_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

על אחד העם

ח"נ ביאליק

לתוכן הענינים

 

VI

בנשף האזכרה בת"א, ב«אהל שם», כ"ט בטבת תרצ"ג.

– – – אַעפ"י שהייתי בקרבתו של אחד העם כמה שנים, לא הייתי בכל זאת, מתוך יחס כבוד ויראת הרוממוּת, מתיר לעצמי להתקרב אליו יותר מדי ולדעת על חייו, על חיי הבית שלו, חייו האינטימיים, ורק מה שהוּצג לעיני הקהל, הגיע גם אלי.  אולם היו רגעים של התקרבות, ביחוד בשנים האחרונות.  אספר על הרושם שנישא אלי ממנו ממרחק הכבוד שהייתי משאיר תמיד ביני ובינו.

איני יודע אם נוצר המרחק מתוך הערצה, או מתוך קרני ההוד שהזריח מדמוּתו וגרמו לדיסטנציה בינו לבין הבאים במגע אתו.  עוּבדה היא שהמרחק הזה נשמר עד צאתו מאודיסה.

איני זוכר בדיוּק את הזמן שבו נקשרה שימת-לבי לשם אחד-העם.  יש לשער שהדבר חל בגיל צעיר מאד, גיל של חמש-עשרה שנה, עם תחילת הופעתו של המאמר, שהטיל רעש בזמנו בחוגי חובבי ציון ובאוירת חיבת-ציון – "לא זה הדרך".  ואָמנם מתוך מאמר זה כבר נתגלה כוחו המיוחד של א"ה כסופר.  אך אין לי הרגשה אם מתוך מאמר זה הוסב אליו צעירי המשכילים שחיוּ באוירת המחשבה והשירה העברית, קראו את "לא זה הדרך" כמאמר סנסציוני.  איני בטוח אם הוספתי למשמש אחר כך בשם זה, כמנהג שם חביב ויקר שנוהגים לשתף חברים בשיחה עליו, להשתעשע בו.  אין לי זכרון כזה.

יותר ענין מצאנו בשם א"ה בישיבת וולוזין.  אז כבר הגיעוּ אלינו שאר המאמרים של א"ה, ובעיקר מאמרי הפּולמוס עם לילנבלום.  משכה אליהם משיכה יתירה ראשית ההעזה שבדבר: לילנבלום היה לרבים מאתנו אהבתם הספרותית הראשונה, ועמד לנגד עיני רוּחם כאישיות המזהירה והמרכזית ביותר.  והנה נמצא סופר היוצא בעילוּם שם לדבר אל לילנבלום כאדם שווה לו, ולפעמים אפילו כמלמעלה למטה.  היתה מעין תערומות על כך, אך לא יכלו לעמוד בפני הקסם.  הרגישו כאן מצד החדש אומץ רוּח לא לי יסוד.  הרגישוּ כי לפנינוּ מתמודדים שני בעלי קומה שווה.  אלא שמצאו נעימה חדשה בצוּרת המחשבה של החדש, שלא מצאוּה בדברי הקודמים.

הייתי בין אלה שעמדו לצדו של אחד-העם.  עם כל הערצתנו ללילנבלום, נמשכנו אחרי קסם שלא נתברר לנו מאין הוא נובע.  פעם נדמה לנו – יושר ההגיון, אַך נדמה לנוּ כי הגיונו של אחד-העם יותר חריף ויותר חותך.

ורגע נדמה לנוּ, כי הסגנון הוּא המשפיע.  לילנבלוּם היה בעל סגנון פשוט ובהיר.  היה מן הפּובליציסטים המעטים הראשונים, שהסתלקו מן המליצה ההולכת סחור סחור.  אך דמה לנו, כי א"ה הוא עוד פחות מליצי ועוד יותר עניני.  הקיצור, כל מעלה שמצאנו בלילנבלום מצאנוה באחד-העם יותר.  היה בו חן וקסם מיוחד.  והלא ידעתם, מה שיש בו חן, השאר נדמה ממילא.  הקסם הוּא דבר שלא ניתן למידה ולמשקל.

מאין היה אותו חן? לא נתברר לנו.  מדברי סופרים רבים נדף ריח מלמדוּת וטון של חובשי הספסל בבית-המדרש, מדברי אחד-העם הורגשה עניניות.  בדרכי הכתיבה שלו נראתה לנוּ מעין המשמעת של משרדי בית-חרושת ובית מסחר.  דבר שהיה חדש בשבילנו.

צרפו לזה את השמוּעות.  שמענו שהאיש הוא בחצי שנותיו.  עד עתה לא כתב שום דבר ופתאום נתגלה.  אצלנו הלא מתחיל הסופר ארבעים יום לפני יצירתו, בילדותו הוא ממטיר שירים וסיפורים.  והנה לפנינו אדם שהתאפק כשלשים וחמש שנים.  סימן שהאיש גבר עד כדי כך, עד עמדו על מלוא כוחו.

והיו אגדות על מוצאו.  בן עשירים, בעלי אחוּזות ובתי חרושת.  בן סוחר גדול שהיוּ לו ענינים עם איגנטיוב בעצמו (גוזר גזירות מאי על היהוּדים).  דבר זה העלה בתמימותנו את ערך הספרות בעינינו, ואולי את ערך הסופרים בעיני עצמם.  סימן שלא רק בטלנים ורועי רוח עוסקים בספרות עברית.

יחד עם זה היוּ שמוּעות מן המסתורין.  יש איזוּ חברה נעלמה, "בני משה", שלא ידענוּ אז את שמה, והוּא בראשה.  חברה טמירה ונעלמה, עושה מעשיה במחשך, ויש לה תעוּדות ותפקידים שלא ידענוּ מה הם.

הרגשנו כי עם א"ה הגיעה המחשבה, והספרוּת ככלי המחשבה העברית, לדרגת בגרות מיוחדת.  החילונו לעכל מחשבה אירופית.  מוזר היה.  כל מה שנכתב עברית על בעיה כללית, למרות הלבוּש העברי, נשאר בכל זאת זר, כאבן בתוך החמר.  נשאר כגוּש בקיבה ולא נבלע ולא נהפך לבשר ודם.  מלבד דברי רנ"ק (שבחלק ממנו היה עוד ביטוּי זר), לא נשתלבוּ דברי הסופרים באַסוציאַציות עבריות.  מה שנכתב בגובה תרבותי אירופי נשאר זר ולא נתיחד יחוּד לאוּמי, למרות הלבוש העברי.  לא תמצאו בדברים קביעות מונחים, כל מלה צפה על פני השטח מטוּשטשת, לא העמינה בעצמה ובקביעוּתה.  הכל היה מתנועע-מפוקפּק.

בדברי א"ה הרגשנו בפעם הראשונה מחשבה אירופית שנתעכלה יפה.  המלים שייחד למחשבתו היו קשורות קשר אַסוציאַטיבי לאומי יהודה, ויחד עם זה דבקו בה יפה, כבגד הולם והוגן, מוּשגים אירופּיים.  היתה בהן הרמוניה גמוּרה בין תפיסה לאומית לתוכן אירופּי.

כשכתבו סופרים שלנו על ענין יהוּדי ובסגנון נסמך על פּסוקים ומימרות חז"ל היה ריח ספציפי בית-מדרשי מרחף סביבם, ולמרות עמלם להביע מחשבה אירופּית כללית, לא יכלוּ לשחררה מריח בית-המדרש.

א"ה – סגנונו היה עברי נקי.  רווי אַסוציאַציות פסיכיות שלנוּ, של המסורת הלשונית והספרותית העברית.  אך בין שדיבר על ענין כללי ובין על ענין יהוּדי – היה משוחרר מהריח המיוּחד הבית-מדרשי, וכן גם מן הנכריות.  היתה אצלו סינתיזה להביע רעיון יהוּדי שייעשה אירופי, ואירופי – שייעשה יהוּדי.  עד א"ה היה דבר זה בדרך נס ולא בדרך קבע.  הוּא שהופיע במלוא החירוּת הפנימית בדרכי הבטוּי.  הרגשנו אָז את הדבר ולא יכולנו להביעו.

תכוּנה זוּ הוּבלטה אצל א"ה לא בבת אַחת, כי אם לאַט-לאַט.  במאמריו הראשונים עדיין לא מצא את כל כוחו.  ה"פּירוּרים" ב"פרדס" של רבניצקי כבר קבעו את כל מלוא כוחותיו.  כי ה"פּירורים" הקטנים היו מצד האַדריכלוּת והבנין האסתיטי מעשה אמנות.  רק אח"כ, כשגדלנוּ, הבנוּ את הדבר...  א"ה היה יוצר המסה הספרוּתית המצוּמצמת, בעלת הבנייה היפה, עם מרכז, ראש וסוף.

התוודעתי אל א"ה לרגל שירי הראשון.  היוּ לי שני חברים שאחד מהם למד יחד אתי בישיבה.  התאַכסנתי באודיסה בבית הוריהם, אביהם היה רב.  גדולים היו מאוויי לראות את פני א"ה.  אבל כיצד? הייתי בחור צעיר.  לא היוּ לי שום עסקים ושום דבר שיכול להביאני אליו.  ללכת סתם ולראותו לא העזתי.  מה אומר לו? בקשתי מאת חברי שימצאוּ לי את ההזדמנות.  א"ה היה נכנס לבית חרושת ידוע של טבק.  נדברנו, כשיבוא יקראו לי מהר.  פעם באו שניהם בבהלה: הנה הוּא עובר לפנינו בכרכרה.  מיהרתי בכל כוח, אבל כבר עבר.  ראיתיו מאָחור במגבעת ה"קוטילוק" (הכדורית) שלו.  כמעט שהוּכרחתי להסתפק בזה – "רבנו הקדוש ראה את רבי מאיר מאחוריו".  הייתי יוצא את העיר מבלי לראות את פניו.  אבל הנה באתי לפרסם דבר משלי.  שמעתי מתלחשים: מאסף.  חבוּרה של אחד-העם, העורך – רבניצקי.  כל החבורה משתתפת, אוּלי להביא את שירי לא"ה? אם יכשר בעיניו כבר ימצא מהלכים.

הרב, אביהם של חברי, היה לפנים חברו של לילנבלום.  ולילנבלום עבד בחברה קישא והרב – רב.  הביאני הרב אל לילנבלום ז"ל.  לאחר שקרא את השיר נתן לי פּתקא לא"ה.  זוכרני את הכתב הישר של ל., האותיות המתוּחות בלי "טאליע".  זוּ היתה המלצה ואני זוכר בה רק משפט אחד: "וראוי שלא להסריחו".

בפיק ברכים נכנסתי לבית א"ה ביום חורף אודיסאי, יום רפש.  פתחוּ בפני את דלת חדר עבודתו.  הוּא עמד ליד השולחן עם ילדה קטנה, כפי הנראה היתה זאת בתו הבכורה.  היה חותך דפי ירחון לועזי חדש.  ואני מסרתי לו במעטפה סגוּרה את השיר ("אל הצפּור") ואת הפּתקא של לילנבלוּם.  אמר לי: תבוא בעוד ימים אחדים.

בקוצר רוח עברתי את הימים האחדים.  באתי אליו שוב.  קבלני בעמידה ואמר שהשיר מוצא חן בעיניו, אך הכל תלוּי ברבניצקי, שהוּא עורך "הפרדס".  אם ייטב בעיניו ואם יש עוד מקום – יוּדפס.  הבאתי לרבניצקי – ויצא מה שיצא.

ראיה זו את אחד-העם לא השביעתני כלל.  זו היתה ראיה על רגל אחת, והרגל האחת רועדת עד מאד.

לאחר 9 שנים שבתי לאודיסה להשתקע.  אחד-העם כבר היה עורך "השלוח".  עסקיו אָבדוּ בענין רע.  היתה לו דירה אַחרת, ולא כ"כ עשירה כקודמת.  במשך הזמן היוּ לי חליפות מכתבים אתו וכבר פרסמתי דברים ב"השלוח".  קשה להסביר לכם טעם שטעמתי בבוא אלי לסוסנוביץ הזמנה כתוּבה בעצם ידו להשתתף ב"השלוח".  ראשית חשבתי לחסד שכיבדני בעצם ההזמנה.  כ"כ גבה בעינינוּ, כ"כ הגוּ אליו כבוד צעירי הדור.  עניתי לו מה שעניתי.  הוא עודדני.

עתה באתי אליו ערב אחד.  הביאני כמדוּמני לדיזנסקי או רבניצקי.  מצאתי אז בחדרו יהוּדי משוּנה, פרנקנפלד שמו.  היתה לו נגיעה לספרוּת והיה ידיד לא"ה.  מצאתיו אָז משוחח עם בעלת הבית על אוּספנסקי (סופר רוסי) בהרחבה כדרכו.  הייתי מצפה לצאת א"ה מחדר עבודתו.  נס היה שלא פּרחה נשמתי מיראה – ואני אז יהוּדי בן 27 – כשנכנס קמתי וחשבתי כי אני נופל ארצה.  א"ה היה חביב.  הניח את דעתי.  יעצני.  בקש מאתי לבוא.

זמן רב לא העזתי ללכת לבקר אצלו בלילי-שבתות, כשהיו מתאספים אצלו חבריו.  חפצתי ולא העזתי.  מדי פעם בפעם החלטתי ללכת וכשהייתי מגיע לידי מעשה, תקפני פחד נעלם.  סוף-סוף התגברתי על הפחד.  ואלהים יודע בכמה עלתה לי השתתפות זו.  ישבתי כאילם לא יפתח פיו.

אולי היה זה מורך לב.  ואוּלי משהוּ יותר נעלה מזה.  היוּ לו קרני הוד, נפש גדולה.  יראנוּ לגשת אליו.  היתה יראַת כבוד.  שמרנו מדעת ושלא מדעת על הדיסטנץ, שלא לחללו.  איני יודע אם הקפּיד בעצמו על כך, אבל עוּבדה היא, כי במשך כמה שנים היה יקר לי מרחק זה.  ויקר היה לי לכבוש את המרחק צעד אחרי צעד.  חלקתיו לזמן גדול שאזכה להתקרב אליו בו, והאמת היא שלא נצחתי את המרחק עד צאתו.  זוכרני באיזה פחד הבאתי לו את "מתי מדבר".  בבוקר.  שעות קודש לו לעבודה.  בתו לאָה פתחה לי את הדלת.  מסרתי את כתב-היד ברווח הצר שבין הדלת והמזוּזה וברחתי.  לא באתי לביתו.  אח"כ סיפּרו לי חברי הגדולים שקרא לפניהם את הפּואימה ואמר מה שאמר.  זמן רב יראתי לבוא לשמוע את חות דעתו.  וכשבאתי עמדתי על הסף.  שמעתי את חות דעתו וברחתי.

א"ה לא היה איש יבש, כפי שנדמה לרבים.  פעם אמר: יודע אני להרגיש אַעפ"י שאיני נוהג להתרגש.  זכורני אותו בין השמשות, כשנפרדנו באודיסה.  בבית-הנתיבות היתה חבורה קטנה.  א"ה היה מרוּגש ומרוּגז.  מתוך התרגשות גדולה נשק וחיבק את חבריו כמעט עד כלות הנפש.  עומד בקרון ליד החלון ועוד תופף לנוּ ברעד על זכוּכית החלון.  הרגשנוּ כעין פרידת נשמה מן הגוף.  הוּא היה דבק בחבוּרה זו.  היתה לו כאן אַחוה, מקום חיוּת.

אחרי זמן מה נפגשתי אתו באחד הקונגרסים.  דבר נפלא.  בפגישה זו הרגשתי פּתאום כי כל המרחק בטל.  קרני ההוד נגדעו.  כאילו נגדעה קומתו, כאילו ניטל אותו זוהר מיוחד מפניו ומצחו, שהיה לו ביחוּד ברגשי עליה והתרגשות.  הוא ישב אתי שבת שני ידידים שנפגשוּ.  דיבר מתוך רוּח נכאה ודכדוּך פּנימי על חשבונותיו שבטלו ונהרסו.  נעקר מאדמת חייו ומטעו.  שם בלונדון נסתלקה ממנו השכינה.  זה היה א"ה אַחר.  החליפוּהוּ.  כבר הרגשתי זאת בהאג.  לונדון החליפה לי את א"ה שלי.  הוא נעקר משרשו.  שם לא מצא את האחוה, את האוירה שהיתה נחוצה לו ושהיתה מפרנסת את חייו.

הפגישה האחרונה בארץ.  הלא ראיתם, מה היה.  עוד לפני זמן נפגשנו בהומבורג שבגרמניה, כמעט יום-יום.  הייתי מלוהו ומשוחח אתו והוא מגלה את לבו.  היה כבר כלי שבוּר ורצוּץ.  היוּ לנוּ שיחות שלא הגיעה עדיין השעה לפרסמן.  פעם שפכתי לפניו את לבי על המצב כאן בא"י ומצב היהדוּת בחו"ל.  אַמרתי לו: יש לפעמים רצון ללבוש טלית ותפילין וללכת לבית הכנסת, להתערב עם כל היהודים הנושאים עדיין עול מצוות אלה.  אמר לי: אי, ידידי, אם יש רצון כזה, שמע לקול לבך, עשה מה שלבך מצוה לך.  אילוּ הייתי עתה צעיר הייתי נוהג בהרבה מן הדברים מנהג אחר לגמרי.

וא"ה היה איש תקיף בדעת.  בעל הגיון מסקני, ישר-מחשבה.  אותה שיחה באָה ללמדני הרבה על השנוי הפנימי בו.

ראיתי רגע כשנתעורר בא"ה הניצוץ, אך הגוף היה כבר שבור.

אָספתי פעם בביתי אסיפה של ראשי הציבור מכל המפלגות: פּועלים, ציונים כלליים, מזרחיים, סופרים.  חשבתי אוּלי נוּכל ליצור דעת קהל עליונה ע"י חבור הנבחרת של אינטליגנציה, שתקבע אחריות מוסרית, כללית, קיבוצית ותשמיע את קולה במומנטים אחראיים.  היו שיחות ווכוחים.  א"ה היה חלש מאד.  תקפו עליו מדי פעם התקפות מחלתו.  ד"ר זלוציסטי היה שומר עליו, אוחז מדי פעם בדפקו.

ואז נתרגש.  עצם עיניו.  פניו אָדמו כבהתקפת-עצבים.  בקול חלש, אבל צלוּל, אמר: "ידידי, עשוּ כל מה שבכוחותיכם כדי להוציא את הדבר אל הפועל.  הדליקו עוד הפעם את אש הקודש.  אם האש תכבה, יעזבוכם כל הצעירים, יברחו מכם, יירקו עליכם.  מה להם פה ומי להם פה בלי אש הקודש הבוערת בלבם? אם זאת תכבוּ למה להם אדמה שוממה זו? האם באוּ הנה להשתכר 15 גרוּש ליום ולאכול פת קיבר? אם תכבה אש הקודש ייהרס הכל ולא יהיה לכם כלוּם".

היו מוכרחים להביאו למטה.  רגע שרתה עליו השכינה.  הדברים נאמרו מתוך אש שנדלקה עוד פעם.  לא חשוּב מה שנאמר, חשוּב איך נאמרוּ הדברים.

ולנו נשאר אחד-העם, לא זה השבוּר, אלא זה שנוצר בדמיוננו ובתפיסתנו מימי כוחו וזהרו, כשנתן לנו את מבחר רעיונותיו, תורה מפוארה בכלי מפואר, התמצית המזהירה שלו.  ושם פרצוף מאוחר אין בכוחו לפנות דמוּת זו מתוך הזכרון, כפי שנחתם ברגעים הנעלים והקדושים ביותר.  בתור מורה כזה השפיע על הסופרים הצעירים.  מי יתן והיתה לנו בדורנו דמוּת ולה קרני הוד, עם מרחק, בבחינת "וייראו מגשת אליו".  דמות יראת הכבוד ויראת הרוממוּת איננה באוירתנו הספרוּתית.  אולי אשמת הדור היא.  אולי הרוח הדימוקרטית היתרה היא שביטלה את הרגשת המרחקים.  ואולי משום שאין לנו אישים.  הדור שאין לו איש המטיל עליו את מרוּתו ומוראו – הוא דור יתום, ועלינו להתפלל כי נזכה עוד פעם שיהיה לדור פרנס רוחני כמוהו.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה