_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בועידת הסופרים

חיים נחמן ביאליק

לתוכן הענינים

 

(נאום-פתיחה, ניסן תרפ"ז)

הועידה הזאת היא השניה לאגודת הסופרים המחודשת, וככל ועידה הרי היא עת מפקד הכוחות שלנו.  ובעת מפקד נזכיר נא כאן את אשר נעדרו מתוכנו במשך השנה ולא זכו לראות את הועידה בעיניהם.

אבדות גדולות אבדו לנו במשך השנה.  אחד מראשי התקופה הספרותית, שאנו ממשיכים אותה, נעדר מתוכנו: מורנו ורבנו אחד-העם.  לא כאן המקום ולא עתה הזמן לדבר על גודל האבדה.  אני רואה את אחד-העם כביאת מהלך חדש בספרותנו.  עליתו על במת הספרות היתה בלי ספק נקודת המהפכה בכל הכוון של הספרות העברית.  היו גם הולכים לפניו, כסמולנסקין ולילינבלום, שהיו ראשוני הראשונים לתקופה הזאת, אבל בימי אחד-העם בא לידי בשול פרוצס אחד מהפכני שהתחיל עוד מימי ההשכלה.  עלינו לעמוד סוף סוף על אותה הנקודה המבדלת הבדל עיקרי ויסודי בין הספרות שלפני התקופה הזאת ובין זו שבאה אלינו עם ההשכלה.  אין ספק שכאן היא נקודת המהפכה, כאן שנוי הערכין הגמור לכל שלשת הזרמים העקריים אשר שלטו ביהדות עד ימי ההשכלה, בספרות ובחשבון העולמי של האומה.  צד שוה היה בכלם: הם הסיחו את דעתם מההויה הלאומית הממשית ושקעו את עצמם בעיקר בהויתה הרוחנית של האומה, הצרכים הארציים היו תפל להם, הם ראו את שני העולמות כנבדלים זה מזה.  עולם הזה ועולם הבא, כשתי הויות שאינן מתמלאות זו מחוליתה של חברתה.  אדרבא, אין אחת נבנית אלא מחורבנה או לפחות ממעוט דמותה של השנית.  רק תקופת ההשכלה הסבה את פנינו כלפי החיים הארציים ותשקוד על תקנתם ביחוד, כי הם הם היסודות, מכל שיטת מחשבתם נובע הרעיון, כי שני העולמות האלה אינם שנים אלא אחד.

לפיכך התחילו הם הראשונים להעמיד במרכז הדאגה לאומה את שאלת הארץ, את הצרכים הממשיים.  אלא שההשכלה, לרגלי סבות שונות ומובנות, חשבה שהתקנה הזאת, תקנת החיים האלה, אפשרית גם בגולה, עד שבאו מאורעות ומסבות הזמן והעמידוה על אמתותה.  הם הפכו את פניה כלפי הארץ.  ובספרות באה תקופת הרעיון של התחיה הלאומית בארץ אבות.  בעיקרי שיטתה והשקפתה הלאומית הרי זה המשך לדרך ההשכלה.  ואולם, אם בהתחלת יצירתה של הספרות הזאת היה קולה – קול חשאי ונמוך, אם בתחילה לא העיזה עדיין לתבוע לעצמה מקום מרכזי בתוך האומה יחד עם שאר הזרמים הגדולים (אני מדבר על שלשת הזרמים שהיו בגלות בכל מאת השנים, היהדות ההלכתית של המצוות המעשיות, היהדות של ההרגשה והכונה החסידית לכל זרמיה השונים, והיהדות המחקרית, שגם היא היתה גורם גדול של התפתחות המחשבה הלאומית).  כל הזרמים הללו התיחסו בבטול לצרכי העולם הזה, כל זרם לפי דרכו ורוחו שקד בעיקר על תקנת ההויה הרוחנית של האומה.  וכשבאה הספרות החדשה ומרדה, הרי בתחילתה לא העיזה לרשת את מקומם של אלה הזרמים העיקריים שיש להם מסורת של כמה מאות שנה, לכל הפחות מיום צאתנו לגולה.  והנה בימי אחד-העם הרגישו הכל, כי הספרות הולכת ונעשית לקול הראשון בתוך המקהלה של האומה, הולכת ונעשית לראש המדברים התופש את מקום "המזרח" של המחשבה הלאומית.  כל שאר הזרמים נסוגו אחור מפני הקול הראשון הזה.  ואין ספק כי זה נעשה בזכות הופעתה של האישיות האמיצה והמושלמת של אחד-העם.  ואם אנחנו מאמינים ובטוחים עכשיו כי הספרות החדשה צריכה ויכולה להיות ל"יורה דעה" של העם העברי, ל"אורח חיים" שלנו, ל"שלחן ערוך" המפקח על סדר החיים הלאומיים הרוחניים וגם ל"מורה דרך" לכל המעשים הממשיים שהם היסוד לחיי הרוח – הרי היסוד והבטחון לאמונה זו באו לנו בעיקר בזכות השפעתו של אחד-העם, בזכות האישיות הכבירה, אשר במשך שלשים שנה ויותר נשא על שכמו את טורח המחשבה הלאומית, אשר היא שכוונה את לבנו לקשר עוד הפעם את המחשבה הלאומית אל יסודי החיים האנושיים של כל עם ועם, אל הארץ ואל ברכות הארץ.  ואם נבוא לבקש קנה-מדה לפעלנו כאן בא"י ולכוון עבודתנו, אם נבוא לבקש קנה-מדה כדי להבחין בין עיקר ותפל, בין עבודה שיש לה ערך לתקומת האומה לדורות ובין עבודה שהיא לשעה, שעליה להיות בהיקף ולא במרכז, הרי את קנה-המדה הזה עלינו לבקש בתורתו של אחד-העם, בכוון עבודתו. –

היו לנו עוד אבדות אחדות.  מת השנה סופר צעיר בדמי ימיו זכריה פישמן ז"ל אשר יכול היה לעשות נפשות לסופרים העברים.  הוא בקש להוציא לפועל עבודה גדולה, עבודת חיים.  הספר שעמל בו כלל לקסיקון ביבליוגרפי של הספרות העברית וסופריה.  בראשית עבודתו עמד ועלינו לעשות לו נפש בהזכרה זו, ולהשלים את אשר החל.

מת עלינו עוד איש יקר אחד, נפש יקרה שבא אלינו מרחוק מארץ נכר.  את מבחר ימיו נתן לספרות הרוסית ולמוסיקה הרוסית.  אבל כחבריו שחזרו לעמם בחצי ימיהם, שב גם הוא – יואל אנגל – אלינו והעמיס על שכמו עבודה עממית ולאומית גדולה להחיות את המוסיקה העברית, את הנגינה העברית על יסודות עממיים, להחיות ולאסוף נפוצות רוחנו, לפתח את המוסיקה העממית.  הוא בקש לתת בפינו זמר בתוך עבודתנו, הוא בקש להקל את חיינו, את רגעי היגון שלנו, להכניס מעט שמחה בתוך עבודתנו הקשה.  לצערנו לא זכינו אנו ולא זכה הוא, לגמור את אשר החל ולהביא את עבודתו לידי גמר, אך הוא עמד על משמרתו.  יזכר האיש הזה לברכה בתוכנו.

מת בארץ נכריה באמריקה איש, שאמנם גמר את עבודת חייו, אבל הוא עמל כל ימיו לגדל לנו דור יודע עברית, יזכר שמו לברכה, הלא הוא שלמה ברמן.

מת עלינו משורר גדול שאמנם שר את שירתו לא בעברית, אלא ביהודית, אבל הוא כולו, על פי תכונתו, על פי מבנה נפשו ועל פי כל הרהוריו ומחשבותיו, היה כולו לנו, שמו יהואש.  אתם יודעים עד כמה עמל האיש הזה, אשר היה לא רק משורר גדול (אנחנו בלי ספק נצפין לדורות את שירתו שהיא כולה עברית לפי רוחה), אלא במשך עשרים שנות חיים לא פסק מלהטיף את אמתם של דברי ספר החיים שלנו, של התנ"ך.  יהיה זכרו לברכה.  אין אני חושב כי העבודה הכבירה שנעשתה מתוך הכונות היותר טהורות תשאר לדורות, אבל אני בטוח כי תמצית שירתו תהיה בודאי נחלה לדורות בתרגום העברי.  הדור הבא ישלם לו תשלום גדול וישתדל לתרגם את מבחר שירתו היהודית ללשון-התמיד שלנו, לעברית, שהוא כ"כ אהב וכ"כ ידע אותה.

יזכר לברכה חברתנו שמחוני ע"ה, זה המלומד הצעיר שהיה יכול להעשות לנו לתפארת.  הוא היה ראשון, ואולי היחידי, אשר לאחר העמל הגדול שעמלנו במשך עשרות השנים לקרב את המדע העברי אל הספרות העברית ולהכניסה לתוך-תוכם של חיינו, הצליח לגשם את ההתקרבות הזאת.  הוא החיה את המדע שלנו, זה שהיה חשוב בארצות אחרות ובלשונות הלועזיות.  הוא החיה את המדע בשביל כל העם.

מת סופר גדול ליהודים אם כי כתב בשפה נכרית, זנגויל, יזכר לברכה.  הוא לא העשיר את הספרות העברית, אבל הוא העשיר את הרעיון האנושי בצבע עברי, בצבע נבואי, והוא הוסיף כבוד למחשבה העברית העולמית שלנו.  אין ספק שגם מבחר יצירותיו תשארנה לדורות בבית-הגנזים של העם העברי בהעתקם לעברית.

מת עוד אחד אשר בימיו הראשונים עבד עבודה נאמנה לספרות העברית.  אני מדבר על פרופסור ג. זליקוביץ.  אמנם בסוף ימיו עבר אל העתונות היהודית, אבל אנו נשמור לו את חסד נעוריו לעברית, אשר גם אח"כ לא חדל מאהוב אותה.

ולהבדיל בין חיים ובין מתים.  הכתוב אומר: "ונגש חורש בקוצר ודורך ענבים במושך הזרע והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה".  הנה ראינו את מעשי הקוצר הנצחי, אבל ברוך השם, כי בשעה זו, אחרי הקציר הזה, עדיין קמה מלאה עומדת בשדותינו ומתנופפת בכל יופיה.  אני מדבר על אותו הדור הצעיר, על תלמידי אחד-העם או בני הדור הצעיר ממנו, אשר פרחו ושגשגו לעינינו, והננו רואים אותם בעצם כוחם, בעצם בשולם, נושאים לנו את פרים, פרי ברכה ושמחה לכולנו.  אני מתכוון לדור הסופרים הצעירים של עכשיו; עוד מעט, והם יעמדו בהדר חייהם, ואנחנו הרי ראינו את ראשיתם, את המשכם והנה הם לעינינו במלוא קומתם.  עוד לא ראיתי את כל המפקד לכל החזית ואיני יודע אם כולם הנם פה.  יש כאלה שהם רחוקים מאתנו.  אינני חפץ לנסות את צניעותם של אלה שהנם כאן ולדבר עליהם במקום הזה, ואולי אין צורך לדבר עליהם מפני שיצירותיהם עצמן עדיין מדברות בעדם הרבה יותר ממה שאחד יכול לאמור עליהם.  אני מדבר על אחד מראשוני המחדשים של השירה העברית, שהוא התחיל ביחד עם טשרניחובסקי (שיובלו חל לפני שנה) או שנה אחת אחריו, אני מדבר על יעקב כהן.  נשלח לו ברכותינו מכאן ונברך אותו בשנות יצירה ארוכות.

חברו השני שהתחיל עמו בזמן אחד ואולי בשנה אחת (צר לי שאין לנו הלכסיקון הביבליוגרפי של פישמן ז"ל!).  אני מדבר על היושב כאן לחיים ארוכים, על חברי ובן-לויתי יעקב פיכמן. היה ברוך! אתם יודעים כולכם את כוחו ועבודתו אשר כמעט מחציתה, ומחציתה הטובה, שטפה ועברה לעינינו כאן בא"י.  אני מברכו בשנות חיים של יצירה פוריה ויפה, לא פחות טובה מזו שעד עכשיו.

נזכיר כאן את חברו, את דוד שמעונוביץ.  עבודת שדהו מלאה תבואה וקמה ובכל שנה נקצור ברנה תבואת שיריו שכבר נתפשטו.  חלק מהם קיים בפינו וממלא את חיינו ואת חלל חיינו כאן בא"י.

נזכיר את חברם השלישי שהוא גם חברי, מפני שראיתי את כולם בהתחלתם, כשהיו עומדים על פתח הקרקע וצועקים ליציאה, – אני מדבר על חברי היקר שהוא באמת גדול וגבה-קומה – על יעקב שטינברג.  הוא מדבר אליכם במסותיו העמוקות והמלאות ונותן הבעת כוחותיו בשיריו שנעשו בזמן האחרון יותר יקרים.  יקרים בזמן וגם יקרים בתוכן ובעומק.  אני מברך אותו שיצליח ויעמק וישגב ויגדל לעינינו עד ימי זקנה ושיבה.  אני מרגיש כאן איזה רוח של ערב פסח, לא רק בחלל האויר כי אם גם באגודת הסופרים שלנו, ולבי אומר לי, כי הגיעו ימי האביב וימי הפריחה לחבר הסופרים, ימי אור משוש.

אנחנו נברך מרחוק את חברנו הארז הצעיר העומד איתן וחסון בתוכנו ואולי יבוא היום שנפליא בו את כל העולם ונתגאה בהיותו בתוכנו – אני מדבר על חברי וחברנו זלמן שניאור.  נברך אותו מרחוק וביחד עם זה את חברו הרחוק גם הוא ממנו את שופמן, הנמצא עכשיו בוינה.  אתם יודעים כולכם את ערכו, הוא אמנם מצטין בדקות שהיא נתפשת ומובנת רק ליחידי סגולה, אבל עוד לא נעשה לקנינה של כל האומה.  אתם יודעים כי אלה הגידולים של הפרדס שלנו – כל אחד נושא פריו לפי דרכו ולפי רוחו, כל אחד פרחו וצבעו שלו, כולם כאחד נוטעים ובונים את הפרדס הלאומי שלנו, פרדס הרוח, שלא נקצץ בנטיעותיו אלא נכנס אליו בשלום ונצא ממנו בברכה.

אזכיר עוד את חברנו ש. ל. גורדון שבא לשבת בתוכנו.  בימי המעבר לשירה החדשה הוא שר לנו שיר חדש וכבר הורגשו בשיריו רוח חדשה וצלילים חדשים.  האיש הזה עמל עתה להנחיל את התנ"ך לבית הספר העברי.  הוא הכניס רוח חיים, רוח שמחה לתוך למודי הילדים שלנו – יעמוד גם הוא על הברכה וירבה כוחו.  לבסוף את הרחוק ביותר את השוכן מעבר לים, גם הוא אחד מן החבריא הזאת של הדור השני, אני מדבר על חברנו היקר י. ד. ברקוביץ, באמריקה.  אתם יודעים כולכם מה פעל האיש הזה לא רק בתור נובליסטן מצוין ממדרגה ראשונה, אלא גם בתור מחדש הסגנון העברי, אשר שכלל אותו ע"י תרגומים מצוינים ויצירותיו המקוריות.  הוא היה הממשיך של המסורת הסגנונית של מנדלי מו"ס ושל כל תלמידיו והביא אותה לידי מדרגה גבוהה מאד.

נברך כאן עוד אחד מחברנו שעשה הרבה גם לספרות העברית וגם לחדוש הספרות הפדגוגית, אני מדבר על חברי י. ל. ברוך, שהוא היה מתלמידיו של אחד-העם בין הדור הראשון לחדוש השירה העברית.  לא אדבר כל שבחו בפניו.  שמו יעמוד על הברכה יחד עם חבריו בני תקופתו.

אבל, רבותי, יחד עם הקמה המלאה הזאת שאני העברתי אתכם עכשיו בין תלמיה, הנה יש לנו עוד ערוגות ערוגות של פרחי הכהונה, בני הדור הצעיר העומד עכשיו באמצע לבלובו ונותן זמירות חדשות.  יבוא יומם אחרי 15-20 שנה ואז אני מקוה שנברך אותם לחג יובלם, ואם הם נמצאים אתנו פה ובונים עכשיו, ברוך השם שזכינו לכך! כולנו יחד הזדמנו לפונדק אחד, ואנחנו נמצאים באגודה אחת כאן בא"י! האמנם פללנו ליום כזה שכל נושאים הספרות העברית ובוניה, הזקנים, אנשי המדע, והצעירים – פרחי הכהונה – כולם יהיו בבת אחת בארץ אבות? אנו צריכים לברך שהחיינו וקיימנו והגיענו ליום הזה.

שכחתי להזכיר ביחד עם אלה עוד סופר אחד, ברוך השם יש לנו רב, אין במה להתביש.  אני בטוח אחרי אלה יהיו שכחה, לקט ופאה; השדה גדול ואפשר להטיל בו שכחה גדולה.  אני רוצה להזכיר את חברנו היקר סיקו.  השנה מלאו כ"ה שנה לעבודתו בתור סופר.  במדה ידועה הייתי כמעט סנדק שלו, והוא יכול לסלוח לי על שהזכרתיו לאחרונה.  אני מברך אותך, חברי היקר, בברכת ימים ארוכים, אורך הפנימי יאיר לך כל ימי חייך כשם שאור יצירתך יאיר את דרכנו.

רבותי, אני ידעתי מראש שבתור פותח לא אגיע לידי פתיחה לעולם.  הנני "ר' פתחיה" גרוע, אינני יודע לחשוב זמנים.  ומה יש לעשות – הברכה כל כך מרובה שאין אנו מגיעים לידי מעשה.  ועלי לקצר, כי בתור תלמידו של אחד-העם, הנני מקדים את המעשה על פני המחשבה ומקשר את העבודה הספרותית עם העבודה המעשית.  נקצר איפוא בפיוט ונגש אל הפרוזה.  הכונה והתכלית, עיקר המטרה שאגודת הסופרים שואפת אליה היא לא לעשות את הסופרים לעדר, שכולם ירקדו אל פי חליל אחד וירעו תחת שוט אחד של רועה אחד.  להיפך, אנו רוצים ושואפים לרבוי, לאושר של ברכה ושפע.  כל אחד הולך בשבילו המיוחד, בדרכו המיוחדת כאשר ברכו אלוהים, כל אחד יבקש את עצמו על פי דרכו ועל פי מתנת אלהים שנתנה לו.  אין אנו רוצים אלא דבר אחד שנהיה כולנו חדורים הכרה אחת, כי הסופרים הם הם משמשי האומה וצרכיה הנצחיים.  עלינו לזמר, לנגן כל אחד בכלי-זמר שלו וכל אחד צריך לזמר את הפרק שלו, אבל כל זה צריך להצטרף בסופו של דבר, כל הפרקים צריכים להארג למסכת אחת, וכל פרקי הזמרה לסימפוניה אחת.  כשאתה נכנס לבית-תזמורת בשעה שהמנגנים מכוונים את כליהם וכל אחד משנן את פרקו או חלק מפרקו, הרי את הערבוביה הזאת אפשר עוד לסבול, לפעמים היא גם נעימה לאזן, כאותה ערבוביה של ערב פסח, שאתה מרגיש שסוף הערבוביה יהיה "הסדר", שכל הקולות הללו הבודדים והמבלבלים, שהם סותרים כביכול אלה את אלה, יצטרפו לבסוף לסימפוניה אחת, כשתבוא השעה הראויה.  אבל אם מזמרים באזניך מאלף אופירות כל אחד את פרקו, הרי זה לא רק צורם את האוזן ומרגיז את העצבים, אין זה כלל בגדר של זמרה.  מוסיקה כזאת נוח לה שלא באה לעולם.  אנו רוצים שכל מחשבותינו, כונותינו ונטיותינו המפורדים יצטרפו, אם מתוך כונה אמתית ואם שלא אמתית, בזרמים העליים, השמימיים והזרמים התחתיים והשרשיים לסימפוניה לאומית אחת, שהיא קיימה ושהיא קנינה של כל אנשי האומה בארץ אבות.  זאת היא תעודת אגודת הסופרים.

אל נא נרמה את עצמנו: צרכים פרופסיונליים בלבד אינם יכולים לאחד את כל המשכילים, את כל הסופרים.  על הסופרים ליטול על עצמם תפקידים גדולים מאלה.  אנו רוצים להמשיך את התביעה הגדולה של הספרות העברית.  אנו רוצים להעשות לקול ראשון בעם העברי.  אנחנו רוצים שהספרות תהיה "ארח החיים" ו"יורה-דעה" של העם העברי.  העם העברי צריך להרגיש את יד הספרות הזאת ואת השפעתה על העם העברי, עד שיבין אותנו על-כרחו.  אנו רוצים שירגיש אותנו העם העברי, שנחיה בו כעסיס בתוך הפרי, ולכל נקודה ותא מהויתו תחדור הספרות העברית ותשפיע על מהלך הרגשתו, על מהלך חייו.  אי-אפשר לסמוך על נסים ועל חסד אלהים! רק כשתלוה אותנו בכל מפעלינו הכונה – רק אז נגיע לידי צרוף החזית, כי גם זה הוא אחד מן ההבדלים של תקופת ספרות זאת מאלה שקדמוה.  הספרות העברית יודעת עכשיו את תפקידה והיא שואפת אליו בכונה.  יתכן שהספרות חלשה עדיין וקולה רפה, ועל כן עושה כל אחד מה שלבו חפץ.  אבל שרירות לב שכזאת אי-אפשר שתהיה, הספרות איננה יכולה להיות מופקרת באופן כזה כמו שמתארים להם אחרים, כי צריכים אנו לכוון את הספרות! תפקידנו קשה יותר מדי שנרשה לעמנו מותרות כאלה, אנחנו צריכים לחזק את הבנין שלנו שעדיין לא נבנה, לחזק את המקומות הפרוצים ביותר, לחדש את כל פני חיינו על ידי כל הצורות הספרותיות ולתקן אותם המקומות הצריכים תקון.  אנו צריכים גם כן לחשבון.  אי-אפשר לנו בלי חשבון, אנו צריכים למוקדם ומאוחר.  אי-אפשר לבזבז כ"כ על דברים טפלים בשעה שיש כ"כ הרבה מקומות הצריכים תיקון ועזרה ראשונה.

מתוך הכונה הזאת נבראה, לפי דעתי, אגודת הסופרים, רק בזה יש לבקש את הרעיון העיקרי של אגודתנו.  מתוך עבודה ממושכת נוכל לסדר את חיינו, לסדר את עבודתנו בתוצאות היותר גדולות ובזבוז כוחות היותר קטן.  אני מברך את הסופרים בעבודה פוריה ומאחל לכל עבדיה הנאמנים לראות בשנה הבאה במעשיהם פי הרבה משל אשתקד.  אינני מתברך כי מה שנעשה זה מספיק, אבל בתור התחלה היתה לנו השנה שנה טובה.  מתוך הדינים והחשבונות תשמעו מה שנעשה ותדונו על מה שצריך לעשות להבא.  ומתוך ברכה שהתקוות הטובות שלנו תצטרפנה למעשה, שנעמוד בחבור עם המצב, עם דרישות החיים, עם הדרישות של בנין הארץ, הנני מברך בשנה החדשה את אגודת הסופרים בעבודה מוצלחת.

 

(דברי נעילה)

 

רבותי! כלנו יגעים.  שני ימים ולילה עבדנו, ועבודתנו לא היתה לבטלה.  אנחנו מתנועעים והולכים קדימה.  לא נזדמן לי להשתתף בועידת אשתקד, אבל זוכרני את הועידות שלפניה.  אני מרגיש הבדל עצום בין מה שהיה ובין מה שיש.  איני יודע, אם הרבוי הכמותי והאיכותי גרם לכך.  ואולי המרץ של אחדים מחבורתנו עמד לנו.  על כל פנים העובדה היא, כי סופרי א"י הולכים על דרך ההסתדרות וההתגבשות.  הרצונות הנפרדים והבודדים, פירודי הרצון והמעשים, הולכים עתה ומתחברים לרצון אחד כללי המוצא לו לאט לאט, קמעא קמעא, את בטויו בהתחלות של מפעלים.  הבטוי היותר נאמן הוא סוף סוף המוסד – שיש בכוחו גם לפרות ולרבות.  קבוץ הסופרים שלנו בא"י הולך ונעשה למוסד לאומי קבוע, ויש בכוחו, – הוא מעיז על כל פנים, – לגשת ליצירת מוסדות אחדים.  כבר הקימונו שני מוסדות: "כתובים" ו"ספריה כללית".  אין אנחנו מגזימים בערכם, הם לפי שעה עוד אפרוחים, אבל אין ספק שהם יגדלו בזמן הקרוב, ויעשו קבועים.  ועוד ידנו נטויה.  נתקבלו החלטות על מפעלים חדשים חשובים מאד – והם יבנו! הרי לא דבר ריק הוא אם אומרים במסבה זו, כי עיני כל העברים בכל העולם נשואות אלינו.  יותר מדי משתמשים בפרזה זו בכל מקום ובכל שעה.   אבל דוקא כאן ורק כאן היא מקבלת את תכנה העמוק.  בלי עבודתנו אין יסוד ושורש לכל עבודת הבנין.  בלי עבודתנו כאן אין שום אחיזה לכל העבודה בארצות הגולה.  אם לא נצליח לגלות כאן צורות של קיום אמתי ושל חיים אמתיים, סופנו להביא לידי מפח נפש ולידי יאוש את כל אלה הקשורים אתנו מרחוק ע"י החוט הנצחי הזה – החוט של הלשון העברית.  לאשרנו, הננו נמצאים במצב שפיר יותר מאלה המתימרים שבידיהם היא הלשון הלאומית – לשונו של עם ישראל.

אני מוצא לנחוץ להראות כאן על נקודה חשובה אחת.  הרי תזכרו איך היו מתנגדינו (נקראם בשמם: האידישיסטים) אומרים עלינו, שאנו שומרים על "פיטיש", שאנו מעמידים את כל הלאומיות שלנו, את כל ההרגשה היהודית שלנו, על הלשון העברית.  אך המציאות הוכיחה את ההיפך.  דוקא מה שנחשב לפני שנים אחדות דבר התלוש תלישות גמורה מן החייב, למין פיטיש ר"ל, דוקא הוא נעשה לאחת הצורות, לצורה העליונה של החיים, של חיים מצומצמים, אבל שלמים ומלאים בצמצומם, חיים של קרקע בארץ אבות.  ולהיפך אותה הלשון שהתימרה ללשון החיים, דוקא היא נשארה ללא חיים: ללא צורות של חיים עבריים.  אתם יודעים כי אפילו ההתמרמרות, השנאה, האיבה המפעפעות כארס במחנה שונאינו אינן אלא עדות על תגבורת חיונית בתנועתנו.  הפונים כלפי רוסיה אומרים, כי רוסיה הסוביטית היא ארץ ישראל שלהם וכי הלשון היהודית היא לשון-הקודש שלהם.  כך שמעתי מפי אחד מיורשי האידיאולוגיה האידישיסטית באמריקה.  לידי תלישות כזאת הגיעו! אפילו לא על גחלים עומדים הם כי אם על אפר כבוי של חרבות, שהם בעצמם החריבו אותן, על חרבות חיינו.  בידיהם לא נשאר כלום מכל צורות החיים, מלבד הלשון בעצמה, והם נלחמים עתה על פיטיש, הם מעמידים עתה את כל הויתם היהודית על הלשון.  כך "נתחלפו היוצרות"! כי זה הכלל: כל אשר יחובר אל החיים, מובטח לו שיגדל גדול טבעי, בל יפסק.  אנו היינו מחוברים תמיד אל החיים, והם אין להם בחייהם אלא לשון.

לא הייתי נוגע עכשיו בענין זה, עתה בשעת הנעילה, אבל אני חושב כי יש לזה ערך מיוחד היסטורי, אשר כל הלשונות שהתנשאו לשלוט בחיי יום יום של היהודי – דוקא הן נעשות מופשטות ותלושות מחיי היהודים.  צורותיהם נמסות ונעלמות, ונשארות לשון תרגום בלי כל חיוניות.  להיפך – הלשון העברית הולכת ומתרקמת לתוך כל צורות החיים החדשים העבריים והיא נעשית לצורה אחת ועליונה על יתר תכונות החיים והויות החיים של העם היהודי.  הדבר הזה נותן לנו בטחון גמור בנצחון מכריע, ואין לנו להתירא מפני תחרותן של לשונות אחרות, מפני המשטמה הזאת המתנכלת לגזור כליה על התרבות העברית באותה הארץ, ששם היה, ואולי גם עכשיו ישנו, רוב מנינה של האומה.  ואנו יכולים לעבור בשחוק ובגיחוך גם על החוצפה הקטנה של נבובי לב וריקים אלה אשר העיזו להניף את ידם על האות העברית, שעליהם התריע הערב שטיינמן, האות העברית שכבשה את כל לשונות הדבור של העם העברי, שנכנסה למוח עצמותיהן של כל הלשונות המדוברות בעם, למן הז'רגון הגרמני ועד הז'רגון הטטרי והפרסי.  ספרים רבים נדפסו בכל הלשונות האלו, ספרים בעלי תוכן עברי ודוקא באותיות עבריות.  האותיות הללו, שיש להן שינים חזקות כל כך ללעוס ולעכל כל מיני לשונות מזרחיות ומערביות, אינן יראות מפני ההעזה של מופקרים ופריצים.

בועידה זו הכרזנו על התחלתם של מפעלים חדשים, ומאמינים אנו כי מתוך עקשנות נזכה להגשמתם.  ומי יודע אם לא הועידה הבאה תוכל להכריז על אחדים מהם בתור קיימים ועומדים.

העתון "כתובים" הכניס בלי ספק חיים רבים ותנועה גדולה בתוכנו.  הם שלחו חוטים למרחקים.  ואם ה"כתובים" נקנים עתה ע"י שלשת אלפים איש ונקראים ע"י מספר עוד יותר גדול, הרי אנו מאמינים, כי לשנה הבאה ירבו כהמה וכהמה.  ה"ספריה" תלך ותתפתח, הועד ישקוד על הרחבת הגבולים ועל הרחב בתוכן ובכוון.  ונדע כולנו כי לא שררה נתנה לנו כי אם עבדות.  יש לפנינו עבודה כבירה, ומן המפעלים החדשים העומדים להבנות – עיקר המרץ צריך להיות מוקדש לירחון, לבמה המרכזית, היא צריכה לשים קץ להשפעה הנפסדת של הבמות הקטנות ההולכות ומתרבות עתה בלי רעיון מרכזי אחד.

הצבור שלנו, הצבור הספרותי, מוכרח לתת רעיון מרכזי לכל חיינו הרוחנים כאן בא"י.  בלי הרעיון המרכזי הזה נרגיש הפקרות רוחנית בכל חיינו כאן.  הוא מוכרח לשים קץ לאותם הזרמים החולניים, לאותה הספרות של נכפים וחולי נופלים שהם מרעילים את האויר בא"י, משחיתים כל טעם טוב וכל הרגשה בריאה וחוש בריא.  בא"י צריך שתהיה הבמה העליונה, שמעליה ישמע הקול הראשון והרם, הקול המתריע כלפי אותם הקולות הצרודים שלפעמים נדמים לנו כקולות של שכורים.  הבמה הזאת צריכה להיות המחוקקת של הטעם הטוב ושל ההרגשה הבריאה.  אנו לא נעשה את האמנות ל"פטיש", לשם מופשט שאין איש יודע מה פרושו, כדוגמת "השכלה בת השמים" בשעתה, שכל נער היה מפרשה ומשתמש בה כרצונו.  אנו לא נעשה את האמנות לשעיר לעזאזל.  אנו דורשים הרגשה בריאה של צרכי הארץ, ואם נחיה חיים בריאים – תהיה גם האמנות בריאה.  עינינו צופיות ליום הזה, ואנו רוצים להחישו.  אם יהיה לכולנו רצון נאמן וחוש בריא, ימסר הבנין בידים נאמנות.

בנה יבנה גם בית הסופרים! הנה שמעתם על דבר ההתחלה הטובה, שאינה קטנה כלל לגבי הצבור הקטן שלנו.  ההתחלה הזאת נותנת תקוה כי הבית יכון אולי קודם מאשר פללנו.  הבית הזה יהיה לגורם חדש וחשוב לקרוב הלבבות וכנוס נפוצותינו.  ומי יודע אולי בשנה הבאה נזכה להועד בתוך הבית שלנו אשר יכיל את כל חברינו, איש לא יעדר. 

אנו קוראים לכל העומדים מן הצד: מהרו לבוא אלינו, לעזרנו בעבודתנו הקשה והאחראית, כי הגיעו ימים של אחריות כבדה וחלילה לנו להתחמק ממנה! אם לא נעשה מפעל גדול בימים הקרובים – והגיעו אז ימים קשים לא רק לנו כי אם לכל חברינו המצפים לנו מרחוק ומקרוב.  ברגע זה נשלח ברכותינו ומשאלותינו לכל חברינו באשר הם שם, מעבר לים באמריקה, ולאלה הכרותים מאתנו לא רק ע"י ימים, כי אם ע"י מחיצה של רשעות ואכזריות.  לחברינו ברוסיה אנו אומרים: חזקו ואמצו, עמדו על משמרתכם ואל תסוגו אחורנית! עזרוני מרחוק, כי עזרתכם לנו היא עזרתנו לכם – עזרת גומלין היא!

הרבינו בברכות כלפי אלה המאושרים הנמצאים פה וכלפי החברים מרחוק.  אבל ב"שמונה-עשרה" יש עוד ברכה אחת שהוסיפו חכמינו אחר כך, הלא היא ברכת המינים, זו הקללה הגדולה שעם ישראל משלש בכל יום כלפי המלשינים והזדים שהעיזו להניף את ידם המלוכלכת על קדשי האומה היותר נעלים, ואני חושב כי כלנו נצטרף לקללה הזאת; ע"י הקללה אולי נעורר את העם לשבור את המחיצה הזאת ולהמציא גאולה ופדות לאחינו המעונים היושבים סתומי פה ואסורי ידים לבלתי יכולת לנשום נשימה יהודית! ברגע זה נשלח דברנו ומשאלתנו לכל אחינו באשר הם שם, לבל יחשו ולבל יחרישו! ירימו נא את קול ההמון לקריאה גדולה אחת, להפגנה גדולה אחת כדי לפרוץ את חומת הכלא הזאת ויושם סוף-סוף קץ להתעללות שמתעללים בקדשיה של אומה שלמה!

מתוך משאלה ואמונה שהשנה הבאה תהיה שנה של עבודה פוריה, של התקרבות נפשית, של עבודה משותפת – אנו נועלים את הועידה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה