_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הדיבוק

ש.  אנ-סקי

תרגום מיידיש ח"נ ביאליק

לתוכן הענינים

 

(בין שני עולמות)


הנפשות

 

ר' סנדר – עשיר בבריניץ.

לאה – בתו

פרידה – אומנתה הזקנה

רעיותיה של לאה:

גיטל

בתיה

מנשה – ארושה של לאה

נחמן – אביו

ר' מנדל – רבו של מנשה

ר' עזריאל – צדיק זקן במירופול

מיכאל – גבאי שלו

ר' שמשון – רב במירופול.

דיינים:

א

ב

משולח – יהודי אורח

מאיר – שמש בבית הכנסת בבריניץ

בטלנים:

א

ב

ג

בחורי הישיבה:

חנן

הנך

אשר

חסידים:

א

ב

ג

אשה זקנה

אורח

עניים:

גבן

קטע בקב שלו

עניות זקנות:

חגרת

יבשת-יד

סמויה

נשים עניות:

 אשה גבוהה וחורת

אשה ותינוק בזרועה

 

 

חסידים, בחורי ישיבה, בעלי-בתים, חנווניות, קרואי-החתונה, ילדים, קבצנים.

 

מערכה ראשונה ושניה – בבריניץ

מערכה שלישית ורביעית – במירופול, בבית ר' עזריאל

בין מערכה ראשונה לשנייה – זמן שלושה חודשים

בין שניה לשלישית – שני ימים

בין שלישית לרביעית – מחצית היום


מערכה ראשונה

 

לפני הרמת המסך, בתוך העלטה, נשמעת זמרה חרישית ומסתורית.

 

על מה ולמה

יורדת הנשמה

      מאגרא רמא

לבירא עמיקתא?

– ירידה צורך עליה היא,

ירידה צורך עליה היא. 

 

     המסך מורם לאט לאט.

     בית כנסת ישן של עץ.  הכתלים – מראיהם שחור, בלי טיח וסיד.  מנורות נחושת משולשלות מן התקרה וקבועות בכתלים.  ארון-קודש עתיק מחוטב עץ, מעשה פתוחים, במזרח.  סמוך לו ה"עמוד", עם "שויתי" ומנורות ישנות עליו.  באחת מהן נר של שעויה דולק, נר-נשמה.  בכותל השמאלי, קרוב לשפת הבמה, פתח אל הרחוב, וסמוך לו כיור וכנו ואלונטית תלויה בטבעת.  מרוחק מהם קצת – תנור מסויד ואצלו ספסל, שאיש יהודי, אורח, שוכב עליו ותרמילו למראשותיו.  אצל הספסל – שולחן-עץ ארוך שאינו צבוע, וספרים מפוזרים עליו, ונר של חלב נעוץ שם בפי צלוחית.  מסביב לשולחן, על גבי ספסלים, יושבים שלושה בטלנים, א, ב, ג, עצובים וחולמים, זה נשען על השולחן, וזה מוטה, כמסב.  אחרי השולחן, עד לכותל שכנגד – ארון מלא ספרים, ואצלו, נשען על הכותל שכנגד, עומד חנן, כשהוא צלול ברעיונותיו, וידו הימנית נתונה על גבי הארון.  באמצע בית הכנסת – שולחן הבימה, אצל דלתותיו הפתוחות עומד מאיר כפוף ומסדר של טליות ותפילין ותיקיהן.  בכותל הימני, סמוך לשפת הבמה, פתח קטן לחדר מיוחד.  באותו הכותל, לכל אורכו, שורה של אשנבים מעזרת הנשים, ספסל ארוך, ואצלו שולחן עץ, שספרים מפוזרים עליו.  אצל השולחן יושבים 5 – 6 בחורי ישיבה, ובתוכם אשר, שהוגים ב"גמרא" בחשאי, מתוך תנומה.  מרוחק מהם על גבי עמוד, סמוך לארון הקודש, יושב הנך לבדו והוא משוקע בספר.  בבית הכנסת אפלולית וצללים, וריח עצב והזיה מרחפת בחללו.

 

בטלן, א, ב, ג: (מזמרים יחד בקול הולך וגוסס)

על מה ולמה

יורדת הנשמה

מאגרא רמא

לבירא עמיקתא

– ירידה צורך עליה היא,

ירידה צורך עליה היא.

(הפסקה ממושכה, כולם יושבים כאבן)

 

בטלן א:  (בנחת, כמי שמספר מעשה) לר' דוד'ל מטלנא, זכרונו לברכה – היה כיסא של זהב והיה חקוק עליו: "דוד מלך ישראל חי וקיים".

(הפסקה קצרה)

בטלן ב: הקדוש ר' ישראל מרוז'ין, זכותו יגן עלינו, היה נוהג מנהג מלכים.  להקת מנגנים הייתה מנגנת לשולחנו ועשרים וארבעה מיני כלי זמר בה.  ויוצא היה במרכבה רתומה לשלושה צמדי סוסים אבירים. 

בטלן ג: (בחדוה) ועל ר' שמואל מקמינקא מספרים, שהיה מטייל בסנדלי זהב...  בסנדלי זהב...

 (מתעורר, מדבר בנחת, וכמו ממרחק)

ר' זוסיא מאניפוליא היה עני ואביון כל ימיו, מחזר על הפתחים, לבוש בגלימא של איכרים, וחבל קשור במתניו, ומעשי מופתיו לא היו קטנים מאלה של הטלנאי והרוזינאי.

בטלן ב: (בתרעומת) דבריך הם, במחילה, שלא כעניין כלל.  וכי להפליג בשבח עושרים של אותם הצדיקים באנו? כמה וכמה עשירים יש בעולם! אין מדברים אלא בגדלותם.  בר דעת הלא יבין מעליו, כי גם הכיסא של זהב וגם כלי הזמר והסוסים וסנדלי הזהב – סוד גדול צפון בהם, טעם כמוס.

בטלן ג: בודאי, בודאי!

בטלן א: מי שעיניים פקוחות לו – הוא יראה...  הרב מאפטא, זכותו יגן עלינו, כשנזדמן פעם ראשונה עם הרוז'ינאי בדרך, נפל על אופני מרכבתו ונשקם, וכשתמהו לפניו על כך, צעק ואמר: טיפשים, כלום אינכם רואים, שזו היא מעין מרכבה של מעלה?

בטלן ג: (בהתלהבות) אי, אי, אי!

בטלן ב: הלא זהו עיקר הסוד, שהמרכבה אינה מרכבה, וכלי הזמר אינם כלי זמר, והסוסים אינם סוסים, אלא כולם רק לבושים לגדולתם, כלים לאור הגנוז שלהם...

המשולח: הגדלות העליונה אינה זקוקה ללבוש.

בטלן א: (בתום לב) טעות היא! אדרבא, הגדלת העליונה זקוקה ללבוש. 

בטלן ג: גדלות שלהם – מי ישער, מי ישער! וכי יש להשיגה בשכל הפשוט?

בטלן א: וכי קלה היא גדלות שלהם? השמעתם את המעשה בר' שמילקא מניקלשבורג ורצועתו? כדאי לשמוע? מעשה בר' שמילקא, שבאו לפניו שנים לדין, אחד עני ואחד גביר אדיר, תקיף גדול במדינה, קרוב למלכות.  יצא העשיר חייב.  נתמלא כעס והתחיל צועק ואומר, שלא יציית.  אומר לו ר' שמילקא בנחת: "תציית ותציית.  פסק דינו של הרב יש לקבל".  התמרמר הגביר והרים קולו עוד יותר וצעק: בז אנוכי לך ולרבנות שלך".  התייצב ר' שמילקא מלוא קומתו וגזר: "בזה הרגע תקבל עליך את הדין, ואם לאו – אני נוטל את הרצועה!" כאן התחיל הגביר מחרף ומגדף.  עמד ר' שמילקא ופשט את ידו ופתח תיבה קטנה משולחנו – וברגע זה קפץ ויצא משם נחש עקלתון – נחש הקדמוני, ונכרך מסביב לצווארו של הגביר...  מה שהיה אחר כך – תשערו מאליכם.  הגביר צעק: "הושענא, רבי, סלח לי, מחל לי, שמע אשמע ועשה אעשה ככל אשר תצווני – הסר מעליי אך את הנחש הזה", ור' שמילקא חמל עליו ואמר: "עתה תצווה את בנך ואת בן-בנך אחריך לשמוע בקול הרב, פן יוציא את ה"רצועה!"

 

בטלן ג: חה, חה, "רצועה" יפה היא...  אין חקר לכוחם!

 (הפסקה)

בטלן ב: (אל א) תמהני, ר' וואלף, אם היה המעשה בנחש הקדמוני.  דומה אני שטעות יש כאן.

בטלן ג: (בתמיהה) למה? מדוע לא?

בטלן ב: היעלה על הדעת, שר' שמילקא מניקשלבורג יהא משמש בנחש הקדמוני? חלילה לו! הנחש הקדמוני מי הוא? הוא ה"סמך-מם" בעצמו, רחמנא לצלן.

 (רוקק)

בטלן א: (מתוך קפידא) למאי נפקא מינה? מספרים מעשה שהיה, ושראוהו כמה בני אדם בעיניהם, וזה בא ואומר: אי אפשר! אני אומר לך בפירוש, שבכוח קבלה מעשית הכל אפשר! הנה בעירה שלנו היה בעל שם אחד, בעל מופתים נוראים, שהיה מבעיר לכתחילה אש בבית על ידי שם ומיד חוזר ומכבנה על ידי שם אחר.  יושב היה כאן ורואה את הנעשה במרחק אלף פרסא, מוציא יין מן הכותל, רואה ואינו נראה, – והוא האיר את עיניי בעניינים הללו.  הוא היה אומר, שבכוח קבלה מעשית אפשר לברוא גולם, להחיות מתים, להעלות שדים ורוחות, רחמנא לצלן, ואפילו את ה"סמך-מם" בעצמו (רוקק).  בודאי לא מן הדברים הקלים הוא זה, אבל הבקי בדבר – הכול יכול.  באוזניי שמעתי זאת מפיו הקדוש.

המשולח: להעלות את ה"סמך-מם" אפשר רק על ידי השם הקדמון, שבכוח אשו הגדולה נתכים ומתמזגים יחד הררי אל ותהום רבה...

בטלן ג: ואין סכנה להשתמש בו?

המשולח: (מהרהר) סכנה? לאו...  אבל יש שעל ידי עוצם התשוקה של הניצוץ את השלהבת נשבר הכלי...

בטלן א: בעל-השם אמר לי, שהוא יודע את הסוד של השם הקדמון.

חנן: (שומע בכוונה לכל דברי המשולח, פורש מן הכל ופוסע פסיעה אחת אל השולחן; בקול הוזה) ואיו?

המשולח: (מציץ על חנן) מי?

חנן: (נותן עין במשולח ואחרי כן בבטלן א) בעל השם.

בטלן א: ואיו? בעיירה שלנו, אם עודנו חי.

חנן: הרחק מכאן?

בטלן א: העיירה רחוקה מאד מאד.  בעומקם של יערות פוליסיה.

חנן: מהלך כמה ימים?

בטלן א: מהלך כמה ימים? כשני חודשים.  ולמה אתה שואל זאת? אולי אתה אומר ללכת לשם? (חנן שואל) העיירה – קראסני שמה, ושם בעל השם ר' אלחנן.

חנן: אלחנן? (לעצמו) אלחנן...  אל חנן...  המ!

בטלן א: כדאי לראותו.  (אל הבטלנים) מעשיו – פחדי פחדים נוראים, פעם אחת עשה בקבלה מעשית...

בטלן ג: אין מסיחין בלילה בעניינים כאלה, ובפרט בבית הכנסת.

בטלן ב: יפה השתיקה בקבלה מעשית, שהדיבור מביא לידי תקלה, חס ושלום.  כגון שיצא בשגגה איזה שם או צירוף מפיך, ונמצאו חייך בסכנה.  כבר היתה כזאת לעולמים.

(חנן יוצא מבית הכנסת)

המשולח: (מביט אחריו) אברך משונה.  מי הוא?

בטלן א: מבחורי הישיבה, כלי יקר!

בטלן ב: עילוי.  ת"'ק דפים גמרא שגורים על פיו.

המשולח: מאין הוא?

בטלן ג: מי יודע, מאין הוא? מי יכול לדעת?

מאיר: (קרב אל השולחן) מאחד המקומות בליטא הוא.  מתחילה למד כאן בישיבה, הגה יום ולילה ובגמרא.  נחשב בין בחירי התלמידים, נסמך להוראה.  ופתאום נעלם.  אמרו, שקיבל עליו גלות.  זה לא כבר חזר ובא לכאן.  נהפך לאיש אחר.  נהלך כצל כל הימים, מתענה "הפסקות" משבת לשבת, שוהה במקום כמה שעות רצופות.  הבחורים אומרים, שהוא עוסק בקבלה.

בטלן ב: (בחשאי) כבר נודע הדבר בעיר.  באים אליו לבקש קמיעות, אבל אינו נותן.

בטלן ג: מי יודע, מי הוא? אולי מן הגדולים הוא.  כלום אפשר לדעת? ולהסתכל אחריו – סכנה.

(הפסקה)

בטלן א: (מפהק) עת לישון.

בטלן ב: (בגחוך) מי יוריד לנו הנה את בעל השם ויוציא לנו יין מן הכותל.  כוס קטנה היתה לי למשיבת נפש.  יום תמים לא בא כזית אל פי.

בטלן ג: גם אני כמעט שרוי היום בתענית.  רק בבוקר ברכתי "שהכל" על רקיק של כוסמין.

מאיר: המתינו מעט.  כמדומה, שבקרוב נזכה ל"תיקון" יפה.  סנדר הלך לראות חתן לבתו.  יכתב נא, למזל, תנאים, ומשקה לא יחסר.

בטלן א: כבר נואשתי מן ה"תנאים" שלו.  זה שלוש פעמים יצא לבקש לו חתן ושוב ריקם.  כאן החתן לא נראה לו, כאן – היחוס פגום, וכאן – הנדוניה מעטת.  לא טוב לבדוק יותר מדי!

מאיר: סנדר רשאי לבדוק.  אלוהים בירכו בכול: עשיר, מיוחס ובת יפת תואר.

בטלן ג: (בחום) א! אוהב אני את סנדר.  חסיד גמור! מחסידי מירופול! לב בוער!

בטלן ב: (בקרירות) מה יש להכחיש? חסיד נלהב הוא, אלא...  שלא כך היה צריך להשיא את בתו היחידה...

בטלן ג: כלומר? פירוש הדברים?

בטלן ב: לפנים בישראל, איש עשיר, מיוחס, שביקש חתן לבתו, לא נתן עיניו לא בממון ולא ביחוס, אלא היה בא לישיבה גדולה, הביא מתנה לראש הישיבה, וזה היה בורר לו בחור מן המעולים.  סנדר אף ה וא היה יכול לקחת לו ובחור מן הישיבה...

המשולח: ואפשר שלא היה צריך לחזר אחריו במרחקים.  מוצא היה חתן נאה לבתו בישיבת מקומנו.

בטלן א: (בתימהון) זו מנין לך?

(הוא ובטלן ב מעיפים עין זה בזה)

המשולח: אני אומר זאת בדרך השערה...

בטלן ג: (בחיפזון) די, די.  בלא לשון הרע! לא לקח – שמע מינה, כך גרם המזל.

(אישה מתפרצת הביתה ומושכת אחריה שני ילדים)

האישה: (צועקת בבכייה) אוי ואבוי, רבונו של עולם, הושיעה נא! (רצה לארון הקודש בלשון תחינה) אוי, ילדים קטנים, אפרוחים...  נפתחה נא את ארון-הקודש! נתנפלה נא לפני ספרי התורה! לא נזוז מכאן עד שתבוא רפואה שלמה לאמכם! (מסלקת הפרוכת, פותחת הארון ונותנת ראשה בחיקו, מרימה קול בבכייה) אלוהי אברהם יצחק ויעקב! ראה מה גדול שברי, שעה לתחינתי! עשה למען האפרוחים הקטנים! אל נא תיקח אמם מעליהם.  (מרימה קולה) ספרים קדושים, עלו לפני כסא הכבוד והיו מליצי קדושות! רוצו, בקשו רחמים על הנטיעה הרכה, שלא תעקר מן הגן, על השה שלא תטרף מן העדר, על היונה שלא תשולח מקנה (בבכי תמרורים) שמיים אקרע בזעקתי, הרים אהפוך משורש, לא אזוז מכאן עד שישיבו לי עטרת ראשי, מאור עיניי ושמשי!

(הילדים בוכים)

מאיר: (בא ונוגע בידה) גניסא, אולי להושיב עשרה ולקרוא תהילים?

האישה: (פורשת מארון-הקודש) או לי, אללי לי! ישבו לקרוא תהילים! אנא רחמו עליי! מהרו ואל תתמהמהו! יקר כל רגע! מלאך המוות בפתח! זה יומיים שהיא נוטה למות...

מאיר: בזה הרגע אני מושיב עשרה...  אבל...  יש לתת להם משהו.  בטלנים, אביונים...

האישה: (נותנת לו מטבע בנוסח של תחינה) הרי לך זהוב אחד.  יותר אין לי.  בואו, ילדים, נרוצה לבתי-מדרשות, נדפקה על דלתי בתי-כנסיות...

(יוצאים)

המשולח: (לבטלן ג) בבוקר צעקה אישה לפני ארון-הקודש על בתה המקשה יומיים ללדת ועתה אישה מתפללת על בתה המקשה יומיים למות...

בטלן ג: ובכן?

המשולח: הנשמה של הגוססת עומדת להיכנס בילד העתיד להיוולד.  וכל זמן שהאישה האחת עודנה חיה – חברתה המעוברת אינה יכולה ללדת.  וכשתתרפא החולה – המעוברת תפיל...

בטלן ג: אך עיוור כל אדם! עיניים לו ולא יראה את הנעשה בארבע אמות שלו.

מאיר: (פונה אל השולחן) ראו, הזמין לנו הקדוש ברוך הוא זהוב אחד ל"תקון".  נקרא תהילים ונשתה "לחיים", והקדוש ברוך הוא ברחמיו ישלח רפואה שלמה לחולה...

בטלן א: בואו ונקרא בחדר המיוחד.  (לבחורי הישיבה) בחורים, מי מכם שיקרא עימנו תהילים יקבל רקיק של כוסמין.

(מקצת מן הבחורים פורשים ויוצאים לחדר המיוחד.  יוצאים לשם גם הבטלנים ומאיר.  מקץ רגע נשמע משם קול קריאת תהילים בנוסח המקובל: "אשרי האיש אשר לא הלך" וגו'.  המשולח נשאר לבדו, יושב דומם, מציץ תחילה בארון-הקודש ואחר כך בחנן.  חנן נכנס.)

חנן: (פוסע לאט, עייף מאוד, מאין כוח לעמוד על רגליו.  הולך באין מטרה, צולל ברעיוני לבו, רואה את הארון פתוח, עומד ומשתאה).  הארון פתוח? מי פתחו בעצם הלילה? בשביל מי נפתח? (ניגש ומסתכל בו) ספרי תורה...  עומדים כחיים, צפופים זה לזה, שלווים ודוממים...  ובהם צפונים כל רזי עולם, כל הסודות הנעלמים מששת ימי בראשית ועד סוף כל הדורות...  כל השמות, כל הצירופים, כל הרמזים...  ומי ידלה את הצפונות? ומי יגלה את הנסתרות? (מונה) אחד, שניים, שלושה...  תשעה – תשעה ספרים.  כמניין "אמת" במספר קטן.  ולכל ספר ארבעה "עצי חיים" – בסך הכל – ל"ו...  שוב ל"ו...  אין לך יום שלא יבוא לידי מספר זה.  ומה בא לרמז – איני יודע.  אבל מרגיש אניף שסוד גדול צפון בו.  ל"ו – עולה ב' פעמים ח"י.  והוא גם – לאה.  ג' פעמים ל"ו עולה חנן.  ל"ו – משמעו "לו", כלומר, אליו.  למי? ו"לאה" מה פירושה? (רועד) לא ה', בלעדי אלוהים, חס ושלום! כמה הרעיון, ועד כמה הוא מושכני אחריו!...

הנך: (מרים ראשו מן הספר ומתבונן אל חנן) חנן! מתהלך אתה כבעל החלומות...

חנן: (מתעורר ורואה את הנך.  ניגש ויושב אצלו.  דובר לנפשו) רמזים אין מספר, ודרך ישרה אין.  שם העיירה קראסני, ובעל השם שמו אלחנן.

הנך: מה אתה סח?

חנן: מי? אני? לא כלום.  מתבונן הייתי.

הנך: נשתקעת בקבלה יותר מדי.  מיום שבאת לכאן, לא ראיתי ספר בידיך.

חנן: (מתאמץ להבין) לא ראית ספר בידי...  ספר בידי...  איזה ספר?

הנך: איזה ספר? פשוטו כמשמעו! גמרא, פוסקים! מהי השאלה?

חנן: גמרא? פוסקים?...  לא ראית בידי, אתה אומר...  (כחולם) גמרא – קרה ויבשה...  פוסקים – קרים ויבשים...  (הפסקה.  רוחו שבה אליו.  הולך ומתעורר מדי דברו) מתחת לארץ יש עוד עולם אחד, העולם אחד, העולם התחתון, כדמות העולם אשר על הארץ מלמעלה.  שם ימים רחבי ידיים ותהומות עמוקות, יערות-עד ומדבריות נוראים.  ועל פני הימים אניות גדולות תהלכנה ומשברים גדולים יהמיון.  ובמדבריות תרעשנה סערות וסופות ופחדי עולם ישלטו בקרב היערות...  ואולם אחת מנע מהם אלוהים: את רקיע השמיים.  השמש לא תזרח שם וברקים לא ישלחו שם רמזיהם...  וכזאת היא הגמרא! גדולה היא ונוראה מאוד מאוד, אין קץ וגבול לה, ואולם הרם לא תרים את האדם בלהבות-אש השמימה...  לא כן הקבלה! היא תשלח ברק ונגלו כל שערי שמיים לעיניך; עולמי עולמות אשר אין חקר להם יראו לנוגה זרחה, ואת נשמתך תישא למרומי אין סוף, דרך היכל החוכמה הנעלמה, עד בואך אל ה"פרדס" פנימה להציץ מאחורי הפרגוד...  (נרתע לאחור) אין הפה יכול לדבר...  לבי, לבי...

הנך: כדבריך כן הוא.  ואולם אל תשכח, כי עליית-חפזון למרום סכנה כרוכה בה; יש לחוש משום נפילת-פתאום למעמקי תהום...  הגמרא מרוממת את האדם מעט מעט, בהדרגה, בלי רעש וחיפזון, ואולם מחסה ומצודה היא לא; כשומר נאמן תעיר עליו להצילו מכל רע וכאם אומנת תשאהו בחיקה.  תסוככהו סביב שריון ברזל קשקשים, ולא תתנהו לסור מן הדרך הישרה ימין ושמאל כמלוא השערה.  לא כן הקבלה.  גדולה העלייה, אך הנפילה בסופה גדולה ממנה.  זוכר אתה מה שלמדת? (בניגון של גמרא) ארבעה נכנסו לפרדס: בן עזיא, בן זומא, אחר ור' עקיבא.  בן עזיא הציץ ומת, בן זומא הציץ ונפגע, אלישע בן אבויה קצץ בנטיעות, ורבי עקיבא לבדו נכנס בשלום ויצא בשלום...

חנן: אל תפחידני.  אין אנו יודעים את הדרך, שהלכו בה, ולשם מה נכנסו לפרדס.  אולי נכשלו בדרכם, לפי שנכנסו לשם כדי להציץ בלבד, ולא על מנת לתקן.  והרי מצינו כמה גדולים בדורות האחרונים, כגון האר"י הקדוש ובעל שם טוב זכרונו לברכה, שנכנסו ולא נכשלו.

הנך: ואתה אומר להידמות אליהם?

חנן: חלילה לי אני בדרכי אלך.

הנך: ודרכך מה היא?

חנך: לא תבין ללבי.

הנך: אבינה.  גם בלבי עזה התשוקה למדרגות הגבוהות.

חנן: (כמפקפק רגע) עיקר מעשיהם של צדיקים – לתקן נשמות, להסיר מהן כבלי החטא ולהעלותן לשורשן העליון.  כבדה המלחמה, לפתח חטאת רובץ.  תיקנת נפש אחת, והנה שנייה באה, נפש חדשה וחטאים חדשים.  תיקנת דור אחד, והנה דור חדש בא וחטאים חדשים עימו, – והמלחמה מתחדשת.  ודורות יורדים מטה, וצדיקים מתמעטים והולכים...

הנך: ומה יש איפוא לעשות, לפי דעתך?

חנן: (בחשאי ומתוך בטחון) לא להלחם עם החטא אנו צריכים, אלא לתקן אותו.  כמו שצורפים זהב מסיגים ופסולת, כן יש לצרף את החטא מטומאתו, כדי שלא ישאר בו, אלא ניצוץ הקדושה בלבד.

הנך: (תמה) ניצוץ קדושה בחטא? (אתמהה!)

חנן: כל מעשי ידיו של הקב"ה – ניצוץ של קדושה מחיה אותם, וגם את החטא עשה אלוהים.

הנך: מה אתה סח! את החטא הביא הס"ם לעולם!

חנן: ואתה הס"ם מי ברא? הקב"ה! ואם כן גם בס"ם עצמו ובמעשה ידיו של הס"ם ניצוץ של קדושה יש.

הנך: (נבעת) ניצוף של קדושה בס"ם?!

חנן: הס"ם הוא הסטרא אחרא, כלומר, הצד השני, צד שמאל, של האלוהות.  ואם כן, בהכרח גם בו יש ניצוץ של קדושה.

הנך: (בחרדה) למעלה מהשגתי היא!...  הנח לי להתבונן בדבר!...  (כובש פניו בכפות ידיו, משפיל ראשו ושוהה במקומו בלי תנועה.)

חנן: (מתוך התעוררות) איזהו העז שבחטאים? מהו החטא האורב לאדם תמיד? איזהו החטא, שקשה ביותר להתגבר עליו? – הוי אומר, התשוקה אל האישה – לא כך?

הנך: (כשראשו מושפל) כך...

חנן:  (בקול רועד מגיל) וכשמצרפים ומזככים אותו החטא, באופן שלא ישאר בו אלא הניצוץ של הקדושה, כל הטומאה מתמרקת ונהפכת מיד לקדושה עליונה, ל"שיר-השירים"...  שומע אתה, ל"שיר-השירים" (מסתכל בעיניים בוערות, מתחיל שלא מדעת לזמר "שיר-השירים") "הנך יפה, רעיתי, הנך יפה, עיניך יונים מבעד לצמתך...  שערך כעדר העזים שגלשו מהר גלעד, שיניך כעדר הקצובות, שעלו מן הרחצה, שכלם מתאימות ושכלה אין בהם".

(בנגנו הוא עוצם עיניו.  הדלת נפתחת בלאט ואל בית הכנסת באה בצניעות, כמהססת קצת, לאה, וידה אוחזת ביד פרידה.  אחריהן הולכת גיטל.  מאיר יוצא לקראתן מהחדר המיוחד)

 

מאיר: (תמהה מאד) ראו! בתו של ר' סנדר? לאה?

לאה: (מתבוששת) זוכר אתה? הבטח הבטחני להראותני את הפרוכיות העתיקות...

(בתחילה דבריה מפסיקים את חנן מזמרתו, פוקח עיניו לרווחה ומתבונן בלאה.  כל השעה שלאחר כך – או שהוא צופה בלאה צפייה מסתורית, או שעומד במקומו ועיניו עצומות)

פרידה: (למאיר) הראם נא, את הילדים, את הפרוכיות, הראם נא.  לאה'לי נדרה לבית-הכנסת, לזכר נשמת אמה, פרוכת.  משי נקי תעשה את הפרוכת, ומרוקמת כרקמת הפרוכת בימי קדם.  פרוש יפרשו את הפרוכת על ארון הקודש, ונשמת אמה הטהורה תשמח בגן-עדן.

(לאה מבטת סביבה מתוך צניעות.  רואה את חנן ומשפילה עיניה.  נסוגה אחורנית ושוהה כל הזמן במקומה, כשהיא נבוכה עיניה מושפלות ודעתה מפוזרת)

מאיר: הריני מוכן ומזומן! תיכף ומיד אני עומד ומוציא לעיניכן את כל מני הפרוכת, את המהודרות ביותר, את העתיקות ביותר, משופרי דשופרי (ניגש אל הארון ומוציא משם פרוכת אחרי פרוכת)

גיטל: (תופשת ביד לאה) לאה'לי, אין את יראה לעמוד בבית הכנסת בלילה?

לאה: מעולי לא הייתי בלילה בבית-הכנסת, חוץ מב"שמחת תורה".  מה עגום למראה המקום הזה עתה! מה עגום!

פרידה: בנותי, כך הוא מראה בית-הכנסת מעולם.  בחצי הלילה יבואו הנה המתים להתפלל והניחו פה מאבלם ומיגונם...

גיטל: סבתי, אל תסיחי במתים.  מפחדת אני.

פרידה: (אינה שומעת) ובשחר, בשעה שהקב"ה בוכה על חורבן בית מקדשו, דמעותיו נושרות לתוך בתי-כנסיות, ולפיכך כתליהם של בתי-הכנסיות הישנים דולפים...  ולסייד את הכתלים אסור! כשבאים לסיידם – הם מתרעמים וזורקים אבנים...

לאה: כמה עתיק, כמה ישן-נושן בית-הכנסת למראה! מבחוץ אין הדבר ניכר כל כך.

פרידה: אכן עתיק-ימים וישן-נושן הבית.  אין זוכר ואין יודע, מתי נבנה.  אומרים, שמצאו אותו באדמה בנוי...  כמה שריפות, כמה דליקות נפלו בעיר, כל הבתים נשרפו והיו לאפר, ובית הכנסת יצא בשלום.  האש לא שלטה בו.  רק פעם אחת אחזה האש בגגו, ומיד באו חבורות של יונים, נפנפו ונפנפו בגפיהן וכיבו את האש.

לאה (כלא שומעת, לנפשה) מה עצוב, מה עגום המראה, ומה חביב ללב! קשה עליי הפרידה מבית-כנסת עתיק זה.  רוצה אני להיצמד אל קירות קדשו, לגפפו, לחבקו ולשאול אותו: מה לך, בית-הכנסת, שככה קדרו פניך? למה אתה שומם ועצוב כל כך? מדוע החשית ונאלמת דומייה?...  רוצה אני – איני יודעת מה אני רוצה, אך לבי, לבי יהמה לו, ונפשי עליו תשוחח...

מאיר: (מביא את הפרוכיות ופורשן אחת אחת על הבימה) הנה העתיקה מכולם.  שנותיה מאתיים.  פורשים אותה על הארון רק לימי הפסח.

גיטל: (מתפעלת) כמה יופי! ראי, ראי, לאה'לי! שני אילנות מרוקמים זהב עבות על פני קטיפה שחומה, ושתי יונים על האילנות.  למטה מהם – שני אריות תופשים מגן-דוד.  בימינו אין למצוא לא זהב כזה ולא קטיפה כמוה. 

לאה: כמה רך וענוג מראה הפרוכת וכמה עגום (מחלקת את הפרוכת ונושקתה)

גיטל: (רואה את חנן תופסת ביד לאה) לאה'לי, הביטי וראי, שם בחור עומד ומסתכל בך, מה מוזר מבטו. 

לאה: (מבלי נשוא עין) מבחורי הישיבה הוא.  חנן שמו...  אכל בביתנו ארוחות-ימים.  אחרי כן נעלם ולא נראה ימים רבים.

גיטל: מה לוהטות עיניו בהביטו בך...

לאה: ככה משפטו כל הימים...  עיניים לוהטות לו.  ובדברו אליי – תקצר נשימתו.  וגם נשימתי תקצר...  הרי לא נאה, שבחור ובתולה זרים זה לזה יבואו בדברים.

גיטל: מסתכל הוא בך, וכאילו קורא הוא לך בעיניו.  אין זאת כי אם מתאווה הוא לגשת ומתבייש.

לאה: הייתי רוצה לדעת, מה לו, שככה חוורו פניו? החולה הוא?

פרידה: (למאיר) מאיר'קי, הלא תתן לנו לנשק את התורה.  הבוא נבוא אל בית-אלוהים ונצא בלא נשיקת תורתו הקדושה?

מאיר: אדרבה!

(ניגש לארון-קודש.  גיטל מושכת את פרידה, אחריהן – לאה.  מאיר פותח את הארון, מוציא ספר תורה ונותן להן לנשיקה)

לאה: (בעברה על חנן, מתעכבת, נושאת אליו עיניה ומשפילן מיד.  בקול רועד וחרישי) שלום לך, חנן...  שוב אתה פה...

חנן: (בכבדות)  הן...  (מנענע בראשו)

פרידה: לאה'לי, בואי שקי את התורה הקדושה.  (לאה חובקת את התורה ברעדה ומעתרת עליה נשיקות מתוך דבקות עצומה.  פרידה מתוך חובה) צדקנית! (בדאגה) רב לך, רב, בתי.  את התורה אין לנשק יותר מדי.  של אש היא, אש שחורה כתובה על גבי אש לבנה...  (לאה מרפה בלי חמדה מן התורה.  פרידה מתוך דאגה יתרה פתאום) מהרנה, בנותיי, הביתה.  אויה, כמה התמהמהנו פה! מהרנה הביתה.

(כממהרת לצאת, מאיר סוגר את הארון, מאסף את הפרוכיות ומצניען ושב אל החדר)

חנן: (שוהה בלי נוע על מקומו ועיניו עצומות.  מתחיל לנגן חרש-חרש פסוקי שיר-השירים, ממקום שהפסיק) "כחוט השני שפתותייך ומדברך נאוה.  כפלח הרימון רקתך מבעד לצמתך".

הנך: (מרים ראשו ומקשיב) מה אתה מזמר? (חנן משתתק, פוקח עיניו ואינו רואה מה שלפניו.  הנך מביט בו) פאותיך רטובות, שוב טבלת...

חנן: (מיכנית) הן...

הנך:  ובשעת טבילה – כונות ויחודים? עפ"י "ספר רזיאל"?

חנן: הן...

הנך: ואינך מתירא?

חנן: לא.

הנך: ואתה מתענה "הפסקות" משבת לשבת? ולא קשה לך הדבר?

חנן: קשה עליי האכילה בשבת מן התעניות בימות החול.  תאוות האכילה בטלה אצלי לגמרי.

(הפסקה)

הנך:  וכל זה למה? מה אתה רוצה להשיג?

חנן: (אחרי הפסקה קלה כמשיב לעצמו) רוצה אני להשיג אבן-חן, לרככה כדונג, להתיכה בדמעה זכה ולספגה בנשמתי...  רוצה אני להמשיך עליי שפע זוהר מן ההיכל השלישי של הספירה השלישית, ספירת תפארת (נאלם מהתרגשות, מתעורר פתאום מתוך דאגה) כן, ועוד אחרת: (בלחש, כמגלה סוד) עליי עוד להשיג שתי כדים מלאות דינרים...  בשביל איש אחד שאין לנצחו אלא בדינרים, בדינרי זהב...

הנך: הכזה אתה חפץ? – (מניד ראש) הישמר לך, חנן, בדרך הישרה לא תשיג חפצך...

חנן: ואם לא בדרך הישרה?

הנך: (נבהל) ירא אני לשבת אתך יחדיו.

(עומד והולך לו.  מן החדר יוצאים מאיר ובטלן א)

בטלן א: כלינו ח"י מזמורים – ודי! הנגמור את כל התהילים בשכר זהוב אחד? אתמהה!

מאיר: פשיטא! אבל מה אעשה, ועליהם חביבה קריאת תהילים לשמה...

אשר: ברוך החייט נזדמן לי ברחוב.  מקלימובקא הוא בא, מקום שנסע לשם סנדר לראות חתן לבתו, וסיפר, שהעניין בטל בגלל מזונות...  סנדר דרש, שיפסוק המחותן עשר שנים מזונות לבני הזוג, וזה לא הסכים אלא לחמש.  ומשום כך בטל כל העניין.

מאיר: (במרירות) זאת הפעם הרביעית.

בטלן ג:  לבי לבי לו –

המשולח: מילא, נתבטל – נתבטל.  מה בכך? מסתמא כך גרם המזל.  וכי לא אתה הוא שאמרת כך?

חנן: (מזדקף, בעליצות) שוב ניצחתי אני!

(צונח בלי כוח על הספסל.  שוהה בלי תנועה במקומו, ופניו מביעים שמחת ניצחון.  מן החדר יוצאים בטלן ב ובחורי הישיבה)

הבטלנים: (זה אל זה) מזל טוב, מזל טוב! יהי רצון שישלח הקב"ה לחולנית רפואה שלמה.  (תוקעים כף זה לזה)

המשולח: (למאיר) עת לי לצאת לדרך.

מאיר: מה החיפזון?

המשולח: הלא משולח אני.  בידי ישלחו הפריצים זה לזה ידיעות שונות וגם חפצים יקרים, ועליי להיות זריז בשליחותי.

מאיר: אנה תצא בלילה? חושך ואפילה.  תשגה בדרך. 

המשולח: הבוקר רחוק עודנו.  והדרך ארוכה.  בחצות הלילה אצא לדרך.  (מתיר תרמילו)

בטלן א: עתה יש לטעום טעימה כל שהיא.  מאיר, למה תתמהמה?

מאיר: כבר הכל מוכן.  גם יי"ש וגם רקיקים.  (מוציא צלוחית מחיקו ומראה) בואו ונצא לפרוזדור... 

(הדלת נפתחה, ואל הבית נכנסים בהרחבה סנדר וכנופייה של יהודים)

סנדר: (שוהה בפתח.  מביט סביבו בעליצות.  בקול רם, דרך תקיפות) עבור עברתי לפני בית-הכנסת ואמרתי: אבואה נא ואראה, מה אנשי שלומנו עושים? סבור הייתי: יושבים ועוסקים בתורה, והנה לבסוף – הרי הם מכינים עצמם לשתות "תיקון"! אכן חסידים טרטקוביים אתם.  חה-חה-חה!

כולם: (נדחפים לקראתו בשמחה רבה) ברוך הבא! ר' סנדר! אורח בזמנו!

בטלן ג: אתנו תשתה "תיקון"!

סנדר: פרא אדם! אני בעצמי אתן "תיקון" ברכוני ב"מזל טוב".  "תנאים" כתבתי לבתי היחידה, בשעה טובה ומוצלחת.

(חנן מזדעזע ומביט עליו בעיניים פקוחות לרווחה)

כולם: מזל טוב! מזל טוב!

סנדר: (רואה הצלוחית ביד מאיר) מה זה לפניי איש? אשר! מהרה רוצה אל ביתי וצו בשמי להכין "כיבוד".  אמור, כי עוד מעט ונבוא כולנו הביתה.  רוץ, אל תעמוד! קל כצבי!

בטלן א: (למאיר) ואת הצלוחית טמון.  יבוא יומה!

(מאיר טומן)

מאיר: (לסנדר) ולנו הוגד זה היום, כי לא באת עם המחותנים לידי גמר, ואתה שב ריקם.

בטלן ג: וכמה נצטערנו על כך!

סנדר:  העניין, באמת, כמעט שנתבטל משום מזונות.  ואולם ברגע האחרון הסכים המחותן, וה"תנאים" נכתבו.

חנן: (מזדקף, חיוור פנים.  בנשימה קצרה) תנאים?...  תנאים?...  היכן תמצא? אם כן כל היגיעה לבטלה! והצרופים?...  והסגופים?...  והטבילות עם הכוונות? הכול לבטלה, הכול...  ועתה מה? (מזדעזע) לא ה'? לא מה' יצא הדבר!...  (לפתע פתאום, כאילו זרחה מחשבה גדולה עליו, בשמחה) עתה ידעתי סוד השם הקדמון! (בלי נשימה משמחה עצומה) אני ניצחתי!!!...  אני!!!...  (נופל ארצה)

 

המשולח:  (מוציא פנס מתרמילו, בינו לבין עצמו) הנר כבה.  יש להדליק נר אחר.

(הפסקה מאוימת)

סנדר: (מתבונן לצדדים) מה החשכה פה? מאירקה, העלה נרות.  (מאיר מדליק)

המשולח: (בחשאי לסנדר) אמרת, שברגע האחרון הסכים המחותן?

סנדר: (מזדעזע, בתימהון ופחד) כך...

המשולח: יש שהמחותנים מבטיחים ואינם מקיימים...  ובאים לידי תגרה...  ופעמים – לידי דין תורה...  מאוד מאוד יש להיזהר...

סנדר: (נבעת, בחשאי למאיר) מי הוא יהודי זה? אני רואהו בפעם הראשונה...

מאיר: לא מבני מקומנו.  עובר אורח.  משולח.

סנדר: מה הוא מבקש מעימי?

מאיר: איני יודע.

סנדר: (נרגע) עד שיכינו בביתי את ה"כיבוד", נשב אל השולחן כאן ונשוחח מעט.  (כולם יושבים אל השולחן) אולי יספר אחד מכם בגדולתו של אדמו"ר ר' עזריאל'קה, שיחיה לאורך ימים, אולי יש שיודע לספר בשמו דבר-מופת או משל ושיחה נאה.  שיחה קלה שלו יקרה מפנינים.

המשולח: אספר לכם בשמו משל אחד: פעם בא לפניו "גביר" עצום.  נתן בו ר' עזריאל עיניו הבהירות והכיר בו מיד, שקמצן הוא.  תפסו בידו והוליכו לחלון ואמר: "הביטה ואמור, מה אתה רואה?" "בני אדם!" עונה הגביר ותמה מאד לשאת הרבה – "רואה אני בני אדם." לקחו הרב והעמידו לפני המראה: "ועתה מה אתה רואה?" – "עתה" – ענה הגביר והסתכל במראה – "איני רואה אלא את עצמי." "הוא הדבר" – אמר הרב – "כאן זכוכית וכאן זכוכית, אלא שהזכוכית של המראה מחופה כסף קצת, והמשמש בה שוב אינו רואה בני אדם, אלא את עצמו". 

סנדר: (אין דעתו נוחה) קוצים אתה מטיל בעיניי, ר' יהודי? שמא סבור אתה לרמז עליי?

המשולח: חלילה וחס!

בטלן ג: מהראוי לנגן זמר.

סנדר: אדרבה, אדרבה.

בטלן ג:               רבונו של עולם, רבנו של עולם,

הבה, בחליל לך אנגנה.

הבה בחליל לך אנגנה.

איה אמצאך ואיה לא אמצאך?

אם באשר אלכה, שם עמי אתה,

ובאשר אפנה, לנגדי אתה,

ואין דבר אם לא אתה,

אתה הכל והכל אתה,

אתה, רק אתה, אך אתה

אתה, אתה, אתה.

 

כל הטוב הלא מידך אתה,

וגם הרע מידך אתה,

ואם אתה לי מה אירא רע?

אתה הכל והכל אתה

אתה, רק אתה, אך אתה,

אתה, אתה, אתה, אתה.

 

מזרח-אתה, מערב-אתה,

צפון-אתה, דרום-אתה.

מעלה-אתה, מטה-אתה,

אתה, רק אתה, אך אתה

אתה, רק אתה, אך אתה

אתה, אתה, אתה, אתה.

סנדר: פלאי-פלאים, כפתור ופרח! עתה נקום לרקוד! לא כן? סנדר משיא בתו היחידה ונפטר בלי ריקוד? לא יעשה כן בין חסידי טרטקוב! (סנדר והזקנים עומדים במעגל, איש ידו על כתף רעהו, ראשיהם מוטים הצדה, עיניהם נשואות וסובבים לאט לאט, מזמרים בתוך כך ניגון חשאי ועצוב.  סנדר ניתק מן המעגל) ועתה ריקוד של שמחה! בחורים.

(מקצת הבחורים ניגשים)

בטלן ב: והיכן יתר הבחורים? איה הנך? וחנן איהו?

סנדר: (מתוך קצת דאגה) א-א! הגם חנן, פה? איהו? היכן חנן? הביאוהו הלום!

מאיר: (רואה את חנן שוכב על הארץ) הנה זה ישן על הארץ!

סנדר: העירו אותו, את הריקא! עוררוהו!

מאיר: (מעורר – בחרדה) איננו מתעורר!

(הכל ניגשים אל השוכח ומנערים אותו)

בטלן א: הוא מת!

בטלן ב: (מגביה ספר מעל הארץ.  רועד) ספר רזיאל המלאך נפל מתוך ידו!

המשולח: הציץ – ומת...

–המסך–

 


מערכה שנייה

רחבה של עיר.  משמאל בית-כנסת עתיק של עץ, גג על גג.  לפניו, מן הצד – תלולית עפר ומצבה ישנה, שכתוב עליה: "פ"נ הקדושים והטהורים חתן וכלה שנהרגו על קידוש השם.  שנת ת"ח לפ"ק.  תנצב"ה".  אחרי בית-הכנסת – מבוי, ואחריו בתים קטנים אחדים, שמצטרפים אל הדיקורציה.  מימין – ביתו של סנדר – בית גדול של עץ, בעל קומה אחת ובעל אכסדרה.  שער רחב של החצר, ואחריו מבוי ושורת חנויות ותריסין שמצטרפים גם הם לדיקורציה.  בדיקורציה מימין, אחרי החנויות, פונדק, גן, ארמון הפריץ, דרך רחבה יורדת לנהר.  מעבר לנהר, על פני שפתו הגבוהה, בית-עולם זרוע מצבות.  על פני הנהר משמאל נטוי גשר, וסמוך לו – טחנה.  קרוב אל הסצינה – בית מרחץ ו"הקדש", בירכתי הבמה – יער כבד.

שערי חצרו של סנדר פתוחים לרווחה.  בתוך החצר עומדים שולחנות ארוכים, שנמשכים ויוצאים החוצה לרחבה.  השולחנות ערוכים, ומסביב להם על גבי ספסלים, מסובים עניים ואביונים, בעלי מומים, זקנים וזקנות וילדים, וכולם אוכלים לתאבון.  משרתים יוצאים מן הבית ובידיהם אלפסים מלאים מני מאכל וטסים מלאים פת ומגישים לשולחן. 

לפני החנויות והתריסין יושבות נשים, סורגות פוזמקאות ואינן גורעות עיניהן מבית סנדר.  בעלי בתים ובחורים, עם תיקי טלית ותפילין בידיהם, יוצאים מבית הכנסת, באים עד לפני הבתים והחנויות, עומדים ומסיחים.  מבית סנדר עולה קול כלי זמר ומחולות.  נשמעת משם המולה מטושטשת.  התעוררות ותנועה מסביב, השעה שעת צהריים.  ברחבה של עיר כנגד בית-הכנסת עומד אורחו של הגביר, יהודי בא בימים בלבוש אטלס ואצלו בטלן ב.

 

האורח: (נותן ידיו באבנטו, מתבונן בבית-הכנסת) בית-כנסת מהודר לכם, בניין גדול, נאה – השכינה שורה עליו.  ישן, בוודאי.

בטלן ב: ישן-נושן.  זקנים אומרים, שאבות אבותיהם לא ראו בבנינו.

האורח: (רואה את המציבה) וזו מה היא? (ניגש וקורא) "פה נקברו הקדושים והטהורים חתן וכלה, שנהרגו על קידוש השם שנת ת"ח." (אל הבטלנים) של גזרות ת"ח, בוודאי.

בטלן ב: בשעה שנפל הרשע חמיל, ימח שמו, על העיירה ושחט בה כמה וכמה נפשות של יהודים, הרג בתוכם חתן וכלה בשעת חופתם.  ובמקום שנהרגו, אצל בית-הכנסת גופו, שם היתה קבורתם.  ושניהם בקבר אחד, כדין הקדושים הכל קוראים לו: "הקבר הקדוש".  (בלחש, כמגלה תעלומה) ועד היום הזה, בכל פעם שהרב מסדר קידושין אצל בית-הכנסת, נשמע כעין קול אנחה יוצא מתוך הקבר הקדוש.  ומנהג בידינו, שבאים אחרי החופה ומרקדים סביב לקבר, כדי לשמח את החתן והכלה הטמונים שם.

האורח: מנהג משובח.

(מן החצר יוצא מאיר, ניגש אל המשוחחים)

מאיר: (בחום) אכן סעודת עניים היא! מעודי ועד היום לא ראו עיניי סעודת עניים כמוה!

האורח: ואין פלא.  סנדר משיא את בתו היחידה.

מאיר:  (בהתרגשות) נתח דג לכל אחד, צלי בשר מנה יפה, פרפראות ומיני תרגימא לקינוח סעודה! ויי"ש לפני הסעודה – כרצון איש ואיש, ודובשנית – חתיכה הראויה להתכבד לכל אחד! לא יאומן כי יסופר!

בטלן ב: סנדר – עיניו בראשו.  המקל בכבוד אורח קרוא – אין בכך כלום.  אם יתרעם – יתרעם.  אבל המזלזל בעניים – אל יהי חלקי עימו! עני שבא לפניך – כלום יודע אתה מה טיבו? אפשר עני הוא.  ואפשר ברייה אחרת בדמות עני.  מי נביא ויודע? אולי "נסתר" הוא, אחד מל"ו...

מאיר: ואולי גם אליהו הנביא...  בידוע, שעשוי הוא להתגלות בדמות עני.

האורח: לא בבני אדם עניים בלבד יש להיזהר.  גם אדם סתם יש שאין אתה עומד על טיבו.  אין לדעת מה היתה הדרגה שלו בגלגולים הקודמים, ולשם מה חזר ובא לעולם הזה...

ׁ(מן המבוי השמאלי יוצא המשולח ותרמילו על כתפו.  ניגש)

מאיר: (מושיט לו כפו) שלום עליכם! שוב בא כבודו למחננו?

המשולח: שוב שולחתי לכאן.

מאיר: ליום-טוב באת, לחתונה של גביר...

המשולח: שמעה הולך בכל הגליל.

מאיר: אולי פגש כבודו את המחותנים והחתן בדרך.  הם איחרו לבוא.

המשולח: החתן בוא יבוא בזמנו.

(הולך לבית-הכנסת, מאיר ובטלן ב הולכים לחצר.  מאחורי השולחנות נראית לאה בבגדי חתונה, סובבת במחול, בכל פעם עם זקנה אחרת מן העניות.  שאר העניות נמשכות אליה.  אלה שנפטרו מן המחול יוצאות לרחבה ומתלקטות חבורות חבורות)

אשה ותינוק בחיקה: (מתוך הנאה) אני רקדתי עם הכלה.

זקנה חיגרת: וגם אני! לפפתיה וסובבתי עימה! חי-חי!

גיבן: למה מרקדת הכלה עם הנשים דווקא? גם אני הייתי מתאווה ללפפה ולהסתובב עימה.  חי-חי!

העניים: חי-חי-חי.

(יוצאות לאכסדרה פרידה, גיטל, בתיה)

פרידה: אויה לי.  לאה'לי עודנה מרקדת עם העניים.  הלא תתעלף! בנותיי! הביאוה מהרה הנה.

(יושבת על הספסל באכסדרה.  גיטל ובתיה ניגשות אל הכלה)

גיטל: רב לך, לאה'לי, לרקוד.  בואי.

בתיה: הלא תתעלפי.

(היא וגיטל תופסות את לאה בידיה ואומרות למושכה משם)

העניות: (סובבות את לאה וצועקות בתחנונים ובקול בוכים)

– עימי לא רקדה עדיין.  במה גרועה אני מאחרות?

– שעה שלמה אני מחכה לה!

– הניחו לי, אחרי אלקה הגיע תורי שלי!

– עם יחנה החגרת הסתובבה כעשר פעמים, ואני לא זכיתי אפילו פעם אחת.  אוי, מזלי הרע!

(מאיר יוצא ועומד על ספסל)

מאיר: (בקול רם ובדרך זמר)

כה אמר ר' סנדר, סנדר הגביר:

יאספו לחצר כל עניי העיר!

ויקבל כל אחד נדבה בסבר פנים:

יו"ד פרוטות במזומנים,

יו"ד פרוטות במזומנים!

העניים: (רצים דחופים ומבוהלים לחצר פנימה, הודפים זה את זה וצועקים בקול מהתרגשות) יו"ד פרוטות! יו"ד פרוטות!

 

(ברחבה בחוץ נשארות רק לאה, גיטל, בתיה והזקנה הסמויה קצת)

הזקנה הסמויה קצת: (בתפשה את לאה) אי אפשי בנדבה! לו אך תרקדי עימי כל-שהוא! רק הקפה אחת! זה לי ארבעים שנה שלא רקדתי! הה, מה היטבתי לרקוד בימי נעוריי! (לאה מלפפתה ומרקדת.  הזקנה לא מרפה ממנה וצועקת) עוד! עוד! (סובבות.  הזקנה – נשימתה קצרה צועקת מתוך טירוף) עוד!...  עוד!...

(גיטל מושכתה משם בעל כורחה ומוליכתה אל החצר.  חוזרת מיד, וביחד עם בתיה מביאה את אלה אל הספסל.  המשרתים מסלקים השולחנות.  סוגרים השער)

פרידה: חיוורת את כסדין, לאה'לי.  עייפת מאד?

לאה: (עוצמת עיניה, מרימה ראשה; דובבת כמעט שלא מדעת) חבקוני, לפפוני, נצמדו אליי...  נעצו בי אצבעותיהם הקרות.  ראשי עליי סחרחר...  לבבי תעה...  אחרי כן אחזה בי יד פתאום ותשאני הרחק...  הרחק...

בתיה: (נבהלת) אהה, לאה'לי, ראי: את שמלתם קמטו ולכלכו.  מה תעשי עתה?

לאה: (כבתחילה) כשעוזבים את הכלה ביום חופתה לבדה – רוחות באות ונושאות אותה למרחקים...

פרידה: (נבהלת) מה הדברים אשר בפיך, לאה'לי? את כוחות הטומאה אין להזכיר אפילו בשמם! יושבים הם צפופים בכל הפינות והמחבואים, בכל החורים והסדקים, את הכל הם רואים, את הכל הם שומעים, יושבים ומצפים, שיזכירו בשמם הטמא, ומיד הם קופצים ומתנפלים על האדם.  תוף-תוף-תוף!

לאה: (כלא שומעת.  בדרך ודאי) לא.  חיי האדם לא

פרידה: לשבחם אסור.  כשמשבחים רוח רעה, כוח מתווסף בו ויוצא לעשות מעשי תעתועים.

לאה: (באמונה שלמה) לא רוחות רעות סובבות עלינו, כי אם נשמות של בני אדם, שמתו קודם זמנם.  והן הרואות כל מעשי ידינו.  ושומעות לכל דברי פינו. 

פרידה: ישמרך אלוהים, לאה'לי! למה תדברי כזאת? איזו נשמות? הנשמות הטהורות פורחות ועולות לשמיים, ומנוחתן בגן העדן...

לאה: (מפסיקתה) לא, בתי, עמנו הן.  (בנעימה אחרת) סבתי! האדם הלא לחיים ארוכים יוולד, ובמותו קודם זמנו – שארית ימי חייו אנה היא באה? להיכן באים ששון ימיו וצער חייו? מחשבותיו ומעשיו שנקצבו לו מראש – מה יהא עליהם? והבנים אשר נועדו לו ולא הביאם לעולם? אנה באים כל אלה? להיכן? (מתוך הרהורים) היה היה עלם אחד, ונשמה גבוהה הייתה לו ומחשבות עמוקות.  דרך חיים ארוכה היתה לפניו.  ובפתע פתאום, בן-רגע אחד – והנה נפסקו חייו.  ובאו בני אדם זרים וקברוהו באדמה נוכרייה.  ואיה אפוא שארית ימי חייו? אמרי פיו שנקטעו לפני האמרם, ותפילותיו, שנפסקו באמצע – מה יהא עליהם? נר שכבה – חוזרים ומדליקים אותו, והוא דולק והולך עד כלותו.  ואיככה זה יכלה נר החיים שכבה לפני זמנו.  לאן יעלם ויאבד?

פרידה: (מנענעת בראשה) אסור להרהר במופלא ממנו, בתי.  אלוהים הוא היודע תעלומות, ואנחנו עיוורים כולנו, ומה נבין דרכו?

(המשולח ניגש לשם.  מבלי שתרגשנה בכך בעלות השיחה, ושוהה במקומו, לא רחוק מלאה)

לאה: (כלא שומעת.  בדרך ודאי) לא.  חיי האדם לא יאבדו גם הם.  אדם שמת קודם זמנו – נשמתו חוזרת לעולם הזה ועירומה בלי דמות הגוף תשלים חקו ותמלא צבאו.  גומרת היא את מעשיו, שמחה תחתיו את שמחותיו ומקבלת את יסוריו...  (הפסקה) סבתי! אמור אמרת, כי בחצי הלילה יבואו המתים אל בית-הכנסת להתפלל...  הללו באים לגמור את תפלותיהם, שנפסקו באמצע...  (הפסקה) אמי מתה בעלומיה.  לא זכתה לראות כל עולמה בחייה.  אקומה נא ואלכה היום אל קברה ואזמין אותה לחופת בתה, והיא תבוא, וביחד עם אבי תוליכנו אל תחת החופה ואחרי כן תרקוד עימי...  וגם שאר הנשמות כולן מתהלכות בתוכנו, אבל לא נראה אותן בעינינו ולא נבין להן...  (בחשאי) סבתי! מי שרוצה בכל לבו, זוכה לראותן ולשמוע קולן ולהבין הגיגן כמו בחייהן.  אני יודעת...  (הפסקה, מורה באצבע על הקבר הקדוש) הנה הקבר הקדוש.  ידוע הוא לי מילדותי.  יודעת אני את החתן והכלה הטמונים שם.  הרבה פעמים ראיתים בחלום ובהקיץ, וקרובים הם לי כבני משפחתי...  צעירים ומאושרים יצאו לחופה.  דרך חיים ארוכים, ימי שני אדם, היתה משוכה לפניהם.  והנה באו פתאום בני אדם אכזריים וקרדומות בידיהם – והחתן עם הכלה נפלו חללים.  אל קבר אחד נקברו והנאהבים לא נפרדו לנצח...  ובכל חתונה וחתונה, בשעה שמרקדים מסביב לקברם – שניהם יוצאים ונוטלים לעצמם חלק משמחתם של החתן והכלה החיים...  (עומדת והולכת אל הקבר.  פרידה וגיטל הולכות אחריה.  בקול רם אל הקבר) חתן וכלה, קדושים וטהורים! הריני מזמינה אתכם ליום כלולותי.  בואו והתיצבו עליי תחת חופתי. 

(נשמעת תרועת זמרה של קבלת-פנים, לאה נותנת קול צווחה ומטה לנפול.  גיטל ובתיה תומכות בה)

גיטל: למה נבעתת? החתן הנה זה בא, וכלי הזמר ירדו השערה לקבל פניו בתרועה.

בתיה: ארוצה נא ואראה פניו.

גיטל: וגם אני אחרי כן נשובה ונגיד לך, מה מראהו? רוצה את?

לאה: (בחשאי) לא.

בתיה: מתבוששת.  אל נא תבוששי, פתיה.  לא נגיד לאיש. 

(משמאילות בחיפזון.  לאה ופרידה שבות לאכסדרה). 

פרידה: דרך הכלה שתהא שואלת מחברותיה ללכת ולראות את החתן ולהודיעה אחר כך, מה מראהו, הלבן אם שחור

המשולח:  כלה...

לאה: (מזדעזעת) מה רצונך? (מסתכלת בו בעיון)

המשולח: נשמות המתים, אומנם, שבות אל הארץ, אבל לא בלי דמות הגוף, כאשר תדמי את.  יש שנשמה אחת מתגלגלת דרך כמה גופים, עד שהיא נצרפת כולה.  (לאה שותה דבריו בצמא) נשמות חוטאות מתגלגלות בחיות, בעופות ובדגים, ואפילו בעצים.  הן עצמן אינן יכולות לעלות מאליהן – אין חבוש מתיר עצמו – ומצפות הן לאחד מן הצדיקים, שיביא להן את תיקונן.  ויש נשמות, שהן בעצמן, כגלגולן החדש, מתקנות מה שפגמו בגלגולים הקודמים...

לאה: (ברטט) דבר עוד דברה!

המשולח:  ויש שנשמה נדחת, שלא תמצא לה מנוחה, נכנסת בגוף חי כעין "דיבוק"...  ועל ידי כך היא מוצאת את תיקונה.

(נעלם.  סנדר יוצא)

סנדר: מה את יושבת פה בתי?

פרידה: משמחת הייתה את העניים בשעת הסעודה.  מרקדת היתה עימהם ונתעלפה ועתה ישבה להינפש קצת.

סנדר: יישר כוחך בתי! לשמח עניים – מצווה גדולה! (מביט לשמיים) היום נוטה.  המחותנים והחתן כבר באו.  מוכנות אתן?

פרידה: יש לה עוד ללכת לבית העולם.

סנדר: לכי, בתי, לכי לבקר את אמך.  (נאנח) שפכי לבך על קברה.  הזמיני אותה לכלולותיך.  אמרי לה, שאני רוצה להוביל עימה ביחד את בתי היחידה לחופה.  אמרי לה, כי עשיתי ככל אשר בקשה מעימי לפני מותה.  עיניי ולבי נתונים היו כל הימים לך, רק לך.  בת ישראל כשרה וטהורה גדלתיך, ועתה בחרתי לך איש, תלמיד חכם וירא שמיים ובן אבות.  (בוכה ומוחה דמעותיו.  חוזר לביתו.  ראשו כפוף.  הפסקה)

לאה: סבתי החביבה בבית העולם מותר להזמין אל החתונה עוד את מי שהוא, מלבד אמא?

פרידה: רק את בני המשפחה הקרובים ביותר: הזמינו את הסבא ר' אפרים, את הדודה מירה'לי.

לאה: רצוני להזמין עוד אחד...  שאינו קרוב.

פרידה: אסור, בתי, כשתזמיני איש זר, יקפידו שאר המתים, ויעשו לך חלילה, רעה.

לאה: לא זר הוא...  כאחד מבני הבית היה בתוכנו.

פרידה: (בחשאי) חנן? (בדאגת חרדה) אוי, בתי, בתי, יראה אני.  אומרים עליו, שמת מיתה מגונה...  (לאה בוכה בחשאי) אל נא, אל נא תבכי, בתי.  הזמינו גם אותו.  עליי העוון.  (נזכרת) אבל, הרי איני יודעת את קבורתו ולשאול – לא נאה...

לאה: אני יודעת...

פרידה: מניין לך?

לאה? ראיתי קברו בחלום.  (עוצמת עיניה.  לנפשה) וגם אותו ראיתי...  וגם סיפר לי על כל אודותיו, וביקש שאזמינהו אל החתונה...

(גיטל ובתיה באות דחופות)

גיטל, בתיה: (שתיהן כאחת, ובהתרגשות) ראינוהו! ראינוהו!

לאה: (נרתעת) את מי? את מי ראיתן?

גיטל: את החתן! שחרחר הוא! שחרחר!

בתיה: לא, לבן הוא! לבן!

גיטל: הבה, נשובה לראותו, (מסתלקות בחיפזון)

לאה: (קמה) סבתי, נלכה לבית העולם...

פרידה: (אבלה) נלכה, בתי, אח-אח-אח!

(לאה שמה סוודר שחור על כתפיה, הולכת עם פרידה אל המבוי שמימין.  הבמה מתרוקנת שעה קלה, תרועת כלי הזמר.  מן המבוי שמשמאל יוצאים נחמן, ר' מנדל, מנשה, בחור כחוש וקטן, מטושטש ובעל עיניים גדולות, מפוחדות.  אחריו הולכים גברים, נשים, מלובשים בגדי יום טוב.  מן הבית יוצא לקראתם סנדר)

סנדר: (נותן ידו לנחמן) שלום עליכם, מחותן! ברוך הבא! (נושקים זה את זה.  נותן שלום למנשה ונשיקות.  נותן שלום לשאר הבאים) והדרך איך היתה, מחותן?

נחמן: הדרך היתה קשה ורעה מאוד מאוד.  נטינו מן המסילה ותעינו זמן רב בשדה.  אחרי כן נפלנו אל ביצה וכמעט שטבענו בה.  בקושי רב נחלצנו ממנה.  מי יודע, אמרתי, אם לא יד כוחות-הטומאה באמצע, והשטן מעכב...  איך שהוא ברוך השם! באנו למועד הנכון!

סנדר: ודאי עייפים אתם? ולהינפש אתם מבקשים?

נחמן: אין פנאי.  עוד דברים לנו בענייני ההתחייבות שבינינו, על אודות סילוק הנדוניה, מתנות, רח"ש וכל"ז...

סנדר: אדרבה! (מלפפו ושניהם מתהלכים הנה והנה בחצר ומשיחים בחשאי)

ר' מנדל: (למנשה) הסכת ושמע: אל השולחן תשב במנוחה שלמה, בלי זיז כל שהוא, בכפיפת ראש ובשתיקה...  ותיכף לסעודת החופה, כשיכריז הבדחן: "יעמוד החתן לדרשה!" – תקום ממקומך ותעמוד על הספסל ותגיד את הדרשה בקול רם ובניגון.  בדרשה – כל המרבה להרים קול הרי זה משובח! אל תתבייש! שומע אתה?

מנשה: (מיכנית) שמעתי.  (בחשאי) רבי...  ירא אני...

ר' מנדל: (נבהל) מה היראה? שמא שכחת את הדרשה?

מנשה: את הדרשה זוכר אני...

ר' מנדל: ולמה אתה ירא?

מנשה: (מתוך צער גדול) איני יודע...  ביציאתי לדרך מיד נפל עליי פחד גדול.  זרים לי המקומות החדשים, ומעודי לא ראיתי קהל אנשים רבים כאלה.  פחד תוקפני, כשהם מביטים עליי מסביב...  ירא אני מעיניהם...  (מתפלץ) רבי, אין פחד כפחד עיניהם של בני אדם זרים...

ר' מנדל: אלחש לך מעין הרע.

מנשה: (כלא שומע) רבי, רוצה הייתי להישאר בדד, לחסות בצל פינה, להיסתר מעיניים...  והנה קהל אנשים זרים מסביב לי, ועליי לדבר עימם, לדרוש בפניהם...  כעולה לגרדום אני בעיניי...  (בפחד סתרים) רבי! וקשה עליי מכל – אימה שלה! אימת אותה הבתולה הזרה!...

ר' מנדל: חזק ויאמץ לבך.  התגבר על הפחד! פן תשכח, חלילה, את הדרשה.  ניכנס לאכסנייה ונחזור עליה.  (הולכים משם)

מנשה: (רואה את הקבר הקדוש ונרתע לאחוריו.  תופס בר' מנדל) רבי, מה זה? קבר באמצע העיר!

(ניגשים וקוראים בחשאי את הכתב שעל גבי המצבה.  שוהים במקומם מחרישים וכפופי ראש.  סנדר נכנס לבית, נחמן ושאר המחותנים הולכים לשמאל אל המבוי, מן החצר יוצאים אחד אחד העניים, תרמיליהם על כתפיהם ומקלם בידם.  הולכים בלאט על פני הסצינה ונעלמים מעינים במבוי משמאל.  מקצתם שוהים רגע)

אישה גבוהה וחיוורת מראה: כלתה הסעודה.  הייתה כלא הייתה...

זקנה חגרת: הבטיחו קערת מרק לאיש – ולא נתנו... 

גיבנת: חלה – פחות מכזית...

קיטע בקב שלו: עשיר שכמותו, ועינו רעה מתת גלוסקא לאיש.

אישה גבוהה וחיוורת מראה: הקצרה ידם לתת בדל תרנגולת? מובטחתני, שלאורחים העשירים הגישו גם תרנגולים, גם אווזים וגם ברבורים אבוסים...

הזקנה הסמויה: במותם יהנו מהם התולעים.  אח, אח-אח!

(הולכים משם.  מנשה ור' מנדל מטיילים כפופי ראש במבוי.  הבמה מתרוקנת.  דרך הבמה עובר בנחת המשולח.  חשכה ממשמשת ובאה.  החנווניות סוגרות חנויותיהן.  בבית-הכנסת ובבית סנדר עולה אור הנר.  אל האכסדרה יוצאים סנדר, גיטל, ובתיה, מביטים כה וכה)

סנדר: (בדאגה) איה לאה? לאה איה? ואיה הזקנה? מדוע הן מתמהמהות כל כך לבוא מבית העול...  אולי קרה אסון?

גיטל, בתיה: (שתיהן כאחת) נצא לקראתן.

(מן המבוי הימני יוצאות פרידה ולאה בחיפזון)

פרידה: מהרי, בתי, מהרי! התמהמהנו מאוד.  ולמה שמעתי בקולך? יראה אני שלא יקרנו אסון, חלילה.

סנדר: הנה הן! למה התמהמהתן?

(מן הבית יוצאות נשים)

הנשים: נוליך את הכלה להדלקת הנרות (מכניסות את לאה הביתה)

פרידה: (לגיטל ובתיה) נפלה מתעלפת.  בקושי השיבותי אליה רוחה.  עודני רועדת.

בתיה: צמה יום תמים.  לבה חלש.

גיטל: שפכה דמעות על קבר אימה?

פרידה: כל עוד נפשה בה!

(אצל הפתח מציעים כיסא למושב הכלה.  מביאים את לאה ומושיבים אותה.  מן המבוי שכנגד יוצאים נחמן, ר' מנדל, מנשה והמחותנים.  מנשה – נושא לפניו הינומא בידו והוא הולך נבעת, כשעיניו מושפלות על לאה, ואומר להשליך את ההינומא על פניה.  מן המבוי יוצא המשולח)

לאה: (קופצת ועומדת ממקומה, הודפת מעליה את מנשה וצועקת בקול) לא אתה חתני!

(מהומה.  הכל חרדים אל לאה)

סנדר: (נפעם ונרגש) בתי, בתי! מה לך בתי?

לאה: (מתפרצת ורצה אל הקבר הקדוש, פורשת כפיה) חתן וכלה קדושים וטהורים, היו למגן לי! (נופלת על הקבר.  מקימים אותה.  מבטת כה וכה כמטורפת.  צועקת בקול שאינו שלה, קול גבר) א-א! קבור קברתם אותי, ועתה שבתי אל בת זוגי ולא אסור עוד ממנה.  (נחמן ניגש אליה.  היא צועקת לו בפניו) חמליוק!!!

(הוא נרתע בחרדה)

המשולח: דיבוק נכנס בכלה.

(מהומה גדולה בקהל)

 

–המסך–


מערכה שלישית

 

בבית ר' עזריאל מירופולי.  חדר גדול.  שמשמש גם מקום תפילה ל"מניין".  אצל הקיר משמאל, לכל אורכו, עומד שולחן ערוך מכוסה במפה.  משני צדי השולחן – ספסלים ארוכים.  בראש השולחן – כורסא.  אחרי השולחן – פתח לרחוב.  בקיר שכנגד – ארון קודש ו"עמוד".  מימין שולחן, במקום "בימה".  אצל הקיר ארונות ספרים, ספסלים.  אצל השולחן הערוך עומד מיכאל, בוצע את הפת לפרוסות קטנות ומניחן תלים תלים.  אצל השולחן הקטן יושב המשולח, ושישה-שבעה חסידים ניצבים עליו.  שאר החסידים – מקצתם יושבים וקוראים תהילים מקצתם עומדים ומשיחים.

 

חסיד א: (לחברו, באמצע החדר) האורח הבא מכפר נפלאות מבהילות, פחד אחזני לשומען.

חסיד ב: מה הפחד?

חסיד א: מעשים נוראים! ורמזים גדולים יש בהם, דברים בגוו...  מעין מה שיש בספורי מעשיות של הבראסלובי...

חסיד ב: זקני חסידים שומעים ואינם יראים.  היראה למה?

חסיד ג: (אל המשולח) יספר מעלתו.  יוסיף לספר.

המשולח: השעה מאוחרת.

חסיד ג: ה"רבי" לא יצא במהרה.

המשולח: (מספר) בסוף העולם – הר גבוה יש, ובראש ההר נתונה אבן גדולה.  ומן האבן נובע מעיין זך וטהור.  ובסוף העולם השני נתון לב העולם.  מפני שכל דבר בעולם יש לו לב.  וכל העולם גופו – גם הוא לב אחד גדול לו.  ולב העולם צופה תמיד מרחוק אל המעיין הזך ולא ישבע מראות והוא מתגעגע ונמשך ומשתוקק וצמא אליו.  אבל להתקרב אליו אינו יכול, מפני שברגע שהוא זז ממקומו כדי פסיעה אחת – מיד נעלם מעיניו ראש ההר ומעיינו הזך.  וכשלב העולם אינו רואה אגע אחד את המעיין הזה, מיד כל חיותו פוסקת.  ובלי חיות הלב אין חיים לכל העולם והוא נוטה למות.  והמעיין הזך אין לו זמן משלו, והוא מתפרנס מן הזמן שלב העולם נותן לו במתנה.  ונותן לו לב העולם יום אחד.  וכשהיום נוטה לערוב – המעיין הזך מתחיל מזמר כנגד לב העולם, ולב העולם אף הוא מתחיל מזמר כנגד המעיין הזך, וזמרת שניהם מתפשטת בעולם, וקרני אור יוצאות ממנה ונמשכות אל כל הלבבות של כל הדברים שבעולם, ומלב לחברו, ומחברו לחברו...  ואיש אחד, נאמן וחנון, משוטט ועובר בעולם ומלקט את ניצוצי האור של הלבבות ואורג מהם את הזמן, וכשגומר לארוג יום תמים, הוא נותן את היום ללב העולם, ולב העולם נותנו אל המעיין הזך וזה חי עוד יום אחד...

חסיד ג: הרב הולך.

(הכל משתתקים וקמים ממקומם, מן החדרים הפנימיים יוצא ר' עזריאל, והוא איש זקן לבוש לבנים ומצנפת שטרימל בראשו)

ר' עזריאל: (משוקע ברעיונותיו, פוסע בנחת אל השולחן ויושב בכובד אברים על כורסא.  מיכאל עומד מימינו.  החסידים סובבים את השולחן, הזקנים שבהם יושבים על הספסלים, והצעירים עומדים מאחוריהם.  מיכאל מחלק "חלה" לקהל.  ר' עזריאל מרים ראשו ומתחיל מנגן בחשאי ובקול רועד: "דא היא סעודתא דדוד מלכא משיחא" הכל עונים אחריו.  אוכלים מן החלה.  מתחילים לנגן, תחילה בחשאי זמר בלי מלים, זמר עצוב ומלא תקיפות מסתורית.  הפסקה.  ר' עזריאל מתאנח מעומד הלב, תומך ראשו בזרועותיו ושוהה רגע משוקע ברעיונותיו.  דממת מוות ופחד אלוהים בבית.  ר' עזריאל מרים ראשו ומתחיל לדבר בחשאי ובקול רועד) מספרים על "בעל השם" הקדוש, זכותו יגן עלינו.  (הפסקה כל שהיא) פעם אחת באה למז'בין כת של ליצנים, ממיני בריות הללו שמראים מעשי נפלאות ברבים.  מתחו חבל על פני הנהר, ואחד מהם יצא לרקד על גבי החבל.  רצו בני אדם מכל פינות העיר אל הנהר לראות את הפלא, בעוונותינו הרבים.  ויצא גם "בעל-שם-טוב" אל הנהר, ועמד בתוך הקהל, עומד ומציץ באותו ברנש, שמרקד על החבל.  היו הכול תמהים: "הבעל-שם" יצא לראות דברים כאלה! – חברו עליו תלמידיו ושאלו אותו, מה פירוש הדבר? ענה "בעל-שם" הקדוש ואמר: יצאתי להתבונן ולראות, היאך בן אדם עובר על פני תהום עמוקה.  ראיתי והרהרתי: "אילו היה האדם עמל ומתיגע בתיקון נשמתו כשם שהוא עמל וטורח בגופו – על פני כמה תהומות עמוקות הייתה הנשמה עוברת דרך החבל הדק של החיים". 

(אנחה מעומק הלב.  הפסקה.  החסידים מתבוננים זה בזה מתוך התפעלות)

חסיד א: דברים העומדים ברומו של העולם!

חסיד ב: גבוה מעל גבוה!

חסיד ג: אין לשער ואין לערוך!

ר' עזריאל: (רומז למיכאל, וזה גוחן) מיכאל! איש זר בינינו.

מיכאל: (פונה כה וכה ורואה את המשולח) משולח הוא.  באתי עימו בדברים.  מקובל גדול.

ר' עזריאל: לשם מה בא לכאן?

מיכאל: איני יודע.  אולי אצווהו לצאת?

ר' עזריאל: חלילה! אדרבה, את הגר יש לקרב.  תן לו כיסא.

(מיכאל תמה קצת, מגיש כיסא למשולח, זה מהסס קצת ויושב.  מן החסידים אין איש מרגיש בדבר)

ר' עזריאל: (נותן עין באחד מן החסידים, וזה מתחיל לזמר ניגון מסתורי בלי מלים.  ר' עזריאל כבתחילה.  גדול וקדוש עולמו של הקדוש-ברוך-הוא, והקדושה מכל ארצות העולם – ארץ ישראל, והקדושה מכל ערי ארץ ישראל – ירושלים, והקדוש מכל המקומות בירושלים – בית המקדש; ובבית המקדש המקום הקדוש ביותר – מקום קודש הקודשים.  (הפסקה כל שהיא) שבעים אומות יש בעולם; הקדושה שבכולן – האומה הישראלית; הקדוש מכל שבטי ישראל – שבט לוי; הקדושים מכל בני לוי – הכוהנים; הקדוש מכל הכוהנים – הכוהן הגדול.  (הפסקה כל שהיא) שנ"ד ימים בשנה; הקדושים שבהם – ימים טובים; למעלה מהם – קדושת יום השבת; למעלה מכולם – קדושת יום הכיפורים, שבת שבתון (הפסקה כל שהיא) שבעים לשונות בעולם; הקדושה שבכולן – לשון הקודש; הקדוש ביותר בלשון זו – התורה הקדושה, מכל דברי התורה קדושים ביותר – עשרת הדברות, ובעשרת הדברות קדוש ביותר – שם הויה (הפסקה כל שהיא) ופעם אחת בשנה.  כל ארבע הקדושות העליונות מתחברות יחד: ביום הכיפורים, כשנכנס הכוהן הגדול לקודש-הקודשים והוגה את השם המפורש.  ומפני שהשעה הזאת היתה קדושה ונוראה עד אין שיעור – סכנה גדולה היתה בה לכוהן הגדול ולכלל ישראל; שאלמלי נכשל, חס ושלום, הכוהן הגדול באותה שעה מכשול כל שהוא, כגון על ידי הרהור חטא או נדנוד של מחשבה זרה, היה כל העולם חרב.  חס ושלום (הפסקה כל שהיא) כל מקום שאדם עומד עליו ונושא משם עיניו השמיימה – קודש קודשים הוא.  כל יום בחיי האדם – יום כיפור הוא.  כל איש ישראל כוהן גדול הוא, וכל מלה שיוצאת מפי האדם בקדושה וטהרה – שם הויה הוא.  ולפיכך כל מחשבה זרה של האדם, כל ירידה וכל נפילה שלו – מביאה חורבן לעולם כולו (הפסקה.  בקול רועד) נשמות ישראל מתוך יסורים קשים ועינויים גדולים, דרך כמה וכמה גלגולים, כתינוקות אל חיק אמם, נמשכות הן ומתגעגעות לכיסא הכבוד.  ופעמים כשהן מתקרבות עד הכיסא ומגיעות סמוך לו ממש – יש שהקליפה גוברת, חס ושלום, והנשמה נכשלת ונופלת...  ולפי גודל העלייה – עוצם הנפילה...  כל מה שהעלייה גבוהה ביותר – הירידה עצומה יותר.  ונשמה כזאת כשהיא נופלת לתהום – כל העולמות וכל עשר הספירות בוכים ומתאבלים עליה.  (הפסקה.  כמתעורר) בני, היום נקצר בסעודת "מלווה מלכה". 

מיכאל: הרב מבקש להניחו יחידי...  (כולם יוצאים בחשאי ובנחת מן הבית.  ר' עזריאל יושב וצולל ברעיונותיו) רבי! (ר' עזריאל מציץ בו דומם ועצוב) רבי, סנדר מבריניץ בא.

ר' עזריאל: (כחוזר על דבריו) סנדר...  מבריניץ...  יודע אני.

מיכאל: צרה גדולה עליו.  בתו היחידה – "דיבוק" נכנס בה.

ר' עזריאל: (כבתחילה) "הדיבוק" נכנס בה...  יודע אני.

מיכאל: והביא את בתו אל ה"רבי"...

ר' עזריאל: אליי?...  אלי?...  היאך? וכי מי ומה אני? כלום יש "אני" שלי בעולם?

מיכאל: העולם כולו משכים לפחתך...

ר' עזריאל: העולם כולו...  עולם שרוי באפלה...  צאן עיוורות נמשכות אחרי רועה עיוור...  אלו היו עיניים להם, לא היו באים אליי, אלא היו נושאים את עיניהם לה', שיש לו "אני", שהוא הוא "האני" היחידי של כל העולם.

מיכאל: רבי, ואתה שליחו.

ר' עזריאל: (נאנח מן הלב) כך אומר אתה, וכך אומר העולם, אבל אני איני בטוח בדבר.  זה ארבעים שנה אני יושב על כיסא הרבנות ועדיין איני יודע, אם באמת שליחו של הקדוש-ברוך-הוא אני.  יש שעה שאני מרגיש מעין קרבה להקדוש-ברוך-הוא, כביכול, ובאותה שעה יש לי שליטה בעולמות העליונים.  כל ספקותיי עוברים ובטלים באותה שעה.  אבל יש שעות, שאני קטן וחלש מאוד בעיניי, והרי אני כתינוק אובד...  ובשעות כאלה אני עצמי צריך חיזוק וסעד...

מיכאל: זכורני...

ר' עזריאל: (נבעת) מה אתה זוכר? מה?

מיכאל: פעם אחת בא רבי לביתי בחצות הלילה וביקש ממני לקרוא עימו "תהילים".

ר' עזריאל: כך...  הדבר היה לפני כמה וכמה שנים.  עתה רע לי מאז...  (בקול תחנונים) מה בני אדם מבקשים מעימי? זקן אני וחלש, גופי תש, הנשמה נכספת להתבודדות...  וכל הצער והיסורים של כל העולם משכימים לפתחי, לפניי נגלים נגעי כל הלבבות.  הכול מצפים לישועה מידי ותובעים תפילה מפי..  כל פתקה שמגישים לי הרי היא כמחט בבשרי...  (בוכה) אין כוח עוד...  איני יכול...

מיכאל: רבי! רבי!

ר' עזריאל: איני יכול...  איני יכול...  (בוכה)

מיכאל: רבי! אל ישכח נא, שהרבה דורות של צדיקים וגדולים עומדים מאחוריו! אביו ר' איצילי, זכרונו לברכה, ואבי אביו האדמו"ר ר' וולוולי הגדול...

ר' עזריאל: (רוחו שב אליו.  מתוך הרהורים) אבותיי...  אבי ר' יצחק'ל זכרונו לברכה, שהיה יודע להחיות מתים...  דודי הקדוש ר' מאיר בר שהיה עולה לרקיע בקריאת שמע.  אבי זקני ר' וולוולי הגדול, תלמיד חבר לבעל-שם הקדוש...  (זוקף ראשו) יודע אתה, מיכאל, אבי זקני היה מגרש דיבוק בלי השבעות, בלי שם, אלא בגערה אחת...  שומע אתה? בגערה אחת...  (מתעודד) בשעת דחקי אני מכוון לבי אליו, והוא עומד לי באותה שעה.  גם עתה לא יעזבני.  אמור לסנדר ויבוא!

(מיכאל יוצא ושב עם סנדר)

סנדר: (פורש כפיו לר' עזריאל) רבי, רחם עליי! הושיעני! הצילה נפש בתי יחידתי!

ר' עזריאל: איכה באה הצרה?

סנדר: שעה קלה לפני החופה קרה הדבר...

ר' עזריאל: (מפסיקו) לא כך שאלתי...  איככה היה הדבר ובשל מה?

סנדר: איני יודע, רבי.

ר' עזריאל: אין התולעת נכנסת לתוך הפרי, אלא אם כן נכנס בו תחילה ריקבון...

סנדר: רבי, בתי היחידה – בת ישראל כשרה וטהורה.  כל ימיה מצניעה ללכת ומעודה לא יצאה מרשותי...

ר' עזריאל: יש שבנים נענשים בעוון אבותיהם.

סנדר: אילו מצאת בי עוון, הייתי מקבל עליי תשובה...

ר' עזריאל: ואת "הדיבוק" שאלו מי הוא ולמה נכנס בגוף הבתולה?

סנדר: איננו מגלה...  אך לפי הקול הכירו בו, שאחד מבחורי הישיבה הוא, שלמד בישיבה שלנו ומת לפני ימים מועטים מיתה חטופה.  (משפיל ראשו) הוא עסק בקבלה ונפגע...

ר' עזריאל: על ידי מי?

סנדר: על ידי כוחות הטומאה, בוודאי...  לפני מותו אמר לאחד מחבריו, שאין להילחם עם החטאים, ושיש ניצוץ של קדושה גם בסטרא אחרא, רחמנא לצלן!

ר' עזריאל: הידעת אותו?

סנדר: הוא אכל על שולחני.

ר' עזריאל: שמא חטאת כנגדו במה שהוא?

סנדר:  אינני יודע...  אינני זוכר...  (בצער גדול) רבי, הלוא אינני בלתי אם בשר ודם...

(הפסקה)

ר' עזריאל: (בהחלטה) הביאה את הבתולה.

(סנדר יוצא.  ר' עזריאל משתקע ברעיוניו.  על הסף נראה סנדר ופרידה, שמחזיקים את לאה בידיה.  היא מסרבת להיכנס)

סנדר: בתי, חוסי על אביך והיכנסי.  אל תביישיני בפני רבנו.

פרידה: בואי, בתי, בואי, מחמל-נפשי.

לאה: סבתי, רוצה אני להיכנס, ואיני יכולה.

פרידה: התחזקי, בתי, והיכנסי!

לאה: (בקול הדבוק) איני רוצה להכנס! איני רוצה.

(מתאמצת להשתמט)

ר' עזריאל: (בחשאי, דרך פקודה) בתולה! גוזרני עלייך להכנס לחדר! (לאה כופפת ראשה נכנעת ונכנסת בלאט) שבי! (יושבת.  סנדר ופרידה מחזיקים בידיה)

לאה: (הדיבוק.  מתפרצת פתאום ממקומה) הניחו לי! איני רוצה.

ר' עזריאל: דיבוק! גוזרני עליך, שתאמר, מי אתה?

לאה: (הדיבוק) הרב דמירופול! אתה יודע מי אני.  ולאחרים איני רוצה לגלות שמי.

ר' עזריאל: גוזרני עליך עוד הפעם לומר לי, מי אתה?

לאה: (הדיבוק) הנני אחד מאלה, המחפשים שבילים חדשים...

ר' עזריאל: רק התועים מן הדרך הישרה יבקשו להם שבילים.  תמימי דרך ילכו בה לבטח.

לאה: (הדיבוק) צרה היא.

ר' עזריאל: כבר קדמך "אחר".  גם הוא אמר כזאת וקצץ בנטיעות.  (הפסקה) למה נכנסת בגוף הבתולה?

לאה: (הדיבוק) בן זוגה אני...

ר' עזריאל: על פי התורה אין רשות למתים להיות בין החיים.

לאה: (הדיבוק) לא מת אני.

ר' עזריאל: לעולם אחר יצאת ושם עליך להיות עד שיגיע זמן תחיית המתים.  על כן גוזרני עליך, שתצא מגוף הבתולה ותשוב למקום מנוחתך.

לאה: (הדיבוק.  בחשאי) הצדיק ממירופול! ידעתי מה מצוות פיך ישמורו.  ואולם אני לא אובה לך ולא אשמע.  (במרירות) לא אדע לאן עליי לילך, ואין לי מקום מנוחה אחר בעולם, זולתי מקום משכני עתה.  שם מבחוץ – התהום הנוראה צופייה לי, וכתות-כתות של שדים ומחבלים נכונים לטרפני.  לא אצא! איני יכול לצאת!

ר' עזריאל: מיכאל! הבא "מניין" יהודים! (מיכאל יוצא ושב עם עשרה יהודים) עדה קדושה! הנותנים אתם לי רשות ויפוי כוח לגרש בשמכם את הדיבוק?

המניין: רבנו, אנו נותנים לך רשות ויפוי כוח לגרש בשמנו את הדיבוק!

ר' עזריאל: (קם ממקומו) בשם עדת בני ישראל, עם קדוש, ובשם כל הצדיקים הקדושים, אני עזריאל בן הדסה גוזר עליך, הדיבוק, שתצא תיכף ומיד מן הבתולה לאה בת חנה ולא תגרום ביציאתך שום נזק לא לבתולה הנ"ל ולא לשום אדם מן העומדים כאן ולא לשום ברייה שבעולם.  ואם לא תציית לי – אצא כנגדך בחרמות ושמתות ונדויים וקללות ובכל כוח ידי הנטויה...  ואם תעשה בקשתי, אשתדל בכל מאמצי כוחי לתקן אותך ולגרש מעליך את כל השדים והמחבלים הסובבים אותך.

לאה: (הדיבוק) איני מתירא מפני החרמות והקללות ובהבטחותיך איני מאמין.  אין כוח בעולם שיוכל להמציא לי מנוחה.  אין מקום לי בעולם.  כל הדרכים נסגרו בעדי, כל השערים ננעלו בפניי.  אין בגן עדן היכל עליון מהיכלי עתה, ואין תהום עמוקה מן התהום הנכונה לי.  יש ארץ ושמיים ועולמות אין מספר, ובכולם לא מצאתי מקום מנוחה קדוש וטהור כמקומי עתה.  פה אנוח לי כתינוק בחיק אמו ולא אירא רע.  ועתה האומרים אתם לגרשני גם מן המקום הזה? אל נא תגרשוני! אל נא תשביעוני!

ר' עזריאל: בעל כורחך תצא מגופה של הבתולה לאה בת חנה.

לאה: (הדיבוק.  בתוקף) לא אצא!

ר' עזריאל: בשם אלוהי העולם אני משביעך בפעם האחרונה, שתצא מן הבתולה לאה בת חנה! ואם לא תשמע גם הפעם בקולי, אטיל עליך חרם ואמסרך בידי מלאכי חבלה!

(הפסקה של אימה)

לאה: (הדיבוק) בשם אלוהי העולם הריני דבוק ומדובק בבת זוגי ולא אפרד ממנה עד עולם.

ר' עזריאל: מיכאל! תן לעדה אצטליות לבנות, צו להוציא שבעה ספרי תורה והכן שבעה שופרות ושבעה נרות שחורים.

(מיכאל יוצא.  הפסקה של אימה.  מיכאל שב ובידו שופרות ונרות שחורים.  המשולח נושא אחריו אצטליות לבנות.  מיכאל פותח את ארון הקודש.  המשולח מינה את האצטליות)

המשולח: אצטלית אחת יתרה.  (פונה כה וכה) אין זאת, כי אם איש אחד חסר פה.

ר' עזריאל: (כמתעורר) אין להטיל חרם על נפש אחת מישראל אלא אם נוטלים תחילה רשות ממרא דאתרא.  (הפסקה) מיכאל! קח מקלי ולך אל הרב ואל הדיינים ואמור להם בשמי שאני מזמין אותם לבוא תכף ומיד לכאן.  (מיכאל יוצא)

לאה: (מתעוררת בקולה שלה) סבתי! יראה אני!...  מה יאמרו לעשות לי?

פרידה: אל תיראי, בתי.  הרבי יודע מה לעשות.

ר' עזריאל: סנדר! היכן נשארו המחותנים והחתן?

סנדר: נשארו לשבות בבריניץ.

ר' עזריאל: שלח רץ להגיד להם בשמי, שישארו בבריניץ ויחכו לפקודתי.

סנדר: הנני שולח כרגע.

ר' עזריאל: לפי שעה הוציאו מעליי את הבתולה.

סנדר: רבי.  רבי! במה נתחייבתי עונש כזה?

ר' עזריאל: הווי מקבל את היסורים באהבה.  אלוהינו הוא אל רחום וחנון.  (סנדר מוציא את לאה.  ר' עזריאל יושב שקוע ברעיונותיו.  מרים ראשו.  בתוקף) ואם אפילו בעולם העליון נגזרה גזרה – אני אבטלנה!

(נכנס ר' שמשון ועימו שני דיינים: א, ב)

ר' עזריאל: (קם לקראתם) ברוכים הבאים!

ר' שמשון והדיינים: שבוע טוב, רבי!

ר' עזריאל: בית דין צדק! לשם עניין גדול הטרחתי עליכם לבוא לכאן.  יש להציל בת ישראל מן הדיבוק, שנכנס בה, רחמנא לצלן, ואינו רוצה לצאת בשום פנים.  תחבולה אחת עוד נשארה בידנו: לצאת כנגדו בחרמות ונידויים.  ואני מבקש בזה ממעלתכם, שתסכימו אל הדבר וזכות פקוח-נפש תעמוד לכם...

ר' שמשון: (באנחה) החרם כלי-זין קשה הוא לחי וכל שכן למת.  אבל באין ברירה אחרת וכבוד קדושתו מוצא בדבר צורך השעה – גם אני מסכים...  אבל מתחילה עליי לגלות לפני הרבי סוד אחד, שיש לו נגיעה בעניין הדיבוק...

ר' עזריאל: גלה! אולי רק לי לבדי, ביחידות?

ר' שמשון: לא.  ישמעו גם העומדים פה.  רבי, זוכר אתה, לפני כמה שנים היה אברך אחד רגיל לבוא לביתך, ניסן שמו.  למדן גדול.  ומקובל...

ר' עזריאל: זכורני, הוא מת בחצי ימיו.

ר' שמשון: בלילה הזה נראה אליי בחלום שלוש פעמים ואמר לי, שהדיבוק שנכנס בגוף הבתולה נשמת בנו היא ותבע את סנדר לדין תורה, לפי שסנדר חייב בנפש בנו.

ר' עזריאל: במה הוא מחייב את סנדר?

ר' שמשון: לא הגיד לי...  אבל נזכרתי מה ששמעתי קודם, שסנדר, חברו של המת, לא נהג עם בן המת כשורה...

ר' עזריאל: כשיהודי תובע את חברו לדין תורה, אין הרב רשאי להסתלק, וכל שכן אם התובע הוא מת.  על כל פנים, טענותיו של המת אינן עניין אצל הדיבוק.  הוא חייב לצאת מן הבתולה, ולא יכרת ענף רך מגזע ישראל.  ואף על פי כן, כדי שלא נגשש כעיוורים באפילה, ניתן לו לדיבוק זמן חצי מעת לעת.  מחר אחרי ותיקין, אם ירצה השם, ניטיב חלום לכבודו ונזמין את המת לדין תורה, ואחרי כן נגרש ברשותכם את הדיבוק.

ר' שמשון: אף על פי שאני מרא דאתרא והם דייני העיר, מבקש אני מכבוד מעלתו הרמה לשבת עימנו בדין ולהיות ראש הדיינים.

ר' עזריאל: מסכים אני...  מיכאל, צו להביא את הבתולה.  (סנדר ופרידה מביאים את לאה ומושיבים אותה במקומה הראשון) דיבוק! אני נותן לך זמן חצי מעת לעת.  אם לא תצא עד מחר בצהריים ברצון, אטיל עליך חרם ברשות הרב והדיינים ותצא באונס.  (הפסקה) סנדר! בזה הרגע שלח סוסים קלים ויריצו הנה את המחותנים והחתן ויבואו תוך שתים עשרה שעות.

סנדר: אולי חזרו בהם ואינם רוצים עוד להתחתן בי.  ולא יבואו.

ר' עזריאל: יאמרו להם: אני צוויתי! (הפסקה) מה שעשוי ברשותי – עשוי!

לאה: (מתעוררת) איני רוצה!...  איני רוצה!...  איני רוצה!...

(בפתח נראה המשולח)

המשולח: המחותנים והחתן לא יבואו בזמנם.

(השעון משמיע שתים עשרה)

 

–המסך–

 


מערכה רביעית

אותו החדר שבמערכה שלישית, במקום השולחן הארוך וספסלים משמאל, עומד שולחן עגול וכיסאות סביב לו.  אצל, השולחן יושב ר' עזריאל לבוש טלית ותפילין, ומימינו ומשמאלו – שני הדיינים בנגד פניהם עומד ר' שמשון.  סמוך להם – מיכאל.  ר' עזריאל גומר הטבת חלום.

 

ר' שמשון: חלמא טבא חזאי, חמלא טבא חזאי, חלמא טבא חזאי.

ר' עזריאל והדיינים: חלמא טבא חזית, חמלא טבא חזית, חלמא טבא חזית.

ר' עזריאל: רבי, היטבנו לך את החלום.  עתה שב עימנו לדין.  (ר' שמשון יושב אצל ר' עזריאל) מיכאל, קרא לסנדר ויבוא.  (מיכאל ניגש אל הפתח וקורא לסנדר) סנדר! להוי ידוע לך, ש"מת" אחד בא אמש למרא דאתרא בחלום ותבע אותך בפניו לדין תורה.

סנדר: (משתומם) אותי?...  מי הוא?

ר' עזריאל: חברך מלשעבר, ניסן בן קרינה.

סנדר: (מתפלץ) ניסן...  ניסן...  מה הוא שואל מעימי?...  מה טענות יש לו עליי?

ר' עזריאל: את זאת יגיד בשעת דין תורה.  לפי שעה עליך לאמר לנו, אם תקבל עליך את הדין אם לא.

סנדר: (רועד) כאשר יצווה הרבי...

ר' עזריאל: אין הנתבע לדין רשאי להשתמט, וכל שכן כשהתובע הוא מת, שהכוח בידו לתבוע גם לבית דין של מעלה...

סנדר: (נבהל) מקבל אני עליי.  מקבל...

ר' עזריאל: לפי שעה רשאי אתה לצאת.  (סנדר יוצא) מיכאל, הבא מקלי! (מיכאל מביא) מיכאל, קח את המקל והלכת לבית-העולם, ועצמת את עיניך ופנית מזרחה, וגירפת במקל לפניך בלכתך, והיה המקום אשר יתעכב מקלי שם ועמדת במקום ההוא, ובאת אל הקבר הקרוב, ודפקת עליו במקלי שלוש פעמים וככה תאמר: מת טהור! עזריאל בנו של ר' איצי'לי הגדול ממירופול שלחני אליך, ומבקש הוא מחילה ממך על שהרגיז אותך ממנוחתך וגוזר עליך, שתלך בדרכים הידועים לך ותוגיע למת טהור ר' ניסן בן קרינה, שהרב ר' שמשון ממירופול מרא דאתרא, מזמין אותו לדין תורה עם חברו סנדר בן הניא, וגוזר עליו שיבוא תיכף ומיד במלבושיו, באותם שהובא לקבר ישראל.  על הדברים האלה תחזור שלוש פעמים, ואחרי כן תהפוך פניך ותשוב מערבה, וכשיעלו באוזניך קולות וצעקות – אל תביט אחריך, שאם לא כן – חייך בסכנה גדולה, ואת מקלי לא תשמיט מידך אף רגע אחד.  היזהר והיזהר! ואני אעשה לו עיגול.  (עג עוגה במקלו בפינה השמאלית – משמאל לימין.  מוסר המקל למיכאל, וזה יוצא.  נכנסים שני חסידים וסדין בידיהם, מאחיזים את הסדין בתקרה ופורשים אותו כעין וילון לפני הפינה)  יכנס סנדר! (סנדר נכנס) סנדר! שלחת עגלה להביא את המחותנים והחתן?

סנדר: שלחתי רבי.

ר' עזריאל: ולא באו עוד?

סנדר: לא, אבל מחכה אני להם מרגע לרגע.  את הקלים שבסוסים שלחתי אחריהם.

ר' עזריאל: שלח רץ לקראתם להאיץ בם.  הם מוכרחים לבוא הנה עד עת הצהריים.

סנדר: שלוח אשלח.  (יוצא ושב מייד.  הפסקה)

ר' עזריאל: (לר' שמשון והדיינים) בעוד שעה קלה יבוא מעולם האמת להתיצב בינינו רוח בלי גוף, ואנחנו נשפוט בינו ובין אדם אחד מעולם ההבל.  (הפסקה) ומזה יש ללמוד, כי תורתנו הקדושה, אף על פי שנתנה לבני אדם על הארץ, משפטיה קיימים גם בשמיים וחובה הם גם לשוכני עפר.  (הפסקה.  בפתח נראה המשולח) קשה וחמור דין תורה כזה, לפי שכל ההיכלות ברקיע נשמעים לו, ודין שמטה, חס ושלום, דין כזה כמלוא השערה, מסכן בעצמו, שימשכו אותו גופו תכף ומיד לבית דין של מעלה.  על כן יש לגשת למשפט כזה באימה ובפחד, לפי...  לפי...

(מפסיק דבריו ופונה כה וכה.  דומיית אימה.  ר' עזריאל מזהה מבטו על מחיצת הסדין.  הכול מפנים עיניהם למקום זה)

דיין א: (אל הראשון, מתוך אימה) כמדומה, שכבר בא...

דיין ב: (אל הראשון, מתוך אימה גם הוא) כבר בא, כמדומה...

ר' שמשון: (כקודמים) הוא בא...

ר' עזריאל: (לצד המחיצה) מת טהור, ניסן בן קרינה, בית-דין-צדק גוזר עליך, שלא תצא מחוץ לעיגול המוגבל לך.  (הפסקה) מת טהור! בית-דין-צדק גוזר עליך, שתציג הטענות והתביעות שיש לך על בעל דבריך סנדר בן הניא.

(הכל מטים אוזן.  הפסקה של אימה)

דיין א: (אל השני בחשאי, מתוך אימה) הוא עונה... 

דיין ב: (כקודם) הוא עונה.

ר' שמשון: (לסנדר) סנדר בן הניא! המת הטהור ניסן בן קרינה טוען ואומר, שהוא ואתה הייתם חברים מנעוריכם ושניכם למדתם בישיבה אחת, ונפשותיכם היו קשורות יחד בקשר של ידידות, ואחרי הנישואין של שניכם נפגשתם שוב בבית הרבה, וכדי לחזק את ידידותכם תקעתם כף והתניתם, שאם יוליד אחד מכם בן וחברו בת, תתחתנו זה עם זה.

סנדר: (בקול רועד) אמת...

ר' שמשון: סנדר בן הניא! המת הטהור טוען ואומר, שלא עברו ימים מועטים אחרי תקיעת הכף, ואשתו ילדה בן, ואשתך שלך ילדה גם היא בת.  כשנה אחרי כן נפטר מן העולם.  (הפסקה קצרה) בעולם האמת נודע לו, שנשמה גדולה ניתנה לבנו, והיא עולה ממדרגה למדרגה; והיה האב מתגאה בבנו ושמח בו שמחה גדולה.  אחרי כן ראה, איך שהבן בהגיע פרקו, יצא מאליו, ושלא בדעתו, לבקש את בת זוגו, והלך ממקום למקום ומעיר לעיר עד שהגיע למקום מגוריך, סנדר, ונזדמן לביתך ואכל על שולחנך.  כאן נזדמנה לו בת זוגו, ונשמתו נמשכה אחריה.  אלא שאתה, סנדר, עשיר היית, והוא עני, על כן לא פקחת עיניך עליו והלכת לבקש לך חתנים בעלי נדוניה מרובה ובעלי יחוס.  אז תקף היאוש את לבו של בן ניסן, ויצא לבקש לו דרכים חדשות.  ראה זאת ניסן, ונשמתו התאבלה וחרדה אל בנו.  והסטרא אחרא, רחמנא לצלן, ראה את בנו ניסן ביאושו, עמד ולכד אותו במצודתו והוציאו מן העולם קודם זמנו.  והיתה נשמתו של בן ניסן תועה "בעולם התוהו" ימים רבים, עד שנכנסה בגופה של בת סנדר כדמות "דיבוק".  (הפסקה) עתה טוען ניסן בן קרינה, שנכרת בגללך משני העולמות, לא שם ולא שאר לו ולא אחרית ותקווה.  כבתה גחלתו ואבד נירו לעולם.  מי יאמר "קדיש" אחריו ומי יזכיר נשמתו? ומבקש הוא מאת בין דין הצדק לשפוט את סנדר על פי דין תורתנו הקדושה ולדרוש מידו את דם הבן השפוך ודם זרעו וזרע זרעו עד סוף כל הדורות...

(הפסקה של אימה)

ר' עזריאל: סנדר בן הניא! השמעת את טענותיו של המת הטהור? מי יש לך להשיב עליהן?

סנדר: (בלב נשבר) מה אומר ומה אדבר? לפתוח שפתיי לא אוכל, ואין בפי מלים.  ואני שואל ומבקש מאת חברי המת והטהור ניסן בן קרינה, שימחל לי במחילה גמורה, לפי שחטאתי כנגדו ועברתי על תקיעת הכף לא במזיד, חס ושלום, אלא בשוגג.  אחרי תקיעת הכף הרי חזרנו כל אחד לעירו ונתרחקנו זה מזה.  לא ראיתיו עוד ולא שמעתי עליו.  לא ידעתי כי נולד לו בן, וגם דבר מותו נעלם ממני ימים רבים.  וכאשר ראיתי, כי אין מזכיר לי את דבר תקיעת הכף, אמרתי, אין זאת כי אם אשת ניסן לא ילדה לו בן, ותקיעת הכף בטלה.

ר' שמשון: ולמה לא השתדלת לחקור ולדרוש את העניין על בוריו?

סנדר: אני הייתי אבי הבת, ואמרתי, אילו היה בן לחברי ניסן, היה הוא מחזר אחרי, שכן דרך העולם, שיהא צד החתן מחזר אחרי צד הכלה, ולא להיפך.

ר' עזריאל: כשנזדמן בנו של ניסן לביתך ואכל על שולחנך, למה לא שאלת, מי הוא ומאין הוא?

סנדר: איני יודע...  איני זוכר...  אבל נשבע אני בפניכם, שלבי היה נמשך אחריו והתאוויתי לקחתו לחתן לבתי.  וכשהציעו לפניי שידוכים אחרים, מן המשובחים ביותר, התניתי כל פעם תנאים קשים, שלא עמדו בהם המחותנים ומשכו ידיהם ממנו.  וכך בטלו בזה אחר זה שלושה שידוכים, ואולם קרוביי ובני משפחתי רבו עליי...

(הפסקה)

ר' שמשון: ניסן בן קרינה טוען, שעינך תפסה מיד, כי פני בנו דומים לשל אביו, אלא שהיית מתירא לשאול, מי הוא.  רודף היית אחרי דינרי זהב ואחרי מזונות טובים בשביל בתך, וגרמת בכך, שיעקר גזעו מן השורש, ועטרת ראשו תיפול לתהום רבה...

ר' עזריאל: ניסן בן קרינה! דרכי הטוב והרע מסורים ברשותו של אדם, ואם נטה בנך מן הדרך הישר, אין לחייב על כך את סנדר בן הניא.

ר' שמשון: ומי יודע? אולי ברגע האחרון נצנץ בנפשו ניצוץ אור של שלהבת העולם.

(מיכאל נכנס ומושיט את המקל לר' עזריאל)

ר' עזריאל: (מתלחש עם הרב והדיינים, קם ממקומו ומקלו בידו) אנחנו שופטי בית-דין-צדק שמענו את טענותיהם של שני הצדדים, וזה משפטנו: הואיל ולא נתברר אם היו שתי הנשים מעוברות בשעת תקיעת הכף, והיות שעל פי דין תורתנו הקדושה אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, לפיכך באנו לידי החלטה, שלא היתה תקיעת הכף חובה על סנדר.  אבל לפי שסנדר קיבל על עצמו את תקיעת הכף לחובה ועבר עליה, ועל ידי כך גרם צער מרובה לניסן בן קרינה, לפיכך גוזרים אנו על סנדר, שיהא אומר כל ימיו "קדיש" אחרי ניסן ובנו הנפטרים, ואת חצי הונו יחלק לעניים (הפסקה) ושוב גוזר בית-דין-הצדק, שהמת הטהור ניסן בן קרינה יצווה את בנו בגזרת אב, שיעזוב תיכף את גופה של הבתולה לאה בת חנה...  ובית-דין-הצדק מבקש מאת המת הטהור ניסן בן קרינה, שימחול לסנדר בן הניא במחילה גמורה, ובזכות זה ירחם הקדוש-ברוך-הוא עליו ועל נפשו התועה והנודדת של בנו. 

ר' שמשון, הדיינים, סנדר: אמן!

ר' עזריאל: מת טהור, ניסן בן קרינה! שמעת את פסק הדין? מקבלו אתה עליך? (דממה איומה.  הכול מקשיבים) סנדר בן הניא! שמעת פסק הדין?

סנדר: שמעתי.

ר' עזריאל: ואתה מקבלו עליך.

סנדר: מקבל אני.

ר' עזריאל: מת טהור, ניסן בן קרינה! המשפט נגמר.  עתה עליך לשוב למנוחתך וגוזרים אנו עליך שלא תזיק בדרך שום אדם ושום ברייה חיה.  (הפסקה) מיכאל, הבא מים...  (מיכאל מביא ומעמיד על הקרקע כד מים ואגן.  הכל נוטלים ידיהם) יסלקו המחיצה! (מסלקים הסדין) מיכאל, תן לי את המקל.  (מיכאל נותן.  ר' עזריאל עג במקלו עוגה במקום הראשון, אבל מימין לשמאל.  הפסקה.  לסנדר) סנדר, עוד מעט ויכלה הזמן, שקבענו לדיבוק.  ברגע יציאתו מבתך, יש להכניסה תיכף לחופה.  יכינו את החופה וילבישו את בתך בגדי חתונה.  יהא הכול מוכן: אם החתן והמחותנים לא באו עוד – ישלחו רץ אחריהם.

סנדר: ככל אשר יצוה הרבי כן אעשה.

(יוצא.  ר' עזריאל פושט טליתו וחולץ תפיליו ומתחיל לקפלן)

ר' שמשון: (בלחש לדיינים) יודעים אתם, המת לא מחל לסנדר...

הדיינים: (נבהלים) הן, יודעים אנו...

ר' שמשון: (כבתחילה) מרגישים אתם, שלא קיבל עליו המת את הדין?...

הדיינים: (כבראשונה) מרגישים היינו!

ר' שמשון: (כבתחילה) השמתם לבכם לכך, שלא ענה המת על דברי הצדיק "אמן!"?

הדיינים: שמנו לב...

ר' שמשון: (כבתחילה) סימן רע הוא מאד.  רואים אתם, ידיו של ר' עזריאל רועדות...

הדיינים: רואים אנו.

ר' עזריאל: (צלול מאד ברעיונותיו) רבונו של עולם! דרכיך נסתרים ונפלאים מאד, ואולם רצונך הקדוש אור לנתיבתי, על כן אלך עליה לבטח ולא אט ממנה ימין ושמאל.

ר' שמשון: שומעים אתם? עודנו מתחזק.  לא נכנע. 

ר' עזריאל: (מרים ראשו לבטח) מיכאל, יכניסו את הבתולה! (מיכאל יוצא.  סנדר ופרידה מכניסים את לאה בבגדי חתונה ומושיבים אותה.  ללאה) דיבוק! הזמן שנתתי לך כלה.  התצא מן הבתולה לאה בת חנה ברצון?

לאה: (הדיבוק) לא!

ר' עזריאל: מיכאל, הבא "מניין" והכן כל המכשירים לחרם.  (מיכאל יוצא.  לר' שמשון והדיינים) הריני מזמין אתכם לשבת עימי אל השולחן.  (יושבים.  מיכאל נכנס ועימו עשרה יהודים) הוציאו ספרי התורה, קחו השופרות! (עושים) דיבוק! הואיל ולא קבלת עליך את גזרתי, הרינו מוסר אותך לרשותם של הרוחות העליונים, יבואו הם בכוחם הגדול ויוציאוך.  תקיעה! (תוקעים)

לאה: (הדיבוק בחלחלה רבה) הניחו לי! אל תגרשוני! לא אצא!

ר' עזריאל: דיבוק! קשה-עורף! הריני מוסר אותך לרשותם של הרוחות הבינוניים, לא טובים ולא רעים, יבואו הם באכזריותם ויוציאוך.  שברים! (תוקעים)

לאה: (הדיבוק באין כוח, מתוך צער גדול) כוחות כל העולמות קמו עליי! גדולי ישראל עומדים כנגדי ונשמת אבי בתוכם, וכולם מצווים עליי לצאת.  כוחותיי הולכים וכלים! ואולם כל זמן שיש בי עוד ניצוץ של כוח אתגבר עליהם ולא אצא.

(בפתח נראה המשולח)

ר' עזריאל: (משתומם) אין זאת כי אם כוח אדם נעלם, גדול מאוד, מסייעהו.  (בתוקף) הכניסו את הספרים! פרשו על ארון הקודש פרוכת שחורה.  לבשו כולכם לבנים והדליקו נרות שחורים.  (עושים.  עומדים) "קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך!" – דיבוק! בשם הסנהדרין הגדול בירושלים וברשות בית הדין הקדוש היושב פה, ולמען לא ייבש ענף מגזע יעקב, הנה אני עזריאל בן הדסה, מנתק את כל החוקים, שקשרו אותך לחיי העולם הזה ולגופה ולנשמתה של הבתולה לאה בת חנה...

לאה: (הדיבוק) אויה לי!

ר' עזריאל:  ואני מחרים אותך מכלל ישראל.  תרועה!

(מריעים)

המשולח: הניצוץ האחרון נבלע בשלהבת.

לאה: (הדיבוק בקול גווע) נכון אני.

ר' עזריאל: ולא תשוב עוד אליה?

לאה: (הדיבוק) לא אשוב עוד...

ר' עזריאל: בכוחו של מרא דאתרא ובכוחו של בית דין צדק הריני מבטל מעליך את כל החרמות והנדויים, שהיטלתי עליך.  כבו את הנרות.  (מכבים) הסירו את הפרוכת השחורה! (מסירים) פשטו את הלבנים, הטמינו את השופרות.  (נושא כפיו) רבונו של עולם, אלוהי החסד והרחמים! אליך אתפלל לאמור: אל נא תהדוף מפניך נשמה דוויה וסחופה מישראל, ותכנס עימה לפנים משורת הדין.  ויעלה נא לפני כיסא כבודך צערה של הנפש הנידחת, ותעמוד לה זכות אבותיה, וקול תפילותינו ירצה לפניך כריח ניחוח של קורבן.  אלוהי ישראל! פתח לפני הנפש העלובה פתחי עולם והמצא לה מקום מנוחה בגנזי מרומים ויהי שלום בחילך ושלווה בארמונותייך, אמן!

כולם: אמן!

לאה: (הדיבוק בקול גווע) אמרו "קדיש".  כלה הזמן!

סנדר: יתגדל ויתקדש שמיה רבא.  בעלמא די ברא כרעותיה.

(השעון משמיע שתים עשרה.  לאה נעקרת ממקומה, משמיעה קול צווחה ונופלת על הספסל)

ר' עזריאל: (בחיפזון) הובילו את הכלה לחופה.

(מיכאל נדחף הביתה)

מיכאל: זה עתה שב הרץ והגיד, כי המחותנים נתעכבו בדרך: אופן נשבר להם בעגלה.  הם הולכים עתה ברגליהם וקרבים אל העיר.  הנה הם נראים מראש הגבעה הסמוכה.

ר' עזריאל: (במנוחה.  שקוע ברעיונותיו) יבוא מה שיבוא.  (לסנדר) תשב הכלה בזה והזקנה על ידה, ואנחנו נצא לקבל פני החתן. 

(לוקח מקלו ועג עוגה מסביב ללאה.  ר' עזריאל, סנדר ומיכאל יוצאים.  הפסקה ממושכת)

לאה: (פוקחת עיניה) מי עימי פה? הסבה? סבתי! רע לי מאוד.  הושיעיני נא...  ישניני נא...

פרידה: אל נא ירע לך, בתי...  ידעו רע כל בני קדר וישמעאל – וכל שונאי ציון וישראל, וללבך את תהא הרווחה – ונסו ממך יגון ואנחה...  כי הנה שומר ישראל על ידך בחלומות טובים ונעימים יפקדך, מחשבות טהורות סביבך תרחפנה וכנפי מלאכי שלום על ראשך תנפנפנה...

(מחוץ עולה קול כלי זמר, נגינת חתונה)

לאה: (רועדת) באים לרקד סביב הקבר הקדוש, לשמח החתן והכלה, הטמונים שם.

פרידה: אל נא תחרדי, בתי, ואל נא תפחדי.  שומרים רבים ניצבים עלייך, שומרים אמיצים וחזקים, שישים גיבורים סביב לך, כולם אחוזי חרב, מלומדי מלחמה, איש חרבו על ירכו מפחד בלילות.  האבות הקדושים ישמרוך מפגע רע והאמהות הטהורות מעין הרע.  עוד מעט ותכנסי לחופה במזל-טוב, לחופה במזל טוב...  (בנעימת שיר ערש) אמך הצדקנית בעדי כתם-פז מגן עדן תצא היום, מגן עדן תצא היום; יצאו לקראתה שני מלאכי אל, שני מלאכי אל...  יתמכוה בידיה אחד מימין ואחד משמאל, אחד מימין ואחד משמאל...  "חנה אשת כבוד, חנה אשת תום? מה לך כי עדית כתם-פז היום? משיבה חנה ואומרת כזאת וכזאת: איככה לא אצא בעדי עדיים היום, – ובתי נכנסת לחופה היום?" "חנה אשת כבוד, חנה אשת תום! ומה לך כי תתעצבי אל לבך היום?" משיבה חנה ואומרת כזאת וכזאת: איככה לא אתעצב – ושמחתי לאנחה, ושמחתי לאנחה...  הלוך תלך לחופה בתי היחידה, ואני אתייצב מרחוק ולא אלך בצדה, ולא אלך בצדה...  מביאים לחופה כלה נאה וחסודה, את לאה'לי החמודה, ומזקן ועד נער – הכול רצים לסעודה, הכל רצים לסעודה.  נוטל אליהו הנביא את הכוס ביד רמה (בתוך תנומה) ומברך עליה...  לעיני כל ישראל...  שמה...

(נרדמת.  לאה שוכבת ועיניה עצומות.  הפסקה ממושכת)

לאה: (נאנחת מעומק הלב.  פוקחת עיניה) מי הוא זה אשר נאנח כה?

קול חנן: אני...

לאה: שומעת אני את קולך, ופניך לא יראו.

קול חנן: מחיצה של "עיגול" מבדלת ביני ובינך...

לאה: קולך ערב לאוזניי כקול כינור בוכה באישון לילה.  מי אתה?

קול חנן: שכחתי.  זכרי כמוס רק בלבבך לבד...

לאה: זכור אזכור...  כלתה נפשי במסתרים אל אשר לא ידעתי.  ערגתי בצמא אל מעיין אור...  דמעות מתוקות ירדו מעיניי ואראה בחזיונות לילה תמונת זוהר.  האתה הוא אשר נגלית אליי?

קול חנן: אני.

לאה: זכור אזכור...  שערות רכות היו לך, כיודעות בכי...  עפעפיך ארוכות היו, ועיניך נוגות ומלאות חסד.  ידיים ענוגות היו לך ואצבעותיהן ארוכות...  יומם ולילה הגיתי רק בך...  (הפסקה) ואולם אתה הלכת מעימי ונרי כבה, ונפשי נבהלה.  כאלמנה שוממה הובילוני אל החופה עם איש זר.  אחרי כן שבת אליי...  ובלבי שב ויפרח המוות החי והששון האבל...  מדוע עזבתני שנית?

קול חנן: פרצתי את כל הגדרים, עברתי דרך המוות, הפרתי חוקי שנות עולם ופקודת דור ודור, שריתי אל אדירים, ואל תקיפים ואל אכזרים...  ובכלות שארית כוחי – עזבתי אותך למען שוב אלייך עוד הפעם.

לאה: שובה נא אפוא אליי, חתני, בעלי...  מת אשאך בקרב לבי, ובחלומות הלילה נשעשע על ברכינו את הילדים אשר לא נולדו לנו...  (בוכה) כותונות פסים אתפור להם, זמירות אארוג להם...

 

נומו, נומו, עוללים,

בלי עריסה בלי חתולים.

בוכים ואין נשמע קולם

ולא יצאו לאויר העולם... 

 

(מבחוץ עולה תרועת כלי הזמר, נגינת חופה.  לאה רועדת) הנה באים להובילני לחופה עם איש זר.  בואה אתה אליי.

קול חנן: גוויתך אבדה לי.  רק אל נשמתך אבואה.  הנני! (נראה בקיר)

לאה: (בשמחה) הנה נהרסה מחיצת העיגול! אני רואה אותך, חתני.  בואה אליי!

חנן: (כעין בת קול) בואי אליי.

לאה: (כקמה, בשמחה) הנני הולכת אליך...

חנן: (שונה) הנני הולך אלייך...

קולות: (מאחורי הקלעים) הובילו את הכלה לחופה!

(מרש של חופה.  לאה עוזבת את מעילה השחור על גבי הספסל ולבושה לבנים כולה פוסעת היא לקול המוסיקה, כהולכת לחופה, כלפי חנן ועומדת במקומו.  חנן נעלם.  בפתח נראה המשולח.  ר' עזריאל בא ומקלו בידו)

ר' עזריאל: (מביט אל המקום שישבה שם לאה.  מוריד ראשו) לאחר זמן...

לאה: (בקול בא ממרחק) אור גדול שפוך מסביב.  נצמדתי אליך לעולם, חתני...  אנו מרחפים ועולים תאומים למרומי מרומים.

(החושך הולך ורב)

ר' עזריאל: ברוך דיין האמת!

(עלטה.  נשמעת זמרה חרישית)       

על מה ולמה

ירדה הנשמה

מאגרא רמא

לבירא עמקתא?

– ירידה צרך עליה היא

ירידה צרך עליה היא. 

 

 

–המסך–

סוף

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה