_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בבית אבא

(מכתבי משכיל שלאחר זמנו)

 

חיים נחמן ביאליק

לתוכן הענינים

 

בן חמש עשרה שנה נתפקרתי. אין תוחלת בישיבת בית המדרש, אמרתי לוולוויל חברי. וֶולוויל חברי, הכפוף לדעתי, קבל ממני ופרש לחנות אביו. ומיד יצאו לו מוניטין בפרבר: זריז הוא, מתון הוא, עסקן הוא – סופו להיות סוחר. ואני, המוהיקני האחרון בבית המדרש שבפרבר, התחלתי חושב מחשבות גדולות לעתיד לבוא והולך לפי שעה בטל. עדיין לא הכרעתי בעצמי, במה אשלח ידי תחלה, ועד שאני עומד ושוקל בדעתי – הימים עוברים. לפי שעה התחלתי מגדל לי בלורית קטנה מאחורי הכובע ומקטר פפירוסים. בבוקר בבוקר, בשעת תסרוקת, אני שוהה כחצי שעה כנגד האספקלריא, מיטיב בלוריתי ומונה בתוך כך באצבע את הבעבועין הדקין שבפני. כל לילה מוסיף לי בעבועין חדשים. הללו שוקעים והללו נוצצים. כשאבא סר מן החנות לבית ומוצאני לפני האספקלריא, מיד הוא מתמלא זעם. איני יודע מה לו בכך... "עד אימתי, דרך משל, יהא בחור עומד לו כנגד האספקלריא ונהנה מזיו פרצופו?..." שואלני אבא במין נגון משונה ומתעכב עלי בחצי כתפו. "למאי נפקה מינה, דרך משל..." שואל אף אני באותו נגון משונה עצמו ומסב מיד את פני לחלון. "פֶסיא, שומעת את דבורים של בחור?" אומר אבא שוב באותו הנגון ומראה באצבע עלי. פֶסי, זו אמי,  מנענעת בראשה, לסימן צער, ופורשת לחדר-הבשול, ואבא דוחף הדלת בזעף ובורח... מיד אני מתלבש ב"סורדוט" השחור שלי, הסדוק מאחוריו, נותן פפירוסא דקה בין שִׁני ויוצא לרחוב, על מנת ללכת...  לאן? איני יודע בעצמי. אין לי כל עבודה קבועה ושום סדר היום. הכל נעשה אצלי דרך עראי או על-פי "רוח הקודש". פנאי יש לי יותר מדי והולך אני סתם, בלא כוונה ובלא "תכלית". נעלי מגוהצים ופפירוסא עשֵׁנה   בין שִנַי  ועיני צופיות... מביט אני אחרי כל עוף הפורח וצפורת מרפרפת... פעמים שהייתי נוטה בדרך הלוכי גם לבית המדרש, והוא נראה לי כל כך עזוב ושומם...עומד הוא לו כדרכו יחידי ופרוש מן השכונה בסוף מבוי צר ומיוחד לו, שעלו בו עשבים וקוצים, עומד לו ושותק... כשאני רואה ראש גגו מרחוק, עיני נכבשות בקרקע כזה שחטא... וכשאני נכנס לתוכו, מיד הוא משרה עלי רוח עצב חרישי, מעין עגמת נפש זו, שהיא שרויה וכבושה באפלולית צלליו. נדמה לי שבכניסתי הוא מתעורר קצת מתוך תנומה, זוקף עלי את חלונותיו הגדולים ומציץ בי בשתיקה דרך תוכחה, כימי שאומר: "אף אתה, שמואליק?" ואני נכון ברגע זה מצד רחמנות, ליטול גמרא מתוך  הארון ולעסוק שוב בתורה, להגות בקול ובנעימה, כמו באותם הימים, כשהייתי עדיין יושב לבדי חבוי בצל כנפי השכינה מאחורי העמוד וקולי הצעיר היה יוצא כאן ומקשקש כזוג יחידי וממלא תורה את כל הזויות... השמש העוור ר' שלמה אף הוא מתעורר קצת בכניסתי, ריסי עיניו מזדעזעות ואינו זז ממקומו אצל התנור, מקום שהוא יושב שם כל היום, מביט נכחו בעיני הקמות, מביט ושותק, מתוך עובי הכותל המערבי, או מתוך ארון הספרים הקבוע בו, מגיע למקוטעים בהפסקות קטנות קשקוש עמום וקלוש, אבל תדירי וטרחני, של איזה "דופק" תשוש סמוי מן העין: ניד-ניד, ניד-ניד, ניד-ניד...מעין נדנוד של וריד נעלם מרטט בעובי הכותל.. שם מעבר לכותל, בתוך חדר קטן המוקצה לדירה, יושבת לה עגומה ושוממה רבקה בת השַׁמש, צעירה שנתארמלה, יושבת ומנענעת כל הימים את מכונת התפירה, מנענעת ונאנחת... ומכניס אני את ראשי אל אפלוליתו של ארון הספרים, עומד כפוף על גבי גמרא, עיני משוטטות שלא מדעת בין השטין ואזני נטויות. דומה לך, שכאן, בתוך עובי הנדבך, משוקעת מאז מעולם איזו אשה יפה, "בת-מלכה", למשל, ונעלמת מעין כל חי היא יושבת ומנדנדת תינוק קטן בעריסה, מנדנדת ובוכיה. מנדנדת ובוכיה... –

– שמואל'קל – שואלני בתחנונים השמש העוור... למה אתה מוקיר רגליך מבית המדרש? למה אינך בא לכן ללמוד? מתגעגע אני על קולך היחידי, שמואל'קל. צר לי, הזקן... נתיתם בית המדרש, כלו נתיתם...

– בביתי אני לומד, ר' שלמה – מנסה אני לנחם את הזקן.

– בביתך? ובית המדרש למה נברא, אַ?...

– לתפלה, ר' שלמה.

– וגם לתורה, שמואליק. בית המדרש בלא תורה יתום הוא, וסופו ליחרב. אח, אח, אח, שמואליק.

אותי, את שלמה העוור לא תטעה. רואה הוא בעיניו הסמויות, רואה ומבין: לאביך אתה אומר: "בבית המדרש" ולא אתה אומר "בבית" אַ?... בורח אתה מן התורה, בורח... הכל ברחו וגם אתה בורח, אתה, האחרו, היחידי... אוי לי שהגעתי לכך... "זמיר" יחידי נשאר בקן וגם הוא פרח לו...

נאמן עלי צערו של זקן זה. הַשַׁמָשות עברה לו בירושה מאביו, מכמה שנים, בה נזדקן ובה נסתמא. הוא ראה את בית המדרש בכל תפארתו: כשהיה עדיין אוירו לוהט, כשה"מזרח" היה עדיין "מזרח" – הוד שבהוד; שורה עילאה של ישישים ותקיפי דעה, אנשי משי ואנשי צורה, בעלי מצח ובעלי זקן, כולם היו יושבים להם רחבי אבנט ועטופי טליתות, יושבים על סדוריהם העבים וחומשיהם הרחבים, עטרותיהם בראשיהם ומשקפיהם בחטמיהם – עוז והדר להם והמשל ופחד עמם! מבט אחד משלהם היה זורק מרה בכל הצבור וזקיפת חוטם כל שהוא מצד אחד מהם בצרוף "נו" של זעף היה משתיק כרגע את העז שבחצופים... כשהיתה שורה זו של האריות ננערת ונזקפת לשמונה-עשרה או לקדושה ועמדה נד אחד – היתה נצבת בצורה כחומה. הכל הרגישו, שזו היא מחנה אלהים ומגִניו, כביכול לֵיב-גווארדיא של הקב"ה. ובימים ההם, כשהיתה עוד יד "המזרח" תקיפה, היה גם בית המדרש וכתליו בבחינת "חי" ומדבר. חללו היה מלא הבל שבקדושה ואוירו היה לוהט כל היום מתוך תורה ותפלה: כל עוף הפורח על גגו נשרף.

עכשיו הגיעו ימים אחרים לר' שלמה. הוא נתעוור ובית המדרש נתאלם...ניטל "כח הדבור" ממנו כביכול ו"לשנו" יבשה... קול תורה כבר פסק מתוכו לגמרי, הספרים מוטלים בארונם כמתים... וקול תפלה – אף הוא פוחת והולך, פוחת והולך... ר' שלמה אינו רואה, אבל מרגיש הוא , שהכל הולך וחרב.בית המדרש קוסס... פעמים שהוא, בית המדרש, מתעורר לרבע שעה מתרדמתו, יהודי טרוד קופץ ובא לתפלת "יארצייט" וכדומה, אבל אין זה "דבור" אלא גמגום במחילה; הגוסס מדמדם... זוהי מין תפלה חטופה וטרופה של מנין מצומצם, שכולה חולי חולין, וריח מיתה לה...

ואף אני, כל פעם שאני עומד בצל קורתו של בית המדרש – ריח מיתה זה נודף ובא עלי מכל הזויות והמחבואים ולבי שותת דם... נדמה לי, שהשכינה נתאלמנה והיא שרויה כאן אבלה ושוממה מתחת ל"פרוכת" השחורה שעל גבי ארון הקודש ובוכיה שם בחשאי, ויש שאני רוצה לכבוש ראשי בפרוכת, כתינוק יתום בסינר אמו, להסתר בצל כנפי השכינה ולבכות ולבכות עד כדי יציאת נשמה... ויש שאני אומר להתגבר כארי ולחדש ימי כקדם. הבה אעצום את עיני, אוציא גמרא מכל הבא ביד, ואפיל את עצמי  שוב למקור חיי... חזור בך, שמואליק, עוד יש פנאי... עוד אפשר לתקן... 

הבא ליטהר... פתחו לי כחודו של מחט... כך אומר אני לעצמי ובאותה שעה אני ולבי יודעים, שהרהור תשובה זה שמנצנץ במוחי אינו אלא לבטלה. יפה אומר אבא: אין לי תקנה עוד וסופי... מה? מה סופי? מה יהא בסופי?... ירא אני לשהות הרבה במחשבה זו ולרדת עד סופה. משתמט אני ממנה ומדחה אותה בכל מיני ערמומיות ביני לבין עצמי. היא מרגזת את מנוחת נפשי ומוציאתני מדעה. בוחר אני להשאר לפי שעה תלוי ועומד בהויתי ומשיא את עצמי לדברים אחרים... כך נוח וכך יפה לי יותר. "עט" – אומר אני לנפשי ויוצא שוב לשוטט בלא דעת ובלא כוונה למקום שרגלי יהו מוליכות אותי.ורגלי מוליכות אותי על פי רוב לאיזו פנת סתרים שאננה, מקום שאהא יכול להתיחד שם בשלוה עם עצמי ועם חלומותי ולהיות רואה ואינו נראה. אי, החלומות! עוד מילדותי הייתי אוהב את הבדידות ואת החלומות. משתקע הייתי בהם עד כדי טרוף הדעת ויציאה מן העולם. שוכב אני למשל בצהרי קיץ בראש הגג או בראש סואר גבוה של קרשים, גופי נצלה בחמה ועיני בשמים, עביבי כסף קטנים, קטני קטנים, תלויים שם ברום עולם על בלימה, והם קלים כל כך וזכים כל כך... באחד מהם, הזך והקטן מכולם, אני, שמואליק, נתון בתוכו ושוכן בחביונו, כחומט בנרתיקו. רוצה אני – ואשלח ראשי מתוך העב כלפי מטה, מכוון כנגד שכונה שלנו, ואתחיל לקרוא בקול רם לחברי ולבעלי בתים של מטה בשמותיהם ובכנוייהם בלשון הזו: "בֶּריל מַק, מתיא פֶּמפּיק, הנני??? אייזיק לֶמישקא -  בע!!! ר' משה אהרן ירמולקא – תפח רוח אביך!!" תפח רוח אביך!!". כולם נושאים עיניהם למרום, מרמזים באצבעותיהם למעלה, תמהים ואומרים: "ראו, הנה שמואליק!, ואני שולח כנגדם ברגע זה את לשוני – בע!! ראשי לעב – ואינני... אחר-כך, כשגדלתי קצת ונודע לי שיש גימנזיסטים בעולם, הייתי מתאוה להעשות גימנזיסט. רואה הייתי את עצמי בדמיוני והנה אני "גימנזיסט". בבוקר בבוקר אני הולך לי טעון ילקוט אל הגימנסיא, לפאות אין סמן, בגדי נאים וחדשים, כפתורי נוצצים ומכל ברייתי הנאה והמפונקת נודף ריח הבוקר הרענן. ברחוב פוגע אני בחברי מלשעבר, בעלי פאות וקפוטות, נושאים תיקי תפלין והולכים לבית המדרש. הם מביטים אחרי ביראת הרוממות ובקנאה ואני – כלא מרגיש, כאילו אני גימנזיסט בן בנו של גימנזיסט עד עשרה דורות וירושה היא לי מאבותי.

בימים שלאחר כך, כש"הצצתי ונפגעתי", הייתי חולם והנה אני אמנון שב"אהבת ציון". מעתה הריני אדמוני עם יפה עינים, קווצותי תלתלים וקשתי על שכמי, ויושב אני לי, דרך משל, תחת התומר, על תל קטן וירקרק אצל פלג מבעבע והומה, ואני מחלל בחליל ורועה טלאים צחורים בעמק שושנים. הטלאים מרקדים – אץ, אץ, אץ, ומרחוק תמר ואמתה לבושות לבנים יורדות כמלאכי אלוהים מטבור ההר ופניהן מועדות אל הנחל. פתאם ולביא נורא מגיח מיער הלבנון, והוא חופז זנבו ורק אליהן. עוד רגע ותמר בין שני הלביא... פִיף-פַף!!! הלביא נפל חלל. אמנון, כלומר, אני שמואליק, יריתי בקשת ואמיתהו... ויש אשר נחה עלי פתאם רוח "דן" ו"גדעון" שב"התועה", ואני קופץ ועולה על גזע של אילן קצוץ ביער (את סמולנסקין וכיוצא בו הייתי קורא בצנעא, בחורשה הסמוכה לפרבר, ומודה אני על האמת, שאיש לא מחה בי מקרוא בו בפרהסיא) ומתחיל מדבר בלשון ישעיה ויחזקאל, קורא אל העצים, מטיף אל ההרים ומתנבא לארבע רוחות השמים: "האזינו השמים ושמעו הרים את ריב ה', מַלָכֶם תדכאו עמי?  הוי גוי חוטא, אהה עם כבד עון! בׁאי הרוח ופפחי!"... ומעיד אני על עצמי, שהייתי מדבר באותה שעה מעומק הלב, בקול רם ובהתלהבות, טופח בשעת מעשה על לבי באגרופי, עד שניצוצות היו נתזיםמעיני... ביחוד הייתי אוהב להתנבאות ביום הסער, כשרגשו ראשי האילנות ונשמעה לי נבואתי כאילו היא יוצאת מתוך הסערה:

"וחצצים ורעמים וקולות וברקים

מאפסי שחקים עד אפסי שחקים"...

בשעת עצבות ומרה שחורה הייתי נהפך פתאם למקונן. לתכלית זו הייתי משתמש בלשון איוב וירמיהו ובשאר מליצות, שנאמר בהם "אוי ואבוי", והתחלתי מקלל את כל העולם, כלו, את השמש ואת הכוכבים את יום הולדי, ואת ההשכלה הארורה... "אהה, השכלה, למה עכרתִּני?!" בגופו של דבר, לא עשתה לי ההשכלה שום רעה חלילה בכוונה. ואף אני הריעדיין לא חסרתי ממנה אפילו כמכחול מן השפופרת, אבל זה כחה של מליצה: אין לך אלא לאחוז בקצה זנבו של חפסוק אחד והנה הוא מושך אותך ואת עצמו ואחר עמו...

ופעמים הייתי מוטל לי בחמה או בצל באחד המקומות ורואה את עצמי והנה אני סופר גדול בישראל, כותב "מאמרים” על ימין ועל שמאל – וכל העתונים מלאים אותי. ומיד – והנה אני מטיף, מטיף לאומי ממש, בעל שׂער ובעל אדרת כנהוג, עובר בכל תפוצות ישראל, חוצב להבות באמרי פי ומקים את כל העם כאיש אחד . ופתאם והנה אני ד"ר לפילוסופיא או אדם גדול סתם, ככל הגדולים סתם, שיושבים להם באחת מרוחות העולם – אלהים יודע היכן – העורבים מכלכלים אותם והם משליכים מרחוק דברי תורה כפתּים לארבע כנפות הארץ. כיצד ואימתי יֵעשה כל זה, לא הייתי יודע, אבל מובטח הייתי, שאחד מן הדברים האלה בוא יבוא: אם בכח ה"כשרון" ואם בדרך נס בעולם – אבל בוא יבוא. אגב, יודע הייתי, שיש בי כשרון. דבר זה פרסם עלי מלמדי האחרון ר' אליהו, אברך נדיב-לב וקצת משכיל, מֵקל על תלמידיו ופוסק להם שבחים כפי כחו. אבל דבר פלאי זה ששמו "כשרון" לא ידעתי ברור מהו ומה פירושו. ובכלל, נעלם ממני מה נוהגים לעשות עם כשרון. אפילו אותו האברך מלמדי בעצמו ובכבודו לא ידע לעוץ לי עצה הוגנת בענין זה. וזכורני, כשנפטרתי ממנו לפני ארבע שנים בפעם האחרונה והוא שלחני עד הפתח, עמד על הסף, הניח ידו על כתפי ואמר לי בתורת עצה טובה והדרכה על להבא" "שמואליק! למען השם, דקדוק! אל תשכח מללמוד דקדוק. אדם בזמננו בלא דקדוק הרי הוא כ... כ..." – האברך לא מצא, כנראה, משל נאה לדבר ונתקשה בכף-הדמיון שנפלה לתוך פיו. חשתי לעזרתו וסיימתי: "כצפור בלא כנפים" – "כן כן, כדג בלא סנַפיר"  - הערים עלי קצת האברך, חטף מפי ושִׁינָה... אבל עצה טובה זו לא נתקיימה בפועל. לא רק ה"יורה דעה" נמאס עלי אלא אף ה"דקדוק" וכיוצא בו. בימים הראשונים לישיבתי בבית המדרש עוד הייתי מתגבר כארי ועוסק על אפי ועל חמתי בתורה ובדקדוק וכיוצא בזה, אבל דעתי לא נחה בכל אלה והתמדתי המעושה הלכה ונתרופפה, עד שכלתה לגמרי. מרגיש הייתי מתוך תלמודי מין זהום וסאבון כזה שגומע שמן קיק ומשכתי ידי ממנו. התחלתי משטמט מבית המדרש והייתי גונב את דעת אבא, את דעת הבריות וגם את דעת עצמי. יודע הייתי, שחוטא ופושע אני, חוטא לעצמי ולאחרים, אבל עד אלהים – נסיתי בכל כחי לתקן ולא עלתה בידי. נלאיתי נשוא. מלא כוונות טובות והרהורי תשובה הייתי בא לבית המדרש, נוטל ספר ומתחיל להגות בו בהתעוררות, בהתלהבות, במסירות-נפש, צובט כל פעם בידי את עצמי, מזרז את עצמי בכל מיני תחבולות: למוד גזלן, למוד רוצח, למוד עד שתפקע כרסך – ולאחר שעה והנה שוב אני מוצא את עצמי טובע כולי בים של מחשבות  זרות והרהורים שאין להם ראש וסוף. האיך? כיצד נתגלגל הדבר? – איני יודע! חייכם שאיני יודע. הדבר נעשה מאיליו, ע"י מלאך או... שטן, מעשה כשפים הוא, ולא יותר. נלחם אני בצעמי, כבלעם באתונו, להטותני הדרך ואני נופל וקם ושוב נופל שבע ביום – ואין מעמד, ואין משען... יחידי אני, יחידי וגלמוד בכלל ריק ושומם... כל חברי מילדותי יצאו למקום  שיצאו ואני נשארתי כאן לבדי. מי שכחני כאן? ולהיכן מושכני וטורדני הרוח?...

קשה ביותר נעשית עלי הישיבה בבית-המדרש בימי התחדש אביב, כשהאילנות בגני הפרבר מלבלבים וזולפים ְשׁׂרַף, העפר שבתלמים נעשה תחוח ומפוׁרָר ונותן ריח וצדי הדרכים מתכסים פיקס חדש של עשבים רכים.בימים ההם יש שקופצת עלי מין רוח תזזית – ואני איני עוד ברשותי. אלף רשויות שולטות בי כאחד ודעתי מטורפת עלי מהמון לב וגעגועים נעלמים... יצרי פוחז ומתגבר עלי ביותר, תופסני ממש בציצת ראשי ופתאום הוא עוקרני ממקומי – ואני נִשׁא ומטולטל בתוך גנות וקרפיפות, שדות והרים... הרגל טובעת באדמה ממש, אדמה שחורה, רטובה, שמנה. גלי רוח קלים, מעורבים צוננים בחמין, סוטרים ומלפפים כאחד מלפני ומאחורי, נושקים לחיי, מתכרכרים ומתלפלפים מסביב לצוארי כלפופי משי, נוגעים ואינם נוגעים. כנפי הסוּרדוּט שלי מתבדרין מלא אורך הסדק שמאחוריו ואני רץ מבקעה לבקעה כמטורף, מקפץ בינתים על החריצים ומדלג על המסוכות. כמין קרני גשוש בדקניות מתפצלות וצומחות מתוך הנשמה והאף מריח ומריח באויר העולם, מריח ואינו שבע... ויורד אני אל הנהר לראותו בחיוכו הראשון ועל ראש גבעה אני עולה וסוקר את כל העולם בחדוּשוׁ ואיני חוזר לעיר אלא עם הַעֲרֵב שמש...

ובימי הקיץ הברוכים, כשהחמה מבהקת והעולם שטוף בזיוו, והאור מתוק והחום גדול מנשוא – הריני יורד לנהר, שוהה במים שעות שלמות והולך אחרי עיני... או שאני מפליג בחורשה הסמוכה לפרבר, תועה שם לפני ולפנים שעות שלמות בין האילנות והסבכים, משתטח בצל על גבי הדשא ואני שוכב לי פרקדן הרחק מתשואות חלד, מסתכל בזהור הרקיע, מסתכל  ושוחק... מסביב לי שיחת חשאים של אילנות ולחישת עשבים ובלבבי נפתחים עשרה צינורות בבת אחת, ששופעים מיני מתיקה... הלב הולך ותופח בי כעִסה בעריבה והוא נעשה מלא וגדוש. העצמות כאלו מתמלאות נופת צופים וכל גופי – כחֵמת מלאה דבש... מיני הרהורים של מה-בכך באים עלי ויסוככוני ברשתות אור וצללים, מרקדים ומרפרפים על פני ובין ריסי עיני כעכברי זהב קלים, - עיני נאחזות בקורי תנומה ואני נופל, טובע ואובד במצולת דבש...

אילו היה אדם שואלני באותם הימים, מה אני רוצה ועל מה אני מתגעגע ובמה אני מהרהר – הייתי מתקשה להשיב. בעצמי לא הייתי יודע. לשעבר היו חלומותי ברורים לי יותר, עכשיו הכל מעורבב ומטושטש עלי ואיני יודע כלום. אחת אני יודע: הלב טעון כלו מיני הרהורים ומאויים, הנפש הומה, הומה, ואני צר לי המקום בעולמו של הקדוש ברוך הוא. יום אחרי יום עובר ואני הולך ונימוק מבטלה ומאפס מעשה. רואה אני, שכבר הרגישו בכך הבריות וגם אבא מרגיש ונותן בי עיניו באלכסון ואני אין לאל ידי להושיע.

רוב ימות החורף מוטל אני כקוץ לעיני אבא על גבי דרגש, מעיין במיני ספרים ומכרסם את צפרני; במוחי קובע אז את ישיבתו כמין עכביש והוא פורש מבפנים רשת קוריו ומטיל זוהמה וחלודה בכל אבריו. ורוב ימות הקיץ אני מתלבט בתוך רחובות, בודד בין הרבים, ודעתי מופלגת עלי. בין הפרקים אני שרוי בהרהורי תשובה, מצפה לנס, נודר "להתגבר כארי", נודר ואיני מקיים. אילו היה בא גואל לי, אוׁחזני בבלֹריתי ועוקרני מיוֵן  מצולה, כזה שעוקר קלח של לפת – אבל "גואל" כזה לא בא, ובינתים יום אחר יום עובר ואני הולך ונימוק משעמום ומאפס מעשה. הבטלה מעבירתני על דעתי, קן של תולעים מחטטות בלבי: - אני למה וחיי למה ומעשי למה? "מעשי" כלום עושה אני דבר? מכלה אני כחי במחשבה ואיני מגיע לידי מעשה גמור לעולם. פעמים שמזדמן לידי גם מעין מעשים – אבל אלו דרך ארעי להם ואיני מבין בשום פנים את הקשר שביני וביניהם.  וכשאני מביט לאחור רואה אני והנה כל ימי חיי מלשעבר ועד עכשיו מוטלים לפני כשברי כלי חרס, שברים שאינם מצטרפים זה עם זה, חוליות שאינן משתלמות. וכשהיתה סאתי מתמלאת וכחי כשל, הייתי מכַוון לי שעה שאין איש בבית ומעמיד את עצמי לדין קשה לפני האספקלריא.  מתחלה אני פותח בדברי תוכחה לעצמי ואיני זז, עד שאני מסיים בסטירות לחי: הֵילך, נבל, אחת, שתים, שלש... ופעם אחת – בערב שבת היה הדבר – כשהייתי עומד לי כך וסוטר לתיאבון את לחיי בפני הראי – נכנס אבא פתאם ונתפסתי. 

ביהדותי – נאום אבא על הסף – הרי זה הבחור עומד לו לפני האספקלריא!... פֶסי, בואי וראי, לשם חדוש. הבחור עומד וסוטר את לסתותיו לפני האספקלריא. הַא, עובדה נאה, מה את עומרת?...  ואמא באה מחדר הבשול, מנענעת בראשה ונאנחת: אוי ואבוי, אוי ואבוי – בחור בן שבע עשרה שנה, בערב שבת... אני נשארתי עומד במקומי ככלי מלא בושה ואבא עדיין שוהה ומציץ עלי בעינים דקות מתוך מין בת-שחוק דוקרנית, מתוך בוז ושמחה לאיד. ופתאם נתעַותו פניו, עיניו נזדקרו ומלא חמה רותחת התחיל צורח בקול צרוד מתוך רעד כל הגוף ומתוך בעיטה ברגל על גבי הסף:

צֵא, צא,  מנֻוָל  צא מביתי, בו ברגע צא!

כחתול בוער באש קפצתי דרך החלון לרחוב (על הפתח עמד אבא וחצץ) – ואני רץ, ורץ, ורץ... קול תשואות באזני, בשרי מתחרך עלי ואיני רואה כלום ואיני שומע כלום... הרהור אחד היה מתלבט עדיין במוחי המטורף: "מיתה – וסוף דבר! אפיל עצמי לנהר..." ואני רץ לנהר. ואולם עוד קודם שאני מגיע לשם, מרגיש אני בעצמי, שמחשבתי לא תתקיים! הדבר בטל למפרע. איזה לץ מסתתר שבלבי יושב ומשטה בי כל הימים: אני נודר והוא מפיר. וכך הוה: כשהגעתי לנהר, מצאתי כבר את הערָבה העקומה הגדֵלה שם,  שהיא מצויצת ב"ארבע-כנפות" ומעוטרת סביב בתחתונים, באנפילאות ובכתנות לבנים. יהודים טובלים ומטהרים עצמם לכבוד שבת ובתוך המים הצלולים מפרכסים ומנצנצים  גופים חיים לבנים, מכורכסים, כחושים, מזוהמים, שעירים, דקים של תינוקות, וארוכים של בעלי זקן. מריח המים וממראיהם נתקררה עלי דעתי קצת, ומיד – ואף אני בתוך המים...

ולאחר שעה, כשעליתי מן הרחצה מטוהר ומצונן, רטוב ורענן  - מיד נתקררה עלי כל דעתי וכמעט שיצא מלבי כל אותו ה"מעשה" המכוער, שאירע לי שעה אחת קודם לכן בבית אבא. הייתי בעיני שוב כבריה חדשה וכתינוק שנולד, אדם שכלו נקי ומצוחצח מבחוץ ומבפנים, זכאי בפני עצמי ובפני כל העולם. ושוב אני מטייל והולך לי בנחת כ"חתן-בחור" ממחרת יום האירוסין, הסורדוט השחור הסדוק מאחוריו על גופי, פפירוסא דקה עשנה בין שִׂני ולבי קל ופנוי, פתוח לרוָחה כשערי החצר של "אכסניא" ברגע שעגלה טעונה שחת נבלעת בתוכם. לשם שלמות הרגשתי והנאתי איני חסר אלא כתונת נקיה של שבת. אבל לחזור לביתי איני יכול ואיני רוצה ואני מטייל לפי שעה בשוקים, שוהה אני לפני החלונות והשלטים של החנויות, נדחק בין סלי התגרניות ומזדקר בין קרונות צפופים של עגלונים,. בני עמא פזיזא שבשוק טרודים טרדה של ערב שבת קודם חשכה, אצים, רצים, הודפים בצד ובכתף ובמרפקים ובכל הגוף ואני נדחק ונדחף ביניהם כמין "רואה ואינו נראה", סופג דחיפות שלא מדעת בעלים מימין ומשמאל ואין מרגיש ומשגיח בי, כאילו אני אויר בעלמא ואיני תופס מקום כלל. כך מזלי תמיד: כיון שאני מטולטל ונופל לתוך הרבים – ישותי בטלה וכאילו אינה... רק תגרנית אחת, מרת-נפש ביותר, התריזה כנגדי מפיה המסואב בנזיפה עוקצנית: אברך, מה אתה מחזר כאן על הסלים?... משמע, שחושדת היתה בי, המזוהמת!... ועם חשכה כשננעלו החנויות והוגפו התריסין והשוק נתרוקן – שוב בצבצה ישותי לעיני עצמי במלוא ממשותה ונתגלית באויר העולם כגולם במקשה... באמת הרי מיותר אני כאן ברחובה של עיר ומה לי כאן – ואני חוזר אל הפרבר. בשמים בצבצו כוכבים ובחלונות – נרות. הפרבר נשתתק. עובר אני בחשאי כמתגנב בצדי הדרכים, מזדקף כל פעם כנגד החלונות מרחוק ומציץ במה שנעשה מבפנים. לפני הנרות הדולקים עומדות אִמות, עיניהן עצומות וכפיהן פרושות, ולחש של קדושה יוצא ממקום צניעות. מתחת כנפי מטפחות המשי, לחש רותת כשלהבת הנרות ורסיסי אנחות נעלמות עמו... אצל כמה מהן רועדות הכתפים... דומה, שאנחות נעלמות אלו של האִמות נמשכות ופורחות מכאן לבית המדרש כפרפרי לילה, ושם הן נתקלות מבחוץ בחלונות הרחמים, וכשהן נתלות על גבי הזגוגיות, הן טופחות עליהן בצנעא, מתוך רטט ויראה ובקשה נאלמה... ובית המדרש מצדו שולח אף הוא משם, מקצה המבוי, בחזרה לכאן גלי-גלים של קולות גברים, רננת אבות ובנים לצור ישעם, קולות שנכנסים חביבים ומתוקים ללב אם ישראלית, מביאים מרפא לשברון רוחה וזולפים בלסַמון על פצעיה הנעלמים. האפלולית שבפרבר מתמלאת רפרוף סתרים של מלאכי שבת הזריזים בהולכה והבאה ובלבי ים של געגועים. גל אחר גל בא אלי קול המון תפלה משם, מקצה המבוי, ואני עומד לי באותה שעה בדד באפלה מחוץ למחנה, בדד שבעתים, פרוש ומנודה מן הצבור ונזוף לבני ביתי, באין תפלה ללבבי ובאין אור לנתיבתי. הדמעות חונקות אותי ואני פורש לקרן זוית חבויה בסימטא, יושב שם על אבן מאחורי גדר, יושב ובוכה בכיה חשאית, אבל עמוקה, ממושכה ויוצאת מן הלב, מתוך מין רחמנות על עצמי ועל כל העולם... מה ענין כל העולם לכאן איני יודע, אלא כך דרכי: קשה אני לבכיה, אבל כשאני בוכה – כוכבים ומזלות בוכים עמי.

כשנתעוררתי לבסוף מבכיתי, יצאתי מנוחם קצת ממחבואי ונשאתי עיני לשמים. מאחורי גג בית המדרש, אצל ארובת העשן, עלתה כנגדי לבנה יפה ומלאה ואמרה לי: שבתא טבא, שמואליק. מן המבוי הסמוך הגיע אלי קול צעדה ושיחה של שָׁבי בית המדרש. מהרתי להקיף את הדרך, שלא תשלוט בין עין, בקעתי דרך פרצה של מחיצת קנים ונכנסתי לרחבה שאחורי בית אחד ויצאתי לבסוף בעקיפים למגרש רחב ופנוי מחוץ לפרבר. מגרש זה משמש פלטיא לאכרים מביאי עצים ושחת בימי השוק, ועתה הוא מתפשט לו בדממה תחת אור הירח ושובת את שבתו... ריח חריף של שחת נודף מסביב. מקצה התחום הזה, ממקום שמשחירים שם גנים ופרדסים, מגיע ובא לכאן קרקור שקדני של צפרדעים ותרועת לילה של זמיר. ומתוך הפרבר מזה, מקום שבתים מכסיפים, מתמלט לכאן כל פעם כפליט יחידי, איזה קטע של נגון או קול בודד... משמע, שעסוקים שם עתה בסעודה ובזמירות – ושוב אני חוזר לפרבר בדרך עקיפים. צלי משתרבב ונוסע לפני ארוך ושחור, נכנס עמי למבואות, מטפס בגדרות ובוקע לחצרות, עד שהוא נבלע עמי בצלו של כותל הבית השייך לשקוריפינשטשיכה. בית זה של הגויה היחידית שבשכונה, היוצא דופן קצת חוץ לשורה, עומד כנגד בית אבי ממש ועמידתו משונה: פניו וחלונותיו לחצר וירכתו, הדופן הסתום, לרשות הרבים, כמי שאומר: יהודים , אני הופך פרצופי מכם וראיתם את אחורי. עמידה זו שלא כדרכה, עורף כנגד עורך, היתה יפה לי באותה שעה, שהצילתני מעין רעה של חלון, וסמוי מן העין וחבוי בצל הייתי עומד כנגד בית אבי, מזדקף על ראשי אצבעותי ומשרבב את צוארי, מציץ מרחוק בחלון ורואה כל מה שנעשה בפנים. בני הבית יושבים אצל השלחן מחרישים וסרי-רוח קצת ומנקרים במזלגותיהם בתוך הקערות. אבא מסייע למזלג באצבעות, כדרכו. מקומי, אצל החלון, פנוי. אמא מטפלת בחלוקה ואינה אוכלת. כל פעם היא הופכת ראשה לצד הפתח ומשפשפת בעיניה. אמי העניה, את בנך את מבקשת... הרי הוא עומד כאן ואינו מעיז להכנס... ובעוד שאני עומד כך נפתחה דלת הפרוזדור של בית אבי. מהרתי לצמצם עמי בקרן זוית שבצד הדופן. מן הפתח יצאה שפחתנו הצעירה שרה, עמדה ברגליה היחפות על המדרכה, הפנתה ראשה לכאן ולכאן והתחילה קוראה בזהירות: שמואליק, שמואליק! פסיעה אחת – ואני בתוך חצרה של שקוריפינשטשיכה, מן החצר אני יוצא דרך פשפש למבוי מפולש ומשם שוב אני בן חורין לילך למקום שהרגלים מוליכות...

והרגלים הוליכו בשעה זו לקצה השכונה, למקום שביתו הנאה של דודי ר' ברוך עומד וגן קטן בצדו. רעב הייתי ויגע – ובגן דודי יש תפוחים ואגסים לברכה ודשא למנוחה; ואולי יהא שם עוד דבר אחד הטוב מזה ומזה...

בתי השכונה מתרוקנים מבפנים ובני ישראל רובצים לפתחיהם משפחות משפחות מבחוץ. קלי בגד וחשופי חזה הם יושבים צפופים או משתטחים רוחים באכסדראות ועל גבי ספים ומדרגות שלפני הבתים, שואפים רוח מלב טוב ודעה רחבה ונהנים על השובע מאור הלבנה במלואה. ערובי נשים וגברים ושתוופי רגלים וברכים. הללו שרויים בצל והללו באור. מכל הצדדים מבהיקים מחשופי לבנים של "תחתונים", שרוולי כתנות, שמלות אשה, סינרות. מחבורה לחברתה דרך הרחוב נזרקים כחצים דברי חדודים, רמזים לעניני לילה – ואחריהם מתפוצץ צחוק צוהל של נשים, צחוק שיש בו מעין פריצות... שברי הצחוק נופלים ומתפזרים כדנרי זהב על המרצפת. השכונה מתמלאת ריח שְאֵר ואבק נבול-פה והאויר מרטט מתוך חום כבוש ותאוה עצורה... אברכים בחלַטליהם דוחקים את עצמם עוד יותר לגוף נשותיהם הצעירות.  הלב מתבשם וחומד, העינים טובלות בשמן וראשי האצבעות אינם יודעים מנוחה; ובעלי בתים חשובים ב"תחתוניהם" שוכחים שעה קלה מדת זהירות, פושטים ידיהם ומקִלים ראשם בגלוי ובסתר כנגד "זוגותיהם"... בחורים ובתולות נבלעים בצללי הכתלים ובזויות אפלות, ומשרתים עם שפחות מתחככים בדפנות מאחורי הגדרות – וחי-חי-חי, חה-חה,חה. אור הלבנה  מגלה טפח ומכסה טפַחים ונערים קטנים רואים ואינם רואים, רודפים אחרי חסיל פורח ומעלים אבק לאור הירח..

בשעה יפה זו ישב דודי ר' ברוך עם בני ביתו באכסדרה הקטנה שלפני ביתו מבחוץ והיו מפצחים זרעונים בחבורה, מסיחים ומשחקים, ואני הייתי רובץ לבדי על צדי בגן מבפנים תחת אילן סמוך לגדר והייתי אוכל תפוחים ביחיד ומציץ ושומע. מתוך כל מה ששמעתי וראיתי והרגשתי נדמה לי כאילו ירד איזה רוח זנונים על כל הפרבר והוא רוקם עתה תחת מעטה אור גנוז של שלבנה צנועה את רקמת זנ וניו הדקה והגסה כאחת. עוד מעט ויקומו כל אלו בעלי הבתים והאברכים ויתפשו בנשותיהם ואחוזי בולמוס בה מי אחד יהיו סוחבים אותם לחדרי המשכב. כל השכונה תהפך לקֻבָּה גדולה אתת וכל הבתים ימלאו זימה...

נופו של אילן רשרש פתאם ואחרי הרשרוש – חבטות עמומות של תפוחים נושרים בדשא. אל הגן קפצה ובאה בת דודי והתחילה מלקטת.

– שרה'ניו...

– שמואליק?!...

– שְׁ, שׂ... בלחישה – ואל ישמע לאביך...

שרה'ניו גחנה עלי, שני תפוחים בשולים בידיה ושדיה מול אפי, והיא לוחשת:   

– שמואליק, מה אתה שוכב כאן? שוב מעשה באבא"...

– שוב מעשה באבא...

– אי, שמואליק!...

והיא טופחת במחלפתה על פני מתוך תוכחה קלה וגוחנת עלי עוד יותר. כמו שני חוטי אש יוצאים מתוך נחיריה הדקים ומלחכים פני, לחייה בוערות, עיניה תובעות... והיא לוחשת:

– יודע אתה, כבר בקשוך כאן שליחי אמך...

– יבקשו להם...

– ואיפה תלין הלילה?

– איני יודע... בחוץ...

– לין פה, בסוכת הגן.

– ואביך?

עתה לך מזה ושוב בעוד שעה, כשיהיו הכל ישנים. מחר תשכים ולא יראך איש. האוציא לך כר?

והיא קפצה ונעלמה. סמוך לחלון הפתוח למעלה מראשי שוב רגש האילן, נזדעזע, נאנח – ומיד שְמָטָה רשרשנית וחבטה: שובך אחד מטופל תפוחים נשמט ממזחילת הגג למטה ונתלה בחללו של החלון עם כל "הכבודה", כמעט שלא נשבר. מבין העלים והתפוחים שבשובך צץ פתאום ראשה של שרה'ניו וכר לבן וקטן בידיה.

– הי לך!

וכשזרקה אלי את הכר מבפנים הכריעה את ראשה ורובה מן החלון כלפי מטה ומחלפתה השחורה, העבֻתה, השמנה, נשמטה מכתפה ונשתרבבה עד פני...  זלזלי השובך רחשו בדממה, כאילו נשתלשל וירד משם בחשאי נחש... גפגופים קלים מפזזים על פני... עוצר אני את נשימתי, עיני נעצמו ואני מפקיר מתוך כלות הנפש את שתי לחיי, את אפי, את מצחי, את כל ברייתי למחלפה שחורה זו, שמרפרפת קלה ומתוקה על פני, נוגעת ואינה נוגעת...

היא מרכינה את לחיה המפוקסת, הלוהטת, סמוך ללחיי שלי ולוחשת בחשאי:

– טוב, שמואליק?!...

– שרה'ניו...

כפי הפרושות לתפשה נשארו תלויות באויר: ראשה חמק בין השובך ונעלם. רגע אחד נצנצה שוב דמותה בחלון, זרקה לי משם שני התפוחים כשלחשה: "בעוד שעה בסוכה! שומע אתה?" ופרחה לה.

– "בעוד שעה"...

ואני מצניע את הכר בתוך הסוכה, נותן את התפוחים בכיס – ויוצא לרחוב.

ושוב אני וצלי מטיילים בחוצות הפרבר. דממה. הפרבר  ישן. הכל עומד ושותק וצלו בצדו. פה ושם נרדם איש על פתחו וזוג רגלים מפוזמקות או מסונדלות בולטות כלפי חוץ. יש גם יחפות ומפושקות. מתוך התריסין המוגפים ריח של עונה נודף. ראשי מתמלא הרהורי חטא ככל חדרי המטות יחדו. בתים, גדרות מבואות – לאן?

ואני עומד לפני בית אבא. אם אהא דופק דפיקה כל שהיא בדלת הפרוזדור – תקום שרה מעוטפת בסדינה ותפתח לי. לדפוק או שלא לדפוק?...

ואני דופק אחת ושתים באצבע:

– שרה'קה, פתחי לי... – מתחנן אני.

– אין עונה...

– -פתחי, שרה – טופח אני באגרוף.

– שתיקה גמורה. מדביק אני את אזני אל הדלת – אין קשב. אפשר אינה ישנה הלילה בפרוזדור?... ודאי כך, ויד אבא הזָהיר באמצע... אי-י-י!

דמי תוסס מתוך כעס ועלבון ואני מתחיל טופח בשני אגרופי. בת קול מתפוצצת בכל הפרבר.

יהודי אחד, חציו מכנסים וחציו חלוק – שהיה מוטל ונָם על גבי סף אחד הבתים שכנגד – קפץ פתאם על רגליו כמי שנכוה, עִוה פרצופו עויה   משונה כנגד הירח – והתחיל מתחכך, מתחכך... ומתוך צלע של גדר סמוכה נעקר ובא לכאן השומר ונתקע כבול עץ באמצע הרחוב, כנגדי ממש. עומד הוא לו הגולם, מקלו תחת בית שחיו, והוא מסתכל ושותק. עד דומם זה עם המקל שתחת בית שחיו ועם צלו השחור המתוח בצדו – עוד הוסיף בראיתו השתקנית עלבון על עלבוני – ואני מתחיל להתמרמר. הרהור מזוהם פרכס במוחי: בשעה זו שאני עומד עלוב ומבוזה כאן מאחורי הדלת – שוכב לו "הוא" בחדר המטות – ואגרופַי הטופחים עוברים מן הדלת אל תריסי החלונות, מתופף אני עליהם בכל כחי, כסדרם ובסירוגים.חבט, חבט! יודע אני שדפיקותי לחנם, אבל אני לשמה דפקתי ולהכעיס, מתוך מין שכרון וחמה שפוכה, מתנקם הייתי בזה ששוכב לו שם מבפנים ושנאתו העזה לי מפעפעת דרך הקיר ונודפת עלי עם הבל משכבו וזעת גופו...

בכי עצור של שנאה כבושה היה חונק את גרוני עד שנעקר לבסוף עם קללה תוססת:

– כְלָיָה אביא עליכם, מנֻוָלים...

ואני עומד פתאם ומוציא מכיסי את שני התפוחים וחובטם בתריסי החלון האחרון בכל כחי, שם "חדר המשכב"?

כשנתרחקתי קצת, החזרתי את ראשי לאחורי. השומר זז ממקומו, הגביה את התפוחים החבוטים מעל גבי קרקע, קנח אותם בשרוול – והתחיל כוסס...

וברגע שנבלעתי בסימטא הקרובה הגיעה לאזני מאחורי קריאה חרישית משולשת: "שמואליק! שמואל'קל! שמואל'יקוניו!... הקול קול אמי, והוא רך ועצוב ומתחנן וטפוח כלו בדמעות...

"היא יצאה לפתוח – אבל אחר זמן", מהרהר אני ותוכף את פסיעותי... ושוב הליכה לבטלה בחוצות הפרבר. ראשי בוער עלי ולשוני מוטלת בפי כסמרטוט מזוהם. "מה אעשה? להיכן אלך? רבונו של עולם, עתה מה יהא? ומה יהיה מחר, מחרתים?... מה יהא בסופי? האמנם אין דרך ואין עצה? במה נשתניתי? והרי חיים להם בני אדם בעולמו של הקב"ה. כל אחד מקום יש לו – ומקומי שלי היכן? היכן עולם הזה והיכן עולם הבא שלי? ובכלל, מה אני צריך ומה אני יכול לעשות?... ומי הוא החייב כאן? האומנם אני לבדי את חטאי אשׂא   אני הפורק עול, הבורח מן העבודה, אני – העצל, המשועממם, הנבזה..."

ואני מצייר לי מה שיהיה מחר או מחרתים ועוית אוחזתני. שבע קטטות עם אבא ולא שלום אחד. יודע אני את כל הענין בעל פה ולמפרע: דודים, דודות – המשפחה כמרקחה: ה"תלמיד חכם" של בנצי (כך שם אבא) סרח שוב... בזיון וקצף: הוא משחיר את פני ה"משפחה" כשולי קדרה. אחר כך עוד הפעם דודים ודודות וקרובים סתם – עדת מגידי תוכחה ורודפי שלום... אחד אומר: "ילך לו לעזאזל. מי מחויב לטפל בו" ואחד אומר: "לא כי! רחמנות על בנצי". דודה רחמניה אחת מרעשת את העולם לבסוף נכנס שכן טוב לב אחד בעבי הקורה וה"שלום" נעשה, אני חוזר שוב לבית אבא בבושת-פנים. מתחלה אני מתגנב ובא בשעה שאין אנשים בבית. אמי והשפחה מכלכלות אותי בחשאי ובזהירות, מתוך מין רחמנות לבסוף בישנותי מתמעטת, אני מתרגל שוב למצבי. וכך הדברים חוזרים חלילה, ואין סוף, ואין  מפלט, ואין "תכלית"...

ובפעם המאה אני בודק ומפשפש במעשי, מהרהר בתשובה ומתחבט כזבוב יגע בתוך קורי עכביש של מחשבות לבטלה. ובפעם המאה אני חוזר בלבי על כל אותן הטענות והתוכחות והעצות, שהייתי שומע כמה פעמים מפי אבא ואמא ומפי קרובים וידידים סתם, טענות שאין לי עליהן תשובה בפי ובכל זאת אין לבי מודה בהן. "אני החייב? שקר! אתם נטעתם בי את הרקב, אתם והבל חייכם. עצם אני מעצמותיכם הרקבות ובשר מבשרכם הנמק. תכלית? איזו תכלית? היכן היא ובמה היא? נשואין? חנוָנות? רבנות? ואפשר "מלַמד'ל"? אִי-י-י!! כליה תבוא עליכם!...

המלה "מלמד'ל" נעוצה בלבי כמחט מאז נזרקה בראשונה מפי אבא, וכל פעם שהיא מבצבצת ויוצאת, בשרי נעשה חדודים חדודים... אוי, אוי, מתירא אני מפני מלה זו... כמדומה, שהיא מראה לי את סופי... אעלים עיני ממנה ואני הופך פני למבוי האפל של בית המדרש. ואולם גם שם, כמו מתוך הקרקע, צומח ועולה לפני ה"מלמד'ל" בדמות ננס קטן, זריז וקל שבקל "מלַמד'ל מלַמד'ל"... רוצה אני לסלקו מלפני בבעיטת רגל והוא מתחמק מבין הרגלים לאחורי, מקיף ובא שוב מלפני, כשהוא מכרכר ורץ ורוקד כנגדי, זריז וקל שבקלים...

זעה קרה, שמטפטפת כמו מתוך העצמות, הטפיחה כמין טחב את כל גופי וחלוקי. בלבי הרגשתי כעין סאוב, כחי תש וראשי סחרחר. הייתי קרוב להקאה ולעִלוף, ובלא כח נפלתי על גבי רצועת דשא טלול ומצונן על משוכה בצד הגדר של המבוי.

– כך. הוא הוא הדבר – מדמדם אני כשעיני נעצמות מתוך צמרמורת ואני שוקע ויורד לתוך איזו שאול עמוקה ואפלה – מלמד'ל!...

 

מה שנעשה בי אחר כך איני יודע. אבל כשפקחתי את עיני, מצאתי את עצמי מוטל על המֵסב המדולדל. בבית נקיון ומנוחה. שבת... אמי  יושבת למראשותי, "צאינה וראינה" בידיה והיא קוראת בלחישה אחרי שינת צהרים...

הה לאותה בושה! אני שוב בבית אבא...

רוגז העצבים שבאותו הלילה בצַרוף אכילה גסה של תפוחים חיים על לב ריקן ושכיבה בטחב בוצנה מאחורי הגדר – כל אלה החליאוני, כנראה, עד כדי טרוף הדעת – וכך נמצאתי מוטל מאחורי הגדר והובאתי שוב לבית אבא...

"אי כעור, אי בזיון!..."

– אמא...

– מה, בני?

– לא כלום...

שתיקה. אמי מעיינת ב"צאינה וראינה" ולוחשת... הזבובים מזמזמים...

ברם – מתנחם אני – גם זו לטובה! הדבר נעשה איפוא הפעם בלא דודים ודודות, בלא מוסר ובלא הלבנת פני ברבים... יהי שם ה' מבורך.

ואני רוצה לשאול את אמי, כיצד נתגלגל הדבר עד שהובאתי לכאן, אבל ברגע הזה נכנס מן החדר השני "הוא", אבא. פניו היו מעוכים מתוך שינת צהרים. הוא הפך בחצי כתפו לצד המסב, הציץ – ונסתלק. אני עצמתי עיני ועשיתי עצמי כלא רואה...

הוא ישב במקומו אצל השלחן שכנגד והתחיל קורא בקול מרוסק ויבש ושלא לתיאבון את שארית פרקי השבת. הוא היה גונח וכוחח ורע לו, כאילו כל גופו נצטמק בתנור עם החמין לילה וחצי יום. נִכָּר, שהוא כובש בקושי, לכבוד שבת, את רוחו הרעה, אבל זו מבצבצת כבר מתוך מבטי עיניו, מעקיפת שפתיו ומנענועי חטמו, מבצבצת וממלאת את כל החלל וכמעט שאני נחנק. לבסוף קם ויצא לבית-המדרש – ולי היתה הרוָחה...

– אמא...

– מה בני?

– שרה'ניו היתה כאן?

– היתה...

– נוּ?

– מה נוּ?

– לא כלום...

אמי מנחת את ה"צאינה וראינה" על ברכיה, בודקת אותי דרך משקפיה ומתאנחת...

רוצה אני לשאול עוד דבר מה ואיני שואל. כמין בועה גדולה עולה וסותמת את גרוני  - אבל אני ממעכה מיד ומבליעה בלבי...

בינתיים האפיל עלינו הבית. בין השמשות. אמי יושבת למראשותי ולוחשת לה בחשאי "אלהי אברהם", לוחשת ונאנחת. הילדים הקטנים נצמדים אל אמא בתמצית אהבתם, מצטמצמים ונותנים ראשיהם הקטנים על ברכיה, עוצמים עיניהם ומרתתים... החתול רובץ מקופל תחת השלחן ולוטש בתוך האפלה עינים של אש... מין עגמת-נפש מתפשטת בתוך החלל, לגרוני עולה שוב אותה הבועה – ואני ממהר ונותן רׁאשי עם ראשי הקטנים על ברכי אמי, מרתת ובוכה, מרתת ובוכה...

טעמה ופירושה של בכיה זו ידע רק לבי בלב. זו היה בכיה של כושל מכיר בחוסר כחו ובאפסותו. בכיה של מנוצח באפס יד ונרמס שלא בכוונה.

 

כשחזר "הוא" מבית המדרש, הדליקו לו ו"הבדיל" – ומיד מתמלא הבית אויר של חול וריח פגום של גיהנום עמו. שלהבת העששית אדומה ועשֵנה פולטת ובולעת ציצין דקין כמחטין לעינים. האורה עכורה ולקויה. אבא פניו נעשים קהים וזעומים, עיניו עכורות ורעות, והרבה קמטוטין דקים כקרני חגבים נצררים במצחו. פאותיו, שהיו סדורות לו מבעוד יום, פוקעות פתאום מצדעיו ומתבדרות באויר ככנפים מעוכות. דומה ראשו עליו בשעה זו לעוף משונה שמתכוון לפרוח... רוח של טרוף אוחזת את אבא וטורדתו מזוית לזוית ומחדר לחדר. העינים משוטטות, החוטם מריח והיד ממשמשת ובכל פנה שהוא פונה הוא מגלה פתאם מומים חדשים ושמץ פסול: "סרחון, סרחון! סרחון זה מנַין?"  צועק הוא ומריח במלוא חטמו – "השביתו את הסרחון" "נפט, נפט! למה אין מקנחין את הנפט?" – קורא הוא מתוך עיון באיזו סימן של לחלוחית, שמצא על גבי זיז החלון. "הסמרטוט מה מקומו כאן? מי הניח כאן סמרטוט? יפַנו את הסמרטוט!" – כך הוא הולך וגוזר גזרות ואין נחת. לבסוף, אחרי שתית חמין, הוא יושב אל השלחן, היד מזוינת בעט עופרת, הפנקס פתוח – והמצח מתקדר... בשעת קדרות זו ספינת אבא פורשת לתוך ים של מספרים ודממה גדולה בבית מתחלה דרכו צלחה: עטו עובר בשלום מעמוד לעמוד והעינים מצרפות... אחר כך הוא מתחיל להסתייע בפיו, לוחש ומונה בינו לבין עצמו. הוא מחשב ומחשב כל שורה עד כדי טשטוש הדעת. ולבסוף ספינתו נטרפת. המשוט – זה עט העופרת – נופל מבין אצבעותיו ואבא מפשיל ראשו בלא כח כלפי התקרה...

הצצתי בו מעל גבי המסב וראיתי, שפניו נעשו חולנים, עיניו יגעות והירמולקא קמוטה ושמוטה לו לאחוריו. אף הוא, העלוב, מתלבט ומפרפר כדג במצודה. אף הוא טעון רחמי שמים וסיוע מן החוץ... וכמה שנואה עליו עבודה זו ... בכל לבי הייתי רוצה לסייעו באותה שעה, אבל איני יודע במה. איזו חציצה מפסקת ביני ובינו ואיני יודע, כיצד מסלקים אותה. ומאימתי נבראה חציצה זו?... ומי הוא החייב בה?

באותה שעה נזכרתי בוולוויל וקנאה נצנצה בי. הוא, וולוויל, ודאי יושב לו עתה ומחשב חשבונות החנות עם אביו, שניהם מסיחים בעסק והם פשוטים זה לזה ונמלכים זה בזה. ולמה אין אני ואבא כוֶולוויל עם אביו. עקמומית זו, שעושה זווגנו קשה במי היא?... ומי יודע, אפשר אילו באחד הימים היה אומר לי אבא ב"לשון בני אדם", כמסיח לפי תומו, ולא בטרוניא" שמואליק, בוא ועזרני, עשה כזאת וכזאת". הייתי קם והולך אחריו בשמחה וממלא את  כל רצונו...

הרהורים מעין אלו, קצתם ברורים וקצתם מטושטשים, היו מזעזעים בשעה זו את לבי וממלאים אותו חרטה וצער על העבר וקצת נחמה ותקוה טובה על העתיד... מי יודע, אפשר יש דרך. אפשר? ודאי יש דרך. סוף סוף האדם הוא בעל בחירה. אין לו לאדם אלא לגזור על עצמו – לשרוף את כל הגשרים מאחריו – והכל יבוא ממילא. העיקר הוא הרצון. כל התחלות קשות. צריך אדם רק להתחיל בדבר... במה להתחיל, מה לגזור ומה יבוא – את זאת לא ידעתי עדיין. מחר, מחר, אם ירצה השם, הכל יתברר ויעלה יפה. לפי שעה צריכים להנפש קצת ולהרהר קצת...

ושם בתוך תוכי התנדנד שוב ה"לץ" הנעלם, אותו הגנב השחור, שיושב במחתרת אפלה שבלבי וגונב את דעתי... שם במעמקי נשמתי, לפני ולפנים,  הייתי מרגיש שוב, שגזרתי לא גזרה ורצוני לא רצון... המחר והמחרתים יבואו והיו לתמול שלשום, והכל יהיה כשהיה...

ולמחר בבוקר שוב הייתי מטייל לי כדרכי בחוצות הפרבר. לאן אני הולך – איני יודע.  הולך לי אני סתם, בלא כוונה ובלא תכלית. נעלי מגוהצים, הסורדוט המשובץ סדוק לי מאחורי, פפירוסא דקה עשנה בין שני – ואני מסתכל. בגופו של דבר הכל טוב ויפה בעולמו של הקדוש ברוך הוא, הכל כמו שהוא. וביחוד יפה לי עתה, בעונת הקיץ, כשהעולם כלו שטוף בזיוו והלב טעון כלו חלומות והרהורים. הכל נראה לך כאפשר בימים אלו וחלומות רחוקים נעשים קרובים כל-כך... הולך אתה לך לבדך באחד הרחובות והעולם כלו מצחק לפניך בזהרי קיץ...

הבתים הקטנים מבהיקים ושמחים בלבנוניתם ושבר זכוכית אחד שנתרסק באמצע הרחוב מתיז ניצוצות ומנצנץ ומנצנץ, כאילו עלה לגדולה או נעשה לו פתאם נס... ר' יהושע הקמחי עומד על פתח חנותו, מאהיל בכפו על עיניו – וכלו לבן. עובר אני על קרפיפות העצים. מלבינים משם צבורי קרשים וקורות. לחים הם ובהירים הם, טפין טפין של נָטף כעין טפי שמן מצהירים מעל גבם וריחם החריף נודף... שני "סדרנים" עומדים בראש סואר גבוה של קרשים והם מכתפים פורקים, זורקים – וקול "טרח" מתפוצץ ברחוב. "אנשים עמלים" – מהרהר אני והולך להלן. הנה מגרש השוק שנתרוקן באמצעיתו עדיין עומד קרון יחידי, יתום ואצלו מטפל אכר עבדקן. בתוך הקרון יושבת לה כחבית על שוליה גוׂיה צעירה ובריאה (ספק בתו ספק אשתו שניה של האכר), ראשה עליה כדלעת גדולה מרוב המטפחות וצוארה מעוטר במחרוזת של כעכים חורים ונוקשים, מתנה מן העיר לבני הבית שבכפר. האכר מטפל ומזיע שם והגויה פאֵרה חבוש עליה   ואינה זזה ממקומה: קונם עליה שלא תזוז. על גבי קרקע מפוזרים מפל שחת ותבן עם צפיעי בקר לחים וצפרים קטנות מנקרות ומנתרות ביניהם. טְפְּרר! ה"קַצַפּ" הביא בעגלתו מהדורה שניה של קשואים לשוק וריחם הרענן מוציא את הנשים מן הבית...

קיץ, קיץ. הולך אני ---.

 

(בכל אחת משערות ראשי אני גומע את ריחה המתוק...) עיני נעצמו מאליהן, פסות רגלי מתכווצות וכולי "בטול היש"... (באותה שעה נשמה חוזרת לשרשה והריני כאחד מגדולי קרקע, צמח את צמחי אדמה), איני תובע כלום ואיני מבקש כלום, אלא סופג ומקבל בצנעא את השופע ובא אלי מאליו מלמעלה ומלמטה כמתנת חנם...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה