_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

על אמריקה

חיים נחמן ביאליק

לתוכן הענינים

 

(ב"בית-העם" בתל-אביב, תשרי תרפ"ז)

חברי הסופרים והנאספים! בליתי באמריקה בסך הכל כששה חדשים פחות חצי חודש.  לא ראיתי שם הרבה ולא שהיתי הרבה במקום אחד; הייתי עובר במהירות ממקום למקום.  ובתוך המהומה התמידית מסביב לי ניטשטשו אצלי מראות וחזיונות רבים.  – אינני מעיז איפוא להרצות הרצאה שלמה על אמריקה, ואפילו לא רשמים שלמים; לא הבאתי עמי אלא קטעי רשמים ואולי פרורי רשמים בלבד.  הדברים גם לא יהיו מסודרים ביותר, הואיל ולא רק כח-הקליטה שלי מתון אלא גם כלי-העיכול שלי פועלים בעצלתים.  צריכים לעבור ימים רבים עד שאתן דין וחשבון לנפשי מכל מה שראיתי והרגשתי באמריקה, האמריקאית בכלל, והיהודית בפרט.

אני צריך להקדים ולאמר לכם, רבותי וחברי כי הלכתי לאמריקה מתוך יראה ופחד, מתוך אימה גדולה, הייתי אומר כמעט אימה בהמית, או אם נדבר בחרוזים, אימה של בהמה.  אינני יכול לבאר לעצמי את סבת האימה הזאת, אבל היו לי כבר הזדמנויות רבות לפני כמה שנים ללכת שמה ונסתלקתי בשל אימה זו.  לפני שנה לערך או לפני שנתים נזדמן לי לדבר פה בארץ עם אמריקאי אחד, איש מן העם כמעט, איש שלמד בחדר, קצת יודע ספר, שבא לאמריקה לפני שלשים וחמש שנים, והוא אמר לי, שמכבר ציפו לבואי שם באמריקה ואף שמעו על בואי הקרוב וכבר נתיאשו מכך.  אמרתי לו: שמח אני שקצת אמריקה הולכת לא"י והנני רואה אותה בא"י, ואילו אני ירא מפני אמריקה.  ענה ואמר אותו יהודי: לא טוב אתה עושה.  אמנם, א"י טובה מאד-מאד, אבל – וכאן עצם את עיניו מתוך התפעלות פנימית, ועמד על בהונות רגליו ואמר: "אבל, אמריקה! הוי, אמריקה! היא מתוקה מדבש!" ושוב עצם את עיניו בהטעמה רבה.  ברם, גם הדברים האלה לא הפיגו את פחדי.  יראתי בעיקר מפני המושג הכללי הקיים בעולם בכלל ובין היהודים בפרט, על-דבר אמריקה בכלל ויהודי אמריקה בפרט.  האומר "אמריקה" מעלה על דעתנו מיד רעש, מהומה, טררם, השולטים, כידוע, באמריקה, בכל המקצועות החיים, והלא אלה הם הדברים, שאנו מכנים אותם בכל שמות של גנאי, כמו בלוף, עסק, "ביזנעס", וכדומה.  הכל שם, כידוע, ריקלמה, נפוח, נבוב וריק בתוכו.  היהדות האמריקאית – הלא יהדות חייטית וסנדלרית היא, שעלתה לגדולה של דולר ואין לה בעולמה כלום מלבד אותו הדולר.

כל המושגים המוסכמים האלה על אודות אמריקה ויהודי אמריקה, הם הם שהפחידוני ביותר.  וצריך אני לאמר לכם, רבותי, כי כשבאתי לאמריקה, עמדתי על כמה מן השקרים המוסכמים האלה וראיתי הרבה דברים בפנים אחרות.  זאת היא בלי ספק פרשה גדולה וחמורה, הטעונה למוד ועיון.  יש פנים לפנים, ויש פנים לפני ולפנים.  בשביל לתהות על קנקן גדול זה, ששמו אמריקה, צריך לשבת במדינה ההיא ימים ושנים, ובכל זאת אנסה למסור בקצרה, בשעה קצרה הקצובה לי, פרורים מעטים שברשמים האלה.  ואם אעמוד בחצי הדרך, אולי תנתן לי האפשרות בפעם אחרת לגמור מה שהתחלתי עכשיו.

הנני מופיע כאן, בבית העם, בפעם הראשונה, ואני צריך לאמר לכם במקום הזה, כי אף כאן יש בלבי במקצת אימת הצבור, מעין זו, שעלתה עלי בפעם הראשונה באמריקה, כשהוטלתי מן האניה לתוך אולם גדול, שהכיל בתוכו קהל גדול כמוכם, ואולי יותר גדול.  אמנם זה היה אולם ולא מגרש, והכל היה בסדר, אבל שם נוכחו כחמשת או ששת אלפים איש.  ומן הרגע הראשון, צריך לאמר לכם, שעם כל האימה הגדולה ולמרות ההופעה הראשונה שהיתה בתנאים בלי נוחים, תיכף ומיד מעל האניה לפני קהל, בכל זאת לא הלכו דבורי לאיבוד לגמרי, כי נוצרו אילו קשרים ביני ובין הקהל.  אתם יודעים מתוך העתונים, כי נאומי הראשון מקצת לא הצליח, ולא רק מקצת, אלא גם הרבה לא הצליח.  אינני רוצה להצטדק, לבאר לכם את הסבות, אבל העובדה היא עובדה.  בכל זאת לא נפל עלי רוחי.  האנשים הללו, אם כי בני אמריקה, הרודפת, כביכול, אחר החיצוניות, בכל זאת יש בהם גודל לב ורחבת נפש.  הם הרגישו אותי מתוך גמגומי.  הם נהגו בי עין יפה ועודדוני במראיהם ובתנועותיהם.  הקהל האמריקאי נהג בי מדת עין יפה יותר מן העתונים והסופרים, והם סלחו לי את המפלה הזאת, הם קבלוני כמו שהנני, והדבר הזה, החזקת טובה זו, הפכה אולי תיכף ומיד את לבי לגבי היהודים האמריקאים לטובה, ואף אני הסתכלתי בהם בעין יפה וכמה מתופעות החיים היהודיים שם נראו לי אולי בפנים אחרות לגמרי מפי שנשקפו לי לפני חדשים.

אבל אתם תסלחו לי, אם גם אשתדל למסור מעט מן הרשמים הנוגעים לאו דוקא ליהודי אמריקה.  קוראים את אמריקה "ארץ חדשה" – מפני שהיא נגלתה באיחור זמן אחרי יתר היבשות, אבל יש משערים גם כן כי לא רק חבל אדמה חדשה שם, אלא גם חיים חדשים מתחוללים שם.  קוראים לה, "ארץ של אפשרויות בלתי מוגבלות", ויש משערים ששם הולך ונברא טפוס חדש של בן-אדם.

אני צריך לאמר לכם, כי ההרגשה הזאת, ששם ממשמש ובא עולם חדש, מלפפת אותי מן הרגע הראשון, מן הפסיעה הראשונה על היבשה האמריקאית עד היום הזה.  הנני כמעט בטוח, כי טפוס האדם החדש יבוא מאמריקה.  אתם יודעים בודאי את המאמר העמוק: מי שרואה שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום, שלא מכירים אותו ויעשה מה שלבו חפץ.  יש כאן רמז גדול לענין חשוב מאד.  במקום חדש שאדם הולך לשם, וביחוד כשהרבה בני אדם ממקומות שונים מתקבצים לשם, הרי האדם מנער מעל גבו לחלוטין את העולם הישן; הוא נעשה מובדל הימנו על ידי ים גדול, אין קשר נראה לעין עם עולמו הישן ועם כל הרגלי ההוי והמסורת שלו.  האדם מתערטל מכמה לבושים, מתקלף מתוך כמה קליפות ועומד על היסודות היותר עיקריים של האדם – על היצר.  סבל הירושה, ההרגלים, המנהגים, הנמוסים, שאדם מתקשר אליהם במקומו, מסורת החיים בכל המקצועות, כל הדברים הללו מסתלקים ונופלים מעליו.  ביחוד כשהוא שם, במקום החדש, נעשה לקבוץ, לחלק מקבוצים שונים, שכל אחד ממנו בא מארץ אחרת עם מסורת אחרת.  הרי שכל המסורות הישנות מבטלות זו את זו, ומשתייר באדם רק היסודי, האלימנטרי, הסטיכי שבו, והאדם בלי בושה נשמע לקול יצרו ועושה מה שלבו חפץ.  הוא יכול לעשות מה שלבו חפץ מפני שאין שום דבר עוצר אותו.  מבחינה זו יפה כחו של בן-תרבות המהגר למקום חדש מהפרא יליד המקום.  שהרי גם שבט פראים איננו משולל מסורות ואינו יכול להיות בן-חורין גמור כמהגר המתישב במדינה חדשה, מפני שגם שבט פרא נטוע במקומו, נתון תחת חוקי מסורת רבת-ימים שלו, שאיננו יכול להשתחרר ממנה.  יש לו מנהגים ונימוסים, אמנם מעטים בכמות, והוא אף איננו יכול לספור את ימי ההיסטוריה שלו, אבל הוא מעורה בשרשרת של חוליות, המכבידה עליו ומקמטת את מצחו וכופפת את גבו.  מה שאין כן המהגר הנתלש משבטו ומעמו, והוא מניח מאחוריו את כל סבל הירושה ואת האחריות בעד שמירתה הוא משאיר על שכמם של בני עמו וארצו.  הוא מתרוקן לגמרי מכל הדאגה, ומשיר מעל גבו חבורות חבורות של אלפים או של מאות שנים.

האנגלו-זכסי, כשבא לאמריקה לא היה צריך לדאוג את דאגת השמירה על קניניו, שחלק מהם הביא בתוך דמו ובשרו לארץ החדשה.  יודע הוא שיש עם אנגלי, שומר נאמן לכל הקנינים האלה, הוא ישמור על הלשון האנגלית ועל האמנות ועל כל תרבות הערכין והקנינים, – ולו אין שום דאגה.  הוא נשאר עם יצרו פנים אל פנים.  הוא מביא פוטנציות רבות וכוחות פנימיים תרבותיים המחפשים לעצמם מוצא.  בלי דאגה לשמור על העבר, הוא עובד בשביל העתיד, מבלי מעצורים נפשיים המעורים בעבר.  ואילו עם של מהגרים הוא חפשי שבחפשים, יותר מעם פראים.  לפיכך, אמרו חכמינו: גר שנתגייר – דומה לקטן שנולד, מפני שהוא משתחרר מכל המסורת של העבר ומתחיל חיים חדשים של קטן שנולד, ובתמונה זו מתגלה האמריקאי, שאינו אמנם קטן שנולד, מכיוון שהוא קבוץ בן 400 שנה, אבל קבוץ בעל כחות כבירים, והוא עכשיו בבחינת בחור, לא זקן, ששכח את יום הולדתו.

והנה מכאן מתבארים באור אחר הרבה דברים שאנחנו, בני העולם הישן, מתיחסים אליהם בבטול.  מובן מאליו, כי בשנות הבחרות והילדות כל המרץ ועודף הכחות של הקבוץ. יוצאים בעיקר לגידול הגוף.  מאונס או מרצון, כל שפעת הכחות של האדם יוצאת לבנין הבסיס שלו – הוא החומר והגוף.  העם האמריקאי בתרבותו החמרית כביכול הוא רק סטדיום מכולל, תקופה מכוללת של גיל הבחרות.  כל הכחות יוצאים בעל-כרחם והולכים רק לבנין הדיוטה התחתונה, היסוד של הבנין הגדול של עתיד לבוא.  הדיוטות העליונות תבואנה בזמנן בגיל שלאחר כך.  לפי שעה אמריקה עומדת בגיל הבחרות.

ואם אתם רואים כי מתוך איזה שטף של מרוצה ושל חתירה בלתי פוסקת כלפי העתיד, מבלי הבט אחורנית, העם האמריקאי הולך לגובה ולגידול, צועד קדימה, ואינו מתעמק, כביכול, כל כך, אינו מקמט את מצחו, אלא הכל שקוע., כאילו, רק בחמריות ובקדחת של בנין וברכישת הקנינים החמריים בלבד, אין זו אלא פרי תקופת גידול הראשונה של בחרות.  בני אמריקה לא עמדו עדיין על גמר בנינם החמרי והגופני, אבל כשהשלד והעצמות יתחזקו, כשיתבשל הבשר, יבוא לגמירה גדולו של הגוף, אז במילא יגיעו לידי תקופה שניה, ששם מתחיל זורח ומנצנץ הרוח.

לפי שעה כל כחם בעל-כרחם, בטובתם או לא בטובתם, משתקע בגידול הבנין הזה.  ומכאן כל יתר התכונות האמריקאיות: המרוצה, השטף המרובה, הרעש והרעם, הרקלמה הצעקנית, הפוזה, האהבה להתגנדר ולהתפאר, כל אלה הם תכונות הידועות לנו.  ואם זה דבר טבעי, אין לנו דבר יותר חוקי ויותר יפה מן הטבעיות.  אני צריך לאמר לכם, רבותי, שכנמצאים אתם בתוך הקבוץ הזה רואים אתם, שהמרוצה הזו אינה מלאכותית.  היא נובעת מתוך עצם המהות של החיים האמריקאיים, מתוך מעמדם הטבעי והנכון, ואז זה נעשה גם נעים ויפה.  ואנו רואים אותם שוב לא כבלופרים, לא כבעלי מזימה, אלא כילדים-בחורים, המביטים בעינים גלויות ומעמידים מצח נקי וטהור כלפי החיים.  אנחנו מתחילים לכבד אותם וגם להתפלא על שטף הכחות, המתפזרים לכל רוחות העולם.  עתים יש רושם כאילו הם התחילו את גידולם מאותו המקום, שאנחנו עמדנו בו.  אפשר לשער כי יבוא זמן והילד האמריקאי יתחיל את מחשבתו הראשונה מתוך קטגוריות יותר עליונות – פילוסופיות, מתימטיות וטכניות; – מאותו המקום, שגמר בו הפילוסוף הזקן שלנו, יתחיל הילד הקטן שלהם.  אני אומר זאת, כמובן, בדרך הציור.  אבל בהרבה מקרים, במקום שאנו עמדנו, משם מתחלת המדרגה התחתונה שלהם, ומכאן הרושם שהם פסחו על איזה מפתן, שהם נכנסו לאיזה אטמוספירה של אפשרויות והשגות חדשות.  אתם מהלכים ברחובה של ניו-יורק, והנה בתוך מרוצה משוגעה זו ילד בן תשע או עשר שנים מהלך עם ילקוטו על שכמו בין רבבות אוטומובילים בלי שום פחד והוא מפלס לו דרך.  ואני זוכר כשהייתי ילד ושחקתי בחול וראיתי במרחק חמש פרסאות עגלה רתומה לשני שוורים היתה חרדה גדולה קמה מסביב: עוד מעט ותעבור העגלה על הילד.  ואילו שם ראיתי ילדים עוברים בתוך אלפי סכנות שלוים ושקטים.  ואני אומר: יש כאן צעד ענקי, שאין אנחנו יכולים לעבור עליו.  זה רק דוגמא לשבר את האוזן, אבל כמעט רושם כזה עושים החיים האמריקאיים בכל המקצועות, בכל הפנות.  בכל מקום, שדעתנו היתה מתבלבלת מפני המספרים הגדולים ולא היינו מוצאים את רגלינו ואת ידינו, שם עושים זאת מתוך פשטות גאונית, שלוה גאונית, ומעמידים את הקו ישר בין שתי הנקודות  לפיכך הם מתהלכים כהלוכם והולכים ונבראים אצלם ביום אחד קנינים, הנוצרים אצלנו במשך הרבה שנים.ומתוך כך ההתקדמות המבוהלת, שאין אנחנו יכולים להשיג אותה.  צריכים אתם לדעת כי המספרים המבהילים, הבנינים הנבנים במהירות גדולה, מביאים לידי תוצאות מפליאות כאלה, שהן ההפך הגמור לסדרי חיינו הנהוגים אצלנו.  הם בהכרח צריכים לשנות את כל היחסים, את היחס בין אדם לחברו ולכל קניניו.  אפילו הבית שאתם רואים ברחוב הוא דבר יוצא מגדר המושג שלנו על בית.  אתם באים אל הרחוב והדבר הראשון שאתם רואים הוא הבית, שאין לו שום קשר עם הבית שלנו.  צריכים בלי ספק לבדות איזו מלה אחרת בשביל זה, מפני שאת הבית שלנו יכול אני להקיף מכל הצדדים ולקבל בנפשי צלום שהוא מפרנס איזו נקודה נפשית.  מסביב למושג זה הרבה צלילים: בית, איש יושב בבית, קושר את ימי חייו עם הבית, יש אילו רגשים משפחתיים, – כל הדברים הללו כמעט אינם שם – אני מדבר על הבית הטפוסי האמריקאי, כי כדי להקיף אותו מכל הצדדים, כדי לראות אותו, צריכים דיסטנציה של פרסה, צריכים להתרומם על אוירון, ומשם אתם רואים איזו חתיכה קטנה, שאינה בית ואינה לא בית, כל המושגים שהיו לכם על הבית פטורים הם.  אין הארכיטקטורה שלנו הולמת אותם כל עיקר.  הם מוכרחים בל ספק להגיע גם לידי ארכיטקטורה חדשה.  אינני מדבר כלל על היחס של בעל הבית לביתו.  אין שם יחס לקנין כרכוש פרטי, אין זה בית פרטי, זו עיר שלמה של 20.000 נפש, המתנהלת על ידי שלטון אחר, ואין לבעל הבית שום יחס אל שכניו, ואף איננו רואה לעולם את שכר הדירה שהוא מקבל.

אני רוצה לדבר ביחס לנקודות אחרות.  אנו שומעים לפעמים שאיזה עשיר אמריקאי נדב מיליונים לשם איזה מפעל חסד, פעמים לשם ענין כגון גידול חתולים או כלבים.  ואנו מתפלאים על הכח הגדול של ההתנדבות שלהם.  אולם אני מבטיח לכם, שאין לעשיר ההוא כל רגש של מתן נדבה; הוא נשתחרר, אולי, אני אומר, מתוך הרגשת הקנין ביחס לכספו במדה כזאת, שהוא איננו מרגיש בעצמו שהוא נדבן.  הוא אינו מתכוון כלל לעולם הבא הקטן שלנו; וגם רגש כזה אין לו.  זו היא רק מין אופירציה של רואה חשבון, שהעביר מספר אחד ממקום למקום ולא יותר; מכיון שהכסף והקנין והנכסים שלו הם ממין זה, שאין לו כמעט אותו הקשר הבלתי אמצעי שיש בעולם הישן בין האיש ובין נכסיו.  אני רוצה לומר, ששם מתהוים יחסים אחרים לגמרי בין בעלי הנכסים ובין נכסיהם והדברים מתחילים לקבל צורה מפשטת מחוץ לכל תחום של הרגשה אישית מצד האדם אל רכושו, מפני שאין בכח האדם להקיף את המספרים המבהילים.  יכול אדם להקיף מספר של שני מיליונים, של שלשה מיליונים, אבל כשהמספרים מגיעים לאלפי מיליונים דולר, אז היחס עובר לאטמוספירה אחרת לגמרי.  דבר זה צריך להביא יחסים אחרים בכלל.  אין זה פרדוכס לומר, שהם יהיו הראשונים, שישתחררו מן הפטישיזמוס של הדולר, מן היחס האלילי מצד העולם הישן אל המטבע.  אם יהיו לאדם אלף מיליונים דולר, לא יוכל להנות אף בחלק מכספו, אף אם גם יתלבש אלף פעמים ביום, כי זה עובר מחוץ לכל גבול ונכנס לעולם אחר ושם יופיעו יחסים אחרים של העשיר ורכושו.

תסלחו לי, רבותי, אם לא יהיה קשר חזק בין פרורי הרשמים שלי.  אלו הם פרורים ולא יותר.  התענינתי, למשל, בספרים.  בענין זה היה לי למורה דרך סופר אמריקני אחד, מפורסם למדי, יהודי, והוא לווני בדרכי ימים אחדים והכניסני לכמה מקומות, שלא הייתי נכנס שמה לבדי.  לקחתי את העתון הניו-יורקי, קפלתי אותו ויצא ספר בן 1200 עמוד של ספר "דביר".  בכל עמוד ועמוד כמעט 2-3 ציורים.  לפי חשבוני, בתור קצת מומחה לכך, צריך גליון כזה לעלות בתל-אביב ל-7 דולר לערך.  ואילו שם מחירו 5 סנט.  העתון ההוא נמכר במיליונים אכזמפלרים; יוצא מזה כי אכזמפלר אחד מרויח חלק האלף, אבל מפני שהוא נמכר במיליונים, הוא מכניס 5.000 דולר והקונה קונה בזול.  בערך זה גם היחס לכל החמרים.  כל אחד נמכר בזיל הזול, כל איש משתדל להרויח מעט פחות, בכל זאת – התוצאות במיליונים, ,והכל מרויחים הרבה ומקבלים הכל בזול, כמובן, בערך יחסי.  וסוף דבר, עין טובה וריוח גדול.  ואצלנו הדברים להיפך: כל אחד צריך להרויח על כל אכזמפלר הרבה ואם לא – לא ירויח כלום, או יפסיד הרבה.  הדבר נמכר ביוקר, העובדים משתכרים מעט, וסוף הדבר, עין רעה והפסד וקללה במקום ברכה.  המספרים הגדולים מהפכים את הסדר ומביאים לידי תוצאות, שאין לנו מושג עליהן.  ואם כן, אני אומר,אם אנחנו שמים לב לכל החדש וגם לכל האפשרויות הגדולות האלה, הרי כל אמריקה מקבלת צורה אחרת, ואין לתמוה על הקול הרם של סגנון חייהם.  הם מתחילים מאותו המקום, מאוקטבה זו, שאנחנו גומרים בה.  ה"דוֹ" התחתון שלהם הוא ה"דוֹ", העליון שלנו, ומכאן מתחילים חייהם.

בלי ספק תבוא שעה שגם העם הצעיר הזה יבוא לגיל חדש, לגיל אחר.  בלי ספק יצטברו גם שם חוקים רוחניים וגשמיים שיהיו למסורת, למשא כבד והם יכפפו את גבם בזמן מן הזמנים, אבל זה יבוא לאחר כמה מאות שנים.  עלינו לקבל את האנשים האלה לפי שעה כמו שהם.  לפי שעה כל העבר שלהם נצטמצם בשני גבורי האומה, שהם להם למופת בכל דבר ומקצוע, בספרות ובמעשה: ושינגטון ולינקולן.  הם משמשים להם מופת ברוח ובמסורת ובכל דבר.  אין לאמריקאיים עדיין עבר גדול.  יש לפי שעה צרור קטן והם נושאים בקומה זקופה באמונה ובחמדה את המשא הזה, מפני שזה משא קל, והוא להם נעים ויפה.  הם הולכים לקראת העתיד בלי דאגה, זו היא פוטנציה של עם לא פרא אלא תרבותי, בטוח בכחותיו ונטול מדאגת העבר.

אפשר, כמובן, לדבר בענין זה עוד הרבה, אולי יזדמן לי לנגוע בפרטים בזמן אחר, אבל אי אפשר לי לעמוד על אמריקה מבלי לנגוע ביהודים, ביהדות של אמריקה.  אלא לפי שעה הערה נוספת:

כששאלתי סופר אחד לספרות אמריקה ולזרמיה, ואם יש התעוררות והתאמצות להכניס את החיים המעשיים החמריים האמריקניים לאטמוספירה נאצלת יותר, לעולם הציור, אמר: אמנם, בזמן האחרון, אחרי המלחמה, אפשר להכיר שני זרמים שהם אחד.  מצד אחד, רצון, תשוקה להתגבשות לאומית.  באמריקה עד עכשיו לא היה רגש לאומי, והמלחמה זרעה את הגרעינים הראשונים של ההכרה הלאומית, ויש עכשיו קולות יוצאים מכמה שופרות לגבוש ההרגשה הלאומית.  ומצד שני: יש כבר מתריעים כלפי החמריות בתור השקפת העולם, והם קוראים תגר על הרדיפה אחרי הנכסים.  אבל, אמר, אינני בטוח אם הללו יצליחו.  הראשונים אפשר שיצליחו.  ההרגשה הלאומית האמריקאית, אפשר תתעורר והעם האמריקאי עתיד להרגיש את עצמו לא קבוץ של נודדים יוצאי ארצות כל העולם, אלא אומה ממש.  דבר זה בודאי יבוא אלא אחר עידן ועדנים.  אבל מה שנוגע לזרם השני, אינני מאמין כלל בהצלחתו, מכיוון שהעולם העליון יורד לעולם התחתון ולא להיפך.  מושגיהם על הרוחניות הם גם כן אחרים משלנו.  אלו, למשל, שמענו כי סופר מכובד וגדול משלנו מחבר שירים לשם מודעות על ממכר מכנסים טובים, היינו חושבים את זה לשפלות מאין כמוה.  ולו נודע לנו כי פילוסוף כותב מאמרים פילוסופיים מטעמי רקלמה, היינו רואים אותו כחוטא ופושע המוכר את כשרונו.  זו האמת שלנו וכאלה הם היחסים אצלנו.  ואילו לאמריקאים יש השקפה אחרת על ענין זה.  שמעתי מפי רבים מהם שאמרו מתוך תמימות כמעט ילדותית, נוגעת עד הלב, שמשורר אמתי רשאי לכתוב שירים מסחריים, עשויים בכשרון, ואין דבר זה פוגע כלל לדעתם ברגש המוסרי.  כדי שלא לראות את הדברים כפטפוט, או כמעשה אנשים שנשתקעו במ"ט שערי טומאה של הדולר, צריכים אנו לרדת לתוך הפסיכיקה שלהם.  הם שעמדו על יצרים ראשוניים, הרואים הכל בצורת קנינים, פרי של טכניקה מפותחת ותעשיה רבת-מדות, הם משיגים גם את ההשכלה והספרות ככלי-שרת לאידיאה המרכזית של החיים: שפע החיים.  הם רוצים לעשות הכל אמצעי להתפרצות החיים.  מגמתם לצבור חומר, לצבור גוף, לבנות את הגוף,פועל בהם איזה אינסטינקט קדמון.  ואולי מתוך זה יתפתח לעתיד אותו אידיאליזמוס, הרוח יתקלף מתוך הלבושים החמריים האלה.  לפי שעה המעשיות הגדולה היא מרכז היצירה.  וכל מה שמסייע לגידול הכח הזה, הוא גם מוסרי וגם טוב.  לפיכך אפילו הבלוף האמריקאי משמש אצלם ליצירת החיים.  אין הוא נראה להם אי-מוסרי, הואיל והוא אצלם בבחינת ספורט.  לפעמים המשחק יודע שמרמים אותו, אבל אם רמוהו יפה, הריהו ממשיך ביחסי-ידידות עם הרמאי, ולאחר שאחד מנצח – השני נותן לו את ידו.  הייתי עד לכמה החזיונות קטנים אבל אופיניים.  הלכתי בכוונה תחילה למקומות המוניים וראיתי כיצד הבלוף הזה נעשה בעין טובה לעיני השמש במעמד המון רב, הנותן לרמות את עצמו מתוך טוב לב, מתוך שפע, מכיוון שגם לאחר כך עדיין נשאר בידו די.  יש בזה הרבה מן האספורט, מן המשחק, ראיתי כיצד בחורים עמדו והכריזו על סחורות הממתקים שלהם, כל אחד המציא מציאה גדולה משל חברו.  אחד אמר, שבתוך קופסת השוקולדה ימצאו זוג מכנסים, ואף על פי שהכל ידעו את הרמאות שבדבר בכל זאת שחקו וקנו שוקולדה.  אשה אחת, שקנתה חמשים קופסאות, מצאה זוג מכנסים על גבי אצבעון, הצופים צחקו ושוב קנו.  מקח וממכר זה נעשה מן הבוקר ועד הערב בשעורים עצומים.  יוצא משרת מהחנות ומתחיל לעשות מעשה כשפים לעיני הקהל.  הכל יודעים שאין הוא מכשף.  הם עומדים על מנת לראות את תכסיסי המרמה שלו, מתוך כך מתקהל קהל רב.  נבהל שוטר, ומצוה להתפזר או להכנס לתוך.  נכנסים אל החנות וקונים את הסחורות.  צריך אני לומר לכם: יש להתפלא על מיעוט הפשעים הנעשים בניו-יורק.  אילו היה שפע כח כזה לעם אחר היו מתחוללות בעריו ובכפריו מלחמות, הריגות ושחיטות; כל-שכן מפאת רבוי השבטים, העמים והעדות הגרים שם.  ואילו העם האמריקאי מזרים את שפע הכחות לאפיק המעשים, לטכניקה, לעשיית עושר, לאספורט, לדברים המרחיבים את דעתו של האדם,דברים, אמנם, חמריים לפי שעה,  אבל סוף הרוחניות לבוא בלי ספק.  לפי שעה המגמה היא להרים את הדברים, שנראו בעולם הישן כתפלים ושפלים, כערכין ממדרגה תחתונה, למעלה של חשיבות, להכניס בלב האדם יחס רציני אל החמרים הפשוטים כמו לדברים נאצלים.

רבותי,על-ידי איזו קפיצת רעיונות באתי פתאום לידי הכרה, כי באמת לאבותינו לפני 70-60 שנה היתה גם כן תפיסה כזאת.  רצוני לומר כי היו שני דברים, שהם התיחסו אליהם בלי זיוף.  שני דברים שהם נהגו בהם כובד-ראש: פרנסה ועולם הבא.  מימרא התהלכה בפי אותם היהודים: הלואי שיתיחס האדם לאלהים כשם שהוא מתיחס לצרכיו.  הם הבינו, שיחס האדם אל צרכיו הטבעיים הוא יחס טבעי והכרחי, והלואי שיהיה כל נאמן לצרכים עליונים, כשם שהוא נאמן לעניני הגוף שלו.  במדה זו יש לאמור, שאבותינו נהגו מדה נעדרת צביעות.  הם ידעו כי יש קשר תמידי בין החומר ובין הרוח.  וזו היא הדרך האמריקאית.  העומדים בראש החנוך, בראש האוניברסיטה – לא אנשי רוח מקצועיים הם, אלא הם הם יוצרי הקנינים האמריקאיים.  אתם יודעים כי החברות האינדוסטריאליות ובעלי התעשיה הגבוהה, הם הם הבונים והמכלכלים את האוניבסיטאות.  והם מורים הוראה לא סתם לשמה, אלא לתכליתות מעשיות, על מנת לשמש את צרכי המדינה והאינדוסטריה שלהם; להכין רופאים בשביל הפועלים, הטכנאים והמהנדסים שלהם.  ואפילו חוקרי ארכיאולוגיה שלהם אינם רחוקים מצרכי החיים.  בני אמריקה שואפים לעשות את המדעים מדרס לחיים, לעשות מהם בסיס לחיים.  כל איש וגם איש הרוח, משתדל למלא איזה תפקיד בחיי המדינה.

אתם יודעים, כי עם כל זה נוצרה באמריקה גם יצירה רוחנית, המשמשת יסוד להשכלה בכל המדינות.  אמריקה המעשית, הנותנת לכל דבר, ואפילו לפסיכולוגיה, צביון מעשי, היא שהביאה לידי תוצאות נפלאות במקצועות-רוח שונים, כגון בפדגוגיה ובמדעים אחרים! עתים יש רושם, כי מאמריקה תצא גם תורה.  כמה שיטות שמוצאן מהעולם הישן, מצאו את שכלולן וליטושן באמריקה, והן עלו שם למדרגה יותר גבוהה מבארצות העולם הישן.

נעבור אל חיי היהודים באמריקה.  הדבקה גם בהם התפיסה האמורה? אם גם שם "יודעלט זיך ווי עם קריסטעלט זיך"? אין לכחד: מה-שהוא נדבק גם להם, אבל הם נמצאים במעמד אחר לגמרי.  היהודים – וזה הוא ההבדל היסודי – לא הניחו בשום מקום את הדאגה לשמירת הקנינים שלהם.  כשם שהם נודדים כך הם הניחו חמרים חמרים של הרגלים ומנהגים בכל העולם ואין להם אוצר-שמורים מיוחד לרכושם הלאומי.  הם לא יכלו להשתחרר מדאגת העבר, מן האחריות על העבר.  אמנם, האנשים האלה יצאו מארצות מולדתם וקרעו שם את כל הקשרים עם ההרגלים והמנהגים שלהם והעיזו לעבור לארץ חדשה, אבל את הדאגה היהודית לא השליכו מאחוריהם והם נשארו באותה הארץ החדשה עם הדאגה הגדולה הזאת.  אמנם, 40 השנים הראשונות, שבהן היו נאלצים לעבוד עבודת פרך לשם קיום היום-יומי שלהם, טמטמו אותם ושעבדום לעגלה כבדה או קלה.  הלא חוץ מן הסנדלרים היו יהודים, שמשכו ממש עגלה קטנה עם סחורה והיו כאילו כבולים אל העגלה הזו.  אבל גלוי וידוע היה להם, כי היהודים בכל הארצות נמצאים במצב כזה, ולא חל במצבם כמעט כל שנוי.  הם למדו קצת מן הנמוסים החיצוניים וסיגלו לעצמם את הצורה החיצונית כדרך שהיהודים בכלל מקבלים חיצוניות זרה בכל ארץ.  אבל מצבם לא נשתנה ולא יכול להשתנות.  ואף על פי כן ארבעת מיליוני היהודים באמריקה, שנצטברו שם במשך ארבעים שנה, הם אחד מפלאי חיינו; הם הגיעו לחיי שלוה במדה שלא הגיעו אליה בשום ארץ.  אינני בקי כל כך במצבם הכלכלי של היהודים בהיסטוריה, אולי רק בהמשך תקופה קצרה בספרד הגיעו היהודים למצב כלכלי כזה כמו באמריקה; וזה אחד מן הפלאים הגדולים, כמעט יציאה קטנה ממצרים.  אז במשך ארבעים שנה יצאו שש מאות אלף איש, ויחד עם הילדים אולי שלשה מיליונים או שני מיליונים וחצי, ושם ארבעה מיליונים, שרובם הגיע לידי חיי שלוה במלוא מובן המלה.  לי נדמה לפעמים כאילו זה הוא הנס של מעבר לסמבטיון, שהעבירו אותם על כנפי נשרים, ובמקרה זה לפנינו ים רחב אולי יותר מהסמבטיון, העבירו אותם לידי מצב של חיים יפים.  הטובים הם אינני יודע, אבל חיי שלוה הם.  זה הוא נס גדול, ובימי החורבן שלנו, זו היא המשענת היחידה לכל היהדות בעולם.  אבל צריך לאמר לכם, כי אין לי שלוה בנוגע ליהודים גם שם.  העם האמריקאי יכול להאמין כי עתידו בטוח לפניו.  מבטו מופנה רק כלפי ההוה; ומן ההוה יבוא העתיד.  ואילו היהודים – לבי חרד על היהודים.

בשעה שהייתי מדבר לפני הקהל לא חפצתי למרר את הרגשת השלווה שלהם ולרפות את ידיהם.  מוטב שיהיו שוגגים.  פעם אחת נסיתי לנגוע בנקודה זו, אבל ראיתי שזה לא כדאי.  אולם הם צריכים לדאוג ליהדותם.  צריכים אתם לדעת, כי עם כל החופש ושויון הזכויות הם רחוקים מן הגוף האמריקאי... הם מרוחקים מן החיים האמריקאיים.  מחיצה של ברזל מפסקת בינם ובין החיים האמריקאיים.  הם אינם נכנסים למחיצתם של החיים הכלליים.  איני מדבר על ההמון הגדול, שרק בקושי, רק במגע אצבע הוא חודר לתוך חיי המדינה.  אין הוא מצטרף לא אל ההמון הגויי, קל וחומר לא לאל מחנה האצילים.  כי גם באמריקה הדימוקרטית יש אריסטוקרטיה, אין היהודים מתערים בחיים המדיניים.  נושאים פנים אליהם במשך הבחירות, ומשליכים להם לפעמים איזו מתנה בצורת ברנדייס השופט, קוראים רחוב על שם יהודי; אבל אלו הם רק פרורים, ואילו החיים המדיניים במלואם סתומים לפניהם.  האנדוסטריה הכבדה אינה בידי היהודים; בידי היהודים התעשיה הקלה והמסחר, אבל החרושת הכבדה היא מהם והלאה.  מעמד הפועלים היהודים הולך ומתמעט עם הפסקת זרם ההגירה.  רבים מן הפועלים לשעבר עלו קצת לגדולה ממונית, נתעשרו בימי המלחמה וממילא הם משתמטים מהעבודה בבתי החרושת: הם מוסרים את בניהם לבתי-חנוך גבוהים ומחנכים אותם לבעלי מקצועות חפשיים.  יבוא יום, אפילו אם יתפתחו בדרך טבעית, אבל תשתנה הסטרוקטורה הכלכלית באמריקה, וישארו היהודים שם עוד פעם על יד השוקת השבורה.  הם יהיו נשמטים מכל העמדות שלהם ובלי ספק יגיעו להם ימים רעים שאין חפץ בהם.  יש יהודים המרגישים בכך מתוך איזה אינסטינקט פנימי ולבם מתחיל חרד.  מכאן כל אותה החרדה מצד אחד לגורל היהודים באמריקה, ומצד שני רגש רחמנות מצדם לצרות אחיהם המפוזרים ביתר הארצות, והתעוררות ורצון להתנדב ולתמוך.  מכאן גם החפזון לבצור היהדות על-ידי אמצעים שונים, על-ידי בנינים צבוריים, מחשבות ודאגות על דבר החנוך, רצון לסדר סדורים לאומיים, חיים צבוריים עברים, ובכלל הסתדרות עברית ליהודי אמריקה.

אכן, הם ברובם תקופים חרדה כבושה לעתידם הקרוב.  שמעתי מכמה יהודים המתכוננים להכין לעצמם נחלה בא"י, מהם נסחו זאת בצורה כזו: טוב ליהודי שיהיו לו נחלות במקום אחר שהוא איננו גר שם.  הלא אמרו חכמינו: לעולם ישליש אדם את כספו, שליש בנכסים, שליש בקרקע ושליש במסחר. ולכן נחוץ ליהודי להכין לו נחלה במקום אחר ויהיה לו מקום מוכן לשעת בריחה.  אמר לי יהודי אחד: בודאי בפלשתינה טוב מאד, אבל לפי דעתי צריך להכין נחלה גם המקום שלישי, מחוץ לא"י – זה יותר בטוח.

הנני עומד לא באמצע, כי אם ברבע הראשון של הרצאתי, אבל מרשה אני לי להפסיק בקרוב דברי, כי הנני עיף מאד.

עם חתימת דברי אומר לכם, כי כשם שנכנסתי לאמריקה מתוך אימה, כן יצאתי משם במנוחת נפש, מתוך בטחון לא רק בעם האמריקאי, שיש לו זרמים עמוקים והוא רק מבקש לעצמו דרך ולבושים, אלא גם ביהדות האמריקאית.  מצאתי בה צנורות חדשים סתומים לשעבר, העתידים להפתח.  צומח שם דבר-מה חדש, יש שם צמאון גדול להתרוממות והתעוררות.  צריך לראות כיצד הם באים, חרף המרחקים הגדולים, לשמוע נאומו של איש חביב עליהם.  הם באים מכל מדינות הארץ, נוסעים הם כל הלילה, שלא להתבטל מהעבודה ביום.  צריך לשלוח אליהם אנשים נאמני לב ורוח, שלא ידברו דברים טפלים, שלא ילטפו אותם על לחייהם, אלא ידברו באזניהם דברים היוצאים מן הלב, והם יקשיבו לדברים נאמנים.  יש ביניהם אנשים שמוסרים את עצמם לעבודות צבוריות.  ראיתי יהודי עשיר אחד, שלמד בחדר וזוכר עוד מקצת בלשון-קודש והוא כבר בנה בנינים רבים לטובת הכלל.  בניו-יורק גופא בנה ארבעה בתי-ספר, שבכל אחד מהם לומדים כחמש מאות ילדים.  הוא באמצעיו עשה את זה.  יש בו ניצוץ מהטפוס היהודי הנדבן העושה מעשים טובים לשם תיקון נפשו.  ויהודי זה נתן את נפשו לבתי ספר.  הוא אומר: אם תבוא תקופה אחרת, הרי בודאי שלא נמצא את הדרך ללב ילדינו, המתרחקים מאתנו.

ביחס לארץ ישראל שולט באמריקה סנטימנט מיוחד שאי-אפשר שלא להביא אותו בחשבון.  ברם, ארץ-ישראל עומדת אצלם במקום שלישי.  ראשונה במעלה היא אצלם היהדות ובניניה, בתי הספר וצרכי-הצדקה; מדרגה שניה – צרכי הקרובים שלהם המפוזרים ברוסיה, בפולין ובשאר ארצות, ורק במדרגה השלישית – ארץ-ישראל.  ואין לתמוה אם הם מחלקים לעניני הצדקה חמשה מיליונים במשך השנה, ומפרישים סכומים עצומים לארצות הגולה, ולא"י – רק מעט, זהו דבר טבעי.  ובכל זאת אני מאמין, שהחיבה לארץ-ישראל גדולה אצלם, אלא שצריך להאמיץ את רצונם ולהרים את ההשגה שלהם ביחס לענין א"י ולבנין א"י.  ואם יבואו אליהם אנשים ישרים לא רק מטיפים לפי הפקודה, אלא אנשים שיאהבו אותם ויחפצו לקרב אלינו את חלק היהודים הזה, אז בלי ספק אפשר לעורר תנועה נלהבת לטובת א"י והם יבנו את א"י במשך השנים.  אני בטוח בכך.  יש רצון כביר, אבל אין אנשים שיוכלו להשפיע ולהאדיר את הרצון הזה.  המכונה עובדת עבודה יפה ומסודרת.  האנשים הם אנשי מעשה ומסורים לעבודה.  אבל לבם לא דווה על הרעיון, כמו שאנחנו נשאנוהו במשך ארבעים שנה.  יש איזה הבדל בין אהבתם לארץ ובין אהבתנו אליה.  צריך לחזק ולאמץ. את הקשר שבינינו ובינם.  צריך לעזור להם למצא את ידיהם ורגליהם בכל הפרובלימות של בנין הארץ.  ואם נשלח אליהם אנשים בעלי כשרון מרובה עמלנו יוחזר לנו.  היהדות האמריקאית למדה הרבה מאמריקה ויש לה מה להוסיף על שלנו בדברים רבים, שאין אנו מוצאים בהם את ידינו ורגלינו.  אם הם יעזרו לנו אני מאמין כי בנין הארץ ימהר לבוא.  הנני מתפלל ליום זה, בו יברא קשר אמיץ בינינו ובינם על ידי אנשים הבאים שמה לא רק לשם תעמולה אלא להדרכה ולחנוך, מתוך מסירת נפש ואהבה, ולא רק על מנת לקבל כסף.  דבר זה משפיל את ערכה של עבודתנו.  אני צריך לומר, לא דברתי שם על כסף; מתוך אטמוספירה של שנוררות הייתי מרגיש את עצמי רע מאד.  צריך לאהוב את היהודים הללו ולא רק לבקש כסף מהם.

אני יגע ומוכרח להפסיק.  אולי תהיה לי הזדמנות להמשיך בנקודות אחרות וצדדים אחרים שלא נגעתי בהם.  אני לא דברתי על החנוך ועל הספרות.  יש מה לספר ולדבר, אבל לעת-עתה אסתפק בזה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה