_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

על "חכמת ישראל"

ח"נ ביאליק

לתוכן הענינים

 

(מכתב לעורכי ה"דביר"[1])

 

אדוני הנעלים, עורכי המאסף העתי "דביר".

גם בטרם אגיד, הלא תבינו מאליכם, כי לא קראתי את הכרוז שלכם על-דבר המאסף העתי העומד לצאת בעריכתכם בלי ברכת "שהחיינו".  הגיעו בעצמכם:  מאסף עתי קבוע למדע העברי, וכלו כתוב עברית, וערוך בידי חכמים עברים ממערב, ויוצא בברלין ­­­– כלום לא "אצבע הזמן" היא? כלום אין זה מאורע, ומאורע שיש לברך עליו?  ולא עוד, אלא איני בוש להֵראות בעיניכם כבן-כפר ולהודות, כי גם אותו הכרוז עצמו, וכל-שכן פתיחתו, אף הוא היה בעיני לא כ"קול קורא" סתם, לא כמודעה פשוטה על-דבר הקמת מוסד ספרותי עוד אחד, "מוסיף על הראשונים", אלא כקול מבשר נטית רוח חדשה במחנה חכמינו שבמערב, מעין התחלה של "מהפכה" ברוחם, מעין קריאה גדולה לתשובה ולהרהורי תשובה על אותו החטא הגדול והכבד מנשוא, שהוחזקה בו היהדות המערבית, היא ומנהיגיה, זה כשלושה דורות, ביחס לאחד מראשי קניניה של האומה הישראלית – ביחס ללשון העברית.

כי – הבה אגיד לכם מה שבלבי מיד, בלי עקיפים: אלו נתנו כל החטאים הלאומיים שלנו בכף אחת וחטא הלשון בכף שכנגדה – הוא מכריע את כלם.  עון פלילי הוא, אין לו כפרה.  לא אהיה כמגזם באמרי:  אותו היום שנעקר כח היצירה העברית מבית חייו ובא לדור בלשונות נכריות דירת קבע – אותו היום קשה בעיני משני החרבנות גם יחד.  שקול הוא בעיני כיום של סלוק שכינה מישראל.  עם שהפר ברית הלשון – תמיהני אם יש לו תקנה עוד.  את הקדושה בבריתותיו הפר!  נתק נתק בידו את הקשר האחרון שבינו ובין שכינתו ורוח קדשו.  לכל יש תמורה – חוץ מן הלשון.  וצא ובדוק:  כל קבוץ ישראלי שאתה מוצא בו עקירת הלשון – סופו לכליה.  וכלום אין היהדות המערבית רואה את הכליה עומדת על סף ביתה?

אמת, אין היהדות המערבית בימינו ראשונה לחטא זה.  עוד עם ראשית הגלות דבק בנו "חטא הלשון" כספחת ממארת והוא מלפפנו ככלב רע בכל הדורות.  מימי בעל ספר דניאל ועד האלכסנדרונים ומהם עד הרס"ג, הרשב"ג, ריה"ל, הרמב"ם ושלאחריהם נתקעו הלשונות הנכריות כשכים בצדנו, לאכול את חצי נפשנו ולפורר את כח יצירתנו לרסיסים.  והתמוה ביותר, שכמעט כל "החוטאים" ההם הכירו בחטאם ובעוצם הסכנה הכרוכה בו לקיום האומה.  ואף-על-פי-כן הוסיפו וחטאו.  בהשפעת האלכסנדרונים נוצרה שיטה שלמה על-דבר קדושת הלשון העברית וכחה המסתורי;  הרס"ג בפתיחתו לה"אגרון", הרשב"ג ב"ענק" שלו וריה"ל ב"הכוזרי" מדברים משפטים את בני דורם על "עזיבת הלשון".  הרמב"ם באחת מאגרותיו מיצר ודואג על שלא כתב את ה"מורה נבוכים" עברית בידו, "להשיב את הגזלה לבעליה".  כלם הכירו בחטאם, צוחו עליו – ולא שבו ממנו.

ובכל זאת, ההבדל בין הראשונים לאחרונים עצום מאד.  הראשונים תפסו את הרע במעוטו: "שנים מקרא ואחד תרגום".  הלעז לא שמש להם אלא כעין סניף ומסעד לעברית ולא נהגו בו התר אלא מהכרח ולצורך השעה.  הם לא נמנעו מכתוב דבריהם גם לועזית, אבל מבחר יצירותיהם, וביחוד אלה שנועדו לאומה כלה, הללו עברית נכתבו, בלשון האומה כלה.  ואף אלה שנכתבו לועזית מתחלה, כיון שהכירה האומה בחשיבותם, מיד שקדו עליהם בעליהם או בני דורם לזכות את הרבים בתרגומם העברי.  על-כל-פנים, מעולם לא נואשו מן הלשון העברית, וכל-שכן שלא פרשו ממנה בזדון, בתורת שיטה ובדרך קבע, מתוך פניות חיצוניות וכונות זרות.

מה שאין כן האחרונים.  הללו בגדו בלשון עמם מתוך "ידיעה ובחירה".  הם כפרו בעיקר הלשון.  ברדפם אחרי "זכויות" העלובות.  לא יראו משבור בעצם ידם את הרגל היחידה שנשארה עוד לפליטה ב"תרונוס" הלאומי שלנו.  ולא דעת להם ולא תבונה, כי אין לך זכות עליונה לעם, אין אושר גדול לו, מהגותו ומיָצרו בלשונו הוא.  הם הם שהולידו לנו את ה"סנדל" המשונה, בריאת כלאים זו, בת היהדות המערבית, ששמה "חכמת ישראל בלשונות נכריות" – בריה שאין דוגמתה בשום אומה ולשון.  על פזורנו הגשמי נוסף מעתה הפרוד הרוחני: נשמת ישראל האחת נקרעה לעשרה קרעים ותורת ישראל נעשתה כעשר תורות.  מחיצה של ברזל נפסקה בין רוח העם ובין שכינתו, ואין בת-קולה של זו מגעת לאזניו אלא דרך כותל אטום של לשון נכריה.  גטלה אחדות הרוח מישראל וחדלה התרכזותו וכנוסו של כח היצירה הלאומית באוצר אחד.  נתפרדה "כנסת ישראל" ושבה להיות שבטים שבטים, כבימי המדבר.  במקום עבודת הרוח של אומה אחת שלמה, מכונסת כלה תחת כנפי שכינה אחת, ותהא עבודה מסועפת ורבת פנים, אבל מצטרפת בסופה לחשבון לאומי אחד גדול של יצירה כבירה בעלת קומה שלמה – במקום עבודה שלמה ומאוחדת כזאת אין אתה מוצא מעתה אלא פרורים פרורים מפוזרים, רסיסי יצירה ושברי לוחות של שבטים בודדים, שאינם מצטרפים לשום חשבון.  האחרונים ההם, בבדותם להם מלבם איזו יהדות מופשטת, מין "חיתא דקטרי", דבר שאין לו גוף ודמות הגוף, לא ראו את לשון עמם בלתי אם ככלי-שרת טפל למה שבתוכה, כלבוש חיצוני שנתן לחלוף, ולא שמו אל לבם, כי הלשון גופה היא היא "צורת הרוח" היחידה של האומה, היא היא ממשותו האחת של אותו הרוח.  אם יש לעם נכסי צאן ברזל כל-שהם, אם יש לו "קרקע עולם" שלו, קרקע שאינה כלה ואינה נגזלת – כי עתה אין זאת בלתי אם הלשון.  היא "עץ החיים" העומד לעד, היא הקרן הקימת, ושאר הקנינים פירותיה הנאכלים הם.  אמונות ודעות עשויות להשתנות, אפילו "מצוות בטלות לעתיד לבוא" – ואם יש להן תקוה ל"השארת הנפש" ול"חיי עולם", לא תהיה גם זאת בלתי אם בתוך הלשון ודרך הלשון.  והלשון עצמה מה היא, אם לא רוח שנתגבש ונתממש?  אדם מישראל, אפילו כפר בכל, מכיון שלשון עמו מושלת ברוחו ומקלחת בעורקיו, בעל-כרחו הוא נתון בחיקו של אברהם אבינו.  מדעת ושלא מדעת משתעבד הוא לשָֹרה הנעלם של האומה ונכנע לצורות מחשבותיה והרגשותיה, לפי שביחד עם הלשון מובלעת בבשרו ומוטבעת בעצמותיו תמצית חיי הרוח של הדורות כלם.  ואולם אלה שהפשיטו את רוח עמם ערומה והכשירוה לטמיעה שסופה כליה, אפילו הם מודים כבל התורה כלה – להם יאָמר:  מומרי הרוח.  "היהדות המתורגמת" – לעולם הפסדה מרובה משכרה.  לא לחנם נזדעזעה ארץ-ישראל ת' פרסה על ת' פרסה בשֶׁל תרגום יונתן וחשך בא לעולם בשל התרגום היוני בשעתו.  "אותו היום – קובלת האגדה – היה קשה להם לישראל כיום שנעשה העגל" – "כיום העגל"? – "כיום שהוקמו בו שני עגלי ירבעם" היתה צריכה לומר.  כונה אחת לשני המעשים ותוצאה אחת להם.  דוק ותמצא.  היחס הנפשי, הפנימי, שבין האדם ובין תוכן רוחו, הקשר העמוק והנעלם שביניהם, אינו נקבע אלא על-ידי לשון מסורה מיד אבות לבנים, דור מפי דור.  היא היא התורה שבעל-פה האמתית החותכת חיי עולם לתורה שבכתב ומזריחה עליה כל שעה אור חדש.  דרך הלשון נשימתה החיה והחמה של האומה מפעפעת שעה שעה ורגע רגע בתורה שבכתב להחיותה, לחדשה, להעלותה.  בלעדי לשון חיה שבלב – אין חיות לכתב, אין גדוּל וצמיחה לו ואין עלית הרוח.  "כי על-פי הדברים האלה כרתי עמכם ברית – זו תורה שבעל-פה", והיא היא שנאמר עליה:  "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים".  התורה שבכתב – אף התלמוד והספרות שלאחריה במשמע – זו שנעשתה כלה "עבר" ומונחת חתומה בגוילים, זו שמשמשת אוביֶקט למחקר ולמדרש של המדע היבש = תורה זו הרי כבר יצאה מרשות היחיד של ישראל לרשות הרבים של כל גויי הארץ, ומה להם, ליהודים המתורגמים, זכות יתרה בה על דורשיה וחוקריה מן הגויים?  ומה צדקה להם לקרוא את שם ישראל על חכמתם?  רק המגע הנפשי, האינטימי, של המסורה החיה – אותו "הקורטוב" שלא נִתן להתרגם – רק הוא בלבד שמעדיף עדין בה את כח ישראל ונותן לו זכות בעלים עליה.  אבל מי שעוקר את הכתב ממקום חיותו ומכניסו לספירת הרוח של לשון נכריה ומתברך עם זה בלבבו שהוא בונה את "חכמת ישראל" – אינו אלא גונב דעת עצמו.  חכמת ישראל?  במה איפוא, מבחינה זו, אין חכמתם של ולהוזן, שירר ודליטש, למשל, אף היא חכמת ישראל?  ואם באמת כך הוא – כל הטורח הזה למה?  ומה כל ההתנגדות הזאת? – יתקע דליטש בשופר!

לא כל בוני חכמת ישראל מן האחרונים היו, כמובן, באותו החטא.  אלה מהם שלא היו אחוזי בולמוס ה"זכיות" כחבריהם שבמערב לא מהרו לתת במחירן את היקרה בסגולות עמם.  בארצות הדרום והמזרח, למשל, קמו לחכמת ישראל בימיה הראשונים יחידי סגולה ועמוקי תכונה כשד"ל וכרנ"ק וכשי"ר, הם וכיוצא בהם, שמתוך חוש לאומי עדין החזיקו בלשון עמם כבל עוז וקפלו בה את כל תוכן רוחם ופרי חייהם.  אנשי לבב ובעלי נפש אלה, שלא היו ברובם לא רבנים ולא "רועים" ולא בעלי-מלאכה מדעית מדופלמים אלא תלמידי-חכמים סתם, ממיתים את עצמם באוהל התורה ומקַימיה מעוני, אלה ודאי לא פללו מעולם כי יבוא יום ותעקר חכמת ישראל משרשה, ואלו קמו מקברם וראו בעיניהם מה שעלתה לבת – טפוחיהם בסופה ומה עתה פני בת-הבת – היהדות המערבית, ודאי היו קורעים בגדיהם ומתפלשים באפר.  איך שהוא, גדולי רוח אלה, מתוך שסמכו את סוכתם להיכל היצירה של האומה כלה, לפיכך גם בדברי המדע היבשים שלהם אתה מוצא איזה קורטוב של לחלוחית, איזה טעם לשבח, מעין בינה והרגשה עברית יתרה, שאין אפילו סמן וזכר להם במעשי ידיהם של אלה שהוציאו את "חכמת ישראל" לתרבות לשון נכריה.  הלב העברי עודנו מפעם בדברי יצירתם בחזקה, ומרגיש אתה שבעלי הדברים כונו את לבם לא כלפי שבט בודד מישראל או כלפי מנין מצומצם של מלומדים מבעלי "האומנות", אלא כלפי כנסת ישראל כלה, לכל תפוצותיה;  ושוב אתה מרגיש שהם לא עשו את חכמתם "מדע" בלבד, אלא השתדלו להעלותה למדרגת תורה – מושג לאומי נעלה ונשגב זה, הכולל בתוכו את כל חשבון עולמה של האומה.  חקירת העבר יקרה להם לא מצד עצמה, אלא משום שנצטרפה בלבם לחשבון ההוה והעתיד של ישראל, ומתוך כך נזרקה בה נשמה חיה, ותקוה היתה לה להתעלות ברוב הימים, בקום לה גדולי רוח, למדרגת קנין לאומי.  ולפי שלשון יצירתם היתה לשון האומה כלה, אף שדה השפעתם רחב היה עד אין שיעור מזה של הכותבים את חכמתם הישראלית לועזית.  גבולי המדינות לא הפרידו בין הדבקים.  השפעת גומלין תמידית היתה הולכת ובאה בין כל חלקי הספרות העברית ויוצריהם, לכל סוגיה ומקצעותיה, וכלם היו יונקים ומתברכים זה מזה.  שמותיהם של החכמים והחוקרים שד"ל, רנ"ק ושי"ר היו נערצים בפי משכילי ישראל בקצוי רוסיה ושמותיהם של הסופרים והמשוררים אד"ם, מאפו ומיכ"ל חביבים היו על המשכילים שמחוץ לארצות מגוריהם.  אלה ואלה היו מריצים אגרות חכמה וספרות זה לזה, נהנים זה מזה עצה ותושיה ומעוררים זה את זה לעבודת יצירה.  שירת ישראל – סימני חיותה המובהקים של האומה – וחכמת ישראל לא עמדו אז עורף כנגד עורף כשתי צרות עוינות זו את זו, אלא אדרבה, עצת שלום ומישרים היתה ביניהן, ופעמים שהיתה האחת תופסת אומנות חברתה.  שד"ל הוקיר והעריץ את השירה ונהל בעצותיו את המשוררים הצעירים בני דורו.  אהבתו העזה של החכם המסכן שניאור זקש למשורר הצעיר, החולה המסוכן, מיכה לבנזון – נוגעת עד הלב.  ולפי שאותם החכמים שכתבו בלשון עמם, כונו את דבריהם בעקרם כלפי פנים ולא כלפי חוץ, לא היתה אימת "מה יאמרו הגוים?" מוטלת עליהם, וחכמתם לא היתה צריכה להזדיף לא לשם סנגוריה ולא לשם התגדרות.  חכמתם הם היתה יכולה להיות בת-חורין גמורה, חפשית מכל פנִיה, אפילו מן ההתגדרות ב"חרות" עצמה, זו שמקורה  על-פי רוב אף היא אינה אלא עבדות, עבדות הנפש.

אין עם לבבי לשער השערות ולהתנבאות על העבר, מה היה מראה היהדות ופניה עתה, אלו נצח המהלך הזה, העברי, גם במערב.  לאסון האומה כלה, לא נצח שם המהלך העברי.  הפרוצס של הַלעָזת הרוח העברי והמרתו מבפנים, זה שמצא לו בגרמניה "שליחים" ובאי-כח תקיפים כצונץ וגיגר וסיעתם, הלך ופשה שם מקהלה לקהלה וממדינה למדינה כנגע צרעת עד לאין מרפא.  עתה הננו עומדים כבר לפני התוצאות המחרידות של אותו הפרוצס.  עצימת העינים למה?  הרי צריך שתאָמר האמת פעם אחת, ותהי מה: אחרי יובלות של חיי שלום ורוָחה ושל השכלה רחבה ושל זכיות ושל אזרחיות ושל "חכמת ישראל" ושל "היכלות" ושל ריפורמות ושל ריפורמות לריפורמות ושל מטיפים ושל מחברי סדורי תפילה חדשים ושל אורתודוכסיה מתחסדת ושל בתי-חרושת לרבנים ושל "מקיצי נרדמים" – אחרי כל שפעת העושר והגדולה הזאת, היהדות המערבית מוטלת לפנינו כמתה.  נקרש דמה ונתאבן בשרה.  מחותכת בסכין חדה של תרבות זרה ולשון נכריה מן הגוף הלאומי החי, לא מצאה שוב את הדרך למקור יניקתה הנאמן, ולחה נס.  הסורוגַטים, שהמציאו לה פרנסיה ומנהיגיה, כדי לקַימה, לא הצילוה.  לא הועילו לא ה"היכל" ולא הריפורמה ולא "אגודת ישראל" ואף לא שבטה ומשענתה ב"גיא צלמות" בת-לויתה הנאמנה – חכמת ישראל.  כלום יכול המת להחיות את המת?  "חכמת ישראל" זו, – הלא תאָמר נא הפעם גם לה האמת – מכיון שפרשה בסופה לגמרי מלשון ישראל, פרשה מן החיים ונבלה בלא עת.  באה אליה כתֻמה "המכה אשר לא כתובה בתורנ – זו מיתת תלמידי-חכמים".  תחת אבותיה ויוצריה הראשונים, חכמי אמת ואנשי מקור, קמו לה בדור שִלשים ורִבעים ננסים וקטני ארץ, מלקטי פרורים ומגרמי עצמות, שהפכוה מחכמה למלאכה ועשוה קרדום ללחם עצבים, ללא יצירה וללא שמחת יצירה.  את ישראל החי והפועל, היוצר והמתחדש, הנאבק עם גלים והחותר אל החוף – אותו לא ידעה ולא חפצה לדעת.  עורת וחרשת לגבי כל המתרחש ובא בעמקי נפשו ובחלל עולמו של אותו ישראל, צמצמה את שדה ראיָתה הלוך וצמצם עד שעמד על ד' אמות – כדי קבר – של "עבר" בטל ומת, עבר שאין עמו לא הוה ולא עתיד.  ובהשתקעה בקברים ובגלי שמות עד הפדחת לא ראתה ולא הכירה את הגדול בפלאי ההיסטוריה שהולך ונעשה בימיה ולעיניה ובסמוך לה בתוך רוב מנינה ובנינה של האומה – הפלא של תחית המתים.  וכלום חכמה כזאת, שהיא עצמה חשובה כמתה, כח בה להחיות דור בניה הגוסס?

ולעומת זה נשתלשלו המאורעות בכנסת ישראל שבמזרח, וביחוד ברוסיה ופולניה, בפנים אחרות.  יהודי המזרח לא זכו, כאחיהם המאושרים במערב, לחיי שלוה וחרות.  אדרבה, כל ימיהם נמקו בענים וחייהם נתמררו בגזרות קשות ואכזריות.  ואולם גם בענים ובצרתם ידעו לשמור מכל משמר את תרבותם ולשונם.  חלקם בבנין "חכמת ישראל" באמת אף הוא איננו מעט:  ר' שמחה פינסקר, א"א הרכבי, שזח"ה, אברהם אֶפשטיין, פוזננסקי ועוד;  ואולם בעיקרם טרודים היו בבנין בית ישראל.  עיניהם הם היו לפנים ולא לאחור.  הם לא רק חקרו את ה"עבר", אלא חיו אותו, בנו על יסודו את ההוה, ולשם העתיד.  הם נשאו את עברם על כתפיהם כנשוא הכהנים את ארון אלהים.  ראש מעיָנם הם היתה לא החקירה ב"מאי דהוה", אלא היצירה, היצירה החדשה, החיה, המתמדת.  ובאו וראו:  כמעט לא עברו ארבעים שנה, ומה רבה הברכה!  צנורי שפע סתומים מתמול שלשום פתחו פיהם פתאם ומקורי חיים חדשים זנקו מתוכם.  בת-טפוחיה של היהדות המזרחית, הספרות העברית, המצערה בראשיתה, הרחיבה את גבולותיה הלוך והרחב, והאדירה כחה הלוך והאדר, עד היותה באחרונה כמעין ברכה וישועה לדור שלם.  קמו לה סופרים ומשוררים, תרבות אנשים חדשים, אשר בשתותם גם מבארות עולם וגם ממקורות חייה של האומה, השיבו חיים שבעתיים אל חיקה.  הלשון העברית שבה להיות כמעין המתגבר, ובהסתגלה לכל צורות המחשבה העולמית, הבשילה פרי לא פלל לו איש;  והשירה העברית, שנעלמה במערב אֵלם מות, צהלה במזרח בגאון קולה כאשר לא צהלה אולי מיום חתום חזון בישראל.  לקול תרועתה התעוררו הלבבות, ועבודת רוח כבירה החלה, עבודה שכֻּלה בנין, תקומה התחדשות.  כל ערכי הלאום וקניני רוחו הוטלו שוב את כור המצרף ויצאו משם מזוקקים וצרופים משהיו, להחיות לב האומה ולחדש כח נעוריה.  החומה שבין "אדם" ו"יהודי" נפרצה מאליה והלב תבע "יהדות" ו"אנושיות" בבת-אחת, בכלי אחד.  הוכשר הדור לקחת את גורל האומה בידו.  ולא עוד, אלא שהעיז להעמיס על כתפי עצמו גם את דבר פתרון החלום הגדול של האומה, את דבר גאולתה ותקומתה השלמה בארצה.

ובעוד היהדות המזרחית עושה כה וכה ומכינה עצמה בהתלהבות המיוחדת לה לקראת היום הגדול – והנה באו ה"מאורעות".  מעשרת הקבים פורעניות שירדו לעולם עם אותם המאורעות נטלה היהדות המזרחית תשעה.  שוד ומשסה, הרג ואבדן, דבר ורעב.  ועתה אחרי כל הבא עליה, אף היהדות המזרחית מוטלת לפנינו הרוסה וחרבה, פצועה וזבת דם.  אלפים ורבבות מישראל נעקרו משרשם והנם נודדים בגויים לבקש להם "בית מלון" לפי שעה, עד יעבור זעם.  רבים מהם, ובתוכם מקצת מנושאי התרבות העברית במזרח, מצאו בדרכם את ברלין, אותה ברלין, בית מולדת ה"השכלה" והתרביץ ל"חכמת ישראל" בסגנונה המערבי.  כמוצאי גולה באו שמה, עיפים ומיוגעים, רצוצים ומדוכאים;  ואולם גם בגלותם השכינה העברית מלוה אותם וגם בהתגוררם באשר יתגוררו מגמת פניהן קדימה.  בשעה גדולה ומכרעת לישראל נזדמנו אפוא לפונדק אחד "קרובים" שנתרחקו בזרוע.  היעלה אפוא על הדעת כי תהיה הפגישה לבטלה?

לבי אומר לי כי לא יהיה כדבר הזה.  בטוח אני כי היד החזקה אשר אחזה לפני ארבעים שנה את אחינו המזרחים בציצית ראשם ותנערם, היא תמצא גם את קדקד אחינו במערב, והיא אשר תקרב שוב גם את הקרובים שנעשו רחוקים.  כי ישבו אחים יחדו, ואפילו ישיבת ארעי, אי-אפשר להם בלי התקרבות ובלי השפעת גומלין.  הרבה יש להם להגיד זה לזה וללמוד זה מפי זה.  ואם תמצי לומר, כבר יש להכיר סימני השפעה זו בכמה מקצועות.

ולפיכך כשהגיעני כרוזכם על-דבר המאסף העתי לחכמת ישראל, שעתיד לצאת בעריכתכם, נטה לבי לראותו כאחד מסימניה המובהקים של אותה ההשפעה.  ולא רק מפני שבתוך סעיפי הכרוז הרבים נתבצר מקום – אולי זאת הפעם הראשונה בחכמת ישראל של הסגנון המערבי – גם לחקירת ההוה של ישראל החי והיוצר.  הרחבת-תחום זו בלבד אף היא דיה להעיד על שנוי מהלך; אלא, בעיקר, מפני עבריותו הלשונית של המאסף ומפני מגמת עורכיו הכללית, זו המובלעת במלים קצרות, אבל מחיבות הרבה, בפתיחתם הקטנה בראש הכרוז.  עתה, אמרתי בלבי, יש תקוה כי "חכמת ישראל" תֵעשה לחכמת ישראל בלי מרכאות כפולות.  בשובה להתחבר דרך הלשון למקור היצירה החיה של האומה כלה, תשוב ותהיה גם היא לאבר של החי.  לב חדש ורוח נכון יבואו לה, ושבה והרגישה מאליה את דפיקת לב האומה ואת כל מכאוביו ומשאלותיו הגלויים והנעלמים.  אז ישובו אליה גם חושה הבריא וטעמה הטוב וידעה להפלות בין עיקר ובין טפל, בין מקק ספרים ובין דבר יצירה.  אין רע אם לפי-שעה לא תמצאו די עוזרים ומסיעים.  דרככם נכונה ובידכם מפתח הלב של האומה – לשונה.  כל השאר יבוא מאליו, אם לא מיד – לאחר זמן.  "כי מי אשר יחֻבר אל כל החיים יש בטחון" וחכמת ישראל, בהתחברה אל חיי ישראל, יכולה לבטוח, כי לא רק היא עצמה תשוב לתחיה, אלא יהי בה גם כדי להחיות את בעליה ואת החוסים בצלה.

ומתוך בטחון כזה אני מברך אתכם:  עשו והצליחו!

     כ"ט אייר תרפ"ג, ברלין.

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] מאסף עתי לחכמת ישראל, שיצא בברלין בשנת תרפ"ג.