_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

על יחיאל מיכל פינס

ח"נ ביאליק

לתוכן הענינים

 

(באספת "חובבי שפת עבר" באודיסה, ניסן תרע"ג)

מתחילה כשהטילו עלי חברי להרצות כאן הרצאה שלמה על דבר פעולתו הספרותית של המנוח ר' יחיאל מיכל פינס ז"ל, סרבתי קצת, כי לא חשבתי את עצמי למוכשר והגון לדבר על איש, שעיקר עבודתו הספרותית, הנקיה בלי תערובת של עסקנות, נגמרה עוד לפני ארבעים שנה יחד עם ספרו הקטן "ילדי-רוחי" (מגנצה, תרל"ב), ואני ודורי נתחנכנו על ברכי סופרים וספרים אחרים.  אך רושם קריאתי בקומץ העלים "ילדי-רוחי", שקראתיו זה יותר מעשרים שנה, נשתמר עדיין בלבי וקורא אלי לדבר על אישיותו של המנוח, שלא היה מן הטפוסים המצויים, ועד כמה שלא השתדל לטשטש את צורתו המיוחדת לו, עמד בכל זאת לפנינו בתור דמות ופרצוף מיוחד במינו.  כדאי לציין, שבעת ובעונה אחת הופיע על במת הסופרים ביחד עם המנוח עוד סופר אחד, שמת לפני שתי שנים, והוא ר' משה ליב לילינבלום.  בין רימ"פ ובין רמל"ל היו יחוסים תכופים וקרובים.  האדון במספר 300, שנזכר בהרבה מכתבים שב"חטאת נעורים", הרי הוא ר' מיכל פינס (מיכל פינס – בגימטריא 300).  בכל אותה חליפת המכתבים שהיתה בינם נשאו ונתנו בשאלות רותחות, בשאלות תקוני הדת בישראל.  במכתבי רימ"פ לרמל"ל, אנו מוצאים את רעיונותיו העיקריים, שהובעו אח"כ בספרו "ילדי רוחי".  לפעמים דומות ציטטות שלמות של מכתביו למאמריו שב"ילדי רוחו", וצריך לשער, שהספר הזה נמצא כבר אצלו בכתב-יד.

תחלת עבודתם שוה היתה אצל שניהם.  שניהם התחילו בעבודה ספרותית וטפלו בשאלות תקוני הדת, אולם לבסוף נשתנה אופי עבודתו של כל אחד.  בשעה שרימ"פ הפסיק לגמרי את עבודתו הספרותית והתמכר לעסקנות לטובת הישוב, ולבסוף עוד הצטמצם יותר בעבודתו ועסק רק במוסדות הצדקה אשר בירושלים, – היה ר' משה ליב לילינבלום עומד על משמרתו כל ארבעים השנה, לא כהתה עינו ולא נס ליחו.  רימ"פ התבודד בפנתו ולא הרגשנו כמעט כלל במציאותו, ורמל"ל היה מטפל בשאלות חיינו, מקשה ומתרץ, נושא ונותן, מבאר ומפרש את כל הענינים החשובים, שעמדו על הפרק והיו טעונים טפול.

לי, שנתגדלתי ונתחנכתי בזמן שפסקה עבודתו הספרותית של רימ"פ לגמרי, קשה ביותר לעמוד על תמיהה זו, הרבה שאלות כבר נתרצו או קבלו צורה חדשה.  החיים הספיקו להוציא שאלות חדשות וקולות אחרים התחילו להשמע בספרותנו.  והנני נוהג מנהגו של אותו הסופר, ששאלו אותו אנשי-שלומו, אם הוא עושה רשימות רשימות מכל מראה עיניו ומשמע אזניו, למען השתמש בהן אח"כ בתור חומר ליצירות המטפלות בחיים ובסביבה, והוא ענה להם:  "החזיון הראוי לשמש בתור חומר ליצירה נקבע ונחקק בזכרון מאליו.  ואם איננו נקבע בזכרון מאליו, הרי זה פסולת והלואי שישתכח".  בפעם הראשונה קראתי את הספר "ילדי-רוחי" זה יותר מעשרים שנה ומאותה הקריאה נשארו ונחקקו בלבי הרבה רשמים עזים ועל פיהם אשתדל למסור לכם את דמות דיוקנו הספרותית של פינס.

הספר, או יותר מדויק, החוברת, "ילדי רוחי", נחלקת לשני חלקים.  החלק הראשון דן בתעודת ישראל בעמים, והחלק השני – בתקונים הנצרכים בחיי ישראל.  זה היה אחרי שנת הבצורת שהיתה ברוסיה בכלל ובליטה בפרט.  קשות ומרות היו השנים הללו לישראל!  הרבה צדדים מן התסיסה, שהתעוררה באותו זמן בקרב יהודי רוסיה, קבלו הארה בהירה ע"י הסבא מנדלי בספרו "לא נחת ביעקב".  המצב הרע, שבו נמצאו פתאום הרבה מקהילות ישראל שברוסיה, העיר את אישי האומה לדון ולברר לעצמם את תנאי החיים של היהודים ברוסיה ולבקש מוצא מן הדלות והדלדול, החושך והשפלות, שנשקעו בה עד הנפש.  החכמים, ששקדו על תקנת ישראל, התחילו לטפל בשאלת החנוך, בסדור הקהלות ובמקורות הפרנסה.  הם נמנו וגמרו, שצריך להעמיד את ישראל על הקרקע.  צריכים, כך אומר רימ"פ, להכניס את משפט ההתפצלות בחיי ישראל;  אין אצל היהודים מעמדות קבועים ואותם שישנם – תחומיהם מתערבים, ורק הקרקע יכול לפצל את האומה למעמדות.  וכשיהיו בני ישראל עומדים על הקרקע – לא יהינו כבר לנבלם בשם "פרזיטים", יען כי בעצמנו נברא את פרנסתנו ולא נהיה יונקים מצנורות הפרנסה של אחרים.  ביחד עם זה דנו בשאלות הדת.  ראשי המדברים בשאלה זו היו הצעירים מן הסופרים, ביניהם היה גם הזקן ריב"ל וא.  א.  קובנר, מחבר הספר "חקר דבר".  עד כמה גדלה ההתענינות בשאלות הדת אפשר לראות רק מזה, שבעד וכנגד הספר "חקר דבר" נכתבו ספרים שלמים וביניהם:  "אגרת צער בעלי החיים" של א.  ב.  גוטליבר, "דורש אל המתים" של י.  לרנר ו"שרש-דבר" מאת צד"ה.  וגם "הסבא" שלנו, שלא היה עדיין סבא, אלא נכד, יצא אף הוא במאמר על החנוך והתרבות ב"השחר" בשם:  "מה אנו?,  בין כי סופרי הזמן ההוא היו כבר כאלה, שהראו על קלקול הדת בתור סיבה ראשונה לקלקול המצב החמרי של האומה.  רמל"ל ראה את עיקר דלדול העם בקלקלת הדת.  ותקון הדת היה אצלו כתקון החיים.  וכך היתה הסיסמה של דורשי התקונים שבתקופה ההיא:  "העם העברי שקוע יותר מדאי בנושנות, רוב מנהגיו ומצוותיו אוסרים את ידיו בכבלי ברזל ועומדים כשטן בין קרני האורה השופעות על כל העולם כולו מתוך שמש ההתקדמות שנראתה על שמי אירופה.  עלינו לפוצץ ולרסק את הכבלים מעל ידיו;  עלינו לגרש את כל הרוחות המנשבות בעולם הישראלי ואז יעמוד כל העם על דרך החיים המתוקנים להצלחתו ולאשרו".  סיסמה זו נשמעה מפיות הרבה אנשים בישראל ונעשתה לתורה שלמה, שהעמידה תלמידים הרבה, זו היתה ריבולוציה רוחנית גמורה בשדרות הצעירים שבישראל וריבולוציה זו נשקפת היטב בדפי הרומן המפורסם של ר.  ברודס, שהופיע בתקופה ההיא, בשנת תרל"ז, בלבוב בשם "הדת והחיים".  והנה עמד האחד, והאחד היה המנוח ר' יחיאל מיכל פינס ז"ל, וקרא את הקריאה הגדולה והראשונה:  "תקנו את החיים תחילה והדת תתוקן מאליה!  תקון החיים קודם לתקון הספר.  הספר אינו משפיע כך על החיים כמו החיים על הספר", ותקון החיים אצל רימ"פ אינו תקונם של איזה מין מוסדות וכדומיהם, אלא שנויים תכליתיים, עיקריים וחשובים, שיש להם ערך לכל העם כולו ולכל הדורות הבאים.

הרבה מדעותיו אלה השפיעו ומוסיפות להשפיע בדרך עקלתון גם על ספרותנו המאוחרה, ואעפ"י שלא היתה לו אסכולה ולא העמיד תלמידים אחריו, בטוח אני, שעד "אחד-העם" היה רימ"פ ביחד עם רמל"ל שולטים במחשבה העברית של תקופתם, ואם אנו מתלמידי רמל"ל ו"א"ה" ולא מתלמידיו של רימ"פ, בכל זאת נשאר לו תמיד מכירי-תודה בכל פעם שנדבר ע"ד התפתחות המחשבה העברית בסוף המאה שעברה.  בכל מאמריו מבצבצת פקחות מרובה, עמקות גדולה וחוש מעשי גדול.

הפרינציפיון של ההתפתחות, פרינציפיון ריבולוציוני זה, ש"אחד-העם" יהד אותו והכניסו לתולדות היהדות, שייך בעיקרו למחבר הספר:  "ילדי-רוחי".  הדברה:  "החיו את הלב והכתב ישוב לתחיה מאליו" (א"ה "תורה שבלב") נשנית וחוזרת ונשנית בהרבה ממאמרי פינס, וכמובן בלי אותו הלטוש והשחיזה, שבהם נתן א"ה לרעיון זה יותר בהירות ויותר הרחבה.

רי"מפ היה אומר, שהצורה הלאומית קודמת לתכנה.  ראשית, מפני שהנושאים מתחלפים והצורה קיימת לעד, ושנית מפני שהתוכן הוא אנושי כללי, והצורה היא לאומית ומיוחדת.  מתוך נקודת השקפה זו היה מוקיר את הדת המעשית, והיה אומר:  הדת העברית, כמו שאר הדתות, היא סימבולית, אך יש הבדל בין הסימבולים של הדת העברית ובין אותם של שאר הדתות.  הסימבולים של שאר הדתות הם סמלים, פסלים ותבניות איש, אולם אותם של הדת העברית הם המעשים.  הדת העברית מתגשמת וניכרת במעשיה ובפעולותיה, ולכן גדול כוחו של המעשה בדת ישראל.

יחס האדם אל התורה והדת צריך, לדברי רימ"פ, להיות כיחס האדם אל הטבע.  מוטיב זה, שהתורה דומה להטבע, מצוי אצלו ביותר.  מהו סוד נצחיותו של הטבע?  – תנועת החיים שבו, שאינה פוסקת מלשנות ולשנות.  בא החורף ונדמה:  הנה קפאו החיים ועמדו מלכת, אך הנה בא האביב והכל שב לתחיה.  הנצנים נראו בארץ ופרחי הוד מתנוססים לנוגה השמש הצוהלת.  אחרי האביב בא הקיץ, הפרחים נהפכים לפירות, הפירות מתבשלים והרי הטבע במרום פריחתו, והנה מגיע הסתיו, שבעליו הבלים וברוחותיו הקרירות הוא מבשר את בוא הקפאון בחיים.  אולם שקר הדבר:  אין קפאון בחיים, אלא תנועה נצחית Perpetum mobile הנעשית מאליה בלי עזרת ידי אדם.  טמיר ונעלם הוא אופי השנויים שבטבע, עד שאי-אפשר להרגיש בהויתו ואנו מכירים בו רק על פי תוצאותיו.  כך היא הדת.  הדת העברית בודאי משתנית בהמשך ההיסטוריה, אלא ששנוייה ותמורותיה אינם נראים לעין והם באים מאליהם.  ולכן מוזר הדבר בשעה שאנו מדברים על דבר תקונים מעושים, שיעשו, כביכול, בידי האדם, כי אין בדת תקונים, אלא התפתחות.  כאן אנו נזכרים בדברי א"ה שאמר:  "התקונים נעשים בכוונת מכוון בזמן ידוע, ע"י אנשים ידועים ולתכלית ידועה, אבל ההתפתחות נעשית מאליה, בלי מתכוון, בזמן בלתי ידוע, לא ע"י אנשים ידועים ולא לשם תכלית ידועה".  הרעיון הזה, שאפשר עליו לבנות השקפת עולם שלמה, נאמר עוד ע"י רימ"פ:  בדברו על דבר תעודת ישראל בעמים, הוא קובע את המושגים "חקוי" ו"הסתגלות".  המחקה משפיל את כבודו.  כופר בכל במה שאצלו ומודה הודאה גמורה בכל מה שאצל האחר, ואז הוא חי חייו של האחר, חושב מה שחושב האחר ועושה מה שעושה האחר.  אולם המסתגל מגביה את כבודו על זה שלאחר, מכיר בהכרחה של הבאת תקונים מחוץ לעצמו פנימה ומודה במקצתו של האחר.  החקוי מביא איפוא לידי בטול גמור ותמורה מוחלטת, וההסתגלות אינה אלא הבאת תקונים אל היסוד הלאומי המיוחד שיש לו ושהוא מודה בו.

כדאי להזכיר האיך הבין רימ"פ את קדושת החיים מנקודת היהדות.  אין בחובות האדם לא קודש ולא חול, וכל דבר שחובה היא לאדם, הרי זה קודש.  אדם שממלא את חובתו, הריהו עושה מצוה.  ולכן, אם האדם חי את חייו החילוניים בטהרה, בצדק ועל פי החוק – הוא עושה מעשה קדושה.  "עמך כלם קדושים" – כל העדה קדושה.  לא השרה הקב"ה קדושה יתרה על היחיד על פי מוצאו ויחסנותו, אלא על פי מעשיו, וקדושה זו נקנית ע"י כל אדם מישראל – "ממזר ת"ח קודם לכהן גדול עם הארץ".  הדעת היא יסוד הקדושה וההשקפה הדתית העברית מכרת בו בתור יסוד לכל טבע הארץ וצבא השמים עם חליפותיהם ותמורותיהם.  הדעת מתגלית בדמות מוגבלת, בחומר, והחומר הוא, לפיכך, גלויו של היסוד הרוחני שבכל עצם, שעינו הפגומה של בן-האדם לא היתה מכירה בו, אלמלא נתלבש בצורה חמרית.  ובאמת, אין בין העולם הזה ובין העולם הבא ולא כלום.  כי גם העוה"ז אינו חסר את היסוד העליון הקדוש, הדעת, שהיא כורכה את שני העולמות ביחד.  וכשמדבר רימ"פ על דבר נצחיות הדת, מוצא הוא לנחוץ לברר את שני מיני הנצחיות.  יש נצחיות הבאה מתוך קפאון ועמידה עולמית ויש נצחיות הבאה מתוך תנועה ותמורה עולמית.  נצחיות הבאה מתוך קפאון ועמידה עולמית כיצד? – מרבים להמציא אפשרויות להשתמש בהן עם חוקי המכניקה הידועים לנו מכבר, אבל בעיקרם נשארו חוקי המכניקה עומדים בלי שנויים.  נצחיות הבאה מתוך תנועה ותמורות עולמיות כיצד?  – נצחיות הטבע והרוח.  הרוח וכל ההשקפות והדעות, היונקות ממעינות הנפש העמוקים, נמצאת כמו הטבע ב- Perpetum mobile הנצח שלהן בא רק מתוך שטף ותנועה.

הנה לפנינו שתי השקפות עולם:  הפסימיות והאופטימיות.  כל אחת מהן מחיבת דרך חיים מיוחדת.  בעל הפסימיות המוחלטת מתיחס בשלילה לערך חיי האדם והתבל והוא רואה בהם רק יסורים ופורעניות ובהסתלקותם – גאולה ופדות, ובעל ההשקפה האופטימית חושב את העולם וכל אשר בו לשלם בתכלית השלמות.  הדעות הללו מתנגדות זו לזו ואי-אפשר לקוות כלל שתתקרבנה בזמן מן הזמנים.  מעולם לא תנצח ה"תיאודיציה" של לייבניץ את ה"עולם בתור רצון ודמיון" של שופנהויאר או להפך, יען כי שתי ההשקפות האלו יונקות משני מעינות מיוחדים והחיים מתקדשים ע"י שופנהויאר ולייבניץ כאחד.  ורק בקיום שניהם יש  מובן לחיים, ואם נעמיד את כל החיים על גוש השקפה אחת, אז יאבדו כל מניעיהם והאימפולסים שלהם.  רק מתוך מלחמה נבראת הסינתיזה העליונה של החיים הנצחיים.

חוקי התורה אינם יונקים משדי המדע המוחלט אע"פ שאין הם מתנגדים לו.  אי-אפשר לכלוא את המחשבה העברית בכלא או לבנות סביבה חומה סינית.  השקפות היהדות חפשיות הן ואין להן גבול וקצב, אלא בשעה שהן נהפכות לגופים, למעשים.  ובכל זאת אין המעשים, שהיהדות דורשת מאת היחיד, אוסרים כלל את המחשבה בכבלים והיא נשארת חפשית לנפשה.  הוא היה אומר, שבמעשה יש כוח חנוכי גדול, ולפיכך אסור לנו לזלזל בו.  אפשר לנו להטעימו ולהבינו כמו שאנו רוצים, אולם לשנות את צורתו ממטבע שטבעו לו אבותינו – אסור ואי-אפשר לנו, ואם הוא צריך תקון, ישתנה מאליו, ולכן היה המנוח קורא תגר על מתקני היהדות שבמערב.  צריכים לקרוא את כל דברי הבוז והלעג ששפך עליהם, כדי להוכח, עד כמה לא סבל את הזיוף והשקר.  מתוך השקפות כאלו היה רימ"פ מתיחס ג"כ לתקוני הדת ברוסיה.

ועוד הפעם אנו שבים לתמיהתנו הראשונה: פקח וחכם שכמותו, מה ראה שהתבודד פתאום בפנתו, בשעה שרמל"ל עמד במערכה עד יומו האחרון ושעבד את כל המוחות העבריים עד בוא "אחד העם"?  ולא עוד, אלא ששוים שניהם גם במסקנותיהם שהביא כל אחד לעצמו בענין תקוני הדת, ובמכתבו האחרון להאדון מספר 300 כותב רמל"ל:  "אמנם ראיתי, שכל התקונים בדת אין בהם לא ממש ולא צורך".  נשאר לנו לחשוב, אולי עכבתו אורטודוכסיותו, ואולם בזה אי-אפשר כלל לחשדהו.  לו היה אורטודוקס קצוני, לא היה משנה אף אחד מי"ג העיקרים והיה צריך לחכות למשיח שיבוא כ"עני ורוכב על חמור", והוא הלא ראה בהתעוררות הציונית את המשיח, ואת ילינק והס חשב לצירים, שבשרו את גאולת ישראל וביאת המשיח.  לדעתי אפשר לבאר לנו את המחזה כך:  ביחד עם הפקחיות ורחבת המבט, שהיו אצל המנוח רימ"פ, היה דבר אחד שעשה אותו לזקן ואת רמל"ל לצעיר.  כן, לילינבלום חדל מלחפש בתקוני הדת את ישועת ישראל, אבל בכל זה לא השלים עם דלדולה ושפלותה של האומה בגולה ולא קבל שום הצטדקות, אלא נשאר רותח ובוער עד יומו האחרון ומתוך פיו שמענו את צעקת הדם החי.  אבל פינס השלים עם המצב, הוא השח קומתו, כפף את גבו וקבל את עול הגלות בדחילו ורחימו.  פינס התחיל לחפש אחרי טעמים.  מתוך הטון של מאמריו היינו שומעים את היאוש ואפיסת-הכוח לקרוא את הקריאה הגדולה אל העם, שיקום כולו לתחיה.  ולכן, לא היה יכול רימ"פ להיות מן הלוחמים.  ומה שעזב את במת הספרות ולא התראה פעם בפעם, אפשר לבאר בזה, שהיה איסטניס בטבעו, ואחרי שאמר לקהל מה שצריך היה לו לומר ירד מעל הבמה ולא אהב לטחון את הטחון.  המנוח לא היה שבלוני.  הוא התיחס בכובד-ראש אל המלה המתפרסמת בקהל.  בנערותו היה מפורסם לעלוי, בגדלותו נכנס לאטמוספירה של סוחרים ואנשי מעשה, ובזקנותו – לאויר ירושלמי המלא קנטור ומחלוקת, ואפשר שגם זה השפיע עליו לרעה והוציא אותו מעולמו.  נשאר לנו רק להצטער על הסבות, ששללו מאתנו את מה שהיה יכול לתת לנו ולהודות לו על אותו המעט שהשאיר לנו, שלא עבר בלי תשומת לב, רעיונותיו נמשכו אחריו ע"י סופרים אחרים בדברים יותר מרוכזים ומבוררים הן בתכנם והן בצורתם.

נשאר לנו עוד לדבר גם על דבר עבודתו של פינס לתחית הלשון העברית.  הכל יודעים, שתחית הלשון יצאה מן החבורה הירושלמית, הן בדבור והן בכתב, ואינני מתירא כלל לומר, שהנסיונות הראשונים להכניס את הדבור העברי לתוך החיים עשו האורטודוקסים, בכל אופן, אלה שמוחזקים בפי כל לאורטודוקסים:  פינס ויעבץ, אף על פי שהמדבר הראשון היה בן-יהודה.  פינס שלח לבן-יהודה את חצי לעגו על אופן יצירתו את המלים המחודשות.  הוא הכניס פרינציפיון אחר ויותר מבוסס בתחית השפה העברית והפרינציפיון הזה הכניס זרם חדש בלשון העברית, ויש לקוות שהוא ינצח.

פינס היה אומר, שבכדי להכניס אף מלה חדשה אחת אל הלשון העברית, צריכים תחלה לחפש בכל אוצרות הספרות העברית, שבהם גנזו כל הדורות את מחשבותיהם, אולי נמצאת כבר המלה המבוקשת בצורה עברית.  ואם אי-אפשר למצוא בשום אופן בספרות העברית מלה המתאימה בדיוק אל המושג הדרוש, אז אפשר לחדש גם מלה חדשה, אולם על יסוד התפתחות השפה ולא באופן רבולוציוני.  זהירות!  הוו זהירים בהכנסת מלים זרות אל השפה העברית!  כי אם הנכם שוגים ומכניסים מלה חדשה, שהיא זרה לרוח השפה במשקלה ובצורתה, היא מביאה דיסהרמוניה בלשון, שהיא הולכת ומתרבה מיום ליום יחד עם שמוש המלה הזרה בצורות שונות וכל האחריות חלה על ראשי המחדשים הפזיזים.  צריך שהמלה העברית תהיה עברית בשרשיה, ואם היא נטע זר, צריך שהרכבתה וזווּגה יעלו יפה, כי גם הסינטכסיס הוא יסוד לתחית הלשון.

גדולי היוצרים הולכים בדרך זו שסלל פינס ומהם ועל ידם מתקדמת הלשון.  המנוח השאיר אחריו נסיון טוב בהכנסת מלים ובטויים חדשים לשפה, וזהו הספר "הכח" שעלה יפה.  אמנם זהו תרגום, אבל האמן מוצא לו כר נרחב גם בתרגומים, סוף סוף אין השפה אלא כלי מבטאו של היוצר וכשבא המתרגם ומכניס את היצירה לתוך כלי חדש, אז הוא מחדש מעשי בראשית, ואין התוכן משתנה מקליפתו.  זוהי מעלתו של הרוח.  וכמה אומנות וטוב טעם יש בכל אותן המלים המחודשות שהוכרח פינס להכניס אל תוך ספרו.  אין שום ספק בדבר, שלמרות האורטודוקסיות המיוחסת לו, שהיא נטפלת גם לעבודתו הספרותית, היה משכמו ומעלה גבוה מהרבה סופרים אחרים, שתפסו מקום מיוחד בספרות ובתחית הלשון.

ובכל זאת אין אנו מתלמידיו, מפני שזרם החיים שטף אותנו הרחק מאותן השאלות;  הספרות העברית הצעירה הביאה עמה תוכן וחומר חדש.  וסוף סוף אין פינס כבר מאבותינו, אלא מזקנינו.  וכשרואים אנו, שהזקן הולך מאתנו, מתפרצת אנחה מתוך לבנו.  כשיש עוד הסבא בבית, עומד לו עוד ארון הספרים הישן בפינה ו"המזרח" עודנו תלוי על הקיר, אף שכנגדם יש אחרים;  אך כיון שנסתלק הסבא מן הבית, פנה זיוה ופנה הדרה של אותה פינה.  ארון הספרים מורד אל המרתף ו"המזרח" מושלך על העליה.  עבר חלף לו עולם יפה וחביב;  בספרים נקרא על אודותיו, אולם ראה לא נראהו עוד לעולם, לעולם...  כשאני נזכר בדמות דיוקנו של המנוח, מופיע לפני ר' בנימין של מנדלי: "מצח רחב ועינים פקוחות, שמציץ מתוכן המאור שבתורה".  זקנים כאלו, כשהם נסתלקים ונפטרים מעולמנו, מעוררים בנפשנו צער עמוק מאד.

ובעיקר הדבר, הלא היה המנוח קרוב גם לנו, כי גם הוא שאף לסינטזה עליונה של החיים והמחשבה העברית.  ליטאי למדן חריף ובקי, נאור ומשכיל שידע כמה לשונות אירופיות, היה ר' יחיאל מיכל פינס ז"ל.  הוא ספג לתוכו גם הרבה מחסידות חב"ד, וביחוד ידע פינס, מהו כבוד לאומי.  וכשהאורטודוקסים במערב מתעוררים כעת לחיים לאומיים ודואגים לטובת הכלל, נאמר להם:  "יהיה נא פינס לכם למופת, אורטודוקסיותו וחבתו לישן אינן באות מתוך קפאון, אלא מתוק רגשים חמים ועדינים, זוהי אורטודוקסיה לאומית, אנגלית – אם אפשר לומר כן.  בהשקפת עולמו של פינס יש מקום עד אין קץ לכל ההשקפות הלאומיות, הוא לא הצטמצם בנקודה אחת שלא זז ממנה, אלא העמיד הכל על יסוד נקודה מרכזית אחת, וכל ימיו היה עוסק בהרחבתה ושגשוגה והתפתחותה ההיסטורית של המחשבה העברית.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה