(באספת היובל של הקה“ק בירושלים, למלאות 25 שנה להוסדה, חנוכה תרפ”ז)

– משתתף אני אמנם בחגיגה זו לא כחבר אגודת הסופרים אלא כמוזמן סתם, בכל זאת רוצה אני בתור אחד השייך לצבור הסופרים להזכיר ולהדגיש ברגע זה את ערך הספר העברי והספרות העברית ואת חלקה בנצחוננו הצנוע בגאולת הקרקע.

אגדה עברית בטאה את הערך הזה של הספר בציור קצר ויפה. בשעה שיעקב אבינו חלם על העתיד לבוא על בניו, בית-אל, הבטיחו אלהים “כי את הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך”, והאגדה אומרת על זה: “מלמד שקפל הקב”ה את כל א“י כספר תחת ראשו”. ואם הבטיחו לו את הארץ אשר הוא שוכב עליה, הרי ממילא הובטחה כל א“י. אתם יודעים מה החלום אשר חלם אז: על ארבע מלכויות, על ארבע גלויות שלו, ובשעה שישן ולבו ער – “אני ישנה בגלות ולבי ער לגאולה” – אז היתה הארץ כולה מקופלת תחת ראשו כספר. ואם שמרנו את אהבתנו במשך אלפים שנה לארצנו והגענו עד היום לשבת כאן בדמות קבוץ-גלויות קטן; אנו – שאיננו אפילו מעשר מן המעשר, אפילו לא תרומה מכל העם העברי, אבל קומץ קטן היושב כאן, בארץ אבות, ועל אדמה נגאלת במקצת, אדמה שהיא רכושנו, רכוש העם כולו – הרי יש להודות על זה במדה לא קטנה לאותו הספר, שכל הארץ היתה מקופלת בו ושהוא היה מקופל ומונח תחת ראשנו בשעה שהיינו נודדים בתוך ארבע מלכיות. אנו ישנים בגלות ולבנו ער לגאולה. בזכות הספר אין אנו יכולים לבאר את הסבה הנסתרת והנפלאה, מדוע ספר התנ”ך חסר ספר יקר אחד ונפלא מאד. מדוע נדון הספור ההוא, זה שמסופרים בו תולדות הנצחון הגדול ביותר, נצחון הרוח ונצחון הכח של עם-ישראל – ספר החשמונאים? מדוע נגנז בלשוננו העברית ונשאר לנו לפלטה באחת מן הלשונות של ארבע מלכויות, שאנו היינו שרויים בהן, בלשון היונית?

קשה לבאר את הסבה הזאת, אולי זה אסון מקרי. אולי יש כאן חשבון. משערים השערות שהיו בזה מגמות פוליטיות. קשה לבאר את הדבר הזה. אבל גם על זכר החשמונאים, וגם על החג הזה, שמר העם העברי שמירה מעולה, כי תכונה מיוחדת יש לכל חג, החגים מתרוממים מעל המישור של ימי החול, כמו ההרים המתרוממים מעל המישור של האדמה, וכל הר גבוה, וכל הגבוה מחברו מעיד על שנויים וזעזועים שהתחוללו מתחת להר זה בכמה זמנים עתיקים ושהצטברו בזה אחר זה, ומאז הרימו שטח ידוע מן המישור והגביהו אותו למעלה. וכך גם כל חג מעיד על זעזועים עמוקים, לפעמים וולקניים, שהם התחוללו מתחת לקרקע האומה, ולא פעם אחת, כי אם הרבה פעמים, בזה אחר זה. ואמנם, כשאנו באים לחפור ולחטט מתחת לחג לאומי, אנו מוצאים מתחתיו שכבה מתחת לשכבה ורובד מתחת לרובד ואין טעם אחד לחג, כי אם יש טעמים הרבה לו. יש מגמה מיוחדת בהיסטוריה לכנס ולקבץ את המאורעות הגדולים ולרכזם בנקודות זמניות, מסוימת, קבוצות קבוצות. וכל מאורע שיש בו מעין קשר לחג פלוני ופלוני הוא נמשך כברזל לאבן-השואבת, להדבק לחג הזה. וכן אתם מוצאים באגדה ובשירה שלנו שהם אוהבים לציין ולסמן את כל המאורעות שנקשרו בחג פלוני ופלוני. אתם מוצאים על פי האגדה רשימה שלמה של מאורעות שנטפלו לחג הפסח וכן לכל החגים.

אין ספק, כי גם חג החנוכה הזה, שהוא במדה ידועה נטשטש בהיסטוריה שלנו ע“י אבדן הספר במקור, גם לו הגיעה עתה שעתו שיודבקו בו מאורעות כבירים וזעזועים שהתחוללו בעמנו. ועלינו להודות למסדרי הנשף הזה, שהם קבעו את החג הזה לזכר המפעל הנצחי ביותר בהיסטוריה שלנו, מפני שחג הגאולה של יציאת-מצרים כבר תש כחו בימי הנביאים “ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני-ישראל מארץ מצרים”. כל המאורעות הקשורים בגאולה יתקשרו בחג לאומי זה, ומחמת החג הזה תבוא גאולה לכמה מומנטים היסטוריים שנידונו לגניזה שלמה או לגניזה למחצה; עם תחית החג הזה תקום לתחיה לפנינו תקותנו לגאולה, לא רק לזכר החשמונאים, כי אם לזכר הקנאים הפריצים, אשר כבר נמחה שמם מן ההיסטוריה שלנו, והם הם ישובו לתחיה יחד עם חג התחיה. חג החנוכה המחודש, תחיה שאין אחריה גלות. יחד עם זכרון הפריצים תבוא גאולה לכל אלה, אשר בקפלם את הספר תחת ראשם, בזמן שהיו חולמים מתוך השעבוד חלומות חולניים על הגאולה, התגעגעו לתחיה ולארץ המולדת. לכל אלה תבוא הגאולה וכל משחיי-השקר ישובו להיות משיחי-אמת ע”י כך שאנו בעבודה שלנו נאמת את השקר הקדוש שלהם ובעבודתנו ובקרבנותינו ובאמתנו נאמת את כל אלה שההיסטוריה הקודמת דנה אותם לגניזה. אנו נחיה את זכרונם בליל הראשון של חנוכה ביחד עם זכרון גאולתנו. ע“י תחיה זו וע”י התחדשות זו יבוא גם יחס חדש לכל אלה הנקודות ההיסטוריות שנשארו באפלה ושלפעמים ראינו אותן כסימן חולשה. אנו נגאל עם גאולתנו האחרונה את כל המאמצים ואת כל הנסיונות, בין שהצליחו ובין שלא הצליחו, את כולם נחיה ונעמיד במקומם הנכון והם ימלאו תכן חדש את חג החנוכה, וביחד עם חג החנוכה נשיב אלינו גם את הספר הגנוז להגביר את כחו של אותו הספר, שהיה מקופל תחת ראשנו בכל ימי נדודנו. גם הישוב הישן, אנשי-החלוקה וכל אותם היהודים שהיו נוטלים שקי-עפר קטנים אתם על מנת לשים למראשותם בקבר כף קטנה של עפר א"י – גם אלה ימלאו תכן גדול, טרגי ונהדר. ואנו נבין את ערך הדברים הקטנים הללו, שהם קשרו אותנו ופרנסו את ריח האדמה ואת הרגשת המולדת בנפשנו, והם הפעילו אותנו וגרמו לנו להתחיל בגאולת הארץ. ואפילו אלה הסופרים, סופרי ההשכלה, שלא התכונו להשיב אותנו לארץ אבותינו ולא דברו בשם אדמת-אבות כי אם בשם אדמה סתם, כי הם חפצו להשיב אותנו לחיק האדמה, – אף הם יזכרו בלילה הזה לברכה, כי אם לא נתיבש בתוכנו האינסטינקט הלאומי שלנו, הצמאון אל האדמה, הרי יש להודות בעד זה במדה רבה גם לדור הסופרים ההוא, סופרי-ההשכלה, שהם הטיפו כל ימי חייהם לחיים של עבודה, לחיים של יצירה, לחיים של אדמה.

ובלילה הזה עלינו לזכור ולהזכיר ביחוד את אחינו הרחוקים הקרובים שהם גם עתה, כמו זקניהם הקנאים והחשמונאים בימי-קדם, יושבים טהורים בין טמאים, נלחמים מרחוק על ארצם ועל מולדתם ועל הזכות לחיות ולפעול בשביל א"י. אני מדבר על אחינו החלוצים היושבים בארץ רוסיה. ברגע זה נשלח להם ברכה מעומק הלב ונקרא להם: “חזקו והתחזקו בעד עמכם וארצכם!” וידעו, כשם שהם מטים אזן חרדה ושמחים בשמחתנו, כן גם אנו מטים אזן חרדה מפה לכל הנעשה בתוכם ואנו מצטערים בצערם ומתענים יחד עמהם ביסוריהם.

ולבסוף, אני רוצה להגיד מה ששמעתי פעם בשעורו של פרופסור אחד שדבר על ענין רחוק מהאדמה. הוא דבר על ענין פסיכולוגיה ופיסיאולוגיה, ושאל את השומעים: בכמה אדמה יש צורך לאיש שירגיש את עמדתו עמידה בטוחה ומאוששת. על זה ענו השומעים: די לו בכברת אדמה כדי עמידת כפות הרגלים, מפני שאין האדם עומד אלא על אותו הקרקע שכפות רגליו נעוצות בו ומיד הוא מרגיש את עצמו עמידה חזקה ואיתנה. אמר להם הפרופסור: אמנם, כן הוא הדבר בשעה שאדם מרגיש סביבו את השטח, אבל אם יגביהו את האדם למקום גבוה, למקום שאין סביבו שטח גדול, – כמה אדמה צריך לו לאדם שלא ירגיש חרדה ברגליו ובברכיו מפחד הנפילה? הוא שאל והוא השיב: אדמה מלוא קומתו, שאם יכשל ויפול יהא בטוח שיתמתח על האדמה ולא יהא תלוי באויר בקצת גופו. אני מתבונן למספרים שקה“ק מתפארת בהם. ואני שואל את עצמנו: האם השטח הנגאל הוא מלוא קומת עם ישראל ואם הוא מספיק כבר לבטחוננו כדי ליטול מאתנו את אימת הנפילה. על זה יש להשיב: לא, עם של ששה-עשר מליון בעל קומה גבוהה עולמית של 4000 שנה, בשביל עם זה, אין השטח הקטן הזה מספיק אפילו כדי להציג עליו את כף רגלו. ואני מברך ביחוד את ראש הקה”ק, שמצא עוז בנפשו במשך עשרות שנים לכבוש אצבע אחרי אצבע את השטח הקטן הזה. אני מברך אותו שיגיע הוא ואנו עמו לאותו היום שהאדמה תגאל מלוא קומת עם-ישראל.