א. יסוד “מוריה”, מטרתה ודרכי עבודתה    🔗

לפני עשרים וחמש שנים נוסדה באודיסה על־ידי ח. נ. ביאליק ושני חבריו עמו, הסופרים הפדגוגים י.ח. רבניצקי וש. בן־ציון, ובהשתתפות חבר סופרים ועסקנים מפורסמים: אחד־העם, דיזנגוף, המנוח לווינסקי ועוד, חברה להוצאת ספרים בשם “מוריה”.

עיקר שאיפתה של החברה בראשיתה היה, לחדש את פני החנוך העברי, שנתרוקן אז לגמרי מתכנו הלאומי והאנושי, להרימו משפלותו ולמלאותו תוכן חי וממשי באמצעות סדרי ספרים מעולם (ספרי למוד ומקרא, ספרי פדגוגיה, מכשירי חנוך ועוד), מוכנים בידי מומחים וערוכים מראש על־פי שיטה מסוימת, מכוּונת לצרכי החנוך העברי וערוכים מן הבחינה הלאומית והפדגוגית.

המטרה, שאליה נשאה “מוריה” את עיניה, היתה: חנוך לאומי מתוקן על יסודות אנושיים כלליים. הסיסמות, שהחזיקה בהן “מוריה” בעבודתה, היו: קב ונקי; מעט הכּמוּת ורב האיכוּת; “תן לבית־הספר משל העם”; שיטה, סדר וכוונה ברורה בכל מעשיה.

ב. “מוריה” והשפעתה על החנוך העברי    🔗

לא עברו על “מוריה” עשר שנות עבודה בעזרת טובי הסופרים והפדגוגים שנתרכזו מסביב לה – והיא נעשתה למוסד הנאמן והמוסמך ביותר בעיני כל השוקדים על תקנת החנוך העברי. כל ספר שיצא בחותם “מוריה” – נחשב כבשׂורה טובה וחדשה בעולם החנוך ונתקבל באמונה ובשמחה. בין ספרי “מוריה” היו כאלה, שנתפשטו בכל שנה לרבבות.

בהשפעת הספרים האלה באה רוח חיים חדשה בכל עבודת החנוך העברי. גם המורה וגם בתי־הספר נתעלו על־ידם עלוי רב. ולא עוד, אלא שבהשפעת “מוריה” למדו גם יתר המו"לים והמחברים להשבּיח מעט את תוצרתם. ספרי־הלמוד של “מוריה” מצאו להם מיד “מחקים”, וכך נתגלגלו ובאו בזכות “מוריה” ימי עליה כללית לכל הספרות החנוכית.

בלי שמץ יהירות, רשאית “מוריה” לאמר, כי עבודתה שמשה נקודת מהפּכה ופתיחת תקופה חדשה בספרוּת החנוכית העברית. חללו של בית־ספר העברי, שהיה שמם וריק מתחילה, נתמלא לאט־לאט תוכן חי וממשי. מכל הטוב והמיטב בקניני רוחנו, מכל פרי יצירותינו הלאומיות בכל הדורות, אלה שגם ערכּם האנושי הכללי איננו מוטל בספק – מכולם הופרשה תרומה, אם קטנה ואם גדולה, לצרכי כלכלתו המחלימה של בית־הספר העברי.

כך הוכשרו והותאמו לצרכי השמוש בבית־הספר העברי החלקים הנבחרים של כתבי הקודש במלואם האפשרי ביותר – החלק הספּוּרי, הנבואי והשירי, החוקי והמוּסרי – מבחר האגדה התלמודית והמדרשית, שירת ימי־הבינים, הספרוּת העממית והספרוּת החדשה.

שורה שלמה של ספרי־עזר ומכשירי־למוד לתלמידים ולמורים, שיצאו גם הם על־ידי “מוריה” במקצוע הוראת הקריאה והכּתיבה העברית, הוראת הלשון ודקדוקה, ההיסטוריה ותולדות הספרוּת, השירה והזמרה ועוד ועוד – נוספוּ גם הם על “ספרי היסוד” הקודמים והועילו להקל ולהנעים על התלמידים את הלמודים ה“יבשים” ופעמים הרבה שמשוּ גם מעין הדרכה פדגוגית למורים.

ספרי “מוריה”, שכּל אחד מהם נחשב בשעת יציאתו למאורע, לא ירדו מגדולתם בשוק הספרים גם עתה. בגלל זה קפצו עליהם מחקים ו“שולחי יד” ואולם מביני דבר יודעים להבחין בין גוף המקור ובין חקוּייו, ובעיני אלה ספרי “מוריה” עומדים בחזקתם, חזקת ספרי מופת, עד היום הזה.

ג. “מוריה” ו“דביר” ועבודת הכנוס הספרותי    🔗

אחרי עשר שנות התפתחות מודרגת וגידול טבעי הגיעה “מוריה” מאליה להרחבת תחום פעולתה ועלתה עוד דרגה אחת. מספרוּת חנוכית עברה אל ספרוּת העם ונגשה להוצאה מסודרת – זו שיש עמה שיטה ובחירה – של כל הנבחר והקלאסי בספרותנו החדשה, הוצאה מכוּונת לצרכי העם. מתוך הבחנה בין עיקר לטפל ביצירה, שׂמה לה “מוריה” לראש מגמתה לרכּז בתחומה את דברי היצירה הנבחרים בספרוּתנו החדשה לכל סוּגיה העיקריים: בשירה, בבלטריסטיקה, בפוּבּליציסטיקה, במדע ובספרוּת העממית, מעשי ידי ראשי המדברים ואבות הספרוּת בתקופתה החדשה, אלה שבא עליהם ההסכּם הכללי ומעשי ידיהם נקבעו חוּליה בשלשלת היצירה של התקופה.

פעולתה של “מוריה” בתחום זה היתה כנוסם השלים, או הנבחר, של הכּתבים מעשי ידי ראשי סופרי ישראל בדור האחרון, כּגון בבלטריסטיקה: מנדלי מוכר־ספרים, שלום־עליהם, י. ל. פרץ, יהודה שטיינבּרג, ש. אַש, בּן־עמי, י.ד. בּרקוביץ, דוד פרישמאן, ג. שופמאן ועוד. בשירה: ח. נ. ביאליק, ש. טשרניחובסקי, י. כהן, ז. שניאור, ועוד ועוד; בפוּבּליציסטיקה ובמדע: מ. ל. ליליינבּלוּם, פּרופ' ד. ניימארק, פּרופ' ש. קרויס ועוד.

מלבד כּתבי סופרים אלה וכיוצא בהם, יצא בתקופה זו גם “ספר האגדה” המפורסם, שנעשה עד מהרה לספר־עם במלוא משמעו ונתפשט בכל העולם בסכום אכּסמפּלארים עצום שלא זכה לו כמעט שום ספר עברי בדור האחרון.

זכות יתירה יש ל“מוריה”, שהרימה את ערך הספר העברי החדש ואת כבודו בעיני קהל הקוראים. הואיל והמציאה לקהל ההוא רק דברים שיש להם משקל, והספר שיצא מתחת ידה יצא בדמוּת מצורפת ומזוּקקת, סולת מנוּפּה בלי פסולת, מתוך הבחנה ובחירה, בעריכה נכונה ובהגהה יפה, וגם מתוך הקפּדה על הצורה החיצונה, שתהא נאה ומתאימה לתוכן הפנימי. סדרי הספרים של “מוריה”, שתפסו בארון הספרים העברי מקום מכובד בצדם של מבחר הספרוּת הלאומית מכל הדורות, כהמשך טבעי שלה, בנוּ בכללוּתם מעין בית־מדרש ותרביץ להשכּלה לאומית ולהשתלמות רוחנית במשמען הנעלה ביותר, ומי שרצה להכּיר את יצירות עמו ואישיו הגדולים במקורן הראשון, הלך אצל ספרי “מוריה”. בין אלה נמצאו גם ספרי מספּר, כגון “ספר האגדה” ועוד, שנעשו ל“ספרי השלחן” ממש של כל משכּיל יודע עברית בישראל.

ד. התרחבות “מוריה” ורעיון ה“דביר”    🔗

בשנים האחרונות לקיומה של “מוריה” ברוסיה הגיעה זו בלי כל סיוע מן החוץ, אלא בכחות עצמה, למדרגה עצומה של התפּתחוּת רוחנית וגם חמרית, שלא חלם עליה עד העת ההיא שום בית הוצאת ספרים עברים בישראל. מלבד בית־הדפוס הגדול והמשוּבּח שלה, עוד העסיקה “מוריה” כמה בתי־דפוס של זולתה ברוסיה ומחוץ לה. ובכל זאת לא הספיקה למלאות את כל דרישות השוק לספריה. במהלך התפתחותה והתרחבות תחומי עבודתה עלתה “מוריה” דרגה אחר דרגה, עד שיצאה לפני שנות המלחמה העולמית למרחב גדול ומצאה את לבבה לגשת להגשמתם של מפעלים ספרוּתיים כּבּירים, הטעונים גם אמצעים חמריים גדולים וגם כח סדרני מרובה, אולם בעודנה עושה כה וכה התחוללה מלחמת העולם, שהביאה פורעניות רבות וקשות לכנסת ישראל ברוסיה ופולין, ובתוכן – גם גזרת כּליה על הספר העברי. מטעם הממשלה נאסר פרסומם של כל דברי דפוס עברים ברוסיה, מלמד ספרי ליטורגיה. בעבודת “מוריה” באה על־ידי כך הפסקה, שנחשבה אז לזמנית, ואולם עם מהפּכת הבּולשביקים ותקומת שלטונם בארץ בא הקץ על עבודת “מוריה” ברוסיה לגמרי. רכושה העצום של “מוריה” – מחסני הספרים, מחסני הנייר, בית־הדפוס ועוד, פּרי עמל כּבּיר של עשרים שנה, שעלה אז לסכום גדול, החרם כולו לממשלה החדשה, ובעלי “מוריה”, שהתמלטו לבסוף מרוסיה בּעור שיניהם, אמרו לעלות אז לארץ־ישראל על מנת לגשת שם להגשמתה של תכנית “דביר” הגדולה והרחבה, שעלתה אז במחשבתם בראשי פרקים ובשרטוטים כוללים; ואולם מיד, בבואם לחוץ־לארץ, נתברר להם, כי טובתו של המפעל החדש ואפשרות קיומו לעתיד בארץ־ישראל, מצריכות בהחלט עבודת הכנה מרובה, עבודה מוקדמת, שמפּני טעמים שונים, טכניים וכספּיים ועוד, אי־אפשר היה לה באותו זמן להיעשות אלא במקום מתאים לכך בחוץ־לארץ. עיר בּרלין, שנזדמנה אז להוגי רעיון ה“דביר” בדרכּם, נראתה להם באותה שעה הגונה למטרתם משאר מקומות, וכך נתגלגל הרעיון על־דבר יסוד בית הוצאת ספרים לאומי בשם “דביר” ובא לברלין.

ה. תפקידו של ה“דביר”    🔗

בשביל אלה שאינם בקיאים בדבר, יש לפרש ולהטעים פה, כי ההבדל שבין תכנית “מוריה” לזו של “דביר” אינו באמת אלא הבדל של היקף ותפיסה, אבל בשום פנים לא יסודי. בעוד ש“מוריה”, מצד היותה חברה פרטית בעלת אמצעים מצומצמים ועם זה קבועה בגולה ומכוּונת לצרכיה של זו, צמצמה את פעולתה בתחום מסוים, הקרוב יותר ללב בעליה, הנה לעומתה ה“דביר”, ששאף להיעשות לבית הוצאה לאומית, העובד על יסודות של שתוּף הכּחות ובאמצעים מרוּבּים, ומקומו העיקרי קבוע בארץ־ישראל, – בדין הוא שירחיב את תחומי עבודתו הרחבה מרובּה ויפתח שעריו לרווחה ולכל צד. צרכי בני ארץ־ישראל, שעיקר מזונם מרוחני, הלאומי והכּלל, הוא רק בלשון העברית, מרובּים ושונים הם מצרכיהם של בני הגולה, המתפּרנסים ברוח משאר לשונות “ובילדי נכרים ישׂפּיקוּ”. עם זה יש להביא בחשבון את השאיפה לעשות את ארץ־ישראל למרכז רוחני ולמקור שפע תרבוּתי לכל בני הגולה ובית־כּנוּס לכל גנזי האומה בעבר וטובי יוצריה החיים אתנו כיום. מציאוּתה של אוניברסיטה עברית בארץ־ישראל עתידה אף היא להעמיד בקרוב את המו“לות העברית בפני פּרוּבּלימה קשה מאד, חדשה לגמרי: בּריאת ספרוּת מדעית יסודית, מן הסוג העליון (בדמוּת ספרי למוּד ועזר להשכּלה גבוהה), לצרכיה של האוניברסיטה בכל מחלקותיה השונות, הלאומיות והכּלליות, אם פּנימית, מפּרי עמלם ומתוצאות מחקריהם של הפּרופסורים עצמם, בתוך המכון המדעי, ואם חיצונית, מעשי ידי מלומדים זולתם. ספרוּת כזו, שהיא ספּציאַלית, ואיננה ענין לרבים, הוצאתה חובת לאום היא, ואי־אפשר לה להעמס על צואריהם של בעלי עסק פרטי. בית הוצאת ה”דביר“, בהמשיכו לפי שעה את מסורת “מוריה” – ובקנה־מידה גדול יותר – במקצוע הכּנוּס של תמצית יצירותינו הלאומיות בעבר למען החיותן חיים חדשים, וכן במקצוע הבּירוּר והסדוּר הנאה של מבחר ספרוּתנו החדשה, בת התקופה האחרונה – עליו יחד עם זה, לפי מדת התרחבותו והסתעפותו, לסייע גם לגדוּלה ולזרמתה החפשית של היצירה ההולכת ומתהווה בימינו, וגם לדאוג להשלמתה של ספרוּתנו ולמלוּי מחסוריה אף במקצועות הספרוּת והמדע הכלליים. ה”דביר" מלבד זה, לפי גודל האמצעים שבידו, יוכל לגשת, לאחר שיתבצר, גם להגשמתם של מפעלים ספרוּתיים כּבּירים, – מפעלים הטעונים שתוף כּחות עושיהם, אורגאניזאציה מורכּבת ואמצעים חמריים מרובים, דברים שלא תמיד הם לפי כּחו של מו"ל פרטי.

ו. אשור ה“דביר” ועבודתו בגרמניה ובארץ־ישראל    🔗

מתוך כוונות אלה נוצר בשעתו רעיון ה“דביר”. בברלין נטפל לרעיון זה הד“ר שמריהוּ לווין ועמו העסקן הנודע אליהו פאינסון ושניהם נתנו את ידם לו. ה”דביר" נתאשר בקרוב בברלין בתור חברה בערבון מוגבּל ולבש צורה של מוסד ממשי. בעמלו של הד“ר לווין ובהשתתפותם של ר' יצחק ניידיץ בפאריז ושל ר' אליהו פאינסון, מיסד בית־החרושת “שמן” בארץ־ישראל, ניתן ל”דביר" גם בראשיתו יסוד חמרי חזק למדי לצורך התחלה, ועוד תיכף לאשורו רכש לו בסכום מסוים את חצי רכושה וזכויותיה של “מוריה” ונגש מיד לפעולה במקום מושבו הרשמי בברלין. בהיות עיני ה“דביר” נשואות לארץ־ישראל, פתח מיד, עם ראשית עבודתו, סניף עוד אחד גם שם, סניף שנתרכז בו חלק מסוים מן ההנהלה הספרוּתית וגם מן הטכנית – קבלת כתבי־יד, עריכה, הדפסה, מכירה וכיוצא בזה, תחת הנהגתו ופקוחו של חבר מומחים לדבר (א. דרויאנוב, ד"ר מ. גליקסון, י. ח. רבניצקי) והעבודה גם בתחילתה היתה הולכת ונעשית איפוא בשני מקומות כאחד, בגרמניה ובארץ־ישראל. עם כל קושי תנאי העבודה ויוקר מחירה אז בארץ־ישראל, הואיל ה“דביר” בכל זאת להטיל על עצמו את המשא הכּבד של עבודה כפולה, מקבּילה, בשני מרכּזים רחוקים זה מזה, ברצותו לתקוע לו יתד בארץ־ישראל מיד ולהכין לו שם בסיס לעבודתו תיכף להתחלה, למען הקל עליו על־ידי כך את המעבר לשם, כשתגיע השעה. כפילוּת זו של העבודה במרכּזיה השונים, הרחוקים מאד זה מזה, ביחד עם יתר התנאים הקשים של אותה שעה, כגון העליות והירידות התדירות בשער־הכּספים הגרמני, העדר בתי־דפוס עברים ועוזרים מהוגנים שם, חוסר אַטמוספירה עברית – כל אלה הכניסו אמנם את “דביר” בעול קשה של הוצאות יתירות והכבּידו עליו מאד את העבודה, שהיתה בראשיתה, כדרך כל התחלה, קשה גם בלאו הכי; ואולם ה“דביר” התגבר על כל המכשולים הקשים, ולפי מדת ההרחבה של אמצעיו, שבאה לו בעמלו הרב של אחד ממנהליו הראשיים, הד"ר שמריהו לווין, הרחיב אף הוא מפעם לפעם את צעדיו וחתר למטרתו באמונה ובבטחון.

אחרי שנה ומחצה של עבודה כפולה ורבת עמל בברלין ובארץ־ישראל, עברה לרשות ה“דביר” גם המחצית השניה של “מוריה”, וכך הובלעה “מוריה” כולה, היא וכל זכויותיה, ב“דביר”. הבלעה זו בצרה את ה“דביר” והגבּירה כּחו מפנים, בהכניסה לרשותו בפעם אחת המון ספרים נבחרים שכבר קנו להם פרסום בעולם והדרישה עליהם בשוק היתה הולכת ורבּה. עם זה לא חדל הד“ר שמריהו לווין גם הוא מעשות נפשות ל”דביר" באמריקה ובצר את בסיסו של “דביר” מבחוץ. והיא שעמדה לו ל“דביר” שיצא בשלום מתוך כל הפּגעים הקשים, שלוו את מוסדי הוצאות הספרים העברים בימים ההם כמעט בכל מוצאיהם ומובאיהם והנחילום מכּה אחרי מכּה.

מלבד ספרי “מוריה” – כתבי סופרי המופת וספרי־למוד נבחרים, – שה“דביר” החזירם במהדורות חדשות לשוק, אחרי כלותם משם בימי המלחמה, עוד הרבה ה“דביר” להוציא בימים ההם כמה ספרים חדשים, ומהם גדולי כמות ומרוּבּי איכוּת, מעשי ידי ראשי הסופרים ואנשי המדע בימינו. יסודי המשפט העברי, בארבעה כרכים; מבוא היסטורי ספרותי לכתבי הקודש, בששה ספרים – שלשה כרכים גדולים וגדושים; החסידות והחסידים, בארבעה כרכים; אגדות התנאים והאמוראים, לפי שעה חמשה חלקים; דברי ימי ישראל בדורות האחרונים לדוּבּנוב, לפי שעה שלשה כרכים; תולדות התפילה והעבודה בישראל לפרופ' אלבּוגן, לפי שעה כרך אחד; שירי שלמה בן גבירול, לפי שעה שני כרכים גדולים – כאלה וכדומה לאלה הם הספרים שהוציא ה“דביר” במקצוע המדע במשך ימי מגוריו הקצרים והקשים במרכּזו העיקרי בברלין (מקצת מן הספרים הנזכּרים יצאו על־ידי הסניף ארץ־הישראלי), מלבד כמה ספרים אחרים, חשובים מאד אף הם, ביתר המקצועות, כגון בספרוּת היפה, בספרוּת הילדים, בבקורת, בחנוּך, בפוּבּליציסטיקה, מאַספים מדעים ועוד. בו בזמן נוסד, בהשתתפות ה“דביר” בברלין, עוד בית הוצאה אחד בשם “דביר־מקרא” – מוסד מיוחד למדעי המקרא, ואף על־ידי זה יצאו לפי שעה שני ספרים חשובים מאד – “שכיות המקרא”, אטלאס מצויר לכתבי הקודש, וספר “תולדות בקורת המקרא”.

כדאי להעיר, כי ישיבתו של ה“דביר” בברלין לא עברה אף על היהדות הגרמנית בלי כל השפעה. הזרם העברי אשר פרץ פתאום אל תוך חללו הריק והשומם של העולם היהודי בברלין – היה איתן ורותח למדי עד כדי לעורר “נרדמים” ולהכותם בתמהון. הטובים שבבאי־כוח היהדות הגרמנית, והם “שבּלים בודדות”, אף הם הרהרו בתשובה, ומהם גם נתנו ידם ל“דביר” ועבדו במחיצתו. כן, למשל, נערך המאסף המדעי של ה“דביר” – שיצאו ממנו שני כרכים – על־ידי שלשה מלומדים מפורסמים בברלין, שעברו עליהם רוב שנותיהם בעבודה מדעית בשפות נכריות. כיוצא בזה נסה אחד מראשי עדת ישראל ברלין, חבר בועד המפקח של מוסד מדעי חשוב, לקשור קשרי עבודה משותפת עם מאסף ה“דביר”, על מנת שכּל עבודת המוסד ההוא, שהתנהלה, כנהוג, באשכּנזית, תיעשה מעתה בעברית.

ז. קביעת ה“דביר” בארץ־ישראל ועבודתו שם    🔗

ואולם התנאים הקשים של העבודה המו“לית בגרמניה, שהלכו וקשו מיום ליום, עשו את שלהם: לבסוף, מקץ שלש שנים לשבת ה”דביר" בברלין, בא המשבּר הגדול בגרמניה, שהחריב כמעט את כל מוסדי המו“לים העברים; ואם ה”דביר" לבדו החזיק אז מעמד, אך יד הכּחות הרבּים הצבורים בו עשתה זאת. המצב בארץ־ישראל נשתנה בינתים לטובה. לא היה איפוא מעתה כל טעם להתמהמה עוד בברלין, וה“דביר” החליט על כן להעתיק את מושבו, הוא וכל רכושו עמו, לארץ־ישראל. לא קל היה, כמובן, להוציא החלטה זו אל הפועל. השרשים שהכּה ה“דביר” בגרמניה והקשרים הרבים – טכניים, ספרותיים ומסחריים – שקשרוהו לשם, היו חזקים ומסובכים מאד ולא ניתנו להנתק על נקלה. ואולם ה“דביר” יכול גם הפעם לכל המוקשים הרבים והוציא את ה“עקירה” אל הפועל בשלום, ואם גם מתוך יסורים ופגעים קשים ובהפסד ממון מרוּבּה.

עתה, זה כשנתים, עובד ה“דביר” ובכללו “מוריה”, בארץ ישראל עבודה מרוכּזת, מכונסת כולה במקום אחד ובהנהגתם של אנשים נאמנים ומסורים לה בלב ונפש, הנותנים לה את כל חילם והעוסקים בה מאהבה ומרצון. המכות אשר הוכּה ה“דביר” גם הוא בימי הרעה והמצוקה הגדולה למו“לות העברית, החלישו אמנם הרבה את כּחו החמרי. ואולם מנהיגי ה”דביר" מלאים תקוה ובטחון, כי כּחו הפנימי של ה“דביר” וזכות מעשיו ומעשי “מוריה” שעד עכשיו, ביחד עם אוירה של ארץ־ישראל, – כל אלה יעמדו לו להוציאו במהרה למרחב אשר ישאף אליו, למען השגיא פעלו לתקומת הספרוּת והמדע העברי ולהרחבת גבוליהם עד אין קץ.

בארץ־ישראל הולכת עבודת ה“דביר” ומתפצלת מאליה לצדי־צדדים. בשקדוֹ להביא לידי גמר את המפעלים הספרוּתיים הקודמים – אלה שהתחיל בהם מכּבר – (מאלה יש להוציא עוד לאור להשלמתם כמה וכמה כרכים, כגון עוד שבעה כרכים של ההיסטוריה לדוּבּנוב, עוד ששה חלקים לספר אגדות התנאים והאמוראים, ועוד ועוד) – לא יניח את ידו גם ממפעלים חדשים, ובתוכם גם כּבּירים ומרוּבּי ערך מאד. כן, למשל, נגש ה“דביר” להשיב סוף־סוף לעם העברי את אוצר שירתו הקלאסית – מבחר השירה העברית של כל הדורות, מימי משוררי ספרד הראשונים ועד ימי ספרוּתנוּ החדשה. המפעל הזה יכיל כעשרים וחמשה כרכים גדולים, ששני כרכי שירי בּן־גבירול, הנמצאים כבר בעין, משמשים דוּגמה להם.

כיוצא בזה עומד ה“דביר” להוציא אספה גדולה של הפולקלור הספורי העברי מן הימים שלאחרי התלמוד ועד היום הזה בעשרה כרכים גדולים, שכבר יצא מהם בארץ־ישראל הכרך הראשון. ביחוד ישים ה“דביר” את לבו להרחיב מעתה את תחומי עבודתו במקצוע ספרי־הלמוד והחנוך וספרי עזר ומקרא למורים ולתלמידים, בהתאם לצרכי בתי־הספר, העממיים והתיכונים, שבארץ־ישראל ובגולה. בפנה זו פתח ה“דביר” כבר מחלקות חדשות, והוא מוציא ומכין לדפוס, בהסכּמתו וסמיכת ידו של הועד הפּדגוגי בארץ־ישראל, כמה ספרי־למוד חשובים מאד גם במקצוע הלמודים הכלליים. בשנה זו יצאו, למשל, במקצוע זה ספר־למוד של ההיסטוריה הכללית, מצוירת כולה, בשני חלקים (עוד שני חלקים מוכנים לדפוס), וכן שני ספרים גדולים, מקוריים, מצוירים אף הם – גיאוגראפיה של ארץ־ישראל. מחלקת ספרי המקרא לתלמידים קטנים וגדולים הולכת ומתרחבת אף היא, ובפנה זו נפתחו זה לא כבר שתי מחלקות חדשות: אחת – “דברי סופרים”, מבחר הספרוּת הקלאסית לתלמידים, והשנית – “עופר” – מחבּרוֹת־קריאה קלה לתינוקות, לילדים ולנערים.

אולי כדאי בזה להזכּיר, כי גם “ספר האגדה” עומד להמסר בקרוב לדפוס במהדורתו החדשה, הכוללת חומר חדש לגמרי, תוספות ומלואים רבים, כדי שלשים גליונות דפוס באופן ש“ספר העם” הזה יצא עתה מלא וגדוש וגם מתוקן ומשוכלל משהיה.

סוף דבר, עבודת ה“דביר” הולכת ומסתעפת וגדלה מאליה, וכבר עומדת היא עתה לפני מפעלים ספרוּתיים, הטעונים אמצעים חמריים גדולים. אין לשכוח אף רגע, כי בארץ־ישראל הלשון העברית היא המקור היחידי, שממנו ישאב הדור הבּא את כל השכלתו הלאומית והכּללית. אם אין את נפשנו להקים דור נבער וריק מכּל דעת, עלינו לדאוג איפוא בעוד מועד להכין לו מזון רוחני כדי כל הספּקתו. ואם יזכּה ה“דביר” למלא רק במקצת את התפקיד התרבותי הזה – והיה זה שכרו.

*

ה“דביר” היא “חברה בערבון מוּגבּל” מאושרת על־ידי הממשלה האנגלית בארץ ישראל, בהון יסודי של שלשים אלף לירה מצרית. מיסדי החברה הם: אחד־העם (אשר גינצבּרג), ח. נ. בּיאליק, יצחק ליבּ גולדבּרג, ז. גלוסקין, יהודה גראזובסקי, א. דרויאנוב, ד"ר שמריהו לווין, י. ח. רבניצקי. ומנהליה הם: ח. נ. בּיאליק, ש. לווין וי. ח. רבניצקי, והמזכּיר הראשי: מרדכי בּרנשטיין.