אמי, זכרונה לברכה / חיים נחמן ביאליק

אִמִּי, זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה

מִשִּׂיחוֹת הַצַּדִּיק זַ"ל מִוִּילֶדְנִיק

אִמִּי, זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה, הָיְתָה צַדֶּקֶת גְּמוּרָה

וּבְאַלְמְנוּתָהּ עֲנִיָּה מְרוּדָה.

וַיְהִי עֶרֶב שַׁבָּת, הַחַמָּה בְּרֹאשׁ הָאִילָנוֹת –

וּבְבֵיתָהּ לֹא נֵר וְלֹא סְעֻדָּה.

בָּדְקָה וּמָצְאָה עוֹד, מַעֲשֵׂה נִסִּים, שְׁתֵּי פְרוּטוֹת –

"הֲלֶחֶם אִם נֵרוֹת?" – פָּסָחָה,

רָצָה וַתָּשָׁב, וּבְיָדָהּ הַצְּנוּמָה מַשְׂאַת הַקֹּדֶשׁ:

שְׁנֵי נֵרוֹת הַבְּרָכָה.

שִׁבְעָה כוֹכָבִים בַּמָּרוֹם, וְלֵיל שַׁבַּת אִמִּי

שִׁבְעָה לוֹ נֵרוֹת – עֵינָיִם.

הֲיִקְבַּע אֱלֹהִים שַׁבַּת קָדְשׁוֹ? וְכִי יִקְבַּע, מַה-תַּעֲשֶׂה אִשָּׁה?

יְהִי שְׁמוֹ מְבֹרָךְ עַל שְׁנָיִם!

וִיבֹרַךְ עַל מַפָּה נְקִיָּה לְלֹא פְרוּסַת חַלָּה –

וַתַּחְבֹּשׁ שְׁבִיס-שַׁבָּת לְרֹאשָׁהּ,

וַתְּחַלֵּף שִׂמְלָתָהּ, וַתִּכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהִים

וְהַשַּׁבָּת הַקְּדוֹשָׁה.

וַיְהִי בְּהַעֲלוֹתָהּ הַנֵּרוֹת וְלֹא יָכְלָה הִתְאַפֵּק,

כִּי מַר לָהּ, כִּי רֻתַּח לְבָבָהּ,

וַתֵּבְךְּ הַצַּדֶּקֶת, וְדִמְעָה מִקִּמְטֵי לְחָיֶיהָ נָפָלָה –

וְנֵר אֶחָד תָּסַס וְכָבָה.

עָמְדָה הַשַּׁבָּת נִכְלָמָה, עִוֶּרֶת עֵינָהּ הָאֶחָת –

הִתְפַּלְּצָה הָאִשָּׁה:

"הֲתִבְזֶה, אֵל, מַתַּת אַלְמָנָה? אִם חָטְאָה אֲמָתְךָ –

שַׁבַּתְּךָ מַה-פִּשְׁעָהּ?

מַדּוּעַ נָקַרְתָּ אֶת-עֵינָהּ?" וּבְעָמְדָהּ עֲצוּמַת עֵינַיִם

וּשְׂכוּכַת כַּפַּיִם, סוֹלֶדֶת בְּחִילָה,

רָקְדוּ כְתֵפֶיהָ וּשְׁבִיסָהּ בְּמַחֲנַק הַבֶּכִי

וּבְלַהַט הַתְּפִלָּה.

תְּהוֹמוֹת מִלִּבָּהּ שִׁוֵּעוּ, אִמָּהוֹת וּכְרוּבִים

הִתְיַפְּחוּ מִגְּרוֹנָהּ.

לֹא שָׁמְעָה עוֹד אֹזֶן שֶׁל מַעְלָה, לֹא רָאָה עוֹד כִּסֵּא הַכָּבוֹד

בְּהִתְעַטֵּף כֹּה נֶפֶשׁ בִּיגוֹנָהּ.

אָז תִּשַּׁל מִלְּחִי הַצִּדְקָנִית דִּמְעָה אַחַת בּוֹעֶרֶת,

רְסִיס אֵשׁ לֶהָבָה,

וּבְצָנְחָהּ, וַיִּפֹּל בַּבַּיִת אוֹר מִשְׁנֶה, כִּי נִצַּת

הַנֵּר אֲשֶׁר כָּבָה.

כִּמְעַט פָּקְחָה אִמִּי עֵינֶיהָ הָעֲשֵׁשׁוֹת וָאֵרֶא:

אוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים שָׁם יָהֵל,

כִּי נָשְׁקָה הַשְּׁכִינָה עֲלֵיהֶן. – תַּעֲמֹד זְכוּת הַצַּדֶּקֶת

לָנוּ וּלְכָל-יִשְׂרָאֵל.

לונדון, שבט, תרצ"א.