(בהסתדרות “חלוצי המזרח” בירושלים, אדר תרפ"ז)    🔗

לא התכוננתי לשם הרצאה כי אם לשם שיחה על פי בקשת ה' אוסישקין וראש העדה הספרדית שהזמינוני. אני חייב תודה ליו“ר שלכם שהציג לפני את מפקד הכוחות של הספרדים פה. זה יקל עלי מעט את השיחה ואת האוריינטציה לדעת את סולם הקולות. אני צריך לאמור, כי המבוא לבית הזה הוא מסובך קצת מבחוץ, ולולא נשא צעיר אחד פנס להאיר לנו את הדרך לא היינו מוצאים את הפתח. מעין פנס זה נשא לפני היו”ר שהאיר את השטח הקטן שלפני, מפני שהשביל אליכם העלה מעט עשבים מרוב ימים, והדרך מסובכת קצת. לא קל כל-כך לחדור להבין את נפש השבט הספרדי, שעל-ידי מסבות היסטוריות ומסבות אחרות נעשה לשבט מיוחד.

אין אני חושב זאת לאסון שעם ישראל מתחלק לשבטים. אנו יודעים כי מאז ומעולם היינו מחולקים לשנים-עשר שבטים. לאילן שלנו היו הרבה ענפים והם נשאו הרבה פירות, וטוב לאילן שענפיו מרובים. אבל במה דברים אמורים, אם גם שרשיו מרובים, ולפיכך חושב אני לחסרון גדול, אילו לא היינו מרובי פרצופים כל-כך והיה לנו רק פרצוף אחד. מובן, שצריכה להיות נשמה אחת ולב אחד, אבל ככל אשר ירבו אברינו וענפינו כן יגבר כוחנו, ולא הייתי רוצה כלל וכלל שיבטל לא רק אחד מששים, אלא אפילו אחד מאלף מהאומה; להפך, כל אחד יחיה על פי דרכו ועל פי רוחו, וכל ענף ישא את פריו, אבל על כל הענפים להתחבר לגזע אחד, וע"י מערכת הגידים המאוחדת יגיעו גם לשרשים העמוקים ויינקו ממעמקי האופל והחושך של האומה. אם השרשים יגלו–יתיבשו, ורק בהיותם במעמקים בתוך האדמה יהיו מלאי ליח ויפרנסו את הגזע, את הענפים והפירות.

אין אני אורח בתוככם, אני כמעט אזרח, אבל לא בתוך הקהל הזה. זה לי כעשר שנים שזכני מזלי לטפל בעבר הספרדי לא במובן ההיסטורי כי אם במובן הספרותי. ע"י מקרים אחדים הגעתי לידי כך להתענין בשבט הספרדי ויצירותיו במשך כמה מאות שנים. הנני מודה ומתודה, שקודם שהגעתי לידי כך היתה הבנתי ביצירות אלו וברכוש כביר זה שטחית מאד ולא ידעתי להעריכו כערכו, ונהגתי בו גם מעט קלות-ראש, אבל ככל שהעמקתי ביצירות הספרדים, כן הוספתי לראות מה כביר ומה רב העושר שהעניקו לנו לכלנו. והשבט הזה, שרכז בתוכו כמעט את כל הגניוס העברי בגלות במשך מאות שנה ושהוא יצר בשביל כל האומה כולה, לשעתו ולדורות, – איך היה הדבר, כי אחרי הפאר הגיעו לו ימי-ירידה במובן הרוחני והיצירתי, עד שהוא התרחק לגמרי מן היצירה העברית ונשאר, אם לא אעיז לאמור, ענף יבש, הרי על כל פנים לא ענף נושא פירות? ואני איני מתיאש משום חלק ומשום שבט יהודי; כל זמן שהוא חי וקים ויוצר ערכי חייו היום-יומיים, יש לי תקוה, הוא בחזקת חי. אבל יש חי פרה ורבה, ויש חי עקר, והרי אין לכחד כי ההגמוניה עברה לקהלות ולקבוצים אחרים, והיהדות הספרדית במשך מאות השנים האחרונות עמדה, במובן רכוז כח היצירה הלאומית, בכל הענפים והמקצועות במדרגה יותר נמוכה משאר חלקי היהדות הרוסית-פולנית אשר בשם אשכנזית תכונה, והחלק שהיא הכניסה הוא מעט לעומת היצירות של יתר חלקי האומה. אני שאלתי את עצמי במה לבאר את הדבר הזה, לאן ברח רוח-הקודש של השבט הזה, להיכן הלך ונסתלק רוח-היצירה כשהגיעו ימי תחיה לישראל? אלה בני אצילי ספרד, נשיאי-ישראל ונסיכי-היצירה, מדוע היו הם כמעט האחרונים, וכשבאו לא הביאו אתם כי אם מנחת-עני, והיכן עושר הרוח שלהם לכל הפחות זה שבכוח? מדוע לא נגעה בהם רוח התחיה ועוררה אותם והוצאתם מתרדמתם הליטארגית, וזעזע את רוחם וחדשה את כחם ביצירה חדשה?

כמובן, יש סבות היסטוריות לזה, וכדי לבאר את החזיון הזה צריך להקדיש הרצאה מיוחדת לכך, אבל ברי לנו כי צריכים אנו להתבונן בדבר הזה, וכשבאים לדבר על ארגון היהדות הספרדית כדי להכניסה אל מסגרת התחיה העברית, כמו שאמר היו"ר, אין להשלות את נפשנו, כי דבר זה קל הוא ביותר, וכי הוא יכול להעשות מתוך שטחיות. גם הדרך אל התחיה מסובכת היא מאד. עליכם לדעת, כי כל אלה הסבות החצוניות שהביאו זעזועים בתוך היהדות האשכנזית ברוסיה ובפולין ועזרו לילד את תנועת התחיה, ההתקוממות העברית בכל ארצות תבל, – הסבות הללו אינן אלא חצוניות ולא הן המכריעות בדבר זה. לפני התחיה קדמו עוד תקופות אחרות של זעזועים נפשיים פנימיים, שנמשכו כמאה וחמשים שנה. הם הכשירו ופנו את הדרך לתנועת-התחיה. בלעדי הזעזועים הרוחניים הקודמיים לא היו מועילים גם הפרעות ויתר הדברים החצונים להחיות את נפש האומה ולהביאה עד הלום. מאה וחמשים שנה, ימי עבודה רוחנית כבירה של התעמקות פנימית, הכשירו את נפש האומה לידי מהפכה פנימית, ורק לאחר שהוכשרו הלבבות ונתפנו הדרכים, אז יכלה לבוא תקופת התחיה; בלי “הקדמה” זו לא היינו באים לגוף “החבור” שלנו.

תקופת ההשכלה מימי מנדלסון, שרגילים על פי רוב לזלזל בה ולחשבה כתקופה שהכשירה את הטמיעה וההתבוללות – אמנם גם בזה יש מקצת אמת – אבל לא זה לבד עיקר כוחה. היא מלאה גם תפקיד חיוני כביר, שחדשה את הרוח העברי, הוציאה אותו מתחום הגיטו לרוחה, והראתה לו אפקים חדשים, תביעות חדשות מההיסטוריה שלו, מעצמו, מן החיים, ומן העולם החצוני. היא מלאה בחיי האומה תפקיד גדול של התחדשות הרוח, ועבודה זו נמשכה הרבה עשרות שנים והביאה רכוש כביר לנו והגענו גם לידי יצירות קנינים וערכים לאומיים כבירים. השכלה זו החיתה לנו עוד הפעם את הלשון העברית ועוד הפעם חברה אותנו אל מקורות היצירה הקדמונים שלנו – ואל התנ“ך. היא האירה גם אור חדש על כל עברנו. ועוד קנין לאומי נברא בתקופה זו, – המדע העברי לכל ענפיו העיקריים נוצר תחת מזלה של ההשכלה. כל חכמי אשכנז החל מן הגליצאים – רפופורט, צונץ, גייגר, המאורות שיצרו תקופת יצירה חדשה בישראל – באו לנו הודות להשכלה. הספרות החדשה העברית תחלתה בימי ההשכלה, וגורדון שלא היה רק מבשר ההשכלה כי אם הוא עצמו היה סמל ההשכלה העברית, היה מנסיכי השירה העברית. אח”כ הגיעה התקופה השניה היורשת את הראשונה – תקופת הלאומיות, שכבר הלכה יד ביד עם תקופת התחיה. עם כל הסכסוכים בין תקופת הלאומיות ובין התקופה הקודמת, כמו שיש חלוקי-דעות לפעמים בין אב לבן, בכל זאת התקופה הלאומית היא יורשתה ובתה של התקופה הקודמת. כמובן, אין תחומים מסוימים בין תקופה לתקופה, כי האחת נכנסת לתחום חברתה. במשך חמשים שנה של התקופה הזאת היו ימים של התעמקות רבה בכל הקנינים שלנו. כל קנינינו הקודמים והישנים עברו תחת פרוז’קטור חדש וקבלו זריחה חדשה וחיות חדשה פנימית. המרכז נשתנה ממקום למקום, הסדור הפנימי של החומר נשתנה, מה שהיה עיקר לפני מאתים שנה נעשה טפל, ולהפך, מה שהיה לא חשוב נעשה חשוב.

כך דרכה של כל תקופה חדשה, היא אינה עוקרת דברים ואינה משלכת החוצה שום דבר, אלא מחליפה את המקומות, את שעורי-היוחסין ואת היחס של החומר הקדמון. לאגדה לא היה תחלה כח בליטה, שם עמדה ההלכה במרכז, מה שאין כן בימי הלאומיות, שאז עמדה האגדה במרכז וההלכה נסתלקה מעט הצדה. האומה שומרת על כל הקנינים שמירה מעולה, פן יבוא זמן ששוב נצטרך להם שיתנו עוד הפעם היחוסים. הפרוצסים הפנימיים הללו הם הם שקדמו לתקופת המעשה והמפעל, מתחילה התעמקות רוחנית פנימית בהוה, בעבר וגם צפיה לעתיד. “פרובלימות-מופשטות”? אבל הן הן הקודמות, בלעדן אי-אפשר לבוא גם לידי מפעל של חיים, כי זוהי הדרך היחידה: מחשבה, דבור (בפה ובכתב) ומעשה, ואי-אפשר לשנות את הסדר של אלה. הדבור מאחד את שני הקצוות, את המחשבה ואת המפעל, ואם הספרדים בכל העולם רוצים להצטרף – למעשה הם כבר מצורפים ועומדים מאליהם בתוך גופנו והם עצם מעצמנו ובשר מבשרנו – אז צריכים, שאבר זה יעבוד בכל גידיו וורידיו ויזרים בו כל דמו ויעשה לאבר שיש בו כח-מעשה, לענף חי ולא לענף יבש ומשותק. צריך לחשוב, לדבר, ולעשות ביחד. ואם נחפוץ לדעת עד איזו מדרגת גובה יכול הוא להגיע, אז עלינו להביט אל ראשיתו, לאותה המדרגה שעמד עליה לפני אלף שנה. הננו דנים מעברו על ההוה ועל העתיד. המים בירידתם ממקום גבוה לעמק אפשר להעלות אותם מהצד השני אל אותו הגובה שהם עומדים עליו מהצד הראשון, עומק הירידה של 500–400 שנה אינו מפחידני. אני רואה את הגובה שעמדה עליו היהדות הספרדית בראשיתה, והנני משער מזה את הגובה שהיא יכולה להגיע אליו אחר-כך בצד השני, אם רק תזרום באותו דרך הישר, שמנתה לה ההיסטוריה.

כדי שהארגון הספרדי יצליח ויביא פרי-ברכה, אין לו כי אם להרים מסביבו דגל של כבוד הראוי לספרדים ולעברם הגדול, שיהיה מסומן וימשוך אך עיני כל הספרדים הפזורים בכל קצוי העולם, ואת הדגל הזה עליהם לבקש בעבר שלהם, כי אין דגל אחר מלבד זה, אין לנו שום קנין השייך לנו בהוה. לפי שעה עומדים אנו באצבעות-רגלינו על סף הווה ממשי; עדיין כל החבילות והצרורות של מעט העושר שלנו, או יותר נכון “מעט העוני שלנו”, הם מאחורינו ומתוכו אנו צריכים לשאוב גם קרן-קימת בשביל ההוה ובשביל העתיד.

ואומר אני דבר שאולי יראה מעט כמוזר, אבל מי שצופה לעיקרם של הדברים יראה כי זו היא הדרך היחידה. יש לנו קנינים שהם משותפים לכל האומה ואין אנו יודעים “בעלים” להם, מי הם מחבריהם, החל מן התנ“ך ועד התקופה הספרדית. היצירות שפרנסו וכלכלו את האומה הישראלית הן בעיקרן הגדול יצירות אנונימיות. התנ”ך, למשל, יש בו אמנם ספרים בודדים, שקרואים עליהם שמות בעליהם, אבל בכל זאת שמות אלה הם שמות קבוציים. כן גם המשנה והתלמוד – זוהי בדרך כלל עבודה שנעשתה ע“י אלפי איש, וכך היצירות שנעשו בא”י ובבל. המדרשים, למשל, אף הם הנם עבודות קבוציות. כן אין אנו יודעים את המחברים של הקבלה הקדמונית. וכן גם המסורה, שנבראה בא“י מסביב לתנ”ך, אם כי יודעים אנו לקרוא בשמות של בתי מדרש שונים. גם זו היא עבודה קבוצית שאין מחבר לכל אלה; רוב הפיוטים הקדמונים של א“י וסדור התפילות שנתחבר בא”י, הם אנונימיים, מי הוציא והביא לעולם היצירה שלנו את האישויות הכבירות? אלה הם הספרדים הראשונים, שנעשו אח"כ לנחלת הכלל.

וראו דבר פלא, כי כל אלה היצירות הקבוציות, שהכל מסובך שם בלי סדר זמני, בלי אינדיבידואליות, שהכל מעורבב בלי סדר פנימי וכמה עמל יש להקדיש כדי להכניס שם איזה סדר זמני, – הנה בספרד נגלתה פתאם דרך אחרת ורוח חדשה. המסורת הקבוצית עוברת לתחום המדע האישי ונהפכה ע“י גאוני ספרד לדקדוק, לחכמת המדע והלשון העברי. הפיטנות, שבה היו הלכה ואגדה כאחת, נהפכה לשירה מבודלת ומפוצלת עם סוגים ומקצועות, והיער הפראי נהפך לגן-עדן של ערוגות, שכל אחת מסודרת במקומה. הקבלה, שחציה פילוסופיה, נהפכה אצל הספרדים לפילוסופיה מדעית, לדיסקיפלינה חמורה. הדרש והאגדה נהפכו אצלם לפרשנות מדעית, וכן ההלכה המבולבלת נהפכה ביחוד ע”י אלפסי ראשונה ואחר-כך על-ידי הרמב"ם לקודקסים מסוגננים. וכן בכל פנות היצירה רואים את הגלגול ואת המהפכה, איך הן מתבדלות ויוצאות מתוך ערפל קדמון ומקבלות צורה של יצירה מסודרת וגם האישיות באה ומתחלת לבוא ראשונה אל הספרות העברית, ומתחלת להיות כוח פועל.

עד הספרדים לא היו לנו אישים גדולים משפיעים. אמנם האישים התלמודיים בזמנם השפיעו בתור אישיות, אבל כבר האישיות בטלה ונתערבבה בתוך הכלל. אבל קחו, למשל, את הרמב“ם ותראו, כי כל מהפכה, כל החיים וכל מה שנוצר מסביב לאישיותו נמשך והלך מאות שנים עד דורנו זה. אם האשכנזים מצאו עוד את עצמם בתוך היצירות הקבוציות ביותר, הנה גם היצירה האישית דוקא של הספרדים היא היא שנעשתה לכוח פועל ומשפיע בימי התחיה ממנדלסון ועד היום. ודבר נפלא כי מאותם הימים נטתה האומה, ברובה היוצר, כלפי מסלת ספרד. יודעים אנו מה חלקה של תקופת ספרד בתקופת ההתחדשות בימי ההשכלה. הרשב”ג, יהודה הלוי, אבן עזרא, עד אל-חריזי נעשים לחומר של המדע העברי החדש. מסביב לאישיות אלה התרכז המדע העברי בימי ההשכלה, למדו מהם איך להחיות את השפה, המחשבה, והרוח העברית. זה היה אצל היהודים האשכנזים. לצערנו הגדול רק הספרדים היו אחרונים לדעת את שרשם, שרש-רוחם. ואת קניניהם הם.

מאמין אני באמונה שלמה, כי תחיתכם צריכה להתחיל ממקום זה. עליכם לחדש את יחסכם אל העבר הזה, שהוא לדעתי מתחיל אחרי חתימת התלמוד. אומר אני לכם בבטחון וגם מתוך ידיעה, כי זה עשר שנים שאני מטפל ולומד דברים אלה, אין לך קנין גדול מיצירת הספרדים, ויש בהן כדי פרנסת רוחנו דרך מאות צנורות; יתר על כן, אנו לא נחיה את קניני רוחנו טרם שנוציא את כל האוצרות האלה, שאין אנו יודעים את החלק האלף שלהם. לשוננו לא תחיה חיים שלמים כל זמן שלא נאסוף את האוצרות היקרים של הספרדים הנרקבים בכמה מוזאומים ונחיה אותם ונחלקם לכל פנות חיינו, כשם שכל עם מחלק את פרי-רוחו דרך צנורות שונים: דרך בתי ספר, כריסטומתיות, חגיגות, מאמרים, בשביל רמי ההשפעה ועד הדיוטות האחרונות של האומה.

חשבון עמנו בענין זה הוא דל. וזו צריכה להיות בעיקר בראש ובראשונה חובת היהדות הספרדית. עליה להרים את הדגל של תחית הספרדים בישראל במובן היצירה הרוחנית, במובן יקיצת הישנים האלה, ישני-עפר בכל אוצרות הספרדים, ויש מזל ליצירות אלו, דוקא בזמנים האחרונים הולכים ומתגלים דברים נפלאים שלא האמינו, כי עדיין ישנם בעולם.

ומלבד זה צריך לשים לב עוד לדבר אחד, לחנוך שלכם. אי-אפשר בשום פנים שתברא שבלונה אחת של חנוך בשביל כל חלקי האומה. יש אמנם יסודות משותפים לכל אומה, אבל ביה“ס צריך להיות לא רק לאומי במובן הכללי, אלא צריך גם להיות שבטי, בצבע מיוחד של אותו השבט. אם היצירות הקבוציות, החל מהתנ”ך וגומר בחלקים שלאחרי התלמוד, נעשו לקנין כללי, משם ואילך היסוד הספרדי צריך לגבור גם בסגנון, בחנוך ובספרות; אפילו הפלג הספרדי צריך לזרום בפני עצמו. כשהירדן נכנס לים, זמן רב הוא הולך עד שמימיו מתערבים עם מי הים. התאחדות צריכה להתחיל בבית-הספר לא תיכף כי אם בעתיד הרחוק. הספרדים רוצים להתחתן עם האשכנזים וצריכים אנו להטיל על הספרדים להכין גם נדוניה: האומה רוצה שהיהדות הספרדית תביא עמה את נכסי-מלוג ונכסי צאן ברזל שלה, לא ריקם תבואו אלא מלאים ברכושכם הגדול.

אני מצייר לעצמי, שיכולה להמצא בכם חבורת אנשים שתעמיד עצמה למטרה להרים את הדגל הזה, שבלי ספק יאסוף את כל ההמונים סביבו. לא עומם עוד הזיק הזה, קים עדיין התאבון, הרעב והצמא לחדוש היצירה הקדמונית. והרי יש בזה משום הגאוה והכבוד, ותראו ע"י כך את חלקכם בעבודה. הדגל שתרימו צריך להיות במקום זה, והוא יהיה דגל של יצירה או לכל הפחות של תחית-היצירה, של קבוץ וכנוס הקנינים המפוזרים שלכם, להכניס בהם סדר ולעשותם עוד פעם כח משפיע, מפני שיש לזה ערך לאומי כללי. כל האומה זקוקה לעבודה זו. כאן צריכים אנו לברוא את היסוד ליצירה החדשה. באנו הנה דלים, דלים למראה ועניים, אבל יש לנו רכוש רב וכולנו נשמח לאסוף את נפוצותינו. ומפני שהיצירות האלו הן יצירות הספרדים – לכם משפט הגאולה, ועליכם להתרכז מסביב לעבודה זו, אתם תמצאו את האנשים המוכשרים במחנותיכם וגם יספחו אליכם אנשים מיתר חלקי האומה. וזה יתן כבוד לא רק לכם אלא לכולנו, לכל האומה.

אוסיף עוד דבר שלישי: השבט הספרדי הוא היחידי שלא נשאר מעורה במקומו ששם גדל והתפתח, נפזרו עצמותיו בכל העולם כולו, עם כל זאת הוא שמר על סגנון חיים מיוחד גם בארצות נדודיו. לא רק קנינים גדול לאומיים יש לו, יש בו גם עממיות שלו, פולקלור שלו. והנה השבטים שנשארו במקומם, כרוסים, כפולנים, אין חשש ליסוד העממי שלהם באשר הם יושבים במקומם, לא כן הספרדים שהם עלולים לאבד את היסוד הזה לגמרי. אגב זה הוא גם יסוד חשוב כלפי החנוך וכלפי הספרות היפה והשירה. על הספרדים לדאוג לרכז ולכנס גם את הפולקלור שלהם ולברוא בשבילם מרכז מיוחד שידאג מבעוד זמן לאסוף את צורות החיים ואת הסגולות שהצטיינו בהן החיים הספרדים בכל פזוריהם.

אסכם בקצור: על הספרדים מוטלים שלושה דברים: א) תחית היצירה של העבר וסדורה; ב) החנוך וספרות חנוכית בצורה מיוחדת; ג) גבוש העממיות של הספרדים. אלה הם שלשה סניפים של עבודה – שהם באמת אחד – שיביאו לידי רכוז הנשמה של היהדות הספרדית, וכשתהיה נשמה מרוכזת יהיה גם לב אחד ופה אחד, וכאשר יש פה אחד ולב אחד, אפשר לבוא לידי איזו החלטה מעשית מביאה ברכה מרובה.

(תשובה למתוכחים)

חשבוני לא עלה כל-כך יפה, לא הגעתי בהרצאתי לגוף המעשה, ובדיעבד ניחא לי שלא הגעתי, מפני שזהו החלק היותר קשה. ואל תחשבו שרק בספרדים יש עצלות המחשבה, עצלות היא נחלת כל אדם, וצריך אני לשנס את המתנים בשביל החלק העיקרי שבהרצאתי, בכל זאת אין הסכנה כל כך גדולה, כשתגיע השעה לא אסתלק גם מחלק זה.

הנני חושב, שיש הרבה טעיות בתפיסת-הדברים. כונתי היתה לתהות על קנקנכם בפגישתי הראשונה. עוד לפני חמש שנים דברתי על זה בקושטא עם הרב הזקן בג’יראנו, ועם הספרדים המקומיים היתה לי שיחה ארוכה ואם כן שאלה זו אינה כה זרה לי, אני התחפשתי מעט. ונעים לי לשמוע הערות שבחלק גדול הן נכונות, אבל בכל זאת לא הבינו את דברי כהלכה. מעולם לא עלה על דעתי להכניס את הרגש השבטי בא“י; הרגש הזה היה קיים בימי שפוט השופטים, שאז “איש הישר בעיניו יעשה”, ורק שאול ודוד הביאו את האחדות ואת שתוף החיים והמעשים. אבל אין זה שייך כלל לפלוג אברים. לכל אורגניסמוס חי יש פלוג אברים, ולכל אחד מהם יש תפקידים מיוחדים. גם בפדגוגיה יש שדורשים שיחד עם הדיאליקט המרכזי ילמדו גם את הדיאליקט המקומי, שביה”ס לא יבטל את גווני הלשון. ואין לי כונה גם לדרישה כזו. אנו צריכים להתעמק ולהכנס לדקדוקים רבים כדי לחדור אל אותו השטח שבו נגעו החברים הצעירים. אני חפץ לומר להם, כי אין אני מבין כיצד מלמדים הספרדים מתך ספרי-למוד של אשכנזים. ספרי-הלמוד הטובים שואבים את החומר לילד משלו. ספר הלמוד מוכרח לשאוב את החומר מהאוצרות שהעם מתפרנס מהם: א) מחכמת העם, ספוריו, אגדותיו, משליו, פתגמיו, שיריו וכו'; ב) מן הספרות הקלסית של העם, המשותפת ברובה הגדול לכל האומה והבוראת את השתוף; ג) מחיי העם ומנהגי חייו. ואפילו כשלוקחים ממקורות זרים צריך לתת את זה בצורת מולאמת. מעולם איני מצייר לעצמי ספר-למוד המפוטם מראשו ועד סופו מחיי יהודי רוסיה, שכל סגנון-החיים שונה שם לגמרי. יש שני זרמים בסגנון העברי: הסגנון הא“י, שעבר לאיטליה ובמקצת לאשכנז, צרפת, והסגנון הכללי, שעבר בעיקרו לספרד, והזרמים האלה הלכו זה בצד זה מאות שנים. אני מאמין והנני בטוח שעד עכשיו בהשפעת ההגמוניה של היהדות האשכנזית גבר סגנון זה, ועם תגבורת הסגנון הספרדי עוד הפעם, נזדקק לסגנון אחר, וההברה הספרדית בא”י יכולה להראות עד כמה מעוט יכול לנצח את הרוב. גם באמריקה כבר עברו להברה הספרדית. ואם דבר זה שהוא קשה בכל זאת גבר, מדוע אינכם מאמינים כי אם תצאו אל האומה הישראלית בכל רכושכם הכביר, יכול תוכלו? אני מאמין, כי לזרם הספרדי, לא רק במבטא כי אם גם בפנות אחרות, צפון נצחון בעתיד הקרוב. יבוא יום והסגנון העברי ישתנה שנוי כביר בהשפעת השירה הספרדית כשתופיע ותתפשט. עשרים ושלשים השנים הקרובות הן שנות היצירה הספרדית. הנני עומד תחת השפעת השתוממות כבירה על היצירות הספרדיות, ובטוח אני כי בהתגלות אלה, גם לשוננו תשתנה, לא רק שנוי חצוני כי גם כל הרקמה הפנימית של הסגנון ישתנה שנוי רב ועצום. בנין השירה והמוסיקה שלנו ישתנה, מפני שהשירה הספרדית מכנסת גם ריתמוס אחר בסגנון ומזקקת למוטיבים מוסיקליים אחרים. כי השירה הספרדית קשורה בעצם מהותה עם מוסיקה, ולהפך – השירה האשכנזי היא אנטי-מוסיקלית.

אין כאן המקום לדבר על כל התכונות המיוחדות ליצירת הספרדים, שתשנה בלי ספק גם את האופי שלנו, וגם את הצד הפולקלורי התופש את המקום היותר חשוב בחנוך. איני דואג רק לכם, אני דואג לכולנו. מתוך חלוקת-עבודה מדרך הטבע, יבוא בעל דבר ויעמוד על דברו. אתם צריכים לפרק את המשא הזה מעל שכם אחרים. איני מיואש לגמרי. אתם תמצאו ביניכם את האנשים המוכשרים לעבודה זו. היא יכולה להיות בשבילכם דגל, בשביל כל הספרדים שבעולם. האם לא ימצאו אנשי-לב – שלש מאות מלקקים שיעמידו לפניהם את התפקיד הזה לשמש את היצירה הספרדית? כמובן, דבר זה אינו פוטר את עצמכם גם מאכילת שלש סעודות בכל יום ושאר עבודת צבוריות. העמידו את עצמכם לשמש את המקצוע הזה בעיקר. מכל המון התפקידים בחרו בחלקכם, כל שבט צריך לשמור את נחלתו. כל אחד צריך לטפח את צבעו ומתוך כך האומה מתעשרת. גם לאבני החושן היה לכל אחת צבע אחר.

לפני עשרים וחמש שנה היו כל ספרי-הלמוד שלנו מתורגמים, ומאז החלו מתחברים ספרים, שרוב החומר הוא משלנו,וכיום אנו רואים את פרי-החנוך שלנו. בלי ספק, ילדיכם יקבלו השפעה אחרת אם בספרי הלמוד שלכם ימצא צבע מיוחד המסמל אתכם. ביה"ס יהיה מאוחד בשביל כמה וכמה דברים שונים. אבל הצבע שממנו צריכים להתרשם ילדיכם צריך להיות אחד. מובן, שכל דרך ההגשמה מקושרת בעבודה ואמצעים חמריים, נחוצים קרבנות לכך, אבל התכלית והמטרה הן כל-כך גדולות – וכדאי הדבר שתקבלו עליכם את התפקיד הזה. אין לכם להיות ענוים יותר מדי. וכי חושבים אתם, כי כל היהדות הרוסית והגרמנית השתתפה בעבודת היצירה? יכול אני להבטיחכם כי היו רק מנינים אחדים שהרימו על שכמם את העבודה הזו. אם תתבוננו אל ספרות-ההשכלה בתקופת האביב הראשון שלה, תראו שהיא כל כך עלובה, עד שכמעט אין אנו מבינים איך עסקו אנשים בני-דעת בכגון אלה. אך בספרות זו היה הנצוץ. נחוץ מכון מיוחד, ירחון או אולי רבעון, המיוחד ליהדות הספרדית לשם גלוי האוצרות וגם לשם המשכת היצירה החדשה. בין הספרדים יש סופרים, חבורה קטנה של מורים, שתכין ספרי-למוד, לתת צורה יותר טבעית לספריה ולהכניס בה מהספרות הספרדית.

הבאתי רק קצת דוגמאות ויש מקום להרחיב את הדבור. רוצה אני לומר עוד דבר. יש קהלות ספרדיות עשירות במקומות אחרים, אך מאלה אין לקוות. אתם נשתרשתם בארץ עם הגוף הלאומי, אתם קבועים כאן ואתכם המקום מחייב, שאתם תהיו הראשונים. אתם תמשיכו את השפע מכאן לגולה ומשם לכאן. מהגולה אין תקוה, אם תבוא התשובה מהמרכז. הנה כאן יש אוניברסיטה אשר תרכז מסביבה כוחות – אתם תוכלו להעזר ממנה, אך צריך ליסד מכון מיוחד, שבעיקר יתרכז בעבודה זו. יש מקום לעבודה וליצירה, כלום עמים המונים מליון נפש מסתלקים מהיצירה? מי זה אומר שלשם כך מחויבים להיות 16 מיליון? היהדות מנתה לפני חמש מאות שנה פחות ממיליון נפש, וכי משום כך לא יצרה? כלום היהדות הא"י המונה 150 אלף נפש אינה יוצרת בשביל כל היהדות? נחוצים רק מספר אנשים שיהא להם הרצון להטיל על עצמם את העבודה – ואם תרצו אין זו אגדה.