הדיבוק
ש. אנ-סקי
תרגום
מיידיש ח"נ ביאליק
|
(בין שני עולמות) הנפשות ר' סנדר – עשיר בבריניץ. לאה – בתו פרידה – אומנתה הזקנה רעיותיה של לאה: גיטל בתיה מנשה – ארושה של לאה נחמן – אביו ר' מנדל – רבו של מנשה ר' עזריאל – צדיק זקן במירופול מיכאל – גבאי שלו ר' שמשון – רב במירופול. דיינים: א ב משולח – יהודי אורח מאיר – שמש בבית הכנסת בבריניץ בטלנים: א ב ג בחורי הישיבה: חנן הנך אשר חסידים: א ב ג אשה זקנה אורח עניים: גבן קטע בקב שלו עניות זקנות: חגרת יבשת-יד סמויה נשים עניות: אשה גבוהה וחורת אשה ותינוק
בזרועה חסידים, בחורי ישיבה, בעלי-בתים, חנווניות,
קרואי-החתונה, ילדים, קבצנים. מערכה
ראשונה ושניה – בבריניץ מערכה
שלישית ורביעית – במירופול, בבית ר' עזריאל בין
מערכה ראשונה לשנייה – זמן שלושה חודשים בין
שניה לשלישית – שני ימים בין
שלישית לרביעית – מחצית היום מערכה ראשונה לפני הרמת המסך,
בתוך העלטה, נשמעת זמרה חרישית ומסתורית. על מה ולמה יורדת הנשמה מאגרא
רמא לבירא עמיקתא? – ירידה צורך
עליה היא, ירידה צורך עליה
היא. המסך מורם לאט לאט. בית
כנסת ישן של עץ. הכתלים – מראיהם
שחור, בלי טיח וסיד. מנורות נחושת
משולשלות מן התקרה וקבועות בכתלים.
ארון-קודש עתיק מחוטב עץ, מעשה פתוחים, במזרח. סמוך לו ה"עמוד", עם "שויתי" ומנורות
ישנות עליו. באחת מהן נר של שעויה
דולק, נר-נשמה. בכותל השמאלי,
קרוב לשפת הבמה, פתח אל הרחוב, וסמוך לו כיור וכנו ואלונטית תלויה בטבעת. מרוחק מהם קצת – תנור מסויד ואצלו
ספסל, שאיש יהודי, אורח, שוכב עליו ותרמילו למראשותיו. אצל הספסל – שולחן-עץ ארוך שאינו צבוע,
וספרים מפוזרים עליו, ונר של חלב נעוץ שם בפי צלוחית. מסביב לשולחן, על גבי ספסלים, יושבים שלושה בטלנים, א, ב, ג,
עצובים וחולמים, זה נשען על השולחן, וזה מוטה, כמסב. אחרי השולחן, עד לכותל שכנגד – ארון מלא ספרים, ואצלו, נשען
על הכותל שכנגד, עומד חנן, כשהוא צלול ברעיונותיו, וידו הימנית נתונה על גבי
הארון. באמצע בית הכנסת – שולחן
הבימה, אצל דלתותיו הפתוחות עומד מאיר כפוף ומסדר של טליות ותפילין
ותיקיהן. בכותל הימני, סמוך לשפת
הבמה, פתח קטן לחדר מיוחד. באותו
הכותל, לכל אורכו, שורה של אשנבים מעזרת הנשים, ספסל ארוך, ואצלו שולחן עץ,
שספרים מפוזרים עליו. אצל השולחן
יושבים 5 – 6 בחורי ישיבה, ובתוכם אשר, שהוגים ב"גמרא" בחשאי, מתוך
תנומה. מרוחק מהם על גבי עמוד,
סמוך לארון הקודש, יושב הנך לבדו והוא משוקע בספר. בבית הכנסת אפלולית וצללים, וריח עצב והזיה מרחפת בחללו. בטלן, א, ב, ג: (מזמרים יחד בקול
הולך וגוסס) על מה ולמה יורדת הנשמה מאגרא רמא לבירא עמיקתא – ירידה צורך
עליה היא, ירידה צורך עליה
היא. (הפסקה ממושכה, כולם יושבים כאבן) בטלן א: (בנחת, כמי שמספר מעשה) לר'
דוד'ל מטלנא, זכרונו לברכה – היה כיסא של זהב והיה חקוק עליו: "דוד מלך
ישראל חי וקיים". (הפסקה קצרה) בטלן ב: הקדוש ר' ישראל מרוז'ין, זכותו יגן עלינו, היה
נוהג מנהג מלכים. להקת מנגנים
הייתה מנגנת לשולחנו ועשרים וארבעה מיני כלי זמר בה. ויוצא היה במרכבה רתומה לשלושה צמדי סוסים אבירים. בטלן ג: (בחדוה) ועל ר' שמואל מקמינקא מספרים, שהיה מטייל בסנדלי זהב... בסנדלי זהב... (מתעורר, מדבר
בנחת, וכמו ממרחק) ר' זוסיא מאניפוליא היה עני ואביון כל ימיו,
מחזר על הפתחים, לבוש בגלימא של איכרים, וחבל קשור במתניו, ומעשי מופתיו לא היו
קטנים מאלה של הטלנאי והרוזינאי. בטלן ב: (בתרעומת) דבריך הם, במחילה, שלא כעניין כלל. וכי להפליג בשבח עושרים של אותם הצדיקים באנו? כמה וכמה
עשירים יש בעולם! אין מדברים אלא בגדלותם. בר דעת הלא יבין מעליו, כי גם הכיסא של זהב וגם כלי הזמר
והסוסים וסנדלי הזהב – סוד גדול צפון בהם, טעם כמוס. בטלן ג:
בודאי, בודאי! בטלן א:
מי שעיניים פקוחות לו – הוא יראה... הרב מאפטא, זכותו יגן עלינו, כשנזדמן
פעם ראשונה עם הרוז'ינאי בדרך, נפל על אופני מרכבתו ונשקם, וכשתמהו לפניו על כך,
צעק ואמר: טיפשים, כלום אינכם רואים, שזו היא מעין מרכבה של מעלה? בטלן ג: (בהתלהבות) אי, אי, אי! בטלן ב: הלא זהו עיקר הסוד, שהמרכבה אינה מרכבה, וכלי
הזמר אינם כלי זמר, והסוסים אינם סוסים, אלא כולם רק לבושים לגדולתם, כלים לאור
הגנוז שלהם... המשולח: הגדלות העליונה אינה זקוקה ללבוש. בטלן א: (בתום לב) טעות היא! אדרבא, הגדלת העליונה זקוקה ללבוש. בטלן ג: גדלות שלהם – מי ישער, מי ישער! וכי יש להשיגה
בשכל הפשוט? בטלן א: וכי קלה היא גדלות שלהם? השמעתם את המעשה בר'
שמילקא מניקלשבורג ורצועתו? כדאי לשמוע? מעשה בר' שמילקא, שבאו לפניו שנים לדין,
אחד עני ואחד גביר אדיר, תקיף גדול במדינה, קרוב למלכות. יצא העשיר חייב. נתמלא כעס והתחיל צועק ואומר, שלא
יציית. אומר לו ר' שמילקא בנחת:
"תציית ותציית. פסק דינו של
הרב יש לקבל". התמרמר הגביר
והרים קולו עוד יותר וצעק: בז אנוכי לך ולרבנות שלך". התייצב ר' שמילקא מלוא קומתו וגזר:
"בזה הרגע תקבל עליך את הדין, ואם לאו – אני נוטל את הרצועה!" כאן
התחיל הגביר מחרף ומגדף. עמד ר'
שמילקא ופשט את ידו ופתח תיבה קטנה משולחנו – וברגע זה קפץ ויצא משם נחש עקלתון
– נחש הקדמוני, ונכרך מסביב לצווארו של הגביר... מה שהיה אחר כך – תשערו מאליכם. הגביר צעק: "הושענא, רבי, סלח לי, מחל לי, שמע אשמע
ועשה אעשה ככל אשר תצווני – הסר מעליי אך את הנחש הזה", ור' שמילקא חמל
עליו ואמר: "עתה תצווה את בנך ואת בן-בנך אחריך לשמוע בקול הרב, פן יוציא
את ה"רצועה!" בטלן ג: חה, חה, "רצועה" יפה היא... אין חקר לכוחם! (הפסקה) בטלן ב: (אל א) תמהני, ר' וואלף, אם היה המעשה בנחש הקדמוני. דומה אני שטעות יש כאן. בטלן ג: (בתמיהה) למה? מדוע לא? בטלן ב: היעלה על הדעת, שר' שמילקא מניקשלבורג יהא משמש
בנחש הקדמוני? חלילה לו! הנחש הקדמוני מי הוא? הוא ה"סמך-מם" בעצמו,
רחמנא לצלן. (רוקק) בטלן א: (מתוך קפידא) למאי נפקא מינה? מספרים מעשה שהיה, ושראוהו כמה בני אדם בעיניהם, וזה
בא ואומר: אי אפשר! אני אומר לך בפירוש, שבכוח קבלה מעשית הכל אפשר! הנה בעירה
שלנו היה בעל שם אחד, בעל מופתים נוראים, שהיה מבעיר לכתחילה אש בבית על ידי שם
ומיד חוזר ומכבנה על ידי שם אחר.
יושב היה כאן ורואה את הנעשה במרחק אלף פרסא, מוציא יין מן הכותל, רואה
ואינו נראה, – והוא האיר את עיניי בעניינים הללו. הוא היה אומר, שבכוח קבלה מעשית אפשר לברוא גולם, להחיות
מתים, להעלות שדים ורוחות, רחמנא לצלן, ואפילו את ה"סמך-מם" בעצמו (רוקק). בודאי לא מן
הדברים הקלים הוא זה, אבל הבקי בדבר – הכול יכול. באוזניי שמעתי זאת מפיו הקדוש. המשולח: להעלות את ה"סמך-מם" אפשר רק על ידי
השם הקדמון, שבכוח אשו הגדולה נתכים ומתמזגים יחד הררי אל ותהום רבה... בטלן ג: ואין סכנה להשתמש בו? המשולח: (מהרהר) סכנה? לאו... אבל יש שעל
ידי עוצם התשוקה של הניצוץ את השלהבת נשבר הכלי... בטלן א: בעל-השם אמר לי, שהוא יודע את הסוד של השם
הקדמון. חנן: (שומע בכוונה לכל דברי המשולח, פורש מן הכל
ופוסע פסיעה אחת אל השולחן; בקול הוזה) ואיו? המשולח: (מציץ על חנן) מי? חנן: (נותן עין במשולח ואחרי כן בבטלן א) בעל השם. בטלן א: ואיו? בעיירה שלנו, אם עודנו חי. חנן: הרחק מכאן? בטלן א: העיירה רחוקה מאד מאד. בעומקם של יערות פוליסיה. חנן: מהלך כמה ימים? בטלן א: מהלך כמה ימים? כשני חודשים. ולמה אתה שואל זאת? אולי אתה אומר ללכת
לשם? (חנן שואל) העיירה –
קראסני שמה, ושם בעל השם ר' אלחנן. חנן: אלחנן? (לעצמו) אלחנן... אל חנן... המ! בטלן א: כדאי לראותו. (אל הבטלנים) מעשיו – פחדי פחדים נוראים, פעם אחת עשה בקבלה מעשית... בטלן ג: אין מסיחין בלילה בעניינים כאלה, ובפרט בבית
הכנסת. בטלן ב: יפה השתיקה בקבלה מעשית, שהדיבור מביא לידי
תקלה, חס ושלום. כגון שיצא בשגגה
איזה שם או צירוף מפיך, ונמצאו חייך בסכנה. כבר היתה כזאת לעולמים. (חנן יוצא מבית
הכנסת) המשולח: (מביט אחריו) אברך משונה. מי הוא? בטלן א: מבחורי הישיבה, כלי יקר! בטלן ב: עילוי.
ת"'ק דפים גמרא שגורים על פיו. המשולח: מאין הוא? בטלן ג: מי יודע, מאין הוא? מי יכול לדעת? מאיר: (קרב
אל השולחן) מאחד המקומות בליטא הוא. מתחילה למד כאן בישיבה, הגה יום ולילה
ובגמרא. נחשב בין בחירי התלמידים,
נסמך להוראה. ופתאום נעלם. אמרו, שקיבל עליו גלות. זה לא כבר חזר ובא לכאן. נהפך לאיש אחר. נהלך כצל כל הימים, מתענה
"הפסקות" משבת לשבת, שוהה במקום כמה שעות רצופות. הבחורים אומרים, שהוא עוסק בקבלה. בטלן ב: (בחשאי) כבר נודע הדבר בעיר. באים
אליו לבקש קמיעות, אבל אינו נותן. בטלן ג: מי יודע, מי הוא? אולי מן הגדולים הוא. כלום אפשר לדעת? ולהסתכל אחריו – סכנה. (הפסקה) בטלן א: (מפהק) עת לישון. בטלן ב: (בגחוך) מי יוריד לנו הנה את בעל השם ויוציא לנו יין מן הכותל. כוס קטנה היתה לי למשיבת נפש. יום תמים לא בא כזית אל פי. בטלן ג: גם אני כמעט שרוי היום בתענית. רק בבוקר ברכתי "שהכל" על
רקיק של כוסמין. מאיר: המתינו מעט. כמדומה, שבקרוב נזכה ל"תיקון" יפה. סנדר הלך לראות חתן לבתו. יכתב נא, למזל, תנאים, ומשקה לא יחסר. בטלן א: כבר נואשתי מן ה"תנאים" שלו. זה שלוש פעמים יצא לבקש לו חתן ושוב
ריקם. כאן החתן לא נראה לו, כאן –
היחוס פגום, וכאן – הנדוניה מעטת.
לא טוב לבדוק יותר מדי! מאיר: סנדר רשאי לבדוק. אלוהים בירכו בכול: עשיר, מיוחס ובת יפת תואר. בטלן ג: (בחום) א! אוהב אני את סנדר.
חסיד גמור! מחסידי מירופול! לב בוער! בטלן ב: (בקרירות) מה יש להכחיש? חסיד נלהב הוא, אלא... שלא כך היה צריך להשיא את בתו היחידה... בטלן ג: כלומר? פירוש הדברים? בטלן ב: לפנים בישראל, איש עשיר, מיוחס, שביקש חתן לבתו,
לא נתן עיניו לא בממון ולא ביחוס, אלא היה בא לישיבה גדולה, הביא מתנה לראש
הישיבה, וזה היה בורר לו בחור מן המעולים. סנדר אף ה וא היה יכול לקחת לו ובחור מן הישיבה... המשולח: ואפשר שלא היה צריך לחזר אחריו במרחקים. מוצא היה חתן נאה לבתו בישיבת מקומנו. בטלן א: (בתימהון) זו מנין לך? (הוא ובטלן ב מעיפים
עין זה בזה) המשולח: אני אומר זאת בדרך השערה... בטלן ג: (בחיפזון) די, די. בלא לשון הרע!
לא לקח – שמע מינה, כך גרם המזל. (אישה מתפרצת הביתה
ומושכת אחריה שני ילדים) האישה: (צועקת בבכייה) אוי ואבוי, רבונו של עולם, הושיעה נא! (רצה לארון הקודש בלשון תחינה) אוי,
ילדים קטנים, אפרוחים... נפתחה נא
את ארון-הקודש! נתנפלה נא לפני ספרי התורה! לא נזוז מכאן עד שתבוא רפואה שלמה
לאמכם! (מסלקת הפרוכת, פותחת
הארון ונותנת ראשה בחיקו, מרימה קול בבכייה) אלוהי אברהם
יצחק ויעקב! ראה מה גדול שברי, שעה לתחינתי! עשה למען האפרוחים הקטנים! אל נא
תיקח אמם מעליהם. (מרימה קולה) ספרים
קדושים, עלו לפני כסא הכבוד והיו מליצי קדושות! רוצו, בקשו רחמים על הנטיעה
הרכה, שלא תעקר מן הגן, על השה שלא תטרף מן העדר, על היונה שלא תשולח מקנה (בבכי תמרורים) שמיים
אקרע בזעקתי, הרים אהפוך משורש, לא אזוז מכאן עד שישיבו לי עטרת ראשי, מאור
עיניי ושמשי! (הילדים בוכים) מאיר: (בא ונוגע בידה) גניסא, אולי להושיב עשרה ולקרוא תהילים? האישה: (פורשת מארון-הקודש) או לי, אללי לי! ישבו לקרוא תהילים! אנא רחמו עליי! מהרו ואל תתמהמהו!
יקר כל רגע! מלאך המוות בפתח! זה יומיים שהיא נוטה למות... מאיר: בזה הרגע אני מושיב עשרה... אבל... יש לתת להם משהו.
בטלנים, אביונים... האישה: (נותנת לו מטבע בנוסח
של תחינה) הרי לך זהוב אחד. יותר אין לי.
בואו, ילדים, נרוצה לבתי-מדרשות, נדפקה על דלתי בתי-כנסיות... (יוצאים) המשולח: (לבטלן ג) בבוקר צעקה אישה לפני ארון-הקודש על בתה המקשה יומיים ללדת ועתה אישה
מתפללת על בתה המקשה יומיים למות... בטלן ג: ובכן? המשולח: הנשמה של הגוססת עומדת להיכנס בילד העתיד
להיוולד. וכל זמן שהאישה האחת
עודנה חיה – חברתה המעוברת אינה יכולה ללדת. וכשתתרפא החולה – המעוברת תפיל... בטלן ג: אך עיוור כל אדם! עיניים לו ולא יראה את הנעשה
בארבע אמות שלו. מאיר: (פונה אל השולחן) ראו, הזמין לנו הקדוש ברוך הוא זהוב אחד ל"תקון". נקרא תהילים ונשתה "לחיים",
והקדוש ברוך הוא ברחמיו ישלח רפואה שלמה לחולה... בטלן א: בואו ונקרא בחדר המיוחד. (לבחורי הישיבה) בחורים, מי מכם
שיקרא עימנו תהילים יקבל רקיק של כוסמין. (מקצת מן הבחורים
פורשים ויוצאים לחדר המיוחד.
יוצאים לשם גם הבטלנים ומאיר.
מקץ רגע נשמע משם קול קריאת תהילים בנוסח המקובל: "אשרי האיש אשר לא
הלך" וגו'. המשולח נשאר
לבדו, יושב דומם, מציץ תחילה בארון-הקודש ואחר כך בחנן. חנן נכנס.) חנן: (פוסע לאט, עייף מאוד, מאין כוח לעמוד על
רגליו. הולך באין מטרה, צולל
ברעיוני לבו, רואה את הארון פתוח, עומד ומשתאה). הארון פתוח? מי פתחו בעצם הלילה? בשביל
מי נפתח? (ניגש ומסתכל בו) ספרי תורה... עומדים
כחיים, צפופים זה לזה, שלווים ודוממים...
ובהם צפונים כל רזי עולם, כל הסודות הנעלמים מששת ימי בראשית ועד סוף כל
הדורות... כל השמות, כל הצירופים,
כל הרמזים... ומי ידלה את
הצפונות? ומי יגלה את הנסתרות? (מונה) אחד, שניים, שלושה...
תשעה – תשעה ספרים. כמניין
"אמת" במספר קטן. ולכל
ספר ארבעה "עצי חיים" – בסך הכל – ל"ו... שוב ל"ו... אין לך יום שלא יבוא לידי מספר
זה. ומה בא לרמז – איני יודע. אבל מרגיש אניף שסוד גדול צפון
בו. ל"ו – עולה ב' פעמים
ח"י. והוא גם – לאה. ג' פעמים ל"ו עולה חנן. ל"ו – משמעו "לו",
כלומר, אליו. למי?
ו"לאה" מה פירושה? (רועד)
לא ה', בלעדי אלוהים, חס ושלום! כמה הרעיון, ועד כמה הוא
מושכני אחריו!... הנך: (מרים ראשו מן הספר ומתבונן אל חנן) חנן! מתהלך אתה כבעל החלומות... חנן: (מתעורר ורואה את
הנך. ניגש ויושב אצלו. דובר לנפשו) רמזים
אין מספר, ודרך ישרה אין. שם
העיירה קראסני, ובעל השם שמו אלחנן. הנך: מה אתה סח? חנן: מי? אני? לא כלום. מתבונן הייתי. הנך: נשתקעת בקבלה יותר מדי. מיום שבאת לכאן, לא ראיתי ספר בידיך. חנן: (מתאמץ להבין) לא ראית ספר בידי... ספר
בידי... איזה ספר? הנך: איזה ספר? פשוטו כמשמעו! גמרא, פוסקים! מהי
השאלה? חנן: גמרא? פוסקים?... לא ראית בידי, אתה אומר... (כחולם) גמרא – קרה ויבשה...
פוסקים – קרים ויבשים... (הפסקה. רוחו שבה אליו.
הולך ומתעורר מדי דברו) מתחת לארץ יש עוד עולם אחד,
העולם אחד, העולם התחתון, כדמות העולם אשר על הארץ מלמעלה. שם ימים רחבי ידיים ותהומות עמוקות,
יערות-עד ומדבריות נוראים. ועל
פני הימים אניות גדולות תהלכנה ומשברים גדולים יהמיון. ובמדבריות תרעשנה סערות וסופות ופחדי
עולם ישלטו בקרב היערות... ואולם
אחת מנע מהם אלוהים: את רקיע השמיים.
השמש לא תזרח שם וברקים לא ישלחו שם רמזיהם... וכזאת היא הגמרא! גדולה היא ונוראה מאוד מאוד, אין קץ וגבול
לה, ואולם הרם לא תרים את האדם בלהבות-אש השמימה... לא כן הקבלה! היא תשלח ברק ונגלו כל שערי שמיים לעיניך;
עולמי עולמות אשר אין חקר להם יראו לנוגה זרחה, ואת נשמתך תישא למרומי אין סוף,
דרך היכל החוכמה הנעלמה, עד בואך אל ה"פרדס" פנימה להציץ מאחורי
הפרגוד... (נרתע לאחור) אין הפה יכול
לדבר... לבי, לבי... הנך: כדבריך כן הוא. ואולם אל תשכח, כי עליית-חפזון למרום סכנה כרוכה בה; יש לחוש
משום נפילת-פתאום למעמקי תהום...
הגמרא מרוממת את האדם מעט מעט, בהדרגה, בלי רעש וחיפזון, ואולם מחסה
ומצודה היא לא; כשומר נאמן תעיר עליו להצילו מכל רע וכאם אומנת תשאהו בחיקה. תסוככהו סביב שריון ברזל קשקשים, ולא
תתנהו לסור מן הדרך הישרה ימין ושמאל כמלוא השערה. לא כן הקבלה.
גדולה העלייה, אך הנפילה בסופה גדולה ממנה. זוכר אתה מה שלמדת? (בניגון של גמרא) ארבעה נכנסו לפרדס: בן עזיא, בן
זומא, אחר ור' עקיבא. בן עזיא
הציץ ומת, בן זומא הציץ ונפגע, אלישע בן אבויה קצץ בנטיעות, ורבי עקיבא לבדו
נכנס בשלום ויצא בשלום... חנן: אל תפחידני. אין אנו יודעים את הדרך, שהלכו בה, ולשם מה נכנסו
לפרדס. אולי נכשלו בדרכם, לפי
שנכנסו לשם כדי להציץ בלבד, ולא על מנת לתקן. והרי מצינו כמה גדולים בדורות האחרונים, כגון האר"י
הקדוש ובעל שם טוב זכרונו לברכה, שנכנסו ולא נכשלו. הנך: ואתה אומר להידמות אליהם? חנן: חלילה לי אני בדרכי אלך. הנך: ודרכך מה היא? חנך: לא תבין ללבי. הנך: אבינה.
גם בלבי עזה התשוקה למדרגות הגבוהות. חנן: (כמפקפק רגע) עיקר מעשיהם של צדיקים – לתקן נשמות, להסיר מהן כבלי החטא ולהעלותן לשורשן
העליון. כבדה המלחמה, לפתח חטאת
רובץ. תיקנת נפש אחת, והנה שנייה
באה, נפש חדשה וחטאים חדשים.
תיקנת דור אחד, והנה דור חדש בא וחטאים חדשים עימו, – והמלחמה
מתחדשת. ודורות יורדים מטה,
וצדיקים מתמעטים והולכים... הנך: ומה יש איפוא לעשות, לפי דעתך? חנן: (בחשאי ומתוך בטחון) לא להלחם עם החטא אנו צריכים, אלא לתקן אותו. כמו שצורפים זהב מסיגים ופסולת, כן יש לצרף את החטא מטומאתו,
כדי שלא ישאר בו, אלא ניצוץ הקדושה בלבד. הנך: (תמה) ניצוץ קדושה בחטא?
(אתמהה!) חנן: כל מעשי ידיו של הקב"ה – ניצוץ של קדושה
מחיה אותם, וגם את החטא עשה אלוהים. הנך: מה אתה סח! את החטא הביא הס"ם לעולם! חנן: ואתה הס"ם מי ברא? הקב"ה! ואם כן גם
בס"ם עצמו ובמעשה ידיו של הס"ם ניצוץ של קדושה יש. הנך: (נבעת) ניצוף של קדושה בס"ם?! חנן: הס"ם הוא הסטרא אחרא, כלומר, הצד השני, צד
שמאל, של האלוהות. ואם כן, בהכרח
גם בו יש ניצוץ של קדושה. הנך: (בחרדה) למעלה מהשגתי
היא!... הנח לי להתבונן
בדבר!... (כובש פניו בכפות ידיו, משפיל ראשו ושוהה במקומו בלי
תנועה.) חנן: (מתוך התעוררות) איזהו העז שבחטאים? מהו החטא האורב לאדם תמיד? איזהו החטא, שקשה ביותר
להתגבר עליו? – הוי אומר, התשוקה אל האישה – לא כך? הנך: (כשראשו מושפל) כך... חנן: (בקול רועד מגיל) וכשמצרפים ומזככים אותו החטא,
באופן שלא ישאר בו אלא הניצוץ של הקדושה, כל הטומאה מתמרקת ונהפכת מיד לקדושה
עליונה, ל"שיר-השירים"...
שומע אתה, ל"שיר-השירים" (מסתכל בעיניים בוערות, מתחיל שלא מדעת לזמר
"שיר-השירים") "הנך יפה, רעיתי, הנך יפה,
עיניך יונים מבעד לצמתך... שערך
כעדר העזים שגלשו מהר גלעד, שיניך כעדר הקצובות, שעלו מן הרחצה, שכלם מתאימות
ושכלה אין בהם". (בנגנו הוא עוצם
עיניו. הדלת נפתחת בלאט ואל בית
הכנסת באה בצניעות, כמהססת קצת, לאה, וידה אוחזת ביד פרידה. אחריהן הולכת גיטל. מאיר יוצא לקראתן מהחדר המיוחד) מאיר: (תמהה מאד) ראו! בתו של ר' סנדר? לאה? לאה: (מתבוששת) זוכר אתה? הבטח הבטחני להראותני את הפרוכיות העתיקות... (בתחילה דבריה
מפסיקים את חנן מזמרתו, פוקח עיניו לרווחה ומתבונן בלאה. כל השעה שלאחר כך – או שהוא צופה בלאה
צפייה מסתורית, או שעומד במקומו ועיניו עצומות) פרידה: (למאיר) הראם נא, את הילדים, את הפרוכיות, הראם נא. לאה'לי נדרה לבית-הכנסת, לזכר נשמת אמה, פרוכת. משי נקי תעשה את הפרוכת, ומרוקמת כרקמת
הפרוכת בימי קדם. פרוש יפרשו את
הפרוכת על ארון הקודש, ונשמת אמה הטהורה תשמח בגן-עדן. (לאה מבטת סביבה
מתוך צניעות. רואה את חנן ומשפילה
עיניה. נסוגה אחורנית ושוהה כל
הזמן במקומה, כשהיא נבוכה עיניה מושפלות ודעתה מפוזרת) מאיר: הריני מוכן ומזומן! תיכף ומיד אני עומד ומוציא
לעיניכן את כל מני הפרוכת, את המהודרות ביותר, את העתיקות ביותר, משופרי דשופרי (ניגש אל הארון ומוציא משם פרוכת אחרי פרוכת) גיטל: (תופשת ביד לאה) לאה'לי, אין את יראה לעמוד בבית הכנסת בלילה? לאה: מעולי לא הייתי בלילה בבית-הכנסת, חוץ
מב"שמחת תורה". מה עגום
למראה המקום הזה עתה! מה עגום! פרידה: בנותי, כך הוא מראה בית-הכנסת מעולם. בחצי הלילה יבואו הנה המתים להתפלל
והניחו פה מאבלם ומיגונם... גיטל: סבתי, אל תסיחי במתים. מפחדת אני. פרידה: (אינה שומעת) ובשחר, בשעה שהקב"ה בוכה על חורבן בית מקדשו, דמעותיו נושרות לתוך
בתי-כנסיות, ולפיכך כתליהם של בתי-הכנסיות הישנים דולפים... ולסייד את הכתלים אסור! כשבאים לסיידם
– הם מתרעמים וזורקים אבנים... לאה: כמה עתיק, כמה ישן-נושן בית-הכנסת למראה! מבחוץ
אין הדבר ניכר כל כך. פרידה: אכן עתיק-ימים וישן-נושן הבית. אין זוכר ואין יודע, מתי נבנה. אומרים, שמצאו אותו באדמה בנוי... כמה שריפות, כמה דליקות נפלו בעיר, כל
הבתים נשרפו והיו לאפר, ובית הכנסת יצא בשלום. האש לא שלטה בו.
רק פעם אחת אחזה האש בגגו, ומיד באו חבורות של יונים, נפנפו ונפנפו
בגפיהן וכיבו את האש. לאה (כלא שומעת, לנפשה) מה עצוב, מה עגום המראה, ומה חביב ללב! קשה עליי הפרידה מבית-כנסת עתיק
זה. רוצה אני להיצמד אל קירות
קדשו, לגפפו, לחבקו ולשאול אותו: מה לך, בית-הכנסת, שככה קדרו פניך? למה אתה
שומם ועצוב כל כך? מדוע החשית ונאלמת דומייה?... רוצה אני – איני יודעת מה אני רוצה, אך לבי, לבי יהמה לו,
ונפשי עליו תשוחח... מאיר: (מביא את הפרוכיות
ופורשן אחת אחת על הבימה) הנה העתיקה מכולם. שנותיה מאתיים. פורשים אותה על הארון רק לימי הפסח. גיטל: (מתפעלת) כמה יופי! ראי, ראי, לאה'לי! שני אילנות מרוקמים זהב עבות על פני קטיפה
שחומה, ושתי יונים על האילנות.
למטה מהם – שני אריות תופשים מגן-דוד. בימינו אין למצוא לא זהב כזה ולא קטיפה כמוה. לאה: כמה רך וענוג מראה הפרוכת וכמה עגום (מחלקת את הפרוכת ונושקתה) גיטל: (רואה את חנן תופסת
ביד לאה)
לאה'לי, הביטי וראי, שם בחור עומד ומסתכל בך, מה מוזר
מבטו. לאה: (מבלי נשוא עין) מבחורי הישיבה הוא. חנן
שמו... אכל בביתנו
ארוחות-ימים. אחרי כן נעלם ולא
נראה ימים רבים. גיטל: מה לוהטות עיניו בהביטו בך... לאה: ככה משפטו כל הימים... עיניים לוהטות לו. ובדברו אליי – תקצר נשימתו. וגם נשימתי תקצר... הרי לא נאה, שבחור ובתולה זרים זה לזה
יבואו בדברים. גיטל: מסתכל הוא בך, וכאילו קורא הוא לך בעיניו. אין זאת כי אם מתאווה הוא לגשת
ומתבייש. לאה: הייתי רוצה לדעת, מה לו, שככה חוורו פניו? החולה
הוא? פרידה: (למאיר) מאיר'קי, הלא תתן לנו לנשק את התורה. הבוא נבוא אל בית-אלוהים ונצא בלא נשיקת תורתו הקדושה? מאיר: אדרבה! (ניגש
לארון-קודש. גיטל מושכת את פרידה,
אחריהן – לאה. מאיר פותח את
הארון, מוציא ספר תורה ונותן להן לנשיקה) לאה: (בעברה על חנן, מתעכבת, נושאת אליו עיניה
ומשפילן מיד. בקול רועד וחרישי) שלום לך, חנן... שוב אתה
פה... חנן: (בכבדות) הן... (מנענע
בראשו) פרידה: לאה'לי, בואי שקי את התורה הקדושה. (לאה חובקת את התורה ברעדה ומעתרת עליה נשיקות מתוך דבקות
עצומה. פרידה מתוך חובה) צדקנית! (בדאגה) רב לך, רב, בתי. את התורה
אין לנשק יותר מדי. של אש היא, אש
שחורה כתובה על גבי אש לבנה... (לאה מרפה בלי חמדה מן התורה. פרידה מתוך דאגה יתרה פתאום) מהרנה, בנותיי, הביתה.
אויה, כמה התמהמהנו פה! מהרנה הביתה. (כממהרת לצאת, מאיר
סוגר את הארון, מאסף את הפרוכיות ומצניען ושב אל החדר) חנן: (שוהה בלי נוע על מקומו ועיניו עצומות. מתחיל לנגן חרש-חרש פסוקי שיר-השירים,
ממקום שהפסיק) "כחוט השני שפתותייך ומדברך נאוה. כפלח הרימון רקתך מבעד לצמתך". הנך: (מרים ראשו ומקשיב) מה
אתה מזמר? (חנן משתתק, פוקח
עיניו ואינו רואה מה שלפניו. הנך
מביט בו) פאותיך רטובות, שוב טבלת... חנן: (מיכנית) הן... הנך: ובשעת
טבילה – כונות ויחודים? עפ"י "ספר רזיאל"? חנן: הן... הנך: ואינך מתירא? חנן: לא. הנך: ואתה מתענה "הפסקות" משבת לשבת? ולא
קשה לך הדבר? חנן: קשה עליי האכילה בשבת מן התעניות בימות
החול. תאוות האכילה בטלה אצלי
לגמרי. (הפסקה) הנך: וכל
זה למה? מה אתה רוצה להשיג? חנן: (אחרי הפסקה קלה כמשיב
לעצמו)
רוצה אני להשיג אבן-חן, לרככה כדונג, להתיכה בדמעה זכה
ולספגה בנשמתי... רוצה אני להמשיך
עליי שפע זוהר מן ההיכל השלישי של הספירה השלישית, ספירת תפארת (נאלם מהתרגשות, מתעורר פתאום מתוך דאגה) כן, ועוד אחרת: (בלחש,
כמגלה סוד) עליי עוד להשיג שתי כדים מלאות דינרים... בשביל איש אחד שאין לנצחו אלא בדינרים,
בדינרי זהב... הנך: הכזה אתה חפץ? – (מניד ראש) הישמר לך, חנן, בדרך
הישרה לא תשיג חפצך... חנן: ואם לא בדרך הישרה? הנך: (נבהל) ירא אני לשבת אתך יחדיו. (עומד והולך
לו. מן החדר יוצאים מאיר ובטלן א) בטלן א: כלינו ח"י מזמורים – ודי! הנגמור את כל
התהילים בשכר זהוב אחד? אתמהה! מאיר: פשיטא! אבל מה אעשה, ועליהם חביבה קריאת תהילים
לשמה... אשר: ברוך החייט נזדמן לי ברחוב. מקלימובקא הוא בא, מקום שנסע לשם סנדר
לראות חתן לבתו, וסיפר, שהעניין בטל בגלל מזונות... סנדר דרש, שיפסוק המחותן עשר שנים מזונות לבני הזוג, וזה לא
הסכים אלא לחמש. ומשום כך בטל כל
העניין. מאיר: (במרירות) זאת הפעם הרביעית. בטלן ג: לבי
לבי לו – המשולח: מילא, נתבטל – נתבטל. מה בכך? מסתמא כך גרם המזל. וכי לא אתה הוא שאמרת כך? חנן: (מזדקף, בעליצות) שוב
ניצחתי אני! (צונח בלי כוח על
הספסל. שוהה בלי תנועה במקומו,
ופניו מביעים שמחת ניצחון. מן
החדר יוצאים בטלן ב ובחורי הישיבה) הבטלנים: (זה אל זה) מזל טוב, מזל טוב! יהי רצון שישלח הקב"ה לחולנית רפואה שלמה. (תוקעים כף זה לזה) המשולח: (למאיר) עת לי לצאת לדרך. מאיר: מה החיפזון? המשולח: הלא משולח אני. בידי ישלחו הפריצים זה לזה ידיעות שונות וגם חפצים יקרים,
ועליי להיות זריז בשליחותי. מאיר: אנה תצא בלילה? חושך ואפילה. תשגה בדרך. המשולח: הבוקר רחוק עודנו. והדרך ארוכה.
בחצות הלילה אצא לדרך. (מתיר תרמילו) בטלן א: עתה יש לטעום טעימה כל שהיא. מאיר, למה תתמהמה? מאיר: כבר הכל מוכן. גם יי"ש וגם רקיקים. (מוציא
צלוחית מחיקו ומראה) בואו ונצא לפרוזדור... (הדלת נפתחה, ואל
הבית נכנסים בהרחבה סנדר וכנופייה של יהודים) סנדר: (שוהה בפתח. מביט סביבו בעליצות. בקול רם, דרך תקיפות) עבור עברתי לפני בית-הכנסת ואמרתי: אבואה נא ואראה, מה אנשי שלומנו
עושים? סבור הייתי: יושבים ועוסקים בתורה, והנה לבסוף – הרי הם מכינים עצמם
לשתות "תיקון"! אכן חסידים טרטקוביים אתם. חה-חה-חה! כולם: (נדחפים לקראתו בשמחה רבה) ברוך הבא! ר' סנדר! אורח בזמנו! בטלן ג: אתנו תשתה "תיקון"! סנדר: פרא אדם! אני בעצמי אתן "תיקון"
ברכוני ב"מזל טוב".
"תנאים" כתבתי לבתי היחידה, בשעה טובה ומוצלחת. (חנן מזדעזע ומביט
עליו בעיניים פקוחות לרווחה) כולם: מזל טוב! מזל טוב! סנדר: (רואה הצלוחית ביד
מאיר)
מה זה לפניי איש? אשר! מהרה רוצה אל ביתי וצו בשמי להכין
"כיבוד". אמור, כי עוד
מעט ונבוא כולנו הביתה. רוץ, אל
תעמוד! קל כצבי! בטלן א: (למאיר) ואת הצלוחית טמון. יבוא
יומה! (מאיר טומן) מאיר: (לסנדר) ולנו הוגד זה היום, כי לא באת עם המחותנים לידי גמר, ואתה שב ריקם. בטלן ג: וכמה נצטערנו על כך! סנדר: העניין,
באמת, כמעט שנתבטל משום מזונות.
ואולם ברגע האחרון הסכים המחותן, וה"תנאים" נכתבו. חנן: (מזדקף, חיוור
פנים. בנשימה קצרה) תנאים?... תנאים?... היכן תמצא? אם כן כל היגיעה לבטלה!
והצרופים?... והסגופים?... והטבילות עם הכוונות? הכול לבטלה,
הכול... ועתה מה? (מזדעזע) לא ה'? לא מה' יצא
הדבר!... (לפתע פתאום, כאילו זרחה מחשבה גדולה עליו, בשמחה) עתה ידעתי סוד השם הקדמון! (בלי
נשימה משמחה עצומה) אני ניצחתי!!!... אני!!!... (נופל ארצה) המשולח: (מוציא פנס
מתרמילו, בינו לבין עצמו) הנר כבה. יש להדליק נר אחר. (הפסקה מאוימת) סנדר: (מתבונן לצדדים) מה
החשכה פה? מאירקה, העלה נרות. (מאיר מדליק) המשולח: (בחשאי לסנדר) אמרת, שברגע האחרון הסכים המחותן? סנדר: (מזדעזע, בתימהון ופחד)
כך... המשולח: יש שהמחותנים מבטיחים ואינם מקיימים... ובאים לידי תגרה... ופעמים – לידי דין תורה... מאוד מאוד יש להיזהר... סנדר: (נבעת, בחשאי למאיר) מי הוא יהודי זה? אני רואהו בפעם הראשונה... מאיר: לא מבני מקומנו. עובר אורח.
משולח. סנדר: מה הוא מבקש מעימי? מאיר: איני יודע. סנדר: (נרגע) עד שיכינו בביתי את ה"כיבוד", נשב אל השולחן כאן ונשוחח
מעט. (כולם יושבים אל השולחן) אולי
יספר אחד מכם בגדולתו של אדמו"ר ר' עזריאל'קה, שיחיה לאורך ימים, אולי יש
שיודע לספר בשמו דבר-מופת או משל ושיחה נאה. שיחה קלה שלו יקרה מפנינים. המשולח: אספר לכם בשמו משל אחד: פעם בא לפניו
"גביר" עצום. נתן בו ר'
עזריאל עיניו הבהירות והכיר בו מיד, שקמצן הוא. תפסו בידו והוליכו לחלון ואמר: "הביטה ואמור, מה אתה
רואה?" "בני אדם!" עונה הגביר ותמה מאד לשאת הרבה – "רואה
אני בני אדם." לקחו הרב והעמידו לפני המראה: "ועתה מה אתה רואה?"
– "עתה" – ענה הגביר והסתכל במראה – "איני רואה אלא את
עצמי." "הוא הדבר" – אמר הרב – "כאן זכוכית וכאן זכוכית,
אלא שהזכוכית של המראה מחופה כסף קצת, והמשמש בה שוב אינו רואה בני אדם, אלא את
עצמו". סנדר: (אין דעתו נוחה) קוצים אתה מטיל בעיניי, ר' יהודי? שמא סבור אתה לרמז עליי? המשולח: חלילה וחס! בטלן ג: מהראוי לנגן זמר. סנדר: אדרבה, אדרבה. בטלן ג: רבונו של עולם,
רבנו של עולם, הבה, בחליל לך
אנגנה. הבה בחליל לך
אנגנה. איה אמצאך ואיה
לא אמצאך? אם באשר אלכה, שם
עמי אתה, ובאשר אפנה,
לנגדי אתה, ואין דבר אם לא
אתה, אתה הכל והכל
אתה, אתה, רק אתה, אך
אתה אתה, אתה, אתה. כל הטוב הלא מידך
אתה, וגם הרע מידך
אתה, ואם אתה לי מה
אירא רע? אתה הכל והכל אתה אתה, רק אתה, אך
אתה, אתה, אתה, אתה,
אתה. מזרח-אתה, מערב-אתה, צפון-אתה,
דרום-אתה. מעלה-אתה,
מטה-אתה, אתה, רק אתה, אך
אתה אתה, רק אתה, אך
אתה אתה, אתה, אתה,
אתה. סנדר:
פלאי-פלאים, כפתור ופרח! עתה נקום לרקוד! לא כן? סנדר משיא בתו היחידה ונפטר בלי
ריקוד? לא יעשה כן בין חסידי טרטקוב! (סנדר והזקנים עומדים במעגל, איש ידו על כתף רעהו, ראשיהם מוטים הצדה,
עיניהם נשואות וסובבים לאט לאט, מזמרים בתוך כך ניגון חשאי ועצוב. סנדר ניתק מן המעגל) ועתה ריקוד של שמחה! בחורים. (מקצת הבחורים
ניגשים) בטלן ב: והיכן יתר הבחורים? איה הנך? וחנן איהו? סנדר: (מתוך קצת דאגה) א-א! הגם חנן, פה? איהו? היכן חנן? הביאוהו הלום! מאיר: (רואה את חנן שוכב על הארץ) הנה זה ישן על הארץ! סנדר: העירו אותו, את הריקא! עוררוהו! מאיר: (מעורר – בחרדה) איננו
מתעורר! (הכל ניגשים אל
השוכח ומנערים אותו) בטלן א: הוא מת! בטלן ב: (מגביה ספר מעל הארץ. רועד) ספר רזיאל
המלאך נפל מתוך ידו! המשולח: הציץ – ומת... –המסך– מערכה שנייה רחבה של עיר. משמאל בית-כנסת עתיק של עץ, גג על גג. לפניו, מן הצד – תלולית עפר ומצבה
ישנה, שכתוב עליה: "פ"נ הקדושים והטהורים חתן וכלה שנהרגו על קידוש
השם. שנת ת"ח
לפ"ק.
תנצב"ה". אחרי בית-הכנסת
– מבוי, ואחריו בתים קטנים אחדים, שמצטרפים אל הדיקורציה. מימין – ביתו של סנדר – בית גדול של
עץ, בעל קומה אחת ובעל אכסדרה.
שער רחב של החצר, ואחריו מבוי ושורת חנויות ותריסין שמצטרפים גם הם
לדיקורציה. בדיקורציה מימין, אחרי
החנויות, פונדק, גן, ארמון הפריץ, דרך רחבה יורדת לנהר. מעבר לנהר, על פני שפתו הגבוהה,
בית-עולם זרוע מצבות. על פני הנהר
משמאל נטוי גשר, וסמוך לו – טחנה.
קרוב אל הסצינה – בית מרחץ ו"הקדש", בירכתי הבמה – יער כבד. שערי חצרו של סנדר פתוחים לרווחה. בתוך החצר עומדים שולחנות ארוכים, שנמשכים
ויוצאים החוצה לרחבה. השולחנות
ערוכים, ומסביב להם על גבי ספסלים, מסובים עניים ואביונים, בעלי מומים, זקנים
וזקנות וילדים, וכולם אוכלים לתאבון.
משרתים יוצאים מן הבית ובידיהם אלפסים מלאים מני מאכל וטסים מלאים פת
ומגישים לשולחן. לפני החנויות והתריסין יושבות נשים, סורגות
פוזמקאות ואינן גורעות עיניהן מבית סנדר.
בעלי בתים ובחורים, עם תיקי טלית ותפילין בידיהם, יוצאים מבית הכנסת,
באים עד לפני הבתים והחנויות, עומדים ומסיחים. מבית סנדר עולה קול כלי זמר ומחולות. נשמעת משם המולה מטושטשת. התעוררות ותנועה מסביב, השעה שעת
צהריים. ברחבה של עיר כנגד
בית-הכנסת עומד אורחו של הגביר, יהודי בא בימים בלבוש אטלס ואצלו בטלן ב. האורח: (נותן ידיו באבנטו, מתבונן בבית-הכנסת) בית-כנסת
מהודר לכם, בניין גדול, נאה – השכינה שורה עליו. ישן, בוודאי. בטלן ב: ישן-נושן. זקנים אומרים, שאבות אבותיהם לא ראו בבנינו. האורח: (רואה את המציבה) וזו מה היא? (ניגש וקורא) "פה נקברו הקדושים והטהורים חתן וכלה, שנהרגו על קידוש השם שנת
ת"ח." (אל הבטלנים) של גזרות ת"ח, בוודאי. בטלן ב: בשעה שנפל הרשע חמיל, ימח שמו, על העיירה ושחט
בה כמה וכמה נפשות של יהודים, הרג בתוכם חתן וכלה בשעת חופתם. ובמקום שנהרגו, אצל בית-הכנסת גופו, שם
היתה קבורתם. ושניהם בקבר אחד,
כדין הקדושים הכל קוראים לו: "הקבר הקדוש". (בלחש, כמגלה תעלומה) ועד היום הזה, בכל פעם שהרב
מסדר קידושין אצל בית-הכנסת, נשמע כעין קול אנחה יוצא מתוך הקבר הקדוש. ומנהג בידינו, שבאים אחרי החופה
ומרקדים סביב לקבר, כדי לשמח את החתן והכלה הטמונים שם. האורח: מנהג משובח. (מן החצר יוצא מאיר, ניגש אל המשוחחים) מאיר: (בחום) אכן סעודת עניים היא! מעודי ועד היום לא
ראו עיניי סעודת עניים כמוה! האורח: ואין פלא. סנדר משיא את בתו היחידה. מאיר: (בהתרגשות) נתח דג לכל אחד, צלי בשר מנה יפה, פרפראות ומיני תרגימא לקינוח סעודה!
ויי"ש לפני הסעודה – כרצון איש ואיש, ודובשנית – חתיכה הראויה להתכבד לכל
אחד! לא יאומן כי יסופר! בטלן ב: סנדר – עיניו בראשו. המקל בכבוד אורח קרוא – אין בכך כלום. אם יתרעם – יתרעם. אבל המזלזל בעניים – אל יהי חלקי עימו!
עני שבא לפניך – כלום יודע אתה מה טיבו? אפשר עני הוא. ואפשר ברייה אחרת בדמות עני. מי נביא ויודע? אולי "נסתר"
הוא, אחד מל"ו... מאיר: ואולי גם אליהו הנביא... בידוע, שעשוי הוא להתגלות בדמות עני. האורח: לא בבני אדם עניים בלבד יש להיזהר. גם אדם סתם יש שאין אתה עומד על
טיבו. אין לדעת מה היתה הדרגה שלו
בגלגולים הקודמים, ולשם מה חזר ובא לעולם הזה... ׁ(מן המבוי השמאלי יוצא המשולח ותרמילו על כתפו. ניגש) מאיר: (מושיט לו כפו) שלום עליכם! שוב בא כבודו
למחננו? המשולח: שוב שולחתי לכאן. מאיר: ליום-טוב באת, לחתונה של גביר... המשולח: שמעה הולך בכל הגליל. מאיר: אולי פגש כבודו את המחותנים והחתן בדרך. הם איחרו לבוא. המשולח: החתן בוא יבוא בזמנו. (הולך לבית-הכנסת, מאיר ובטלן ב הולכים לחצר. מאחורי השולחנות נראית לאה בבגדי חתונה,
סובבת במחול, בכל פעם עם זקנה אחרת מן העניות. שאר העניות נמשכות אליה. אלה שנפטרו מן המחול יוצאות לרחבה ומתלקטות חבורות חבורות) אשה ותינוק בחיקה:
(מתוך
הנאה) אני רקדתי עם הכלה. זקנה חיגרת: וגם אני! לפפתיה וסובבתי עימה! חי-חי! גיבן: למה מרקדת הכלה עם הנשים דווקא? גם אני הייתי
מתאווה ללפפה ולהסתובב עימה.
חי-חי! העניים: חי-חי-חי. (יוצאות לאכסדרה פרידה, גיטל, בתיה) פרידה: אויה לי.
לאה'לי עודנה מרקדת עם העניים.
הלא תתעלף! בנותיי! הביאוה מהרה הנה. (יושבת על הספסל באכסדרה.
גיטל ובתיה ניגשות אל הכלה) גיטל: רב לך, לאה'לי, לרקוד. בואי. בתיה: הלא תתעלפי. (היא וגיטל תופסות את לאה בידיה ואומרות למושכה משם) העניות: (סובבות את לאה
וצועקות בתחנונים ובקול בוכים) – עימי לא רקדה עדיין. במה גרועה אני מאחרות? – שעה שלמה אני מחכה לה! – הניחו לי, אחרי אלקה הגיע תורי שלי! – עם יחנה החגרת הסתובבה כעשר פעמים, ואני לא
זכיתי אפילו פעם אחת. אוי, מזלי
הרע! (מאיר יוצא ועומד על ספסל) מאיר: (בקול רם ובדרך
זמר) כה אמר ר' סנדר, סנדר הגביר: יאספו לחצר כל
עניי העיר! ויקבל כל אחד נדבה בסבר פנים: יו"ד פרוטות
במזומנים, יו"ד פרוטות
במזומנים! העניים: (רצים דחופים
ומבוהלים לחצר פנימה, הודפים זה את זה וצועקים בקול מהתרגשות) יו"ד פרוטות! יו"ד פרוטות! (ברחבה בחוץ נשארות רק לאה, גיטל, בתיה והזקנה הסמויה קצת) הזקנה הסמויה קצת: (בתפשה את לאה) אי אפשי
בנדבה! לו אך תרקדי עימי כל-שהוא! רק הקפה אחת! זה לי ארבעים שנה שלא רקדתי! הה,
מה היטבתי לרקוד בימי נעוריי! (לאה מלפפתה ומרקדת. הזקנה לא מרפה ממנה וצועקת) עוד! עוד! (סובבות. הזקנה – נשימתה קצרה צועקת מתוך טירוף)
עוד!...
עוד!... (גיטל מושכתה משם בעל כורחה ומוליכתה אל החצר. חוזרת מיד, וביחד עם בתיה מביאה את אלה
אל הספסל. המשרתים מסלקים
השולחנות. סוגרים השער) פרידה: חיוורת את כסדין, לאה'לי. עייפת מאד? לאה: (עוצמת עיניה, מרימה ראשה; דובבת כמעט שלא מדעת) חבקוני, לפפוני, נצמדו אליי...
נעצו בי אצבעותיהם הקרות.
ראשי עליי סחרחר... לבבי
תעה... אחרי כן אחזה בי יד פתאום
ותשאני הרחק... הרחק... בתיה: (נבהלת) אהה, לאה'לי, ראי: את שמלתם קמטו
ולכלכו. מה תעשי עתה? לאה: (כבתחילה) כשעוזבים את הכלה ביום חופתה לבדה –
רוחות באות ונושאות אותה למרחקים... פרידה: (נבהלת) מה הדברים אשר בפיך, לאה'לי? את כוחות
הטומאה אין להזכיר אפילו בשמם! יושבים הם צפופים בכל הפינות והמחבואים, בכל
החורים והסדקים, את הכל הם רואים, את הכל הם שומעים, יושבים ומצפים, שיזכירו
בשמם הטמא, ומיד הם קופצים ומתנפלים על האדם. תוף-תוף-תוף! לאה: (כלא שומעת. בדרך ודאי)
לא. חיי האדם לא פרידה: לשבחם אסור. כשמשבחים רוח רעה, כוח מתווסף בו ויוצא לעשות מעשי תעתועים. לאה: (באמונה שלמה) לא רוחות רעות סובבות עלינו, כי
אם נשמות של בני אדם, שמתו קודם זמנם.
והן הרואות כל מעשי ידינו.
ושומעות לכל דברי פינו. פרידה: ישמרך אלוהים, לאה'לי! למה תדברי כזאת? איזו
נשמות? הנשמות הטהורות פורחות ועולות לשמיים, ומנוחתן בגן העדן... לאה: (מפסיקתה) לא, בתי, עמנו הן. (בנעימה אחרת) סבתי! האדם הלא לחיים ארוכים יוולד, ובמותו קודם זמנו – שארית ימי חייו
אנה היא באה? להיכן באים ששון ימיו וצער חייו? מחשבותיו ומעשיו שנקצבו לו מראש –
מה יהא עליהם? והבנים אשר נועדו לו ולא הביאם לעולם? אנה באים כל אלה? להיכן? (מתוך הרהורים) היה היה עלם אחד, ונשמה גבוהה הייתה לו ומחשבות עמוקות. דרך חיים ארוכה היתה לפניו. ובפתע פתאום, בן-רגע אחד – והנה נפסקו
חייו. ובאו בני אדם זרים וקברוהו
באדמה נוכרייה. ואיה אפוא שארית
ימי חייו? אמרי פיו שנקטעו לפני האמרם, ותפילותיו, שנפסקו באמצע – מה יהא עליהם?
נר שכבה – חוזרים ומדליקים אותו, והוא דולק והולך עד כלותו. ואיככה זה יכלה נר החיים שכבה לפני זמנו. לאן יעלם ויאבד? פרידה: (מנענעת בראשה) אסור להרהר במופלא ממנו,
בתי. אלוהים הוא היודע תעלומות,
ואנחנו עיוורים כולנו, ומה נבין דרכו? (המשולח ניגש לשם. מבלי
שתרגשנה בכך בעלות השיחה, ושוהה במקומו, לא רחוק מלאה) לאה: (כלא שומעת. בדרך ודאי) לא. חיי האדם לא יאבדו גם הם. אדם שמת קודם זמנו – נשמתו חוזרת לעולם הזה ועירומה בלי דמות הגוף תשלים חקו ותמלא צבאו. גומרת היא את מעשיו, שמחה תחתיו את שמחותיו ומקבלת את יסוריו... (הפסקה) סבתי! אמור אמרת, כי בחצי הלילה יבואו המתים אל בית-הכנסת להתפלל... הללו באים לגמור את תפלותיהם, שנפסקו באמצע... (הפסקה) אמי מתה בעלומיה. לא זכתה לראות כל עולמה בחייה. אקומה נא ואלכה היום אל קברה ואזמין אותה לחופת בתה, והיא תבוא, וביחד עם אבי תוליכנו אל תחת החופה ואחרי כן תרקוד עימי... וגם שאר הנשמות כולן מתהלכות בתוכנו, אבל לא נראה אותן בעינינו ולא נב |