_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

על אחד העם

ח"נ ביאליק

לתוכן הענינים

 

V

(בכ"ח בטבת תר"ץ)

לא להשתטחות על הקברים ולא לפולחן מתים מכוון יום האזכרה הזה.  נפשו של אחד העם היתה ודאי סולדת מקביעת פולחן של יום מות.  אין לך דבר שהיה שנוא על א"ה כדרישה אל המתים.  אין זה גם מדרכי היהדות לעשות נפשות לצדיקים, ואין זה ממנהגה של היהדות הטהורה אפילו להציג מצבות למתים.  הציבו ציונים לקברים, כדי שיתרחקו מן הקברים וכדי שידעו הכהנים המצווים על הטהרה, כי מקום קבר הוא המקום ולא יגשו אליו.  היהדות לא הכירה בקדושת המתים, שהיתה, כנראה, מקובלת גם אצל העברים הקדמונים, ואת המנהג לא לנגוע במת, הסבירה היהדות לא בקדושתו של המת, כי אם בטומאתו.  היהדות, בקבלה או בשמרה מנהגים קדמונים, הכניסה בהם תמיד תוכן חדש.  ואין לך דבר שהיה מתנגד כה לרוחו של א"ה מקביעת יום זכרון למותו ואפילו בצורתו החסידית.  היה מנהג בישראל ללמוד תורה לזכרון המת ולתיקון נשמתו.  היו לומדים פרקי משניות, או היו מחלקים את הש"ס בין מכבדי זכר המנוח והיו עושים סיום בסוף השנה.  אין ספק, שהיה בזה משום כיבוד זכר המתים, אולם יותר מזה היה כאן משום תיקון החיים ע"י הדבקות בלימוד התורה.

מעשיו ודבריו הטובים של האדם הם הם זכרונו.  ואם נשוב לא"ה ולירושתו ונבדוק על-פי דבריו את ערכו האמתי ואת דמותו העצמית, כדי לדעת את מקומו בהתפתחות המחשבה הלאומית, נמצא שערכו היה יוצא מן הכלל ולא לחנם הורם לאישיות מרכזית ולמורה לדורו – היחידי, הראוי לשם מורה מראשית התעוררות רעיון הגאולה והתחיה.

מדוע זכה א"ה לשם זה? משום שבעמדו על סף תקופה חדשה בתולדות ישראל, תקופת מהפכה, כמשמעה ולא כמדרשה.  היה הוא היחידי שעשה את חשבון עולמו של עם ישראל.  הוא ערך את המאזן ופתח בספר החשבון שלנו חשבון חדש הפוך מזה שקדם לו במשך אלפי שנות נדודינו.  יחידי סגולה כאלה הם מעטים בדברי ימינו.  הם האנשים הבאים מפקידה לפקידה ומחשבים את חשבונה של האומה, בודקים את האינונטר, רושמים את הנכסים, לדעת מה קיים, מה נתקלקל ומה נפסל בתור כלים וצנורות לחיים ולשמירת הקיום, מסכמים את חשבון ההוצאה וההכנסה, הריוח וההפסד וקובעים את ה"תקציב" למחזור חדש.

בימי-הבינים קם איש והעמיד את הרכבת של המחשבה הלאומית על פסים חדשים – הרמב"ם.  אחרי יצירותיו הגדולות בהלכה, באגדה ובפילוסופיה בא הוא וסיכם י"ג עיקרים, שרשי אמונה ודעה, שנתקבלו על כל ישראל.  רבים היו מוני מנין למצוות, יש שמנו תרי"ג ויש שקבעו מספרים אחרים, עד שהיה גם מי שהעמידן על אחת.  והנה אחרי חליפות ותמורות במשך דורות, כשנשתנו התנאים מבפנים ומבחוץ, היה צורך לבדוק מחדש את הפנקס להנהגת האומה.  נסיונות כאלה היו גם בימי המהפכה הרוחנית בעולמנו, בעת החדשה.  קמו אנשים כמנדלסון ובני דורו, שכל אחד מהם ניסה לבדוק מחדש את נכסינו הרוחניים ולסמן שבילים חדשים.

אולם יש הבדל בין הימים ההם ובין התקופה שלנו.  כל מה שנעשה מפקידה לפקידה היה משום בדיקת חלקים חלקים של החשבון, ולא בדיקת החשבון כולו.  לא היה בו משום שנוי אורגני, אלא משום שנוי סדר.  היה צריך להעביר את הכלים ממקום למקום, אך לא לשבור כלים או לשנותם, לא לשנות את המסכת כולה מן הקצה אל הקצה.  כל הקודמים הלכו במסלול הישן ובכוון אשר נקבע מאליו בתוקף צאתנו לגלות, שהוא: ערפנו אל הארץ ופנינו אל החוץ.  לכך היתה נחוצה אורינטציה מיוחדת.  אבל הגיעו ימים ובגזירת המעשים נשתנה כוון מהלך של ההיסטוריה העברית ויצא צו: הפנו את פניכם כלפי ארץ אבות, ממערב למזרח! המהפכה, שבשמה אנו קוראים, פירושה הפיכת הפנים.  וזה מחייב אורינטציה אחרת לגמרי, הפוכה מן הקודמת.  אי אפשר לה לאומה לחיות חיים מתוקנים, חיי תרבות בעלי ערך היסטורי, מבלי שיהיה לה חשבון ודעה, הכרה ורצון, ומכל שכן שאומה נודדת ורדופה כאומה הישראלית לא תתקיים בכוח היצר והאינסטינקט בלבד, אלא תהא מחויבת לחשבון תמיד.  כי רק החיים של הכרה ורצון, חשבון ודעת, הם חיי אדם, חיים שיש בהם תרבות והיסטוריה.  לבהמה שאין לה אלא יצר בלבד אין תרבות ואין היסטוריה, וגדולה זכותם של אנשים המביאים את העם מפקידה לפקידה לידי חשבון נפש חדש, שהדור צריך לו.

וכשהגיעו ימים והצלחת הכבוד האנושי והקיום הלאומי של האומה הכריחה להפוך את הפנים – היה צורך בחשבון.  ובין אלה שהכניסו בזה דעה צלולה וסימנו את השרשים ויצקו את היסודות – חלקו של א"ה גדול מכולם.

היו גדולים ממנו בישראל.  קדם לו ר' נחמן קרוכמל שהיה גדול ממנו במחשבה, קדם לו שמואל דוד לוצאטו שעלה עליו בהרגשה, קדם לו פרץ סמולנסקין, שהיה חזק ממנו בכוח הטמפרמנט שלו, אבל כל אלה לא נצטרפו לידי מעשה לאומי, לא חייבו את האומה לשנות את סדר חייה, לא אחזו בערפה ולא הפכו את פניה לצד אחר.  היה שם הכל, מחשבה, הרגשה, טמפרמנט, אבל לא היה שנוי פרוגרמה, צרוף הלכה למעשה, "שולחן-ערוך" ו"אורח-חיים".  לא היה עוד משום קום ועשה, עד שבא הוא ונתן את "אורח החיים" החדש.  אינני אומר שהוא היה יחידי, אבל לו ניתנה הזכות להביע את הדברים בצורה ברורה, להקים בית מדרש ותלמידים, להכריז על פרוגרמה ו"שלחן-ערוך" ומפעל.  ואמנם, לא ידענו בספרותנו, מלבד בספרים העתיקים, כובד ראש וחשבון אמת כאשר הרגשנו בכתבי א"ה.  זו היתה אמת החיים הפנימית הקשורה באורח.  מימיו ואילך נכנסה הספרות לספירה חדשה, הספר חדל להיות "ביכעל" והיה לספר החיים, מורה דרך שאליו באים לדרוש תורה בבחינת "ילמדנו רבנו".  הוא הכריח אותנו לכוון את פסיעותינו לפי חשבון עולמנו החדש, ולהכניסו לתוך חשבוננו הפרטי, כשם שהיה יהודי רגיל להכניס את חשבון התורה לחייו הפרטיים.  חפץ הקיום של האומה ושאיפותיה הפכו לנושאי המצפון הלאומי.

אין אומה בלי חשבון.  יש רק דורות שהחשבון מתעלם מן העין, אז חי העם בזכות אבות, חי על חשבון עתיק של מישו באומה.  אורך קיומו של חשבון זה מוכיח רק על טיבו ואיכותו.  אבל יש שהחשבון הארוך נפסל, אזלת יד – "תמה זכות אבות", אז מוכרח חשבון חדש לבוא במקומו.  הנה באו ימים בתולדות ישראל שהחשבון הדתי הגיע לידי רפיונו.  צורת הדת חדלה להיות כלי נאמן לשמירת האומה.  בא א"ה ונתן לנו חשבון עולם לאומי, שחרר את הרעיון הלאומי מן הזיקה אל הדת.  לא שמיעט או הוריד את ערכה של הדת, אלא הכניס אותה למחיצת הלאומיות כאחת מצורות הקיום הלאומי.  הוא ייחס קדושה דתית לרעיון הלאומי והרים אותו למדרגת קדושה עליונה הכוללת בתוכה את הכל וגם את הדת.  כל הקנינים המסייעים לקיום האומה, גם הארץ, הספר, השפה, נתעלו למדרגה של קדושה דתית.  הוא עשה את חולנו קודש.  ויהא לנו יום הזכרון ליום של תיקון הנפש ושל הכרה, כי לא נוכל לקיים את ישראל על יסוד היצר בלבד.  אל היצר נצרף יצירה, אל התורה – את המפעל.  ויהא לנו היום הזה יום חשבון להגברת הדעת, דעת עצמנו.

אישיותו ותורתו של א"ה צריכות להבדק מחדש שנה שנה.  לו נמצא מי שיקבל על עצמו לחבר ספר "אורח-חיים", הלכה למעשה על יסוד "אני מאמין" לאומי על-פי כתבי א"ה, היה ממלא תפקיד גדול, תפקיד של כבוד.  א"ה שנא את סלסול המחשבה לשם מחשבה, את הספרות לשם ספרות, שאין לה לא פרי ולא פרחים.  כל עוד אין מעשה בצדה.  א"ה היה איש המפעל והמעשה, איש המקדים את ישראל לתורה.  קיום האומה קודם – והכל משמש לו אמצעי.

וכדאי היה לקבוע יום הזכרון שנה שנה גם לשם בדיקה חדשה של א"ה ודעותיו, ואם אפשר לומר כך, להוציא את אישיותו של א"ה במהדורה חדשה, מתוקנת ונקיה מן השיבושים ומן הפסולת שנטפלו אליה.  כשם שספרים משתבשים ע"י מעתיקים ומפרשים כן משתבשים גם המורים ע"י תלמידים ופרשנים המסרסים את דעותיהם.  כמה שבושים עלו בפרצופו! יש קוראים תגר שלא הטעים למדי את עבודת הגוף, שהיה כולו רוח; יש מיחסים לו צמצום המוח, שתבע מן הספרות רק "יהדות", כביכול, בלבד והתנגד לדברי שירה וספרות יפה.  יש אומרים, כי מכיון שהוא התנגד להרצל, משמע שלא היה ציוני מדיני.  ויש גם באים ואומרים בשמו לחלק את א"י בין כל אומות-העולם, כי כל האומות יש להן חלק בא"י.

לא היו דברים מעולם!

מי שלומד את א"ה בלי פניות, וביחוד כל אלה אשר ליווהו על דרך חייו ומפיו חיו, יודעים את הפירוש האמתי שלו ושל ספריו.  האיש שליווה את כל צעדי התנועה הציונית מראשיתה ונכנס לעומקן של כל השאלות המעשיות, שכתב על היופי שבטיפול בזבל, על הפרודוקטיביזציה של המוני ישראל – היה ממילא גם המעריץ של דת העבודה, מבלי שיצטרך להכריז על כך.  זה היה דבר המובן מאליו.

והוא הדין לגבי השירה והספרות.  אם אצבע אחת של אדם נלחצת בין הדלת והמזוזה, כל האדם כולו מתכנס לתוך האצבע הזאת, ועם שהוא נתון בגלות ובשפלות – אין מכאוב כמכאובו, ודאגתו קודמת לכל דבר.  הכל נדחה לפי שעה אל הצד מפני הדאגה הזאת.  לא ראה רשות לעצמו להפנות לדברים אחרים.  א"ה היה רחב דעת ועשיר השכלה ושאף לספרות עשירה וענפה, ואך את עצמו צמצם למכאוב הלאומי, שהיה לו ראשית ואחרית.

כמו כן לא מיעט א"ה מעולם את דמותו של היסוד המדיני שבגאולה.  הוא רק ציוה לגנוז אותו לפי שעה, עד שתגיע שעתו.  יצירת התנאים הריאליים, הבסיס הממשי לתביעות מדיניות, קודמת בזמן, ולפיכך לא החשיב ביותר את הפרזה המדינית הריקה, המקדמת את עצמה למפעל הממשי, וראה אותה כדחיקת הקץ, שיש עמה גם הרחקת הקץ.

וביום זה עלינו לשים לב אל לבנו, כי העם העברי אינו יכול להסתפק בטפל, שעליו לשים לב אל לימוד התורה, כי באין תורה אין דעת ואין רצון.  לפיכך, יהיה הרעיון לקשור את זכרונו של א"ה בהוצאת ספריו על ההיסטוריה העברית ועל המחשבה העברית – אות הזכרון הנעלה ביותר לשמו של אחד-העם.

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה