אַיֵּךְ

 

מִמְּקוֹם שֶׁאַתְּ נִסְתֶּרֶת שָׁם, יְחִידַת חַיַּי

וּשְׁכִינַת מַאֲוַיַּי –

הִגָּלִי-נָא וּמַהֲרִי בֹאִי, בֹּאִי

אֱלֵי מַחֲבוֹאִי;

וּבְעוֹד יֵשׁ גְּאֻלָּה לִי – צְאִי וּגְאָלִי

וּמָלְכִי עַל-גּוֹרָלִי;

וְיוֹם אֶחָד גְּזֵלַת נְעוּרַי לִי הָשִׁיבִי

וַהֲמִיתִינִי עִם-אֲבִיבִי.

וְתַחַת שִׂפְתוֹתַיִךְ יִכְבֶּה-נָא נִיצוֹצִי

וּבֵין שָׁדַיִךְ יוֹמִי אוֹצִיא,

כִּגְוַע בַּעֲרֹב הַיּוֹם בֵּין פִּרְחֵי בְשָׂמִים

צִפֹּרֶת כְּרָמִים.

 

אַיֵּךְ?

 

וַאֲנִי עוֹד לֹא יָדַעְתִּי מִי וָמָה אָתְּ –

וּשְׁמֵךְ עַל-שְׂפָתַי רָעַד,

וּכְרִצְפַּת אֵשׁ בַּלֵּילוֹת עַל-מִשְׁכָּבִי

בָּעַרְתְּ בִּלְבָבִי;

וָאֵבְךְּ בִּנְדוּדֵי לֵיל, וָאֶשֹּׁךְ כָּרִי

וּלְזִכְרֵךְ כָּלָה בְשָׂרִי;

וְכָל-הַיּוֹם בֵּין אוֹתִיּוֹת הַגְּמָרָא,

בְּקֶרֶן אוֹר, בִּדְמוּת עָב בָּרָה,

בַּזַּכָּה מִתְּפִלּוֹתַי וּבִטְהָר-הִרְהוּרַי,

בִּנְעִים הֶגְיוֹנַי וּבִגְדָל-יִסּוּרַי –

לֹא-בִקְשָׁה נַפְשִׁי כִּי אִם-הִגָּלוֹתֵךְ,

רַק-אוֹתָךְ, אוֹתָךְ, אוֹתָךְ...

 

מרוזי, סיון, תרס"ד.