(התחלה של ספור)

 

א    🔗

בשנה ההיא בראשון לחג פסחם, שחל ממחרת חג פסחנו, הביאני שיחי ושיגי אל העירה הקטנה ק–ב, אחוזת האדון פ., הנודעת מאז ביערותיה הכבדים ובחרשיה המצִלים, שהקיפוה במרחב כמה פרסאות מ“ששת ימי בראשית” – עד שבאו היהודים סוחרי-יער עם מגזרותיהם ויחשׂפום ויקרחו בהם קרחה נוראה. בעירה הזאת גר בעל-דברים, אשר זה מימים רבים דין ודברים לי עמו על אודות סכסוך ישן בענין נושן, ותמיד כאשר משכתיו לבית דין השתמט ממני באמתלאות שונות וידחני מדחי אל דחי ב“לך ושוב” ובשהי-פהי. הפעם, גמרתי בלבבי, לא ארף ממנו, עד אם הבאתי הענין לידי גמר. הן הימים האלה ימי חג ופנויים מעבודה, אולי “אתפשנו” ואתפשר עמו.

אך לדאבון לבי גם הפעם הקדימני בעל-דיני הקשה ויסכל עצתי. בבואי אל ביתו קדמתני אשתו בסף הבית ותבשרני, כי אישה אין עתה בעיר, וכי השכים היום בבוקר וילך בדרך למרחק, וכי איננה יודעת בדיוק מתי ישוב, וכי, לפי השערתה, יתמהמה בדרכו, ולכן אך שוא אחכה לו.

היטב חרה לי על אבדן עתי וטרחי לשוא שנית. ומאשר חשדתי, כי האשה תכחש לי הפעם ואך פקודת בעלה תשמור רוחה, אשר צוה עליה לענותני ככה ולשקר מפני שלומו והוא מסתתר באחת מפנות הבית או תחת המטה ולועג לי – לכן גמרתי בלבי ללכת אתו גם אני בעָקבה בהבטיחי את אשתו, כי שב הנני היום אל עירי ואל מקומי אחרי אשר לא מצאתי את בעלה בביתו ובלבי אמרתי לעשות פה יום או יומים, אולי יבוא לידי בעת ההיא ולא יחליק ממנה עוד.

בשובי בלב רַגז על עקבי ללכת אל הפונדק, אשר סרתי אליו בראשית בואי ואשר העמדתי שם בחצר את עגלתי וסוסי בתתי לאחרון מספוא, חפש בתוכי רוחי ענין לענות בו בכל עת צִפִּיָתי ושָׁמרי את רגלי בעל-דיני, כי ידעתי, אשר יקשה ממני לשבת יום או יומים בטל דומם ויחיל ל“התגלוּת” איש-משפטי בעיר קטנה כק–ב, אשר אין בה דבר לוקח לב ומושך עין, הראוי להתבוננות ולשעות בו. ואזכור פתאם, כי ידיד ישן לי בעיר הזאת, בן-אומנותי מלפנים, חברי ורע-נעורי, אשר לרגלי כהונתו בבית-מגזרת-היער, שנפל לחלקו של העשיר היהודי נ. ב. בהמכרו בפומבי בגלל חובות אדוניו, בא לגור מקרוב את בני ביתו אל העיר הזאת. זה כמה כלתה נפשי לראות פני ידידי זה ולא עלתה בידי. הגלים הטילונו איש לעברו ולא קרבנו זה אל זה כל העת. ברכתי את המקרה, אשר הקרני הלום בשעת הכושר – בעת חגם, עת שֶׁבֶת ממלאכה ועבודה בבתי-המגזרות ועת מנוחה גם לפקידיהם ולסוכניהם, אשר ידידי ואלוף-נעורי כאחד מהם וממילא חפשי הנהו עתה גם להתעלס בידידות כאשר תאוה נפשו, ואל נכון מאד ישמח גם הוא בי. אחרי הצילי מפי אחד העוברים ושבים איה משכן ידידי א., הכינותי פעמי אל נָוֵהו.

העיר ק–ב תבנית כל העירות הקטנות לה: חצרות דחוקים וצפופים ומבואות מטונפים וצרים, בתי-עץ שפלים עם גגות-תבן בלא תואר והדר ובלי משטר וסדר. ככר-השוק המלא אשפה ודומן בטבורה של עיר, שני טורי חנויות-עץ באמצע הככר, שתים שלש עזים שזקנן מגודל, המתהלכות תמיד לאורך ולרוחב הככר ובשעת חדוה תעפלנה לטפס בכתלי החנויות ולאכול את ה“גג” או לקרוח קרחה בתבנו – אלה המה המראות, אשר יכולתי לראות, לוא שמתי אליהם לב, בדרך הלוכי לבית מגורי א., העומד בקצה העיר בעֵבר הכֶּבֶשׁ העולה מז. לק. על יד העיר ההיא. אולם אנכי מלאתי תרעומות באותה שעה וממילא לא התבוננתי במאומה, ולכן לא שמתי לב גם אל הדממה הרבה, ששלטה בו ביום בגלל החג בכל העיר ואל הגפת התריסין וסגירת החנויות – דבר שאינו מצוי בעיר קטנה של ישראל, החי על שאונות, ואף בימי חגם. ואף על פי שלא היה בדעתי להתבונן ולתת לב, בכל זאת איני יודע, מדוע עמדתי פתאם בטבורה של העיר השקטה והדוממת עתה ואשא את עיני על כל סביבי: ראיתי והנה ישראל שקט ושאנן במגוריו, ברוך השם… כל עולמו שותק… אין פרץ ואין צוחה. כנראה, דרך הטבע היא: הישֵׁן מתוך רעש מקיץ לקול דממה… שמש הצהרים, אשר הבהיקה בכל גבורתה ותרק מעליה הזהב בנַפצה קרניה אל תבן הגגות הצהוב או השחרחר ואל קרנות הבתים השפלים, אור האביב הרך, המלא זיו ומתק לעיני נפש עיפה, שלות החג ומעטֵה מועד, הפרושים כסֻכת שלום על העירה, לא נתנוני להשתקע הרבה במחשבות נוגות, אף על פי שהלב היה נוגה, נוגה מאד. בינתים הגעתי לקצה העיר עד לפני הכבשׁ.

רוח אביב קליל מפזז על ענפי אור לאורך הכבש הישר, ההולך ומתארך, הולך ודק עד הרָאותו למרחוק מעבר מזה כפתיל לבן, החוצה בתוך היער המצל שמה, שמה, וכשמלת-בד לבנה פרושה על מגרש דשא בקצהו השני, ושני קצותיו יאחזו דרכם ויאבדו מעין רואה. פעם יַשִׁיב הרוח את האבק מעל חלקי אבניו וחצציו, יפַנהו ויגלגל גלילי-אבק משפה אל שפה, כמו יאמר לטאטא את המסלה ולכַבד הדרך לכבוד החג, ופעם ינפנף את כנפי השמלות החדשות והמטפחות המגוונות, אשר תלבשנה בנות עם-הארץ האדמוניות, הבריאות, והכפריות העוברות ושבות אגודות אגודות בפנים צוהלים וחוגגים, בעינים מלאות חדוה ועליצות וברגלים יחפות או בנעלים נשואות על שכם הנה והנה על הכבש, כמו יאמר לחשוף את שוליהן על פניהן. גם פני הגברים מעם-הארץ השזופים, אשר הלכו גם הם חבורות חבורות לבושים “הדר” על הכבש, הפיקו עונג יום-טוב ושמחת הרגל. כנראה, טרם השפיקו להביא אל קרבם חמר-מדינה במדה נכונה עד כדי גלגול מחלות ו“הטפה המרה” עוד טרם הניעה ראשם. אך עוד היום גדול… והנה עוד פנים חדשים – צפרי קיץ ודרור עולות ויורדות בצפצוף בקוי הטלגרף המתוחים בראשי העמודים לאורך הכבש, מנתרות על ראשי גלי האבנים המנֻפָּצות, התלולות צבורים צבורים לשני צדיו, פורחות, טסות, שורקות, משיקות בכנפיהן הקלות, גם הנה תחֹגנה את חגן, חג לה', חג הבריאה כֻּלה, חג האביב, ולכן תצהלנה קולן, לבן שמח וטוב.

סוף דבר, בכל חמשת חושי הרגשתי, כי הנני עומד בסף העיר, בקצה גבול ישראל, הנבלע מעט בתחום ה“טבע”.

בעברי את רוחב הכבש באתי עד לפני בית ידידי א., אשר עמד בין טורי בתי עץ שׂוּדים ולבנים, המצטינים מעט בצביונם ובקומתם מחורבות העירה. חלונות הבית החיצונים היו פתוחים לגנה קטנה, מוקפת בגדרת קנים שפלים, התקועים לפני הבית מזה ומזה, וצורת הפתח בתָּוך לבוא אל תוך הבית. עגלה קטנה ויפה, רתומה לסוס שרוק, הנאחז במושכותיו ביתד תקועה בארץ לפני הגדרת, חסמה את דרך מבוא בית. בתוך העגלה עמדה ילדה קטנה ויפה, עליזה וצוהלת, ותעורר בשוט ותצהל. כהסירי את המושכות מעל היתד, למען המיש הסוס ועגלתו ממקומם ולתת לי דרך הביתה, הוציא איש ראשו מן החלון הפתוח ויקרא: מי שם? וישב להביאהו הביתה בראותו, כי אין דבר זולתי יהודי.

בדָרכי על סף הבית הפתוח לרוחה צהלו לקראתי כל בני הבית, אשר ידעוני מאז, ויראו פני בתרועה במקומם מעל השלחן, אשר סבו עליו במושב אנשים זרים לי.

– אורח יקר וחביב, אורח נכבד – שנן בעל הבית בסבר פנים יפות וילחץ כפי באהבה – על יום טוב באת, השכלת לבוא ביום “חג” ופנוי. במה אכף ואקדם לך, ידידי… שבה עמנו בזה – ויושיבני על הרפידה לפני השלחן.

ובעלת הבית, אשה כבת שלשים, שעיניה יפות וטובות, עמדה ותשמש בפנים מאירים ומלאים רצון לפני המסובים, הביאה כוסות יין ואגוזים בטס-נחושת ממורט לפניהם, הפצירה לשתות ולפצח, התעסקה, טרחה – והכל בנחת רוח, בנעימות ובתענוגים.

על השלחן המכוסה במפה לבנה, מוכתמת בכתם אדמדם ורטוב מיין, נשפך על-ידי אי-זהירותו של אחד המסובין, התאדם היין בצלויות מהוקצעות ובהירות; כוסות ריקות ומלאות למחצה, לשליש ולרביע, ובזיכי מרקחת עמדו שקועים בקליפי אגוזים מפוצחים, הצבורים על פני המפה. מבעד לפתח הפתוח בחדר השני נראו ילדים עליזים וילדות צוהלות לבושי מכלול, המצחקים באגוזים ומרימים שאון. בעלת הבית נגשה כפעם בפעם אל הדלת ותהס אותם ותקרא “החשו, ילדים”, והעדה הקטנה, הטרודה ושקועה בצהלותיה ומשחקה, לא שמה לב לאזהרותיה.

החדר היה נקי, לבן ומרווח.

אז תגש אלי בעלת הבית ותקרב לפני קערה קטנה מלאה מרקחת “תפוחי ארץ ישראל”, הטבולים בעסיסם המצהיר ועוקציהם הדקין זקופים למעלה, כוס יין ומאפה-נופת עשוי קמח מצה, ותאמר במאור פנים: “אכל ושתה, אורחנו היקר, והיטיבה לבך. עזב תעזוב עמנו לפַנות הפסח מן הבית. הלא תדע, אדוני, כי עלינו, פקידי היערות, לחֹג את חגיהם ולשמוח אלי גיל כעמים, ולכן אל תתמה, אם אחרי צאת חגנו נוסף לחֹג. אם בחגנו גלה ששון מאתנו, מה נעשה?”

– כן, כן, חביבי, – מלא האיש את דברי אשתו, – אתם, בני כרך, חגֹתם פסח ראשון ואנחנו נחֹג פסח שני. כי כן יחפוץ הגביר אדוננו, אשר חיינו וחיי הטף אשר ברגלינו תלויים בו. הוא יקרא עלינו מועד ושבת וידו תשנה עתים ותחליף הזמנים ואנחנו מה נעשה?

– אבל גם הוא הנהו יהודי? – שאלתי בעצב, בדעתי עד היכן דבריהם מגיעים.

– אדרבה ואדרבה, יען הוא יהודי ולכן השבית ה' חגו ויעבר מועדו. היהודי בזמננו איננו היהודי שהיה מלפנים. התזכור את ר' שלמה?…

א–ך הסב פתאם פניו אל אורחיו הזרים לי, אשר בראותם פני החדשים הפסיקו שיחתם וישבו בדממה, ויאמר:

– האורח היקר הזה הוא ידיד נעורי, אשר כהן עמי יחדו בעסקי הגביר ר' שלמה, אשר נדברנו בו זה מעט. מובטחני, כי תנעם לכם לדעתו. הבה, משה, ואציגך לפני רעי הטובים האלה: – מנשה זגזוג, סוכן המזגגה אשר כונן גבירנו על אדמת יערו הנכרת, אהרן הכספי גזבר, ושמואל קרשון, פקיד. שניהם מכהנים אתי בבית-המגזרה. תקעתי כף אל מכרי החדשים וידידי א–ך שב לענינו.

– ר' שלמה היה יהודי, יהודי כמו שנאמר; הוא היה עשיר, אבל לא עשיר מורם מאשפתות ויוצא מאחרי הרחים למלוך, הוא נחל את עשרו מאבותיו העשירים עם מדותיהם המשובחות ומעשיהם הטובים יחדו ולכן היה יהודי יודע חובתו, אשר לא יפרוק עֹל מלכות שמים מפני עֹל אחר, יש מקום בצואר יהודי נאמן למשוך בעֹל שניהם. גם לר' שלמה היו עסקים ועבֻדָה רבה, כל ימיו היה טרוד, אץ, רץ, מתעסק ומשתדל, כי פרץ סחרו מאד ותִּרב כִּנעָתו – אבל עסקיו לא העבירוהו על דעתו ועל דעת קונו, הוא ידע את הגבול אשר בין “לכם” ובין “לה'”, ידע להבדיל בין חפצי חֹל לחפצי שמים; ולכן לא ראינו מעולם בפניו המצוררים ועל מצחו הקמוט אותו חותם הגשמיות, הטבוע בפני עשירינו סוחרינו כיום, ולכן נגלתה לעניניו תמיד ממעמקי כל מעשיו נפש מתקדשת, המתאמצת להתנער מתוך ערמות החֹל והשמיות, נפש ממהרת להתפטר ולהִפָּנות מחשבונות של רשות, שאינם אלא מכשירין לתכלית אחרת, לתכלית יותר גבוהה – לחשבון הנפש… ולכן אני מבין עתה, מה הוא זה אותו האור הגנוז, שהיה נוצץ מעיניו תמיד, כשהגיעו ערבי שבתות ומועדים והרגיש את עצמו במחִצה אחת עם הקדושה. אני מבין עתה, מי המה שני המלאכים, שהיו מלוין את ר' שלמה בשבתות ומועדים, אותה הנשמה היתרה, שהיתה ממלאת כל חללו בימים האלה. אני יודע, מה היא, וממילא אני יודע, למה הוא זה שנתפשטו הקמטים במצחו ונתעדן עור פניו בשבת וחג – הנפש התנערה מעפרה ליום או לשבוע והיא מתענגת, ור' שלמה, הסוחר הטרוד, העסקן והשתדלן, ר' שלמה, שאין לו מנוחה בעולם הזה כל ימי חייו, ר' שלמה, ששני עֻלים כבדים מעיקים על צוארו כל הימים, עֹל יהדות ועֹל גלות, – גם אז היתה גלות, הגלות תמיד גלות – יושב עתה בשלוה וקומט מצחו על “דף גמרא”, מעיין ב“חובות הלבבות” או קורא “תהלים”. יום תמים הוא מרגיש קרבת השמים ונהנה מזיו השכינה ומה לו עוד? האם לא תשוה שעה אחת של קורת-רוח כזאת בכל הבלי הזמן?… ולכן, כשנשתעבדתי לאדון כזה, לא נשתעבדתי כי אם בגופי, אך לא בנפשי. בשלשים הכסף, משכורתי לחודש, מכרתי את עבודתי ויגיע כפי, אך לא את אלהי. בימי המעשה ידעתי, כי הנני עובד, החי בעבודתו, וביום התקדש שבת וחג זכרתי, כי הנני יהודי, החי באמונתו, כי מתי ישיב זאת אל לבו איש פשוט הנמכר בלחם, אם לא בימי מנוחה ושבתון, אשר ינוח בו שור וחמור, עבד ואמה, כדבר ה‘? שבת היום לה’ – והנני חפשי מאדוני, ונקי לביתי פרקתי מעל שכמי נטל החֹל והנני אדון לנפשי ואין לזרים אתי, והיום הזה יתן לי כח לסבול ולהאריך רוח, למשוך בעֹל ולהאמין, לבטוח ולקוות; היום הזה לא יתנני לטבוע בבוץ וחומר כליל… ביום האחד הזה תצטַיד נפשי הנהלאה לכל ימי השבוע במזון רוחני… הנני בא בית ה' ומתפלל כיהודי בלב שלם, בלב תמים; הנני קורא מעל ספר תורת אלהים פרשת השבוע, הנני שב אל ביתי להתענג מטוב ה' ומיום קדשו ואני מרגיש בנפשי מקור חיים ומעין טהור של כחות חדשים, הנובע בכל רמ“ח אברי ושס”ה גידי ומחדש בי רוח נכון… והיום, גם היום נעבד הנני לסוחר עשיר ומשכורתי לחודש כפלים, ששים שקל, ומדוע איני מוצא קורת רוח בעבודתי? מדוע אין דעתי נוחה מפקודתי? – כי אסף ה' שבתו ומועדו ממני, נוגה ממועד אהיה, והנני עבד לעבדים בגופי ונפשי כל הימים, אין עתי פנויה לעמוד רגע אחד ולהסב ראשי אחורנית ולשית לבי למסלה, דרך הלכתי. הנפש קוראת ממעמקים: “חנוני, רגע אחד מנוח”, ומלאך ה' דוחה מעורר שוט: “הלאה, הלאה”. סובב הולך הגלגל ברקיע – סֹב ורוץ אחריו – הלאה! – אבל איה הגבול, עד מתי? עד אנה? הכן יקום הדבר תמיד, תמיד? ולמה זה שוא נוצרנו, אם אין סוף ותכלית? למה אנחנו יהודים, אני שואל אתכם, רבותי? הא? למה אנחנו סובלים גלות?

ידידי הפסיק ויבט בפני המסובין. ר' מנשה, סוכן המזגגה, איש בא בימים אשר שיבה זרקה בו, ישב בדממה בידים כפותות על הלב, פניו מוסבים אל עבר הקיר ואזנו השמאלית נטויה אל עבר פני רעי הדובר בי – נִכר הדבר, שדברי ידידי הצעיר ממנו לימים נגעו בלבו, אשר ראה הרבה בימי חיי הבלו, ויביאוהו לידי מחשבות. ר' שמואל קַרשון, כבן שלש ועשרים, קצר קומה ושזוף-פנים, העתיק את כסאו מלפני השלחן עד לפני החלון הפתוח ופצח אגוזים בקור-רוח ויוצא את ראשו לרגעים החוצה לפקוד סוסו לשלום ויעט בילדים, אשר עזבו משחקים ויצאו להתהולל ולרקוד כנגד הסוס ועגלתו וישׂערוהו ממקומו – חזותו תעיד, כי שיחה כזאת לא לקח את לבו ואיננה מענינו ולכן הסוס מעסיקו יותר… ר' אהרן גזבר, איש כבן ארבעים, בעל פנים צהובים, התנמנם על כסאו, ישב ונמנם ונענע בראש – הוא נתבשם מעט מן היין ומאליו מובן, שלא שמע אף מלה אחת. בקצה השלחן ממולם ישבה בעלת הבית בחברת שתי רעותיה, אשר באו לבקרה ותשיחן בדברים ותפצר בהן לרגעים לטעום מעדניה. – ואני?

אנכי ישבתי דומם וצופה בפני רעי והרבה זכרונות נשכחים צפו משולי הנפש אל ראשי כקצף על פני המים. אשריך, רעי – נאנחתי בקרב לבי – אשר בכל עת פרידתנו הארוכה לא שֻׁנית ובלבך התמים לא חלו ידים, כאז כן עתה אראך חופֵש ומבקש, בוחן ובודק את התוך שבקליפה, אחרית דבר בראשיתו, את התכלית… עוד הלב חם, חי ומרגיש, הדמים עודם נרתחים בהריחם אָוֶן… ונפשך עודנה מתנשאת ומתקוממת… ואני? אנכי החלותי לחוש, כי כבר הגיע תורי לדבר מה וכי כבר הרביתי לחשות יותר מדי, אשר לא כדת הנמוס ודרך הארץ. לצאת ידי חובתי מצאתי לנחוץ להעיר, מפני הכבוד, כדברים האלה:

– אם בכלל הענין צדקת, חביבי, אבל בנדון זה לא שמת לב לדברים הרבה, המצדדים בזכות. ראשית שכחת, כי מאז ועד היום נשתנו הזמנים – רוחות חדשות מנשבות כיום גם בגבולנו – רוח אמיריקנית, רוח מערבית – רוח הבהמה. וגם הרוח הצפונית, הסותמת צנורי ההשפעה וסוכרת מעינות, עוזרת על ידם. כי כשהבטן ריקה גם הנפש רעבה… ואתה, שתפשת את השבת והחג, תפשת מועט, כי סוף כל סוף אינם אלא ענפים גדולים, היוצאים מאילן זקן גדול, ההולך ונעקר משרשו על-ידי תגבורת הרוחות הנזכרות ומעזוז תקפן… והשנית, שכחת, שנשתנה גם מקומך: עסקי ר' שלמה, שכהנת בם בתור עורך ספרי החשבון, היו בכרך, שישראל אינם בטלים שם באלף, וכל מקום שגלו ישראל שער חדש נפתח ברקיע כנגדם, הנה בית המדרש, הנה תלמוד תורה, הנה חברת ש"ס, סוף דבר, הנך במחנה ישראל וממילא גם במחנה שכינה. אולם עתה, כשהורתך ולידתך גרמו להגלותך עם ביתך מעירך ותלך לנוע על העצים ביער שמם אין אדם בו, המבדיל כקיר ברזל בינך ובין עיר ומתים, ביתך, מסבה ידועה, פה בתחום העיָרה ואתה עם שני רעיך הפקידים תשבו בדד ביער מחוץ למחנה ישראל כל הימים, אינך רואה את ישראל ומנהגיהם, הליכותיהם בקודש ובחֹל, פנים שזופים וגסים וצלמי בהמת-אדם מגושמים יסובבוך תמיד ואין אתה בן-חורין להפטר מהם רגע אחד אפילו בשבת ויום טוב, שלפי ידיעתי, אין פקידי היערות נזהרים בשמירתם, מסבות שונות, כדרכם לנהוג קלות-ראש בכמה דברים אחרים שבין אדם לנפשו… כי הרבה פרישה מן הצבור עושה, הרבה התבודדות וחסרון מראית-עין עושה, והרבה שכחה עושה. דבר השנוי והמשולש לפניך יהיה למושכל ראשון וההרגל טבע שני וכי יחדל מהשָׁנות לפניך וכחשת בו והתרגלת בהפכו… במצב כזה אין כל פלא, אם מעט מעט ינתקו החבלים הדקים וקשרי-הנפש הרוחנים ימסו בלאט וכל אוצרה הטוב יהיה לבז, מבלי אשר ידע וירגיש זאת אדוניו בעצמו. נפש תמה כנפשך מתקוממת בתחלתה, קוראת תגר ומערערת, ובאחריתה גם היא מתרגלת על כרחך. כך היא המדה ואדונך ב. מה כי תלין עליו?… אולם אדמה, כי אחרי פרידת שנים רבות אשר לא ראינו איש את רעהו ראוי לשעות בדברים אחרים מדברינו עתה ואני תמה, איך נתגלגלו הדברים ובאו עד הלום. הודיעני, חביבי, את שלומך ומצבך, התכַלכלך בכבוד כהונתך החדשה? ושלום ביתך מה הוא? המצאת את חיי הנחת, אשר אליהם התפללת ותשא נפשך כל הימים? הכל הכל הודיעני חביבי.

– על מצב החמרי – השפיל רֵעי קולו כאדם המסיח מתוך דעה מופלגת – אין לי להתאונן רע באזני ה'. כאשר השמעתיך, רב משכורתי מאז וגם ההוצאה בעיר קטנה מעטה, ועיניך רואות היום את נוי היפה, חדרי המרווחים וכל כליהם, ילדי אשר חנני אלהים טובי-מראה ולבושי-הדר, וברחבה שאחרי הבית הקצה לי בעל ביתי קרפף גדול לגנת-ירק בשכר מצער – סוף דבר, רחבת ידים. אולם כל זה איננו שווה לי בשבתי נפרד ורחוק מבני ביתי כפרא בודד ביער והמה יגורו בדד פה בקצה העירה, כי לא תשא אותנו הארץ במקום עבודתי ביער וילדי הרכים יגדלו פרא בלעדי ללא חנוך וללא תורה, כי בית-ספר מתוקן אין בעיר הזאת לשלוח אליו את בני וגם מורה ומלמד להועיל לא ימָצאון פה ואנכי רק לעתים רחוקות אפקוד את נוי ואין לאל ידי לעוץ עליהם עיני ולחנכם על פי דרכם. את מיטב עתותי תאכל עבודתי. בהתהלכך את פראי יער תפריא ותפרע כמוהם, נר אלהים יכבה והניצוץ האחרון ישקע וידעך באשון חושך וכבהמה בבקעה תרד, תרד, תרד ולא תרגיש, כי תרד… אח, טוב לי אז מעתה, אב הייתי אז לילדי ובעל בביתי, יחדו יחדו שמחנו בחלקנו המצער, בצל קורה אחת חלקנו מאשר נתן אלהים, ועתה פֵּרוד, פזור הנפש ורחוק הלבבות מנת חלקי כל הימים… זרוע גדולה וחזקה מפרדת אותי מקני וגוזלי ומרחקת את עיני ולבי מאפרוחי. אתה מצדיק – פה הרים ידידי את קולו מעט – את אדוני העשיר ואֵל הכסף – יישר כחך! אבל הנני שואל: וכי מפני שעשרו התלוי על בלימה ועומד בנס מֵגן עליו, הצלה זמנית ומחסה כזב מפני הרוחות הרעות ומרירי-יום, די לו להפקיע את עצמו? וכי מפני שהון עשיר וכספו קרית עזו מבַצר לו מקום בגיהנום יש לו הזכות להוציא את עצמו מן הכלל ולאמר: שלום עליך, נפשי? מדוע – פה הלך קולו הלוך וחזוק – מדוע לא ירגיש גם הוא כמונו את היד הגסה והבריאה, האוחזת בצואר כלנו וחונקת?… מדוע לא יראה גם הוא כמונו את הקרדום הכבד והעבה, התלוי בשערה מעל לראשנו ונכון בכל רגע לנפול ולרוצץ גולגלתנו יום אחד? מדוע לא ישַׁוע לבו ולא יהמו מעיו גם הוא לשבר בת-עמו ועל הלחץ והדחק, שזרעו של אברהם אבינו כלה בם מאליו? איפה היה בערב פסח עם חשכה בשעה שהושיבו את פקיד יערו, אשר עבר חֹק לשבת הוא וביתו יחדו ביער מחוץ לתחום, עם אשתו וחמשת ילדיו בקרון על צרורות מטלטליו וכסתותיו ועל מצותיו הצרורות בסדין לשלחם העירה, ובשעה שהצבור גמר את ההלל ויפרד מבית המדרש איש לאהלו עמדה עגלה עמוסה לאור הלבנה לפני בית המדרש ועל גל הצרורות מלמעלה ישבו אלמים כמתים יהודי ויהודיה ויהודים קטנים ופרורי מצות היו מתפוררים ונופלים על גבי קרקע מבעד סדקי העגלה לעיני הירח… איפה היה בשעה שקפץ פתאום הבעל מראש הגל ויתפרץ אל תוך בית המדרש בקול מרגיז שמים ויתנפל אל ארון הקודש ויגעה כשור טבוח?… אותו הצחוק של קרירות-רוח וצנת-דמים, הקופא על שפתיו כבטוחות שאננים בשעה שמתגלגלים הדברים לענין זה, על מה הוא בא?…

– וזו האחרונה קשה מכולם – כליתי את דברי ידידי – אבל חדל, אחי, הלב קרוע והדם שותת. אני משער בדעתי ולבי אומר לי את הסבות, שהסבו בדבריך אלה. לשמע אוזן שמעתי דבר הפקיד וביתו בליל הפסח התקדש חג ובשרי סמר. התראה, אחי, סדרי בראשית משתנים עלינו…

– אישי! – קראה פתאם בעלת הבית מקצה השלחן אל בעלה בקול ערב – למה תעתיר דבריך על אורחנו היקר ותסיח את דעתו מן היין והמטעמים המושמים לפניו. ותפן אלי ותאמר: אכול ושתה, אדוני, ואל תלבן את פנינו, אכול את זה, וגם את זה תאכל, טעם מן הרקיק הזה כי טוב טעמו, הדובשנית הזאת ערֵבה לחיך. ככה הפצירה ותבחר מן כל טוב וערב ותשם לפניו.

– רעיתי צדקה ממני – העיר ידידי על דברי אשתו – אסור לדבר… ואין משיחין אפילו בסעודת ארעי… שתה, חביבי, מכוס האדום הזה, וגם אני אֶשנה כוסי לכבודך, שַׁלש גם אתה, ר' מנשה; ר' אהרן, א' אהרן, ר' אהרן…

ר' אהרן הקיץ מתנומתו המיושבת כמתעתע ויאמר: הא! ועפעפיו נאחזו שנית.

– פקח, ר' אהרון, עיניך וראה המָעֳמָד לפניך בזה: כוסו של אליהו הנביא מלאה על כל גדותיה בחמר סמקן עתיק מן המיטב אשר צויתי להביא לכבוד אורחי, ממש היין המשומר, חמר מרת, ר' אהרן, ר' אהרן – יין…

– יין? יין? – גמגם ר' אהרן וישפשף את עיניו.

– ואתה, שמואל – הוסיף רעי בפנותו אל המשגיח מן החלון – למה התרחקת מאתנו וַתָּכֶן על יד החלון מושבך לשמור את רגלי הסוס? הקריבה כסאך הנה אל השלחן, עוד, עוד, כן. לא טוב הדבר לפרוש מן הצבור ולהתבודד. בשלמא ר' אהרן מתנמנם… אבל אתה…

– לא, לא – נענה פתאם ר' אהרן כחפץ להוכיח, שאיננו מתנמנם – ישב שמואל שם על יד החלון לבדו וקראתי את שם המקום ההוא תחת…

– מדוע? – שאלו המסובין כאחד בשפתים נכונות לצחוק…

– מקרא מלא אני דורש: “ויסעו ממקהלות ויחנו ב – –”.

המסובין שחקו ותצחקנה גם הנשים, אף כי לא עמדו על תמצית החדוד, וגם הפקיד הנעלב צחק מעט ויחמוד לצון אף הוא בהעירו על דברי המתלוצץ, כי לא המקרא מלא, כי אם הקורא מלא הנהו…

– ועתה – השיב הגזבר, כלו ער בהרימו כוס – כהשיבך לי לצון תחת לצון – שלמים אנחנו ולא נִשה איש ברעהו מאומה ואני מרשה לך לשבת לימיני אל השלחן. ומאשר אני מרגיש, לא עליכם, רבותי, יבשת בגרוני אחרי תנומתי הקלה ולפי הכרתי הפנימית אין לה תקנה אלא שטיפה והדחה, לכן הנני נושא ברשות בעל הבית הזה כוס אדמדם לחיי כל המסובין בזה. – והגזבר גרגר את הכוס בגמיאה אחת…

וגם ר' מנשה זגזוג, אשר החריש בכל העת ההיא ופניו זעפו מעט, וגם שמואל קרשון מלאו אחרי הגזבר וישתו לחיים וישנו וישלשו ובין כוס לכוס הטיבו לבם בשיחת רעים קלה, המתובלת במהתלות וחדודים, שחברת הפקידים מצוינת בהם. אך פני ר' מנשה הזקן לא צהלו כפני רעיו. ברצינות יתרה פצח אגוזים במפצחת וישלך גרעיניהם אל כוס יינו.

ואני ורעי, בעל הבית, גמאנו מעט מכוסותינו ונתקע כף איש לאחיהו.

– לחיים – אמר אלי רעי – יתן ה', כי… כי… כי…

– לחיים טובים ולשלום – החלטתי ממנו – יתן ה' כי… כי… כי…

– ומדוע אינכם גומרים – פנה פתאם אלינו ר' אהרן העלז, אשר מאזנו הקשבת לא נחבא גמגום שפתותינו.

– אודה ולא אבוש – עניתי כמבויש – שאינני בקי היטב במסכת ברכות ואי כחי יפה בענינים כאלה…

– “שאינך בקי במקרא” היית צריך לאמר, ולכן אמלא אני את החלק שבין “כי” ל“כי”. הלא כה דבר ה' ביד נביאו: “כי תעבר במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך; כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך; כי אני ה' אלהיך קדוש ישראל מושיעך”. – התדע?…

הסתכלתי בפני רעי וארא, שהו מסתכל בפני.

– הואיל ואתית להכא – הוסיף הגזבר בטעם היין – על אחת כמה וכמה שעלינו לשתות מדה טובה כפולה ומכפלת… לחיים, לחיים, לח-ח-חיים! – ור' אהרן הגיח כוס יין אל פיו.

הסמקן פעל פעולתו על כל המסובין וביחוד התבשם הגזבר, אשר התיר את לשונו ויתלוצץ וירבה להג. פתאום פנה אל סוכן המזגגה השותק וישאלהו:

– הגידה נא לי, מר זגזוג, הן מתפאר אתה, כי עינך מלומדת לָמֹד בדיוק על פי הראיה בלבד מדת כל בקבוק למינהו ואתה יודע לשער. כמה לוג תכיל כל צלוחית בראיה בעלמא – הודיעני נא, מדת גרוני מה היא?

– אף כי אין עיני שולטת בדברים שאין להם שעור – ענה תוך כדי דבור הסוכן – בכל זאת אני משער, שלכל הפחות אלפים הין יכיל.

תרועת צחוק מפי כל המסובין.

ועוד הפעם משק יין, צלצול צנצנות, דרדור אגוזים ופצוח קליפות – והחבורה הקטנה עליזה וטובת-לב.

ופתאם הופיעה בעלת הבית חגורה בסנור לבן כשלג מבית המבשלות, בימינה מַשׂרֵת מלאה לביבות-מצה, הצפות בחמאה רותחת, הרוחשת ומפעפעת על פני כל החדר, ובשמאלה קערה גדולה ארוכה ושטחית.

– פנו מקום ללביבות! קרא ר' אהרן ויפנה את קליפי האגוזים לצדדין וגם את הכוסות צדד. בעלת הבית העמידה את הקערה על השלחן במקום הפנוי ותהפוך אליה את המַשרת עם הלביבות והחמאה המבעבעת.

– כן, כן אני אוהב – צהל ר' אהרן בחדוה – שתהיינה הלביבות חמות, נצרבות מעט בקצֵהן ופניהן צהובות… וביחוד אני מקפיד, שתהיינה רוחשות בחמאה רותחת ונשמע קולם כצפרדעים מטוגנות, המקרקרין בקערה… – ור' אהרן השליך אל לועו לביבה רוחשת ונצרבת מעט בקצהָ בעודה בחֻמה.

– ר' אהרן! נענה שמואל הפקיד – אם תבלען טרם שתצטנֵנה, יהיו הצפרדעים מקרקעין במעיך…

– אדרבה! ענה ר' מנשה זגזוג – הלא ידוע לכל, ששׁרֵקת צפרדעים בימי האביב יפה למיחוש הראש וכמדומה שר' אהרן חש בראשו… וידידי אך שׂם פניו בי בעת ההיא ויאמר:

– עיקר שכחתי, חביבי, אנכי עוד טרם פקדתיך לשלום ולא שאלתי לשלום ביתך. הודיעני נא איפוא, מה מעשיך ומאין לחמך נמצא ושלום ביתך מה הוא?

– כולם בריאים ושלמים, ברוך השם, – ובנוגע לפרנסתי הנני ככל המון בית ישראל, הנני חי על מוצא דבר ה', מן הרוח המוקף חומה…

– ואיזה הדרך באת הנה ב“אסרו חג”?

הרציתי לפני ידידי את פרשת בואי לק–ב וסבתו.

– צר לי – ענני רעי – על כי אין בעל דינך בביתו. כי לולא זאת משכנוהו על כרחו אל ביתי ופשרנו אני והמסובים ביניכם. ר' מנשה, היושב בזה, מומחה לפשר ב“סכסוכים” כאלה.

– אבל אני חושד, כי אשתו כחשה לי ובעל-דיני מסתתר בביתו או בעיר.

– יש רגלים לדבר, לכן חכה מעט ושלחתי את שומר היער, הנמצא עתה בחצר, לרגל את ביתו ובהמצאו יביאנו. – טריפון, טריפוּן!

ר' אהרון הסב פניו המזיעים מלביבותיו וישאל את רעי: למה לך טריפון? הלהלעיטהו לביבות אתה אומר!

– הוי, ר' אהרן – צעק שמואל – למה חטפת ותאכל את כל הלביבות?

– אורח טוב מה הוא אומר? – השיב אהרן – כל מה שטרחה בעלת הבית לא טרחה אלא בשבילי.

– השׂכלת לענות – אמר רעי בצחוק – ולכן אודיעך, למה לי טריפון. ורעי ספר בקוצר מלין לר' אהרן את תוכל הענין ויקרא את בעל-דיני בשם.

ר' אהרן, אשר היין שחזר ונעור מחֹם הלביבות עברוֹ מעט, הבין מתוך דברי רעי, שדין ודברים יש כאן ובעל-דיני פלוני-אלמוני מתבקש, ויך באגרופו על השלחן ויקרא בקול:

– אני מכיר את N והוא נבל, חייך שהוא נבל, התערב נא אתי, כי בעוד רבע שעה והצגתיו לפניך; ר' אורח, מה תתן, אם מתחת מטתו אֶשמטהו אליך, הא, ר' חַצקל?

– לא ר' חַצקל שמי, כי משה.

– חַצקל ומשה אחת היא. הא, ר' חצקל-משה, כמה תתן? הגידה, מה תתן?

– למה לך לעמוד על המקח מראש – התערב רעי בדברי הגזבר – ואתה טרם תדע, אם ימָצא בהִדָרשו, הַקדם להביאהו ואחר תקח שכרו…

– ימָצא, ימצא – צעק הגזבר בחֹם היין – התערב נא עמדי, כי ימצא. ר' חצקל-משה! התערב אתי, כי ימצא וגם יובא הנה, כמה תתן?

– יין רבע ההין. – עניתי בחפצי להפטר ממנו.

– טריפון, טריפון, טריפוֹוֹוֹוֹן! – קרא הגזבר קול גדול.

בני הבית השתיקו מעט את הגזבר הסואן וטריפון, לבוש בבגד חדש וקצר ממטוה-צמר היורד עד ברכיו וחגור בחגורה אדומה, נראה בסף הבית גלוי-ראש.

– הנני, אדוני הגזבר! – אמר טריפון בכבוד.

– הלוך ואמרת אל הנבל N – קפץ הגזבר לצוות – הלא תדע, איפה יגור N?

– ידעתי. מדוע לא אדע? הלא הוא היהודי האדום בעל החוטם, שאבעבועה גדולה כתפוח ברקתו.

– הוא, הוא. לכן בוא אליו והביאהו הנה, מעם התנור, מתחת המטה תמשכהו בחטמו הנה ונתתי לך שכר טרחך כוס חוַריָן, ובדרך לכתך תרד אל בית היין ולקחת רבע ההין סמקן. – ר' אורח, תן כסף!

אף על פי שביאת בעל-דיני היתה דבר המוטל בספק לעת עתה, בכל זאת הוצאתי מכיסי את הכסף המתֻכן ואתנהו על יד הגזבר לתתו אל השליח.

ורעי נגש בעת ההיא אל טריפון, אשר עמד כמתעתע מדברי הגזבר, ויאמר אליו: הערֵם, טריפון, לרגל את בית נ. ולראות, אם נמצא בביתו, ובהמצאו תביאהו הנה, אך השמר לך מהודיעו, כי איש זר בביתנו. אמור לו, כי דבר נחוץ לי אליו.

ואל הגזבר אמר: ר' אהרן, איככה תקח כסף מאורחנו ואתה טרם תדע, מי זכה בכסף הערֻבּה.

– עלי ועל צוארי, אם לא יבוא – מהר לענות הגזבר – אנכי אערבנו. הא לך, טריפון, הכסף ומהרה את הסמקן הנה. טוב כי תרד בעגלתך העירה. עלה וצלח, חושה, חושה, אל תעמוד!

ככה האיץ הגזבר בטריפון, אשר יצא לשבת בעגלה העומדת לפני הבית. ואחרי כן פנה אל המסובין ויאמר:

– אחת אני נוטל עליכם, רבותי: כאשר יובא היין נשב כולנו בעגלה ותסעו עמי הכפרה אל ביתי (בית הגזבר עמד בחלקת היער הסובב את הכפר ח., הסמוך לק–ב כתחום שבת) ומובטחני, שתבלו בביתי את שארית היום בשמחה; אשתי, ברוך השם, אשת חיל נפלאה ויודעת לכבד את אורחיה כראוי, וגם אני לא אמנע את גרוני מכם…

הגזבר קרץ עיניו ויצחק…

– ומשפט אורחנו מתי יעָשה? – שאל רעי את הגזבר.

– מה נפשך! אם לא יבוא בעל-דינו – מוטב, ואם יבוא – דבר כזה אי אפשר, שהרי נסע אמש מביתו, לפי דברי אשתו.

המסובין צחקו ל“מה נפשך” כזה.

– ואם סוף כל סוף יבוא – כלה הגזבר את ה“מה נפשך” – נקחנו גם אותו אתנו. מה תאמרו, רבותי?

המסובין נעתרו כרגע ואנכי – אחרי סירוב.

ובין כה וכה קם הזקן ר' מנשה מן השלחן ויאמר לברך את בעל הבית והמסובין ולצאת.

– אנה תלך, ר' מנשה? אנה תלך – צעק הגזבר בהחזיקו ביד מנשה – הלא אתנו תסע…

– מדוע תפרד מאתנו, ר' מנשה? – הפציר רעי בכבוד – הואילה ושבה עמנו עוד. הנה יובא יין, ואולי גם N, ושמנוך לשופט ביניהם.

– אל תפצר בי, חביבי – ענה הזקן בכובד ראש – חפץ אנכי ללכת אל ביתי ולנוח מעט. היו בשלום ושמחתם בחגינו.

– צר לי מאד, ר' מנשה, על פרידתך – ענה רעי – אבל רואה אנכי, כי כבד עליך שבתך ורוחך סרה. לך לשלום!

וירף ממנו גם הגזבר ור' מנשה תקע כף לכל המסובין ויצא את הבית.

וכצאתו הביע לפנַי רעי את תמהונו על אודות עצבון-לב ר' מנשה ורוחו הסרה ועל דומיתו הארוכה בכל עת שבתו עמנו. “ואנכי היודע – כלה רעי את דבריו – כי לא כן דרכו מאז ומדוע זה שנה פתאם טעמו? חידה היא!”

סבת הדבר נגלתה לנו אחרי כן…

 

ב    🔗

כצאת ר' מנשה קמה דממה בבית. הגזבר ישב בשלוה על כסאו ויחשב להתנמנם, בעד החלון הפתוח נראה שמואל הפקיד, אשר יצא מן הבית, עומד נשען ביתד התקועה לפני הגנה, מתחמם כנגד אורה של החמה ומפצח זרעונים. בעלת הבית יצאה אל בית המבשלות לעשות את מלאכתה, הילדים נפוצו לצחק על הכבש בהלקח הסוס מהם, ואני ורעי ישבנו מחרישים על הרפידה.

– העוד לא כלתה עבודת המגזרה ביער ח.? – הפרעתי את הדומיה בשאלתי את רעי.

– לא, חלקת היער כבר כלתה ואת המגזרה עם פקידיה העבירו אל חלקה אחרת, הרחוקה מפה כשלשה מיל, אך אנשי בית הפקידים נשארו במקומם על החלקה הפנויה ושמה מושבם הקבוע, כי אסורים המה להעתיק משכנם מכפר לכפר לישיבת קבע ורק לעתים מזומנות יפקדו הפקידים את נויהם כמנהגי אני. הפרוד הזה הסב נזק גדול לפקידים. בשבת הפקיד את ביתו יחדו ביער פקודתו הנעבד היה מוכר את המכולת לפועלים הרבים בבית-המגזרה וביער, הרחוקים מן העיר. הדבר הזה הונהג מאז מפני תקנת הפועלים עצמם. הם נהנים והפקידים נשכרים. לפנים, בטרם נתחדשו מגזרות-הקיטור, הביא מֶכר המכולת שכר רב לבעליו, כי רבו מאד הפועלים המנַסרים בידים את הקורות לקרשים ולנסרים וירבו גם צרכיהם, אולם גם היום תביא המכולת שכר הגון. מכר המכולת וטפולו היה מסור בידי נשי הפקידים ואנשי ביתם. הן הביאו מן העיר דגים יבשים, קמח, דוחן, מלח, הן טגנו את הדגים בשמן, לשו את הקמח ויאפוהו לחם, הן חלבו את פרותיהן, העמידו את החלב, גבנו גבינה ויוציאו חמאה, והן הן מכרו את כל אלה לפועלים – סוף דבר הטפול והטורח היה מרובה וכל ה“פקידיות” השתתפו בעבודה. אך כל זה שווה לנו בראותנו שכר בעמלנו, וכמובן גם בשכר המכולת השתתפו כולם. אך בהפרד החבילה, המגזרה ופועליה עובדים בעכו, בית הפקיד עומד באספמיא – מכר המכולת מתנהג בכבדות וכמעט שבטל כולו – כי אף אם אפשר להכין את הכל בבית ולהביא אל היער מן המוכן, בכל זאת קשה וכבד הדבר מאד, והעיקר – מי יטפל במכירתם? לנו הגברים, הטרודים ועסוקים בלאו הכי בעניננו, אי אפשר, מלבד שלא נאה לנו להִקָלות בעיני הפועלים ולעמוד על המקח. וגם הפועלים עצמם לא יסמכו על הנס ומכינים מזון לעצמם לכל השבוע מאשר יקנו בעיר בימי השביתה, אף כי אין דעתם נוחה מזה.

– ושִׁבתם בחלקת העיר הפנויה מי התיר להם? – שאלתי אני – הבאו לגור שמה לפני גזֵרה?

– לא, אחר גזרה, אך הממון מעבירה. שבתם שם תלוי בדעת פקיד העירה, אשר יואיל בחסדו לקבל שכר שתיקתו מדי חודש בחדשו מידי אדוננו בעל היער, ובזכות זה יביט “בעד האצבעות” על ממוני היער, המתישבים ביער פקודתם או בכפר הסמוך, ועצם עיניו מראות ברע. אך זה ימים אשר החל להחמיר ולא יתיר בשום אופן התישבות חדשה, כי ירא הוא לנפשו מעין הרע ומלשון הרע, וביחוד הוא מחמיר על אלה שנתישבו פעם אחת באסור לבלי יעתיקו את משכנם שנית לכפר, דכלא האי אושא מלתא…

– וביֶתר חלקי היער אשר לאדונך ב., התאריך עוד העבודה? – הוספתי לשאול.

– לא, העתים נשתנו. לפנים בטרם נתחדשו מגזרות-הקיטור ובטרם התקינו “ועד למשמרת היערות”, המוציא חוקים המגבילים את חטוב היערות מפני תקון העולם, גם ביער בינוני נמשכה העבודה לימים ושנים. פועלים למאות עמדו זוגות זוגות מקורים בקורות על חמורות-עץ גבוהים ושקועים בתלי תלים של נסורת, פועל אחד אוחז במגֵרה למעלה ופועל אחד למטה והמגרה עולה ויורדת בעובי הקורה ומנסרת… קול המון המנסרים וצוחת המגרות הרעישו את היער ומלואו, הטפול והטורח של הפועלים והפקידים מרובה מהכיל ותוצאות העבודה היו מעטות בערכן. גִזרה כזאת התנהגה בעצלתים ותמשך ימים ושנים והיער טרם יכלה. אך משהחלו להשתמש במגזרות-הקיטור המהירות בעבודתן, גם היער היותר גדול יכָּרת מהר. עוד לא השפיק הפקיד להביט אחריו, להתבונן אל מקומו החדש אנה הוא בא, והנה כבר לחכה המגזרה את כל סביבותיה כלחוך השור ובלי רעש וקולי קולות מסביב, מלבד רעש המגזרה במקומה. ואף כי עתה אחרי תקנות הועד, המתירות לחטוב רק חלקים חלקים ולא יער שלם וגם ה“חלק” חייב בנותר ובפאה – חטוב חלקית יער כזאת במה נחשב הוא? בחשאי, בלי קולי קולות ובימים מעטים יֵחשף היער והיה למישור וכיס קונהו יתמלא והיה לגבעה, ורק הפקיד ישוב ריקם כשבא אל המקום אשר יצא משם לשבת דומם ויחיל, עד אשר יקרה ה' שנית לפני אדונו “חורשה פוריה” ושב גם הוא לפקודתו…

– מכל העסקים, שנשארו בידי היהודים – העירותי על דברי חברי – עסק היער הוא המשובח, לפי הנראה.

– בלי ספק, – ענני רעי – אינך יודע לשער, מה רב העושר הצפון בעסק הזה לבעליו, במה דברים אמורים? באלה, אשר השפיקו לקנות יערות לפני לדת חוק “משמרת היערות”. עבודת היער השתלמה באופן כזה, אשר לא יאבד שחיף-עץ אחד לבטלה, כל זמורה כסף וכל כפיס – עוד הפעם כסף, וזה מקרוב שמעתי, שהמציאו תחבולה לכבוש על ידי מכונה גם את הנסורת ופסולת הקרשים לקורות. הקונה אז יער, למה הוא דומה? לקונה הרבה כסף, כל שקל בפרוטה. מאין אסף אדוני את רבבותיו, אם לא מן היערות האלה אשר בסביבות ק–ב? דוק ותמצא, כי כל הסוחרים ביערות אשר בסביבותינו העשירו מן העסק הזה וביחוד הצליחו אלה, אשר עלתה בידם לקנות יער כבד וגדול, אשר גם מוכרו בעצמו, שהנהו על הרוב איזה פריץ מתמוטט המוכר מפני חובותיו, לא ידע את ערכו האמתי ולא ראה מעולם את תוך תוכו… יער כזה היה יער בעל האחוזה הזאת, שנפל ברובו לחלקו של אדוני ב., בטרם התקינו “משמרת היערות” ובעוד שלא רבו בסביבותינו הקופצים על עסק היער. כי, כפי שידוע לך, רוב עשירי הכרך ז., הקרובים אלינו, עסקו עד עתה ביער הצומח בלי גשם – ברבית, עסק שאינו דורש בינה יתרה וטפול מרובה, ויסיחו את דעתם מן האוצרות והמטמונים העצורים ביערות אשר סביבותיהם, עד שבאו אנשים זרים מערים אחרות כאדוני ב. בגבולם ופרשו כנפיהם עליהם, וכאשר ננעלו שערי הפרנסה ועסק הרבית מתמוטט והולך, זכרו פתאם את היערות ויוָכחו לדעת, כי מיטב חררתם נחטפה בידי אחרים… ויקומו הנושכים ויפוצו וירוצו ויעלו כארבה בבהלה אל הפריצים ואל האדונים לחטוף את השיָרים. נאספו ובאו אל “חלקות היער” של הממשלה הנמכרות בפומבי, וכל הזוכה במקח משלם פי שנים ושלשה בעד – פסולת של יער דלול ומָקרח, המצמיח “עצי גפרית” – כי גם עיני הפריצים נפקחו לדעת את ערך ה“עץ” אחרי ראותם את קוני יערותיהם הראשונים המעשירים ואת הקופצים הרבים, השוקדים על דלתותיהם ומפקיעים השער. ומלבד זאת, השיָרים וחלקי הממשלה מצד עצמם אינם מסוגלים להביא שכר רב לקוניהם, כי מקטנם וממעוטם נמכרים המה במדה ובמנין, כל עץ וענף מנוי וספור ומדוד בדיוק עצום וכל זמורה וחריה נכנסת בחשבון, וכבר נשנתה הלכה מפי חכמי היער, שאין הברכה שורה כי אם ביער הסמוי מעין בעליו. ואף אלה אשר יִקר מקריהם יער גדול, הנה חוקי המשמרת יסגרו עליהם הדרך, ומעניָנו למֵד, שכסף התגרנים הנחשלים האלה, ששלמו שלש מאות רו"כ מחיר דסיאטין יער של מה בכך, יאבד בענין רע ויורד לטמיון בקומם לתַחֲרוֹת את הסוחרים הזרים, שהקדימום.

* * *