_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שאלת הלשונות בישראל

ח"נ ביאליק

לתוכן הענינים

 

(ב"אהל יעקב" בקובנה, כ' באלול תר'ץ)

...  רוצה אני להקדיש את דברי היום לשאלות הלשונות בישראל.

כולכם יודעים, כמה גדולה היא "רתיחת הדם", שהכניסה שאלה זו לתוך חיינו.  היא הרעילה פשוט את חלל עולמנו, והיא מפריעה, הן בבחינה הצבורית והן בבחינה הלאומית.  והגיעו בעצמכם:  בני אדם מכניסים כאן כל מיני אמביציות ופניות שלהם, ואף אחד עוד לא טרח לעיין בשאלה זו עיון היסטורי טהור!  והרי בעצמו של דבר אין זה אלא הופעה היסטורית טהורה, ואי-אפשר לעמוד עליה ולהבחינה בלתי אם במיתודות היסטוריות בלבד.  שכן הלשון, סוף סוף, אינה אלא קטיגוריה היסטורית!  ובידוע הוא, שעומדים וקיימים חוקים קבועים ומסוימים, ולפרקים הם גם חוקי ברזל, הפועלים בשעת נטיעתה או עקירתה של שפה אצל כל אומה שהיא.

האומה הישראלית שינתה את לשונה הרבה פעמים במשך ימי קיומה.  הלשון הראשונה והטבעית אצל כל אומה ואומה היא זו, – שאין זוכרים את ראשיתה, שהעם נולד יחד עמה, וכשאי-אפשר להצביע על יום, שבו קבל אותה העם להיות לשונו;  כשם שהילד אינו זוכר, אימתי נולד.  ברם, רואים אנו אצל היהודים, כמו אצל כמה מן העמים האחרים, והנה נפרשה פתאום האומה מעל לשונה הלאומית הראשונה, החליפה אותה, כולה או חלקה, בלשון אחרת, או שהשאירה אותה כלשון הספר, ולמעשה דברה וחייתה בלשון אחרת.  אצל היהודים, כאמור, אירע דבר זה הרבה פעמים.  סופר אחד חשב ומצא, שהיהודים החליפו את לשונם במשך ההיסטוריה שלהם שש-עשרה פעם.  איני יודע, עד כמה מספר זה מדויק.  אותו הסופר לא טיפל בשאלה זו כשהיא לעצמה, אלא נגע בה רק אגב אורחא, ואין אני יודע עד כמה הוא בן-סמך ומומחה לדבר זה.  על כל פנים ברי הדבר, שהיהודים שינו את לשונם כמה וכמה פעמים.  בדרך נדודיהם על פני כל ארצות תבל היו מקבלים תמיד לשונה של אותה אומה, שהתישבו אותה שעה בתוכה ישיבת קבע או ארעי.  וכשעקרו אחר-כך את דירתם ונדדו למקום אחר – החליפו שוב את לשונם, וכן חוזר חלילה.  תמיד היתה ליהודים "קיבה טובה", לעכל את הלשונות הזרות, וגם להפיח בהן מרוחם ולשנותן עד כדי לעשותן ל"שלהם", לחטיבה חדשה לגמרי.  ואין ספק בדבר, שהענין טעון חקירה רצינית ומקיפה:  מפני מה ואימתי עזבו היהודים לשון זו או אחרת, וכיצד קבלו את הלשון החדשה?  לצערנו, לא נעשה עד עכשיו כלום בעבודת חקירה זו, ועדיין אנו הולכים ומתחבטים בשאלת הלשונות מנקודת המפלגה או האיש היחיד.  אבל כשם שאי-אפשר לגזוז משי בקרדום ולחטוב עצים במספרים – בשגם לכל דבר יש מכשירו המיוחד לו, – כך אי אפשר לפתור פרובלימות מדעיות במיתדות לא להן.  אי-אפשר בשום פנים ואופן לעשות את שאלת הלשונות ענין של מפלגה.  יש כאן לפנינו הופעה היסטורית טהורה, וכדי לעמוד עליה צריכים אנו להשתמש במיתוד היסטורי, ורק בדרך זו נוכל להגיע לידי המבוקש.

איש לא טרח למנות בדיוק, כמה לשונות החליפה כבר האומה העברית.  המספר ט"ז הוא, כאמור, רק מקרי ואין לסמוך עליו.  אבל טעות גמורה תהא זו, להחליט, שרק שתי לשונות "אידיות" בלבד היו לאומתנו, היינו:  זו האידית שלנו ואותה המכונה הישפניולית.  למעשה היו הרבה יותר.  עוד עכשיו מוצאים אנו שרידיהם של "זרגונים" הרבה.  עוד לפני ארבעים שנה ספר נוסע אחד על עיירה אחת באיטליה, שיהודיה היו מדברים ב"אידית-איטלקית".  יש לנו גם עתה אידית אמריקאית, ערבית, פרסית וארמית.  עוד בימיו של רש"י היתה קיימת אידית-צרפתית;  ויש סברא האומרת, שבימיהם של האלכסנדרונים היתה גם אידית-יוונית, שנוצרה בה ספרות גדולה, בעלת ערך עולמי.  בין היהודים שבקווקז רווחת גם "אידית טוטית".  והרבה מיני "אידית" אחרים בוודאי שאבדו במשך הימים וגם זכר לא נשאר להם.

וכמדומה, איפוא, שכדאי הוא הדבר ללמוד ולחקור, איזו הן הסיבות, שהכריחו את היהודים להסתלק מן הלשון האחת ולעבור אל הלשון האחרת.  שהרי אין כל ספק בדבר, שבכלל זוהי הופעה טרגית בשביל אומה – להחליף כסדר את לשונותיה.  כל זה הריהו בחינת גלגול ממש:  צריכים להעביר את הנשמה מגוף אחד לגוף שני.  ועקירתה של אומה מלשון ללשון הרי זו בחינת גלגולה של נשמה מגוף לגוף.  גלגולים כאלה אינם עוברים בלי ענויים נוראים.  זה פרוצס קשה וממאיר מאד, הכרוך ביסורים מרים ונוראים, והנשמה מפסידה אותה שעה הרבה משלה.  והופעה טרגית עמוקה כזו צריכה להיות נידונה בכל החומר האובייקטיבי רק מנקודת ההשקפה ההיסטורית הטהורה, וחלילה לנו לעשותה מין "שאלת-יום", עם כל אותן הקלקלות והתקלות התלויות בה.  זוהי שאלה היסטורית בלבד וכך צריכים לדון עליה ולשפטה.  אכן, גדול כוח הרצון ויש בידו גם להכריע, אבל במה דברים אמורים?  כשחוקי הטבע מסייעים לו.  כנגד הטבע אין שום רצון שבעולם יכול לעמוד.  הרצון מכריע רק בשעה שהוא מתאים לטנדנציות של ההיסטוריה.  כנגד ההיסטוריה – לא יקום!

לצערנו, כפי שאמרתי, עדיין חסרים אנו אותה עבודת החקירה על גלגוליהן של הלשונות אצלנו.  לעשותה על רגל אחת אי אפשר, כמובן – אף על פי כן, עד כמה שתספיק לי השעה, אשתדל לשדי בה נרגא.  ואפשר נגיע סוף סוף לידי איזו מסקנות שהן.

בתור סופר אינני חשוד על אי-אובייקטיביות בשאלה זו.  מימי לא הייתי בין המתנגדים לאידית.  אדרבה, היו ימים ואני עצמי כתבתי באידית.  מעולם לא התערבתי במלחמת הלשונות, ומשום כך אין לי אמביציות אישיות או מפלגתיות.  במצפון טהור יכולני לטפל בשאלה זו.  רק ההיסטוריה ונסיונותיה ישמשו לי נר לדברי.  שהרי שאלה זו צריכה ויכולה להיות נידונה אך ורק מתוך הפרספקטיבה ההיסטורית, – ומן העבר נקיש על העתיד.

ובכן מענין לדעת, אם שאלת-לשונות זו של ימינו הראשונה היא בחיינו ההיסטוריים ונתגלתה רק בעשרים השנים האחרונות בלבד, או שגם בתקופות הקודמות, בכל שעה של חלופי לשונות, היתה שאלה כזאת צפה ועולה בעולמנו היהודי?  ההכניסו גם אז, בתקופות הקודמות, הכרה ורצון לתוך שאלה זו, שמכניסים אותם עכשיו?  האם ישנם שרידים ממלחמות-לשונות כאלו מאז ועד עכשיו?

עד כמה שידיעתי מגעת, אין בספרותנו הרבה שרידים כאלה.  עד כמה יש להסיק מזה, שלא היתה שאלה כזו קיימת בכלל בעולם היהודי, – קשה להגיד.  אבל בנוגע ללשון אחת יש ויש אילו ידיעות ורמזים על-דבר מלחמה כזו מסביב לה;  זוהי הלשון, שהיתה קרובה הרבה ליהודים;  כוונתי:  הלשון הארמית, שהתחילו היהודים מדברים בה עוד בימי בית ראשון.  בספרותנו הישנה יש רמזים שונים, המעידים על זה, שבחוגים שונים התחילו, כנראה, להתגבש יחוסים לבביים ללשון הארמית.  לא לחנם אנו מוצאים בתלמוד מימרא כזו:  "אל יהא לשון סורסי (ארמית) קל בעיניך".  מאמר זה מעיד גלוי על יחס של כבוד וחבה ללשון זו, והד של קורבה לבבית ונפשית מצלצל מתוכו.  מצד אחר אנו פוגשים ביחס של זלזול ושלילה אליה.  וכך מכריז חכם אחד ואומר עליה, ש"אין מלאכי השרת נזקקין לו, מפני שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי";  לאמור:  שזוהי שפה נמוכה במעלה.  וחכם אחר תוהה ושואל:  "בארץ-ישראל לשון סורסי למה?  או לשון קודש או לשון יוונית"!  מפני שבזמן הוא היתה ארץ-ישראל תחת ממשלתם של היוונים, ואין החכם הזה רואה כל טעם לארמית, שאיננה לא הלשון הלאומית ולא לשון המדינה.  כיוצא בו שואל חכם שני:  "בבבל לשון ארמי למה?  או לשון הקודש או לשון פרסי"!  לאמר:  מה טעם יש ללשון זרה זו בתנאי החיים האלה?  מה נפשך:  או לשון לאומית או לשון המדינה!  דוגמת אותם היש אומרים שבארץ רוסיה:  "עברית או רוסית".  על כל פנים רואים אנו, שנחלקו הדעות בנוגע ללשון הארמית, שהיתה אז לשון-הדבור של האומה העברית.  הללו מזכים אותה והללו מחייבים אותה.

בין כך ובין כך, זוהי עובדה ואין לסתרה, שהלשון הארמית נשתרשה בישראל מימים קדמונים והכתה שרשים חזקים בחיי האומה.  עוד בתורה אנו מוצאים את רשומה, כמו:  "יגר שהדותא";  ואחר-כך בנביאים שונים.  ולא עוד, אלא שמוצאים אנו ספרים שלמים של נביאים אמורים ארמית, כמו "דניאל" ו"עזרא".  מכאן ראיה, שבימים ההם נתפשטה הארמית מאד בעם ושפכה את ממשלתה גם על ראשי האומה ובוניה.  עד כמה היתה הארמית שגורה בפי העם עוד בימי בית ראשון, יעידו דברי האגדה, שבני ישראל גלו לבבל, מפני שדברו שם ארמית, שהיא קרובה לעברית והיתה ידועה לאבות.  והתלמוד מבאר זה בדרך משל:  למה הדבר דומה?  לאשה שבעלה כעס עליה וגרשה והיא חוזרת לבית אמה.  כך כנסת ישראל, כשכעס עליה הקב"ה, וגרש אותה, היא חוזרת לבבל, ששם היו מדברים ארמית.

כבר בימי בית שני דברה כל האומה העברית שבארץ-ישראל רק ארמית.  ולא עוד, אלא שאפילו כל השטרות היו נכתבים אז ארמית.  ויש מהם שהגיעו אפילו עד ימינו אנו בצורתם הארמית, כגון:  הכתובה והגט.  הלשון העברית שלטה רק בחוגים העליונים, בין האינטליגנטים והסנהדרין, בכתבים הרשמיים ובדרשותיהם של החכמים.  אבל דרשות אלו היו מתורגמות לארמית, כדי שידע אותן העם.  ולא המון העם בלבד דבר ארמית, אלא אפילו תלמידי-החכמים שבדור;  ורבים מהם גם כבר שכחו פחות או יותר את הלשון העברית;  כמו שמצינו, שאמתא דבי רבי היתה מבארת ומסבירה לתלמידיו מלים עבריות, שנעלמו מהם פירושן והוראתן.

עד כמה נשתרשה הלשון הארמית בימים ההם בחיי העם בארץ-ישראל, הרינו למדים מתוך החפירות השונות, המגלות לנו המון תעודות וכתבים מן הזמן ההוא שהם כתובים ארמית.  הארמית חדרה עמוק לתוך נשמתו של העם והשתלטה שם שלטון גמור.  אמת, גם הלשון העברית לא חדלה אפילו אז מהיות גם שפת הדבור;  אבל רק במדה מצומצמה, רוב מנינה של האומה דבר ארמית.

וכשגלו שוב בני ישראל מארצם ורבים מהם הלכו לבבל, ששם משלה בזמן ההוא לשון-מדינה אחרת, – אף על פי כן המשיכו לדבר שם ארמית, וה"תלמוד" בחלקו הגדול נכתב – זאת-אומרת: נדבר (שהרי היה אז עדיין רק תורה שבעל-פה) – בארמית.

אמת, אין להפריז על המדה בנוגע לחלק זה של התלמוד, שהוא ארמי.  סוף-סוף רובו הגדול של התלמוד נאמר ונכתב דווקא בעברית;  כמו: המשנה, התוספתא, הברייתות, ורובן של ההלכות והדרשות.  מכל מקום אין להכחיש, שהארמית תופסת מקום גדול בתלמוד והריהי שם יסוד חשוב ועיקרי.  ומכאן ראיה לאותו מקום ניכר וחשוב, שתפסה הארמית בחיים היום-יומיים של יהודי בבל.  ויודעים אנו, כי הגיע הדבר אפילו לידי כך, שחדל העם מהבין את התורה במקורה, בלשון העברית, ומוכרחים היו להעמיד בשעת קריאת התורה בבתי-כנסיות מתורגמנים, שיהיו מתרגמים את דברי התורה לקהל בארמית.

ונשתרשה האומה העברית בלשון הארמית כל כך, עד שהמשיכה לגרר אותה אחריה לכל מקום שנדדה, ואפילו לארצות, ששם שררו לשונות אחרות.  וכך אנו מוצאים את היהודים מדברים ארמית בארצות ערב וספרד, אפילו בשעה שלשונותיהן של אותן הארצות התחילו כבר תופסות מקום באומה.  במשך תקופה ארוכה ושלימה של אלף, או אלף ומאתים שנה, החזיקה האומה העברית בלשון הארמית ולא הרפתה ממנה בכל הזמנים הללו.  ועוד בימיהם של הגאונים הוסיפו היהודים לדבר ארמית, אף על פי ששפת המדינה היתה ערבית.  שכן מצינו אצל רב האי גאון, שהוא מבאר את המלה "שיננא" שבתלמוד לא במובנה המקובל:  "תלמיד חכם שנון וחריף", אלא במובן:  "אדם בעל שינים ארוכות", שכך משמעה בארמית, והוא מביא לראיה את המון העם בדורו, שהוא משתמש במלה זו בדבור במשמעות זו.  סימן, שבימיו דבר המון העם ארמית.  ככה הולכת ונמשכת תקופה ארוכה של דבור בלשון הארמית.

ויצירות תרבות גדולות וכבירות יצרו היהודים בלשון זו.  מרביתן של היצירות הללו אבדו במשך בדורות.  אבל גם המעט שנשאר יש בו בכדי להעמידנו על גבהה של יצירה זו וערכה הגדול.  ויצירה זו נמשכה בישראל כמספר הימים שדברו בני-ישראל ארמית.  אלף ומאתים שנה הלכו בני-ישראל ויצרו בלשון זו.  ולא עוד, אלא אפילו באותם הימים, ששפות אחרות התחילו כבר מיצרות לה ודוחות אותה החוצה, המשיכה האומה העברית ליצור בה את יצירי רוחה.  ומכאן אנו למדים, עד היכן מגיעה שמרנותה של האומה העברית ביחס ללשונות, שקבלה אותן מן החוץ, מעמים זרים.  אפשר, שהרבה עושה כאן ה"הרגל", ואפשר שזוהי תוצאה מנטייתם של היהודים להיות פרושים ומובדלים מאחרים, והם הולכים ובונים להם תמיד מחיצות לעצמם;  ואפשר שזהו גם משום שסוף סוף אחות היא הארמית לעברית.

הראשון, שהכניס את הערבית לתוך הספרות היהודית, היה רבי סעדיה גאון.  וודאי מפני שלשון זו, כלשון המדינה, הספיקה כבר לחדור לתוך מעמקי האומה ותפסה את מקומה של הלשון הארמית.  דבר זה נעשה כבר באופן סטיכי, שלא מדעת ושלא מתוך רצון והכרה.

מחלוקת ישנה היא, מחלוקת פילוסופית-פסיכולוגית:  אם רבוי השפות מעשיר את האדם ואת האומה, או אפשר שהוא מעמיס יותר מדאי על הזכרון, מנמיך את הגובה התרבותי ומחליף את המושגים בסתר מלים.  על כל פנים אין ספק בדבר, שבשביל אומה טבעית ונורמלית מספיקה לשון אחת, הלשון הלאומית שלה.  אומה בלתי נורמלית, כזו של היהודים, מוכרחת לסחוב על שכמה שתי לשונות:  לשון לאומית ולשון מדוברת.  אבל שפה מדוברת זו הולכת ונחלפת בחלופי הזמנים והמקומות.  באותה שעה יגעה האומה ומשתדלת להציל עד כמה שאפשר אותם האוצרות, שנוצרו בשפה-המדוברת שלה, ב"זרגון" הקודם (איני מתכוון להעליב במלה זו את מי שהוא;  משתמש אני בו רק לשם דיוק ההבנה) ולגנזם באוצרה הלאומי עולמית.  בשעה זו אין לאומה דרך אחרת, אלא לתרגם יצירות אלו ללשון הלאומית, שאיננה נחלפת והיא קיימת לעד.  והילכך רואים אנו, שכל אותם אוצרות היצירה היהודית, אשר תורגמו ללשון העברית, נשארו לעולמים, והרי הם שמורים ועומדים בבית גנזיה של האומה, והם הולכים ומשפיעים על התפתחותה התרבותית של האומה.  ומצד אחר, כל אותן היצירות המקוריות, שנוצרו בשפות המדוברות השונות ושלא תורגמו ללשון הלאומית, עברו ובטלו מן העולם, – שריד אל נשאר להן, ואין האומה אפילו מכירה בהן, ומכל שכן שאין היא מושפעת מהן. 

ושוב על דבר הארמית.  ה"תלמוד" היה ל"ספר-החיים" לאומה היהודית, המסדר והמדריך את החיים היהודיים.  והיתה טנדנציה לעשות את התלמוד ל"ספר-העם", לדבר שווה לכל נפש, לספר של כל איש ואיש מישראל.  אבל בינתים בא הפזור הנורא, והיהודים נפוצו לארבע רוחות השמים, ונעשה בלבול של לשונות בישראל.  והגיעו ימים, שחלקים גדולים של האומה לא יכלו שוב להבין חלקים ידועים של התלמוד, מפני שהם כתובים ארמית.  ועברו מאות שנים של בקשת עצות ודרכים, כיצד לתת סוף סוף את ה"תלמוד" לידי כל אחד ואחד מישראל;  ולא מצאו עצה, עד שבא רבי יהודה גאון ועמד ותרגם, בספרו "הלכות פסוקות", את כל הסוגיות הארמיות שבתלמוד ללשון עברית, ונעשה אז התלמוד קניינם של היהודים שבכל הארצות, והיה לספר-עם באמת.  אבל עדיין לא נחה דעתם של חכמים בזה, והוסיפו לטרוח וליגע בכוון זה, עד שנסתיים מפעלם באותה העבודה הענקית של הנשר הגדול, הרמב"ם, בספרו "יד החזקה".  ענק-הרוח הזה היה עמוד התיכון לדורות שקדמו לו ולדורות שבאו אחריו.  הוא עשה אזנים לתורה שבעל-פה, להעמידה לדורות.  הוא היה גדל הדעה וגדל התבונה.  השפעתו הולכת ונמשכת עד היום ואין חקר לה.  כשבא להשמיע את דעותיו הפילוסופיות, שהיו מכוונות רק ליחידים שבדור, כתב אותן ערבית.  אבל את כתר יצירותיו, את ה"יד החזקה" שלו, זאת-אומרת:  התמצית של התלמוד ושל התרבות העברית מראשית הדורות ועד ימיו, "קודקס" זה שהוא מיועד בשביל כל האומה כולה ובשביל כל יחיד ויחיד שבה, לכל תפוצותיהם ולכל דורותיהם, מכאן ואילך עד סוף כל הדורות, – "יד חזקה" זה חיבר דווקא בעברית, ועברית קלסית, ועל-ידי כך עשה אותו ל"ספר הלאומי", לספרו של כל איש ואיש בישראל, לכל תפוצות הגולה, שהשתעבדו ללשונות זרות, או שנשתקעו ב"אידיות" שלהם.  ופעולתו זו של הרמב"ם תהא קיימת לעד ושכרה נכון לפניה כל הימים. 

ובאמת התחיל פרוצס זה עוד בימיו של רבינו ר' יהודה הנשיא.  אף הוא ראה ברוחו הגדול, כי עתידידם בני-ישראל שיתפזרו לבין אומות שונות ושידברו בלשונות שונות, והארמית תשתכח מפיהם, והתורה מה תהא אז עליה?  חס-ושלום תשתכח תורה מישראל?  – עמד וסדר להם את השמנה בלשון עברית!  צפה רבינו ברוח קדשו, שאין גניזה עולמית אלא בעברית בלבד, ואין כלי אחר להעמיד בו את נכסי האומה למשמרת לדורות, – אלא הלשון העברית בלבד! 

בהרגשה אינסטינקטיבית וברוח הקודש, ומפני החרדה הקדושה, שמא ישפיע הפזור הנורא על תורת ישראל לעשותה הרבה תורות – תורגם החלק הארמי שב"תלמוד", ללשון העברית, ועל-ידי כך נשאר ה"תלמוד", זה הנכס היותר גדול של האומה העברית, עומד וקיים בשביל כל האומה עד עכשיו;  ועל-ידי כך ניצלה התורה מסכנת פיזור ופירור, ואחדותה התרבותית של האומה נשתמרה ונתבססה לדורות.

הנה זו היא השארית, אשר נשארה לנו מכל אותו הרכוש הגדול, אשר הלכה האומה וגנזה אותו במשך תקופה שלימה וארוכה של אלף ומאתים שנה, שנות דבור ויצירה בארמית!  וכי מה נשאר לנו עוד מהארמית?  כן, נשארו לנו:  הכתובה והגט;  התרגום שהוא כספר החתום לעם, ואילו תפלות, כגון:  יקום פורקן וקדיש יתום!  זהו העמל ההיסטורי וזה פריו הרב!!

כבר הזכרתי, שבשעה שדבר העם ארמית הגיע הדבר לידי כך, שצריכים היו בשעת קריאת התורה להעמיד מתורגמן, שיתרגם לקהל את המקרא לארמית.  אבל באותה שעה שקדו חכמים, כדי להוציא מלבם של טועים – שלא יעמידו את התרגום במדרגה אחת עם המקרא – ותקנו:  "שנים מקרא ואחד תרגום", לאמור:  שמתחילה צריכים לקרוא ראשונה דווקא את המקרא, אף-על-פי שהצבור לא ידע פירושם של הדברים;  ורק אחר כך תרגם אותו המתורגמן לארמית;  ולבסוף, כשעמד הקהל על כוונתו של הכתוב, חזרו וקראו את המקרא במקורו, כדי שילמוד הצבור את הכתוב גופו ויחרתו הדברים בלבו בלשון העברית.  רצו החכמים להראות בזה לעם, כי העיקר הוא המקרא, הכתוב בלשון העברית, והתרגום רק טפל לו.  על-ידי כך נקדשה הלשון בעיני העם והיתה ללשון-קודש.  ולא נחה עדיין דעתם של חכמים עד שגזרו, כי אסור לו למתרגם להגביה את קולו יותר מהקורא.  וכל זה כדי למעט דמותה של הארמית ולהרים קרנה של הלשון העברית ולעשותה עיקר ויסוד.  ונעשה הדבר למנהג בישראל עד היום הזה, שהמקרא במקורו העברי צריך להיות נדפס באותיות גדולות ומאירות עינים והתרגום הארמי – באותיות זעירות ודלות.  וכל זה למה?  מפני שחששו,  שמא סוף-סוף יעשה בזמן מן הזמנים התרגום העיקר והמקרא טפל, ונמצאת על-ידי כך הלשון העברית נשפלת ונעשית שניה במדרגה;  עמדו ותקנו סייגים וסייגים לסייגים, – והכל כדי לשמור על נשמתה של האומה!

וכל אותה היצירה הגדולה בערבית שלא ניתרגמה לעברית, מה עלה לה בסופה?  שום שריד ופליט לא נשאר לה.  זכר אין לה – אפילו בספרים.  הכל הלך לאבוד, כאילו לא היו לעולמים!  והרי נתחברו בערבית ספרים גדולים וחשובים, שהיו ראוים להשאר לדורות.  היכן הוא, למשל, הספר "מקור חיים" לרבי שלמה בן-גבירול, שתורגם ללטינית גרועה ולא לעברית, והיכן עקבותיו באומה הישראלית?  והוא הרי היה ספר גדול וחשוב, והיתה לו השפעה כבירה על הפילוסופיה הנוצרית של ימי-הבינים!  ואילו על התפתחותה של האומה העברית לא היתה לו שום השפעה.

ודעו וראו:  לא רק ספרים בלבד, כי אם גם חלקים שלמים של האומה הלכו לטמיון והיו כלא היו, – משנתגרשו מהלשון העברית.  הנה, למשל, היהודים שבאלכסנדריה של מצרים בימיו של פילון.  זו היתה תקופה רבת הערך והחשיבות.  היהדות האלכסנדרונית עמדה במדרגה גבוהה של התפתחות.  לפילון היתה השפעה כבירה אפילו על הדורות המאוחרים.  השיטה הפילוסופית שלו היתה רווחת הרבה גם בין האומות האחרות.  אבל בני-דורו כבר שכחו את הלשון העברית וסגלו לעצמם את היוונית.  תרגום התורה ליוונית (תרגום השבעים) יותר משנעשה בשביל תלמי המלך נעשה באמת בשביל היהודים עצמם, שהיו זקוקים לתרגום, בשביל שנתרחקו כבר מן המקור ולא ידעו אותו.  גם פילון עצמו לא היה בקי בלשון העברית.  הם דברו וכתבו ויצרו ביוונית.  ומה עלה להם בסופם?  היהדות האלכנדרונית כולה כמות שהיא הלכה לאבוד בשבילנו;  לא נשאר ממנה שריד ופליט, ואין אנו יודעים אפילו, להיכן אבדה.  קבוץ גדול של מיליונים יהודים אבד בשביל האומה העברית, אבל על כל יצירתו, ורשומו לא ניכר במאום עד היום הזה.  והכל משום שנקרעו מעל שפתם הלאומית, לשונם העברית, ונשתעבדו ללשון זרה.

הרמב"ם כתב אחדים מספריו בערבית.  אבל חושו הלאומי הגיד לו, כי את ספרו החשוב ביותר צריך הוא לחבר בעברית דווקא.  הוא עצמו אומר, כי בחבורו "יד החזקה" הוא מתכוון לעשות את "התלמוד" ראוי בשביל כל האומה, ולפיכך כתב אותו עברית.  את ספריו בפילוסופיה כתב ערבית, מפני שהם היו מיועדים רק בשביל יחידי הסגולה בלבד.  אבל כל ימיו היה מיצר ודואג על כך, מפני שידע, כי סופה של ה"אידית-ערבית" להשתכח מישראל ועתידים ספריו לעבור ולהבטל מן העולם היהודי.  ובאחד ממכתביו הוא שופך נפשו ומגלה את אשר עם לבבו והוא כותב:  "בני, יודע אני את החטא שחטאתי לעמי ומתפלל אני לה', כי יזכני להשיב את הגזילה לבעליה ולתרגם את ספרי ללשון הקודש".  אמנם הוא לא זכה להיות בעצמו המתרגם לספריו, אך הוא עמל ויגע, שאחרים יתרגמו אותם.  בעצמו יגע ומצא את המתרגם לספרו "מורה נבוכים", חזק את ידי אבן-תיבון במלאכתו, בעצמו השגיח על העבודה, ולא נח ולא שקט, עד שהשאיר את ספריו ירושה לדורות בעברית.

ולא הרמב"ם בלבד, אלא גם אחרים כך.  כשהתחילו חכמים שבדור מרגישים בסכנה, שעתידים הרבה אוצרות של היצירה הלאומית להשתכח מישראל, על-ידי זה שהתחילו בני-ישראל עוברים מן הערבית אל הספרדית, קמה בקהלות רבות של הימים ההם תנועה גדולה לתרגם את רבי סעדיה גאון וכדומה ללשון העברית, וכן רבי יהודה הלוי, שגם ספרו הגדול "הכוזרי" תורגם אף הוא לעברית.  וכיום הזה אנו רואים, שכל מה שלא ניתרגם לעברית אבד לעולמים.  לא עמדו להן לארמית ולערבית כל אותם אוצרות היצירה הגדולה, שיצרה בהן האומה הישראלית, כדי שתהא זו מתאחזת בהם ומעמידה אותם עולמית.  החוק הטבעי עושה את שלו.  החיים דוחקים את השפות הזרות, ושום אמצעים מלאכותיים לא יועילו כאן.  חוק הוא ואין לשנותו.

ורוצה אני לנגוע כאן בעוד אפיזודה אחת הנוגעת ללשון הארמית.  לשון זו כבר מתה היא.  בחיים אין לה שוב שום אחיזה.  אין מדברים בה ואין כותבים בה.  וכאן אירע דבר מוזר:  הספר הקלסי של הקבלה, ה"זהר", נתחבר דווקא בלשון פסיבדו-ארמית!  בוודאי, שהיתה בזה כוונה ידועה:  לעשות את הספר למיסטי יותר.  אבל בין כך ובין כך עובדה היא, שספר ראשון זה בקבלה נתחבר בשפה, שהיתה כבר אותה שעה מתה לגמרי.  אבל גם כאן מתגלה דבר מעניין:  אף הקבלה משתמשת בלשון הארמית אך ורק בספר ה"זהר" ובאותם הספרים הקרובים לו, כמו:  "תקוני זהר" והאחרים.  אבל מאותה שעה, שהקבלה נעשית למוד לעם, כשהיא מתחילה להתפשט בקהל הרחב, מיד היא מתחילה להשתמש בלשון העברית, וכל ספריה נכתבים עברית.  וכך היא הטנדנציה תמיד ותדיר:  כל שעה שיש שאיפה ורצון ליצור מזון רוחני בריא בשביל המון העם הרחב – יוצרים אותו בלשון העברית!

נגעתי כאן בשתי לשונות:  הארמית והערבית.  הלשון העברית לא היתה אותה שעה שפה מדוברת.  ובכן, איפוא, משמע מכאן, שהלשון העברית לא היתה לשון חיה?  שחסרים לה, כביכול, הוויטמינים של לשון חיה?  שחיותה כאילו נסתלקה הימנה ונתגלגלה ללשונות אחרות, והיא עצמה נהפכה, כביכול, ונעשתה לשון של שבת ומועד בלבד?

אין אני מיסטיקן, אלא רציונליסט.  מאמין אני בחוקיו של הטבע.  אבל באותה שעה אני שוב מאמין באמונה שלמה, שהאינסטינקט העמוק והבריא של האומה הוא שלא נתן ללשון העברית להיות שפת הדבור והחיים.  ולא בכדי עשתה האומה מה שעשתה!

אשרינו, שלא דברנו עברית כל אותן התקופות.  כי אלמלי היינו מדברים עברית בכל שנות נדודינו בגולה, אינני יודע, מה היה בסופה של לשון זו, ואם בכלל היתה לנו עוד לשון עברית בעולם כיום הזה?  אמת, כל לשון יש לה הרבה דיאלקטים, ואין יוצא מן הכלל הזה.  אבל אין בכך משום אסון, כל זמן שהאומה יושבת בארצה ויש לה הכוח לשעבד את הדיאלקטים השונים לשררותו של אחד מהם, שמשום מה נתקבל כלשון לאומית לכל המדינה.  בתנאי זה הדיאלקטים השונים לא רק שאינם מזיקים להדיאלקט השליט, אלא שהם גם מפרנסים אותו, מעשירים אותו ועושים אותו עשיר צבעים וצלילים, צורות ותמונות.  אבל מה היה עולה לה ללשון העברית כשאין לאומה העברית ארץ ומרכז וכוח, והיא נעה ונדה מעם לעם ומשתעבדת להשפעות של אומות ולשונות ותנאים שונים?  הלשון העברית היתה קולטת בכל מקום תשעים וחמשה אחוזים של מלים משפות זרות, כמו שאירע להדיאלקט הסורי-ארמי, המדובר עדיין בפי יהודי סוריא, והיא עצמה היתה בטלה ברוב.  הגיעו בעצמכם:  מה היה עולה לה ללשון העברית, אלמלי היו היהודים שבספרד ושבצרפת ושבאשכנז מדברים בימיהם עברית, בשעה שלא היו מקבלים "מיץ" מאיזה מרכז שהוא?  הלשון העברית היתה מתפוררת אז לכמה וכמה דיאלקטים, כמספר ארצות הגלות והנדודים, וכל דיאלקט שונה מחברו, כשם שלשון הארץ האחת שונה מלשונה של הארץ השניה, ונמצא:  יהודי ארץ אחת לא היה יודע לשונו של יהודי מארץ אחרת.  אמת, אין לך שום לשון בעולם, שאינה משתנית במשך הדורות.  אבל זהו שנוי בשביל האומה כולה, בלי יוצא מן הכלל.  מה שאין כן בעברית, שהשנויים שהיו חלים בה בכל מקום, היו נשארים ענין רק לאותו המקום בלבד, והלשון העברית שביתר הארצות לא היתה מקבלת שנוי זה.  ובאופן כזה היינו מקבלים במשך הדורות כמה וכמה לשונות עבריות אחיות, המון דיאלקטים שונים, שאין בין כולם אלא אחוזים מעטים של מלים משותפות, והשאר הוא ערבוביה של לשונות אחדות, והלשון העברית המקורית היתה בינתים בטלה ועוברת מן העולם.

על-פי אינסטינקט עמוק גזרה האומה העברית על עצמה, וקיימה גזירה זו בקשיות עורף ובעקשנות רבה:  לקיים את הלשון העברית רק בספרות בלבד, הואיל ולא היה לה מרכז, אשר ישמש לה ערובה בשביל טהרתה והתפתחותה הנורמלית של לשון זו בדבור שבפה.  וכי לא היתה לאומה העברית די עקשנות מספיקה כדי לקיים את "השנים מקרא ואחד תרגום" אפילו בימינו אנו, כשתרגום זה נעשה דבר שאין לו שום טעם וריח, מפני שהלשון הארמית נעשתה כבר בלתי מובנה לאומה, עוד פחות מובנה אפילו מהלשון העברית עצמה?!  ובאותה שעה לא הראתה האומה לגבי הדבור העברי אפילו עקשנות כל שהיא, אלא וויתרה עליו תיכף ומיד, כאילו היה דבר של מה בכך – הא כיצד?  מכאן אתה אומר, שכל מה שעשתה האומה לא עשתה אלא בדעת ובחשבון.  ואם וויתרה לשעה על הדיבור העברי, לא היה זה אלא מפני החשש, שמא יגרום דבור זה נזק ללשון העברית, באין מרכז, שישקוד על תקנתה וטהרתה.  ובחרה האומה שתהיה לה לשון עברית אחת טהורה בכתב, מאשר הרבה לשונות עבריות בעל-פה שהן פלסתר ונכריות בינן לבין עצמן.

כל זה היה נכון והגיוני עד עכשיו.  אבל עכשיו, כשהתנועה הארצי-ישראלית לבשה צורה מוחשית, כשהלשון העברית נעשתה שלטת בארץ, הרי אין עוד מקום לאותם החשש והפחד ואפשר לעשות את הלשון העברית שפת-דבור אפילו בארצות הגלות;  מפני שיש ארץ-ישראל, שהיא שומרת עליה ומעמידה אותה.  ומשום כך התחילה עכשיו בחוץ-לארץ אותה התנועה החזקה, המתכוונת להפוך את הלשון העברית ללשון מדוברת בכל מקום – והצדק אתה והנצחון מזומן לה.

כיצד התיחסה האומה העברית לשאלת החנוך בלשון העברית ובשאר הלשונות?  מה אמר לנו בדבר זה האינסטינקט הלאומי?

האומה פתרה את השאלה הזו באופן ברור:  עיקר החנוך בבית-הספר הוא הספר העברי!

אין אמת בשמועה, האומרת, כי בית-הספר היהודי היה חד-צדדי, דתי.   עוד לפני שלש מאות שנים היו קיימים בישראל בתי-ספר, שהיו מלמדים בהם גם פילוסופיה, תכונה, הנדסה ושאר למודים.  דבר המובן מאליו הוא, שבאותם הימים היו כל הלמודים קשורים בדת;  אבל הם היו נלמדים.

ואם רוצים אנו להיות אנשים כנים, עלינו להודות, שאם גם תפסה לשון הדבור מקום בבית-הספר, מכל מקום לא נחשבה מעולם כעיקר ויסוד.  היא היתה רק ענין של למוד ושל שמוש מעשי.  בשנים הראשונות היו משתמשים בה בכדי להסביר לתלמידים מה שכתוב בספר העברי.  אבל מכיוון שגדלו התלמידים והגיעו לכלל הבנה במקור גופו בלי תרגום, מיד הלך לו התרגום.  אכן, היו כאלה, שאפילו אחר-כך, מפני שיגרא דלישנא, היו לפעמים מוסיפים לתרגם ואומרים:  "אמר רבא – האט רבא געזאגט";  אבל, כאמור, לא היה זקוק לתרגום.  רק זמן ידוע היו משתמשים בשעת הלמוד בתלמוד בלשון אידית, אחר-כך היו עוברים הכל ללשון עברית.  וכל זה אינו דבר שבמקרה בלבד, אלא הכל נעשה על-פי האינסטינקט הבריא של האומה, וטעמו ונמוקו עמו.

אלמלי היתה נשארת הלשון העברית כלואה רק בתוך הספר בלבד, אפשר שהיתה מתאבנת בסופה, דוגמת הלשון הלטינית, והיתה נלקית בחוסר אינטימיות וחמימיות של לשון חיה.  הלשון העברית היתה נעשית אז לשון מלאכותית ויבשה.  אולם כמו שדוד המלך היה זקוק בזקנותו לסוכנת שתחממו, כך היתה הלשון העברית זקוקה לאיזו "סוכנת", לאיזו שפה מדוברת חיה, – אם היתה זו הלשון הערבית שלפנים, או אידית של עכשיו, כדי להתחמם לאורן, לקבל מהן חיות, אינטימיות וגמישיות.  ולפיכך לא היתה הלשון העברית מעולם שפת-ספרים מתה;  כי היתה מתדבקת תמיד ללשון חיה, ועל-ידי כך נעשתה חיה גם היא.  מצד האחר היתה השפה המדוברת מתעלה על-ידי דבוק זה והיתה מקבלת קצת מקדושתה של הלשון העברית.  בשעה שצרפו ל"עברי" את ה"טייטש" וזווגום יחד, יצא מהם ה"עברי-טייטש" והיתה לאידית, המקובלת אצל חלק גדול מן האומה.  אבל אם יתגרש ה"טייטש" מן ה"עברי", – אותה שעה לא יהיה אלא "טייטש" בלבד, ואין לו שום זיקה לא ל"עברי" ואף גם לא לאידית.  יש חיות וערך לאידית, כל אימת שהיא דבוקה ללשון העברית ויונקת מלשדה.  אבל כשהיא פורשת מהלשון העברית, פוסקת זכותה והיא מקפחת את ערכה.

וודאי שהאידית שלנו היא אצלנו בחינת "גיורת", ואף גם גיורת כשרה.  כ"רות" בשעתה, כך גם היא לוותה את הלשון העברית במשך דורות רבים.  ולפיכך, כל זמן שהיא עומדת בצדקתה, כרות המואביה, ומתדבקת בנעמי העברית באמת ובתמים, – הרי היא רצויה לנו והיא יכולה אפילו לזכות ולהעמיד מקרבה את דוד המלך.  אבל משעה, שאין היא רוצה להדבק בזרעו של ישראל, והיא פורשת לה וחוזרת לארץ מואב, – שוב אין לה תקנה להעמיד דוד מקרבה, אלא "מואבי" בלבד.

הרי לפנינו אותו זיווג טבעי, שזיווגה האומה העברית בכל שעה שעמדה לפני הבחירה:  אם לקיים את הלשון העברית בדבור שבפה ולהעמידה על-ידי כך בסכנה של התפוררות לעשרות דיאלקטים שונים, או לעשותה לשון הספר בלבד ולהביאה על-ידי כך לידי התאבנות ותלישה מן החיים.  בשעת ברירה שכזו בחרה לה האומה בחושה הבריא בדרך חדשה, היינו: להחם את הלשון העברית בנשימה של לשון-דבור חיה.  ובין כך נשארה הלשון העברית חיה לא רק בתוך הספר בלבד, כי אם גם בקרב הנשמה.

כזו היתה שיטתה של האומה כל אותם הימים, שלא היה לה ללשון העברית מקום בעולם, שהיא תהא שם לשון חיה ומדוברת.  אבל מאותה שעה שהלשון העברית חדלה להיות בארץ-ישראל "לשון-קודש" ונעשתה שם לשון-חול, לשון החיים היום-יומיים, לשון הדבור והמעשה, – מכאן ואילך הולך ופוחת הצורך ב"זיווגים" והלשון העברית אינה זקוקה עוד ל"סוכנת"...

וודאי שחייבים אנו תודה ללשון האידית, שחממה את הלשון העברית ימים רבים.  מודים אנו בדבר זה וזכותה זו תעמוד לה.  ברם, איני יודע, אם תזכה הלשון האידית להיות נעכלת על-ידי העברית, כשם שאירע זה לארמית.  סוף-סוף קרובה היא הארמית, שהיא לשון שמית, ללשון העברית.  ואגב, אין הלשון העברית מתעתדת כלל לצייר את הגלות, את חיי הגיטו, בלשון העברית יציירו ויתארו את החיים החפשיים שבארץ-ישראל.  אבל יש אפשרות לצייר בעברית גם את חיי הגלות ולא לאבד על-ידי כך לא את חמימותם של החיים הללו ולא את גווני-גווניהם השונים.  על זה יעידו באופן מזהיר מנדלי מוכר ספרים וברקוביטש בתרגומיו האמנותיים משלום-עליכם, שלפי דעת רבים הם עולים לפעמים בטובם ובחזקם על המקור האידי עצמו.

ואם רוצה האידית להציב לה זכרון לדורות, אין לה תקנה אחרת, אלא להתקשר עם הלשון העברית.  מחוץ לקשר זה אין אריכת-ימים לאידית.  בשעה שהיא מרימה את ידה על הלשון העברית – אותה שעה היא מאבדת את זכותה להתקיים.

כבר אמרתי, שאין אני מתנגד לאידית, מפני שבה למדני רבי "עברי" והיסטוריה עברית.  תמיהני, אם בזמנים אלו ובתנאים של עכשיו מסוגלה האומה לברוא לה מחדש לשונות חדשות, אידית חדשה.  אבל דבר אחד גלוי וידוע לפני:  באותה שעה, שהלשון העברית נעשתה חיה בארץ-ישראל, וכלשון חיה היא מתגלית ומופיעה על בימת החיים, – בשעה זו נתרופף הרבה מעמדה של האידית, וכנגדה נתחזקה הרבה, – אם מרצוננו או שלא מרצוננו, – עמדתה של לשון המדינה.  ומכאן שהאומה העברית לא תוותר עולמית על הלשון העברית (אין אדם אשר יוכל להכריחנה לעשות דבר זה, גם לא זיטלובסקי);  ומכיון שמשא של שלש לשונות הוא דבר שאי-אפשר לאומה – ממילא יוצא, ששקיעתה של האידית היא "הכרח היסטורי", ואין לשנותו.  ובשביל קיומה של האומה העברית אין לנו, אלא להשליט בחייה את הלשון העברית.  ואם היהדות הגרמנית, – והוא הדין הצרפתית והאיטלקית, – עומדת על סף החדלון הלאומי, הרי זה במדה מרובה, רק בשביל שנסתלקו מהלשון העברית.

בשבילי הסוף הוא ברור וגלוי, ואני מוצא בו טרגיות מרובה.  סוף סוף הרי היתה האידית אכסניה לכולנו.  סוף סוף הריהו שפת אבותינו ואבות אבותינו;  סוף סוף הרי יצרה האומה, התפללה, בכתה בלשון זו!  נחמה אחת יש לי, שתהא לה ללשון האידית השארות-הנפש על ידי תרגומה, הטוב או הרע, ללשון העברית.  אבל כל מה שלא יתורגם ממנה לעברית, אבוד יאבד וזכר לא יהיה לו.  שום רצון טוב וכוונה רצויה לא יועילו כאן.  זהו גזר דין מן השמים ואין מי שיעכב בעדו.  מה שאירע לשש עשרה הלשונות ה"אידיות", הוא שיארע גם להשבע-עשרה.  גזירה היא מלפני ההיסטוריה ואין לשנותה.  יכולים אנו לקרוע על כך, יכולים אנו לחלץ את נעלינו כאבלים, יכולים אנו לשבת "שבעה" על הארץ – אך כל זה ללא הועיל.  גזר הדין כבר נכתב ונחתם בטבעת ההיסטוריה – ואין להשיבו.  גזירה היא!

ולפיכך, כשאני לעצמי איני מפחד כלל מפני ה"אידישיזם המתגרה".  יש לי ההכרה הברורה והבטחון המוחלט בתוצאותיו של פולמוס זה;  ומשום כך אינני מהסס ואיני מרתת.  אדרבא, תהיינה ברוכות הידים, היוצרות בשביל העם באידית, – אם יצירתם בלשון זו תהא מעולה יותר.  מימי לא דרשתי משום סופר, שיכתוב דוקא בעברית, אם באידית עולה לו יצירתו יותר יפה וטובה.  אבל באותה שעה, שהאידישיזם מרים יד על הלשון העברית הלאומית, הריהו שונא ואויב ומצווה לקצץ כפיו!

כשאני לעצמי איני נלחם אפילו באידישיזם המחוצף ביותר, מפני שיודע אני, שאפילו החוצפה הגדולה ביותר לא תועיל כאן.  ד"ר זיטלובסקי פנה אלי פעם ובקשני לפרש את דעתי בשאלת הלשונות.  השבתי לו מה שהשבתי, אבל בתוך השאר כתבתי לו, לאמר:

"רוצים אתם לפקק את חוט שדרתה של האומה ולפסוק את ראשה מעל גופה, וסבורים אתם, שעל ידי זה יעלה מה שהוא בידכם, שתשיגו על ידי כך איזו תכלית שהיא.  אבל נעלם מכם דבר אחד, שכבר היה כדבר הזה בישראל בימיו של ירבעם בן נבט.  גם הוא רצה לבנות במקום מרכז לאומי אחד לישראל בירושלים עוד מרכז שני, ולשם זה העמיד עגל אחד או שנים בשומרון, וחשב שעל ידי כך כבר עלה רצונו בידו.  חשב וטעה.  הכל יודעים, מה עלה בסופו של דבר.  עשרת השבטים הללו אבדו בשבילנו, ואין איש יודע אפילו להיכן אבדו.  נשארו בעולם רק אותם שני השבטים, שעמדו באמונם לקדשים ההיסטוריים שלה אומה".

מכאן אתם למדים, שלא הרבים מכריעים, ולא הרצון מנצח.  ולפיכך אין שאלה זו של הלשונות שאלה של רצון, או שאלה של רוב ומיעוט.  מאמין אני באמונה שלמה בחושה הבריא של האומה הישראלית;  ואומה זו לא תתן בשום אופן למי שהוא שיקפח את חוט שדרתה או שיפסוק את ראשה מעל גבה!!

ויש בינינו חכמים אנשי שלום: – חסידי שלש הלשונות.  אלה הם ה"פולקיסטים",  ה"דימוקרטים", מחדרו של דובנוב.  הללו הם בעד שלש לשונות:  אידית, לשון-המדינה והלשון העברית.

ה"תלמוד" מספר, שבימי משה רבינו, בשעה שבנו את המשכן, היתה חיה אחת בעולם, ו"תחש" שמה, שהיו לה שני "חוטי השדרה".  אין חכמי הזואולוגיה שבינינו יודעים חיה זו מה היא.  גם הארכיאולוגים עוד לא מצאו שרידים ממנה.  על כל פנים איני מאמין בחיה, שיהיו לה שלשה חוטי שדרה, מעין זו שהפולקיסטים רוצים לבראה.  אני לעצמי מאמין באומה, שיש לה רק "חוט שדרה" אחד – הלשון העברית!

מה שהיה הוא שיהיה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה