_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

תחית התרבות בארץ ישראל

חיים נחמן ביאליק

לתוכן הענינים

 

(מתוך הרצאה בקובנה, י"ט אלול תר"ץ)

דברי הפעם לא יהיו "הרצאה", עם טזיסים ועם מרכזים-ראשיים; רוצה אני רק לשוחח אתכם.  כך דרכי בארץ-ישראל ובכל מקום אחר שהוא: לשוחח על ענינים, שהם קרובים ללבנו.  עצם נושאי הפעם הוא: תחית התרבות בארץ-ישראל.  אני מדייק ואומר: ה"תרבות" בכללה, – השפה תהא נושא בפני עצמו, במקום אחר ובשעה אחרת.

וצריך אני להקדים: קשה לספר על החיים בארץ-ישראל.  כל אדם  מישראל צריך לראותם בעיניו כמות שהם.  כשעלה נומברג ז"ל לארץ ונתרשם הימנה רושם ראשון, אמר לי: כל ימי הייתי תוהה, מפני מה זה הקריאה המתמידה על החיים בארץ-ישראל אינה נותנת לי מעולם שום רושם חי? הא כיצד? עכשיו כשראיתי את הארץ נוכחתי בשני דברים: ראשית, עד כמה אין המספרים המצוים מוכשרים למסור את הדברים כהווייתם, את הנשמה של אותם החיים; ושנית, שאין כאן רק חוסר כשרון בלבד, אלא פשוט אי-אפשרות גמורה.  גם אני איני יכול לספר מאום.  קשה למסור רגשותיו של בן, כשהוא נפגש עם אמו, לאחרי הרבה שנים של פרידה.  המלים נעשות אז נבובות ושדופות יותר מדי.

ולפיכך ננסה להתוות את הקווים העיקריים של החיים התרבותיים העברים בארץ-ישראל על ידי הצגת שאלה יסודית זו: מהו הדבר המבדיל בין התרבות העברית שבארץ-ישראל ובין זו שבחוץ-לארץ? מפני שרק על ידי קביעת הבדל זה אפשר יהיה לנו להשיג טעמו המיוחד של כל מה שהולך ונוצר כיום בארץ-ישראל.

וצריך אני להקדים שוב: קודם כל אנו צריכים לקבוע עצמו של המושג "תרבות", כיצד אנו תופסים אותו בחוץ-לארץ והאיך הוא נתפס בארץ, הואיל ובעצמה של תפיסה זו מונח כבר ההבדל כולו.

יש מספר גדול של מושגים מופשטים, המקבלים במשך הזמנים והדורות, תחת השפעתם של שנוים שונים, תוכן חדש לגמרי.  הרבה מושגים ישנם בעולם, שנשארה מהם רק קליפתם החיצונית בלבד, מבלי שיור כל שהוא של תכנם הקודם.    למשל: המושג "תורה".  מה ראתה האומה במושג זה בדורות הקדמונים וכיצד נתפתח המושג הזה בתקופות המאוחרות? יודעים אנו, כי בראשונה היתה ה"תורה" מושג אוניברסלי, כמעט קוסמי.  בספרי "איוב" ו"משלי" – ה"תורה" וה"חכמה" היינו הך, דבר אחד ממש.  עד כדי כך נתרחב מושג ה"תורה".  בתקופת התלמוד נתעמק מושג זה עוד יותר והגיע לידי רמה יוצאת מן הכלל.  די להזכיר דברי האגדה: "התורה קדמה לבריאת העולם" כלומר: התורה היתה האידיאה של עצם בריאת העולם.  "הקדוש ברוך הוא נסתכל בתורה וברא את העולם", לאמר: התורה היתה "יש" העליון של העולם, מקביל לה"יש" החמרי.  ובכן, איפוא, שני "יש" בעולם: הטבע והתורה. 

בתקופות המאוחרות, בימי הגלות והגיטו, מושג ה"תורה" כבר נתיבש ונצטמק.  הוא נצטמצם רק "בד' אמות של ההלכה" בלבד.  האגדה אומרת: "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד' אמות של הלכה".  מכאן אתה אומר: כשהאדם נעשה תלוש מן הקרקע הכל נעשה אצלו יבש וקרוש.  עם, כשהוא נעשה נודד על פני כרכים זרות, הריהו מצטייד, דוגמת אותו חייל, בשעה שהוא יוצא אל המערכה, רק בפרוסת פת חריבה בלבד...

וכך הדין בנוגע למושג "תרבות".  בימינו כשיהודי מתחיל חושב על ה"תרבות", מיד הריהו מצמצם את חוגה ואפקה.  בעולם הגדול משמשת ה"תרבות" מושג להיקף רחב וכולל מאד.  הכל נכנס ל"תרבות"; הכל – לרבות את החומר, ומה-גם הרוח.  שם– אם אין חומר אין רוח ואם אין רוח אין חומר.  אותה שעה, שהאדם מתחיל מתוך הכרה לשפר, לתקן את חייו, – הרי זה כבר בגדר "תרבות".  כל חציבת מעדר וכל חטיבת גרזן – זוהי "תרבות".  תקון כף לאכילה ותפירת נעלים – "תרבות" הם.  וכל-שכן דרכי חיים, מנהגים ונמוסים, הללו בוודאי שהם "תרבות".  רק המשכיל היהודי מצמצם תיכף את המושג "תרבות" ומעמידו רק על "ד' האמות של ההלכה" – ותהא זו הלכה דתית, הלכה ציונית או הלכה מרכסיסטית.  סוף סוף אינה אלא "הלכה" בלבד.  יהודי בן-הגלות בעל-כרחו מצמצם מושג זה, הואיל וכל ה"מרחבים" של תרבות-הסביבה אינם משלו.  הם הוקמו ונבנו על ידי אחרים.  היהודי הוא רק הנהנה, אבל לא היוצר.  איננו כאן בעל-בית, רק משרת בלבד.  הכלכלה לא שלו היא, הממלכתיות – לא שלו, השפה, הספרות, הכל והכל – לא שלו.  הוא משתתף בכל אלו רק בתור מסתגל בלבד.  בתשעים וחמשה אחוזים הריהו שותף לתרבות זרה; ולפיכך הריהו גורס ורואה ב"תרבות עברית" רק ענינים יהודים ספיציפיים בלבד.  ה"תרבות העברית" בשבילו ענינה רק – למודי היהדות ולא יותר.

לפיכך אותו חדוש, שחדשה ארץ-ישראל במקצוע זה, אין לו באמת שם אחר, אלא "מהפכה".  אותה שעה, שהיהודי עולה ל ארץ-ישראל, מיד נעשה אצלו המושג "תרבות" רחב ומקיף עד אין שעור.  אותה שעה מקבל אצלו המושג הזה אותו תוכן, שיש לו אצל כל העמים הנורמלים האחרים: כלכלה, חקלאות, תעשיה, מסחר, מלאכה, צורת חיי יום-יום, הכל נעשה אז "תרבות עברית".  כל מה שהוא אנושי איננו זר לו שוב.  תרבות סתם – אפילו מבלי הוספת הכנוי "עברית" – הריהי בארץ-ישראל מאליה עברית, ממילא.  קרן זו, שהכניסה לנו ארץ ישראל, פירותיה עומדים לדורי דורות.  זוהי הרחבת האפקים, מגלת השחרור.  אין שום יהודי צריך שוב לזכות את יהדותו בזה, שיהא לפרקים עוסק בענינים יהודים מיוחדים.  יעסוק לו איש ואיש במה שלבו חפץ, כל אחד לפי כשרונותיו ולפי טעמו.  מעכשיו כל מה שיהודי עושה – הריהו מעשיר ע"י כך את התרבות העברית ממילא. 

המחיצה, אשר העמדה אצלינו בין התרבות החמרית והרוחנית, יש לה אולי מקום בגלות; שהרי החיים החמרים כרוכים בקרקע, והקרקע פה אינה שלנו.  יש מאמר החכם: "כל עם יש לו שמים מעל לראשו בה במדה, שיש לו אדמה מתחת לרגליו".  בארץ ישראל כבר חדלו לחטט במיני פרובלימות כאלו.  חיים יהודיים וחיים אנושיים נצטרפו ונדבקו יחד והיו שם לדבר אחד.  גבנו נתישר ונזדקף שם.  הגענו שם לידי חירות פנימית.  הקץ לשפלות הרוח, הקץ לדכאון! ואת הרגש הזה אי אפשר למסור במלים.  רק מי שהוא גופו משתתף בחיים המחודשים הללו יכול לחוש אותם ולהרגישם.  משל למה הדבר דומה? לטעם שבנאכל! כלום אפשר הדבר להסביר על ידי מלים טיבו של טעם זה? הוא בא רק מתוך אכילה גופה ולא מתוך דבורים.  וכך הדין בנוגע לטעם שירה.  אי אפשר לעמוד על טעמו של משורר זה או אחר מתוך דברי בקורת עליו.  צריכים לקרוא אותו, להתחדר ברוחו, להתכנס בנפשו.  פשוט "לאכול" אותו, כדי שיעמדו עליו.   "אכול את המגלה הזאת!" נאמר בנביא, צריכים לאכול אותה, להבליעה בדם ובבשר, ורק אז אפשר להבין אותה ולהרגישה. 

מומנט שני, המבדיל את התרבות העברית שבארץ מזו שבגולה, הוא: יצירתה של תרבות זו..  ודאי, שגם היהודים שבגולה יוצרי תרבות הם.  ויש שהיא לפעמים גם מרובה באופן יחסי מזו של ארץ-ישראל.  וחלקם של היהודים בתרבות העולמית בוודאי שהוא גדול מאד.  אבל איזה פרדוכס משונה, איזו טרגיקה משונה יש בהשתתפותם זו של היהודים ביצירת התרבות העולמית! האומה העברית מופיעה כאן כפרוליטרי, כפועל זר בבית-חרושת.  מה הוא עובד בהון של אחרים ובכלים של אחרים, אף זו כך.  והרווח נזקף על כן תמיד רק על חשבונו של בעל-הבית.  וכשם שבעל-הבית, שהוא הנהנה בעיקר, מביט על הפועל העמלן שלו כעל פרזיט, כך העולם הגדול, הנהנה מיגיעתה של האומה העברית, מביט עליה כעל עלוקה תרבותית.  משונה הוא הדבר הזה, אבל כך הוא; כזו היא המציאות המרה.  ולא עוד, אלא שהדבר הוא גם מובן, פשוט, ואחרת אי אפשר להיות.  הפבריקה היא של אחר, הטריטוריה והמדינה של אחרים, – ומה זכות יש ליהודים בהם? הרי היהודי אינו בא לעולם בשעת בנין-בראשית של המדינה.  הוא, הנודד, קפץ ובא לתוך מדינה זו, או אל עולם זר זה, כשהם כבר עמדו באמצע בניינם.  היהודי נכנס איפוא לבית זר.  הבריאה שמבראשית, הנסיונות הגנוזים, השגיאות שנעשו והכשלונות, יסורי היצירה – כל אלה אינם שלו.  הוא בא תמיד אל המוכן. ולפיכך אינו מקבל זכות בעלות, אפילו על ידי מפעלים גאוניים.  עם שהוא בונה בעצמו בית-ספר עממי נמוך, מן המסד עד הטפחות, בונה בעצמו – במו ידיו הוא ובשפתו הוא – עם זה הוא יוצר תרבות.  אבל עם, שבניו גומרים תמיד בתי-ספר של זרים, הריהו רק נהנה מן התרבות ולא יוצרה.  עם, שהנאתו מרובה מיצירתו, בעל-כרחו שהוא מופיע בפני העולם הגדול, כ"פרזיט-תרבותי".  הוא יכול אמנם לקנות לו זכות אזרח, אבל רק במחיר כפירתו בשייכותו לעמו.  איינשטיין הריהו בעיני העולם הגדול רק "מלומד אשכנזי".  ובשעה שינסה איינשטיין ליחס את מדעיותו ליהדות, אז מיד יאמרו לו: זהו שקר! את התרבות שלך הרי רכשת מהתרבות הגרמנית!

ארץ-ישראל נתנה לנו לראשונה טעם יצירת תרבות מתחלת שרשה וטעם חבלי יצירה.  שהרי בחבלי יצירה אלו יש ויש טעם, שאין לנו בגולה שום תפיסת-השגה בו.  לא בכדי באנו בארץ ישראל לתוך מדבר.  ותהא ההשגחה ברוכה על כך, שלא הכניסה אותנו לתוך ארץ בנויה! כי אלמלי כך, היינו שוב מתגלגלים לתוך גלות.  כי רק על ידי יסורי בראשית הבריאה, האומה קונה לה את ארצה ואת זכותה ואת זכותה עליה. 

תחת השפעתם של כל הרגשות הללו מקבלת הפסיכיקה היהודית פנים אחרות לגמרי.  משתנים לגמרי החושים.  מתחילים לתפוס את העולם באופן אחר לגמרי.  אבל שוב אותו דבר: דברים שבטעם כאלה צריכים בני האדם לטעום אותם בעצמם...

ועכשיו על דבר חדוש החיים בארץ ישראל.  פשוטם של דברים אלו הריהו לא זה, שהיהודים מזניחים באופן מיכני צורות-חיים נושנות, אלא זה, שההתחדשות באה והולכת בהדרגה, מבפנים, על ידי שנוי עיקרי בתפיסת החיים.  אבל לאורה של הרגשה זו מקבלים טעם חדש גם אותם הכלים ואותן צורות-החיים הישנות, שהבאנו אתנו מחוץ-לארץ.  צורות החיים החדשות שבארץ ישראל תהיינה בלי ספק המשכו של העבר, בשגם גם "מהפכה" הרי היא, בעצמו של דבר, רק המשך מן העבר, חוטר מן השרשים הקודמים.

בחיינו היהודים הרגשנו שניות תמידית.  ושניות זו ישנה כמעט בכל חוקי התורה.  כל חגי ישראל יש להם טעמם הטבעי משלהם (חג האסיף, חג הבכורים, ואילך), אבל באותה שעה נשתזר בהם גם ה"זכר ליציאת מצרים".  פסח, סוכות, שבועות, שורה שלמה של מצוות אחרות – על פני כולן מרחף ה"וזכרת, כי יצאת ממצרים".  ברי, כי מומנט זה של יציאת מצרים היה נקודת-הפוך כבירה, שעה של זעזועים היסטוריים גדולים, גאולה של עם! באותה שעה נתגלה רעיון חדש אמיץ מאד, שהתפרץ לתוך ההיסטוריה העברית, ורעיון זה בקש לו כלים, דרש התגלמות לעצמו.  פעמים שהרעיון החדש מתכנס לתוך הכלים הישנים צד בצד עם הרעיון הישן; פעמים שהוא דוחה החוצה את הרעיון הישן; ופעמים שהוא בורא לעצמו כלים חדשים.  וכל מה שהאידיאה היא יותר גדולה וכבירה מבפנים, יותר ויותר היא זקוקה לבטוי שבכלים.  בשעה שהתחילו ה"מתקנים" למעט את מספר המצוות – הרי זה היה רק סימן דלות להם; ראיה, שהאידיאה שלהם אינה צריכה יותר לכלים מרובים.  העשיר הרי הוא חס על הכל – אפילו על כלים ישנים, אפילו על חביות ישנות.  רק זה שהתיאש כבר מן העושר – הלז מוכר את הכלים הישנים, ופעמים גם בעד נזיד עדשים.  אומה השומרת על כליה יש לה התקוה, כי בוא תבוא לה שעת גאולה, כי שוב תתעשר ותרום.  "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות."  אמת, כלים זקוקים מזמן לזמן לתקון, למרוק, לטיהור; אבל לשבר כלים – שום אומה בריאה שבעולם אינה עושה כך.  כל עם, שיש לו התחלה של תוכן חדש, הריהו שומר על כליו הישנים.

התרבות בארץ ישראל משתמשת בכל כלינו הישנים, שהם עדיין שלמים ומוכשרים להכיל את הנוזל היקר.  אבל אנו הולכים ויוצרים גם כלים חדשים.  יען כי רעיון התחיה, שהתפרץ כסופה לתוך חיינו ונשא על כנפיו לארץ ישראל צעירים, ההולכים ובונים כסדר, בגופם ובנשמתם, את החיים היום-יומים, חיי החולין, ועובדים מחצות הלילה ועד הלילה, – זוהי אידיאה הדורשת הרבה, הרבה כלים וצבעים חדשים.  רעיון התחיה צריך למלא בחיינו אותו תפקיד, שמלאה לפנים "יציאת מצרים".

אני מאמין, שגם תרי"ג המצוות שלנו יקבלו את צבעה של התחיה שלנו.  אין אנו רק ממשיכים בלבד, כי אם גם מחיים.  כאליהו בשעתו, כן גם הגופות הטהורים של הצעירים שלנו מחיים בנגיעתם הרבה דברים, שחשבנום כבר כמתים.  מי שיש לו עין לראות ואוזן לשמוע, הוא רואה ושומע את התחיה הפנימית הזו.  ומי לא יראה את הנפלאות הגדולות המתהווים, למשל, בתחייתה וחדושה של השפה העברית? חלקים שלמים של השפה, שאנחנו חשבנום לשתוקים זה כבר, החוש בעד "המשקל" של השמות, למשל, – הרי הם הולכים ושבים לתחיה לעינינו, מתחדשים ועושים ציץ, פרחים ופירות.  ולא משום שזוהי רק קפריסה סתם של אילו חטטנים-בלשנים, אלא משום שזוהי הרגשה אינטואיטיבית חזקה ופורה.  כאילו מן השמים זיכונו שוב באינסטינקט הלשוני שלנו, דוגמת ילד טבעי.  מאות "משקלים", שבו וניצבו לפנינו חיים, אחרי שנואשנו מהם כבר, ופנות-תרבות שבות לתחיה כהנה וכהנה – הרי אנו רואים ופוגשים על כל צעד ושעל. 

הגופות הכשרים של צעירינו נותנים חיים לכל דבר, שהם נוגעים בו.  מי שמקריב חייו לארץ – הוא מחייה אותה.  כל מי שעובד בארץ-ישראל – הרי הוא בורא חיים יהודים, תרבות עברית, ואין בזה שום טעם לפגם של מלאכותיות.  כשעובדים בארץ-ישראל שוכחים לפרקים שציונים אנו, כשם שאדם, הבקי היטב בשפה, שוכח לפעמים את תורת דקדוקה.  אבר בריא אין מרגישים בו. 

מאמינים אנו, שיום יבוא והגבולים בין התרבויות השונות יהיו אחרים משל עכשיו.  ולא עוד, אלא שהתרבויות השונות תתלכדנה יחד להיות קולטורה אנושית אחת גדולה.  אבל אין זאת אומרת, שהתרבויות הלאומיות תבטלנה אז ותעבורנה מן העולם.  אדרבה, התרבות האנושית העתידה לא תצלצל כ"סולו", אלא כ"סימפוניה" של הרבה צלילים והרבה צבעים.  ורק הישוב העברי הקטן שבארץ-ישראל הוא שיציל את הצבע היהודי שבסימפוניה העולמית הזו, זה הצבע היהודי, שיהיה עברי ואנושי כאחד.  ולא כזר, המתפרץ לתוך מקהלה זרה, בוא יבוא העם העברי לתוך מקהלה זו, אלא כבן-בית, וכאחד מן הכלל שפוך ישפוך את צליליו אל הקולקטיב של המקהלה העולמית הזו.

ואל יהא קבוץ עברי זה שבארץ-ישראל קל בעינינו! גם בימי הבית הראשון לא היה הקבוץ העברי שבארץ ישראל גדול ביותר, ובפוליטיקה העולמית של אותם הימים לא היה לו יד ושם.  הוא רק נתלבט בין רגליהם של איתני עולם: אשור, בבל ומצרים.  ובכל זאת איזה אוצר בלום נתן הקבוץ הקטן והדל הזה לכל הדורות והתקופות, לכל העולם כולו! אוצר, שהיה אבן הפנה לכל התרבות העולמית.  ודורות על דורות הלך האוצר הזה הלוך וגדול, עד אשר הגיע לאחרונה לדורנו אנו בצורה כל כך ענקית וכבירה, והרי הוא כמצבת-איתני-ונפילי בעיני כל האנושות כולה.

בימי הבית השני היה הקבוץ העברי בארץ בבחינה הפוליטית עוד יותר עני ודל.  ודוקא מהקבוץ הזה יצא אותו בן-הנגר, שהביא לעולם הגדול פרורים מעל השולחן היהודי ושבר והרס על יד כך את כל עולם האלילים.  הכוכב אשר דרך מיעקב מזל מיוחד יש לו, כשם שיש מזל מיוחד לארץ קטנה זו, ששמה ארץ-ישראל: כל מה שהכוכב הוא יותר רחוק ממנו, אורו הולך ומזהיר יותר, – ממש ההיפך מטבעם של כל יתר הכוכבים...

וכל זה הוא הנותן לנו את הכוח והעוז בארץ ישראל לעשות יום יום, מן הבוקר ועד הערב, את כל אותם המעשים, שראשיתם אמנם, לכאורה, מצער, אבל שבטוחים אנו בהם, כי שגא ישגאו מאד באחרית הימים!

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 


דף זה הוא חלק מפרויקט בן-יהודה, שמתקיים הודות לסיוע של מתנדבים.