_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

משנה לעם

ח"נ ביאליק

לתוכן הענינים

 

הספר הראשון אחרי כתבי-הקדש, שנשמר במקורו העברי ועמד בידי האומה מימי סדורו ועד היום – היא המשנה.  התורה שבעל-פה, רוח אפיה ונשמת חייה של התורה שבכתב, אצורה ועומדת במשנה.  המשנה היא הבבואה הנאמנה ורבת-הפנים של כל ארחות החיים וצורות התרבות, ששלטו בישראל כמה מאות שנים אחרי חתימת כתבי-הקדש, ובעוד העם מעורה באדמתו.  בצדו של המקרא, מכרה הזהב הטהור של השפה העברית הקדמונית, משמשת לנו המשנה מחצב אין-תכלה בן מעמקים עצומים של אותה הלשון העברית עצמה בפניה החדשות, כאשר נגלתה בימי חיותה האחרונים, בטרם נתקה כלה משרשי החיים הממשיים ובעוד לא נעתקה כלה מפי העם.  עוד דורי-דורות יסיעו מן המחצב הזה אבנים וצרורות לבנין לשוננו ולתקומתה השלמה בפה ובכתב, הואיל ולשון המשנה, לפי כל תכונתה, קרובה לדרך המחשבה והדבור של בן זמננו קרבה יתרה מלשון המקרא.

כל הסגולות האלה מזכות את המשנה להצטרף אף היא לאבני הפנה, ואולי גם אבני השתיה, של חנוך העם בכל הזמנים ומחייבות את ההשתדלות התמידית לקרב אליה את דעת העם ולבו ולהרבות בתוכו את לומדיה ושוניה.  ואולם לשם כך יש לבקש ולמצוא דרכים להקלת למוד המשנה על העם ולהמתיק עליו כפי האפשר את טורח העסק בה.  ואל הדבר הזה מכונת בעיקר הוצאת המשנה בצורה שלפנינו.

הסבות הראשיות שגורמות להכביד על בן דורנו את למוד המשנה (הקשה גם בלא כך) מתוך הספרי המצויים בידינו עד עכשיו – מהן התלויות בצורת גוף הפנים של המשנה, ומהן – בצורת הפירושים.

גוף הפְּנים של המשנה בא באותם הספרים בלא נקוד, המחיה ומאיר את הכתב והלשון[1], בלא סימני הפסק נהוגים בזמננו, המסַיעים להבנת הענין, וגם בלא הגהה מספקת, המצילה מן הטעות.  דרכי הכתיב אינם קבועים בו מחוֹסר כל שיטה, ופעמים הם סותרים זה את זה גם באותו הדף ובאותה משנה. על-ידי כך מתקשה, ולעתים נכשל, גם הקָריָן המובהק ביותר, וכל-שכן תלמיד שאינו ותיק, השונה תֹּאכַל תחת "תֵּאָכֵל", "וְאָכְלוֹ" תחת "וַאֲכָלוֹ", "אוֹכְלִים" תחת "אֳכָלים", וכיוצא באלה קריאות משובשות, שמביאות לפרקים גם לידי חוסר הבנה, או מה שרע מזה, לידי סרוס הכונה.  ביותר מצויה הטעות בקריאות המלים הזרות, בנות פרס, יון ורומי, המשוקעות במשנה לרֹב, ולא כל אדם יודע את מוצאן ומבטאן במולדתן, ובכמה מהן כבר נשתבשה המסורת לגבי הקרי והכתיב שלהן כאחד ("אולר, כרכר, ליסטים, פוחלץ, פרוזדור" תחת "אולר, כרכד, ליסטיס, פוחלין, פרוזדוד").  משבושי מסורת כאלה לא נִקו גם הרבה מלים עבריות, ואפילו מן המצויות והמפורסמות ביותר, כגון "בית השואבה" תחת "בית השאובה", "ואין צריך לומר" תחת "ואין צורך לומר", ועוד שבושים "קלים" מסוג זה, רובם פרי התרשלות ומעוט הקפדה, מאחר שאין בהם לכאורה – לפי הדעה השטחית – "נקא-מינה לדינא", מבלי שים אל לב עדות ישנה ונאמנה של חכמים על אלה "שלא הקפידו על לשונם", כי גם "תורתם לא נתקימה בידם".

כך הוא גוף הפנים של המשנה.  ואשר לפירושיה – ודאי יש בהם טובים ומועילים מאד מכמה בחינות, וכמה מהם מאירים את העינים ומפיהם אנו חיים בבירור דברי המשנה וכונתה עד היום.  בזכות אה נתפשט באמת למוד המשנה בישראל במשך כמה דורות והיה לקנין רבים.  ואולם הפירושים ההם, לפי כל תכניתם, צורתם וסגנונם, הרי מכֻוָּנים היו בעיקרם לקהל התורנים חניכי בית-המדרש, אלה אשר קול התורה שבעל-פה ולשון התלמוד ודרכי משאו-ומתנו נבלעו בדמם מנעוריהם ונקלטו בלבם מאויר בית רבם.  לא כן יודע ספר סתם מישראל, בן דור ימינו – הוא לא ימצא נחת באותם הפירושים, לא בארוכים שבהם ולא בקצרים.  הארוכים – ארוכים יותר מדי ועמוסים ב"יתיר" ובטפל, בלשונות הגמרא ממקומות אחרים ובדברי הכרעה של הלכה למעשה, או בדברי סברא ודקדוקי פרשנות כיוצא באלה, דברים שאינם הכרח לגוף הבאור של דברי המשנה במקומה, לפי פשוטה ומשמעה, ולפיכך הם עלולים להסיח את דעת השונה הפשוט, – זה שאינו דקדקן ונוח לו בקריאה שטופה – מן העיקר.  והקצרים – קצרים יותר מדי ולקויים ב"חסר" ואין אף הם עשויים להניח את דעת בן דורנו, המבקש להבין את דברי המשנה על בָריָם במקומה ומתוכה עצמה.  אלה ואלה לא יכשרו לבן דורנו גם מצד סוגנונם המנומר, הזרוע כלאי לשון והמעורבב כלו בטויים ומונחים ארמיים, לקוחים מתוך המשא-והמתן התלמודי, בטויים ומונחים הזרים ברובם לבן דורנו גם מחמת ארמיותם וגם מפאת הענינים הבלולים בהם בצמצום גדול ובדרך רמז, המובן רק לבקיאים בלבד.

הרצון והכונה לתת את המשנה ביד העם כספר השוה לכל נפש יודע עברית בישראל חייבו אפוא הוצאת המשנה בצורה חדשה, המתאימה יותר לטעם בני דורנו ולתביעותיו.  ואת זה דִמה מוציא המשנה הזאת – הוא גם מנַקדה ומפָרשה – להשיג במהדורה זו, המתוכנת על-פי הכללים והדרכים האלה:

א)  גוף הפְּנים של המשנה נִתן בהוצאה זו – המכוֶּנת גם לעם, ולא לתלמידים בלבד – כשהוא מלא ושלם, בלי שום השמטות ודִלוגים כל-שהם ובלי שום שנוי סדר, אלא משנה תמימה כהויתה וכסדרה, ערוכה ושמורה בכל, כבואה בכל יתר ההוצאות השלמות.

ב)  הנוסח הנתון בזה הוא בדרך כלל אותו של טופס המשנה המקובל בידינו, בלי ערבוב של נוסחאות וגרסאות אחרות בגוף הפּנים.  באין עד היום בידינו – לחרפת האומה כלה – שום הוצאה מדעית שלמה[2] של המשנה, הוצאה בעלת נוסח קבוע, מבוקר ומזוקק על-פי כתבי-יד וספרים, לפי הדרישות החמורות של הבקורת המדעית בימינו – הוכרח המוציא "לכבוש את יצרו" ולהמנע מלהכניס את עצמו להכרעה בין ערבובית הנוסחאות והגרסאות, כדי לבחור מהן את הטובות בעיניו ולקבוע אותן לדורות בגוף הפְּנים.  ולא מיראת ההכרעה, וגם לא מטעם שההוצאה הזאת היא בעיקרה עממית ולא מדעית, ואין אפוא צורך מיוחד לרדוף אחרי נוסחאות, אלא מטעם מעשי: "בחירה חפשית" כזאת, ובהוצאה המיועדת לעם, יותר משהיתה מועילה, עלולה היתה להרבות את הערבוביה, בהוסיפה טופס נוסחאי חדש של המשנה על אלה המרובים הקַימים מכבר, וּשנַים שיזדמנו ללמוד ביחד מתוך שני טפסים שונים יבואו לידי מבוכה.  מטעם פשוט זה הונח בדרך כלל בתוך הפנים הנוסח הישן במקומו, וגרסאות אחרות שנראו למוציא נכונות וישרות מאלה שבגוף הפנים, ויש בהן, לדעתו, משום תקון הענין ושבח הלשון – אלה הובאו בתורת "נוסח אחר" (בראשי תיבות: נו"א, או נ"א) בתוך הפירוש שלמטה.  ואולם גם בתחום הפירוש נזהר המוציא מלהרבות בדקדוקי נוסחאות, אם לא לצורך גמור – שלא להעמיס על הלומד יותר מדי.  מן הכלל האמור יצאו רק מקצת מאותן הנוסחאות, שיתרונן על אלה שבגוף הפּנים מוכרע מתוכן וגלוי לעין כל, ועם זה אין בהן כדי פריצה נכֶּרת בנוסח הפּנים המקובל, כגון שהשנוי הוא קל ובלתי מורגש ביותר לאוזן, אלא עשוי מצד צורתו המבטאית להבָּלע בנעימה הקריאה – שנויי נוסחאות מסוג זה הותרו לבוא גם בגוף הפּנים.  ואולם, כאמור, שנויים אלה בטלים במעוטם, וגם בכלם יחד אין כדי רושם של פגיעה בטופס המקובל[3].  לשם האמת על המוציא להודות כאן, כי בתחלת עבודתו עדין היתה אימת הנוסח המקובל מוטלת עליו יותר מן הראוי, ומתוך משא-פנים יש שהתעלם ממקצת נוסחאות נכונות ולא חש להביאן בפירושו.  את עקבות ה"פחד" הזה – שפחת והלך אחר-כך בהמשך העבודה – יכיר המעַין במסכות הראשונות[4].

ג)  הכתיב הנהוג ביותר בטופסים המקובלים – אלה שאינם מנוקדים – הוא המלא, זה שאותיות או"י עומדות לו במקרים רבים במקום תנועות, להורות על הקריאה הנכונה[5].  במקצת טופסים בא גם כתיב "מלא דמלא"[6].  יש מלבד זה הבדלים מסוג מיוחד בין הכתיב הנהוג בטופס הירושלמי ובין זה של הבבלי[7].  הצד השוה שבהם, שבכלם אין שיטה קבועה ומוחלטת ואין מִצוי המדה; על כן מרובה בפנה זו הערבוביה.  קובץ קובץ – וכתיב מבולבל שלו.  לא טוב מזה גם הכתיב שבטופסים המנוקדים.  יש שאחזו את החבל בשני ראשיו וזוגו את הנקוד עם הכתיב המלא או גם עם ה"מלא-דמלא".  ויש שמלא וחסר משמשים אצלם בערבוביה.  ויש קפדנים שממצים את המדה עד תכלית, עד כדי לכתוב כל בינוני קל בצורת החסר (בֹּנה, חֹלה) לפי הכתיב המקראי[8].

בעל המהדורה הזאת אחז במדה בינונית.  הנקוד אינו יכול, כמובן, להזדווג עם הכתיב המלא כצורתו בטופסים המקובלים מחוסרי הנקוד, אבל להגדיש את הסאה אין צורך.  הבינוני הקל, וכן העתיד הקל, יש שהם באים מלאים גם בכתבי-הקדש, ואל לנו להחמיר במשנה יותר מבעלי המסורה במקרא.  מטעם זה עצמו לא דחה המוציא את צורת הכתיב הבבלי מפני הנקי והקדום ממנו, מפני הכתיב הירושלמי.  צורה זו נתקבלה בכל הטופסים הנהוגים במקומנו וכבר יש לה מסורת רבת שנים.  על מה הקפיד בעיקר המוציא? על שיטת הנקוד שתפס בה – מאחר שתפס בה, שתהא אחת ושוה בכל הפְּנים של המשנה, מראש ועד סוף[9].

ד)  בעיה חמורה בפני עצמה הוא דבר הנקוד במשנה, וביותר של אותן המלים שאין להן דוגמה במקרא, או שאין לתבניתן הדקדוקית הכרע מתוכן או מענינן.  כאן המבוכה שלמה.  המסורת הכפולה, שבעל-פה ושבכתב (הקריאה הנהוגה וקבוצים מנוקדים), לא תועיל כאן אלא מעט.  לכל היותר אפשר להסתייע בה לפרקים, לצרפה לעדות אחרת – במקום שישנה – אבל לסמוך עליה בלבד אי-אפשר.  ולא רק לפי שאינה מדויקת[10], אלא גם מטעם שאין, באמת, למשנה מסורת אחת.  מסורות הרבה לה, וחלוקות.  הירושלמית שונה מן הבבלית, המזרחית מן המערבית – כמספר שבטי ישראל מספר המסורות.  קשה משום כן למצוא שני קובצי משנה שוים בנקודם ושני קִבוצי ישראל שוים בקריאתם.  מה לנו מלה פשוטה ומצויה ממלת "רבי"? ואף-על-פי-כן אלה קוראים ומנקדים "רַבּי", ואלה "רִבּי", ויש מנקדים "רְבִי" או גם "רבִי", ולפי עדות מלומד אחד יש קוראים "רֻבּי", ובפי הבריות שגורה הקריאה "רֶבּי", ובספרות הקדמונים יש למצוא סמוכים כמעט לכלם – ועתה צא והַכְרַע ביניהם! ואם במלה כזאת כך, מלה שלא פסקה מעולם מפי ישראל, ואפילו משיחת חולין ומלשונות לעז שלהם, ויש לה אפוא מסורת רצופה בדבור החי – מה יש לומר במלים לא פשוטות ולא מצויות כמוה? מה לעשות, למשל, בשמות בני שלש אותיות כגון אלו: "כרך, פלג, פרד (של רמון), קלח, קלף, שכח, שרף"? מסורת אחת נוטה לקריאה בשוא ובפַתַּח (על משקל "דְּבַש"); אחרת קוראת ומנקדת בשני סגולים (משקל פֶּעֶל); ועוד אחרת מנקדת את מקצתם כראשונה ואת מקצתם כשניה, ואת מקצתם בשני קמצין (פָּעָל); ומה לעשות בשאר המלים שקריאתן ונקודן שנויים במחלוקת? "דְּלעת, דְּלועים" כמקובל ברוב מקומותינו בקריאה השגורה, או "דַּלַּעת,דַּלועים" (על משקל "תַּפּוּחים, פַּקּועוֹת"), כדעת אחרים, או שיש לנקד את הרבים "דְּלוּעים" או "דֵּלוּעים", כדעה עוד אחת שיש לה סמוכים באות י' הבאה בכתיב המלא של מלה זו בכמה מקומות (דילועים)? אֵיברים, או אֲברים? מאֵימתי, או מֵאֲמָתי", או כדעה שלישית, מֵאֱמתי? בַּכִּיר, או בָּכִיר (כנגודו "אָפיל")? בְּקעת, פְּקעת, או בַּקַּעת, פַּקַּעת? דְּמאי, או דַּמַּאי? חֲרוּבים, או חָרוֹבים? כִּתבי הקדש (כמקובל בפי כל ישראל), או כְּתָבי הקדש (כתביעת נקרנים)? שִׁטְרֵי חוב, או שְׁטָרי חוב? מֵמֶל, או מָמֵל, או מַמָּל? מֶמֶש, או מַמָּש, או מֵמַש (על משקל מֵסַב, מֵמַד)? סַכָּנה, תַּקָּלה, תַּקָּנָה, או סְכָנה, תְּקלה, תְּקנה? עֵקֶל, עֶקֶל, או עָקָל? ומה דינה של מלת "פֵּרות" בסמיכות ובנטיה: פֵּרות האילן, פֵּרותיו, כמקובל, או כנקודו של דיקן אחד בימינו: פְּרוֹת האילן, פְּרותיו? ומלת "שָׁעָה" בסמיכות ובנטיה: שָׁעַת, שָׁעֲתי, או שְׁעַת, שְׁעָתי, או שַׁעַת, שַׁעְתִּי? ומה יש לנהוג במלים הלועזיות שנתעברה צורתן, כגון "אסכרה, כלכלה (בהוראת סל), לבלר, ספסל, סרגל, פלטר, קלת, תמד" – הלנקדן לפי הקבלה המפוקפקת, או לקרבן אל מבטא מחצבתן? ואפילו בפעלים עברים פשוטים (כגון: משתצמח, משינקדו, משיקרחו, משישלק) פעמים שאין הכרע לבנינם מתוך הענין ואין אתה יודע איך לנקדם: בקל או בפִעל? בפִעל או בנפעל? ובפרט, במקום שצורת הכתיב עלולה להטעות, כגון: "משיגריעו, משיבחילו" – לכאורה, הרי צורת הפעיל לפניך, – אבל לאחר הבדיקה והעיון מתברר לך ללא כל ספק, שאין כאן אלא פִעל בהפסק (מִשֶּׁיְגָרֵעוּ, מִשִׁיְבַחֵלוּ), והיו"ד אחרי ע' הפעל לא באה אלא לסַמן ולהטעים את הצירה בהפסק, כנהוג פעמי רבות בכתיב מלא דמלא[11].  ומהו נקודן של אותיות השמוש בכ"ל בראש שמות עצם? הבִשוָא ותמורותיה (כדינן לפני שמות מפורשים)? במסורות השונות אין למצוא בזה שום קבע[12].  וכיצד מנקדין את הכנוי לנוכח בסוף שם יחיד ובסוף הפעלים: אם –ְךָ, –ֶךָ כנקודו במקרא (עבדְךָ, עבדֶךָ; יִפְקָדְךָ, יִפְקְדֶךָ), או–ָךְ (עבדָךְ, רבָּךְ, שְׁלָחָךְ, פְּטָרָךְ על דרך הארמית, כמו שבא נקודו בטופסים ישנים ובקריאתו המקובלת לפי עדות קדמונים[13].

הַתָּרָתָם הגמורה של ספקות ממין אלה – אם היא בכלל אפשרית – לא תבוא, כמובן, אלא אחרי חקירה ודרישה רבות עמל ובנות כחות משותפים של אנשי מדע מומחים ואחרי בדיקה מעולה ומדוקדקת והשואה של טופסי כתבי-יד ודפוסים עתיקים, ומי יודע אם גם אז לא ישארו הרבה מן הספקות ב"תיקו".  ואולם לפי-שעה, לרגל המלאכה אשר לפניו, אנוס היה הנקדן, באין ברירה, לפלס לו דרך פשרה בין המסורות השונות, וכן בין אלה ובין תביעות הדקדוק, בכח עצמו, לפי טעמו ולפי השגתו.  מסורה חשודה נדחתה מפני נאמנה ממנה, והדיוטית מפני מומחית.  מסורה מפוקפקת ודקדוק – הלכה בדרך כלל כדקדוק; אבל במקום שהמסורה תקיפה ופשטה בכל ישראל – נשא הנקדן פניה.  הכל לפי שקול דעתו והרגשתו הפנימית.  ויש להודות, כי הנקדן עד שבא להכריע בין כל הספקות, כמעט כרע הוא תחתם.  כל שעת עבודתו היה בעיניו כמהלך בין הטִפין, ובדרך שכֻּלה זרועה מוקשים.  הרי אין אף שורה אחת במשנה נקיה כלה מן ה"ספקות", ופעמים הם מסוג כזה, שמביאים לידי יאוש.  ואם אחרי כל היגיעה והשתדלות הנאמנה להוציא דבר מתוקן לא הושג אף חצי כונתו הטובה – אין מי שיכיר בכך ואין מי שיצטער על כך יותר ממנו עצמו.

ה)  לשון המשנה יש לה, כידוע, קלסתר פנים שלה, והיא נוטה בכמה דרכים מלשון המקרא.  ואולם מי שיבוא למַצות על נוסח המשנה שבידנו את כל חומר הדקדוקי – על-כרחו יאמר נואש.  ידי מעתיקים ומדפיסים עשו גם בפנה זו את שלהם – מדעת ומחוסר דעת – והכאיבו בשבושיהם חלקה טובה לא אחת.  הם סרסו בכמה מקומות את המינים ואת הבנינים ואת הזמנים ואת סימני הרבוי.  המעיין אַל יתמה אפוא כשימצא, למשל, כמה שמות (כגון: שדה, קרקע, כוס, מטבע) שמשמשים זכר ונקבה בבת-אחת, ופעמים אפילו בפסקא אחת.  כיוצא בזה, אל יתפלא אם יראה שהנושא והנשוא במאמר, בין שזה השני הוא פועל ובין שהוא תואר או מספר – אינם שוים במין.  אל תתמיההו גם הערבוביה השולטת בסימני הרבוי – ים, = ין,  ָם, = ָן, –  ֶם בשמות בכנויי הפעלים.  האמצעים שבידנו לפי-שעה אינם מספיקים כדי לברר, כמה יש כאן ממנהגי הלשון וכמה מ"תקוני" המעתיקים והמדפיסים.  המוציא אחז משום כן אף בנידון זה במדה בינונית והשתדל להבחין בין זרוּת שהיא בגדר נוסח ובין זו שהיא טעות ממש, טעות מוכחת ומוכרעת מתוכה.  על הראשונה העיר בפירושו ואת השניה תקן.  ואף כאן ברי למוציא יותר מלכל זולתו, כי בכל תשוקתו העזה למסור ביד המעיין משנה ברורה ונקית גוף – לא הצליח אלא מעט.  אבל מי שמכיר את טיב העבודה הזאת ואת כל קשיה לפי מצב הדברים עכשו – הוא לא יחמיר על עוֹשׂה את הדין ולא יבוא עליו למפרע בתביעות דברים כאלה, שהיו לכתחלה מחוץ לכונתו ושהם, באמת, גם מחוץ לגבול יכלתו.

ו)  עיקר הקושי של הבנת המשנה – היא צמצומה.  רוב עניניה הם מסקנות ומִצוּי דברים, תמצית שבתמצית, שמאחוריהם מתעלמים מדרשי הלכה ומשא-ומתן של הלכה – על-פי רוב, מסובכים מאד – שנשארו מבחוץ (ברייתות).  דברי הגמרא בשני התלמודים באים למלאות ולהשלים את המשנה (כשמה: גמרא, שענינו השלמה), לפרש – בעזרת המשניות החיצונות ובדרך השואת גופיהן זה לזה ובכח הסברא והפלפול – את סתומותיה ולגלות את המתעלם מאחוריה.  והם הם הפירוש הראשון, הפירוש היסודי והעיקרי של המשנה.  בלעדיהם לא ימצא כל מפרש את ידיו את רגליו.  עליהם נבנו כל יתר הפירושים מאז היותם ועד היום הזה.  במקום שאין גמרא משנה – שם יגשש המפרש באפלה.  ואולם אפילו בעלי הגמרא, אנשי הקבלה החיה, בכל חריפות שכלם ובכל קרבתם לבעלי המשנה במקום ובזמן ובדרכי הלמוד – אפילו הם לא תמיד ירדו לסוף כונתה, והרבה מקומות יש בה שבעלי הגמרא נתחבטו לפרשם ולא יכלו להם.  במקרים כאלה לא נמנעו מליישב את הדברים בדוחק, על-ידי תקונים והגהות ("חסורי מחסרא והכי קתני") ושאר דרכי ישוב תלמודיים או גם בדרך הדרשה.  המפרשים שלאחריהם אחזו דרך כלל בעקבות פירושי הגמרא, ואולם יש מהם, כהרמב"ם בדורות הראשונים והגר"א בדורות האחרונים, אשר לא חששו מנטות כה וכה מפירושי התלמוד ולגלות במשנה פנים אחרות, ובלבד שלא יבואו מתוך כך לגלות בה פנים שלא כהלכה.  הפרשנות החדשה, בת הבקורת החפשית והשיטה המדעית, בשובה לדרך ראשונים, לברר את המשנה על-פי יתר ספרי התנאים (מדרשי ההלכה והתוספתא), ובהשתמשה נוסף על כך, לצורך מלאכתה, גם בכלים חדשים ובשיטות מחקר לא ידעום ראשונים, הועילה אף היא – במדה שנזקקה למשנה – להאיר בה קצת פנות אפלות – בעיקר מצד הבחנת הנוסחאות, קביעת המוקדם והמאוחר במקורות וחקר הלשון.

הפירוש הקצר שבמהדורה זו לא בא בשום פנים להתחרות עם הפירושים הקודמים, או להתגדר בחידושים משלו.  אדרבה, רובו ככלו נסמך על דברי הפירושים שקדמוהו, ישנים וחדשים[14].  כל עיקר חדושו אינו אלא בצורה ובאופן ההרצאה.  בעל הפירוש הזה, בשוותו לנגד עיניו תמיד את ראש מטרתו – להקל על יודעי ספר מישראל את הבנת המשנה לפי פשוטה במקומה ומגופה ובלי דקדוקים יתרים, ובזכרו עם זה עצת חכמים הטובה: "לעולם ישנה אדם בדרך קצרה" – השתדל בכל כחו להשמר מעודף ומחוסר.  מצד אחד נזהר שלא יהא הפירוש מטופל יותר מדי בענינים יתרים שיש בהם גם משום הסח דעתו של שונה טירון מן העיקר וגם משום הכבדה והטלת אימה עליו.  ומן הצד השני עמל הרבה, שיהא הפירוש, עם כל קצורו וצמצומו, ברור ושלם ומספיק די הצורך להבנת דברי המשנה של בוריָם במקומם ומתוכם.  עינו של השונה, בשוטטה רצוא ושוב מן הפנים אל הפירוש וחזרה – לא תעוכב אפוא בתוך הפירוש על-ידי שום ענינים טפלים: לא על-ידי לשונות מובאות ממקום אחר לשם משא-ומתן או הרחב באור, לא על-ידי הכרעת הלכה למעשה וגם לא על-ידי דקדוקים של חקרי לשון[15].  השונה לא ימצא שם אלא דברים הצריכים לגופם: פירוש המלות והענין[16].  ולפי שהפירוש כתוב כלו בלשון משנה נקיה, בלי תערובת ארמית – יראהו השונה כהרחבה והשלמה לדברי המשנה הקצרים, כאחד מאברי גופה, שבהצטרפו אל הגוף הוא משלימו ומעמידו על מכונו.  ולזה בעיקר הרי נתכון המפרש.

וכדי למנוע מן הטעות יש להוסיף עוד במקום הזה ובאותו ענין, כי פשטות וצמצום אין במשמעם שטחיות.  דוקא שתי התכונות האלה אינן נקנות אלא על-ידי התעמקות ויגיעת רוח מרובה.  אל הדרך הקצרה מגיעים בדרך הארוכה ביותר.  ואף הפירוש הנתון כאן, בכל פשטותו החיצונית וצמצומו, עבודת עיון ושקול-דעת מרובה, ולעתים גם מורכבת מאד, צפונה בו בפנים.  מה שירָאה פעמים בעיני הקורא השטחי כבלי מדויק או כמיותר, או כבלי ברור ומפורש די הצורך – ימָצא אולי אחרי העיון הראוי במקורות (בתלמוד ובמפרשים) כפרי זהירות.  את עקבות הזהירות הזאת ימצא השונה, המסוגל לקריאה של התעמקות, במקומות רבים.  במובן זה, רק במובן זה, היתה הכונה לעשות את הפירוש "שוה לכל נפש" – לקורא הפשוט ולמעיין כאחד.  עד כמה הושגה הכונה הזאת – המשפט לקהל.

ז)  לפני כל מסכת ומסכת הקודם מבוא קטן, מיוחד לה, מעניניה.  במבוא זה מתבארים בקצרה, בראשי דברים, עיקרי הענינים הנדונים במסכת הסמוכה לו, לפי סדר בואם בפריקה, ומתפרשים גדרי ה"מונחים" (השמות התָּכניים) המרכזיים, הצירים הראשיים, שעליהם סובבים דברי המסכת.  בראש כל מבוא הובאו כתובי התורה, המשמשים יסוד לעניני אותה המסכת, למען שמור על הקשר שבין התורה שבכתב לתורה שבעל-פה, ובסוף כל מבוא הוסברו טעמי סמיכותן של המסכות הקרובות זו אצל זו לפי הסדר ונמוקי המוקדם והמאוחר שלהן.

ח)  המוציא מקוה לתת בנוספות למהדורה זו, בסופה, – אם יזכה לכך – מבוא כללי לתולדות המשנה, דרכי התרבות בימי המשנה, דרכי לשון המשנה, לוחות הערכים והשעורים (מדות, משקלות, מטבעות, זמנים), רשימת חכמי המשנה לזמניהם ולדורותיהם, רשימות המלים של המשנה ובאוריהן ולוחות ציורים לצמחים, לחיות, לכלים וכו', לוחות גיאוגרפיים לבאור גבולות ארץ-ישראל למקומותיה הנזכרים במשנה, ולבסוף, רשימת נוסחאות מתוקנות לגוף המשנה על-פי כתבי-יד ודפוסים עתיקים.

אלה הם, כמדומה, כל הדברים שראוי להקדימם למהדורה זו, לשם הסבר מטרתה וטיבה, לפני צאתה לרשות הרבים.  אבל יורשה נא בהזדמנות זו להוסיף עוד מלים מספר בנוגע ללמוד המשנה:

יש רואים את למוד המשנה כ"יבש", דמיונה בעיניהם כעולם מאובן ודומם.  וכבר יצא אחד מבעלי הסוד הראשונים ודרש:

"המן הסלע הזה נוציא לכם מים? – זו תורה שבעל-פה".

ואולם כך ישפוט רק השופט למראה עיניו בלבד.  מי שבלו ער ועינו פקוחה ואזנו קשובה – הוא יגלה גם מתחת למסוות המאובנים האלה את פני החיים המופלאים, הקדמונים, המסותרים מאחוריהם, וגם מחיק "הסלע הזה" תגיע לאזניו המית מים חיים מפכים.  האין ריח השדה עולה מערוגות המשנה בסדר זרעים? האין שוקי ירושלים, מבואות צפורי וסמטאות טבריה על כל המונם ושאונם ועל כל מראות חייהם העתיקים מבצבצים ועולים לעיניכם מבין השיטין של מועד, נשים ונזיקין? האין שמוע מבין טורי קדשים וטהרות קול פעמי כהנים זריזים וצעדי לויים משכימי קום בחפזם עם שחר אל ההיכל לעבודתם ולדוכנם?

לא המשנה יבשה.  יבשה נפשנו.  ואם המשנה נראית כיבשה מבחוץ – לחה היא מבפנים.  כך היא סגולתו המיוחדת, הלאומית, שלסגנון ההלכה העברית: כבישה מוחלטת של יצר ההרגשה, ואפילו הרוממה והמשולהבת ביותר, והצנעתה העמוקה של זו בגופי מעשים זעירים ובממשים קטנים.  מדת צניעות היא מסוג מיוחד, צניעות יהודית, בלתי מובנת לזרים.  כל פרט של הלכה פרור קטן הוא, גביש יחידי, של ענין רוחני נעלה.  כך נגנזים שביבי אש, אחיהם הקטנים של הברקים, בחצצי חלמיש.  אף ההלכות של המשנה, על הפרוטרוט המרובה שבהן, רסיסים קטנים הם, צרורי-צרורות, מַתַּז לוחות האבן המנופצים, שירדו באש ונתנו בקולות וברקים.  קשה היא המשנה – כאביה החלמיש בלוחות אלהים ואולם כמוהו הריחה אף היא אש שלמעלה, אש הברק, וגם צפנה ממנו ניצוצות ורשפים בחיקה.  רק מי שהוא מחונן בכשרון הראיה הפנימית, הוא ימצא את הגרעין הרוחני, את טפת האור, הגנוז במעמקי הקלפה הקשה של ההלכה, והוא יבין את אשר לא הבין הדרשן הנ"ל עם התאַמרו להיות כאחד "המציצים לפנים" – כי "מן הסלע הזה", המשנה, אפשר להוציא לא רק מים, כי אם לחצוב להבות.

ועוד רמז אחד בנוגע לצד החנוכי שבלמוד המשנה:

היהדות בדורנו מתפרנסת בעיקר מן האגדה.  צורתה המעשית הולכת ופוחתת, וגם נפחסת.  הרי ידוע: כלי המעשה ששוהים בטלים, בלא שמוש, נפסלים לשמוש.  יסוד החובה והכרת החובה שביהדות הולך ומתערער מתחתיה.  עוד מעט והיתה לנו יהדות שכולה רשות, יהדות התלויה ב"מצב רוח, ב"אמירה בעלמא".  כח הרצון הקבוצי, ועמו כשרון המעשה, הולך ותש, ולא רק בפנת הדת – בכל הפנות יש סכנה, כי גם בהתעורר הרצון לא ימצא שוב את הדרך למעשה, לפי שזו נשכחה בינתים.

ההלכה, לבושה המעשי של תורת ישראל, בסגנונה "היבש", המצומצם, הקפדני, המדויק, מועט המחזיק מרובה, בשובה לתפוס את המקום הראוי לה בסדר הלמוד של הדור הזה, וכמובן, בשיטה מושכלת ונוחה מלשעבר, וכמובן עוד, בהצטרפה עם זה לגורמי השפעה חנוכיים זולתה – הלכה זו, יש בלי ספק גם בה – ולוּ רק מצד צורתה הספרותית וכוון רוחה הכללי בלבד – כדי להטיל את חלקה אל הקלפי המשותף של יתר הגורמים, וביחד עמם להועיל הרבה להגברתו ולהעדפתו של יסוד המעשה והכרת החובה ביהדות על היסודות שכנגדו.  ואל יהא הדבר קל בעינינו בדור הזה.

בסיום דברי הקדמה אלה, אולי כדאי להזכיר את הנסיון שעשו בשעתו שני חברים, הסופר ר' י"ח רבניצקי ביחד עם בעל המהדורה הזאת, לאסוף ולסדר את מבחר האגדה התלמודים והמדרשים בטעם בני דורנו ולשלחה החוצה.  הנסיון הצליח במדה שלא פיללו לה בעלי המעשה עצמם.  "ספר האגדה" – הוא שם האוסף – פשט לרבבותיו בכל גבולות ישראל ויהי כמעט לספר התמיד על שלחן כל יודע ושומע עברית.  וכמדומה שהספר עשה שליחותו.  לרגלו התבצרה האגדה בהכרת דורנו כאחד מנכסי הרוח היקרים ביותר של עמנו.  השפעתו של "ספר האגדה" נגלתה בחנוך קטנים וגדולים, בספרות, בסגנון.

בדרך ההיא ומתוך אותה כונה נעשה הפעם שוב נסיון בהלכה.

האגדה, כידוע, נמשלה ליין; ההלכה – ללחם.  בעולם החומר – הלחם קודם ליין; בעולם הרוח יש אשר יהי גם להפך.

ובשלח עתה מסדר המהדורה הזאת את פרי עמלו על-פני חוץ אין לו בלתי אם להתפלל:

– יהי רצון שיהא מזל "הלחם" כמזל "היין".

קרלסבד,ערב ראש שנת תרצ"ב.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]     על המדורות המנוקדות שישנן יבוא הדבור להלן.

[2]     בשנים האחרונות התחילו לעסוק בזה מקצת מחכמי הגויים, וכבר יצאו עד היום על ידם כמה מסכות במהדורה מתוקנת, וכנראה נגזר עלינו שגם בפִּנת התורה שבעל-פה תהא מלאכתנו נעשית על-ידי אחרים.

[3]     מלבד ספרי המשנה, מנוקדים ובלתי מנוקדים, של דפוסי שונים, ישנים וחדשים, היו לעיני המוציא טופסי המשנה של הירושלמי והבבלי, קובץ "מתניתא דבני מערבא" וקובץ קויפמן ז"ל. מלבד זה נסתייע בשנויי נוסחאות וחלופי גרסאות הנתונים בשולי הגליונות של המשניות הגדולות דפוס ראם בווילנא ובאלה המובאים בפירוש "מלאכת שלמה" שם. גוף הפּנים, הנתון במהדורה זו, נתון אף הוא – בעצת המומחה לנוסח המשנה, הפרופיסור באוניברסיטה בירושלים ד"ר י. נ. אפשטיין – על-פי זה הקבוע במשניות ווילנא הנ"ל, מהדורה שמוציאיה נתנו בה מדה יפה של שקידה וכובד-ראש.

[4]     אחד מהם הוא הנוסח המוטעה "בערבית" "בשחרית", שנשאר, לצער המוציא, בפנים, תחת המתוקן ממנו "בערָבין", "בשחָרין", הנמצא בטופסי המשנה של שני התלמודים ובקצת טופסים זולתם (ברכות א' א', ב').

[5]     כגון: בַנַאי, גנאי, וַדאי (וגם וודאי); טומאה, מותר (=מֻתר), כתובה; חודש, קומץ; מוקדשים, לאוכלה, צורכיו; אוכלים, עוקצים (=אֳכָלים, עֳקָצים); היתר, חיזק, קיים, חייב, כיוון, יכַוין, שינה, עדיין.

[6]     כגון: מקויים; וודאי, שֵיני, פותֵיח; זיוַוג, מזַוויג, יגריעו, יבחילו, היכניס, כיוין או גם כיווין.

[7]     כגון "הגדה, זכיי, עקיבה, יוסה, לוכל מחצליות" שבירושלמי, תחת "אגדה, זכאי, עקיבא, יוסי, לאכול, מחצלאות" שבבבלי. דרכו של הכתיב הירושלמי להשתמש בהבלעת אות א' יותר מן הבבלי, ויש שכותב "שני" תחת "שֶאֲני", וכיוצא בזה.

[8]     כך נהוג בקצת מסכות שיצאו בשנים האחרונות על-ידי חבורה של חכמי הגויים.

[9]     חוץ מן הפירוש, הואיל ואינו מנוקד, כתיב שלו נוטה למלא.

[10]    ידועה, למשל, הקריאה ההמונית הנתונה: שְכַר, יֶרָק, יֶרָך, גָדֶר – וכלם בנפרד.

[11]    על דבר זה לא עמד המוציא בתחילה והוכשל במקום אחד – במקרה דומה לדוגמא הנ"ל – לנקד "המַבְקִיע" תחת "המְבַקֵעַ", ובמקרה אחר "וְחָמֵצָה" תחת וְחִמְצָה" (במ' דגושה ובמפיק '). ואפשר שהוטעה במקרים כגון אלה עוד בקצת מקומות, ולא עמד על כך.

[12]    ספק זה קיים גם במקום שבא תאר בה"א הידיעה אחרי השם, כגון "בזיתים חמרים" – אם להשלים את ה' הידיעה בראש השם ע"י נקוד הב' בפתח, או שלא להשלים, שהרי בלשון המשנה אין ה' הידיעה של התואר מחייבת ה' הידיעה של המתואר, כגון "כנסת הגדולה".

[13]    בצורה זו הוא בא לפי המקובל בנוסח הקדושה: "נעריצֶך ונקדישֶך", וגם בשירים השקולים לקדמונים, לצורך המשקל.

[14]    מלבד שני התלמודים מדרשי ההלכה והתוספתא היו לעיני הפרשן פירושי רש"י, הרמב"ם, הרא"ש, מהר"י בן מלכי צדק, ברטנורא, תוספות יו"ט, מלאכת שלמה (לר"ש העדני), הגר"א, תפארת ישראל, כף נחת, הרידב"ז ורבים אחרים. מתרגומי המשנה היו לעיניו מהדורת ווינה, שנת 1817; הוצאות איצקובסקי 1890; קצת מסכות הוצאת גיסין על-ידי חבר חכמים שונים, והמסכות שיצאו על-ידי החכם שטראק; והוצאת "ילקוט" על-פי ליוורנא, תרפ"ו.

[15]    לאלה יקבע מדור מיוחד בדמבוא הכללי למשנה, מפני החסכון. עי' להלן סעיף ח'.

[16]    במשנה קשה נתן פעמים גם יותר מפירוש אחד, לפי ההכרח. בפירוש המלות הלועזיות שבמשנה נסתייע הפרשן בספרי המלים של לוי, יאסטרוב, דלמן ור"ש קרויס; לצמחים – בספריו המחכימים של הד"ר ע. לֶו.