוי מן העין נעים למשא נתון עליו!   אותו לוינסקי,  ה"מחותן בכל החתונות"  והמצוי לנו בכל החברות ובכל הקונגרסים ובכל הועידות ובכל עתון וירחון    ובכלל,  בכל מקום שיש שם פרכוס כל-שהוא של  "דופק"  היהדות;  הוא לוינסקי,  התובע והנתבע התמידי,  העושה ומעשה תדיר וידו באמצע כל המעשים;  הוא שהיה מוליך ומביא לנו בכל שנה חבילי-חבילות של  "פריסות-שלום"  נעימות,  מעיר לעיר ומחבורה לחבורה ומקבוץ לקבוץ,  ובא אצלנו בכל חודש ב "מחשבות ומעשים"  שלו ובכל ערב יום-טוב ב "מעט פילוסופיה"  שלו;  הוא שהיה חי ופועל פי שבעה מכלנו    והכל בדרך-אגב,  וכותב פי שבעה מכלנו,    והכל כלאחר יד;  הוא,  הנחמד והחביב והקרוב ללב כל אחד מאתנו בכל עת ובכל מקום    הוא,  אותו לוינסקי,  נעשה פתאם  ל "מנוח".   

     ואולם הדבר הנורא,  הדבר המוזר הזה כבר נעשה    ולפתע פתאם,  מבלי אשר פלל לו איש.   לוינסקי איננו.   לא נשאר בלתי-אם מקומו הפנוי,  חלל ריק.   עתה הנה ה "שבחים"  באים.   עלינו לשבח. 

     אם יש מי שהשבחים וההספדים ישככו צערו    אשריו.   אני לא להספיד ולא לשבח הייתי רוצה,  אלא לספר מקצת מאשר ידעתי על לוינסקי ועל דרכיו מיום הכירי אותו ועד יומו האחרון.   

     את לוינסקי שבכתב,  לכל כנוייו הספרותיים,  ידעתי זה כעשרים שנה ועוד.   תחלתו בספרות חלה כמעט בזמן אחד עם זו של  "אחד העם".   אנו,  פרחי משכילים בעת ההיא,  היינו שותים בצמא את דברי שניהם.   את  "אחד העם",  הרב המחמיר,  הערצנו,  ואת ר' קרוב,  הידיד המקיל,  אהבנו.   

     עם כל פיליטון חדש של לוינסקי (מרשמי מסע שלו) פרץ אל ה "אהל" שלנו מן החוץ גל חדש של אויר חי ומתנועע ונשבה עלינו רוח קלה וחפשית משיבת נפש.   ריח של חיי חוץ עוברים ושוטפים נדף משם ולא ריח של חיי ספרים.   הסגנון של לוינסקי אף הוא היה כחדש בעינינו,  ואף הוא נראה לנו כעין חי ומתנועע.   כך לא כתב בימים ההם שום סופר מבני עמנו.   בפעם הראשונה ראינו לפנינו סופר עברי איש החיים ומחובר אל החיים במשמעו הפשוט והנעים,  במשמעו היהודי של כנוי זה.   

     לפני עשר שנים באתי לדור באודיסא.   אבן שואבת היתה לי שם    "השלח החי" כלו כמו שהוא:  המאמר הראשי    אחד העם,  הפיליטון    לוינסקי,  והדברים שבינתים    שאר כל הסופרים האודיסאים.   

     ובעת ההיא הכרתי גם את לוינסקי שבעל-פה.

     פרטי פגישתנו הראשונה איני יכול להעלות על זכרוני בשום פנים.   אפשר ב"כרמל" מצאתיו,  ואפשר ברחוב,  ואפשר באספה זו ואפשר באחרת.   ואפשר בכל לאותם המקומות בבת-אחת.   ה "נפקא-מינה"  אינה גדולה.   אפשר גם שהתחלנו מיד מן הפגישה השניה.   לגבי אדם כלוינסקי אין זה מן הנמנעות.   הוא היה נעשה לחבר וידיד עוד משעה שלפני הפגישה הראשונה.   אתם אוהבים אותו בלא ראיה,  וכשאתם רואים אותו    אינו מתיַשן עליכם לעולם.   אחת ברי לי:  לא בביתו ראיתיו ראשונה.   בשתי השנים הראשונות לשבתי באודיסא לא ראו שערותי קורות ביתו אף פעם אחת.   מדוע?  אל תשאלו.   עיניו הטובות והלֵאות קצת בקשו רחמים:  אַל תשאלו.   

     וגם בביתו של אחד-העם,  באותם  "לילי השבתות" של כנוס,  לא היה לוינסקי מצוי ביותר.   הוא לא בא לשם אלא בשעת מאורע.   ולא משום שהיה פורש מן החבורה  (לוינסקי    ופרישה מן החבורה!)  אלא מטעם אחר.   היַצאני בימות החול נעשה ביתני בשבת וביום-טוב.  "רוצה אני להיות נקי לביתי יום אחד"    היה אומר.   לא היה נראה אלא בשעות התפלה בבית-הכנסת לציונים.   החלל במחיצתנו היה מתרוקן מלוינסקי כמה שעות ביום ומקום מרֻוָּח נתפנה בו.   הגוף הבריא,  גוש גדול של  "יהדות"  חביבה,  היה מוטל בשעות אלו במטה וספר עברי נושר מידו... 

     שעות שכיבה אלו היו מיוחדות לו למנוחה ולבדידות.   אבל ברגע שעבר לוינסקי את סף ביתו    מיד נעשה לנכסי צבור,  לדבר שהחזיקו בו רבים.   כתפים רחבות היו לו,  ואם באו אנשי חסד והעמיסו עליהן    יעמיסו!   להשיב פני איש    אין זו ממדותיו של לוינסקי.   רך מזג וטוב לב הוא יותר מדי.   ואולי אף היה מתרשל קצת לנענע בכתפיו ולפרוק כל-שהוא מן המשא.   בדיעבד אין סכנה!   רצונכם    העמיסו עוד,  "אין ברירה",  אני אשא ואני אסבול.   

     לב טוב ועין יפה    אלו הן בודאי ממדותיו העיקריות של לוינסקי.   הוא לא יכול לראות בצערו של אדם כשם שלא יכול לראות לו חובה.   עשר שנים ידעתיו    ומעולם לא שמעתי מפיו חצי דבור בגנות חברו.   בעלי עבירה אין בעולם כלל,  אבל יש בעלי חולשה.   זוהי כל פילוסופית המוסר שלו.   איש וחולשתו.  סוף-סוף כלנו  "בשר-ודם".   אבל כל אחד יש לו לפחות פרוטה אחת של טוב באוצרו.   הבה נא,  חביבי,  נצרף פרוטות אלה לחשבון גדול...

     היסורים,  "רואים אתם",  הללו הם בודאי ענין רע מאד,  ענין מכוער.   אדם בעל יסורים    ראוי לרחמים רבים.   קשה לעמוד ביסורים.   

     "כלל ישראל"  בודאי קודם ל"ר' ישראל",  אבל אין בכלל אלא מה שבפרט.   אין לזלזל אפוא ב"ר' ישראל",  וראוי לשקוד על תקנתו,  כי בשלומו לנו שלום.   מן היושר,  שיהא לב כל אחד מישראל טוב עליו תמיד,  ובטובו ייטב ממילא גם לנו ולכל ישראל.   

     "מהות היהדות"    יש בענין זה שבעה פנים לכאן ושבעה לכאן,  אבל באמת,  אין  "נפקא מינה" גדולה אלו ואלו דברי אלהים חיים וכל הפנים שוים.   העיקר הוא    האויר היהודי.   יש מקום לכל השיטות ולכל הפירושים    ובלבד שיהא הכל מוקף אויר יהודי.   ובכלל,  לא ה"קרן הקימת" וטיבה הוא העיקר,  אלא המחזור החי,  התנועה התמידית של אותה הקרן.   יפים וטובים החיים לא בתכנם המוגבל,  לא ב"מסמרותיהם הנטועים",  אלא בשטף מרוצתם התמידית,  החיונית,  הקלה.   השטף    הוא בעצמו הצורה העליונה של החיים והוא בעצמו יפה כחו לאַחֵד נפרדים ולמשכם בעל-כרחם למקום אחד.   העיקר,  שיהא הגלגל חוזר ואינו פוסק.   בינתים    יעָשו קולוניות בארץ-ישראל,  יבאו אחד-העמים,  הירצלים,  אוסישקינים,  תתפשט הלאומיות והציוניות,  יקראו קונגרסים,  יתיסדו כרמל,  מוריה,  עבריה,  וכו' וכו',  ובינתים    "ובא לציון גואל ונאמר אמן".   

     ובינתים הנה הגיעו ימי העליה לציוניות ולעבודה לאומית.   

     הקונגרס הרביעי,  החמישי,  הועד להלאמת הקהלה האודיסאית,  חברת החנוך,  חדרים מתוקנים וכו' וכו'.   העבודה הולכת ורותחת    וסוף סוף הותר הנדר!   דלתות ביתו של לוינסקי נפרצו אף הן,  "בעל הבית"  החביב  "נכבש" במבצרו.   מועדה לציונות,  לענין ספרותי,  צבורי,  חנוכי,  לצרכי "יבנה"    לכו לבית לוינסקי.   אולי סעודה קטנה לכבוד "אורח הגון"    בודאי אצל לוינסקי.   "יין כרמל"  הרי יש שם מן המוכן...   ואולי סעודה גדולה לכבוד חג או לשם מאורע    פשיטא  אצל לוינסקי.   וכדאי היה לראות את ה"נחת" ואת החבה ואת האור שזרחו מעל פניו הרחבים והגלויים של לוינסקי,  בשעה שהיה זה עומד ומשמש את אורחיו ומוזג להם בעין יפה כוס אחר כוס... 

     ובינתים נתיסדה על-פי התחלת שני חברי,  רבניצקי וש.  בן-ציון,  ושלי גם  "מוריה".   לוינסקי היה אחד מן המיסדים ושתוף העבודה קֵרבָנו ביותר.   אז למדתי לדעת את לוינסקי כמו שהוא,  על מעלותיו ועל "חולשותיו".   

     מדה אחת יתרה היתה בלוינסקי,  והיא ה"אב" לכל השאר, יסוד נפשו ושרשה.   לוינסקי,  זה הגוף הכבד והמרושל קצת רשול חביב,  היה בטבעו אחד מקלי החיים,  מעין פיליטון חי ומהלך.   ביהודים,  וכל-שכן בסופריהם,  אין מדה זו מצויה.   היהודי,  הסופר שלו,  הוא בטבעו בחזקת  "מאמר ראשי" לעולם.   מתקשה הוא בחייו וכבד בכל מעשיו.   מבקש הוא חשבונות רבים לפני מעשה ולאחר מעשה,  ואפילו באין גוף המעשה בינתים.   הראיה היתרה של הנולד מביאה לידי חכמה יתרה,  אבל בינתים היא מסרסת את הרצון.   יש חכמה אחרת,  עוֶּרֶת קצת ונכשתל לפעמים,  אבל פוריה לעולם.   ברם אין זו "חכמה" אלא מדה    מדת  "עין יפה" בחיים.   בעל מדה זו הוא עשיר בדעת,  רחב לב וקל חיים    מפני שמעינו ברוך.   הלוא אינו דק בפורתא     מפני שאין פרוטותיו מנויות.   לא פנקס החשבונות,  הדֶבּיט והקרֶדיט,  הם ה"אורים ותומים" שלו,  אלא עצת לבו ונדבת רוחו.   זוהי מדתם של אצילי נפש גמורים,  ולוינסקי,  בן העניים בעירה קטנה ליטאית,  היה אחד מהם.   שפע כח ושפע כשרון ושפע חיים נתן לו אלהים    והוא לא נהג בהם צרות עין.   אדרבה.   הוא בזבז אותם יותר מדי    ופעמים בלי שום חשבון כלל.   מפזר היה את כחו לשבעים דברים    והכל מתוך היסח-הדעת,  מתוך קורטוב של זלזול.   את החשבון שנא לוינסקי תכלית שנאה,  עד כדי "חולשה",  ומשתמט היה ממנו בכל התחבולות.   החשבון,  ראשית,  מעכב לפי שעה את השטף,  מעמיד את הגלגל החוזר;  ועוד,  החשבון מביא לידי בדיקה וחקירה,  לידי נקור וחטוט,  לידי דקדוקי עניות וכובד-ראש וקמיטת-מחצ ולידי דאגה    ולמי יש צורך בכל אלו?   דאגות יש גם בלא זה.   "כמה מגיע לך,  לדבריך    מאה רובל?  הרי לך לפי שעה מאה ועשרים...  עד לחשבון...  (וכאן מוציא לוינסקי בשתי אצבעות מתוך הכיס הקטן של אפודתו חבילה קמוטה של שטרות ומוסרה ליד הפשוטה).   החשבון     אחר החג.   עתה אין פנאי,  אין פנאי"... 

     כך נהג לוינסקי בעסקיו ובחייו הפרטיים,  כך בעסקי הצבור ובעבודה לאומית    וכך בעבודתו הספרותית.   אם יש בנו סופרים  "בחסד עליון",  לוינסקי בודאי אחד מהם.   כשרונו היה מטפטף מתוך כל עשר אצבעותיו בבת-אחת.   שמא תאמרו,  לוינסקי ידע מה זאת טכניקה ספרותית,  מה זאת לשון ומה זה סגנון    טעיתם!  איני יודע בין הסופרים העבריים מבני גילו ומינו אדם מחוסר  "ידיעה ובחירה"  בענינים אלו כמוהו.   כותב היה כמו שהמעין נובע.   הטכניקא היפה,  הסגנון המיוחד לו,  לשונו החיונית    באו אליו מאליהם,  באפס יד.   כשרונו המקורי גאָלוֹ מכל רע והושיט לו את כל החמודות האלה בקנה.   כי כשם שהיה לוינסקי מקלי החיים כך היה מקלי היצירה.   הוא לא ידע מה הם חבלי יצירה ומה זה עבוד ומה זה לטוש ומה הן העתקה והגהה.   ממלט היה את פרי רוחו בהסח-הדעת ובדרך-אגב, מתוך שתית חמין ומתוך שיחת חברים,  ובאמצע עסק,  ובלשכה של  "כרמל",  על-גבי שלחן הפנקסאות,  ועל-גבי שולי חבית הפוכה,  בתוך מהומת ערב פסח ובקרון הרכבת.   הכתיבה    כל רגע זמנה וכל אַמת מושב מקומה.   אפשר גם בין אגרת מסחר לחברתה ובין גברא לגברא ובין השמשות.   סוף-סוף,  כל הדברים האלה ביחד,  מהומת החיים,  שיחת הבריות והכתיבה    אינם אלא המשך של פיליטון ארוך אחד.   אפשר לכתוב גם ארבעה וחמשה דברים בבת-אחת:   שנים ושלשה בשביל ה"גוט מארגען",   אחד ל"השלח",  אחד ל"הד הזמן"  ואחד ל"הצפירה" המתחדשת.   כלום אפשר להשיב פני אחד מהם?   "רוח הקדש"    ודאי אי-אפשר בלא דבר זה,  אבל דבר זה אף הוא היה מצוי עמו בכל שעה, וכשהוצרך לו היה מוציאו בשני ראשי אצבעות מתוך כיס אפודתו הקטן ומושיטו לכל פסת יד פשוטה, מבלי ראות את הפושט ובלא בדיקת המושט...   "השלח" לבדו יצא מכלל זה.   בו נהג בשעת כתיבה מדה מיוחדת של  "דרך-ארץ".   "לכתוב בשביל השלח    היה אומר    זהו ענין אחר לגמרי".   אימת הרב עדין היתה עליו,  רצועתו של  "אחד העם".   

     מי שרוצה לדעת מה זה "פיליטוניסט" בידי שמים    יסור לבית "כרמל" ויעין שם בפנקסי ההעתקה לכתבי-המסחר.   בתוך מאות ואלפים אגרות משא-ומתן השתפך מאליו,  בכל רגע ובכל שעה,  וכנגד הרצון,  כשרונו הפיליטוני של לוינסקי.   מכתב-מכתב    פיליטון קצר ונחמד.   אגב,  מי שיסור לשם,  יואיל נא ויתן עין גם בתוך הדלוסקמאות והחפיסות והטומסאות והארגזים של שלחן הכתיבה בחדר לוינסקי.   אפשר לעַיֵן גם תחת השלחן ובתוך הסל לפסולי נירות ועל-פני הרצפה.   בין תלי-התלים של כל מיני כתבים ושטרי חול ורשימות וחשבונות,  המוטלים שם בערבוביא נוראה ובלי שום סדר וזכר לסדר    ימצא המבקש לא רישא ומציעתא אחת של פיליטונים מרגליות.   אלו הם חצאי ושלישים של בריות בין-השמשות,  שמחמת טרדה ושכחה ופזור הנפש נעזבו באמצע ונתגלגלו לאשפה.   תאמרו:   עזובה,  התרשלות,  זלזול במתנת אלהים    בודאי ובודאי.   כך היה לוינסקי וכן היה משפטו.   אבל אין דבר!  כח הפריון נתן לו אלהים,  שפע רב מהכיל,  מעין זה של צמחי הבר,  וכל כמה שיצא לבטלה    עדין נשאר לו רב.   

     ההיה לוינסקי בעצמו מאושר?  איני יודע.   בבחרותו,  אומרים עליו,  היו לו ימים של אשׁר.   גבר חמודות היה האיש,  בעל קומה ובעל גבורה,  יפה ראש ויפה עינים וּנעים שחוק וחביב ומתחבב על הכל.   והעיקר    קל החיים.   אני ידעתיו בימי העמידה,  כשכבר נעשה בעל לאשה ואב לבנים.   אמנם עמוֹד עמד עדין במלוא כחו,  אבל כמדומה,  שקנקן חייו כבר העלה בימים ההם סדק.   לתוך הפיליטון החי נדחקו ועלו שורות אחדות שלא מענינא.   ופעמים נדמה לי,  שמלבד כל  "המחשבות והמעשים" המפוזרים בידו הקלה לרוח,  עדין יש לו בצנעא בסתר לבב,  מחשבה אחת ומעשה אחד שלו.   פרשה סתומה אחת,  שאין איש זולתו יודע בה.   פזרון נפשו התמידי והעצב הרך שבעיניו הלאות העידו על כך.   מה טיבה של פרשה זו    ידעו במקצת חבריו הקרובים על-פי השערה,  ואולם הוא בעצמו לא דבר על זה מעולם.   עשר שנים ויותר התהלכתי עם לוינסקי,  ואת לילי הקיץ האחרון עשיתי עמו בנָוֶה אחד,  תחת גג אחד ותחת אילן אחד,  ומעולם לא שמעתיו מדבר בעניניו הפרטיים,  בדברים שבין אדם לנפשו.   איני זוכר שתצא מפיו בזמן מן הזמנים אפילו מלה אחת של תלונה.   והרי היו ימים אשר סבוֹל סבל האיש כאשר לא יסבול אחד מאלף.   כי גם את המר ממות ואת העזה כמות נתן לו אלהים בעודנו חי... 

     והנה גם המות בעצמו.   מתחלה  "חטף" את הבת הבכירה והאהובה של לוינסקי,  נערה רכה כבת ט"ז,  שמתה לפני שנתים בשחפת חטופה.   מכת מהומה היתה מיתתה ללוינסקי.   הנערה הֻכתה כעשב בעצם תומה ובימים מועטים  "נשרפה".   את נפשה פלטה בדמי עלומיה אל חיק אביה בארץ נכר.   המעשה ההוא נורא ואיום ולשמעו תסמר שערת הבשר.   כשלשה שבועות רצופים היה האב האומלל מתרוצץ כמטורף מעיר לעיר וממדינה למדינה ובתו הגוֹועת,  השותתת דם,  בסתר כנפיו.   בורח היה עמה מפני מלאך-המות    ומלאך-המות רדף אחריהם.   הם בקרון הרכבת    והוא עמם,  בבתי-המלון    והוא שם.   רואה לוינסקי שאין מנוס ואין מפלט ואין ישע,  ואף-על-פי-כן עדין הוא רץ ובורח.   אימת מות נפלה עליו ודעתו התבלעה.   לוינסקי,  הרב להושיע בצרת אחרים,  היה בשעת צרת עצמו אין אונים וקצר ידים כתינוק.   לבסוף עמד מברוח.   באחת מערי חוץ-לארץ גועה הבת    ולבו של האב,  הבודד בצרת נפשו,  בעיר נכריה,  התבוסס ברביעית האחרונה של דמה השפוך.   כששב מן הדרך הנוראה יחידי    לא הכרנוהו.   פצע מות נפצע האיש ולבבו חרס הנשבר.   ואולם    נפלא הדבר    כשרונו,  שנבל קצת לפני הימים ההם,  שב פתאם ויחי.   זרם חדש וחי וחמים זנק פתאם מתוך מעמקי מעינו המתגבר    וישָׁפך בסדרה חדשה של פיליטונים נפלאים  ב"השלח".   פיליטון אחר פיליטון    ואחרון אחרון יפה.   העין הבוחנת הכירה אמנם מתוכם את הנעימה החדשה,  העצובה,  העמוקה,  שמרפרפת ונעלמת בין השטין.   ויש אשר קלטה האזן משם גם הברה קטועה של זעקת הלב.   אבל לוינסקי שבעל-פה נשאר נאמן לנפשו.   בפיו לא דבר ולא התאונן.   על צערו הנורא העידו בדממה רק השיבה שקפצה עליו,  עיניו העגומות והלאות ואהבתו המכופלת ליתר ילדיו.   

     ובעוד אנו מכינים עצמנו לשמוח עם לוינסקי ב"שמחת תורה",  לשלם לו קצת נחומים,  לחדש במקצת ימינו כקדם    והנה  "נחטף" גם הוא.   מתחת ידינו נחטף.   היה לוינסקי    ואיננו.   

     תם ונשלם ה"פיליטון" לעולם.   עובר אתה יום יום על "כרמל" ומציץ בחלון    החדר ריק והכסא פנוי    אין לוינסקי.   פותח אתה את  "השלח"    אין  "מחשבות ומעשים".   עתה יש רק שתי מלים:  "המנוח לוינסקי". 

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה