_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הציונים הכלליים ועבודת התרבות

חיים נחמן ביאליק

לתוכן הענינים

 

(בקלוב הציונים הכלליים, תשרי תרצ"ג)

רבותי! עד הרגע האחרון לא ידעתי מה הוא תפקידו ומטרתו של הכינוס הקטן הזה, שהוזמנתי לשוחח אתו.  לא פללתי, כי יעמדו כאן על הפרק דברים קונקרטיים.  ברגע האחרון נודע לי, שאין כאן קהל סתם אלא באי-כח של חבורות מסוימות ועסקנים תרבותיים המוזמנים להתגייס לשם עבודה תרבותית בתוך הקהל ברוח הציונות הכללית, ותפקידו של הכינוס לקבוע את צורת העבודה ודרכיה.  אנכי כיונתי את רעיונותי במסלול אחר קצת, מתוך הנחה, שעלי להשמיע את דברי לפני קהל סתם של הציונים הכלליים.  בפניהם אמרתי להביע מקצת מהרהורי לבי על נקודות אחדות בפנת העבודה התרבותית.  כונתי היתה בעיקר להראות על ה"פגימות" הגדולות שפגמה הציונות הכללית בספירה זו, כדי להביא אותה לידי הרהורי תשובה.  אפשר שבכינוס זה, שהוא "מעשי" בעיקרו, הדברים הם שלא במקומם, אבל סבור אני שאינם בכל זאת מ"חוץ לזמנם" – לפי שזמנם כל "יום".

הרשוני בהתחלת דברי להעיר על ענין מוזר קצת לדעתי.  מיום בואי לארץ, זה כעשר שנים, זאת לי הפעם הראשונה להמצאי בקלוב הציונים הכלליים בתור מרצה ומשמיע דברים בצבור.  עשר שנים עברו, ולא נמצאה לי הזדמנות עד עכשיו להפגש עם הציונים הכלליים לשם שיחה משותפת בשאלות התרבות.  ולא מפני שאין שיתוף ענינים או שיתוף לשון בינינו – יודעים אתם, שאני קרוב יותר אל הציונים הכלליים – אלא מפני העדר התענינות ושתוף הלשון במחנה הציונים הכלליים לגבי הפרובלימות התרבותיות שלנו.  יש לי לפעמים רושם שהיצר התרבותי, ועמו גם יצר היצירה בכלל, פסק מן הציונים הכלליים לגמרי.  הציונים הכלליים בזמננו הם כחזן בלי עמוד, ומה שרע מזה,  גם בלי קול.  אבני הריחיים שלהם, מאין גרעינים, הן סובבות לבטלה ושוחקות את עצמן.   עתה, כנראה, נמאסה עליהם הבטלה והם אומרים להתנער קצת ולגשת לעבודה תרבותית.  הלואי שיצליחו במאמציהם ויחדשו ימיהם כקדם.

הרי היו ימים, שכמעט כל מה שנעשה בישראל בפנת התחיה הלאומית, וביחוד במקצוע התרבות – ע"י הציונים הכלליים נעשה.  ידם היתה בכל: הספרות היתה ציונית כללית, החנוך היה ציוני כללי, התעמולה היתה ציונית כללית, בנין הארץ היה גם-כן ציוני כללי, אוסף כספים – ציוני כללי, כל מה שנעשה בפנה זו היה שלהם. כל יוצרי הספרות העברית הגדולים, שמפיהם אנו חיים, וכל ראשי העסקנים והמנהיגים הציונים, כולם נחשבו על ה"כלליים".  ומה מכאיב הדבר, כי דוקא ה"כלליים" נשארו פתאום, ביום אחד, בלי עבודה, והם מחזרים אחריה על הפתחים.

אין אני רוצה עכשיו להכנס לעובי הענין מדוע היה כדבר הזה, אולי יש לבקש את הסבה דוקא ב"כלליותה" של ציונותם, כלליות שהיתה יפה בשעתה, אבל עכשיו, כמדומה, שעבר זמנה.  ציוניות זו יותר משהיתה כללית, היתה "סתמית".  בשעה שעוברים לידי מעשה והגשמה, מוכרח לבוא פירוש, שהוא ההיפך מסתם, והפירוט, שהוא ההיפך מכללי.  אמנם השם "כלליות" צף למעלה אחרי התפצלות; לאחר שנוצרו אגפים ומפלגות צף גם ה"כללי".  קצת הענין מוקשה.  מאחר שהתחילו ימי פירוש ופירוט, אז בכלל אין מקום לכלליות.  אם אדם כבר מפרש מה הוא, מגדיר את עצמו, הוא חדל להיות כללי.  אבל על כל פנים השם כללי בעצמו גורם להרבה הכלליות.  בתקופה הטובה ביותה היתה באה מעין הרגשה, שהציוניות עדיין היא בתקופה שלפני ההגשמה, כלומר היא אמנם חובה לאומית, אבל לא חובה של כל אחד ואחד.  הציוניות היתה איזה דבר סתם בשביל איזה איש, אבל לא בשביל עצמי.  אנו יודעים, רבותי, אפילו הטובים שבנו, חוץ מיחידים המוסריים ביותר, הפעילים ביותר, לא חיו בשביל עצמם, לא הכניסו את הפרט של עצמם, הם הכניסו פרטים סמויים מן העין, את הכלל, אבל לא את עצמם.  אפילו אצל כמה מטובי "הציונים הכללים" לא הגיעה ההכרה עד כדי כך, כי הישיבה וההעברה לא"י, הכניסה לא"י היא היא הדרך היותר טובה והיותר אמתית.  לא ההכרה העיונית של האידיאל, שהוא מגיע לידי מדרגה של חובת-גברא, אלא הצירופים השונים, סיטואציות פוליטיות, מהפכות כלליות, מלחמת-העולם, הבולשביזם הם שנתנו את הדחיפה העיקרית לעקור את עצמם מן הגלות ולבוא לכאן.  אבל עצם ההכרה של הציונות לא היתה קיימת, החובה של בנין א"י לא היתה קיימת בפועל ממש, – למדרגה כזו הציוניות הכללית לא הגיעה לעולם, חוץ מפרטים בודדים יחידים, שדוקא הם היו לא מראשי העסקנים, אלא סתם יהודים, שהצטרפו גם להם הצרופים השונים, שדחפו אותם לא"י.  לידי דרגת חום כזו, אני אומר, לידי דרגת חברה כזו הציוניות הכללית בצורתה הקדמונית לא הגיעה לעולם.  אין זה ממעט את נאמנותה, את מסירותה, את פעולתה, להיפך, – אולי זה עוד מוסיף משהו, מפני שאם אדם עושה משהו, מקריב זמן וכסף בשביל דבר סתם או בשביל אחרים, זו גם–כן מדרגה גבוהה.  בכל אופן זהו חזיון פנימי, אורגני, אולי הוא יכול לבאר הרבה חזיונות.

אולם בכל זאת, למרות כל זה, בתקופה הראשונה היה בכל מה שנוצר בתחום התחיה הלאומית חותם ציוני כללי.  אין אני רוצה למנות כרוכל את כל התכונות הללו.  הגרעינים הראשונים – בי"ס תיכוני לבנים, לבנות, סמינריון, ספרות ארצ-ישראלית, ובחו"ל "אחיאסף", תושיה", – בכלל כל מסכת היצירה, שהיתה בגלות, כולה היתה חתומה בחותם ציוני כללי.  אבל מאחר שלא הגיעה ההתפצלות ממילא היה אוביקט וחומר להטבעת חותמה.  אז לא היה עוד צורך מיוחד גם לגבש, להקציע שדות מיוחדים, לקרוא אותם בשם – מאחר שכל השדות כולם היו פתוחים בשבילם.  אם להשתמש כבר בטרמינולוגיה שהשתמשו בה כבר, הייתי אומר, כי תקופה זו, אף על פי שלא היתה תקופה של הלכה, מפני שתקופה של הלכה אני קורא חובת-גברא; הלכה בשביל אחרים – זוהי אגדה, זהו רצון טוב, זהו רעיון כללי, כמו, למשל, רעיונות הנביאים, שלא הגיעו עוד לגיבוש.  היו, למרות התקופה המוסרית, דרישה אמתית, אבל מאחר שלא נתגבשו עוד בצורה של הלכה, רק בתורה ובספרי הלכה, באו האידאות לידי פרוד, באו לידי התפצלות ולידי גבוש קונקרטי, קונקרטיזם של אגדה בצורה של הלכה, אז הם עדיין בגבול של אגדה.  כל רעיונות הנביאים, עם כל גבהם המוסרי, עם כל הכוח הכביר שלהם והדרישה הנמרצת שלהם, בעוד שלא נתגבשו בצורה של חובת יום יום, הם עדיין בתחום האגדה, בתקופת-האגדה, מפני שאגדה כוללת גם הפרינציפ וגם היסודות, שאח"כ בחיים הם צריכים להתפצל ולהסתגל לחיי יום-יום.

ואני אומר, שגם תקופה זו בבחינת ידועה, תקופת הציונים הכלליים עד תקופת בלפור, היא היתה עוד בבחינת פרסום הפרינציפ.  הרמת קול, דרישה נמרצת, תביעה כלפי העם, תביעה כלפי הכלל כולו, דרישה כללית לשם העתיד, ולפיכך לא היינו חסרים אז עבודה וידענו את התחומים שלנו, הכרנו אותם וחלל עולמנו היה מלא ענין.  מה שאין כן עם כניסת התקופה החדשה.  אתם יודעים, שבימי זכריה ומלאכי פסקה הנבואה והתחילה ההלכה.  כבר חגי מתחיל בשאלות ותשובות של הלכה.  זהו המעבר של הנבואה אל ההלכה.  זה היה כאילו יום קטנות – פסקה הנבואה הגדולה, ההתרוממות, ההתלהבות הגדולה הנמרצת, והתחילו דברים ממשיים.  רבותי! הרי זהו גורלה של כל אידיאה, היא מוכרחת לעבור את התקופות הללו – מתקופת השירה אל תקופת ההלכה ומעשי יום יום וכו'.

והנה, ממרומי הציונות הכללית הזאת, כשנפלו לבירא עמיקתא של הלכה משעממת זו, נשארו לזמן-מה תועים קצת מבלי לדעת מה לעשות.  שם היה לנו מרווח מאד, שם היינו בתחום הדרישה והתביעה, אבל כשהגיע לידי מעשה – בא דור אחר והדור הזה יודע את מלאכת ההלכה יותר טוב מאשר אנחנו הסופרים.  הנני משתמש רק במלים עתיקות, אבל אני מתכוון גם כלפי הדיפרנציאציה הצבורית שלנו כאן בארץ  הנה מתחילה באו פועלים, חלוצים, אחרי החלוציות.  אף על פי שבלי ספק גם האנשים הקודמים להם היו חלוצים, אבל אני אומר, הצביון הכללי, הטנדציה הכללית – צריכים אנו להודות, שהחלוצים בתור תנועה, הם הם שהכניסו לתוך העם ההכרה, שהציוני הוא לא הדורש והתובע, אלא קודם-כל והעיקר, החלק החשוב הוא לבוא כאן לא"י ולהתישב.  ללכת לא"י זוהי חובת גברא, חובת יום יום.  והנה הדרישה הזו בתור חובת גברא, חובת יום יום, אני חושב, עד היום לא מצאה את בטויה הנכון בציונות הכללית.  וצריכים אתם לדעת גם זה, כי אם מעבירים את המרכז למקום זה, הרי זה נעשה לדבר מרכזי ביותר, והוא מתחיל לפרנס את כל ההיקף וממילא הולכים ונוצרים מסביב למרכז הזה גם כלי-המעשה עם המוסדות, שהם משמשים צנורות לרעיון מרכזי זה, ועל ידי כך גם החנוך מסתגל לרעיון זה, גם החיים הצבוריים, גם ארגון הצבור, גם הספרות – הכל הולך ומשתנה תחת השפעת הרעיון המרכזי, ונוצרת אוירה מיוחדת, אוירה המתאימה אל הצרכים, צרכי הרגע החדש, והיא משמשת כבר כח מושך, כמו כל מרכז חזק בעל חומר חזק, בעל כובד ומשקל, הוא מושך אליו את הגופים קלי-המשקל.

ומאחר שהציונות הכללית לא ידעה איך לחדש את בנינה ולסדר אותו בהתאם אל צרכי הדרישה של השעה, היא נשארה כמעט ריקה, בלי תוכן, וממילא גם קלת-משקל, והכריעו אלה שהיו יותר מלאים תוכן, יותר כבדי-משקל, ועד היום הזה עדיין כף המאזנים של הציונות הכללית תלויה למעלה.  השאלה היא – אם באמת עבר זמנה, אם באמת אין לה מה לעשות, אם באמת היא צריכה לגזור על עצמה כליה, – אני אינני חושב כך – להיפך, אני חושב, שדוקא עכשיו הגיע זמנה.  יש כאן רק טעות וגם רפיון-ידים וחולשה, רגע של ליאות, שהגיע אחרי שנים של עבודה של יצירה.  ואם הציונות הכללית תתנער קצת מ"כלליות" שלה ותתעמק, אז תמצא עבודה למכביר, ודוקא עבודה יקרה וחשובה מאד, שהיא צריכה להיות – אולי – עומדת בראש כל מה שנעשה בבנין הארץ.

אני רוצה כאן להראות על עוד מומנטים אחדים באופן קונקרטי, כדי להסביר לעצמי ולכם את מחשבתי בענין זה.  אם אנו מגיעים לידי פעולות ולידי מעשים וחובות, הרי צריכים אנו לקרוא בשם את המעשים ולציין את התחומים ואת השדות שבהם אנו צריכים לעבוד.  אם כן טוב מאד לקרוא בשמם ענינים קונקרטיים.  נקח, למשל, את עניני התרבות – דברים הקרובים יותר לרוחי, ובהם אתחיל.  נאמר, למשל, הספרות והחנוך: שני המקצועות הללו, ביחס לאלה שאינם ציונים כלליים במובן החדש, במובן הלאומי, אלא שיש להם שם לואי בתור יחידים, בתור פרטים חוץ מהציונות.  נקח מן הימין, נתחיל מן המזרחי.  המזרחי יש לו אוביקט של עבודה, הוא יודע את דרכו, הוא יודע את שדה עבודתו, ברור לו מאד האוביקט.  למשל בספרות, אם נקח מבראשית ברא עד היום הזה.  כמובן, כל הספרות הוא מוצא, אבל יש לו אוביקט כביר – כל צורות בתי-הספר שנוצרו על ידי היהדות העתיקה, שם יש גונים שונים, כמובן.  יש כאלה שמתקרבים קצת אל ההשכלה, מן הטיפוס של המזרחי, של יעבץ ושל פינס, טיפוס המזרחי המודרני וכו'.  אבל על כל פנים האוביקט בספרות, האוביקט של הפעולה והעבודה ברור להם, ידוע להם, ניכר להם.  הם יודעים גם את המוסדות החנוכיים, שהם צריכים להתמלא, למלא את המורים שעליהם להוריש את הירושה הזאת לבניהם – והדרך ברורה וסלולה לפניהם.

תשאלו את הציונים הכלליים, מהו האוביקט שלהם, נאמר, בספרות במובן ההיסטורי והלאומי הגדול.  הרי אי-אפשר להעמיד את הציונים הכלליים על מספר קטן של יצירות חדשות בני מאה שנים.  נאמר שזהו שדה פעולתם.  בלי ספק הציונות הכללית היא השקפת עולם היסטורית לאומית, והיא צריכה למלא את כל המלאי של ההיסטוריה, היא צריכה לכלול את כל החומר הספרותי של כל הזמנים, והיחס הזה צריך לבוא לידי בטוי בצורה קונקרטית, והיא צריכה לבחור לה מתוך החיים את כל היצירה, או את כל היוצרים, או את כל העובדים והפועלים, העובדים מתוך המלאי ההיסטורי שלנו בכיוון ידוע.  הרי השקפת עולם צריכה שתהיה בתוכה, ביסודה גם איזו השקפה עולמית כללית, השקפה פילוסופית כללית.  הציונות הכללית אם יש לה תביעה לעשות, אם היא רוצה לכפות את דעתה על היהדות, היא צריכה לבסס גם אותה על יסוד עולמי נצחי.

אם כן, הרי יש יצירה בישראל בלי ספק, הרי הולכת ונעשית יצירה זו בכיוון זה שאנו רוצים בו.  ואני שואל: האם הציונות הכללית יכולה לאסוף את כל זה, לסדר ולארגן את כל זה, כדי להתקשר עם אלה הכוחות ברוחה ובכיוונה, כדי להטביע את חותמה על זה, כדי לסייע לפרוצס ולאחד אותו עם רעיון התחיה של בנין הארץ בארץ-ישראל? אני רוצה לשאול אתכם: איפה הכחות היוצרים, הן ביחידות והן בציבור, שהציונים הכלליים יהיו רשאים להגיד שהכחות הללו עובדים בקונטקט, בקשר פנימי עם הציונים הכלליים.  תמהני אם יש עכשיו בעולם אחד או שנים מן היוצרים, שהוא מרגיש קשר נצחי או פנימי, אפילו לבבי ונפשי עם הציונות הכללית.  מתוך הספסירה של הציונות הכללית כל הכוחות היוצרים, הן במדע, והן בספרות, והן בכל מה שאתם רוצים.  לכל הפחות בספרות אין דבר, שיכולים להראות עליו, שהוא הולך ונעשה בכוחה של הציונות הכללית.  אין אפילו עתון שאפשר לומר עליו שהוא קיים וממשיך את קיומו בזכות הציונות הכללית.  להיפך, כל מה שיש בה, כל מה שנוגע לציונים הכלליים הוא בבחינת מת.  על פי רוב אלה אפילו שחושבים את עצמם לציונים כלליים חיים הם חיים מלאכותיים על יד זריקות כל פעם.   תקחו אפילו את העתון הרשמי, את "העולם", שהוא בכל סוף שנה עומד גם-כן ביציאת הנשמה.  אינני מדבר על חסרון עתון הציונים הכלליים בכל העולם כולו.  לרביזיוניסטים יש קומץ, שלדעתי הוא ריק מכל תוכן, ריק מאידיאולוגיה ממשית בכלל, ביחוד מאידיאולוגיה רבת ענפים.  והנה, כמה יש להם כלים, – אינני מדבר על יצירה, אין יצירה במקום שאין שורש ויסוד, אבל כמה יש להם כבר כלי-שרת.

היודעים אתם, שמיום שמת "השלוח" אין כלי למחשבה משקלית כבדה, אין כלי ליצירה טובה בת-קיימא.  מי היה צריך להכניס את ראשו בכל זה, אם לא הציונים הכלליים? למי נאה ולמי יאה לברוא מרכז למחשבה אמתית, ששם תבאנה הפרובלימות הלאומיות שלנו, שידונו שם במלא משקלם מנקודה היסטורית, ולא מנקודת יום יום, – למי היה נאה דבר כזה, אם לא להם, לציונים הכלליים? אבל לא תמצאו גם מנין אנשים שיבינו את ערך הדבר הזה.  אין אדריסה לשם פעולה מעין זו, בכלל אין אדריסה בשביל שאלות תרבות בגבול הציונים הכלליים.  אצל הפועלים יש אדריסה, אצל הרביזיונסטים אפילו יש אדריסה, אבל לא אצל הציוניים הכלליים.  אני יודע, יש כמה וכמה דברים נולדים, שיש להם חשיבות, שיש להם ערך חיוני גדול, – והדברים נובלים, מפני שאין לפני מי להביא שום פרובלימה, אין אזנים, אין רצון אין הבנה, וכאילו אין שום צורך בשום דבר.

תקחו את החנוך, רבותי.  אני אומר, שגם החנוך של הציונים הכלליים הוא ריק, בלי שום תוכן, ממש כמו הציונות עצמה בשעה זו.  אין לו שום יסוד מוצק.  הם אינם יודעים בשביל מה הם מחנכחים.  הוא נפסל בהחלט, אינו משמש את האומה עכשיו, ושוב אותו הדבר עצמו, – מפני שהוא כללי וסתמי.  אין לו הלכה, אין לו יסודות ורעיונות יסודיים, שעליהם מתחנכים.  אין סמלים לחנוך זה.  הוא אינו מוסד, מפני שמוסד הוא קונקרטי, מלא כלים, מלא סמלים.  אם תרצו לומר, הוא אגדה בלי הלכה.  השמאליים יודעים בשביל מה הם מחנכים את ילדיהם, יש להם "שולחן ערוך", יש להם מעשים, יש להם חובות חיי יום יום, מן הבקר עד הערב.  צאו וראו איך מתחנכים ילדי העובדים, איך הם חיים ואיך הם עובדים.  אני עובר יום יום על בית חנוך כזה ומביט בקנאה: עומדים ילדים בני 12-13 ומכבסים לבנים – זוהי מצוה, מצות העבודה, כמו שאצלנו היתה הנחת תפילין, אולי יותר מזה.  הם יודעים בשביל מה הם מחנכים, הם יודעים כיצד להכין את הילדים.  החנוך של הציונים הכלליים הוא, ששולחים שנה שנה עשרות צעירים לקבל פסת נייר לצור על פי צלוחית, מפני שאין מחנכים אותם גם-כן לתכלית, מפני שפסת נייר זו אין לה שום ערך בימינו.  ועדיין ממשיכים את החנוך חסר-הערך הזה עד היום הזה.  זוהי הציונות הכללית.  הם נשארו בלי עבודה, בלי הלכה, בלי חובה.  אם הציונות הכללית חושבת שהיא לא תצליח בשום דבר, יכריזו על זה ברבים, ואם היא תצליח עוד באיזו צורה שהיא, יגלו אם כוחם, יחדשו את הצורות הללו.  בודאי, אני יודע, הם אינם יכולים לעשות כמו המזרחי – גם ציוני המזרחי מבינים, יש בהם כבר מן ההתפתחות, – אבל למי נאה הרעיון של התחדשות היהדות בצירוף יסודות חדשים אנושיים, אם לא לציונים הכלליים.  אין הם פועלים ביצירת ההוי, הרי אין להניע אותם אפילו לעשות תנועה כל שהיא.  היכן, נניח, בתי-הכנסת החדשים? אם יש להם צורך בזה, יטביעו את חומתם על בית-הכנסת ויוליכו את ילדיהם לבית-כנסת זה.  ישתדלו לתקן את בית-הכנסת ויראו כוח היצירה, אבל לא עמידה באמצע, לא לכאן ולא לכאן.

דרוש בירור, צריך לברר, – יש עבודה ומעשה בשביל הציונות הכללית, מוטלת עליה חובה של יצירה, היא צריכה לחבר את ה"שולחן ערוך" שלה, לעבד את היסודות הללו ולהתחיל לקיים את זה, להטיל את זה לחובת גברא על כל אחד ואחד.  ואני אומר זאת באמת ובתום לב, שדוקא הציונות הכללית יש לה תפקידים היסטוריים גדולים וחשובים מאד.  ראשי היסודות שלנו עדיין מונחים הפקר ומחכים לפי שעה.  המפלגות נוגעות בקצוות ולא בעיקרים וביסודות.  העיקרים והיסודות עדיין מחכים לתשומת לב. 

ואני אומר, הספרות העברית כמדרגת היצירה שלה צריכה להיות עניין של הציונים הכלליים.  עתון חשוב ורב משקל, שהוא דן על הענינים מגובה יותר גדול, צריך להיות ענין של הציונים הכלליים.  ירחון בשביל ספרות "כבדה" צריך להיות ענין של הציונים הכלליים.  המדע העברי, עבוד כל החומר שנצבר מכמה שנים צריך להיות ענין של הציונים הכלליים.  האוניברסיטה – הדאגה לה צריכה להיות ענין של הציונים הכלליים.  אמנות, "הבימה" צריכות להיות ענין של הציונים הכלליים.  המוזיאום צריך להיות ענין של הציונים הכלליים.  סוף דבר, – כל מעשה שאין בו מן הארעיות, אלא יש בו יסוד לבנין העתיד שלנו, צריך להיות ענין שלהם.  אבל בעיקר צריך להיות החנוך.  החנוך צריך לקבל צורה ברורה ומסוימת עם חובות לאומיים, ובמרכז של החנוך הזה צריך להיות בנין הארץ והכשרת בנים בשביל בנין הארץ, לא בשביל אכספורט של צעירים לחו"ל.

זהו מה שחפצתי לעורר תשומת-לב לכך – החובה בקו ישר של עבודתם עכשיו.  אבל אני לא אחדל להרים קול, כי הציונות הכללית היא צריכה להעשות לאדריסה ראשית לכל דברי יצירה ותרבות במובנם הלאומי ההיסטורי העליון.

ועכשיו אני רוצה עוד לסיים בענין דק מאד, או גס יותר.  כל הענינים הללו עולים בכסף, רבותי.  אינני יודע, אם הכסף הוא ענין דק או ענין גס, אבל לצערי הגדול אין סמל אחר גדול בעולם, סמל כביר וגדול כזה, המשמש עדות לרצונו הרוחני של האדם, כמו הכסף.  במדה שאדם נותן – נותן, כמובן, ברצון, מתוך הכרה – במדה זו הוא מעיד על רצונו, הוא מכריז על רצונו ועל מדת רצונו.  והרי אין להתבייש כלל במדה זו ובסמל זה גם-כן.  מהו הפירוש של הדבר? – אם אדם משתכר כך וכך לשנה והוא נותן כך וכך לשנה, הוא נותן אחוז כזה וכזה של יחידות לדברים היקרים לו, פירושו שעל ידי כך הוא מקדיש את כל שנותיו לרעיון זה, ז.א. בכל רגע שהוא עובד ומשתכר הוא נותן פרוצנט כזה וכזה בשביל אותה האידיאה היקרה לנפשו.  זהו סמל.  אם, למשל, בבית-הכנסת היהודים היו קונים עליות, היו מוציאים על זה, ובאמת היהודים הללו מתוך הרגשת הלב הבינו, שהקרבן שאדם נותן לפעמים מלחמו, זהו קרבן קודש.  הוא מעיד עד כמה שהוא במשך כל שנותיו חדור רצון לעבודה בשביל האידיאל שלו.  זהו המס שהוא משלם.  הן אני אומר תמיד, שהפרוטה היא הנקב שבעדו עוברת האידיאה מתקופת הרצון, מתקופת האידיאה גרידא, אל ההתממשות.  מצד השני של המטבע מתחילה ההתממשות – אדם נותן.  ואני אומר, רבותי, היודעים אתם, כי הציונים הכלליים אבד להם התיאבון של הנתינה למה שהוא? כשיש צורך בפרוטות למה שהוא, אין ציונים כלליים שיתנו.  אתם תאספו מאות פרוטות מן הפועלים.  הם נותנים, ברגע אחד תראו איך שהם אוספים לאיזו שביתה או מה שהוא, אפילו כשיש  צורך בכמה וכמה לירות, והציונים הכלליים – אין אצל מי למצוא פרוטה.  ואני אומר, שהציונים הכלליים צריכים ללמד את עצמם, להרגיל את עצמם עוד פעם לפתוח את ידם, להתנדב, מפני שאם לא כך אין אמת בלשונם.  הנתינה היא העדות היותר טובה על הרצון לממש איזה דבר.  אם אין נתינה, אז אפשר לפקפק בכל הרצון שלהם, אין בו אמונה שלמה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה