_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ר' יעקב משה

ח"נ ביאליק

לתוכן הענינים

 

קטע

ר' יעקב משה הריהו זקן כבן שמונים שנה וזה כחמשים שנה משהסתלק ונפנה מכל הבלי העולם הזה, נטש כספו ועסקיו על בניו המפרנסים ועושים לו כל צרכיו בכבוד והוא, הזקן יושב לו כלוא בביתו, יושב ועובד את ה'...  עובד ועובד כבעל מלאכה נאמן בזעת אפים וביגיעת בשר, עבודה נאמנה, עבודת עבד...  והיום מה קצר והמלאכה מה מרובה וכבדה!  ובעל הבית מה קפדן ודקדקן!  תקון חצות, תהלים, מעמדו, ה"יהי רצון" הארוך עם "יהי רצונים" קטנים אין מספר, שלש תפלות בכל יום עם הפרפראות שלפניהן ולאחריהן, עם כל הכוונות הפשטיות ועם כוונות האר"י ז"ל, הכתובות בספר עבודת הקודש לחיד"א, חוק לישראל, פרקי משניות, שעורי הגמרא והזוהר, שעור בספרי מוסר, מאה ברכות וחבילות חבילות של מצוות ודקדוקי מצוות ודקדוקי דקדוקיהן (למן החומש ועד ה"ראשית חכמה") למיום ברוא אלהים את החומש ועד הִכָּתֵב ספר ההלכות או ספר המוסר האחרון שבאחרונים...  הוי רבוש"ע, מה חלש האדם!  ומה קטן כחו של בשר ודם!

והימים חולפים כצל, והמות – הנה הוא עומד אחרי הכותל.

ואת כל המלאכה הזאת חייב היהודי לעשות ואנוס לעשותה ואיננו בן-חורין להפטר ממנה ולהשתמט אפילו שעה אחת.  ואף ר' יעקב משה לא עשה את מלאכתו רמיה ויעבוד ויעבוד את אלהים כל הימים ורוב הלילות ויהיה כולו, בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, משועבד לעבודתו יתברך – כל גופו לעול שמים ולמשאם – ומי יתן והספיקה לו שעתו ומצאה ידו להפקיע את עצמו, לפרוע את חובות היום בדוחק ולהפיק במקצת רצון רבו.

אולם גם אלהים אֵל חסד הוא, רחום וחנון ורב-צדקה, וברוב רחמיו וחסדיו הוא נותן לעיף כֹח ולבן-אדם תולעה עָצמה יַרבה לשאת על גבו הכפוף את כל המשא והטורח הזה לבדו, שבעים שנים רצופות, לכַלות את מלאכת חוקו דבַר יום ביומו במלואה, לשוב ולחזור עליה מחר, לשנותה מחרתים, ולשַׁלשה ממחרת מחרתים – וכן תמיד יום יום, בלי-הרף ובלי חשׂך, ומבלי שיבוא כל חדוש, שנוי ותמורה בעבודה זו, להתחיל בכל בוקר הכל מחדש ומתחלה, הכל כדאתמול וכתמול שלשום, כאילו עד היום עוד לא נעשה כלום וכן עשו גם אבותינו ואבות אבותינו עד לפני אלפים שנה, והלב לא יקוץ והרוח לא תֵשַׁם והנפש לא תקצר – הוי מה רבים וגדולים חסדיך, רבוש"ע, האדון המושיע!

ור' יעקב משה הכיר חסדי בוראו והחזיק טובה לרבו ויתחזק יותר ויותר בעבודת אלהיו והכרת חובותיו לרבו רבתה וגדלה מיום ליום, וכאשר יזקן כן ישתעבדו כל חושיו, הרגשותיו וכוחותיו כולם לעבודתו הפשוטה והתמימה, החזקה והנאמנה – עבודת עבד.

כי רק כן, עבודת עבד גמור ומוחלט עבד ר' יקב משה.  מעשיו לשם שמים אינם אלא תולדות הכרת חובה פשוטה וברורה, כמעט הכרח טבעי, שאף היא אינה אלא ילידת הירושה, ההרגל והחנוך כמעט ממעי אמו, ולא ילידת השכל, הבחירה או הרצון.  וכי יש רשות לעבד לחקור, לבחור ולחפוץ?

גם שער הכושר לא היתה לו לחקור ולבחור.  עוד בטרם נעורה בו נפשו והכיר את עצמו נמצא עומד על אותה הדרך עצמה, שהוא עומד עליה עתה, הדרך הסלולה מימות עולם, שכבשוה אבותיו ואבות אבותיו.  גם הוא עצמו אינו זוכר, מאימתי מתחילים חייו.  כל חייו העתידים, מנהגיו ומעלליו, את כל מחשבותיו ומעשיו עד יומו האחרון, כל זעזועי לבו, מאוייו ורגשותיו – הכל, הכל נקצב לו בדיוק ובפרוטרוט, בחשבון ובמנין, מראשית ילדותו על ידי הורים ומורים, על ידי בית המדרש וספרים...  כזה וכזה תחשוב, כזה וכזה תתאוה וכך וכך תעשה וכן תדבר...  ועליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע.

כל תכנית חייו הפנימיים והחיצוניים ואת כל עולמו הרוחני והגשמי מצא מוכן ומתוקן לפניו, קבוע ומסודר מראש לפרטי פרטיו על ידי דורות שקדמוהו והוא קבלה על נפשו כהלכה למשה מסיני, שאסור להרהר אחריה, כתורה שלמה וחתומה לאמר: כזה ראֵה וחיֵה!

ברוחב לב, בגודל מחשבה ובנפש סגולה וברכה לא התנכר מעודו ר' יעקב משה ויהי בינוני בכל דרכיו: בתורתו ובחכמתו, ביראתו את ה' ובמשאו ומתנו את הבריות.  והיא שעמדה לו להיות עבד נאמן, תם ופשוט, פועל אמת וזריז, הממלא את חובתו בדיוק ועושה רצון קונו בלי התחכמות יתרה ובלי עקמומיות וערמומיות, בלי בקש טעמים לדבר ובלי שאלות וספקות...  כי אם פשוט מפני שמעשי אבות בידו ועול שמים עליו.

תקופה של התעוררות הכוחות העצמיים והמקוריים, של שפע חיים ומחשבות רעננות ורכות, הבאים מצנור פנים והצצים ומבצבצים על ידי מגע קרני שמש, על ידי מפח של רוח אביב, על ידי קול טמיר ונעלם, לא ידע אנוש שחרו – את התקופה הזאת לא הכיר ולא ידע.  הוא איננו זוכר, לכל הפחות, תקופה זאת.  ואי אפשר לו לצייר את עצמו בהויה אחרת, בדמות ובאופן אחר מאשר עתה.

רוחו לא בקשה מעודו אלהים ותמצאהו ותֹאחז בו לאמר: אלִי אתה ואעבדך!  לא!  אלהיו משל בו בחוזק יד עוד בטרם ידעהו.  את הִגלותו אליו בפעם ראשונה לא יזכור.  כמדומה לו, שהוא נתון בעוּלו מאז ומעולם, הוא אסור בעגלתו ומושך בקרונו מימי קדם, עוד לפני הוָלדו...  כמדומה לו, שהוא רואה את עצמו מושך את העגלה הישנה-נושנה בעוד אבי-אבי-זקנו מושך בה...  הלא המה סוסי השמים וחמוריו של משה רבנו, אנשי השם.  והעול – אמנם לא קל הוא העול, אבל איך אפשר לאדם חי בלי עול?  ואיך אפשר שיהיה עול אחר זולתי העול הבא לו בירושה...

אמנם גם הוא הנהו בעל חי ומרגיש כאחד האדם, גם בו שכנו תאוות ומאויים הדורשים תפקידם הטבעי, גם בקרבו התרוצצו לפעמים שני היצרים אשר מעולם, ויש אשר נגלתה גם מעין מלחמה בקרב לבו, מלחמה שסופה היה נצחון או נפילה – אבל מה נִקלות, קטנות ומה זערוריות היו אותן התאוות והמאויים, מה קלושות ומה חלושות ורפויות היו אותן המלחמות, הנצחונות והנפילות – נוח להם שלא היו משהיו.

כי כשהגיחו לפעמים איזו תאוות ממחבואיהן כנחשים קטנים, המוציאים ראשיהם ממאורתם – רצצו את מוחם ונחנקו בטרם שננו לשונם והטילו ארס.  הדם שקע בטרם הורתח והמלחמה שקטה עד התקלחה.

ויקטן ויצער הלב ויצר, ויצר מאד.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה