_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

על "אומה ולשון"

חיים נחמן ביאליק

לתוכן הענינים

 

בועידה הראשונה של "חובבי שפת עבר" ("תרבות")

במוסקבה, (אייר תרע"ז)

רבותי! מתקשה אני בתפקידי לדבר על "אומה ולשון", כי אפשר ואפשר להכניס אל תוך ענין זה יותר מאשר יש לי.  לכאורה אין שני הדברים הללו אלא אחד – זוהי מין טאבטולוגיה, "כפל ענין במלים שונות".  הלשון והאומה – דומה כאלו היינו אומרים: הצמיחה והצומח.  הדבור מיחד את האדם מן החי, הדומם והצומח, הלשון היא – "נפש חיה" – רוח ממללה, היא רוקמת את ה"אני" הלאומי, הדבור קובע את עצמיותו הלאומית של העם, הוא הוא הצורה הלאומית היחידה והוא גם ה"סך-הכל" של האוצר הרוחני, הרגשותיו וחליפת-רוחו של העם.  הלשון היא המבדלת בין אומה אחת לחברתה, והיא החוט, שעליו נחרזות תמורות הנפש הרבות, ה"אני" של האומה נרקם על גבה.  הכל שוטף ומתחלף, הכל נלקח, נגזל, ניטל, אף קרקע נגזלת – הכל, לבד הלשון.  התכנים (דת, מצוות ומעשים, מחשבות, דעות ואמונות, מנהגים), כלים משתנים וחולפים, והצורה (הלשון) עומדת; היא הנצחית, העולמית.

אין שום קנין בעל תוכן נצחי.  גם השיטות הקבועות והנראות כמוצקות אף הן חולפות, אבל הן משאירות אחריהן קומץ של מלים, ועל ידי קומץ קטן זה עוברת השיטה מדור לדור, עוברת וחיה.  על ידי צורת לשון זו ובטויים אלה אנו מקיימים את השטה שוב ומשיבים לה את נפשה.  לא רק בראשית היה הדבר, אלא גם באחרית, הלשון היא השארת הנפש היחידה של שיטות ודעות.

בצאתנו בגולה ותרנו על הכל, ותרנו על הארץ, ותרנו על המקדש – אבל לא ותרנו על הלשון.  ואם תאמרו: הדת והספרות? שתיהן הן מיסודה של הלשון, על ידה נשמרו גם הללו מכליה.

בדרך נדודיה הרבים של האומה צריכה היתה למעט במשא, כדי שתוקל עליה המלחמה, החליפה את המרובה ב"מועט המחזיק את המרובה" והגיעה לידי הפשטה עליונה.  הלשון נעשתה, איפוא, שומרת-חנם של כל הקנינים הלאומים.  משל למי שנתן את כל נכסיו במרגלית אחת ובלעה – מיראה מפני הליסטים.  המרגלית – זוהי הלשון.  הלשון היא שטר – שטר על נחלתנו ועל כל נכסינו הלאומיים, שטר המובלע בדמנו ובאברינו.  מי ששומר בידו את השטר – זכותו קיימת, ומי שאבד לו השטר – פקעה זכותו על הכל.

מפני זה הייתי חולק את האומה לא לפי המפלגות הדתיות והפוליטיות, אלא על פי מדת רחוקן וקרבתן אל הלשון העברית.  יש יהודים "מקוריים" הקשורים לקרקע נשמתה של האומה, ויש יהודים "מתורגמים", החיים את חייהם לא בשפתם הם, אלא בשפות נכריות.  מיגואל סירונטס אמר: "התרגום היותר טוב הוא רק הצד התחתון של הרקמה".  מי שמשתמש בלשון נכריה, מי שמכיר את היהדות בתרגומה – הרי הוא כאלו מנשק את אמו דרך המטפחת.  כל מי שמציץ דרך התרגום – אינו אלא רואה מתוך אספקלריה מטושטשת ואינו מרגיש את כל הטעם בה ואת כל מאווי נשמתה, כי היא, הלשון, רק היא שפת הלב והנפש.  מי שעמדו רגליו על הר סיני זה, מי שכרת ברית-אהבה ראשונה עם לשונו הלאומית וקשר עמה את חלומות נעוריו ומשאת-נפשו, – הוא לא יבגוד עוד בעמו לעולם.  הבגידה הלאומית התחילה לא עם רפיון הדת והחלשת האמונה, אלא עם הזנחת הלשון; והאלכסנדרונים, שלא השאירו זכר בעם, יוכיחו.  אלפי היהודים, שהשתמדו בימי הבינים, כולם היו קודם מזניחי הלשון, ועל ידי זה באו לידי כליה לאומית.  מי שידע עברית נטל את מקלו בידו ותרמילו שם על שכמו – ויצא אל הגלות.  שוכחי הלשון נשתמדו, והבגידה הזאת מלפפת את זניחת הלשון בכל ארץ וארץ.  כל מקום שאתה מוצא זניחה גמורה של הלשון העברית – שם גזרת כליה על האומה.  בתקופתנו האחרונה תפשנו לה לשפה גלותית חדשה, לשפת יהודית-זרגון.  אבל כל שפה חדשה ונכריה מוליכה רק אל המרת הרוח, אל השמד של הנפש.  זכות האזרח נתנת כבר אף לשפות נכריות, ובמערב נכנסה שפה זרה אף להיכל (טמפל).

"ארור האיש שילמד את בנו יונית" ו"ארור מי שיגדל חזירים בארץ-ישראל" – מפני מה באו שני אלה סמוכין? מי שעושה שפת נכרים שפת הנפש לבנו – סופו של בן בנו לגדל חזירים...

הקדמונים הכירו בסכנה זו, וכשנתרגמה התורה לארמית (אעפ"י שהיא קרובה לעברית) נזדעזעה ארץ-ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה.  אין לאומה שלמה יצירה ושמחת-יצירה בלשון נכריה, אין הזדווגות נפשית עם העולם החיצון, אין רוחה ואין קורת רוח וחרות פנימית

.סכנת ההסתגלות לשפות אחרות התחילה אצלנו לפני מאה וחמשים שנה, כי את הנסיונות של סופרי ימי-הביניים לכתוב לועזית אין להביא בחשבון.  אלה היו רק נסיונות מעשיים, שלא נתכוונו בהם החכמים אלא להסביר את דעותיהם לעם בלשון המדוברת.  כל עיקר דבריהם נכתבו עברית, והשפה הערבית בתור שפת הספרות היתה כיוצאת מן הכלל.  מזמנו של בן-מנחם ואילך התחילה ההסתגלות מקבלת צורה של שיטה, בגלל הצמאון הגדול לשווי-זכויות.  רוצים היו הסופרים להראות לעולם את ערכם האנושי – וכה התחילה הסכנה הגדולה.  האומה הישראלית נתפרדה על ידי הלשונות האלה לכמה וכמה אומות.

עתה, עם בוא החופש, עוד גדלה הסכנה.  בשעה שכל העמים, הממלאים את רחבי רוסיה, יתחילו לחיות את חייהם העצמיים, אז אנו, המועטים, נתפורר עוד יותר ולא שלש לשונות תהיינה לנו, אלא הרבה יותר מזה.  מי יודע, אפשר שבקרוב, יהיו לנו גם ליטאים בני דת משה ואוקראינים בני דת משה.  גדול ורב הוא כח הסתגלותנו, והרבה מאלה ה"מסתגלים" שבנו כבר אספו סכום עצום לשם בנין "היכל החופש" בפטרוגרד.  אלה הם העבדים הרצים לפני המרכבה.  כשהרצל התחנן לפניהם שיתנו לו עשרים מיליון רובל לקנית הארץ – הקשיחו את לבם ולא נתנו, ועכשיו הם מביאים את צרורותיהם לשם בנין מבצר ההתבוללות.

רבותי! גדולה ונוראה היא הסכנה, ואשרנו שהכרנו בה והקדמנו רפואה למכה.  מדברים על גניוס לאומי וקובלים: אלמן ישראל. אבל גניוס כיצד נעשה? במקום שאין התרכזות אין גניוס.  מה מקום יש לגניוס לאומה המפזרת את כחה לכמה וכמה לשונות? אלו הצטמצמנו במחיצה אחת, אילמלי היתה לנו רק ספרות אחת וסופרים וקוראים שיחיו רק עליה, על ספרות זו (לא שאסורים עלינו היניקה והשפע ממקורות אחרים, אלא שתהא ספרותנו היסוד והראש) – כי אז היו גם לנו גאונים.  לנו יש פרורים, ואין תימה בדבר, כי בשעה שאנו מעסיקים את בנינו בפתותי-שירה ובפתותי-תרבות – יש רואים את כל הענין הזה בלתי-רציני.  יותר מזו: גם צעירינו הלאומיים, אלה שנראים כחיים על תרבותנו שלנו – אינם שייכים בלבם ובנפשם לנו, אלא לעולמות אחרים.  הם שייכים ונשבים לטולסטוי ולטורגניוב ולא לישעיהו ולהלוי, כי אין לאהוב את הדבר שאין יודעים אותו.

ועוד מכה אחת יש: כל תקופה ותקופה היא תוצאת התקופות הקודמות לה, שנבלעו בתוכה; היא קולטת את הטוב והנצחי של העבר, וכך מתהוה שלשלת הזהב, שחוליותיה אחוזות ומסורגות זו בזו.  אצלנו אין הדבר כן.  חסרה לנו השלמות, אנו כותבים בכמה וכמה לשונות, ואין לנו שלשלת הזהב, אלא חוליות-חוליות זו בצד זו, זו אחורי זו, אבל לא זו בתוך זו.  אין פלא שמעמיסים אנו על בנינו ספרות של כמה וכמה תקופות, כי זולתה אין כל.  אבל כבד המשא מנשוא ואין האוצר הזה נקלט כולו – ובינינו יוצאים מבית-הספר בעלי-מומים.

כל זה משום מה? מפני שלא היתה השפה נחלת העם כולו..  בכל יש זיוף, בכל יש טשטוש הדמות.  סופרים רבים עוזבים אותנו לאנחות ואנו מפרפרים בחבלינו, בחבלי הלשון.  אלה מאתנו שמרגישים בקרבם רוח יתרה ימאסו במצב כזה, ואם כח בהם לעזוב את המחנה ולצאת – יוצאים.  בוחרים הם להיות חוט ארוג במסכת זרה מהיות טלאי חדש על גבי טלאים ישנים.  האנשים האלה יתנו לאחרים את כל חמדת רוחם, את ששון עלומיהם ואת גבורת כשרונם, ואלינו ישובו – אם ישובו – לעת זקנה, ככלות כחם, או יש אשר יביאו אל בית-הקברות שלנו רק את פגרם המת.

רבותי! כל זמן שלא נקליט את שפתנו בנשמת הילד – אין לנו תקוה לתחיה!

ואני שואל אתכם, המאמינים: אתם המאמינים השלמים בתחיה ובקבוץ הגלויות, מהו אותו האמצעי שעל ידיו נכנס את הניצוצות הפזורים שלנו? הגידו, אם יש אמצעי אחר מלבד השפה העברית? ריחוק הלבבות נובע מתוך התפרדות הלשונות.  חלומנו הנה היה: הגזרות המחפירות נתבטלו, אבל במה תבראו רצון אחד כביר שיחשל את כח העם?

יש כח גדול בעולם וגעגועים שמו.  הוא המעביר את האדם דרך אלפי פרסאות, הקורע לפניו ימים ומדבריות, כדי להתקרב למשאת נפשו, להסתכל רגע אחד בקלסתר פנים אהובים לו, לשאוף ריחו וצלו.  רגש געגועים לאומים כאלה, בחינת "וינהו בני ישראל אחרי אלהים" – יוכל להתעורר רק באמצעות לשון לאומית אחת.

כמה קשה הבדידות שהנפש תתחבט בה בגלותה! ואם ייצר לה פתאום המקום לנפש – לאן תוליך את רוחה? היא עורגת אל אחיה, היא רוצה להתלכד עמהם ולהשתפך בשירת הנפש היחידה, בשירת הלב הנאמנה.

וביסוד וסבה זו הכירו כבר גדולי הרוח שלנו, סמולנסקין ואחד-העם.  הראשון נותן לנו ב"עת לטעת" פרוגרמה שלמה של חנוך לאומי.  אחד-העם ראה וברר את הדבר הזה ביתר עמקנות.  אבל במשך שלשים שנה לא הספקנו לירד לסוף דעתו.  אחר כך עמדנו כולנו על זה, אבל למרות כל ההחלטות שנתקבלו עד עתה בקונגרסים, להכניס לתוך עבודת הציונות את החנוך העברי – לא נעשה עדיין כמעט כלום, ולכל פנה שאנו פונים עכשיו – אנו רואים דלות נוראה ומחפירה.  מי שמסתכל בספרותנו – פחד יאחזהו.  אין לנו עד היום ספר דקדוק עברי (בשעה שלגרמנים יש דקדוק עברי), אין לנו עוד תולדות הספרות שלנו – אפסות הכחות בכל, המביאה לידי יאוש, רפיון ידים וזועה.  הספרות העברית כמעט שאינה באה במגע עם הדיוטות העליונות של המחשבה האנושית.  הלא גם תרגומי היצירות של הגאונים העולמיים – שכספיר, גיטה, היינה – אין לנו עדיין; ואיככה זה נוכל לקוות, שספרותנו תהא מכובדת? הלא כל הלמודים לא יועילו לנו, אם לא נספיק לנפשו של הילד את המזון הרוחני, אם נגדל אותו בלשונות נכריות.  נחדל מדבורים יפים – ונתחיל בעבודה, וצריך להתחיל הכל מא"ב.

הספרות שלנו היא ספרות דרדקאית, הכל נראה כמעשי ילדות.  הסולם צריך להיות שלם בכל מדרגותיו.  צריך לברוא אורגניזציה של הוצאה עברית.  גם באוצרותינו שלנו יש עוד הרבה ממה שראוי לשים אליו לב ואותו צריך לגלות ולהכשיר לשמוש רחב לכל יודע ספר.  זה בנוגע לספרות, וגם בנוגע לחנוך אי אפשר לעמוד על המדרגה התחתונה ולא לעלות.  יצרנו את הגן העברי – ומה עשינו עוד? צריך ליצור ולהוסיף, כי חנוך שאין לו סוף – גם ראשיתו אין לה ערך.

סמולנסקין ואחד-העם הטיפו ללמוד הלשון העברית.  אנו מוסיפים את הדבור, וזהו החדוש הפרינציפאלי שלנו – הדבור העברי.

הלשון אינה אמצעי לקנין ידיעות של היהדות והעבר, אלא היא בעצמה גם התכלית, היא צריכה לשמש לנו תריס בפני ההתפרדות ופני הקרע הפנימי.  היא באה לברוא לב אחד לכל חלקי האומה ולהביא גאולה לנפשנו..  רוצים אנו שלא נהיה זרים ונכרים איש לאחיו.  אחדות הלשון תגרום לאקונומיה מרובה בכל העבודות התרבותיות שלנו, וממילא תוסיף להן כח ועצמה.  הכרת שלטונה העליון של לשון לאומית אחת היא גם הכרזה על מציאותה של האומה הישראלית בתור חטיבה אחת ומאוחדת ברצון לאומי אחד.  וכל הכופר בזה הריהו כופר באחדותה של האומה.

צריכים אנו לברר גם את יחסנו אל הלשון המדוברת – אל האידיש.  במחלוקת זו אני רואה סכנה גדולה.  על אותם האידישיסטים הכופרים בעיקר בלשון העברים – לא אדבר כאן, הללו כופרים גמורים הם באחדותה של האומה.  אולם נשים נא לבנו לאלה האידישיסטים, המכירים גם בערכה ותעודתה הרמה של הלשון העברית.  הם אומרים: הגלות יש לה זכות הקיום, והאידיש – אף הוא, מכיוון שהוא קיים – בדיעבד יש גם לו זכות קיום.  יהי כן! בדיעבד נודה גם אנו בקיומו של האידיש, נתיחס אליו באופן פסיבי ולא אקטיבי.  נשתמש בו לצורך פרופוגנדה.  זו חובתנו, ובמובן זה הזרגון הוא גם גורם חנוכי.  גם אבותינו עשו את האידיש אמצעי.  אסור לנו לגזור עליו כליה, אבל נזכור כי התכלית – העברית, והאידיש הוא אמצעי.  ואם כה נעשה נוסיף לנו כח ונגביר את מחננו.  אנו מכירים בה, בלשון היהודית – בדיעבד ולא לכתחילה.

רבותי! עברה שעת הדברים והגיעו ימי המעשים.  הלשון – שטר חוב הוא שהוציא העם על עצמו, אבל שטר חוב שלא בא לידי גוביינא פסול הוא ואסור להלינו.  עיקר אמונה שאינו מביא לידי מעשים – עקר הוא וסופו להעקר מן הלב ומן ה"סדור".  הרי נעקרה אמונת המשיח והגאולה מסדורם של הרפורמטורים במערב.  אל נא נאבד את הזמן בדברים.  אספו את שארית הפליטה של כחותינו הרוחניים וגשו לעבודה מסודרת ומשוכללת.  שעת-הכושר היא עתה, אל נא נחמיצנה.  אל נא נגדיל את עלבוננו הלאומי.  בשעה שכל עיר ועיר על תלה בנויה, וכל עם מקומם את הריסותיו, אנו, רק אנו נגררים כתה כתה לבד, כל אחד לעצמו מתרפס לזרים: אספוני אל תחת דגלכם!...

אין אנו יודעים מה היא היד הנעלמה, אשר נחתנו בדרך קשה וארוכה, מלאה עקלקלות וחתחתים, מורדות ומעלות של היסטוריה בת ארבעת אלפים שנה.  היד הזאת עשתה אותנו עד לאומים.  ראינו במפלתם של עמים עתיקים גדולי תרבות, ואנו עדים חיים עתה לתקומתם ותחיתם של עמים קטנים ושפלים בני תרבות בת-יומה.

נבזים ונבלים נהיה אם ביום החג הגדול והנצחון, ביום שלו הטיפו ונבאו הנביאים, לא נרים את דגלנו שלנו, דגל האחדות של עם אחד ושפה אחת.  כלימה תכסה את פנינו.  לא ריקם יצאנו מארצנו.  הארץ לא הקיאה אותנו.  כפרי דשן ובשל הנושר מן האילן כן נשלנו מארצנו, מרשות היחיד שלנו, לרשות הרבים של האנושיות.

אנו הכנסנו לתוכה את כל החזיונות הנעלים, שעליהם עוד חיה האנושיות עד עתה.  הזוכרים אתם את המאמר הנוגה והעצוב של אותו התלמודי: " מסתפינא מהאי קרא – "ואכלה אתכם ארץ אויביכם", אולי יאכל הפרי...

הלא כל התרבות שלנו נעשית לקנין כל האנושיות.  ואם נחלק את כל רכושנו עד תמו – במה נשוב לארצנו, לעצמנו? – אז, כשנגיע אל החוף – היכן תהיה השפה שתצמיח לנו ותגדל פרי חדש? איך נשא את פנינו בפני אלהינו והדורות הבאים? נשמור נא על נשמתנו, עלינו להביא לארצנו את שפנו, שפת נפשנו.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה