_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

נאום הפתיחה

חיים נחמן ביאליק

לתוכן הענינים

 

(בועידת הסופרים בת"א, סיון תרצ"ג)

רבותי! בטרם נגש לעבודתנו בועידת הסופרים, המתקיימת עתה בסוף שנתים אחרי הועידה הקדמת, עלינו למלא את חובת הלב כלפי החברים שנעדרו מתוכנו בתוך הזמן הזה ולכבד זכרם.  זה לא כבר הוקם הציון על קברו של הסופר והפדגוג האמן ש. בן-ציון במלאות שנה למותו.  סמוך לזמן פטירתו הובל לקבורה עוד חבר אחד, מזקני הסופרים, בן עמי ז”ל.  אחריהם הלך בדרך כל הארץ (אם כי לא כמות כל אדם מת, כי נספה בדרך טרגית מאד ובארץ נכריה, בבירת צרפת) הסופר והעסקן התרבותי החשוב, ר' הלל זלטופולסקי ז"ל.  האיש המופלא הזה, סוחר גדל-עסקים ורב-תחבולות למראה עין, שקוע כל ימיו במ"ט שערי בורסה ועניני חול, היה בעצם, על פי שרש נשמתו, איש רוח, שלא הסיח דעתו לעולם מן הספרות והתרבות העברית וצרכיהן, וגם הענק העניק להן ביד רחבה מכחו ומהונו בכל עת מצוא.  מי לא יזכור את הגדולות אשר פעל לטובת החנוך והתרבות העברית, לקימם ולבצרם ברוסיה בימי מלחמת העולם, ימי הרס רב ושעת חרבן לכל מוסדי צבור באשר הם! בתוך השנתים האלה נעדרו מתוכנו עוד כמה חברים יקרים.  בוילנא נפטר סופר-פדגוג ואיש מדע חשוב הד"ר טשרנא בעודנו עומד באמצע עבודתו הפדגוגית השמושית והספרותית המדעית.  זה לא כבר הגיעה אלינו שמועה רחוקה על פטירתם של הסופר השקדן, התמים בדרכיו ובמעשיו, מר ש. לזר, מי שהיה עורך "המצפה" ושקד על תקנת הספרות העברית בארצו, ושל הסופר יקר הנפש, המפורסם בשעתו בכנויו הספרותי בר טוביה.  נמק-שחפת ומדוכדך-עוני, בודד ומיותם ועזוב מכל, נאבק הסופר האומלל הזה – בר טוביה – כל ימיו עם מר המוות, אך מאהלה של תורה לא מש ואת עטו מידו לא הניח, עד אשר הכריעתו סוף סוף מחלתו הממארת. מתחלה הפילה את עטו מידו והשכיחתו מלב כל ועתה סתמה לנצח בעפר פיו.  בעניו ובדידותו האיומה, על אדמת נכר רחוקה ובאויר זר, מנותק מכל שורש יניקה, נפחה נפשו הדוויה, ומי יודע אם נמצא איש קרוב אשר בכה על קברו.  וכמות זה, כן מתו ביגון זה לא כבר, לפי השמועה בעתונים, עוד שנים מן הסופרים הזקנים, אחד איש שבע פגעים ותלאה ושבע נדודי גו ורוח, סופר פדגוג לפי מקצועו, י. גלס, והשני סופר שכבר נשכח שמו מבין החיים א. סירוטקין, מי שהיה בשעתו עוזר קבוע ב"השחר" וזמן-מה נחשב גם בין עורכי "המליץ".  סופר זקן זה מת בגלותו באחת מערי רוסיה הרחוקה, בפּערם, ולפי השמועה, ברעב מת.  אלה הם השמות אשר עלה זכרם לפני הפעם – ויהי זכר כולם לברכה.

לא על במת מספד אנכי עומד עתה.  מקצת מן הנפטרים כבר נספדו כהלכה או שלא כהלכה, אבל בשעה זו ובמקום זה רוצה אני לרמז על הטרגיות העמוקה שהיתה צד השוה במיתת כלם: כלם ירדו ביגון שאולה.  את כלם כאלו השיג המות בדרך, ובאמצע, מחוץ לאויר חייהם ומחוץ למקומם וזמנם.  אמנם כל מות יש בו מטרגיות הגורל ולעולם הוא בא כאילו באמצע, ובכל זאת הסופר כשהוא קבוע כל ימיו בתוך קהל מסוים, בתוך עמו הוא יושב ובתוך עמו הוא עובד ויוצר, בין שהוא זוכה בחייו להכרה שלמה ומלאה ובין שהוא רואה את עצמו כמקופח, סופר כזה, ביציאתו מן העולם, ואפילו "באמצע" – סוף סוף בתוך עמו הוא מת ו"אל עמו הוא נאסף".  יש כאן מקצת נחמה באילוסיה, שהאיש השלים חקו והלך.  מעין "סיום".  אבל כמה טרגית היא מיתתם של אלה, שהמות קפץ עליהם בדרך ממש, ובשעה של מהומה ומבוכה ומבוסה כללית, בתוך מרוצת חפזון ומנוסת בהלה ובקשת מפלט מסביב, ובאויר שכולו מנוגע רוח עועים וטרוף דעת ואנדרלמוסיא רבה, באין רואה דבר, ובאין שומע דבר ובאין משים דבר אל לב...את רוב החברים האלה ראו עיני במסעי לפני שנה וחצי באירופה.  כלם היו בעיני כמהלכים בעולם התוהו, כמתרוצצים בין פרשות דרכים, וכן היו בעיניהם.  בשארית כחם, באחרוני מאמציהם חתרו כלם להגיע אל מחוז חפצם האחד – לארץ.  נפש כלם התעטפה בתפלה אחת: לוא רק להצמיד רגע אחד את כפות רגלם לאדמת הארץ.

ואולם לא פחות טרגיים מהם היו גם אלה מחברינו הנפטרים, שזכו כבר לעלות ארצה, ואפילו להשתקע וגם להתערות בה, אלא שמסבות נעלמות לא מצאה בה נפשם את נתיבותיה.  קודרי פנים וזעומי רוח התהלכו בה באחרית ימיהם ונפשם מלאה מרי ומרורות.  לא אדבר על הסופר הזקן בן עמי ז"ל, שלפי גילו ותכונת רוחו, ואולי גם לפי כל תוכן רוחו, שוב לא יכול לשכן את רוחו בארץ.  אפס כי גם סופר כש. בן-ציון, שעלה לארץ לפני כעשרים ושבע שנים, והוא עודנו עומד אז במלוא כחו ובמבחר ימיו, ובראשית שבתו בארץ גם הגדיל בה לעשות והרבה פעלים בה לתרבות הספרותית והפדגוגית, בהיותו אחד מראשוני שותליה ובוניה פה בארץ – אפילו סופר כמוהו ראה באחרית ימיו, המעטים והרעים, את עצמו פתאום והנה הוא עומד מחוץ לכל מחנה, "מעבר לחיים", בודד ומרוחק מכל.  היד הנעלמה, הרודפת אחרי הסופר העברי בן ימינו הזעומים ומניפה חרב על כל שרשי יניקתו, לגעם אחד אחד ולהוביש תמצית לחם ולשדם בלא עת, השיגה את ש. בן-ציון, "אברך המשי" בספרותנו, גם בארץ אבות, וימים רבים עוד בטרם עצם את עיניו – כהתה עין משיו וכבה זהר לבושו.  וכמוהם דעך גם ששון חייו.  אין שמחה לסופר בהערותו את נפשו אל חלל ריק ובשחתו את רוחו ארצה.  הפה והאזן הם קשת וכנור, ובהעלם האזן יאלם הפה.  אין ספק כי הנטיה הארורה ל"במות", זו המובלעת בדמנו הרע עוד מימי השבטים, זו שחלקה תמיד את לב העם והכתה את בית ישראל לרסיסים – אם בדמות עדות, מנינים ו"קלייזליך" ואם בדמות כתות, סיעות, ומפלגות, – נטיה זו, שהולכת ומתגברת, לאסון האומה כולה, גם כאן בא"י בימי תחלת בנינה, – גרמה גם היא לדלדל לא מעט את כחו של הסופר, למעט את דמותו ולצמצם את השפעתו עד לגבול האפס.  כל סופר שאינו מצורף לשום "מנין" מסכן עצמו להשאר בלי "עמוד" ובלי אזנים קשובות.  בדידות מוחלטת נקנסת עליו.

בודאי נזדמן גם לכם כמוני לשמוע דברי הקטרוג והתוכחה כלפי הסופר העברי בארץ, שנאמרו היום בבוקר מעל פני אחת ה"במות".  לדעת המוכיח הנ"ל, אין דברי הסופר העברי בא"י נשמעים ואין רשומם בחיים נכר, לפי שהם מחוסרים כל "מצפון" והערכה מוסרית לגבי כל ההולך ונעשה בא"י.  ומהו ה"מצפון" שהם חסרים? – הם לא הצטרפו לשום "מנין" ולא נשתעבדו לשום "תורה" מקובלת ביד אחת המפלגות.  הם חיבים "להגדיר את עצמם" ומיד ישוב אליהם מצפונם.  המוכיח הזה רואה אפוא את מצפונו ומוסריותו של הסופר לא בחירותו הגמורה של זה להשמיע את דבריו "ככל אשר ישים אלהיו בפיו", בלי פחד, בלי חניפה ובלי משוא פנים; לא בהיותו שליח נאמן ללבבו הוא ולרוח החיה המפעמת אותו; אלא דוקא בשעבודו אל איזו "סכימה" קבועה מראש, אל איזו "תורה" ו"שלחן ערוך" נתונים למפרע.  כך מחייבת מוסריותו של אותו המוכיח.  תמיהני, אם ימצא בועידה הזאת סופר הראוי לשמו, שיסכים לדעה זו.  ומעיז אני לחשוב, כי עד כדי כך לא הגיעה הרעה אפילו בתוך עובדי הבמות גופם.  סופר בן-חורין ונאמן עם דורו, גם בלי פנקס חבר בכיסו, אם אך יש לו מה להגיד ויודע איך להגיד, עדין יפונה לו מקום, ולו גם מצומצם, באחת הבמות.  ובפרט אם יבין להזהר, שלא להוציא דבור מגונה, וכל שכן דבור מגנה, מפיו.  ואולם, הלא תודו כלכם, כי אפילו סכוי.מזהיר כזה: אפשרות של זכיה למדה מסויימת של הכנסת אורחים מצד במה נדיבה וטובת עין, עדיין אין בו נחמה שלמה.  לא די לסופר להיות נסבל או מרוחם.  לא נאוה לסופר להיות מגמגם.  מכל הבחינות לא טוב ולא יפה לו להעשות טפל וצוות לשום פרוגרמה ולהקשר כדליל לרגל בועטת או ליד מחוננת של התקיף המפלגתי.  כבעל פרופיסורה מסוימת או כבעל השקפות וסמפטיות ומגמות חברתיות או מדיניות ודאי רשאי גם הסופר להמנות על כל הסתדרות ומפלגה שיבחר בה, אבל כסופר אל לו להשתעבד לשום אליל.  חפשי יהיה.  מצפונו הוא יהי לו למדריך, ולא זה של המפלגה.  והמצפון של הסופר ומדתו המוסרית אינם אלא נאמנותו המוחלטת לאמתו הוא, נאמנותו לכשרונו ולעצמותו, שלא לזייף את חותמו על ידי גניבת דעת וקריצות עינים, שלא להוציא לשוק שטרי סרק של מלים, העודפים על "קרן הזהב" השמורה במטמונין בעין.

רבותי וחברי! מאמין אני, כי גם בימינו הטרופים ובתוך אוירם המנוגע כלו, על כל שקוציהם ותעתועיהם הרבים, עדיין יש ויש ביד הסופר הנאמן וטהר הרוח לבצר לו ד' אמות של מקום טהור, אשר יקים לו שם את במתו הוא ומעליה ישמיע בלי פחד ובלי משוא פנים את קולו החפשי.  ומאמין אנכי עוד, כי אפילו בימינו אלה, ימי ערלת כל לב ואוזן, ערלה מדעת ומזדון, וערלה מבערות, עדיין יש תקוה לקול טהור כזה, בבואו בכח ובגבורה, להבקיע לו דרך באויר העולם וסופו להשמע.  עוד נשארו בחלל העולם "בין פצים לחברו" רוחים דקים כל שהם, סמויים כמעט מן העין, שלא תפסה בהם טומאה, והם אשר יביאו את הקול הטהור אל האוזן.  ברית כרותה היא: "כל מי שיש בו יראת שמים (כלומר, כונה טהורה), דבריו נשמעים".

ולהקמת במה חפשית כזאת מחוייבת לגשת סוף סוף אגודת הסופרים ובמהרה בקרוב, בלי דחיה.  עליה להתנער סוף סוף מתרדמתה ולמצוא את הדרכים ואת האמצעים לבצועו התכוף של המפעל.  אין להחמיצו עוד.  ביד הסופרים הולך ונצבר זה כמה חומר ספרותי יקר, דברי שירה ומחשבה בעלי ערך קיים, שמצפים לפרסום – ואין גואל להם.  שגעון של תרגום תקף את המו"לות העברית ולדברי יצירה מקוריים כמעט אין עתה בקרבה גואל.  הבמה אשר תקימנה האגודה – תהי היא הגואלת.  היא צריכה לשמש מקום מועד ובית כנוס למיטב היצירה החדשה של הסופרים המובהקים בימינו ועל הועידה לדון בכובד ראש, מה תהי צורת הבמה המרכזית הזאת, אם ירחון קבוע, ואם מאספים ספרותיים, שיופיעו מזמן לזמן לפי התלקט החומר, או אחת מיתר הצורות המקובלות: עם זה על הועידה להוציא החלטה גם בדבר גורלו של שבועון האגודה "מאזנים", אם כדאי להמשיכו עד אשר תכון הבמה החדשה, ואולי גם בצדה, לאחר שתבנה ותכונן – ואם להפסיקו ולבטלו, כדי ל"צבור כח" ולהכין כראוי את ממלא מקומו.

היש גם צורך להטעים את חשיבותה הכפולה והמכופלת של במה מרכזית לספרות העברית ולכוחות יוצריה עתה, בשעה זו, אחרי השואה הגדולה שבאה כחתף על היהדות הגרמנית? רבותי, בכל חטאיה ופשעיה הכבדים של יהדות זו לתרבות ישראל ולשפתה, בכל התכחשותה הרבה במשך מאה שנה ויותר לקנינים ולערכים הלאומיים הנעלים ביותר: לשפה העברית, לתקות הגאולה, להכרת אחדותה וכו' – עדיין היתה יהדות זו גם בדמותה הממועטת, גם בכחשה ובמעלה, האחת והיחידה בכל שבטי היהדות המתבוללת, שעמדה לה, כנראה, זכות אבות לשמור עוד על שארית לחלוחיתה ועל כוחה היוצר.  כחו זה פרץ לו דרך גם בלבושו הזר, בשפת עם נכר.  בגרמניזציה של היהדות (המדע הישראלי) החלה, וגמרה ביודאיזצה של הגרמניות (חדירת היהודים לספרות ולמדע הגרמניים).  הנכסים שיצרה יהדות זו גם בימי התנכרותה אינם משוללים אף הם ערך לאומי מבחינה ידועה, מבחינת בצרון האומה בדרכי ההסתגלות ושתופה בתרבות העולם.  בשעת "פקידה" – כך האמנו על כל פנים – עלולה יהדות זו להתנער ולשוב לבצרון בדרכים אחרות, בדרכי התחיה הלאומית.  אז תתחבר שוב אל גוף האומה כולה והביאה לה ברכה ותוספת כוח, ואולי תשמש מופת בתשובתה גם ליתר שבטי ישראל המתבוללים.

ובאמת לפני עשר שנים, בערך, נדמה לנו כי אכן הגיעה שעת פקידה כזאת.  הימים היו ימי התעוררות.  הסוף למלחמת העולם.  חבר הלאומים.  המהפכה ברוסיה.  מתן הצהרת בלפור.  אל ברלין התלקטו רבבות ישראל מ"יהודי המזרח", רובם ככולם מיוצאי רוסיה, וגם תקעו להם יתד בתוכה.  היהדות הגרמנית, בעקב המלחמה ותוצאותיה, היתה עיפה ויגעה, מדולדלת ורצוצה.  אבלה נבלה כולה.  מוסדותיה התרבותיים מטו.  רפתה כל יד וכהתה כל רוח.  והנה הפגיש הנחשול את "יהודי המזרח" עם "יהודי המערב".  הפגישה היתה אמנם לא ממושכת ביותר, אבל גם פגישה קצרה זו לא יצאה לבטלה.  רוח חדשה טפחה פתאום על פניה הלאים והנובלים של היהדות הגרמנית.  על יד שני מבצריה הראשיים – ברלין ופרנקפורט – נטתה התרבות העברית את אהליה ויצרה מפעלים, אשר לא עלו על לב יהודי המערב זה דורות.  זכרו את ימי ראשית "דביר", "אמנות", "אשכול" "עינות", "כלל פערלאג" ואחרים.  מפעל האנציקלופדיה ("אשכול"), שחלמו עליו חכמי היהדות הגרמנית כמה שנים, ולשוא, בוצע על-ידי שני יהודי מזרח חדשים מקרוב באו.  נצני חנוך עברי נראו בבירת גרמניה.  בתי ספר וקורסים עברים החלו להוסד.  ספרים עברים חשובי ערך צצו בשוק.  קמו בתי דפוס עברים.  בבית המדרש הגבוה לחכמת ישראל מיסודו של גיגר נשמעו הרצאות בלשון העברית.  האקדמיה למדע היהדות התעתדה גם היא לשוב אל העברית ככלי שמוש לעבודתה וגם עמדה לרכוש לה לצורך זה אורגן עברי קבוע.  סוף דבר, הכל דמו: שעת ה"פקידה" הנה באה! אך לא עברו שלש שנים שלמות, הגלגל נהפך שוב – וכל ההתעוררות היתה כלא היתה.  סופה הוכיח על תחילתה, שזו לא היתה אלא פרי "קוניקטורה" בת שעתה.  עלתה לה מה שעולה לכל "אילן ששרשיו מועטים": רוח קלה באה ועוקרתו והופכתו על פניו.  וגם ימי עקירה והפיכה זו זכורים, כמדומה, לכל, ואין להאריך בהם.  הם חלו בו בזמן שכלתה האינפלציה של המארק הגרמני והגיעו לו ימי סטביליזציה.  הבהלה הבריחה שוב אוכלוסיא גדולה של יהודים מברלין ותפיצם כמוץ לצרפת ולכל הרוחות.  ה"קוניוקטורה" נתחלפה וההתלהבות הראשונה התנדפה כעשן.  לא נשארו כי אם "גחלים עוממות" כה וכה בתוך תלי רמץ אפורים.  שעת הפקידה עברה – ו"עולם כמנהגו נוהג".

ברם, לא כמנהגו נוהג.  השממון ביהדות הגולה גבר עד לבלי נשוא.  מזמן לזמן היתה בוקעת ויוצאת מתוך החרבות צוחת יאוש: הצילו, הגולה מתרוקנת! תמה היצירה בגולה! ויש שקמו יחידים ושרידים מבעלי הנפש ונסו כוחם להציל.  מברלין באה ההכרזה על "הסתדרות עברית עולמית" וכיוצא בזה.  אנחנו כולנו, על קטני האמנה שבנו, ברכנו מרחוק את מאמציהם הנואשים והתפללנו בלבנו להצלחתם.  עכשיו, ברגע זה, אין את מי לברך ואין על מה להתפלל.  כלתה הרעה לא רק אל מוסדי התרבות ואל כוח היוצר של היהדות הגרמנית, כי אם אל כל יסודי קיומה האלמנטריים.  היהדות הגרמנית כלה כאיש אחד מוטלת עתה כפושה בעפר, רמוסה ברגל חית-שחץ דורסנית.  אחרי ההרס המוחלט של הגדול במבצרי היהדות המזרחית, ברוסיה, באה גזרת הכליה על ששים רבוא יהודי גרמניה – תחנת הכוח הראשית של היהדות המערבית.  עתה תם כל משען ומבטח בגולה.  הסתיר אלהים את פניו ממנה.  הרוח הישראלי במגעו עם הרוח הנכרי הגיע עד לנקודת ההתפוצצות – והחבילה נתפרדה.

אין מנוס ואין מפלט אחר בלתי אם לכנס את שארית הפליטה – אם יש כזאת – ולהשיבה אל ביתה ואל מולדתה.  לפי שעה אין תקוה ואין תקומה ליצירה העברית לכל צורות גלוייה בשום פנה בעולם, זולתי בארץ הזאת – אם נאבה ואם נמאן.  גם שריפת דברי יצירה של סופרים יהודים בלשון לועזית דוקא – גזירה יחידה וראשונה במינה בדברי ימינו – האין אף היא רמז וסמל, כי הגיעה השעה לגניוס הלאומי שלנו לעזוב את בתי מלונו הרבים ולשוב אל משכנו ואל אוהל ביתו האחד מימי קדם – אל הלשון העברית.

הבה נקוה, כי הרמז הלוהט שניתן הפעם באצבע של אש יפורש ויובן כהלכה.  גם אלה אשר חדלו לשמוע את שפת עמם – את לשונות הלהבה של מוקדי הספרים שמוע ישמעו.  לפני היהדות המתבוללת פתוחות עתה שתי דרכים: לטבוע כרמשים ברוק או לחזור בתשובה שלמה.  דרך שלישית אין.  ואין ספק, כי רבים מהם, וביחוד מן הצעירים, אשר לא נהפכו עוד כלה לתולעים ואשר עוד מעט גאון אדם וקומת אדם להם – אלה ישובו אלינו, אם לא היום –מחר, מחרתים, וצמאו אל חיק אשר ישפכו אליו נפשם.  על בוני התרבות בארץ הזאת – אם יש בה כאלה – להיות מוכנים לקבל את השבים בדפקם על דלתותינו.  צרה ומצומצמת היא תרבותנו כאן ובית קבולה מצער – עלינו להרחיבה.  נמוכה וננסית היא – עלינו להגביה את קומתה.  ככל אשר יגבה המצפה, כן תיטיב עין הצופה לחזות למרחקים.  הסופר העברי נאמן-הרוח הוא הצופה לעמו, ומקומו על המצפה הגבוה.  את המקום הגבוה והמכובד הזה – אל תחדלו מלדרוש ומתבוע יום יום, ואל דמי לכם עד אשר תכבשוהו.

החברים אשר יבואו אחרי ישמיעוכם את דבריהם על מצב הספר והספרות העברית בארץ ועל מצב אגודת הסופרים ועל כלי מבטאה ה"מאזנים" ועל יתר מפעליה – ובזה אני מכריז על פתיחת הועידה. –

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה