_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

לפתיחת האוניברסיטה בירושלים

ח"נ ביאליק

לתוכן הענינים

 

קדושת השעה ורוממותה מצוות עלינו במפגיע שלא לחללה ושלא להפסידה בדברי גוזמא והפלגה כל-שהם. באזני כל קהל הנצבים פה עלינו להגיד אפוא בקול רם ובלב תמים, כי הבית שנפתח לפני שעה קלה על הר הצופים על-ידי אורחנו המרומם הלורד בלפור איננו לפי-שעה בלתי-אם מכון שלא כלו לו חדשיו, כמעט שם בלבד. לפי-שעה איננו בלתי-אם כלי, העלול להתמלא תוכן ועתידו עודנו מקופל בתוכו ותלוי במזלו, ואף-על-פי-כן בטוח אני, כי אלפי ישראל הנקהלים פה ועמם רבבות אלפי ישראל בכל קצוי תבל – לב כולם הרועד עתה מגיל יגיד להם, כי החג אשר יוחג היום במקום בזה איננו חג אשר בדה אותו מליבו מי שהוא, כי-אם יום גדול וקדוש לאדוננו ולעמנו. בטוח אני כי עיני רבבות אלפי ישראל, הנשואות עתה מכל תפוצות הגולה אל ההר הזה, מאירות עתה בזהרי תקוה ונחמה ולבם ובשרם ירננו ברכת תודה לאל חי, ברכת שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה. כולם יודעים ומרגישים, כי ברגע זה הדליק ישראל על הר הצופים את הנר הראשון לחנוכת חיי רוחו. היום תבוא הבשורה אל כל תפוצות ישראל באשר הם, כי היתד הראשונה לבנין ירושלים של מעלה נתקעה ולא תמוש עוד. כי יאמרו מה שיאמרו: אומה משונה זו, ששמה ישראל, על אפם ועל חמתם של כל גלגולי המאורעות המתרגשים ובאים עליה יום-יום ושעה שעה זה אלפים שנה לטרדה מעולמה ולעקור אותה מאוירה ומשרשי חייה, – אומה זו, אומר אני, שעבדה את גופה ואת נפשה למלכות-הרוח שעבוד עולם. כאן, במלכות-הרוח, היא מכירה את עצמה אזרח רענן ומתערה ובקרקע-עולם זה נעצה את כפות רגליה בכל כחה ולא תזוז משם. כל מ"ט שערי טומאה של הגלות הארורה לא העבירוה דעתה וכל מ"ט שערי יסורים של העניות המנוולת שנוה מתכונתה היסודית. בוותרה מתוך אונס על חיי שעה לשם חיי-עולם, למדה בימי עניה ומרודיה לשעבד את צרכי גופה לצרכי נפשה ולהכניע את דרישות החומר לתביעות-הרוח. בגבולותיה של מלכות זו יצרה האומה הישראלית את ראשי קניניה ומוסדותיה הלאומיים, שקֵיְמוה בעוני במשך אלפים שנות נדודים ושמרו על חרותה הפנימית בעבודתה החיצונית, והם הם שהחיוה והגיעוה עד החג הזה, חג פתיחת האוניברסיטה על הר הצופים. בית-הספר הלאומי בכל צורותיו: החדר, הישיבה, בית-המדרש – אלה היו מבצרינו האיתנים ביותר בימי מלחמתנו הארוכה והקשה על קיומנו ועל זכות קיומנו בעולם בתור עם נבדל ומיוחד ביין העמים. בימי סער וזעם נמלטנו אל בין כתלי המבצרים האלה ושם ישבנו גם לטשנו את כלי-הזין היחיד שנשאר עוד בידינו, את המוח היהודי, שלא יעלה חלודה. אי-אפשר להמנע מלהזכיר ברגע זה מאמר אחד מחכמינו, שאיני יודע כמותו למרירות וליגון. אותו החכם התלמודי כשהגיע למקרא שכתוב "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא נעלתים" וכו' – אמר במרירות: "לא מאסתים ולא געלתים – וכי מה נשתַיר להם לישראל בגלות שלא נמאס ולא נגעל? והלא כל מתנות טובות שנִתנו להם נִטלו מהם – מה נשתיר להם? זה ספר התורה, שאלמלא היה קַים לישראל לא היו משונים מאומות העולם כלום".

המושג "תורה" התרומם בעיני העם אל גובה אין חקר לו. בדמיון העם היתה התורה כמעט למציאות שניה, מציאות מופשטת ויותר נעלה, העומדת בצדה או גם במקומה של המציאות הממשית. התורה נקבעה במרכז שאיפותיה ומאוייה הכמוסים והגלויים של האומה בגלותה. המימרא "ישראל ואוריתא חד" לא היתה מימרא בלבד, בן עם זר כמעט לא יבין ולא ישיג את זאת, לפי שגם המושג "תורה", במלא תכנו ומשמעותו הלאומי לא ניתן להתרגם כל צרכו. התורה במשמעה זה אינה לא דת ולא אמונה בלבד, לא מוסר ולא מצוות ולא חכמה בלבד, ואפילו לא צרוף כלם יחד בלבד, אלא מושג נעלה ומרומם עד אין שיעור על כל אלה, מושג מיסתורי, ששואב את כחו כמעט מתהומה וממרומיה של ההשגה הקוסמית. התורה היא כלי-אומנותו של יוצר העולם, בא ברא את העולם ובשבילה העולם נברא. התורה קדמה לעולם, היא האידיאה העליונה ונפשו החיה של העולם. בלעדיה אין לעולם קיום ולא זכות-קיום. "גדול תלמוד-תורה יותר מבנין בית-המקדש", "גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות", "אין בן חורין אלא מי שעוסק בתורה", "התורה מגדלת ומרוממת את האדם על כל המעשים", "אפילו עובד אלילים ועוסק בתורה הוא ככוהן-גדול", ו"ממזר תלמיד-חכם קודם לכהן-גדול עם-הארץ".

על הדעות ועל ההשקפות האלה נתחנכה האומה הישראלית בנעריה ובזקניה כמעט במשך שבעים דורות. בהתאם להן בנתה את בתי-חייה הארעיים בגולה, עליהן נהרגה ובזכותן נתקימה. בית-הספר העברי העממי נבנה קרוב לזמן החורבן והחזיק מעמד עד היום. מתוך חנוך ממושך כזה נוסף להם לישראל כמין חוש שישי בכל מה שנוגע לצרכי-הרוח, חוש דק ועדין עד מאוד, שנפגע תחלה לשאר איבריהם והוא משותף כמעט לכל אישי האומה. אין יהודי בעולם, אשר הגזירה האכזריה "שלא יעסקו ישראל בתורה" לא תחריד את עצמותיו אפילו העני והפחות בישראל מסר את נפשו על למוד בניו והוציא על זה פעמים גם חצי פרנסתו ויותר. בטרם התפלל האיש היהודי על ספוק צרכיו החמריים ישאל  מאלוהיו יום-יום "וחננו מאתך דעה בינה והשכל". ואמותינו הכשרות, בשפכן שיח לפני ה' על הדלקת נרות של שבת, מה היתה תפלתן הראשונה בשעה קדושה זו? " יהי רצון שתאורנה עיני בני בתורה". ומובטחני כי אלו נגלה אלוהים לאחת האמות האלה בחלום, כמו שקרה דבר כזה פעם אחת לשלמה המלך, ושאל אותה בסגנון המקרא, "שאלי מה אתן לך" – היתה אם כזו משיבה גם היא כשלמה בשעתו: "לא אשאל לי לא עושר ולא כבוד, אלא רבונו-של-עולם, יהי רצון שתתן לבני לב להבין בתורה ובחכמה ולדעת בין טוב לרע".

רבותי, כולכם יודעים מה שעלתה למבצרי רוחנו הלאומיים הישנים בגלות בתקופה האחרונה, ולא פה המקום והשעה לדבר בזה. עם כל כחם וחזקתם הפנימיים, למרות האנרגיה המרובה שבזבזה האומה על בנינם ושמירתם, לא עמדו ביום זעם ותקומה לא היתה להם. בגזרת ההיסטוריה התמוטטו והתערערו כלם עד היסוד, ועמנו הוצג על חרבותיו ריקם. הלא זוהי מארת הגלות וקללתה, שאין הברכה שולטת, אי-אפשר לה שתשלוט, במעשה ידנו. בכל מקום ובכל זמן היינו זורעים כּר ולא היינו קוצרים אפילו סאה. רוחות מצויות ושאינן מצויות מדי עברן אינן פוגעות תחלה אלא במעשה ידיהם של ישראל, ובעָקרן בשעה קלה יגיע כפיהם ועמל רוחם של דורות שלמים לא ישאירו להם שורש וענף. מתוך נסיונות ויסורים קשים ומרים, מתוך מפח-נפש ותקוות נכזבות, מתוך כל בקיתונות, שנשפכו על פנינו פעמים אין מספר, נקנתה לנו לאט-לאט ההכרה הברורה, כי בלי בית-מולדת ממשי, בלי רשות היחיד לאומית, שהיא כלה שלנו, אין חיינו חיים כלל, לא בחומר ולא ברוח. בלי ארץ-ישראל – ארץ פשוטה כמשמעה, אין כל תוחלת וכל תקוה לתקומתו של ישראל בשום מקום ובשום זמן. עצם מושגינו על דבר הקיום החמרי והרוחני של האומה, אף הם נשתנו עלינו בינתים תכלית שנוי. אין אנו גורסים כלל חלוקה ופרוד זה בין חומר ורוח, כמו שאין אנו גורסים אותו בין יהודי לאדם. פוסקים אנו עכשו הלכה לא כבית שמאי, שהשמים נבראו תחלה, ולא כבית הלל, שהארץ נבראה תחלה, אלא כחכמים, ששניהם כאחד ובמאמר אחר נבראו, ואין לזה מציאות וקיום בלי זה. בהכרתה של האומה תפס בינתים המושג "תרבות" במשמעו המקיף והאנושי את מקומו של המושג התיאולוגי "תורה". באנו לידי הכרה, כי כל עם שהוא רוצה בקיום שאין בו בושה וכלימה מחויב ליצור תרבות; לא להשתמש בה בלבד, אלא ליצור אותה, ליצור ממש בידי עצמו, בכלים ובחומר משלו ובחותמת שלו. עמנו בארצות פזוריו – מי זה יכחיש כי גם הוא מרבה ליצור תרבות? תמיהני אם יש בעולם מקום של יצירת תרבות, שהוא פנוי לגמרי מן היהודי. ואולם מפני שיצירת היהודי בגולה מובלעת כמעט תמיד בשל אחרים היא מתעלמת מן העין ולעולם אינה נרשמת בפנקס לזכותו. חשבוננו התרבותי בעולם הוא אפוא חשבון שכלו חייב, דֶבט בלי קרדיט . העם היהודי בגולה נמצא מצד זה במצב של טעות מכאיבה עד מאד: בהיותו על צד האמת ועל-פי כל הסימנים בבחינת התרבות עם-פרוליטריון, כלומר יוצר בכלים ובחומר של אחרים ולשם אחרים, נגלה הוא בכל זאת לאחרים, ופעמים גם לעצמו בדמות פּרזיט תרבותי, שאין לו משלו כלום. עם החס על כבודו לא ישלים לעולם עם מצב זה, עם כזה יקום יום אחד ויאמר לנפשו: רב לי, טוב לי קב אחד וודאי שכֻלו שלי מתשעה קבין דמאי, ספק שלי ספק אינם שלי. טוב לי פת חרבה, ובביתי ועל שלחני, משור אבוס, ובביתם ועל שלחנם של אחרים, טובה לי אוניברסיטה קטנה אחת, אבל כלה ברשותי וכלה שלי, עשויה כלה בעצם ידי, מן המסד ועד הטפחות, מאלפי היכלי מדע, שאני אוכל מפירותיהם ואין חלקי ניכר בבנינם. יהיו מזונותי מעטים ומרורים כזית, ובלבד שאטעם בהם פעם אחת את הטעם המתוק והנפלא של מתנת ידי עצמי.

מתוך הרגשה זו נמלטנו אל הארץ הזאת. לא בנו לבקש פה לא עושר ולא שלטון ולא גדולה. הארץ הקטנה והדלה הזאת – מה כחה לתת לנו מכל אלה? אין אנו רוצים אלא למצוא בה רשות היחיד כל-שהיא ליגיעת כפינו ולעמל רוחנו. גדולות עוד לא עשינו פה, עוד לא הספקנו לרחוץ את רגלינו מאבק הדרכים הרבים בימי הנדודים. ועוד לא החלפנו את שמלותינו המטולאות. בלי ספק עוד תעבורנה שנים רבות, שנות עמל ויסורין, עד אשר נרפא את הארץ השוממה הזאת מצרעת סלעיה ומרקבון בצותיה. לפי-שעה יש רק התחלה קטנה של בנין, אבל גם בשעה ראשונה זו כבר הורגש הצורך להקים בית וצל קורה לעבודת הרוח של האומה. כך טבעה הקדמוני של זו: היא איננה יכולה להתקים שלשה ימים רצופים בלי תורה. גם בשעה ראשונה זו יש לנו צרכים תרבותיים, שאין לדחותם ואי-אפשר לנו להתקים בלעדיהם. יש לנו מלבד זה גם דאגות קשות וכבדות, שמטרידות אותנו בנוגע לגורלו התרבותי של עמנו בארצות פזוריו. עממים בני תמול שלשום חושבים באולתם להמית בצמא רוחני, על-ידי נומרוס קלאוזוס, אומה זקנה שארבעת אלפים שנות תורה עומדים מאחוריה. עלינו אפוא למהר ולהדליק פה בארץ אבותינו ומולדת רוחנו את הנר הראשון לתורה ולמדע ולכל עבודת הרוח בישראל בטרם יכבה עלינו בארצות נכריות הנר האחרון. ואת הדבר הזה אנו אומרים לעשות בבית אשר נפתחו דלתותיו היום על הר הצופים.

רבותי, יש אגדה בישראל, כי בימות הגאולה עתידים בתי-כנסיות ובתי-מדרשות שבגולה להעקר, הן וחוליות אדמתם עמם, ולבוא לארץ ישראל. דברי אגדה אלה, אי-אפשר להם, כמובן, שיתקיימו במלואם. בית-המדרש לתורה ולחוכמה, שהוקם על הר הצופים, יהיה משונה הרבה גם בחומר הבנין וגם בתכנו ובצורתו מבתי-המדרש הישנים. אבל, רבותי, בתוך תלי החרבות של הבתים הקדושים ההם עוד יש הרבה אבנים שלמות, אבני גזית, שיכולות לשמש אבני-שתיה ואבני-יסוד לבניננו החדש. אל נא ימאסו הבונים באבנים אלה. בשעה קדושה זו הייתי מתפלל תפילה קצרה: מי יתן ולא תשכחנה האבנים האלה! מי יתן וידענו להרים את החכמה ואת המדע, אשר יצאו מן הבית הזה, אל אותו הגובה המוסרי, שהרים אליו עמנו את תורתו. לא היינו כדאים לחג הזה, אלו אמרנו להסתפק בחקוי רע וגרוע למעשי ידיהם של עמים אחרים. יודעים אנו, כי החכמה האמתית היא זו בלומדת מכל אדם. חלונות הבית הזה ושעריו יהיו אפוא פתוחים לארבע רוחות השמים, להביא אליו את כל הטוב והנעלה מכל תנובות רוחו היוצר של האדם בכל הזמנים ובכל הארצות. ואולם גם אנחנו לא טירונים אנו במלכות-הרוח, ובלָמדנו מכל יש לנו גם מה-שהוא ללַמד. ובטוח אני כי יבוא היום ואותם העיקרים המוסריים שהונחו ביסודם של בתי-תורתנו, כגון אלה המנויים בבריתא הקצרה והמופלאה, שנקראת "פרק קנין תורה", יעשו לנחלת האנושיות כלה.

רבותי, אלפי בנינו הצעירים, בהשמעם לקול לבבם, נוהרים מכל כנפות הארץ אל הארץ הזאת לגאול אותה משוממותה ומחורבנה. מוכנים הם להערות את כל משא-נפשם ולבבם ולהריק את כל כח עלומיהם אל חיק האדמה החרבה הזאת למען החיותה. הם חורשים סלעים ומיבשים בצות וסוללים דרכים ברנה ובצהלה. הצעירים הללו יודעים להרים את העבודה הפשוטה והגסה, את עבודת הגוף, למדרגה של קדושה עליונה, למדרגה של דת. את האש הקדושה הזאת עלינו להדליק גם בין כתלי הבית אשר נפתח זה עתה על הר הצופים. יבנו אלה באש את ירושלים של מטה ואלה את ירושלים של מעלה ומאה ואלה יבנה ויכונן בית חיינו – "כי אתה ה' באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה".

ולבסוף עוד מלים מספר כלפי בא-כחו הנעלה של העם האנגלי הגדול, הלורד בלפור.

" מי בז ליום קטנות?" – וביותר יש להזהר לבוז לקטנות בארצנו הקטנה. הארץ הזאת סגולה יתרה נִתנה לה: להפוך באחרית הימים גם את הקטנות לגדולות. לפני כארבעת אלפים שנה התלקטו אל הארץ הזאת, מאור כשדים, מארם, ממצרים וממדבר ערב כנופיות של רועים נודדים מפורדים לשבטיהם, שמהם נבנה לבסוף, אחרי גלגולי מאורעות, לא חשובים לכאורה, עם קטן ודל בזמנו – עם ישראל. מעטים ורעים היו ימי העם הזה בארצו, "עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב". ואולם הוא הקים מקרבו אנשים, – רובם קטני ארץ אף הם, רועי צאן ובוקרים, חורשי אדמה ובולסי שקמים כיתר אחיהם – אשר נשאו סערת רוח אלוהים בלבם ואת רעמיו וברקיו בפיהם. האנשים ההם, בדַברם על גוי ואדם ובנשאם משא על דברי ימי דורם ולצרכי שעתם, הפעוטים לכאורה – העיזו לפנות אל הנצח, אל השמים ואל הארץ. והם הם שנתנו בסופם לעולם את אבן-השתיה לתרבותו הדתית והמוסרית. מעבר למאות דורות וממעל לראשי עמים עולים ויורדים בבימת ההיסטוריה הגיע קולם אלינו עד היום והוא אדיר ונשגב ומלא גבורת חיים עוד יותר מבראשונה, כאילו היה הולך ומתגבר ומוסיף כוח עם מרחק הזמנים. אחרי ההכרזה של כורש התלקטו שוב אל הארץ הדלה והרחבה הזאת כמה עשרות אלפים מגולי-בבל, שהיו שוב לקיבוץ קטן ודל – קטן ודל עוד מן הראשון. לא עברו כשלוש מאות שנה, ומן הארץ הקטנה הזאת עמד שוב אחד מבני ישראל, בן נגר ישראלי, שהביא בשורת הגאולה לעולם האלילי ופנה את הדרך לימות המשיח. כאלפים שנה עברו מן היום ההוא – וכלנו עדים היום, כי לא כל האלילים חלפו עוד מן הארץ. תחת האלילים העתיקים קמו חדשים, לא טובים מן הקודמים להם. והנה באה ההכרזה של בלפור. ישראל מתלקט אל ארצו בפעם השלישית. מדוע לא ישָנה אפוא הפלא גם הפעם הזאת? רצתה ההשגחה לשתף את גורלו של עם ישראל בגורלם של כל עמי התרבות שבעולם, וזה שגרם אולי לגדל ולטפח בקרבם את הכרת האחריות המוסרית על שמירתם של קניני אותה התרבות ואת החרדה הגדולה לאחריתם – במדה יתרה מזו של יתר העמים. עוד לפני שנים רבות מצאה הכרה זו את בטויה המרומם בפי אחד מחכמינו: "לעולם לא יראה אדם את עצמו ואת כל העולם כלו – כאלו הוא חציו חיב  וחציו זכאי; עבר עבירה אחת – אוי לו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם כלו לכף חוב". מי יודע: אולי מה שלא יכלו לעשות עמים רבים וגדולים מתוך מהומת עושר – אותה תמצא לעשות יד עם עני ודל בארצו הקטנה מתוך עוני. מי יודע אם לא מתוך כתלי בית-מדרשו עתידה באחרית הימים לצאת תורת הכרת האחריות הזאת על גורלה של האנושיות כלה ולהתפשט אחרי-כן בכל העמים? הרי לא לחנם נחתה יד אלהים את העם הזה בין מצרי שאול ומצוקות שחת דרך ארבעת אלפים שנה ותשיבהו אל ביתו זאת הפעם השלישית.

ספר דברי הימים, האחרון בכתבי-הקדש, איננו האחרון בדברי ימי ישראל. אל שני חלקיו הקטנים – עוד עתיד להצטרף חלק שלישי, אולי רב וגדול בערכו מן הקודמים. ואם ראשיתו של אותו הספר הוא "אדם שת נח" וסופו הכרזת כורש, שגרמה להביא אחרי שלוש מאות שנה את בשורת הגאולה לעובדי האלילים העתיקים – בלי ספק תהי ראשיתו של החלק השלישי – ההכרזה של בלפור, וסופו בשורה חדשה, בשורת הגאולה לכל המין האנושי.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה