_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ליסוד "אגודת שוחרי האוניברסיטה העברית"

ח"נ ביאליק

לתוכן הענינים

 

(בת"א, ו' בניסן, תרצ"ג)

רבותי! אני רוצה לראות סמיכות הפרשיות של חגיגה זו.  הנשף הזה, כידוע לכם על-פי ההזמנות, הוא נשף-חגיגה למלאות שמונה שנים ליסוד האוניברסיטה, ואני רוצה לראות מעין סמל לחגיגה זו, שחלה בזמן אחד עם השמועות מגיעות אלינו מברלין, מקום הולדת ההשכלה העברית, – שמועות ע"ד השלכת רופאים יהודים, אנשי-שם מפורסמים, גדולי-המדע ושאר רוח, ממקומותיהם, שישבו עליהם שנים רבות, מאותם המקומות שעשו להם פרסום בעולם.  והנה אחרי 130-140 שנים של הכרזה על התחברות היהודים אל ההשכלה הזרה, אחרי יותר ממאה שנים שהתחילו לקרוא בשם ההשכלה והתרבות הזרה, בסוף כל העמל הכביר שהשקיעה האומה העברית בתרבות ההיא – אלה הן התוצאות וזוהי מה שעלתה להם.  הנה בלילה זה, בעוד טלגרמה אחרי טלגרמה מודיעה לנו את סוף החבור וההשתתפות של היהודים בתרבות הזרה, אנו נאספים כאן לחוג שמונה שנים להיוסד האוניברסיטה העברית.

אני צריך לומר לכם, רבותי, כי ברגע זה, אין השאלה עומדת לפני מה הביאה לנו האוניברסיטה במשך שמונה שנים, האם כבר מלאה איזה תפקיד, האם מלאה את התקוות שתלינו בה? עצם הענין של מציאות האוניברסיטה בזמן הזה משמש לנו נחמה גדולה.  אולי לא ידעה היהדות עלבון כבד יותר מזה שהגיע לה באותה השעה שאומה בת תרבות של ארבעת אלפים שנים ויותר הכריזה פתאום על עצמה, העידה בעצמה עדות-שקר, שאין לה תרבות משלה והיא צריכה ללכת לבי"ס זר.  עם שהיה הראשון ליצירת ביה"ס העממי נעשה לדרדקי בבת"ס נכריים.  על תרבות של עם-ישראל, תרבות של 4 אלפים שנים, הכריזו כעל תרבות שאין לה כל ערך.  והגיעו הדברים לידי כך, שבמשך כל הזמן הזה כמעט היתה ידיעת היהדות, ואם אתם רוצים, קריאת "עברי", לסימן מובהק של חוסר תרבות, וידיעת אלפא-ביתא זרה נעשתה סימן מובהק להתחברות אל התרבות האמיתית.  לא עלה על דעת איש להכיר במציאות של תרבות עברית.  הרי לכולנו הנמצאים פה ידוע החזיון המוזר הזה, שידיעת הרכוש התרבותי של היהדות אינה נחשבת כלל לסימן של השכלה.  התרבות הזרה הביאה לידי הכחדה והשמדה של ידיעת הלשון העברית, וכמעט שבעיני היהודי הרגיל, הבינוני, זה שנחשב לנושא התרבות הרגילה, התרבות המצויה, אי-ידיעת הלשון העברית בלבד מספיקה לשמש סימן של התחברות לאיזו תרבות.

והנה ההכרזה בלבד על האוניברסיטה העברית בא"י, היתה הכרזה של מהפכה בהכרת היהדות המתבוללת שלא מדעת.  וגם בציונים, רבותי, היו מתבוללים כאלה.  אינני יודע אל מה התכוונו מחוללי הרעיון הזה, אבל אני מאמין לפעמים באינסטינקט העיור, ואם תרצו לומר, בהשגחה, המקדימה את הרפואה למכה, – וגדול בעיני יום ההכרזה, יום יסוד האוניברסיטה, ממתן התורה הציונית, או כחזרה למתן התורה שלנו.  בשבילי היה זה אחד הימים הגדולים ביותר.

שמונה שנים עברו.  אין זה זמן מספיק עוד בשביל בי"ס גבוה, כדי לדעת את פרשת החיים שלו.  אוניברסיטאות צעירות נוצרות במשך עשרות שנים.  אולי אחרי חמשים שנה נדע את ערכה של האוניברסיטה.  אבל רוצה אני עכשיו להאשים את עצמנו בחוסר כשרון לספר על ה"יש" שיש לנו, על מעט הרכוש שיש לנו כבר.  האשימו את הציונים בחוסר כשרון זה, שאינם יודעים להגדיר את המציאות שלהם ולמצוא מבע נכון, בטוי נכון ומדויק למציאות הארצישראלית, – והדבר הזה נתאמת גם ביחס לאוניברסיטה.  אתם יודעים כולכם על האגדות שהתפשטו מסביב לאוניברסיטה.  יש אומרים, וזה גם נדפס בעתונות, שאין כלל אוניברסיטה, לא היה ולא נברא, זהו מיתוס.  כן! נדפסו מאמרים כאלה שחור על גבי לבן – אין כלל אוניברסיטה.  ואולי זה באמת פרי חוסר הכשרון שלנו למצוא בטוי נכון ומדויק, חוסר כשרון ההגדרה של המציאות שלנו בלי גוזמאות למעלה ובלי גוזמאות למטה.  לספר דברים כהויתם, – זהו כשרון גדול.  מאמר חכמינו: "כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע", אין פירושה מצוה לשתוק, אלא לאמור את הדבר כך שזה ישמע, ומצוה היא שלא לומר דבר כך, שלא ישמע ולא יכנס אל האוזן.  אנו אין לנו הכשרון לספר דברים שיהיו נשמעים ושיהיו נתפשים כראוי, ועל חוסר כשרון זה יש לנו להאשים את עצמנו.  גם אלה שעמדו בעבודה שמונה שנים לא היה בהם הכשרון לספר על מה שנעשה שם.  להיפך, גם רוב הקהל בא"י אינו יודע ואינו מכיר את העבודה הגדולה שנעשתה במשך שמונה שנים.  אני קרוב מעט יותר אל האוניברסיטה מהקהל סתם, ולדעתי אותו המעט שנעשה כבר הוא רכוש כביר.  אולי יזדמן לי לפרט ולהוסיף, בכל אופן ההתחלות שנעשו מבטיחות המשך יפה מאד, המשך שיבוא אם רק ינתנו האמצעים המתאימים לעבודה זו.

אבל ברגע חגיגי זה אינני רוצה לדבר על המציאות.  אולי כדאי לספר על התקוות שתלינו באוניברסיטה, בזו שראינו בחזון, ואני מאמין, כי אפשרות זו לקיום החזון ישנה, והדבר תלוי רק בנו, בעצמנו: אם אנו נזכור תמיד את התפקיד הגדול של האוניברסיטה בבנין הארץ ובבנין האומה, שהרי ברור הדבר, ועכשיו זה הולך ומתברר יותר ויותר, כי אין תקוה לשום תרבות עברית בשום ארץ, אין תקוה לקיום הלשון העברית בכל העולם.  אולי זאת הכרזה מסוכנת קצת, אבל מצוה וחובה לאמר את האמת.  במשך שלשים שנה האחרונות הפסיב התרבותי שלנו בחו"ל הוא גדול הרבה מן האקטיב.  עם כל ההתפשטות, כביכול, של הדבור העברי, הלשון העברית הולכת ונכחדת בלי מעצור, היא מתגרשת מכל הפנות.  מספר יודעי העברית, מספר החיים על הלשון העברית כלשון הנפש שלהם, לשון ההרגשה והמחשבה שלהם, הולך ומתמעט.  עדות ברורה לכך היא מיתת הספר העברי בחו"ל.  אנו יודעים, שאין קונה ואין קורא את הספר העברי בחו"ל, ושאין מקום לעתונות העברית בחו"ל, ואין שום סבה להאמין, כי העתיד הקרוב ישנה את היחס הזה ללשון העברית, – וכל המאמצים הכבירים המושקעים מצד כל מיני מוסדות של חנוך, מצד מיסדי בתי-ספר, נזרים לרוח ויגיעם הכביר של העסקנים יוצא לריק ולבטלה.  הספרות העברית, ידיעתה, חבתה, הולכות ומתמעטות.  והדבר נעשה בלי כוונה, מאליו, בלי שום רעיון, בלי איזה כיוון, זה נעשה כבר לענין טבעי, שאין לעמוד בפניו.  המדע העברי, זה שנוצר ע"י ההשכלה, הולך ומת בחו"ל.  שאלו את הפרופסורים, אלה הבאים לכאן לפרקים – הנה בא זה לא כבר מחו"ל הפרופ' שמואל קרויס – שאלו אותם מה מצבן של הספרות וההשכלה העברית שם, אם משלמים משכורת לפרופיסורים של הסמינרים העבריים שם? מה בדבר הנדיבים מעם אותם שעמדו לתרבותנו לפני שלשים שנה, אנשים שאפשרו את קיום הספרות העברית, האם מתרבים נדיבים כאלה או מתמעטים? תשמעו בכי ואנקה, תאניה ואניה, – הכל הולך ומתמעט, הכל נחרב ומתחבר אל התרבות הזרה, וההתחברות חדלה מהיות אידיאל, זה כבר ענין טבעי: טבעי הוא שהיהודי נולד בתוך ספירה של תרבות זרה, הולך וכובש אותה והוא נשקע שם.  שאלה אחרת, אם הוא יעמוד בה.  הנה אתם רואים שגם המתבוללים מדעת ושלא מדעת לא הועילו כלום, – אחד אחד משליכים אותם מתוך אותה התרבות ששקעו בה.

ואני זוכר: כבר בשעה שיסדו את האוניברסיטה, גם אז דברו על כך, שיש צורך ליצור מקום מקלט בשביל המחקר והמדע העברי מתוך פחד, ששם בחו"ל לא יקומו לנו אנשי-מדע, מפני שדוחקים שם את רגליהם, שאין נותנים לפרופיסורים העברים ללמד בקתדראות, ויש לחשוש שתאבד החכמה מישראל.  והנה עכשיו אתם רואים, שגם המעטים מהמלומדים שתפשו את המקומות ורכשו להם פרסום, גם הם הושלכו.  אבל, רבותי, גם בשעת צרה וצער נשאל את עצמנו: האם אפשר לקרוא לאלה בשם אנשי המדע העברי? האם הרכוש שלהם צורף לתרבותנו? הלא הם בני-תרבות זרה, הם חזקו תרבות זרה, חזקו את הכוח הלאומי של עמים זרים, ולחשבון הכללי של האומה העברית לא הביאו ולא הכניסו כלום.  באופן כזה נידון העם העברי בחו"ל להשאר בלי מדע שלו וגם בלי מדע שישמש את האומה העברית.

והנה עם פתיחת האוניברסיטה חזר המדע התרבותי הכללי, המדע האנושי, ללשון העברית, זווג חדש אחרי אלפי שנים, וביחוד אחרי מעט השנים הארורות האלה, שעקרו מתוך ההכרה היהודית את המושג הגדול הזה "תרבות" ביחס לתרבות שלו.  והנה יום זה היה יום גדול מאד, יום שאנו עוד פעם הכרנו והודינו ברכוש שלנו ובאפשרות של גידול, של צמיחה, של תרבות על קרקע הלשון העברית שלנו.  בוטל מושג פראי זה, שהעם העברי הוא מחוסר תרבות והוא צריך ללכת ללמוד מפי אחרים.  ודאי ילמד: איזהו חכם – הלומד מכל אדם, – אבל לא יבוא מתוך כך לידי בטול הרכוש הרוחני שלנו.  והנה החזרה אל הכרת התרבות העברית בלשון שלנו, אל הכרת התרבות האנושית הכללית בלשון שלנו, זה היה יום כביר ויום גדול מאד, ואני חושב, שעצם ההודיה הזו היא כבר מהפכה רוחנית בנפשנו, וזה מוכרח להביא לידי תוצאות.

ואני רוצה לשוב אל החזון, – מה ציינו לנו באוניברסיטה העברית? אנו עם מפוזר ומפורד, למדנו בכל בתי-הספר שבעולם, התחברנו אל כל תרבויות העולם, יש לנו נסיון עשיר משל עצמנו – מה שלמדנו אצל עצמנו ומה שלמדנו אצל אחרים – וחלמנו, כי השמן והסלת, מבחר הכוחות היוצרים שיש לנו בעולם, הם הם יתרכזו כאן; כמובן, זה לא יבוא ביום אחד, אלא לאט לאט, במשך עשרות שנים יתרכזו בא"י, כבמקדש, בהיכל התרבות העברית, – ואז תהיה תרבותנו אולי עשירה מכל יתר התרבויות, מפני שאנו נאסוף קציר עמים וקציר דורות, אנו נביא אתנו נסיונות מכל כנפות הארץ ומכל התרבויות שבעולם, ואנו כאן נסנן את זה במסננת הלשון העברית, נעכל את כל זה ונהפוך את זה לבשרנו ולדמנו.  אנו ראינו בחזון האוניברסיטה העברית כמקום רכוז של מיטב הכוחות היוצרים של האומה העברית, אלה שהם רוצים להעמיד את כוחם לרשות האומה, לשמש ולשרת את האומה.

ושוב ראינו את האוניברסיטה העברית ככנוס של הרכוש העברי התרבותי המפוזר בעולם.  אתם יודעים, כי אבדו לנו אוצרות בדרך הארוכה הזו.  איפה פרי כל היצירה שלנו? מושקע הוא בכל הספריות שבעולם, בכל המוזיאומים שבעולם, בכל בתי-הגנזים שבעולם, – ועל פי רוב בידים זרות, ועפי"ר אינו עומד לרשותנו.  נחלתנו נהפכה לזרים, והיהודים עצמם הם הם שהשקיעו את הרכוש הזה והפקידו אותו בידים זרות.  תבואו לכל הביבליאותיקות ותראו כמה גדול חלק היהודים בבנין הספריות הממשלתיות הללו.  גם באוספי-האמנות תמצאו כמה גדול ורב חלק היהודים שם.  כמה נדיבים נדבו כספים עצומים לבנין כל אלה המכונים ומוסדות ההשכלה, ואיש לא דאג ליצירת מכון או מרכז מיוחד לכינוס התרבות העברית, לכינוס הרכוש העברי, – ואנו חלמנו שכאן בא"י יהיה בית-פקדון נאמן, מפני שרק כאן האוצרות והרכוש יהיו שמורים ולא יתבזבזו ולא יבואו לידי כליה, מפני שהפקדונות יהיו כולם בידים שלנו, בידים נאמנות, ויעמדו לרשותנו וישמשונו.

ואף זאת ראינו בחזון: חשבנו שאם כל כוח יוצר – בין מורה ובין שואף יצירה – אם הפרופיסורים הטובים, תלמידי-חכמים, תלמידים סתם, אלה הרוצים או שיש להם שאיפה להצטיין באיזה דבר, שיש להם שאיפה לעבודה, יבואו לכאן, לא"י, ויעמוד את כוחם ואת רצונם לרשות האומה, ואם יתכנס לאט לאט הרכוש הגדול והכביר לתועלת האומה, אז יצאו סוף סוף מכאן המפעלים הגדולים המונומנטליים, שאנו מחכים להם זה כמה שנים.  הנה עם כל הרכוש הכביר רכשנו לנו במשך אלפי שנים, – אין עדיין חשבון לרכוש זה, הוא מפוזר ומפורד לכל ארבע כנפות העולם, הוא טעון סידור, הוא טעון עבוד ושכלול, הוא טעון פרסום בכמה וכמה צורות, בצורות עליונות, בצורות בינוניות, בשביל סתם משכילים וגם בשביל העם כולו.  כאן תברא סנהדריה גדולה של חכמי-ישראל, שיתחילו בעבודה מסודרת, בולטת, רצינית, ויגשו סוף סוף ליצירת מפעלים גדולים מונומנטליים, שבלעדיהם לא תיכון שום אומה.  הן בכל פנה ומקצוע אנו חסרים כמעט הכל.  האם יש לנו עד היום הזה היסטוריה עברית, כמו שהיא ראויה לעם בן ארבעת אלפים שנים המפוזר בכל קצוי העולם? היש לנו עד עכשיו מלון של הלשון העברית, מלון אקדמאי? היש לנו עד עכשיו תולדות הספרות העברית? – בכל פנה שאתם פונים הכל חסר מעיקרו.  אין מה לדבר, שחסרים אנו את הרכוש התרבותי הגדול של הנפשיות האנושית, של הפילוסופיה הגדולה.  אין לנו תרגומים של כל ספרי-המדע החשובים ביותר, הקלסיים, המפורסמים בעולם, שעליהם מתחנכים כמעט כל אנשי התרבות.  אם כן בלשון העברית אין לפי שעה כלום כמעט, וכל זה צריך להעשות בכל זאת ע"י איזה מוסד מרכזי המכוון את העבודה, מפני שהתרבות היא גם יודעת מוקדם ומאוחר, יודעת עיקר וטפל, מה חשוב יותר ומה חשוב פחות.  – גם זוהי תרבות, לא להוציא דברים טפלים, שאין להם ערך, ולבזבז כוחות על דברים בלתי-חשובים, בשעה שמחכה לנו עבודה כבירה וחשובה.

יש עוד תפקיד מיוחד וחשוב לאוניברסיטה העברית – זהו להשתמש בכוחות הנמצאים בעין בתוך האומה, אפילו אם אינם פרופיסורים מוסמכים.  אנו נמצאים במצב מיוחד ויש אצלנו הרבה אוטודידקטים, וביניהם בעלי-כוחות כבירים של יצירה, אבל חסרים הם תנאים ידועים לשם עבודה מדעית מדויקת, – והיינו חושבים, שגם את אלה האנשים, המפוזרים בעולם, תכנס האוניברסיטה מסביב לה ותמציא להם את הסיוע הנחוץ להם לעבודתם.  היא תשלים להם את החסר להם, כדי שיוכלו בשותפות, יחד עם האוניברסיטה, לתת דבר שלם וגדול.  והנה כזו ראינו את האוניברסיטה בחזון.

והנה עברו שמונה שנים.  אמנם שמונה שנים אינן מספיקות, אבל אני בטוח, כי אם האוניברסיטה תתקרב אל העם היהודי ואל הצבור היהודי והיא תתחיל להרגיש הרגשה פנימית את הדרישות הטבעיות הנפשיות שלנו, – היא תמצא את הדרך הנכונה ודרך המלך אל המפעל הלאומי הגדול.  לשם זה האוניברסיטה צריכה ראשית כל להיות מושרשת בחיי א"י, היא צריכה קודם-כל לשמש את הצרכים החיוניים שלנו בתוך אדמת המולדת ומדע הטבע, היא צריכה להעמיד לעצמה תפקידים, לעבד בעיקר את אלה המקצועות שהם משמשים את בנין האומה: חקלאות, מסחר ותעשיה, הטכניקה הנצרכת לבנין הארץ.  כל הדברים הללו צריכים למצוא מקום באוניברסיטה וצריכים למצוא את הכוחות החשובים ביותר.  שם צריכה להיות המעבדה, ואולי גם צריך להיות בית-גנזים של סודות מיוחדים, מפני שיש לכל מדע ולכל מקצוע סודות שלהם, יש לכל עם סודות של מדע, שאין עם אחר יודע אותם, – ובשדה זה יש מלחמת-סתרים, התחרות נעלמת בין הגנזים של אומה אחת ושל אומה אחרת.  המסתורין של המדע יצטרך למצוא מקום, מוסד עליון, שהוא משמש את המדע של עם העברי.  שם צריך להיות המוח החושב של העם העברי.

המדע הזה צריך להיות לא רק מושרש בתוך האדמה ובתוך החיים הארצי-ישראלים, אלא הוא גם צריך להיות מושרש שרשים עמוקים בשפה העברית.  לא די לנו תרגום מדע, התרגום המכני ללשון העברית, איזו לשון מיכנית של ת"ק מלים.  רבותי! המדע הוא כלל-אנושי, כמובן, שאין מתימטיקה או חימיה מיוחדת לעם זה או אחר.  אבל יש הבדל רב בניסוח הלשוני של הנוסחאות, וכל מדע מפריש משהו משלה גם על החיוניות המיוחדת של האומה.  כשם שהמזון הנחלק לחלקי הגוף מפריש, מלבד אלה היסודות שאנו יכולים לחקור אותם ולראותם במיקרוסקופּ, עוד איזו הפרשה לחיוניות המיוחדת של הגוף, שאינה ניתנת לחקירה ולראית העין, – כן גם כל מדע, ואפילו מדע שמושי, מפריש איזו תרומה נעלמת גדולה לגינוזה של האומה, משהו שלא ניתן להתרגם.  יש הבדל גדול, רבותי, אם אנו אומרים, לדוגמא, ששנוי מקום המחוברים אינו משנה את הסך-הכל, את התוצאה, (הכלל האלימנטרי של פעולת החבור בחשבון), או אם אנו אומרים, למשל, אין מוקדם ואין מאוחר במחוברים, שזו האחרונה היא נוסחה עברית שיש לה טעם עברי והנוסחה ההיא זרה לנו, מיכנית, תרגום.  אני מביא לדוגמא תמיד את לשון "מורה נבוכים" המתורגם תרגום מיכני, ואנו מבינים כל דבור ודבור שיש שם, מפני שהפילוסופיה שבאותו ספר היא דבר מובן לנו, אבל מרגישים אנו את עצמנו זרים שם.  כשאנו נכנסים לספר יצירה, שהוא ספר מובן לנו, מרגישים אנו את הלהט הפנימי של הספר הזה, מרגישים אנו שהננו באויר בית-אבא, שהננו בעולם שלנו, והסגנון הזה פועל גם על נפשנו.  ואני אומר: יש ערך גדול למדעים מושרשים בלשון העברית ויונקים מן התהומות של הלשון העברית, ויש לנו צורך, שגם אנשי-מדע זרים יגיעו סוף-סוף לאט-לאט אל תהומות הלשון העברית.  אנו צריכים לזווג פנימי בין אנשי המדע השמושי ובין נשמת הלשון העברית.  זה, כמובן, לא ייעשה בדור אחד, זה צריך להעשות בזמנים רבים, – אולי יקומו לנו אנשי-מדע מתלמידי האוניברסיטה, בין אלה מיוצאי בית-המדרש שלנו, שהם ישיגו את המדע הכללי, – ואז יבוא הזיווג בין נשמת האומה ובין המדעים הכלליים, שעד עכשיו כאילו העבירו אותם, עקרו אותם מאיזו אדמה אחרת ושתלו אותם בשפה שלנו.  יש צורך, שהמדעים – גם הכלליים וגם העבריים, מדעי-הרוח שלנו – יתחברו גם אל הארץ, אל החיים כאן וגם אל הלשון העברית.

אלה הן הדרישות שלנו ואנו מחכים להתחלת המפעלים המונומנטליים.  כל שנה של עבודה באוניברסיטה צריכה להיות צעד נוסף, התקדמות קטנה כלפי המפעלים הגדולים.  סוף-סוף מחויבת האוניברסיטה לכוון מכאן ואילך את עצמה אל הרעיון המרכזי של האומה וללכת לקראת יצירת מפעלים גדולים, שהאומה מחכה להם ושרק על ידיהם תוציא לעצמה מוניטין בעולם.  והעם העברי יכיר וירגיש בכל יום את מפעל האוניברסיטה.  בלעדי הדברים הללו העם העברי לא ירגיש במציאותה.  צריך גם לכוון את הלמוד לתלמידים לצורך זה.  צריכים כבר התלמידים בדיסרטציות שלהם למלא לאט לאט חלקים קטנים מן העבודה הגדולה הזו, להכין חומר בשביל המפעלים הגדולים, שהאומה מחכה ומצפה להם.

בסוף דברי אני רוצה לומר רק זאת, כי מלוי התקוות הללו, רבותי, תלוי בנו בעצמנו.  עד היום אנו אשמים בעצמנו יותר מבעלי-האוניברסיטה על שלא באנו אליה בדרישות אלה ואנו לא חפצנו לדעת מה נעשה שם. 

ואני רוצה לסיים באגדה אחת, שיש לה שייכות לענין הזה.  שלש דמויות של אש הראו לו למשה: הראו לו משכן של אש, את האידיאל של המקדש, את הדמות של המקדש.  הוא נתקשה, כך נאמר, הוא לא ידע איך לבנות את המשכן, – הראו לו משכן של אש.  וגם נתקשה איך ליצור את המנורה, – הראו לו מנורה של אש.  והוא נתקשה גם בשקל.  כשנאמר שיתנו לו בני ישראל מחצית השקל, הוא לא ידע מה זה שקל – הראו לו שקל של אש.  רבותי! דמות אידיאלית זו היא דמות עליונה, שהיא ירדה באש.  האוניברסיטה היא בשבילנו ההיכל שלנו, מקום המשכן הקדוש של האומה, הקדוש ביותר, זהו המוח של האומה, זהו משכן של אש.  להגשים את המשכן הזה זהו ענין ארוך מאד, אבל אנו מרגישים, כי זהו ענין גדול מאד.  המנורה זהו סמל המדע והחכמה: ("הרוצה להחכים – ידרים").  והנה סמל לאידיאל של חכמה, אידיאל של אש.  אבל, רבותי, השקל הנצרך בשביל שניהם צריך להיות גם-כן שקל של אש, צריך גם פה להדליק את האש הקדושה, – ובשעה שהעם נזקק לתת הוא צריך לכוון את נתינתו לרעיון הנעלה ולתת את נדבתו מתוך אותה האש.  שנים רבות היתה התנדבות גדולה מצד האומה הישראלית לשם החכמה, אבל התנדבות זו נתבזבזה, ועכשיו היכן עקבות הבנינים שהוקמו בעמל ישראל, ומה הם נותנים לעם ישראל, ומה חלק ישראל בהם? אילו היינו כולנו מכינים את לבנו להפקיד פקדונותינו כאן בארץ, היו פקדונותינו נשמרים עולמית.  צריך לצאת כרוז לכל הגולה, – מי שרוצה ליצור איזו קרן עולמית, ליצור חיי-עולם של ישראל, הוא יביא את פקדונו זה לכאן, וכאן נשמור עליו עד טפת דמנו האחרונה, נשמור בנאמנות ולא נתן לרכוש שלנו להתבזבז.  כאן זה יהיה אוצר נאמן והרכוש הזה לא יאבד לעולם.

אני מוכרח לסיים, רבותי.  יש עוד הרבה מה לומר בענין זה, אבל, לצערי, הזמן עובר ועבודה יש עוד לפנינו די.  אני רוצה לומר, טרודים אנו כולנו בענינים חשובים מאד, אבל למעלה מכל הענינים הללו הוא ענין בנין עדי עד לצורך הרוח של ישראל.  נעמול כולנו לרומם את בית-אלוהינו, – כאן עומד בית במרומי הר-הצופים, אבל הגובה אינו צריך להיות רק גובה במקום.  אמנם, אתם יודעים, שעל פי דין-ישראל צריכים לבנות את בית-הכנסת ואת בית-המקדש בגובה של העיר, וכל עיר שגגותיה, גגות הבתים, הם למעלה מגג ביה"כ סופה להחרב.  אבל, רבותי, זה לא רק גובה המקום, כי אם גם גובה בלב.  צריך להעמיד את האינטרסים של המדע ושל הרוח למעלה מכל האינטרסים, ואם עיר מעמידה את גגות בתיה למעלה מהגג של המקדש וההיכל, – סופה להחרב.  בנין הארץ ייעשה לא רק ע"י עבודת הידים והרגלים שלנו, היא תבנה ע"י המוח שלנו בעיקר, שהוא הנותן פקודות לידים ולרגלים והן מוכרחות למלאות. 

ואני מברך בשעה חגיגית זו את מנהלי האוניברסיטה מצד אחד ואת הקהל העברי מצד שני, שהם יבינו סוף-סוף מה מקומה של האוניברסיטה, מה ערכה לבנין האומה ולתחיה, ומה ערכה ומקומה לבנין חיי העולם שלנו, ושיבינו, שאם אין מוח, אין גם מקום לידים ורגלים.  בלי מוח לא יעבוד הגוף.  הגוף הולך אחרי הראש ולא הראש אחרי הגוף.

אני רוצה עכשיו לומר, ואני חושב שאתכוון כלפי הקהל כולו, שיש לנו ברגע זה לומר "יישר כוח" לאלה האנשים העומדים בראש המכון הזה במשך שמונה שנים הראשונות, ז.א.  בטרם שהגיע המוסד לשנות החנוך –  שנות החנוך תשע הן, כידוע – אותן השנים המסוכנות ביותר, הקשות ביותר, שנים של גישוש ושל חפוש ושל תעיות, – והם קבלו על עצמם את כל העבודה הקשה עם כל התרעומת והקובלנות.  ברוכה תהיה העבודה הקשה עם כל הקובלנות, – ואני מברך אותם שיזכו לימים טובים, שיזכרו את שנות הנסיון הקשות מתוך שמחה ומתוך נחת, והלואי שתהיה האוניברסיטה העברית בכוח הצבור העברי למה שהיא צריכה ויכולה להיות.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה