_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

על ר' יהודה הלוי

ח"נ ביאליק

לתוכן הענינים

 

(באספת "חובבי שפת עבר" באודיסה, תרע"ג)

בזמן האחרון נתחדשה שאלה חדשה בבית מדרשנו ע"ד הערך שיש לתוכן והצורה ביהדות:  על מה עומדת היהדות, על תכניה או על צורותיה?  ויש כבר רבים מן הסופרים החדשים, המשתדלים להראות ולהוכיח, שיותר משהיהדות מתבססת על תכנה, היא קיימת בצורותיה.  התכנים אינם יכולים להיות חובה ולכן אין ביכולתם לקשר את האישים אל הרעיון הדתי, מה שאין כן הצורות, שאפשר להטילן על הצבור כעין חובה, ויש בידן לאחד את אישי האומה בינם לבין עצמם ובין קונם.  מנקודת השקפה זו, יותר משהיהדות דורשת הודאה בתוכן היא דורשת הודאה בצורה.

אמרתי "נתחדשה", אבל בעיקר הדברים לא נתחדשה כעת כלל.  הראשון שנגע בה היה המשורר הגדול ר' יהודה הלוי.  הוא העמיד את היהדות לעומת שאר הדתות ולעומת הפילוסופיה היונית והראה על יתרון הדת העברית בזה, שהיא נותנת ערך חשוב ומכריע לצורותיה, שהן גם קניניה הלאומיים, כמו: הארץ, הלשון, והמצוות.

אלהי הנביאים הוא, לדעת ריה"ל, לא בדעת והכרה לבד, אלא גם בהרגשה.  ואם תמצא לומר:  זו דעת, זו הרגשה, דעת אלהים – דעת שבלב, ומתוך רעיון זה הוא בא לידי מסקנא, כי כל הצורות של היהדות הן עיקריות, מאחרי שהן מורגשות על פי הרגש הדתי ואינן מובנות על פי השכל, ואי-אפשר לצייר את תכניה בלעדי צורותיה.  והוא לוקח לו משלים מחיי הטבע.  הצורה והתוכן שבטבע מקושרים זה בזה, ואי-אפשר שיתקיימו זה בלא זו.  לכל צורה וצורה היוצאת לאויר העולם קודמים צרופים והרכבות, שהם תנאים הכרחיים להתגלותה.  אלהותה של היהדות אינה מתגלית אלא אחרי שמתבררים צרופיה.  וסוד הצרופים הללו אין אדם מכיר ויודע, כי הוא גבוה ונעלה על שכל האדם, ולכן, "אין בעבודת אלהים סברא ולא הקשה ולא התחכמות כלל, כי אם שמירת המצוות כמו שהן בתורות ומסורות".  מטעם זה גם הקרבנות אינם מיותרים ולחנם יגעו ללמד עליהם זכות מטעמים אחרים.  אמנם, אין הקרבנות מובנים לנו, אבל...  הלא זהו צרוף אלהי, זוהי צורה, ואין לנו להבינה אלא להרגישה.  הוא היה אומר, שתוכן היהדות  קשור בנושאיה ואומת ישראל – צורת התוכן העברי העולמי וגם היא באה אחרי צרופים היסטוריים רבים והיא גופה בטוים השלם של רעיונות האלהים הנמצאים ביהדות.  ריה"ל היה החוקר הראשון שיסד את הרעיון הלאומי על יסוד זה, שהרעיון, התוכן הלאומי, קשור בצורה לאומית באופן כזה, שלא יצויר זה בלעדי זו.

ובכלל קשה לסמן את הגבול בין הצורה והתוכן.  כשאנו מסתכלים בהשתלשלות הרוח האנושי אנו נוכחים, כי טבעת אחת משמשת לשניהם כגלדי בצלים הנתונים זה בזה וקליפה אחת משמשת תוך לחברתה, וקשה לנו מטעם זה לסמן את הגבולים, מפני שהכל תלוי בנקודת המבט.  אנו, מכיון שאנו נהנים מן התוך יותר משאנו נהנים מן הקליפה, חושבים את התוך לעיקר, לנקודה ראשונה, ואת הקליפה לטפל, לנקודה שניה.  לא כך היה אלמלי עמדו הקליפות וערכו לעצמן "תורת הצמחים", הן היו קוראות לתוך קליפה, וקליפה תוך, מאחרי שיש להן נקודת מבט אחרת.  היוצא מדברינו, שהגדרת התוך והקליפה תלויה בתנאים ידועים, ואולי באמת אין כלל תוך וקליפה – הכל תוך.

והנה איש כריה"ל, שבספרו הבין כל-כך את ענין הצורה העברית לעמקה ולרחבה, שכח אותה לגמרי בבואו לכתוב את שיריו.  בשירתו לא השיג ריה"ל את פשטותה של צורת היצירה העברית.  הצורה העברית הטהורה ידועה לנו מן התנ"ך.  הצורות התנ"כיות הגיעו בתקופת חתימת התלמוד לידי ירידה.  ביצירות אחדות שנכתבו בזמן ההוא אין כבר מאותה הפשטות של היצירה העברית ויש שם קשוטים זרים וצעצועים כעין אלפא-ביתין וכדומה להם.  ואל תהיה הצורה הספרותית קלה בעיניך, כי משפיעה היא הרבה על התוכן.  מעלה יתרה יש לו לסגנון העברי הטהור והקדום, שמשקלו מעורה ומקושר בתוכן, זהו משקל הגיוני.  ואף על פי שנהגו להטעים את הקריאה בתנ"ך בטעמי נגינה,  בכל זאת היתה הנגינה טפל ולא עקמה ולא סרסה את התוכן.  ומכיון שהצורה העברית הטהורה, הטבעית והפשוטה, נסתלקה משירת ישראל בזמן בית ראשון, ירד גם התוכן שלה.  שוו את "אשת-חיל" לשולמית של שה"ש ותראו ותבינו את פרי החקוי המלאכותי של הצורה הזרה – כמה חולין יש בראשונה וכמה קדושה בשניה.

כנראה נעשו כמה נסיונות להחזיר את הסגנון העברי המשובש למקורו הראשון.  בתלמוד יש שרידי שירי הספד, שנבנו על מתכונת הצורה התנ"כית.  פשטות הסגנון מוצאים אנחנו גם בתפלות, וביחוד בתפלת ראש-השנה וי"ח ברכות, אבל הפייטנים הורידו את השפה העברית שוב מכסאה, כי חדלה להיות אצלם פשוטה והתחילו להתחכם עליה ולבדות כל מיני אלפא-ביתין כתשר"ק וא"ת-ב"ש, ולפעמים היו חותמים גם את שמם בראשי החרוזים.  המצב הגיע לידי כך, עד שהשירה העברית הטהורה פסקה לגמרי ורבים ממשוררי ספרד לקחו להם לחנם עטרת משורר.  אעפ"י שתכניהם היו לקוחים מכה"ק ומן התלמוד והיו עבריים על פי תכנם, אבל צורתם היתה שאולה.  ועיקר הלאומיות מתבטאת בצורה.  מה בין קהלת ושה"ש ובין שאר יצירות עולמיות – לא כלום, העיקר רק הצורה העברית שיש להם, ולכן הם נחשבים משלנו.  עם השירה הערבית מימי הנגיד קבלה השירה העברית צורה מחודשת, לרגלי ה"יתד" והמשקל החדש.  עד ימיו ידעו ע"ד הא"ב והחרוז, בא הוא והוסיף כבלים על כבלים על רגלי השירה העברית, שכרעה נפלה תחת כובד המשא הזר שהעמיסו עליה.  כתוצאה מן המצב הזה היו השירים מעין "אץ קוצץ" וכו'...

אמנם ריה"ל הכיר בקלקלה זו והתנגד מתחלה לחקוי הצורה הערבית, אבל לבסוף נסחף גם הוא בזרם הגלותי של המשא הזר שהעמיסו על השירה.  כתוצאה מן המצב הזה היו מוכרחים להשתמש בצורות החדשות.  על פי הספירה שספרתי אני בשיריו שיצאו עד עתה לאור, מצאתי כ-250 קומבינציות בבנין השיר.  לעושר כזה לא הגיעו הטובים שב"חורזים" הספרדים, וזהו מספר מבהיל מאד, וזוהי צרת הגלות, שאפילו גאוניה משועבדים לה ואינם יכולים להשתחרר ממנה שחרור גמור.

בין ההתבטלות וההתחרות מונחת ההסתגלות.  חקוי של התחרות אפשרי רק מתוך חרות.  כשהעם בן חורין אז הוא מכניס את הצורה הזרה לתוך הכור הלאומי שלו ומלבנה ומזקקה ונותן לה פנים חדשות, אבל בגלות אין מקום לחקוי של התחרות ויש רק מקום לחקוי של הסתגלות, כלומר, לבריחה משתי הצורות יחד או לחקוי של התבטלות מבאישה גמורה...

דרך כמה גלגולים עבר המשקל העברי עד עתה!  לפנים, בתקופה התנ"כית, היה המשקל העברי הגיוני כלו.  אח"כ כתבו בסגנון הסלבי ולבסוף החליפוהו בסגנון נגיני.  כעת, אחרי שיש לנו דור חדש בארץ-ישראל, שהוא מבטא ומטעים באופן אחר את המלים, באנו שוב לידי שנוי ערכין בשפה.  אלפי שירים גלותיים אבדו את צלצולם וטוב טעמם בעיני הארצישראליים, ונוכחנו עוד הפעם, שכל בנין השירה העברית לתקופותיה בנוי על החול.  ודי לשנוי אחד שישים את עמל הדורות לבהלה.

לעמוד על הסגנון השירי האמיתי אפשר רק ע"י קבוץ גלויות ושיבת-ציון.  אז תשובנה לתחיה כל הצורות העבריות הקדומות והטהורות ויחד אתן גם תכנן הקדמון.  ואז יבחר לו החוש הלאומי הבריא גם את ההברה והנגינה הנכונות.  כי כל זמן שהשירה העברית בגולה, היא משתדלת לחקות את האחרים, וקשה לה לבוא לידי שלמות.  ורק אחרי גאולתה תשוב לשלמותה ולצורתה הקודמת ויחד אתה יכנסו בה גם כוחות יצירה חדשים ורעננים והמה ימשיכו את הספרות העברית המקורית.  הגלות הארוכה שפזרה אותנו בין הגויים שללה מאת שירתנו את השלמות.  תקופה תקופה וסגנונה, מדינה מדינה והברתה.  מה שמובן היום, לא יובן מחר, ומה שנעים כאן, צורם את האוזן שם.  לכן נשתכחה כבר השירה הספרדית בימי עמנואל הרומי.  אמנם נשאר זכרה בפיוטים, אבל אוי לה לאותה שירה שהיא נזכרת באופן כזה.  האם לומדים או מבינים את הפיוטים?  הלא רק אומרים אותם ותו לא מידי, מבלי שיבין הלב מה שהפה מהגה, מפני שפג טעמה של השירה הספרדית ונמר ריחה.  צורת השירה הספרדית היתה צורת הסתגלות, וזמנה של הסתגלות – תקופתה, לא לבד שאין לה קיום, אלא גם המשך וירושה אין לה.

עוד זמן רב יעבור עד שנקלף את כל הקליפות והשכבות הזרות של הסגנון העברי, שדבקו בו בגלותו הארוכה, כדי לבוא לגרעינו הטהור.  אז תברא מכל שפות הגלות שפה אחת, השפה העברית, שפת אבותינו, ומכל הברותיה – הברה אחת.  אז נתעמק שוב בצורות התנ"כיות ובריתמוס ההגיוני הקדום שלנו, ואם נקבל איזו השפעה מן החוץ, מה שמוכרח הדבר להיות, נקבלה מתוך חרות ובחירה חפשית ולא מתוך עבדות עורת.  אז תשוב גם השירה העברית מגלותה, ונזכיר את זכרון משוררינו הלאומיים, שבראשם עומד ראש וראשון – המשורר הנשגב, ר' יהודה הלוי!

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה