_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ר' משה חיים לוצאטו

ח"נ ביאליק

לתוכן הענינים

 

1747 – 1707

בזמן ארוך שנמשך כמעט ארבע מאות שנה, אחרי עמנואל הרומי (עיין עליו ספר ראשון עמוד 74) לא קם לשירתנו העברית, וביחוד לשירת החול, אף משורר מסוים אחד.  הנצנים הבודדים, שעלו לפרקים בשדה השומם לא היו בלתי אם ספיח דל וקלוש, מעשי חקויים וחקויים לחקויים עד אין סוף.  מקצת בעלי הכשרון שעמדו לפיוט הדתי בסוף המאה השש עשרה (כר' ישראל נג'ארה) וחבריו, לא הצליחו אף הם לחדש את נעורי השירה העברית.  מופת כזה לא יכול לבוא בלתי אם ע"י איש אשר רוח יתרה בו, רוח גואל ומחדש, ואיש מופת כזה אמנם קם לה לשירתנו באיטליה בראשית מאת השנים השמונה עשרה, הוא ר' משה חיים לוצאטו, הרשום למעלה.

תולדותיו של האיש המופלא הזה בקצרה אלה הם: הוא נולד בפאדובה בבית הורים עשירים ומהוגנים ונתגדל שם במסבת חכמים וסופרים אנשי שם.  מפי אלה למד בנעוריו הרבה תורה וחכמה, הלשון העברית ושאר לשונות, ואחד מהם, אדם מופלא בדורו גם הוא, משורר ומקובל, ר' ישעיה באסאן, הכניס את תלמידו הצעיר והמובהק לפני ולפנים בפרדס הקבלה ובהיכל השירה העברית.  כשרונותיו המצוינים של רמ"ח, רוחב לבו ושקידתו העצומה פתחו מהרה לפניו כל חדרי התורה והספרות הישראלית של כל הזמנים, ויהי שם כבן בית, ואולם רוחו הפיוטי נטה ביותר אחרי השירה ואחרי "הקבלה" ("תורת הרזים") ואליהן התמכר בכל חום נפשו הצעירה ובכל כח דמיונו העז.  עם זה לא חדל מהגות הרבה גם בספרי חכמה ומליצה כתובים איטלקית ורומית, שתי לשונות שידע אותן על בורין, וגם ביונית וצרפתית.  כל הלמודים האלה בצרופי השפעותיהם היו כמקורות ברכה לנפשו הפוריה ורבת הפנים, ושפעת תנובתה לא אחרה להגלות.  עודנו צעיר ורך, טרם עמד על מלוא כוחו, וכעין מעיין כביר של יצירה נבקע פתאום בנפשו ויפרוץ החוצה בכוח איתן, כח עלומים.  בפרק זמן קצר, בין שנת השש עשרה לשנת העשרים לחייו, הוא כותב ומפרסם בזה אחר זה שירים, חזיונות וספרים שהפליאו כל לב בחידושם.  בין אלה נמצא הספר החדש במינו "לשון למודים" בתורת המליצה העברית וסגנונה, בצירוף קטעים משיר חזיונו הגדול "שמשון ופלשתים", דוגמאות ממזמורי "תהלים" שלו, העשוי במתכונת ה"תהלים" שבכתבי הקדש, במספר מאה וחמשים מזמור, שירים שונים ועוד.  משיריו שכתב באותו הזמן המצוין ביותר חזיונו "מגדל עז" שנכתב ע"י המחבר הצעיר לכבוד בן רבו המובהק ר' ישעיה באסאן.  השירים ההם, בכל היותם עדיין פרי כשרון לא גמֵל, מעשה בחרות, מעידים בכל זאת על האפשרויות הגדולות, שהיו חבויות בנפש בעליהם.  לאסון השירה העברית לא באו אפשרויות אלה בסופן לידי גילוין השלם והמלא.  פיזור כחותיו ונטיתו היתרה למסתורין עד כדי הזיה הם שהיו בעוכריו.  לתגברת נטיה זו בנפשו גרם הרבה גם "רוח הזמן".  הימים היו ימי סוף התנועה "השבתי-צביית", תורת הקבלה פרשׂה אז את מצודתה על כל איש-רוח מישראל, והמשורר הצעיר, שנלכד ברישתה מכבר, הלך לבסוף אחריה שבי כליל.  מאז הופרע שווי-המשקל בנפשו, כחותיה השונים לא נשתעבדו עוד לנקודה מרכזית אחת, אלא היו נוטים לצדדים שונים ומתפוררים לכמה ניצוצות.  וכך אנו מוצאים אותו בשנת העשרים לחייו, כשהוא מתיחד בסוד בחורים, מעריציו הנלהבים, בעלי הזיה כמוהו, שוגה עמם בתורת הרזים, עוסק בתיקונים ובצרופים ואומר "להקים" ע"י כך "את השכינה מעפר" ולקרב את הגאולה.  ויש שהחל להאמין בנפשו כי הוא הוא ה"משיח" וכי "אליהו הנביא" וגם מלאך "מגיד" באים אליו מן השמים לגלות לו רזי עולם.  השמועות הפורחות על מנהגיו, וגם ספריו החדשים שפרסם בקבלה, ספרים עשויים כמתכנת ספרי "הזהר" ו"התיקונים", בלשונם הארמית ובשמם, העירו בלב רבים חשש, פן נמשך אחרי מינות שבתי צבי, או פן יהי הוא עצמו לישראל למוקש.  החשש מצא אחר כך סמך קלוש גם במחברת אחת, "חוקר ומקובל", שהוציא רמ"ח, להגן על הקבלה מפני איש ריבה, גאון מפורסם, מה שהעיר עליו חמת מקנאים לכבוד אותו הגאון.  מאז הגיעו לרמ"ח ימים קשים.  רדפוהו, החרימוהו, אסרו עליו פרסום כתביו, וגם רבו הגדול באסאן, שעמד לימינו ויסוכך עליו לא יכול להצילו.  הרדיפות הרסוהו סוף סוף ממעמדו והגלוהו מעירו למנטובה, לפרנקפורט, ולבסוף בא הוא וביתו עמו לאמשטרדם.  עדת העיר הזאת קבלתהו בכבוד וגם קצבה לו שכר למחיתו, ואולם הוא בחר להתפרנס מלטישת אבנים טובות.  בעיר ההיא, וכן ביתר ערי מגוריו, הרבה עשות ספרים שונים בקבלה, בתלמוד, בהגיון, במוסר, ומהם, כגון ספרו "מסלת ישרים" בתורת המוסר ומבואו לאגדה, מצויינים בסגנונם ובכוח הגיונם הבהיר והמושכל.

כוח יצירתו של רמ"ח, תחת להתרכז ולהתעמק, היה מתפשט והולך לרוחב ונפרד למעינים רבים.  לעתים פקד באהבה גם את בת שירתו, ויבא פעם בפעם לספרותנו מנחה אחת ממרגליותיו.  שיר חזיונו הגדול, מבחר פרי עטו, "לישרים תהלה", שפרסם באחרית ימיו המעטים והמלאים יגון, מעיד, כי כשרונו לא תש ולא הועם, אלא אדרבא, עוד הוסיף כוח ויפעת זוהר.  שפתו מורטה, מחשבתו נתעשרה, ציוריו נתגבשו כבדולח, דמיונו הפיוטי רוכז והטכניקא שלו נשתכללה.  בחזיון זה, עם כל פשטות תכנו ובנינו, יש בו כבר מכל הסמנים של פרי רוח מבוכּר, ומצד סגנונו הנפלא ראוי הוא להיות יצירת מופת.  ימים מעטים אחרי כן עזב רמ"ח את אמשטרדם, העיר אשר מצא בה מנוחה וכבוד, ועלה עם ביתו אל הארץ אשר נכסף אליה כל ימיו – אל ארץ ישראל.  שם בארץ אבות, מקור הקדושה והטהרה, דימה לזכות לגילוי שכינה ולרוח הקדש במלוא זהרו, ומעינות החכמה הנעלמה, חכמת הקבלה, כוּלם יפּתחו לפניו.  ואולם גם שם לא ארכו לו הימים, כי מקץ ארבע שנים לבואו – והוא בן-ארבעים בעת ההיא – מת במגפה ויקבר בכבוד גדול בטבריא.

מעטה הירושה הספרותית שהניח לנו רמ"ח בפנת השירה והחזיון – ואולם ערכה בתולדות הספרות גדול מאד.  שירת רמ"ח בשעתה היתה כעין "גילוי", כעין נתיבה חדשה לא ידעה איש מן הקודמים לו.  כמעט מהפכה.  כולה היתה חדשה; ברוח הנשגב שבה, בשפתה המלוטשה והמצומצמת, בפשטותה הטבעית ובהירות הגיונה, בצורת בנינה הנוח ומשקלה המרווח ובמקצת גם בחמרה ותכנה.  אין בה כלום לא מן ה"סממנים" החריפים שמתובלים בהם שירי הקודמים לרמ"ח ולא מפטפטנותם וחרזנותם התפלה.  נראה בעליל, כי השפה העברית אינה בעיניו כלי שרת ל"מעשה חידודים" ולדברים בטלים, אלא רואה הוא אותה ככלי יקר-ערך לתוכן נעלה ונשגב.  ה"ילדות" שבה אינה אלא זו הטבעית, הבריאה, הנחמדה, שסופה לגדול ולשגשוג.

הרבה יש להצטער על שהמיסתיקא היונקת בעצם ממקור אחד עם השירה, פילגה ברוחו של רמ"ח תעלה מיוחדת לשטפה ולא נתמזגה יחד עם כוח שירתו, כדי להפרות את זו, להעמיקה ולהעלותה אל מדרגתה העליונה.  יסוד "המושכל", כלומר היסוד המחשבי והלמודי, הראיה הבהירה של ההגיון הצלול, גובר על כן בשיריו על יסוד ה"מופלא", כלו יסוד ההסתכלות הנפשית וצפית הלב בעמקם ופנימיותם של דברים.  יותר משהוא מסתכל, חוזה ושר הוא מתבונן, מעיין ושופט.  עצם החומר, ה"נושאים", של רוב שיריו וחזיונותיו, אף הם אינם עדיין גופי הטבע וגופי המעשים של בריות ממשיות משמשות סמלים פיוטיים, אלא הפשטות אליגוריות, תכונות נפש נאצלות בדמות נפשות פועלות ומתוכחות זו עם זו.  ודאי גרמה לכך ההשפעה הכפולה של השירה והמליצה המקראית, שהיא בעיקרה "מוסרית" ושל הרומית זו האיטלקית שבימיו שהיא ברובה "מושכלית".  שני המקורות האלה הרוו את נפשו ומילאו את רוחו כאחד, וכשיצר – בצלם ובדמות שניהם יצר.

ואולם גם מצד זה בלבד אין ערוך לפעולתו.  בזווגו ברוחו הפיוטי זווג הרמוני את העוז של השירה הביבלית עם הנועם של הרומית – יצר לשירתו הוא מזג חדש וריתמוס חדש, שלא ידעתם העברית עד ימיו.

מן המשקלים ובניני השירה הערביים לכל צרופיהם השונים, שהיו בכבליהם הכבדים למוקש לשירה העברית ולהתפתחותה במשך מאות שנים, ביטל הרבה ולא הניח מהם אלא מועט קטן ובמקומם השתמש במשקל חדש ובתבניות חדשות (שהנהיג עוד לפניו רבו הגדול ר' ישעיה באסאן), מעין אלה הנהוגות בשירה האיטלקית בזמנו, משקל נגיני ומוסיקלי, ובנין חפשי ומרווח, שהנם נעימים יותר גם מצד עצמם, וגם קרובים ונוחים יותר לריתמוס הטבעי של השפה העברית ולרוחה.  ע"י כך גאל את השירה העברית מעבדות לחרות ממש ויחדש את נעוריה.  הוא היה איפוא הראשון שמצא שוב את הנתיבה האובדת לתחית שירתנו, בחברו את זו אל מקור חייה הקדמוני – לכתבי הקדש, והוא גם שהמשיך אליה משירת אירופא הקלסית את הסילון הראשון, צנור משפיע כוח חדש וחיים חדשים, לא ידועים לשירה העברית מתמול שלשום.  הזווג של שני היסודות ההם עלה יפה ושירתנו העברית נעשתה כבריה צעירה וחדשה, מלאה עוז וכוח עלומים, עלולה להתפתחות מתמדת בדרכים רבים ובנתיבות אין קץ, כאשר עינינו רואות אותה במלוא כוחה וגידולה בימים שלאחר כך.  ומצד זה אין ספק, כי יש לראות את ר' משה חיים לוצאטו כאבי השירה העברית החדשה עד היום הזה*.

 

שני שירי החזיון של ר' משה חיים לוצאטו, שמהם הובאו דוגמאות להלן, נדפסו במחברות בודדות בכמה מהדורות, ואולם עד היום אין עוד קובץ שלם של כתביו הפיוטיים.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



*  כאן יש להעיר, כי לחנם מיחסים המשוררים האחרונים לעצמם את המשקל הנגיני.  את זה הנהיגו ראשונה – ועל פי הקריאה הנכונה, המדוקדקת, משוררינו האיטלקים, וביחוד עשוהו קבע בשיריהם בני משפחת לוצאטו (רמ"ח, אפרים לוצאטו, שד"ל), אלא שנדחה אח"כ מפני המשקל הסילבי שהחזיקו בו (תחת השפעת הגרמנים) משוררינו בגליציא וגרמניה, עד שלבסוף חזר ונתיסד באפן רע וגרוע (עפ"י הקריאה המשובשת – ושוב בהשפעת השירה הרוסית) ע"י משוררינו הצעירים ברוסיא.