_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

"הבחור מפדובה"[1]

חיים נחמן ביאליק

לתוכן הענינים

 

"אשריך ואשרי חלקך, אתה היית מדען לשכינה בגלותה, אתה עתה תכין לה כסא כבוד להוציאה משביה, אתה תהיה מנהל לה".

"אתה האירות לה באורך העליון. בו תעלה מגלותה למועד הגאולה".

"והיה לעת ערב יהיה אור" – אור שלך.  "העם ההולכים בחשך ראו אור גדול" – הוא האור אשר יגָלה בספריך אתה".

"אשריך ואשרי חלקך.  רזי עולם נגלו לך".  "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע" – המשכילים שנים: אחד ר'  שמעון בן יוחאי, הנר הקדוש, ואחד אתה, החסיד הקדוש.  כל אחד ואחד בזהר שלו: זה ראשית, וזה אחרית".

"ר' שמעון בן יוחאי – ודאי הוא אשר פתח שערי  הרקיע ומשם גם זהרך יוצא, אפס זהרו הוא זהר ראשון;הזהר ההוא לא נשלם, כי יצא ממנו מה שיצא והאיר את  העולם עד עתה.  עתה גמל הזהר להגלות, הזהר השני, אשר בו תשלם הגאולה".

"הזהר הראשון – לפי הגלות  נעשה, הפעם הפעם הזאת – לפי הגאולה".

מתי ועל מי נאמרו הדברים הנועזים האלה?  הדברים כנים אלה או אך רהב הם ותעתועים?

רק כמאתים שנה מבדילות בין הדור הזה ובין זמנו של ר' משה חיים לוצאטו בעל הדברים, ובכל זאת כמעט בטוח אני, כי לא רבים הם אשר ידעו, ועוד מעטים מהם אשר יזכרו, מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לדבר רמות כאלה?

מימי אברהם אבולאפיא ועד השבתאים ואנשי התעתועים שלאחריהם, אכן רבו המטורפים זחוחי הלב אשר התנשאו  "להעמיד חזון" בעמם ובאחריתם נשברה מפרקתם ונתבדו, ואולם את הדברים שלמעלה השמיע על עצמו איש – אמנם  רך בשנים, כמעט עלם – ואולם איש חמודות אשר מעטים כמהו לאמונת לב ושפתים, לדעה זכה וליושר תכונה.  שפת האיש הזה לא ידעה רמיה ודבר שווא ותפל רחק ממנה.  ונהפוך הוא, הוא הוא אשר החל בימיו ללַמד את השפה עצמה שוב לדבר כן, כלומר אמת ונכוחה, כימי קדם.  הוא הוא אשר הסיר מפיה את מפלצת התפל אשר נערם בה, כחלאת סֵאָבון על לשון חולה, בימי התהו הרבים אשר קדמו לבואו.  האיש  כזה ישקר?

אכן איש הפכים רבים היה "הבחור מפאדובה" – אך לא איש תהפוכות.  הפכים הם הם אשר עשו לנפשו את העושר ואת הגדולה.  הם הם אשר הרימו אותו עליון על כל בני דורו והפלוהו מכלם, לתת את חותם "הבחור" במצחו ולעשות ל"חתן בראשית" של תקופה כבירה הרת אחרית וגאולה.

חוזה גלוי עינים תוכן עלילות ומשורר לירי  וענוג; משכיר שוחר תבונה והגיון ואיש מסתורין והזיה;

בעל דעה צלולה, זכה כבדלח ונפש שוכנת בערפל; דורש אל  הוד הטבע וחקיו ומתדפק על שערי היכל ה"נעלם"; שוחה חרוץ בים התלמוד וצולל במצולות הקבלה; הולך תמים שומר-אמונים ומעפיל עז נפש מסולל נתיבות; ענותן שפל עינים ושפל ברך ונותן את לבו כלב משיח אלהים – כל ההפכים האלה חברו להם יחד בלב "העלם מפאדובה", האיש נועד בידי ההשגחה עצמה להביא לספרות ישראל בעצם ימי בלותה וירידתה התחתונה – ולהביא לה מתוכה, ממעמקי הויתה – את הבשורה הגדולה על התנערת  והתחדשות, את בשורת התחיה.

אין אפוא כל פלא אם ביצירי רוחו של רמח"ל, אלה  ילדי השחר ודמדומי זהריו הראשונים בספרותנו  המתנערת לחיים חדשים, והעיקר, לחיים אחרים, אחרים לחלוטין מאלה שהיו לפניהם – אם בהם עצמם כלולים וגנוזים כבר כל אלה ה"אורות", שפרצו אחרי-כן בכח ועוז דרך הרבה צנורות ו"כלים" מחולקים ונתגלו לדורות הבאים בספרותנו בגונים מרובים ושונים, ופעמים גם הפוכים ומחולפים זה מזה.  הוא האילן רב השרשים והענפים על  פרשת דרכיה.  באדמת מטעו אחוזים וטמונים כל שרשי ההתפתחות וההסתעפות המאוחרת של ספרותנו לכל ראשי  נתיבותיה ופצולי זרמיה העיקריים.  הוא, איש הפרד"ס האחרון בישראל, היה ה"כלי הראשון" לכל ההפכים יחד.

תורת ההגיון והיקשיו, תורת השיר ומליצה, תורת המוסר, "דרך תבונות" בתלמוד, – בהלכה ובאגדה יחד, תורת עיקרי הדת, תורת הקבלה וחקר אלוה לכל מעמקיהם, דעת הטבע ודרכיו, שירת העלילה ושירת ההגות והתפלה – סוף דבר, כל ראשי הנתיבות בפרדס ספרותנו –  אשר הושת בָתָה בימיו ויעל קמשונים כלו – על פני כלם עברה רוח הענק  הצעיר כסערת אביב ראשונה, סערת גשם מרוה ומטהר, עיניו  פקוחות וזכות, לבו שלהבת יה, ובנפשו ההוזה –חלום  עולמים, חלום הגאולה והמשיח.

אכן לא כחש לו לבו.  הוא היה הגואל והמשיח.  כל המעינות הנעלמים אשר בקעו ועלו בכח איתן מתחתיות תהום בסערת ימי הזועה הזרים והמופלאים ההם וישימו את  כנסת ישראל לכל תפוצותיה כמצולה רותחת ונדלקת, מגועשת כלה משפתה ועד שפתה בימי ארבעה יובלות –  שלמה מולכו, האר"י ותלמידיו, אקוסטא, שפינוזה, שבתי-צבי וכוונותיו – כל המעינות הרותחים והנרפשים האלה,  אחרי שככם מעט מזעפם ואחרי הזדככם בשטף מרוצתם, נהרו בגיל ויחתרו ברנה להקָוות כלם יחד בברֵכה השקטה והעמוקה אשר הכין אלהים למנוחתם בנפש בחירו לוצאטו.  משם יצאו  שוב, זכים ומטוהרים שבעתים, ופנים אחרות להם, ומראה אחר לגמרי, ויהיו לשלשה ראשים חדשים, הלא הם  שלשת האפיקים הגדולים לשלשת זרמי הרוח הראשיים – תורת אמת, השכלה, חסידות – אשר שפכו מני אז את  ממשלתם העליונה על ישראל לחסד ולברכה, להחיות מתיו ולחדש נעוריו ולהכין לו את ימי גאולתו ותקומתו השלמה מקץ מאתים שנה.

מעפר דורות את שכינת עמו ורוח קדשו.  שפת חוזי אלהים, שפת האמת והנכוחה, אחרי היותה לסיגים ולחלאה כלה, השמיעה שוב, ובכח חדש, את תרועת חצוצרתה הזכה.  הוֹשב  אליה פתאם צליל הזהב הטהור, מי אשר לא מלא בנעוריו את  אזניו ואת נפשו משפת חזיונות רמח"ל ומתרועת בקרה –  הוא לא ידע מה קול עברי נקי וזך מימיו.

ואת גואלו זה – אהה – לא ידע ישראל ולא הכיר. בחייו היה רמח"ל כצבי מודח, הוכה חרם, דוכא עד לעפר,  נרדף בלי חשך.  את ילדיו, תנובות רוחו, שרפו לעיניו או קברו אותם חיים בארונות נעולים.  בארץ חלומו, על-יד טבריה, השיגו המות, והוא בחצי ימיו, ואיש לא ידע את קבורתו עד היום.  והשרידים מכתבי-ידו, פליטת רוחו הנשארת, נפלו רובם בידים לא אמונות אשר לא ידעו לשמור עליהם ולחוננם. והמעט אשר נמלט מן האבדון הנה הוא מפוזר ומפורד, שסוע  וקרוע בין בתי-גניזה ואוצרות חשך של ביבליותיקאות שונות בכל ארצות תבל.  ואשר יצא מהם והגיע לידנו – או ואבוי שראינום בכך.  אין בהם מתום, לא חסה עין לחמלה עליהם, לאספם אל מקום אחד, להגיהם, לתקנם, לסדרם, להאיר אפלתם ולהשיב אליהם את זהרם ואת חִנם הראשון.

חטא לא יכופר חטא עם הרוח והספר לתוכני רוחו וליוצרי ספרו, האישיות היוצרת לא תפסה בהכרתו מעולם את מקומה הראוי לה.  בגרסו לתאבה ספרים אין קץ, לא נתן  מעולם את לבו להכיר מי ומה היו יוצרי הספרים, ומה היו חייהם וגלגל עולמם.  אנשים מישראל יש אשר ידעו ספר חביב עליהם כמעט על-פה ואת שם כותבו לא יכירו.  ויש אשר מבלי דעת יקראו את הסופר בשם ספרו.  ובדבר הזה לא  יושם פדות בין ספר תורני לספר השכלה.  "אבי זקני –  יספר איש תורני מישראל – הכיר את ה"כרתי ופלתי" פנים אל פנים" ו"אני – יספר המשכיל – זכיתי לשוחח עם ה"חטאות נעורים" פה אל פה".

ואם לא השכלנו עד היום לקבוע את שם ר' משה חיים לוצאטו כ"מזוזה" בשער הכבוד של היכל היצירה העברית, אשר כל היוצא והנכנס יגע בה בחרדת קדש וישק ידו למו פיו; ואם עד עתה לא ידענו להשכין את אור חייו ואישיותו ויצירי רוחו בנפש הדור, אור תמיד לא יכבה – אות הוא כי אכן דלונוּ, דלונוּ עד מאד.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]  לצאת ספר  המחזות לרמַה"ש