_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בדיחות

ח"נ ביאליק

לתוכן הענינים

 

א

תחבּוּלוֹת חַכמי חלם

חכמי חלם היו באמת טפשים גדולים, אלא שהיה דרכם להתחכם ביותר, להעמיק עצות ולהרבות תחבולות משונות, על כן היו הם ומועצותיהם לשחוק וללעג תמיד ומעשי תחבולותיהם היו למשל בפי הבריות, ועד היום יֵאָמר לכסיל מתחכם: "פלוני מחכמי חלם!"

והנה שנים ממעשי תחבולותיהם:

א.  אכן הגדלנו לעשות!

פעם אחת בדקו חכמי חלם ומצאו, כי בית-המרחץ שלהם עומד רחוק מן העיר.  מיד נאספו לאספה בעלית בית-הכנסת והרעישו את העולם: היתכן? טורח הצבור!

ישבו בעליה שבעה ימים ושבעה לילות, בקשו עצות, חפשו תחבולות, ולא זזו משם עד שנמנו וגמרו: להעתיק את בית-המרחץ אל העיר פנימה על-ידי דחיפה.

נחרצה, נעשתה: בבוקר השכם, השמש אך יצאה, ואנשי העיר חכמי חלם נאספו כולם למקטן ועד גדול אל מחוץ לעיר לאחורי בית-המרחץ, חגרו בעוז מתניהם וקִפלו כנפות בגדיהם ושרווליהם – ועמדו להדֹף.

היום בער כתנור – ואנשי חלם עמלים בזעת אפם ודוחפים בכל כֹּחם; זה בצד וזה בכתף, אחד בגב ואחד במצח, מי במרפק ומי בארכֻּבּה, איש לרעהו יאמר חֲזָק!" ואחד לחברו קורא:

דחַף היטב, היטב דחָף.  ימינה! שמאלה!

בצהרים גבר עליהם החם ומִבּשׂרם שטפו פלגי זֵעה.

עמדו ופשטו קַפּוּטותיהם והניחון צרורות צרורות על הארץ וחזרו מיד לעבודתם.

הם טרודים בדחיפה – ושני גנבים באו שמה בלאט, אספו את צרורות הבגדים – ועין לא רָאָתַם.

לא עברה שעה קלה וחכמי חלם הפכו את פניהם לאחוריהם – והנה אין בגדים ואין כֹל.  אז קראו ואמרו בשמחה רבה:

– אכן הגדלנו לעשות! אין זאת כי אם נהדף הבית ממקומו מרחק רב; הלא גם הבגדים לא יֵרָאוּ מֵרֹחַק!

ב.  תחבולה כפולה

בליל סתו אחד, לעת תפלת ערבית, השגיחו בני חלם לפי תֻמם מחלונות בית-הכנסת – והנה שלג, שלג צח ותמים, שטוח לפניהם על הארץ לכל מלֹא העין, והשלג נוצץ ככסף טהור לאור הירח.

יצא לב אנשי חלם אל השלג הנקי והתמים ועיניהם חסה עליו להשחיתו במִדרַך רגלם.

באו והתיצבו לפני שבעת טוֹבי העיר, החכמים המחֻכּמים היושבים ראשונה במזרח ואמרו:

– רבותינו החכמים המחֻכּמים! אתם ידעתם את כל התלאה אשר השׂבּיעָנו הרפש בימי הגשמים.  קַצנו בחיים! ועתה ראו, נתן לנו אלהים בחסדו את השלג, והשלג צח ותמים, אין בו פגם.  הבה נתחַכּמה אפוא ונדעה מה נעשה לשלג ולא תרמסהו רגל.

מיד עלו חכמי חלם לעלית בית הכנסת, ישבו על המדוכה והתחילו להתחכם.  התחכמו שבע שעות ושבעה רגעים.  זה אומר בכֹה, וזה בכֹה, עד שמצאו תחבולה מחֻכּמה מאד, תחבולה אחת שהיא שתים.  לאמר:

– מחר בבֹקר השכם יצא השַׁמש ויעבֹר בכל הרחובות ויכריז ויודיע בקול רם לאמֹר: מטעם שבעת טובי העיר – איש אל יזיד לצאת מפתח ביתו וחוּצה יום תמים. 

וכדי שהשַׁמש לא ירמֹס ברגליו גם הוא את השלג ולא ישחיתהו – יבֹאו ארבעת שומרי העיר וישׂאו את השַׁמש על כתפים.

 

ב

תעלוּלי הירשל הָאוֹסטרוֹפּוֹלי

מי לא שָׁמע את שֵמע הלץ המפֻרסם הירשל האוסטרופולי? הוא היה מן העניים השמחים בכל עת, איש תעלולים ואיש התוּלים מאין כמֹהו.  כל ימיו בִּדַּח את דעת הבריות ובכל מקום שבא – התוליו ותעלוליו עמו.  את העשירים הקמצנים שׂנֵא תכלית שנאה ואת רעי-הלב וצרי-העין נתן לשׂחוק ולכלִמה.  מעשי תעלוליו רַבּו מספוֹר והנה לפניכם רק שנים מהם:

 

א.  האכר והמוץ

בכפר אחד קרוב לאוסטרופוליא דר אכר אחד.  והאכר איש בליעל, צורר את היהודים ועושה להם כל רע.  והיה האכר ההוא מוציא מתבואת אדמתו לשוק העיר ומוכרה שם לכל המַרבה במחיר.  פעם אחת הביא לשוק עגלה טעונה שַׂקי מוץ.  באו יהודים עניים לקנות את המוץ מידו, להיות מספֹּא לִבהֶמתם.  אך האכר ברֹעַ-לבו דרש מהם מחיר יקר מאד.  עמדו ודברו על לבו כל היום – והוא כלא שומע.  נואשו ממנו היהודים, פרשׁו מעגלתו בזעף ועמדו מרחוק.  פתאֹם נשׂאו את עיניהם – והנה הירשל בא.

– שלום לכם, אחי! – בֵּרכם הירשל בשמחה ובצהלה כדרכו – רואה אני את פניכם והנם זועפים; הלא דבר הוא!

הגידו לו את דבר זַעפָּם ואמרו:

– אנחנו כבר נלאינו מהתחנן אל האכר.  נַס אתה אליו דָבר.  הלא חכם אתה, אולי תוכל לו. 

– אל תדאגו, אחי – ענה הירשל – עמדו וראו מה אעשה לו.

ומיד נגש אל האכר ואמר בקול רם ובצהלה כדרכו:

– אברכך אלהים, בן-אדם חביבי, המוץ בכַמה?

– בכך וכך – נהם האכר, מביט בעין רעה אל הצד ואינו משיב על הברכה.

– אלהים יָחְנְךָ, בן-אדם יקר.  אולי תוריד מעט מן המחיר?

– אף לא פרוטה! – רגז האכר והפך אליו עֹרף.

– יהי כדבריך, בן-אדם חנון ורחום – הסכים הירשל – נְהַג והולֵך אחרי.  הנה אסָמי עומד בקצה העיר ופרקת שמה את המוץ אל אחת המַמגוּרות.

הלך הירשל בראש והאכר נהג אחריו.  עם חשכה באו עד בנין אחד, עזוב ושׁמֵם בעומד בקצה העיר.  שם צוה הירשל את האכר לפרוק את המוץ ולהריקו אל בור אפל ועמוק אשר בפנת הבית.

והבנין – בית מרחץ היה, והבור – מִקוֵה מים, ואולם מפני העלטה היו בעיני האכר כאָסם וממגוּרה.  עמד ועשה כאשר צוה עליו הירשל. 

עוד לא כִלה האכר להריק את המוץ עד תֻּמו, והנה נתמלא הבור כֻּלו עד אפס מקום עוד ליֶתר המוץ.

אז אמר הירשל אל האכר בערמה:

– ועתה, בן-אדם נחמד, רד ודרֹך ברגליך על הכְּרי וכָבשׁהו יפה יפה.  הבה קפָץ-נא!

מהר האכר לקפֹּץ לפי תֻמו אל הכרי...  הוא אך דרך על המוץ – והנה פַּץ! המים אשר מתחת פָּצו פתאם את פיהם ובלעו את האכר עד חָטמו, ולולא מהר הירשמל למשותו משם, מי יודע מה היה לו...

 

ב.  על שלחנו של כילַי

בליל שבת אחת נקרה הירשל לשלחנו של עשיר כילי ורע-עין.  כאשר העלו את הדגים על השלחן שמו לפני בעל-הבית ממיטב הדגים ומשמניהם ולפני הירשל הגישו איברים מרוסקים של סריות ודגי רקק.  נעלב הירשל, אך התאפק ולא אמר דבר, כי אם הטה את ראשו ואזנו אל נתחי הדגה שלפניו ומראהו כמקשיב רב קשב.

– מה הדבר הזה לך, הירשל? – תמה עליו בעל הבית.

– הס, הס, אדוני – השתיקו הירשל – אני מטה אֹזן לשיחת הדגה העניה שלפנַי ואל תפריעני.

– וכי מה היא סחה לך? – שאל בעל-הבית.

– היא מגלה לי בלחישה, כי מעת שגָלתה מאגם מולדתה ונתרחקה מרקק בית אביב עברו עליה ימים רבים רבים מאד. 

הכילי בלע את העֹקץ שבדברי הירשלי ויהי כמחריש.

אחרי הזמירות העלו על השלחן את האִטריות.  עלתה בחלקו של הירשלי קערה מלאה מרק קלוש, כֻּלה מים.

עמד הירשל והתחיל פושט את בגדיו. 

–מה, מה אתה אומר לעשות? – נבהל אליו בעל-הבית – היצאת מדעתך?

– אפיל את עצמי אל המרק ואצלַל במימיו האדירים, אולי אמצא שם אִטריה...

 

ג

חָכמַת השע

הגאון המפֻרסם ר' יהושע הֶשע'ל, הרב ב...  התנכר עוד מילדותו בשִׂכלו השנון, בתבונתו המהירה ובכֹח זכרונו הנפלא.  גדולים וחכמים לא עמדו בפניו ומימיו לא נִצחוֹ אדם בדברים.  על כל שאלה קשה וסבוכה נמצא מיד בפי הֶשע'לי הקטן מענה חד וחלק, ומניה וביה.  ואלה הדברים אשר יספרו על תשובותיו והמצאותיו החריפות בימי ילדותו:

 

א.  בת רגל אחת

פעם אחת ביום השש בצהרים, עת החֹפֶש לילדי ה"חדר", נכנס הֶשע הקטן לחדר הבִּשול וראה שם תרנגֹלת צלויה, נחמדה למראה ותאוה לעינים, מוטלת פרקדן בצלחת שעל גבי הכירה, מוכנת ומזומנת לכבוד סעֻדת השבת.  פָּחַז עליו יצרו וחמד לטעֹם מן הצלי תיכף ומיד.  פנה כה וכה וראה כי אין איש, מהר ועקר מן התרנגֹלת שוק אחת, אֲכָלהּ ומחה פיו בלשונו ורץ מיד החוצה לשַׂחק עם חבריו בני גילו בגלגול שלג. 

בסעֻדת הערב, אחרי הזמירות, כאשר הֹעַלתה התרנגֹלת על השלחן – והנה אוי ואבוי: התרנגֹלת קִטַעַת! אין לה בלתי אם רגל אחת!

הבין אבי השע כרגע, יד מי היתה במעל, ונתן בבנו השובָב עין זעומה;

– האתה עשית זאת? – שאל בזעף.

– לא אני...– ענה השע והשפיל עיניו.

– אלא מי? – שאל האב וזעפו גבר.

– זאת התרנגֹלת – אמר השע וכבש פניו בקרקע – מתחלה בת רגל אחת היתה...

– הגנַבת וגם כּחַשת! – קרא האב בחמתו.  – צא כרגע מעל השלחן.  העֹנש היה אכזרי מאד: עוד מעט הלא יגישו אל השלחן את הפרפרת המתוקה – והוא, השע, לא יטעם ממנה אפילו כמלֹא אצבע.  אך מה לעשות? האב גזר – ואין להשיב.  קבל עליו השע את העֹנש בעל כרחו, פרשׁ לקרן זוית וישב שם כל הערב אבל ודומם.

בבֹּקר, בצאת האב לבית הכנסת, נגרר אחריו השע כנָזוּף ושתק.  פתאם פגע בחבורת אַוזים עומדת בשלג לפני אחת החצרות, ובתוכם אַוז אחד עומד על רגל אחת.  מהר השע ומשך בכנף בגד אביו ואמר בקול תלונה, כצדיק תמים, שנעלב בלי פשע:

– ראה גם ראה, אבא.  אך חנם הכַלמתַּני אמש, הביטה וראה: הנה לפניך בזה אַוז בן רגל אחת...

האב הביט אל האַוז וחִיֵך ואמר:

– ואולם נַס נא והַבריחֵהו...

– כי עתה מדוע לא נסית כזאת גם בתרנגֹלת? – השיב השע תוך כדי דבור. 

 

ב.  גבורה תחת גבורה

פעם אחת נתן לו רבו את שפופרתו, היא, טַבַּקתוֹ, ואמר:

– מהר רוץ, הֶשע, והבא לי מלֹא השפופרת אבקת טבק להריח בה.

– ואיה הכסף? – שאל השע.

– גבורה לקנות בכסף! – אמר הרב בדרך שחוק – הראני את כֹחך וקנה בלי כסף.

השע יצא ומקץ רגעים מספר שב ונתן את השפופרת על יד רבו. 

הכניס הרב את האגודל והאצבע אל השפופרת להעלות משם קמצוץ – ולא מצא כלום.  שאל את השע:

– ואיה הטבק?

– גבורה להריח בטבק –  ענה השע כדרך שאמר לו רבו – הראני אתה את כֹכך, הריחה באין טבק!

 

ג.  במבחן

איש אחד, למדן וחריף, בא לנסות את הֶשע הקטן בחידות.  העמידָהו בין ברכיו ואמר לו:

– השע, רוצה אתה לשמוע מפי שיחה נאה?

– בודאי ובודאי! – השיב הקטן.

– כי עתה הסכת ושמע, ואולם אל-נא תפסיקני באמצע, החרֵש ושמע:

פעם אחת יצא המלאך גבריאל לשוט בעולם ולראות את מעשי בני האדם.  שט על פני יער אחד וראה והנה יהודי אחד מקושש עצים ביום השבת.  עמד גבריאל וכתב את הדבר בספר זכרון לפניו. 

– וגבריאל איך כתב בשבת? – לא התאפק השע ושאל.

– אי שוטה – אמר האיש בערמה – מה השאלה? אין זאת כי אם שכח גבריאל, כי שבת היום.

– אם כן למה כתב? – ענה השע מניה וביה. 

צבָטוֹ האיש לֶחי ואמר:

– אכן הקשית לשאול הפעם.  עתה אשאלך אני ואתה ענֵני: הלא ידעת, כי על פי התורה לא תירש הבת עם הבן במות אביהם.  אולי תדע גם טעם לדבר?

– לא ידעתי – אמר השע בתֻמו.

– אני אגיד לך – אמר – הן האשה הראשונה חַוה אכלה מעץ הדעת ונתנה גם לאישה.  בחֶטאה בא אפוא המות לעולם, על כן אמר אלהים: אל-נא תֵהָנה מן המות.  הנכון הטעם בעיניך?

– מתקבל הוא על הלב – אמר השע.

– ואולם – הוסיף האיש לדבר – אִלו לא אכלה האשה מעץ-הדעת – כי עתה אל נכון היתה הבת יורשת עם אחיה חלק כחלק.  האין זאת?

השע לא התאפק שוב ואמר:

– חכם! אִלו לא אכלה האשה מאץ-הדעת, הרי לא מת אדם, ואם אין מות, ירושה מנין?

ראה האיש כי בדברים כאֵלה לא יוכל לַילד ולא יכשילהו – לקח מַסכת ממַסְכות התלמוד ופתח את הלוח הראשון, החלק כֻּלו, ונתן לפני השע ואמר בערמה:

– קרא את זה. 

השע לא תמהּ ולא התפלא אלא התחיל לנענע גופו הנה והנה, כמי שלומד גמרא, לחש רש בשפתיו – וקולו לא יִשָׁמע.

– למה אינך קורא – שאל האיש.

– הרי קורא אני – אמר הֶשע.

– ולמה לא תשמענה אזני? – שאל האיש.

– ולמה לא תראינה עיני? – ענה הֶשע כשאלתו.

 

ד.  מקץ ירחים

שכן אחד, מחובבי הֶשע הקטן פגע פעם בַּתִּינוק כשהוא הולך כדרכו ל"חדר" וספרו תחת בית שחיו.  עִכּבוֹ מעט בדרך, צבט לחיו בחבה ושאל:

– השע, מה סעדת הבֹּקר?

– פת – ענה הֶשע לתֻמו.

מקץ שנים שלשה ירחים פגע בו שוב אותו השכן.  עִכבו שוב ושאל:

–ובמה?

– בחמאה – ענה הֶשע כרגע.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה