_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

על תעודת הכנסיה התרבותית

חיים נחמן ביאליק

לתוכן הענינים

 

בועידה הארצית של ההסתדרות לשפה ולתרבות העברית

בקיוב, (חשון תרע"א)

להכנסיה התרבותית בתור מוסד עליון, מוסד מחוקק של כל העבודות התרבותיות של העם העברי, יש שלשה תפקידים: ראשית כל, יש לה תפקיד של הכרזה, להכריז על דבר היסודות המונחים בעבודה התרבותית; התפקיד השני הוא המעשי, והשלישי – המוסרי.

התפקיד של הכרזה מהו? זאת אומרת, שעל הכנסיה להטיל לתוך מחנה ישראל מעין דברות חדשות, שעל ידן יבין הקהל העברי את ערכם של קונגרסים כאלה ואת אשר באנו לחדש: כי ירגיש העם שעבודה גדולה הולכת ונעשית, וישתדל להחיש את עבודת התחיה.

אחת מן הדברות היא, לדעתי: לשים קץ לדעה הקדומה והנוראה מאד הקימת בנו, שאין מקום בתוך היהדות ועל קרקע היהדות לאינטליגנטיות.  כשקוראים בשם "אינטליגנט" מבינים בזה איש שפרש מן הקולטורה העברית ועבר את הגבול למחנה החדש.  האלפא-ביתא הרוסית זהו הגבול של האינטליגנטיות.  אנשים שקראו ושנו, בעלי חנוך מדעי ומוסרי, שנשארו בתחום היהדות – הם אינם אינטליגנטים, ולאיש קולטורי לא נחשב אלא זה שלמד א"ב לועזית.  דרוש לשים קץ ליחס המוזר הזה אל כל עבודת הקולטורה במשך אלפים שנה של העם, שכבר היו לו בזמנים שעברו בתי-ספר נמוכים ("חדרים"), גם בתי-ספר בינוניים ("ישיבות") בעלי טפוסים שונים.  אמת הדבר, שבתי-ספר אלה נתדלדלו בימים האחרונים, אך בשעתם עמדו על הגובה התרבותי של העת ההיא.  בתשובה אחת, שנדפסה לפני שלש מאות שנה, יסופר, כי בישיבות למדו – גם פילוסופיה, בקורת, תשבורת, ועוד.  אחרי-כן נצטמצם הלמוד ועמד על גפ"ת בלבד, אך זהו רק במאת השנים האחרונות.  השם "תלמיד-חכם" – הטפוס היותר מרומם שבראה הספרות העברית: איש חכם, בר דעה, בר-אורין ובר-שכל, נרדף עכשיו ויורד מכהונתו ובמקומו עלה לגדולה האיש שעזב את כל קניני האומה שלו ולמד א"ב לועזית!... היש חזיון כזה אצל עם מן העמים? התוכלו לתאר לעצמכם אנשי-תרבות, שלא ידעו על הקולטורה של עמם, על דברי-הימים של עמם? ולנו, העם הקולטורי, יש מושג של אדם תרבותי שאיננו יודע כלל את התרבות שלו!

ואת הכרוז הזה עלינו להכריז מעל במתי הכנסיה: להחזיר את כבוד ה"תלמיד-חכם" שלנו לישנו.

הכנסיה צריכה להכריז עוד, שהאוצר הרוחני היחידי שלנו לכל ההרגשה התרבותית היא רק הלשון העברית.  המכה היותר גדולה שהוסבה לנו היא רבוי הלשונות ויצירת המדע והספרות בלשונות שונות, לשנות נכר.  אמנם גם לפנים, מסבות היסטוריות שונות, רבו הספרים בערבית וספרדית, אבל הספרים ההם נכתבו בלשונות אלו לא בתור לשון המחשבה היהודית, כי אם לצורך השעה כדי שיבינם המון-העם – ורק על הלשון העברית הביטו כעל אוצר התרבות העברית.  הם לא חשבו את לשון ארצם ללשון היהודים, אלא שלפרקים מצאו צורך היסטורי בדבר: להכניס את התוכן היהודי גם לתוך לשונות אחרות; אבל אילו היה בא אליהם איש והיה מציע לפניהם להמיר את הלשון העברית בלשונות אלו – היו מזדעזעים.  המומרים הרוחניים הראשונים שלנו היו אלה, שהשוו את לשונות הנכר לעברית.  בזה פרצו גדר ועכבו את גאולת לשוננו והתפתחותה, ומאז הולכת ספרותנו ומתדלדלת, והרוצה ללמוד מדע עברי צריך שילמוד קודם לשונות רבות.  עלינו לשוב אל לשון הספרות העברית ולהשיב לה את כל הניצוצות הפזורים.  לתרגם לעברית את כל יצירות רוחנו, להביע רחשי בוז לכל אלה מחכמי ישראל, שהיו צריכים לחכות עד אשר באנו אנחנו להכריז על הדרך המסוכנה שהעמידונו עליה.

הכנסיה צריכה להכריז עוד, שהגיעה לנו השעה לעבוד לשם חובה.  עד עכשיו הרי היינו רק חובבים: חובבי ספרות, חובבי ציון, חובבי שפת עבר.  הקץ לחבה זו! נתחיל במעשים ובמפעלים ממשיים לטובת קנינינו הלאומיים והתרבותיים.  רוצים אנו להעמיד על מסלה חדשה את כל מהלך ההיסטוריה, ולפיכך יש בנו מקום לקרבנות גדולים, לקרבנות עצומים.  בלי קרבנות לא נעשה דבר.

עלינו להטיל על עצמנו מצוות.  בימי עזרא, גודר הפרץ. העמיסו על עצמם אבותינו מצוות, גזרו על הנשים הנכריות ועל כל מה שיש בו ריח של טמיעה.  אף אנו צריכים לגזור תחלה על עצמנו ואח"כ על האחרים: לגרש את המורה הלועזי, את האומנת הנכרית, את הספרות הזרה מהיות שולטים בביתנו, ולהמשיל תחתם את החנוך העברי, לעשות את התנועה הלאומית לצורך פרטי ואישי.  איש אחד שבא לארץ-ישראל והטיל על ביתו חובה לדבר עברית, חולל מהפכה כזו, שהדבור העברי נעשה עכשיו מקובל בארץ.  נטיל, איפוא, חובה גם על עצמנו.  כל עוד שלא נעמיד עלינו מצוות, לא נפעל דבר.  אנחנו "מדברים על הדבור" ואיננו מקיימים שום מצוה.  ועל הכנסיה להכריז, שהגיע הקץ לדבורים ולקיים את התחיה למעשה יום ויום.

עבודה מעשית וסדורית כיצד?

הכנסיה צריכה לקבוע את ההסתדרות לפרטיה ולכל חלקיה ולדבר על מהות העבודה התרבותית שלנו.  צריך לקבוע את מקום המרכזים הקולטוריים שלנו, שמהם יוצאים צנורות ההשפעה של העבודה התרבותית ברוסיה, באמריקה, בשוויץ, בצרפת ובכל מקום.  לדעתי, על הכנסיה להתאסף רק אחת לחמש שנים, לפי שהכנסיה יש לה ערך רב לחיינו עלינו לשמור על האוטוריטט שלה ולא לזלזל בה על-ידי אספות תכופות, המפחיתות את ערכה של כל כנסיה.  ואז עתידה כל כנסיה להכניס זרם חדש לתוך היהדות.

מתנגשות אצלנו הסתדרויות שונות: "עבריה", "חובבי שפת עבר" ועוד... איך הוא יחסן אלינו ויחסנו אליהן? לי ברור למדי ההבדל בין ההסתדרות העולמית הגדולה ומהמקיפה, ובין החברות שיש בהן הרבה מן הספורט.  אלה הן אבעבועות קטנות שעלו על השטח העליון בכח התסיסה שנמצאת במעמקי חיינו.  הכנסיה בתור מוסד עליון צריכה להקיף את כל העבודות הללו, לקבוע לכל אחת את מקומה הנכון ואין לערבב זו בזו, חלק של העבודה עם הכלל.  כל החברות התרבותיות צריכות להבלע בתוך ההסתדרות התרבותית.

העבודה התרבותית שלנו מתחלקת לכמה סעיפים: סםרות, עתונות, אגודת סופרים, אמנות, חנוך, הדבור העברי, יסוד אקדמיה, ועוד.  הפצת הספרות הקימת וחזוק המוסדות הספרותיים הקיימים – זוהי חובתנו הראשית, בזה נסייע בידם לפתח ולשכלל את עבודתם.  והייתי מיעץ למיסדי הוצאת הספרים הגדולה שלא יחליטו שום דבר בלי דעתה של הכנסיה.  עלינו לתת לכנסיה סמכות רחבה כדי שתוכל להשפיע ברוחה על כל המוסדות הספרותיים.

יש עוד רעיון אחד שאני נושא בחבי: על דבר קנין לאומי.  הכל יודעים, ששפתנו עשירה מאד בכל מקצועות הספרות – וספר אין.  כל אחד מרגיש בצערו של תלמיד בית-הספר העליון המבקש ספרים עבריים לקריאה, הרוצה לדעת את תכנה ומהותה של הספרות העברית, להכיר את תכונת עמו לא על יד סרסור.  יש בידינו אלפי כרכים ולא סדר אחד של ספרים.

לפנים היה מונח בבית כל יהודי ספר אחד "עין-יעקב", "חק–לישראל" או ספר אחר, שהיה לועס וחוזר עליו כל ימי חייו.  ועכשיו אין לנו ספר כזה, שיהיה לנו "חק", שנמצא בו את מהותה של ספרותנו.  האמנם אי אפשר למצוא בכל ספרותנו העתיקה והחדשה סדר אחד של ספרים? הן בכל הימים שחקנו ובכינו, הצטערנו, חיינו, וכל צורות החיים היו מתבטאות בספרותנו.  ולכן דרוש לעבור על הספרות הזאת ולהכשירה לבן-זמננו, באופן שתהא הקריאה בה נוחה לכל השדרות של עמנו.  יש ספרים הראויים לאנשים מפותחים ויש ספרים עממיים.  דרוש, איפוא, לכנס את כל הרכוש הזה, כדי שיהא כשר ונוח לקריאה לזמננו.  העיקר הוא לדעת במה לבחור ומה להשאיר, וכל זה אי אפשר לו שיעשה ע"י איש או אנשים פרטיים כי אם על ידי הסתדרות, שבראשה יעמוד אוטוריסט גדול כהכנסיה.

מלבד העתונות האגיטציונית צריך הקונגרס להוציא ירחון מיוחד לכל שאלות הלשון העברית.  היו נסיונות להקציע מקום קטן בעתונים ובירחונים בשביל חדושים בלשון העברית, בקובציו של מר זאב יעבץ ובמאספים ועתונים אחרים בארץ-ישראל, אבל כל אלה הנסיונות אינם מצטרפים לעבודה גדולה.  עלינו לברוא דבר, שיש לו ערך קיים; לברוא ירחון במובן היותר רחב, שבו יבואו לא רק הצעות על דבר הרחבת הלשון במובן הפילולוגי והפילוסופי של המלה המוצעת, כי אם גם ליצור את מדע הלשון העברית.  בראשו של ירחון זה יש להעמיד בלשן מפורסם.  הירחון צריך להיות מוקדש לא רק לעבודה יבשה, כי אם לצורך התחיה, לא כאוביקט של חקירה מדעית, כי אם כלשון המתעוררת לתחיה.

לדעתי צריך להחליט להוציא ירחון גם ליצירות העממיות שלנו שבלשון העברית וביתר הלשונות.  עלינו להעלות את הניצוצים ולתקן ולשכלל את היצירה העממית  עלינו לשים לב ליצירות העממיות העבריות שבכל הדורות, באגדה, בספרים העתיקים; ולאסוף את כל השמועות, השיחות והחדודים, ללקט אם כולם והם ישמשו לנו ליסוד של עבודת היצירה האמנותית העתידה לבוא.

כמו כן החובה על הכנסיה ליסד עתון לחכמת ישראל בלשון העברית.  את "חכמת ישראל" דרוש להוציא מרשותם של חכמי אומות העולם.  אין מחסור בעובדים בשביל מקצוע זה בספרותנו המקורית, אלא שאין להם מקום אשר בו יוכלו להתפתח.  מי יודע כמה צונצים וגייגרים היו בתוכנו, אילו היתה לנו ספרות ומכון ספרותי ליצירות מדעיות?

נחיצותה של אגודת הסופרים אינה טעונה בירור.  כבר הרבו לדבר בזה וכבר עשו כמה נסיונות לברוא אותה ולא עלה בידינו עד עכשיו כלום.  על הכנסיה מוטלת החובה להגשים את תכנית האגודה הזאת.  אחדים מסעיפי התכנית הם: יסוד קרן קימת לתמיכת סופרים ובית-דין שיבוא לעזרת הסופרים הנעשקים מאת המו"לים.

בזמן האחרון מרבים לדבר על האמנות העברית הלקויה, אבל עד כה לא נעשה עוד דבר להרמת האמנות.  יש מקצועות רבים של האמנות שאינם אצלנו במציאות כלל.  היהודים משתתפים אמנם ביצירה האמנותית אבל במקצועות אחרים.  ולכן עלינו לאסוף את כל מה שנוצר בתוכנו, לבקר ולקבץ את הנכסים שיש לנו כדי לברוא מוזיאום לאמנות שלנו, תערוכות לאסוף את כל המנגינות העבריות, הנוסחאות הדתיות, לעבד תכנית מקיפה את חלקי האמנות במקצועות שונים ולתמוך בכל עבודה, הנעשית בזה.

במקצוע החנוך יש לנו די עבודה.  אם גם יהיה מורה, אין לנו ספרי למוד.  הכל יודעים את מצוקת נפשו של המורה בא"י, שאין לו ספרי למוד, והוא מוכרח לברוא חדשה, יש מאין, לפני כל שעור.  עלינו לברוא איפוא מוסד מיוחד, כ"קהלת", להוציא ספרי חנוך מכל המינים, להושיב קומיסיה שתאסוף את כל הפרוגרמות של למודי בתי הספר, שכבר ישנן אלא שהן מפוזרות במקומות שונים, ולעבד תכנית קבועה של חנוך.

עוד אחת: אני מוצא שיש אפשרות ליסד באחת מערי אירופה בית ספר עברי בינוני, וכמדומה לי שאיני מפליג בזה.  בא"י כבר יש, כידוע, ,בית ספר כזה, יש הרבה אבות בתפוצות ישראל שהיו רוצים לתת חנוך עברי לבניהם על יסודות היהדות.  אך לא כל יהודי רוצה ויכול לשלוח את בניו לא"י.  אם יש בכחו של העם העברי לכלכל ישיבות ולבזבז גדולים סכומים בכל שנה למוסדות שכבר עבר זמנם – ודאי שיש היכולת לתמוך במוסד חנוכי מסודר כזה.  יוסד פונד תמידי לבית ספר בינוני, והאבות – תחת להכניס שכר למוד בעד תלמידים נוצרים, כדי שיצליחו להכניס את בניהם לבית-ספר – יוכלו להקדיש את כספם לצורך בי"ס שלהם, שהלמודים יהיו בו לפי הדרישות בכל הארצות.

למען הדבור העברי יכולה הכנסיה וצריכה לפעול הרבה, ליסד אגודות להוציא ספרי למוד לעברית, להוציא מלונים בשביל הצבור העברי הנערכים באופן אחר מכפי שנערכים עכשיו, לא לפי א"ב כי אם לפי הענינים: צמחים לחוד, מאכלים לחוד, כלים לחוד וכדומה.  מלונים כאלה יועילו הרבה להתפתחות הדבור העברי.

עלינו להתאמץ למשוך אלינו את כל הכחות האינטילקטואליים החשים בירידה התרבותית שלנו.  יש סימני תשובה וחיים בין כחותינו הספרותיים.  חכמי ישראל התחילו לחוש את צער הגלות אשר גלתה חכמת ישראל לספריות אחרות, ואם צעקתנו לא תמצא הד בלבבם גם הפעם והם יוסיפו לתת תנובתם ללשונות זרות, אז עלינו למחוק אותם מספרי החיים שלנו.

באחת: הכנסיה התרבותית יכולה וצריכה להיות המוסד המחוקק של כל העבודה הקולטורית הרחבה העומדת לפנינו.

נראה לי, שצריך להיות סכומים גדולים.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה