וילהלם טל

פרידריך שילר

תרגם: ח"נ ביאליק

לתוכן הענינים

 

נַפְשוֹת הַחִזָּיוֹן

 

הֶרְמַן גֶּסְלֶר, נציב המלך בשויץ ובאוּרִי 

וֶרְנֶר, הָאַלּוּף לבית אַטִּינְגְּהוֹזֶן, דַּגָּל

אֻלְרִיךְ לבית רוּדֶנְץ, בן אחותו

 

וֶרְנֶר שְׁטוֹפָכֶר

קוֹנְרַד הוּן

אִיטֶל רֶדִינְגְּ

הַנְס מוֹאֶר

יוֹרְגְּ הוֹף

אֻלְרִיךְ שְׁמִיד

יוֹסְט אִישׁ וֵילֶר

         תושבי שוִיץ

 

וַלְתֶּר פִירְסְטְ

וִילְהֶלְם טֶל

רֶסֶלְמַן הַכֹּהֵן

פֶּטֶרְמַן הַסְּגָן

קוֹנִי הָרוֹעֶה

וֶרְנִי הַצַּיָד

רוֹדִי הַדַּיָּג

       תושבי אוּרי

 

אַרְנוֹלְדְּ אִישׁ מֶלְכְתַּל

קוֹנְרַד בּוֹמְגַּרְטֶן

מַיְאֶר אִישׁ סַרְנֶן

סְטְרוּט אִישׁ וִינְקֶלְרִיד

קְלוֹז אִישׁ פְלוּאֶי

בּוּרְקְהַרְטְ בּוּהֶל

אַרְנוֹלְדְּ אִישׁ סֵיוָה

פְּפַיְפֶר אִישׁ לוּצֶרְן

קוּנְץ אִישׁ גֶּרְסָב

יֶ'נִּי, נער הדַּיג

סֶפִּי, נער הרועה

  תושבי אֻנְטֶרְוַלְדֶּן

 

גֶּרְטְרוּדָה, אשת שטופכר

הֶדְוִיגָה, אשת טֶל, בת פירסט

בֶּרְתָּה לבית בְּרוּנֶק, רבת נחלה והון

אַרְמְגַּרְדָּה

מֶכְתִּילְדָּה

אֱלִישַׁבְעַת

הִילְדֶּגַרְדָּה

           מבנות עם הארץ

 

וַלְתֶּר

וִילְהֶלְם

            ילדי טֶל

 

פְרִיסְהַרְטְ

לֵיטְהוֹלְדְּ

               שכירי צבא

 

רוּדוֹלְף אִישׁ הָרָס, שליש גסלר

יוֹהַן פָּרִיצִידָה, נְסִיך שוַבּיה

שְׁטוּסִי, שומר השדות

מַקְרִין אוּרִי, התוקע בשופר

צִיר הַמֶּלֶךְ

הַפָּקִיד אשר על הפועלים

גּוֹדֵר, פּוֹעֲלִים וְסַבָּלִים

הַכָּרוֹזִים

אַחֵי רַחֲמִים

פָּרָשֵׁי גֶסְלֶר וְלַנְדֶּנְבֶּרְגְּ

גְּבָרִים וְנָשִׁים רַבִּים

            מתושבי גלילות היער

 

 

עֲלִילַה רִאשׁוֹנָה

מַחֲזֶה רִאשׁוֹן

 

כַף גבוה ליאור ארבעת גלילות היער[1], ממול שויץ[2]. היאור יוצא מפרץ ליבשה. על שפת היאור, מקרוב לה, עומדת סכה. י'ני, נער הדיג, שט בצנה על פני המים. בעבר היאור, על שפתו מנגד, תראה שויץ על עמקיה ועל כפריה וחצריה, זרועים אור שמש כלם. משמאל לרואים נשקפים ראשי צורים[3], ועבים כסותם. מימין – הרי שלג משתלשלים וכלים במרחקים בירכתים. עוד לפני העלות המסך תשמע

נגינת רועי האלפים במשוך הקרן והצליל ערב למצלות העדרים עמה.

 

י'ני נער הדיג מזמר בצנה בנגינת רועי האַלְפים

הַיְאֹר יַצְהִיל פָּנִים וּמְתוּקָה צִנָּתוֹ,

הַנַּעַר שָׁם נִרְדָּם בַּדֶשֶׁא עַל-שְׂפָתוֹ,

וּבְאָזְנָיו שִׁיר מָתוֹק,

צְלִיל עָרֵב, כִּנְעִים

מִזְמוֹרֵי הַכְּרוּבִים

בְּגַן אֱלֹהִים.

וַיְהִי בַהֲקִיצוֹ, עוֹד לִבּוֹ שְׂבַע אוֹר –

וּכְבָר אֲפָפוּהוּ בְּנוֹת גַּלֵּי הַיְאֹר,

וּמִמְּצוּלָה קוֹל: נַעֲרִי,

לִי אַתָּה הַיּוֹם,

כִּי לִי בֶן-הַתּנוּמוֹת

וְלִי אִישׁ הַחֲלוֹֹם.

 

קוני הרועה, מעל ההר, בנגינה ההיא ובשנותו את טעמה

הֱיוּ שָׁלוֹם, נְאוֹת גָּיְא,

וּבְרָכָה, הַכָּרִים,

יִטְשׁוּכֶם עֲדָרִים,

לַקַּיִץ בָּא קֵץ!

לֶהָרִים נִסָּעָה, וְנָשׁוּבָה בַשְּׁנִיָּה

לִתְרוּעַת שִׁיר חָדָשׁ, בִּקְרֹא הַקּוּקִיָּה,

בְּהִתְחַדֵּשׁ אֲדָמָה עֲדִי פֶרַח וָצִיץ

וּבַחֲפֹז יִבְלֵי אָבִיב מֵחֲרִיץ אֶל-חֲרִיץ.

הֱיוּ שָׁלוֹם, נְאוֹת גָּיְא,

וּבְרָכָה, הַכָּרִים,

יִטְּשׁוּכֶם עֲדָרִים –

לַקַּיִץ בָּא קֵץ!

 

ורני ציד האלפים

נגלה מראש צור מנגד, בנגינה ההיא ובטעם אחר

קוֹל נַהַם וָרַעַם בֶּהָרִים; אֵין-חִיל

הַקַּשֶת בְּרֹאשׁ צוּרִים יְפַלֵּס לוֹ שְׁבִיל.

עַז-לֵב יָכִין צַעֲדוֹ

עַל-פְּנֵי עַרְבוֹת קָרַח,

מְקוֹם אָבִיב לֹא-יִנְוֶה

וְלֹא-יָצִיץ שָׁם פָּרַח.

מִתַּחַת לְרַגְלָיו בְּעַד יָם הָעֲרָפֶל

לֹא-יַכִּיר עוֹד מִשְׁכְּנוֹת אָדָם בַּשָּׁפָל:

רַק מִבְּקִיעַ עָב תָּצִיץ

לוֹ תֵבֵל בִּיקָר,

וּמִתְּהוֹם אַשְׁדּוֹת מָיִם –

יְרַק שָׂדֶה וָכָר.

 

מראה הנוף ישתנה. קול נפץ עמום יבוא מעם ההרים.

צללי עבים שטים בחפזון על פני הארץ מסביב.

 

 

רודי הדיג יוצא מתוך הסכה; ורני הציד יורד מן הצור;

קוני הרועה בא וספל החלב על שכמו ונערו ספי אחריו.

 

רודי

הָבָה, יֶ'נִּי, אַל-תַּעֲמֹד! קוּם מְשֵׁה הַצִּנָּה, חוּשָׁה,

שַׂר הָעֵמֶק הַשָּׂב בָּא, וְסֵתֶר רַעַם לַקָּרַח

וּמִתֶּן הַצּוּר[4] הִנֵּה זֶה חָבַשׁ הַמִּצְנָפֶת,

וּמִנְּקִיקֵי הַסְּלָעִים הַקָּרָה הִנֵּה בָאָה –

אֵין זֹאת כִּי קָרוֹב מְאֹד הַסָּעַר, לֹא יִתְמַהְמֵהַּ.

 

קוני

גֶּשֶׁם בֹּא יָבֹא, הַדַּיָּג. רְאֵה, צֹאנִי לוֹחֶכֶת

עֵשֶׂב לְתַאֲבָה וְכַלְבִּי יַחְפֹּר בֶּעָפָר בְּלִי חָדֶל.

 

ורני

הַדָּגִים הִנֵּה מְפַזְּזִים בַּיְאֹר, וּבֶן-הַשַּׁחַף

צָלֹל יִצְלֹל. אָכֵן הִתְחוֹלֵל יִתְחוֹלֵל סָעַר.

 

קוני לנער

שִׁית לֵב לַמִּקְנֶה, סֶפִּי, הַאֵין נִדָּח מִמֶּנּוּ?

 

ספי

אָיִן. גַּם לִזְלָה בָאָה. בַּמְצִלָּה אַכִּירֶנָּה.

 

קוני

אִם-כֵּן – לֹא-נִפְקַד מְאוּמָה. אֵין מַרְחִיק רְעוֹת כָּמוֹהָ.

 

רודי

אָכֵן יָפוּ, אַבִּיר הָרוֹעִים, מְצִלּוֹת מִקְנֶךָ!

 

ורני

גַּם הַמִּקְנֶה יָפֶה. הַלְּךָ, בֶּן-אַרְצִי, הָעֵדֶר?

 

קוני

לֹא-בֵרְכַנִי אֱלֹהִים עַד-כֹּה. כִּי שָׂכוּר הִנֵּהוּ

עִמָּדִי מִיַּד אֲדוֹנִי, הָאַלּוּף אַטִּינְגְּהֹזֶן[5].

 

רודי

נָאוֶה הָעֲנָק לְצַוַּאר הַפָּרָה וּלְגַרְגְּרוֹתֶיהָ!

 

קוני

גַּם-נַפְשָׁהּ יוֹדַעַת זֹאת, כִּי-עַל-כֵּן הִיא הַנְּגֶדֶת;

כִּמְעַט אֶחֱלֹץ עֶדְיָהּ וּמָנְעָה מִפִּיהָ אֹכֶל.

 

רודי

אַךְ הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ! מַה-יָּבִין בְּעִיר אֵין-דָּעַת!

 

ורני

אַל-תֹּאמַר כָּזֹאת. אָכֵן גַּם לַחַיָּה יֶשׁ-דָּעַת,

וְזֹאת נֵדַע אֲנַחְנוּ, הָרוֹדְפִים אַחֲרֵי יַעֲלֵי סָלַע,

אֲשֶׁר בְּצֵאתָם לַמִּרְעֶה, וְנִצַּב אֶחָד עַל-מִשִׁמָרֶת,

צָפֹה וְזָקֹף אֹזֶן; כִּמְעַט יָרִיחַ אִישׁ קֶשֶׁת

וְשָׁרַק לְאֶחָיו מְרָחוֹק וְהִזְהִירָם בְּקוֹל מִלָּכָד.

 

רודי אל הרועה

הֲתָעִיז מִקְנְךָ הַבָּיְתָה?

 

קוני

                      כֵּן. הָאַלְפִּים לֻחָכוּ.

 

ורני

יַצְלִיח דַּרְכְּךָ אֱלֹהִים.

 

קוני

                            מִבִּרְכָתְךָּ אֲבָרְכֶךָּ!

אָכֵן דֶּרֶךְ אִישׁ כָּמוֹךָ עֲצוּמִים חַתְחַתֶּיהָ.

 

רודי

רְאוּ, הִנֵּה אֶחָד אִישׁ רָץ אֵלֵינוּ, וּבְכָל-כֹּחַ.

 

ורני

אָנֹכִי יְדַעְתִּיו, הֲלֹא זֶה בּוֹמְגַּרְטֶן אִישׁ אַלְצָלָן[6].

 

קוֹנְרַד בומגַרְטֶן בא כל עוד נשמה בו, דחוף ומבהל.

 

בומגרטן

בְּשֵׁם אֱלֹהִים, הַשַּׁיָּט – הַצִּנָּה! הַצִּנָּה הָבָה!

 

רודי

לְאַט, לְאַט לְךָ, הָאִישׁ. מָה הַחִפָּזוֹן?

 

בומגרטן

                            הַתִּירֶנֶּה!

אֶת-נַפְשִׁי מִמָּוֶת תַּצִּיל! מַהֵר הַעֲבִירֵנִי!

 

קוני

הֲלֹא תַגֶּד-נָא, עֲמִיתִי, מֶה הָיָה לָּךְ?

 

ורני

הֲנִרְדָּף אָתָּה?

 

בומגרטן לדיג

חוּשָׁה, הִנָּם בְּעִקְּבוֹתָי! פָּרָשֵׁי הַנְּצִיב הֵמָּה

אֲשֶׁר יָצְאוּ לִדְלֹק אַחֲרָי. הָהּ, בֶּן-מָוֶת אָנֹכִי

אִם-הַשֵּׂג יַשִּׂיגוּנִי.

 

רודי

                      עַל-מָה אֵפוֹא יִרְדְּפוּךָ?

 

בומגרטן

מַלְּטוּנִי וְאַחַר נְדַבֵּר.

 

ורני

                      הִנֵּה דָם בִּכְנָפֶיךָ –

מֶה הָיָה לָּךְ?

 

בומגרטן

הַשַּׁלִּיט אֲשֶׁר בְּרוֹסְבֶּרְג[7]ְּ, נְצִיב הַמֶּלֶךְ...[8]

 

קוני

וָלְפֶנְשִׁיסֶן? הֲזֶה יִרְדְּפֶךָ?

 

בומגרטן

                      לֹא יוֹסֵף הָרֵעַ

זֶה. אֲנִי הִכִּיתִיו.

 

כּלם מתנודדים

יִשְׁמְרֵנוּ אֱלֹהִים! מֶה עָשִׂיתָ?

 

בומגרטן

אֶת-אֲשֶׁר הָיָה עוֹשֶׂה תַחְתָּי כָּל-אִישׁ בַּעַל נָפֶשׁ.

לִכְבוֹדִי וּכְבוֹד אִשְׁתִּי קִנֵּאתִי, וָאִנָּקֶם

בִּצְדָקָה וּבְמִשְׁפָּט מִיַּד מְנַאֲצָם בִּזְדוֹן רָשַׁע.

 

קוני

הֲנוֹעַז הַנְּצִיב לִשְׁלֹחַ יָדוֹ בִּכְבוֹד אִשְׁתֶּךָ?

 

בומגרטן

מֵהָפִיק אֶת –אַוַּת נַפְשׁוֹ מָנֹעַ מְנָעוּהוּ

אֱלֹהִים וְקַרְדֻּמִּי הֶחָד.

 

ורני

                      הַבְקַרְדֹּם בּוֹ פָגָעְתָּ?

 

קוני

בִּי, סַפֶּר-נָא אֵיךְ נָפַל דָּבָר? עַד אִם-כִּלִיתָ –

וְהַדַּיָּג יַתִּיר הַצִּנָּה.

 

בומגרטן

                            בַּיַּעַר הָיִיתִי.

חָטַבְתִּי עֵצִים. פִּתְאֹם וְאִשְׁתִּי נִבְהֲלָה הַיַּעְרָה

וְהִיא מִתְחַלְחָלֶת: הַנְּצִיב הִנֵּה פָקַד נָוֵנוּ

וַיְצַו לוֹ מֶרְחָץ. אַחֲרֵי כֵן הֶחֱזִיק בָּהּ וַיֹּאמָר

עַנּוֹתָהּ. אֶפֶס כִּי-נֶחְלְצָה מִיָּדוֹ וַתָּנָס

אֵלַי לְעֶזְרָה. שָׁמַעְתִּי וָאֶזְעֹם. רַצְתִּי כְרֶגַע

הַבַּיְתָה, וּבְמָצְאִי אֶת בֶּן-הַבְּלִיַּעַל שָׁמָּה,

וָאוֹרִיד קַרְדֻּמִּי עַל-גֻּלְגָּלְתּוֹ וָאֲרוֹצְצֶנָּה.

 

ורני

אָכֵן הֵיטַבְתָּ עֲשׂה. לֹא-יְחָרֶפְךָ אִישׁ עַל-כָּכָה.

 

קוני

הָרָשָׁע! אֶת-גְּמוּלוֹ בְרֹאשׁוֹ הָשֵׁב הֵשִׁיב אֱלוֹהַּ!

שֹׁד אֻנְטֶרְוַלְדֶּן[9], חֲמַס עָם, עַל-קָדְקָדוֹ יָרָדוּ.

 

בומגרטן

הַדָּבָר נִשְׁמָע... שָׁלְחוּ לְתָפְשֵׂנִי... אִי שָׁמָיִם!

עוֹדֵנוּ מִשְׁתָּעִים פֹּה וְהָעֵת – אַלְלַי! – עוֹבָרֶת.

 

קול רעם נשמע.

 

קוני

חוּשָׁה-נָּא, הַדַּיָג, הֲלֹא תַעֲבִיר אֶת-אִישׁ הֶחָיִל.

 

רודי

לֹא עֶת-שׁוֹט עָתָּה. הַסְּעָרָה הִנֵּה זֶה הֵחֵלָּה.

נחַכֶּה עַד שָׁכְכָהּ מְעָט, אַחַר נַעֲבֹרָה.

 

בומגרטן

                            אֲהָהּ אֱלוֹהַּ!

חַכּוֹת לֹא אוּכָלָה, וּבְנַפְשִׁי הוּא הִתְמַהְמֵהַּ.

 

קוני אל הדיג

עֲשֵׂה, דַּיָּג, וּצְלָח. אַל תַּעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ.

בְּנֵי אָדָם אֲנָחְנוּ, עֵת וָפֶגַע יִקְרֶה כֻלָּנוּ.

 

נהמת סופה ורעם.

 

רודי

סַעֲרַת תֵּימָן פָּרָצָה. רְאֵה, מַה-גָּאוּ הַמָּיִם.

יַד מִי תַּעְצָר-כֹּחַ חֲתֹר נֶגֶד גַּלִּים וָסָעַר?

 

בומגרטן חובק ברכיו

חוּס-נָא, אָחִי, וֵאלֹהִים יָשִׁיב לְךָ כִּגְמוּלֶךָ.

 

ורני

הֲלֹא בְנֶפֶשׁ הָאִישׁ הוּא. חֲמָל-נָא, הֵשַּׁיָּט, רַחֲמֵהוּ.

 

קוני

הֵן אֲבִי בַיִת הוּא; אִשָּׁה וִילָדִים לוֹ בַבָּיִת.

 

הרעמים נשנים.

 

רודי

גַּם-נַפְשִׁי אֲנִי תִּיקַר בְּעֵינַי וְלֹא אַשְׁחִיתֶנָּה,

גַּם-לִי אִשָּׁה וִילָדִים בְּבֵיתִי. הַבִּיטוּ שָׁמָּה:

הַמְּצוּלָה רֹתַחַת כֻּלָּהּ, מֵימֶיהָ יְגֹעָשׁוּ,

עַד מַעֲמַקֵּי תְהֹמוֹת כָּל-נִבְכֵי הַיְאֹר נִנְעָרוּ.

לִבִּי לִבִּי לְאִישׁ הֶחָיִל, אַךְ מֵהוֹשִׁיעֵהוּ

תִּקְצַר יָדִי, וְאַתֶּם עֵדָי. יוֹשׁיעֵהוּ אֱלוֹהַּ.

 

בומגרטן עודנו כורע

וּבְכֵן אֵין כָּל-יֶשַׁע לִי וּבְיַד אוֹיְבֵי אֶפֹּלָה,

וּבְעוֹד חוֹף מִקְלָטִי לְנֶגְדִּי וּבְעֵינַי אֶרְאֶנּוּ,

הִנֵּה הוּא נֹכַח פָּנַי וְצַעֲקָתִי תַשִּׂיגֵהוּ,

וְהִנֵּה גַם-הַצִּנָּה עִמִּי אֲשֶׁר תְּמַלְּטֵנִי שָׁמָּה,

וַאֲנִי פֹּה בְרָעָתִי וּבְצָרַת נַפְשִׁי אֶשְׁכָּבָה.

 

קוני

רְאוּ, מִי הָאִישׁ הַבָּא שָׁם?

 

ורני

טֶל מִבֻּרְגְּלֶן[10] הַהֵלֶךְ.

 

טל בא בקשתו.

 

טל

מִי בָכֶם הָאִישׁ הַמִּתְחַנֵּן לְיֵשַׁע וּלְעֵזֶר?

 

ורני

אִישׁ אַלְצֶלֶן הוּא, וּבְקַנְאוֹ לִכְבוֹדוֹ וַיָקָם

עַל נְצִיב הַמֶּלֶךְ, עַל-וָלְפֶנְשִׁיסֶן, וַיְמִיתֵהוּ –

הוּא הוּא הַנְּצִיב הַשּׁוֹכֵן בִּמְצוּדַת רוֹסְבֶּרְגְּ – עַתָּה

יִדְלְקוּ פָּרָשֵׁי הַנְּצִיב אַחֲרָיו וּבְעִקְּבוֹתָיו הֵמָּה,

הַנִּרְדָּף יִתְחַנֵּן אֶל-הַשַּׁיָּט לְהַעֲבִירֵהוּ,

אַךְ זֶה לֹא-יֹאבֶה לוֹ, כִּי-יָרֵא מִפְּנֵי הַסָּעַר.

 

רודי

הִנֵּה בָזֶה טֶל, הֲלֹא גַם הוּא מִיּוֹדְעֵי הַשָּׁיִט,

יַגֶּד-נָא, הֲיֵשׁ לִצְלֹחַ עַתָּה מְצוּלַת הַמַּיִם

אִם לֹא?

 

טל

אֵין דָּבָר הָעוֹמֵד בִּפְנֵי הַהַכְרֵחַ.

 

רעמים אדירים, היאור הולך וסוער.

 

רודי

הַלְפִי הַשְּׁאֹל אֶתְנַפָּל? אַךְ חֲסַר דַּעַת יַעֲשֶׂנָּה!

 

טל

הַדְּאָגָה לְנַפְשׁוֹ – אִישׁ הַלֵּב אַחֲרוֹנָה יְשִׂימֶנָּה.

שַׁיָּט, בְּטַח בֵּאלֹהִים וּמַלְּטָה נִרְדָּף מִמָּוֶת.

 

רודי

בְּעוֹדְךָ עַל-חוֹף מִבְטַחִים – מַה-קַּל מֵעֲצַת שְׂפָתָיִם.

הִנֵה פֹה הַצִּנָּה, וְהִנֵּה הַיְאֹר – נַס אָתָּה!

 

טל

הַיְאֹר יֵשׁ יִשְׁקֹט מִזַּעְפּוֹ, אַךְ לֹא הַנְּצִיב. קוּמָה

הַצִּילֵהוּ, שַׁיָּט!

 

הרועים וּוֶרני יחד

הַצִּילֵהוּ, הַצִּילֵהוּ!

 

רודי

וִיהִי אָחִי הָאִישׁ, וִיהִי בְּנִי יְלִדְתִּיו, חֵי אָנִי

אִם-אֶעֱשֶׂנָּה. הַיּוֹם יוֹם שִׁמְעוֹן וִיהוּדָה[11] לָנוּ,

עַל-כֵּן יִתְגָּעַשׁ הַיְאֹר וּמֵימָיו חֳמַרְמָרוּ:

אֶת-קָרְבַּן שְׁנָתוֹ יִדְרֹשׁ.

 

טל

מַה-בֶּצַע בְּדִבְרֵי רוּחַ?

הָעֵת דּוֹחֶקֶת, וְהָאִישׁ נִרְדָּף וּמְבַקֵּשׁ יֵשַׁע.

דַּבֵּר, הַשַּׁיָּט, הַעוֹבֵר אָתָּה?

 

רודי

לֹא, לֹא אָנִי.

 

טל

אִם-כֵּן, אֵפוֹ – בְּשֵׁם אֱלֹהִים, הָבָה הַצִּנָּה הֵנָּה.

אָנֹכִי בְּכֹחִי הַדַּל אֲנַסֶּה, אוּלַי אַצְלִיחַ.

 

קוני

הֶאָח, טֶל אַמִּיץ הַלֵּב!

 

ורני

כֹּה יַעֲשֶׂה גִּבּוֹר צָיִד!

 

בומגרטן

פּוֹדִי וְגוֹאֲלִי אָתָּה, טֶל! מַלְאָכִי הַמּוֹשִׁיעַ!

 

טל

מִכַּף הַנְּצִיב וּזְדוֹנוֹ אָכֵן אוֹשִׁיעֲךָ אָנִי,

אוּלָם מִיַּד מַיִם זֵידוֹנִים לֹא לִי הוֹשֵׁעַ,

אֶפֶס כִּי-טוֹב נָפְלְךָ בְּיַד אֱלֹהִים מִנְּפֹל בְּיַד גָּבֶר.

 

אל הרועה

עֲמִיתִי, הֲלֹא תְנַחֵם אֶת-אִשְׁתִּי אִם-יִקְרֵנִי פֶגַע,

אֲנִי הֵן עָשִׂיתִי אֶת-אֲשֶׁר לִבְלִי עֲשׂוֹת לֹא-יָכֹלְתִּי.

קופץ ויורד אל הצנה.

 

קוני אל הדיג

הֵן לִמֻּד שַׁיִט אָתָּה, וַאֲשֶׁר הֶעְפִּיל טֶל עֲשׂהוּ

אוֹתוֹ לֹא-מָצָא לִבְּךָ אָתָּה?

רודי

גַּם אַנְשֵׁי חַיִל

טוֹבִים וּגְדוֹלִים מִמֶּנִּי לֹא יַעֲשׂוּ כְמַעֲשׂהוּ.

אֶחָד הוּא טֶל בֵּין הֶהָרִים, אֵין שֵׁנִי כָּמוֹהוּ.

 

ורני עולה על הצור

הִנֵּה הִתִּיק. יוֹשִׁיעֲךָ אֱלֹהִים, שַׁיָּט עַז-נָפֶשׁ!

רְאֵה, אֵיכָה תָחוֹג תָּנוּעַ הַצִּנָּה עַל כֶּתֶף

הַגַּלִּים!

 

קוני מעל שפת היאור

הַשִּׁבֹּלֶת עֲבָרַתָּה, הִיא נֶעֱלָמָה.

וּרְאֵה, הִנֵּה שָׁבָה וַתִּגָּל. בִּזְרֹע כֹּחַ

בֵּין מִשְׁבְּרֵי מַיִם עַזִּים אַמִּיץ הַלֵּב יַנְחֶנָּה.

 

ספּי

הִנֵּה פָרָשֵׁי הַנְּצִיב דֹּהֲרִים וּבָאִים הֵנָּה.

 

קוני

חַיֵּיכֶם, הֵם הֵם. אָכֵן הַתְּשׁוּעָה בְּעִתָּה בָּאָה.

 

עדת פרשים.

 

פרש ראשון

אֵיפֹה הָרוֹצֵחַ אֲשֶׁר הִסְתַּרְתֶּם? הוֹצִיאוּהוּ!

 

פרש שני

בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה נָס. פֹּה הוּא. לַשָּׁוְא תַּחְבִּיאוּהוּ.

 

קוני ורודי

אֶת-מִי תְבַקְשׁוּ, פָּרָשִׁים?

 

פרש ראשון בהגלות לו הצנה

מַה-זֹּאת, שֵׁדֵי שָׁחַת!

 

ורני מלמעלה

הֲבַצִּנָּה הָאִישׁ אֲשֶׁר תְּבַקֵּשׁוּ? הַרְדִּיפוּהוּ!

דִּלְקוּהוּ מְהֵרָה אוּלַי יִתָּפֶשׂ.

 

פרש שני

לִבְכוֹר מָוֶת!

הִתְמַלֵּט הַנָּבָל!

 

פרש ראשון לרועה ולדיג

אַתֶּם נְתַתֶּם לוֹ יָדָיִם,

וְלֹא תִנָּקוּ. פָּרוֹץ בְּעֶדְרֵיהֶם! הָרוֹס הָאֹהֶל!

שָׂרֹף וְהַחֲרֵב עַד אֵין פְּלֵיטָה! הַחֲרֵם וְהַכּוֹת אָרְצָה!

 

ספּי נבהל אחריהם

אֲהָהּ, שְׂיוֹתָי!

 

קוני

אוֹי, אוֹי, עֲדָרָי!

 

ורני

אַנְשֵׁי דָמִים וָרָשַׁע!

 

רודי סופק כפיו

אֵל אֱמוּנָה וָצֶדֶק! הֲיָבֹא עוֹד גּוֹאֵל לָאָרֶץ!

 

 

מחזה שני

 

בין צורי שויץ[12]; על יד דרך, אצל הגשר לפני בית שטופכר, עומד

אשל. ורנר שטופכר ופפיפר מלוצרן[13] באים מתוך שיחה.

 

פפיפר

הוּא הַדָּבָר, אֲדוֹנִי שְׁטוֹפָכֶר, הוּא אֲשֶׁר אָמָרְתִּי:

הִמָּנְעוּ מֵהִשָּׁבַע לְאוֹסְטְרִיָּה, אִם תּוּכָלוּ.

נֶאֱמָנִים הֱיוּ לַמַּמְלָכָה[14] כִּהְיוֹתְכֶם עַד-הֵנָּה –

וְיָסֶךְ-אֵל לְחֻפְשַׁתְכֶם, הִיא נַחֲלַתְכֶם מִימֵי קֶדֶם.

 

תוקע לו כפו באהבה ואומר ללכת.

 

שטופכר

הֲלֹא תֵשֵׁב עִמִּי, יְדִידִי, עַד-שׁוּב בַּעֲלַת הַבָּיִת,

הֵן אוֹרְחִי אַתָּה בִּשְׁוִיץ כַּאֲשֶׁר בְּלוּצֶרֶן לְךָ אָנִי.

 

פפיפר

חֵן חֵן לָךְ! נֶחְפָּז אָנֹכִי לָלֶכֶת נֶּרְסָבָה[15] –

וַאֲשֶׁר בִּזְדוֹן לִבָּם וּבְאַוַּת בִּצְעָם יַעֲמִיסוּ

נְצִיבֵיכֶם עֲלֵיכֶם, גַּם כִּי-יִכְבַּד מִכֶּם הַסֵּבֶל –

שָׂאוּהוּ בְּאֹרֶך רוּחַ! לַכֹּל תְּמוּרָה עֲלֵי אָרֶץ,

גַּם-פְּנֵי הַדְּבָרִים עַתָּה יֵש אֲשֶׁר יְשֻׁנּוּ פֶתַע:

עוֹד יֵשׁ וּבָא מֶלֶךְ אַחֵר[16] וְיָרַשׁ אֶת-הַנֵּזֶר,

אַךְ בְּהִתְמַכֶּרְכֶם לְאוֹסְטְרִיָּה – וְנֶעֱבַדְתֶּם לָהּ נֶצַח.

 

פונה והולך. שטופכר יושב על הספסל תחת האשל והוא עצוב ונכה רוח. גרטרודה אשת שטופכר באה ויושבת על יד בעלה, יושבת ומתבוננת שעה קלה דומם בפניו.

 

גרטרודה

אֵיכָה קָדַרְתָּ, אַלּוּפִי! אֶרְאֲךָ וְלֹא אָבִינָה.

זֶה יָמִים עַל-יָמִים הִתְבּוֹנַנְתִּי דֹם וָאֵרֶא,

הַדְּאָגָה תַּחֲרֹשׁ מִצְחֶךָ וְרוּחֲךָ יַעְכָּר-עֹצֶב.

שִׂיחָה דַאֲגָתְךָ לִי, הֲלֹא אִשְׁתְּךָ וַחֲבֶרְתְּךָ אָנִי

וּבְצָרַת נַפְשְׁךָ אָתָּה אֶת-מַחֲצִיתִי אֶדְרֹשָׁה.

 

שטופכר שם ידו בידה ומחריש.

 

הַגִּידָה לִּי, אַל-תְּכַחֵד, מַה-זֶּה יְדַכֵּא לִבֶּךָ?

הֵן בֵּרַךְ אֱלֹהִים יְגִיעֲךָ וּבְבֵיתְךָ הוֹן וָשֶׁפַע,

אֲסָמֶיךָ מְלֵאִים בָּר, גַּם-עֶדְרֵי בְקָרְךָ כֻּלָּמוֹ,

שִׁפְעַת סוּסִים אַבִּירִים וּמְיֻזָּנִים לָשׂבַע,

שָׁבוּ בְשָׁלוֹם מִן-הֶהָרִים לַחֲרֹף בְּאֻרוֹת רֶוַח.

בֵּיתְךָ כָּלוּל בַּהֲדָרוֹ, כִּנְוֵה שׁוֹעַ מַרְאֵהוּ,

בָּנוּי בַּקָּו וּבַמִּדָּה עֻבִּים אֵיתָנֵי יָעַר,

חַלּוֹנָיו צַחֵי זְכוּכִית פָּנִים לַכֹּל יֵיטִיבוּ,

אוֹתוֹת שִׁלְטֵי הַכָּבוֹד, מִשְׁחַת שָׁשַׁר וָצֶבַע,

יְיַפּוּ קִירוֹתָיו יַחַד עִם-כִּתְבוֹת מִשְׁלֵי קֶדֶם,

יִקְרָאוּם עֹבְרֵי אֹרַח, יִתְעַנְּגוּ אַף יִתְמָהוּ.

 

שטופכר

אָכֵן יָפֶה נָוִי, יָשִׁית לִבְעָלָיו תִּפְאָרֶת,

אוּלָם, הָהּ רַעְיָתִי – וִיסוֹדוֹ יָנוּט מִתָּחַת.

 

גרטרודה

הוֹרֵנִי, וֶרְנֶר, וְאֵדְעָה, מַה-מִּלֶּיךָ תִּרְזֹמְנָה.

 

שטופכר

נִשְׁעֹן נִשְׁעַנְתִּי כְּהַיּוֹם הַזֶּה תַּחַת הָאֵשֶׁל

וָאֶהְגֶּה בְלֵב טוֹב בְּכָל-פָּעֳלִי. פִּתְאֹם וָאֵרֶא –

הַנְּצִיב הִנֵּה זֶה בָּא מִקּוּסְנַכְט[17]ְ, טִירַת נָוֵהוּ,

רוֹכֵב בַּעֲדַת פָּרָשָׁיו וּפָנָיו דֶּרֶךְ הֵנָּה.

כִּרְאוֹתוֹ הֲדַר הַבַּיִת כֵּן תָּמַהּ – וַיֵּעָצֶר.

מִהַרְתִּי וָאֶגַּשׁ אֵלָיו וָאֲקַדְּמָה פָנֵיהוּ

בַּעֲנָוָה וּבְיִרְאַת כָּבוֹד, כְּמִשְׁפָּט לִנְגִיד אָרֶץ,

הַמּוֹשֵׁל בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וּבְכֹחוֹ. "לְמִי הַבָּיִת?"

שָׁאַל הַנְּצִיב בְּעֶבְרַת זָדוֹן וַיְהִי כְּלֹא יוֹדֵעַ.

אַךְ גַּם-אָנֹכִי לֹא-עֲזָבַנִי לִבִּי וָאָעַן:

"הַבַּיִת הֲלֹא בֵית הַמֶּלֶךְ הוּא וּבֵיתְךָ אָתָּה,

אֲדוֹנִי הַנְּצִיב, וּבְיָדִי אֲחֻזַּת מַס הִיא."  אָז יוֹסֶף:

"אָנֹכִי הַשַּׁלִּיט בָּאָרֶץ תַּחַת הַמֶּלֶךְ,

וְאֵין נַפְשִׁי כִּי-יִקַּח לוֹ אִכָּר בְּיָדוֹ קַרְנַיִם

לִבְנוֹת לוֹ בָתִּים כִּלְבָבוֹ כְּאַחַד בְּנֵי הַחֹפֶשׁ,

וּכְאִלּוּ לֹא-אָדוֹן וְלֹא-מוֹשֵׁל לוֹ בָאָרֶץ;

הָיֹה לֹא-תִהְיֶה כָזֹאת, אֲנִי הַנְּצִיב דִּבַּרְתִּי!"

וּכְדַבְּרוֹ זֹאת וַיֵּשְׁטְ מֵעָלַי בְּגֹבַהּ אַפָּיִם,

וַאֲנִי נִצַּבְתִּי בִמְקוֹמִי מַשְׁמִים וּנְכֵה רוּחַ,

מַחֲרִישׁ מִשְׁתָּאֶה לָדַעַת דְּבַר פִּי הַבְּלִיָּעַל.

 

גרטרודה

אִישִׁי, אַלּוּף נְעוּרָי, הֲלֹא תַטֶּה אֹזֶן הַפָּעַם

לַעֲצַת אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ וּלְיֹשֶׁר אִמְרֵי פִיהָ:

בַּת נְדִיב עָם, בַּת אָבִי אִבֶּרְגְּ הַמהֻלָּל אָנֹכִי,

אִישׁ חָכְמָה וְרַב תּוּשִׁיָּה. וּבְהַאֲרֵךְ לֵילֵי הַחֹרֶף,

בְּשִׁבְתִּי אֶת-אַחְיוֹתַי עַל-הַמַּטְוֶה בֵּית אָבִינוּ

וְנֶאֶסְפוּ רָאשֵׁי הָעָם וּנְבוֹנֵי זְקֵנָיו שָׁמָּה

הֲגוֹת בִּמְגִלּוֹת הַמֶּלֶךְ וּבְדָתֵי חֻפְשָׁתֵנוּ

וּבְמוֹעֵצוֹת וָדַעַת לִשְׁקֹד עַל-שְׁלוֹם הָאָרֶץ,

אָז שָׁמְעָה אָזְנִי וַתִּקַּח מִשִּׁיחָתָם שֶׁמֶץ,

אִם-הֶגְיוֹן אִישׁ לֵבָב אִם-אִמְרַת נָבוֹן מַחְכָּמֶת,

וָאֶצְפְּנֵם דּוּמָם בְּלִבִּי וַיִּהְיוּ שָׁם לְמִשְׁמָרֶת.

אל-תָּבוּז אֵפוֹא לְמִלָּי, שִׂים לֵאֲמָרֵי לִבֶּךָ:

רָאִיתִי לְלִבְּךָ מֵאָז, מַה-דַּאֲגָתוֹ יָדָעְתִּי:

זָעֹם יִזְעָמְךָ הַנְּצִיב גַּם יִתְנַכֶּל-לָךְ, עֵקֶב

הָיִיתָ כְשָׂטָן לוֹ וַתָּנֵא עַם-הָאָרֶץ

שְׁכַן שְׁוִיץ מֵהִכָּנַע לְמוֹשְׁלָיו מִקָּרוֹב בָּאוּ,

רַק כִּי-יִשְׁמֹר, וּבְכָל-עֹז, כַּאֲבוֹתָיו מִימֵי קֶדֶם,

אֱמוּנִים לְמַמְלַכְתּוֹ. הַאֵין זֹאת, וֶרְנֶר, הֲכֵן דִּבַּרְתִּי?

 

שטופכר

אָכֵן, אִשְׁתִּי, כָּבְדָה עָלַי חֲמַת גֶּסְלֶר, כָּבֵדָה.

 

גרטרודה

קַנֵּא יְקַנֵּא בִּכְבוֹד בֵּיתְךָ, כִּי-תִשְׁכֹּן לָבֶטַח,

וּכְאֶחָד מִבְּנֵי הַחוֹרִים, בַּאֲחֻזָּתְךָ אָתָּה,

וְהוּא רֵיק, אֵין כֹּל. בֵּיתְךָ אַתָּה הֵן מִיַּד הַמֶּלֶךְ

אֵלֶיךָ בָא; גָּלוּי לְעֵין כֹּל יַעֲמֹד בְּרֹאשׁ דָרֶךְ

וּכְנָסִיךְ בְּאַרְצוֹ תִּמְשָׁל-בּוֹ כַּיָּשָׁר בְּעֵינֶיךָ.

כִּי לֹא-אָדוֹן לְךָ וּמוֹשֵׁל זוּלָתִי הַגֶּבֶר

הוּקַם עָל, מְשִׁיחַ עַם אֱלֹהִים, הוֹד רוֹמְמוּת הַמֶּלֶךְ.

וְהוּא מָה? אַךְ אִישׁ דַּל וְנִקְלֶה, הַצָּעִיר בְּבֵית אָבִיהוּ,

כָּל-הוֹנוֹ – מְעִיל הַפָּרָשִׁים לִבְשָׂרוֹ, זוּלַת אֵין מְאוּמָה,

עַל-כֵּן תֵּרַע עִינוֹ, וְחֲמַת הַקִּנְאָה תֹּאכְלֵהוּ

כִּרְאוֹתוֹ בִּרְכַּת אֱלֹהִים בִּנְוֵה יְשָׁרִים תָּנוּחַ.

אוֹתְךָ עָיַן מֵאָז וַיִּשָּׁבַע הַכְחִידֶךָ,

עד-עַתָּה לֹא פָגַע בְּךָ עוֹד. הֲתֹאמַר אֵפוֹא שֶׁבֶת

בְשִׁפְלוּת יָדַיִם עַד עֲשׂוֹת בְּךָ הֶאִישׁ הַמְּזִמָּתָה?

הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ!

 

שטופכר

מָה אֵפוֹא אֶעֱשֶׂה עָתָּה?

 

גרטרודה

זֹאת עֲצָתִי, הַסְכֵּת וּשְׁמָעֶנָּה: אַתָּה יָדַעְתָּ

מה-מָּרַה נֶפֶשׁ הָעָם פֹּה בִשְׁוִיץ עַל-הָעֹשֶׁק

אֲשֶׁר יַעַשְׁקֵם הַנְּצִיב בִּזְדוֹן לִבּוֹ. גַּם-אַחֵינוּ

בְּנֵי אֻנְטֶרְוַלְדֶּן וְאוּרִי, הַיּוֹשְׁבִים מִמּוּלֵנוּ,

אֵין זֹאת כִּי אִם-קָצְרָה רוּחָם בַּעֲמָלָם גַּם-הֵמָּה;

כִּי כַּנְּצִיב גֶּסְלֶר פֹּה, כֵּן יִרְדֶּה בְאַכְזְרִיּוּת זָעַם

גַּם לַנְדֶּנְבֶּרְגְּ שָׁם בְּעֵבֶר הַיְאֹר מִנֶּגֶד;

כִּי לֹא-תָבֹא סְפִינָה מִשָּׁם בִּלְתִּי אִם-הֵבִיאָה

שְׁמוּעָה חֲדָשָׁה עִמָּהּ עַל-עֲלִילַת חָמָס וָרֶשַׁע,

זוּ עוֹלְלוּ הַנְּצִיבִים בִּזְדוֹן עֶבְרָתָם לָאָרֶץ.

וְעַתָּה אֵין טוֹב לָכֶם בִּלְתִּי אִם-הִוָּעֶדְכֶם  יַחַד

מְתֵי מִסְפָּר מִכֶּם אַנְשֵׁי לֵב וְנוֹעַצְתֶּם בַּסָּתֶר,

אֵיכָה תַעֲשׂוּ וּפְרַקְתֶּם הָעֹל מֵעַל צַוַּארְכֶם,

וַאֲנִי אֶבְטַח, כִּי לֹא-יַעֲזֹב מִכֶּם חַסְדּוֹ אֱלוֹהַּ,

כִּי-יַעֲמֹד לִימִין צַדִּיק וְעַל עֲצַת יְשָׁרִים יוֹפִיעַ.

אֱמָר-נָא, אִם-יָדַעְתָּ לְךָ בְאוּרִי מוֹדַע וָרֵעַ

אֲשֶׁר תְּגַלֶּה לוֹ סוֹדְךָ וְהִגַּדְתָּ לוֹ כָּל-לִבֶּךָ?

 

שטופכר

יָדַעְתִּי בָהּ רַבִּים אַמִּיצֵי לֵב וּבְנֵי חָיִל,

אֲנָשִׁים נִכְבָּדִים וּגִדוֹלִים סְתָרַי הַפְקֵד אוּכָלָה.

 

קם ממקומו

 

הָאִשָּׁה! סַעַר מַחְשְׁבוֹת אֵימָה הַעִירוֹת פֶּתַע

בִּלְבָבִי הַשּׁוֹקֵט. אֶת-כָּל-תַּעֲלוּמוֹתָיו יַחַד

ממַּעֲמַקִּים חָשַׂפְתְּ וַתְּשַׁוִּין נֶגְדִּי לְאוֹר שָׁמֶשׁ,

וַאֲשֶׁר לֹא-זַדְתִּי הַעֲלוֹתוֹ עַל-לֵב גַּם-בַּסָּתֶר,

אוֹתוֹ הִגַּדְתְּ לִי אַתְּ בְּפֶה מָלֵא וּבְאֹמֶץ רוּחַ.

אַךְ הַגִּידִי-נָא, הֲשָׁקֹל שָׁקַלְתְּ בְּמֹאזְנֵי הַשֵׂכֶל

אֵת אֲשֶׁר הָרָה וַיֶּהְגֶּה לִבֵּךְ? הֲלִקְרָב וּלְחֶרֶב

אִישׁ בְּאָחִיו תִּקְרְאִי בִּנְאוֹת שָׁלוֹם אֵלֶּה? הַאֲנַחְנוּ

גּוֹי לֹא-עָז, עַם רוֹעֵי מִקְנֶה, מִלְחָמָה נַקְדִּישָׁה

עַל-מֶלֶךְ עַז וְאַדִּיר, מוֹשֵׁל בִּגְבוּרָתוֹ אָרֶץ?

עַתָּה יִמְצְאוּ אֵפוֹא אֶת-הַתֹּאֲנָה אֲשֶׁר בִּקְשׁוּהָ,

לְמַעַן שַׁלַּח בָּנוּ וּבְאַרְצֵנוּ הָאוֹבֶדֶת

הֲמוֹן גְּדוּדֵיהֶם הַפְּרָאִים לִרְדּוֹת בָּנוּ בִזְרֹעַ

וּלְהַשְׁבִּית, כְּתוֹכַחַת צֶדֶק עֲלֵי עָוֹן וָפָשַׁע,

לְמִשְׁפְּטֵי חֻפְשָׁתֵנוּ הָעַתִּיקִים שְׁאָר וָזֵכֶר.

 

גרטרודה

גַּם-יֶדְכֶם אַתֶּם מֵהָנִיף גַּרְזֶן לֹא-קָצָרָה,

חִזְקוּ וִהְיוּ לַאֲנָשִׁים וְלֵאלֹהִים עֹז וָיֶשַׁע.

 

שטופכר

אִשָּׁה! נוֹרָא מְאֹד זַעַם הַחֶרֶב, מִי יְכִילֶנּוּ!

הַשְׁמֵד תַּשְׁמִיד בְּעָבְרָהּ רוֹעִים עַל-עֶדְרֵיהֶם יָחַד.

 

גרטרודה

זַעַם אֱלֹהִים נִשָּׂא וּלתוֹכַחְתּוֹ נַאֲרִיךְ רוּחַ,

אַךְ-עֹשֶׁק אָדָם וַחֲמָסוֹ – אוֹתָם לֹא-נוּכָלָה.

 

שטופכר

הַבַּיִת הֶחָדָשׁ, הֲכִינוֹתִיו לִמְשׂוֹשׂ עֵינָיִךְ –

יְהִי בְיוֹם קְרָב לְתֵל אֵפֶר.

 

גרטרודה

לוּא בַעֲבוֹתִים אֶל-הוֹן הֶבֶל

נִקְשְׁרָה נַפְשִׁי – אָנֹכִי בְמוֹ-יָדַי בָּאֵשׁ אֳשַׁלְּחֶנּוּ.

 

שטופכר

מַאֲמֶנֶת אַתְּ בְּרַחֲמֵי אָדָם! וְאוּלָם דְּעִי, הַחֶרֶב

חָמֹל לֹא-תַחְמֹל גַּם עַל-הָעוֹלָל אֲשֶׁר בָּעָרֶשׂ.

 

גרטרודה

הַנֶּפֶשׁ הַתַּמָּה – גּוֹאֵל יֶשׁ-לָהּ בַּשָּׁמָיִם,

הַבִּיטָה נִכְחֶךָ, וֶרְנֶר, אַל-תַּבֵּט אַחֲרֶיךָ!

 

שטופכר

אֲנַחְנוּ הַגְּבָרִים מוֹת גִּבּוֹרֵי חַיִל נָמוּתָה –

אַךְ-אַתֶּן הַנָּשִׁים, גּוֹרַלְכֶן אַתֶּן מַה-יֶּהִי?

 

גרטרודה

גַּם-לְחַלָּשׁ וְאֵין אוֹנִים עוֹד שַׁעַר אַחֲרוֹן פָּתוּחַ:

קְפִיצָה מֵרֹאשׁ סָלַע – וַאֲנִי חָפְשִׁיָּה לָנֶצַח.

 

שטופכר נופל בזרעותיה

מִי-אִישׁ וִיאַמֶּץ-לֵב אֲשֶׁר כִּלְבָבֵךְ אֶל-חֵיקֵהוּ,

הוּא בִתְרוּעַת גִּיל לְבֵיתוֹ וּלְנַחֲלָתוֹ יִלָּחֶם

וְאֵימַת כָּל-מַלְכֵי אֶרֶץ וְצִבְאוֹתָם לֹא-תְבַעֲתֵהוּ.

אָקוּמָה אֶעְבְּרָה אֶל-אוּרִי, לֹא אֶתְמַהְמַהּ רָגַע,

הִנֵּה אִישׁ שְׁלוֹמִי שָׁמָּה, וַלְתֶּר פִירְסְטְ מוֹדָעֵנוּ,

אִישׁ מַחְשְׁבוֹתָיו כְּמַחְשְׁבוֹתַי עַל-הָעִתּוֹת הָאֵלֶּה,

גַּם אֶת-אִישׁ הַנְּדִיבוֹת הַשּׁוֹעַ לְבֵית אַטִּינְגְּהֹזֶן

אֶמְצָא שָׁמָּה. אָכֵן מְרוֹמָם הָאִישׁ וּגְדָל-יַחַשׁ,

אַךְ אֶת-הָעָם יֶאֱהַב וְאֶת-חֻקּוֹת הָאָבוֹת יוֹקֶר.

אֶת-הַשְּׁנַיִם הָאֵלֶּה אִוָּעֵצָה, לָדַעַת

מַה-יֵעָשֶׂה לָאָרֶץ לְהַצִּילָהּ מֵאוֹיְבֶיהָ.

הֲיִי שָׁלוֹם. עַד-אָנֹכִי מִתְמַהְמֵהַּ בַּדָּרֶךְ –

צְפִי הֲלִיכוֹת בֵּיתֵךְ בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנוֹת כַּפָּיִם.

כִּי-יָבֹא הֵלֶךְ, מַרְחִיק נְדוֹד לְשַׁחֵר מִקְדְּשֵׁי אֱלוֹהַּ,

אוֹ נָזִיר כִּי-יְסוֹבֵב לֶאֱסוֹף לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ –

הַעֲנֵק תַּעֲנִיקִי לָהֶם וְנַפְשֵׁךְ לָהֶם תָּפִיקִי.

בֵּית שְׁטוֹפָכֶר לֹא-יִתְעַלָּם: גָּלוּי בָּעֵינַיִם

וּבְרֹאשׁ נְתִיבוֹת יַעֲמֹד, מָעוֹן וּמַחְסֶה לַהֵלֶךְ

וּמַרְגּוֹעַ וְצֵל קוֹרָה לַעֲיֵפִים עֹבְרֵי אֹרַח.

 

עוד הם סרים לירכתים – ווילהלם ובומגרטן באים.

 

טל לבומגרטן

עַתָּה אֵין מוֹעִיל בִּי לְךָ עוֹד. רְאֵה, הִנֵּה בַיִת

עוֹמֵד שָׁם, אֵלָיו תָּסוּר וּבְצֵל קוֹרָתוֹ תִּסָּתֶר.

בֵּית שְׁטוֹפָכֶר הוּא, אֲבִי נִרְדָּפִים, הוּא יוֹשִׁיעֶךָ;

וּרְאֵה, גַּם בַּעַל הַבַּיִת פֹּה. לֵךְ אַחֲרָי. בֹּאָה!

 

פונים ללכת שמה. המחזה משתנה.

 

מחזה שלישי

 

רחבה באלטדורף[18]. במקום גבוה בירכתי הבימה תתרומם מצודה

קרובה לגבר בנינה. מלאכת ירכתה שלמה כלה, אך

כמות העץ המעמדות לפועלים, עודן נטועות לפניה במקומן

והפועלים עולים ויורדים בהן. במרום הגג

יושב הסכך. התכונה רבה. כלם

שוקדים על מלאכתם.

 

הפקיד, הגודר, אמרכליו ופועליו.

 

הפקיד במקלו לפועלים

אַל-נָא הִתְרַפּוֹת! הָבָה! עָמוֹס אֲבָנִים וְהַסֵּעַ!

וּנְשׂא שִׂיד וָמֶלֶט! יָבֹא-נָא כְבוֹד הַנְּצִיב וְיֵרֶא

מַה-שָּׂגְתָה הַמְּלָאכָה! אי, אַךְ כְּשַׁבְּלוּלִים יִזְחָלוּ!

 

לשני פועלים מסיעי אבנים

 

הֲכָזֶה יְהִי מַשָּׂא גָבֶר? הַעֲמִיסוּ עוֹד! הַכְפִּילוּ!

נִרְפִּים אַתֶּם, נִרְפִּים! וּמְלַאכְתְּכֶם תַּרְמִית עֵינָיִם!

 

אמרכל ראשון

אָכֵן לֹא תִנְעַם מְאֹד לָאִישׁ הַמְּלָאכָה, הַסֵּעַ

אֲבָנִים בְּמוֹ-יָדָיו לְמַעַן בְּנוֹתוֹ לְנַפְשׁוֹ בֵּית סֹהַר.

 

הפקיד

מַה-לְּךָ כִּי נִרְגָּנְתָּ? אֵין כָּעָם הַזֶּה לָרֹעַ!

לֹא יִכְשַׁר בִּלְתִּי אִם-לַחֲלֹב פָּרוֹת וְלִרְעוֹת רוּחַ.

 

פועל זקן

כָּשַׁל כֹּחִי.

הפקיד מנערו                                 עוּרָה, זָקֵן, שׁוּבָה לְסִבְלוֹתֶיךָ.

אמרכל ראשון הַאִם לֶב-אֶבֶן לְךָ כִּי תִרְדֶּה אִישׁ שֵׂיבָה בְּפָרֶךְ? וְהוּא גַם אֶת רַגְלָיו לֹא יִשָּׂא.

הגודר והאמרכל                          הָהּ, עָמָל וָאָוֶן!

הפקיד                דֹּמּוּ! לֹא-לָכֶם הַמִּשְׁפָּט! אֲנִי חוֹבָתִי אָעַשׂ.

אמרכל שני       הַמְּצוּדָה אֲשֶׁר נִבְנֶנָּה, הֲלֹא תַגִּיד, הַמְנַצֵּחַ, מַה-שֵּׁם יִקָּרֵא לָהּ?

הפקיד                עֹל אוּרִי – כֵּן יִקֳּבוּהָ;

                                            בָּעֹל הַזֶּה יוּבָא צַוַּארְכֶם וְעָרְפְּכֶם יִשָּׁבֶר.

האמרכל                           עֹל אוּרִי?

הפקיד                הֲזָר הַשֵּׁם? מָה רָאִיתָ כִּי צָחָקְתָּ?

האמרכל                           הַבְחַיִץ קְלֹקֵל זֶה לַעֲרֹץ אֶת-אוּרִי תֹּאמֵרוּ?

אמרכל ראשון  יַעַרְמוּ לָמוֹ עוֹד תִּלֵּי חֲפַרְפֵּרוֹת כָּמוֹהוּ – וְרָאִינוּ הֲיִשְׁווּ כֻלָּם יַחַד לִקְטֹן הָרֵינוּ?

הפקיד סר אל ירכתי הבימה.

הגודר                 לְצוּלַת הֶעָמֹק בַּיְאֹרִים פַּטִּישִׁי אַשְׁלִיכָה,

                                            עַל-הֱיוֹתוֹ לִי, בִּבְנוֹתִי בֵית הַדָּמִים, כְּלִי פֹעֵל.

טל ושטופכר באים.

שטופכר                           הָהּ! מִי-יִתֵּן וָמַתִּי וְעֵינַי זֹאת לֹא-תִרְאֶינָה.

טל                                      אַל-נָא נַעַמְדָה בְמָקוֹם רָע. נֵשְׂטְ מִזֶּה וְנַעַבֹרָה.

שטופכר                           הַבְּאוּרִי, בְּאֶרֶץ הַחֹפֶשׁ, אָנֹכִי?

הגודר                                              הוֹ, אֲדוֹנִי,

                                            לוּא הַבּוֹרוֹת מִתַּחַת לַמִּגְדָּלִים רָאִיתָ,

                             כָּל-יוֹרְדֵיהֶם לֹא יִשְׁמְעוּ עוֹד קוֹל שֶׂכְוִי לָנֶצַח.

שטופכר                           אֲהָה אֱלֹהִים!

הגודר                 רְאֵה הַקְּרָנוֹת, אֶת-הָאֹמְנוֹת רְאֵה! חֹסֶן לָהֶם וְתַעֲצוּמוֹת אֵיתָן! לָעַד לֹא ימּוֹטוּ!

טל                                      אֲשֶׁר יבָּנֶה בְּיַד אָדָם – יַד אָדָם תֶּהֶרְסֶנּוּ,

נושא ידו אל ההרים

וּמָעֻזֵּי חֹפֶשׁ אֵלֶּה – יְמִין עֶלְיוֹן כּוֹנֵנָה.

נשמע קול תף. אנשים באים, ומגבעת נתונה בראש מוט בידיהם. אחריהם הולך הכרוז. נשים וטף רצים אחריהם במהומה.

אמרכל ראשון  מָה הַתֹּף הַזֶּה, רְאוּ-נָא.

הגודר                                              וּמַה-תַּעֲלוּלִים אֵלֶּה וּדְבַר הַמִּגְבָּעַת?

הכרוז                  מִטַּעַם הַקֵּיסָר – שְׁמָעוּ!

האמרכלים       הֶחֱשׁוּ! שְׁמָעוּ!

הכרוז                                               מְתֵי אוּרִי! הַרְאִיתֶם הַמִּגְבָּעַת?

                                            בְּטַבּוּר אַלְטְדּוֹרְף בִּמְרוֹם קָרֶת, עַל-הַנֵּס יִתְּנוּהָ,

                                            וּגְזֵרַת הַנְּצִיב עֲלֵיכֶם מֵעָתָּה, וּבְכָל-תֹּקֶף:

                                            נָתוֹן לַמִּגְבַּעַת כָּבוֹד כַּאֲשֶׁר לִבְעָלֶיהָ!

הָעֹבֵר עָלֶיהָ יְגַל רֹאשׁוֹ וְיִכְרַע לָהּ אָרְצָה

וִיהִי-לוֹ לְאוֹת וּלְמִבְחָן כִּי אָכֵן נִכְנַע לַמֶּלֶךְ,

וַאֲשֶׁר יַמְרֶה – הוּא יֵאָסֵר וּרְכוּשׁוֹ יְהִי חֵרֶם.

העם צוחק צחוק גדול. התף מכה. ההמון נפוץ.

 

אמרכל ראשון  הִנֵּה עוֹד גְּזֵרָה חֲדָשָׁה, אֲשֶׁר לֹא-נִשְׁמְעָה כָמוֹהָ.

                                            בָּדָא הַנְּצִיב מִלִּבּוֹ: כָּרֹעַ לַמִּגְבָּעַת!

מִי הֶאֱמִין לַשְּׁמוּעָה? מִי רָאָה וְשָׁמַע כָּאֵלֶּה?

הגודר                 הֲבִרְכֵּינוּ אֲנַחְנוּ תִּכְרַעְנָה לִפְנֵי הַמִּגְבָּעַת?

                                            אַךְ הִתְעַלֵּל יִתְעַלֵּל בַּאֲנָשִׁים תְּמִימֵי דָרֶךְ!

אמרכל ראשון  וְאִלּוּ עֲטֶרֶת הַקֵּיסָר הָיְתָה זֹאת הֶחֱרַשְׁתִּי,

                                            אַךְ הַמִּגְבַּעַת מִגְבַּעַת אוֹסְטְרִיָּה. עֵינֵי רָאוּהָ

                                            עַל-הַכֵּס, בִּמְקוֹם מַתַּן אֲחֻזּוֹת מִסֵּי הַמֶּלֶךְ.

הגודר                 מִגְבַּעַת אוֹסְטְרִיָּה? הִשָּׁמֵרוּ! לְמוֹקֵשׁ לָנוּ

                                            שָׂמוּהָ, לְמַעַן הַדִּיחֵנוּ בְּבֶגֶד וּבְמַעַל

                                            לָלֶכֶת אַחֲרֵי אוֹסְטְרִיָּה.

האמרכלים                                    מִי-גֶבֶר יְשַׁר דֶּרֶךְ וְנָשָׂא הַחֶרְפָּה?

הגודר                 נֵלְכָה נַקְהִיל הָעָם וְנוֹעָצְנוּ.

מתרחקים לירכתים.

טל לשטופכר      עַתָּה תֵּדַע יָדֹעַ. הֱיֵה שָׁלוֹם, אֲדוֹנִי וֶרְנֶר.

שטופכר                           אָנָה תֵלֵךְ? אַחֲלַי, אַל-נָא תַחְפֹּז כֹּה לָלָכֶת!

טל                                      בֵּיתִי – בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ. שָׁלוֹם!

שטופכר                                                        טֶל, לוּא יָדַעְתָּ מַה-מָּלֵא לְבָבִי. אָמַרְתִּי, אֶל-חֵיקְךָ אֶשְׁפְּכֶנּוּ.

טל                                      נִגְעֵי לֵבָב לֹא-יֵרָפְאוּ בִּדְבַר שִׂפְתוֹתָיִם.

שטופכר                           הַאֵין יֵשׁ וְהֵבִיאוּ הַדְּבָרִים לְפֹעַל כַּפָּיִם?

טל                                      הַפֹּעַל הָאֶחָד עָתָּה: הַחֲרֵשׁ וְהַאֲרֵךְ רוּחַ.

שטופכר                           אֵיכָה נִשָּׂא אֶת-הַכָּבֵד מִנְּשׂא וְנִתְאַפָּקָה?

טל                                      מְהִירֵי שְׂרֹר – לֹא יַאֲרִיכוּ מְשֹׁל. שְׁבוּ אֵפוֹ וָדֹמּוּ.

                                           סוּפָה כִּי-תִפְרֹץ בַּיָּם וּמְצּוֹלוֹתָיו תַּרְתִּיחַ –

                                           כֻּבֹּה יְכבּוּ כָּל-מְאוֹרֵי הָאֵשׁ. בֶּאֱשׁוּן הַחֹשֶׁךְ

                                           תַּחְפֹּזְנָה הַסְּפִינוֹת לַחְתֹּר אֶל-הַחוֹף, וְהַסַּעַר

                                           כָּל-עֻמַּת שֶׁבָּא יַחֲלֹף, לֹא יַשְׁחִית וְלֹא יָרֵעַ.

                                           יִשְׁכֹּן אִישׁ אִישׁ בְּבֵיתוֹ וּבְאֹהֶל נָוֵהוּ,

                                           וְאִישׁ הַשָּׁלוֹם יִמְצָא שָׁלוֹם לָרֹב בַּאֲשֶׁר יֵשֶׁב.

שטופכר                           הֲכָכָה הִיא עֲצַת לִבֶּךָ?

טל                                                                                  לֹא-יִשֹּׁךְ הַפֶּתֶן

                                           בִּלְתִּי אִם-הִרְגִּיזוּהוּ. וּבְרֹב הַיָּמִים, גַּם-הֵמָּה,

                                           בִּרְאוֹתָם כִּי מִסָּבִיב לָמוֹ שָׁלוֹם וָשֶׁקֶט,

                                           הֲלֹא נוֹחַ יָנוּחוּ מִזַּעְפָּם וְחָדַל רֹגֶז.

שטופכר                           לוּא נֵעָשׂ אֲגֻדָּה אֶחָת – כַּבִּיר תִּמְצָא יָדֵנוּ.

טל                                      בְּהִשָּׁבֵר אֳנִיָּה – נִבְחָר, כִּי אִישׁ לְנַפְשׁוֹ יוֹשִׁיעַ.

שטופכר                           הֲכָכָה רָחֲקוּ דְּבַר הָעָם וֶעֱנוּתוֹ מִלִּבֶּךָ?

טל                                      אִישׁ אִישׁ אֶל-כֹּחוֹ יִשָּׁעֵן וּזְרֹעוֹ תִּסְמְכֵהוּ.

שטופכר                           הָאַחְדוּת תַּשְׂגִּיא עָצְמָה גַּם לְחַלָּשׁ וּלְאֵין-כֹּח.

טל                                      אַךְ הַגִּבּוֹר יַשְׂגִּיא פָעֳלוֹ בְּצֵאתוֹ בָדָד בֶּטַח.          

שטופכר                           וּבְיוֹם הִתְנַדֵּב הָעָם וִימִינוֹ תֹּאחֵז חָרֶב,

                                           כּי-תִקְצַר רוּחוֹ בַּעֲמָלוֹ – הֲתִתְיַצֵּב מִנֶּגֶד?

טל                                      תוקע לו כפו

                                           מִתַּחְתִּית שְׁאוֹל יַעֲלֶה טֶל כִּבְשָׂה קְטַנָּה אוֹבָדֶת –

                                           הַהוּא יִטּשׁ אֶת-אֶחָיו בִּימֵי צָרָה וָזָעַם?

                                           וְאוּלָם אַחַת שֶׁאֱלָתִי: בְּסוֹדְכֶם אַל-נָא תְבִיאוּנִי.

                                           בִּדְרָשְׁכֶם לִזְרֹעַ יָדִי, כִּי יְהִי-לָכֶם דְּבַר כַּפָּיִם –

                                           קוּמוּ קִרְאוּ לְטֶל, בֹּא יָבֹא, לֹא יִתְמַהְמֵהַּ.

                                           פונים והולכים איש לעברו. על במות העץ היתה מהומה פתאם.

הגודר                                נבהל לבוא מַה-נִּהְיָתָה?

אמרכל ראשון                מֵעַל הַגָּג נָפַל הַסַּכָּךְ אָרְצָה.

ברתה ואנשיה באים.

ברתה                                הֲנֻפַּץ הָאִישׁ? הוֹי, חוּשׁוּ, הַצִּילוּ, הוֹשִׁיעוּהוּ

                                           אם-עוֹד יֵשַׁע לוֹ. הִנֵּה זָהָב, אַךְ הַצִּילוּהוּ!

משלכת חליתה לעם.

הגודר                                זֶה זְהַבְכֶם – הַזָּהָב יַעֲנֶה אֶת-הַכֹּל, תֹּאמֵרוּ?

                                           וּבִגְזָלְכֶם אָב מִילָדָיו וּבַעַל מֵחֵיק אֵשֶׁת

                                           וּתְמַלְאוּ פְנֵי-תֵבֵל צָרָה וְיָגוֹן וְשֶׁבֶר רוּחַ –

                                           וַאֲמַרְתֶּם כַּפֵּר תְּכַפְּרוּ כָּל-זֹאת בַּזָּהָב? – חֲדָלוּ!

                                           שׁלֵוִים הָיִינוּ עַד-בֹּאֲכֶם, לֹא-יָדַעְנוּ רֹגֶז,

                                           וְהִנֵּה בָאתֶם – וַיֵהָפֵךְ גִּיל חַיֵּינוּ לְאֵבֶל.

ברתה אל הפקיד              הַחַי הוּא עוֹד?

הפקיד מרמז: לא.

                             אִי עֹפֶל דָּמִים! בְּאָלָה נִבְנֵיתָ

                             ואָלָה תִרְבַּץ בְּךָ וְכִלְּתָה עֵצֶיךָ וַאֲבָנֶיךָ.

 

מחזה רביעי

 

נוח ולתר פירסט. ולתר פירסט  וארנולד מלכתל באים איש מעברו.

מלכתל               אֲדוֹנִי וַלְתֶּר פִירְסְטְ!

ולתר פירסט     אוֹי לָנוּ אִם-יִמְצָאוּנוּ יָחַד!

מלכתל               הַאֵין כָּל-בְּשֹרָה מֵאֻנְטֶרְוַלְדֶּן? וְאַף לֹא-שֶׁמֶץ

                                            דָּבָר מִשְּׁלוֹם אָבִי? נָקְטָה נַפְשִׁי לָשֶׁבֶת

                                            כָּלוּא בְמַחֲבֹאִי כְּאַסִּיר אֶל-בּוֹר וַחֲבֹק יָדָיִם.

                                            מָה אָוֶן פָּעַלְתִּי כִּי-אֶסְתַּתֵּר כִּמְרַצֵּחַ?

                                            הָעֵז הֵעֵז עֶבֶד נָבָל אֶת-פָּנָיו לָקַחַת

                                            מֵעִמִּי בִּפְקֻדַּת הַנְּצִיב וּלְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ

                                            מִבְחַר צְמָדַי – וָאֶשְׁבֹּר אֶצְבָּעוֹ בְּמַטֵּה זָעַם.

ולתר פירסט     מְהִיר חֵמָה אָתָּה, הֵן עֶבֶד הַנְּצִיב הָעָבֶד,

                                            וּבִדְבַר הַשַּׁלִּיט בָּא. שָׂא-נָא אֵפוֹא הָעֹנֶשׁ,

                                            גַּם אִם-כָּבֵד מִמְּךָ, בִּדְמָמָה וּבְאֹרֶךְ רוּחַ.

מלכתל               הֲיִתְאַפֵּק אִישׁ וְאִם-יֶחֱשֶׁה לְמִשְׁמַע דִּבְרֵי בָלַע

                                            כִּדְבַר הַפּוֹחֵז לֵאמֹר: "מִי-אִכָּר וְרָעֵב לַלֶּחֶם –

                                            בְּמוֹ-יָדוֹ יִמְשֹׁךְ מַחֲרַשְׁתּוֹ". וּבְגֶשֶׁת הַנַּעַר

                             וַיְפַתַּח אֶת-שְׁוָרַי, הֲדַר בְּקָרִי, מִן-הַמַּחְרֶשֶׁת –

                                            וַיְהִי הַדָּבָר כְּחֵץ לִלְבָבִי, בְּקוֹל נַהֲמַת פֶּרֶא

                                            גָּעֹה גָעוּ הַשְּׁוָרִים, כְּמוֹ עַל-חָמָס הִתְעוֹרָרוּ.

                                            וְגַם נָגֹחַ נָגְחוּ בְּקַרְנֵיהֶם. לֹא הִתְאַפַּקְתִּי

                                            וָאָנִיף עָלָיו מַלְמַד הַבָּקָר וָאַכֵּהוּ.

ולתר פירסט     אִם-אֲנַחְנוּ רַק בְּרָב-כֹּחַ עַל חֲמָתֵנוּ נַבְלִיגָה –

                                            הַבַּחוּרִים אֵיכָה יִכְלְאוּ רוּחָם הַלּוֹהֶטֶת?

מלכתל               רַק לְאָבִי יֶהֱמֶה לִבִּי. לֹא-מִשְׁעָן לוֹ וָעֵזֶר,

                                            וּבְנוֹ רָחַק מִמֶּנּוּ, וְהַנְּצִיב שָׂטֹם יִשְׂטְמֵהוּ

                                            עֵקֶב הִלָּחֲמוֹ כָל-הַיָּמִים לְצֶדֶק וּלְחֹפֶשׁ.

                                            עַתָּה יִיקְצוּ מְזַעְזְעָיו וְחַיֵּי הַזָּקֵן יְמָרַרוּ

                                            וְאִישׁ אַיִן לְהַצִּילוֹ מִיַּד מֵצִיק וּבְלִיָּעַל.

                                            אָקוּמָה-נָּא, וִיהי מָה, וּלְבֵית אָבִי אָשׁוּבָה.

ולתר פירסט     אַל-נָא תְבַהֵל בְּרוּחֶךָ. הַשְׁקֵט וּשְׁבָה עִמָּנוּ

                                            עַד-בֹּא דְּבַר שְׁמוּעָה וּבְשׂרַת מָה מֵאֻנְטֶרְוַלְדֶּן.

                                            שְׁמַע, קוֹל דּוֹפֵק בַּדָּלֶת! – אוּלַי צִיר הוּא שָׁלוּחַ

                                            מֵאֵת הַנְּצִיב – מַהֵר הֵחָבֵא – גַּם בִּמְקוֹמֵנוּ,

                                            בְּאוּרִי, מִבְטָח אֵין לְךָ מִכַּף לַנְדֶּנְבֶּרְגְּ רוֹדְפֶךָ.

                                            יָד אַחַת לֶעָרִיצִים וְאִישׁ אֶת-אָחִיו יַעְזֹרוּ.

מלכתל               אוֹת וּמוֹפֵת הֵם לָנוּ, מֵהֶם נִלְמַד עֲשׂוֹת.

ולתר פירסט                                                               לֵכָה!

                                            אַחַר אָשׁוּב אֶקְרָאֲךָ אִם לֹא-יְהִי פַחְדִּי פָּחַד.

מלכתל יוצא.

                                            הָאֻמְלָל! לֹא מְלָאַנִי לִבִּי הַגֶּד-לוֹ עַתָּה

                                            אֶת-מְגוֹרָתִי – מִי הַדּוֹפֵק? – מִדֵּי תִסֹּב הַדֶּלֶת

                                            עַל-צִירָהּ וְחָרַדְתִּי לַשֹּׁאָה כִּי תָבֹא לְפֶתַע.

                                            הֵן בֶּגֶד וָמַעַל אֵצֶל כָּל-פִּנָּה יֶאֱרֹבוּ,

                                            גַּם אֶל-הַבַּיִת פְּנִימָה יַהֲרֹס לָבֹא הָאָוֶן,

                                            עוֹד אַחַת מְעַט וִיבֻקְשׁוּ מַנְעוּלִים וּבְרִיחַ

                                            לְשִׂימָם בְּכָל-דַּלְתוֹת בָּתֵּינוּ וּבִשְׁעָרֵינוּ.

               פותח הדלת ונסוג אחור מתמהון כראותו והנה ורנר שטופכר בא.

                                            מִי הָעוֹמֵד לְפָנָי? וֶרְנֶר? אָכֵן חַי אֱלוֹהַּ,

                                            אוֹרֵחַ יָקָר, מְאֹד מְאֹד נַעֲלֶה! עַל-סַף זֶה הַבַּיִת

                                            מֵאָז הֱיוֹתוֹ, רֶגֶל טוֹב מִמְּךָ עוֹד לֹא דָרָכָה.

                                            בְּצֵל קוֹרָתִי יְהִי בָרוּךְ וּמְבֹרָךְ בֹּאֶךָ!

                                            מַה-זֶּה נָחֲךָ עַד-הֲלוֹם? וּמַה-תְּבַקֵּשׁ בְּאוּרִי?

שטופכר                           נותן לו ידו

                                            אֶת-יְמֵי הַקֶּדֶם אֲבַקֵּשָׁה, וְאֶת-שְׁוִיץ הַקּוֹדָמֶת.

ולתר פירסט     עִמְּךָ הֵם. רְאֵה מֶה עָלַץ לִבִּי לִקְרָאתֶךָ

                                            וּמָה רָוַח לוֹ. שֵׁב, אִישִׁי וֶרְנֶר! מַה-שְּׁלוֹמֶךָ?

                                            הֲשָׁלוֹם לְבַת אִבֶּרְגְּ הַנָּבוֹן בְּעַמָּיו, אֵשֶׁת הַחַיִל

                                            וְחַכְמַת לֵב, רַעְיָתְךָ גֶּרְטְרוּדָה? כָּל-הוֹלְכֵי דֶרֶךְ,

                                            הָעוֹבְרִים בְּעֵמֶק מֵינְרַד[19], אַרְצָה אֱלִישָׁה[20] לָרֶדֶת,

                                            פֶּה-אֶחָד תְּהִלַּת בֵּיתְכֶם, בֵּית נְדִיבוֹת, יְסַפֵּרוּ.

                                            אֶפֶס הַגִּידָה-נָּא, הֲלֹא מִפְלוּאֶלֶן[21] בָּאתָ הֵנָּה.

                                            הֲשַׂמְתָּ לֵב וְאִם הִתְבּוֹנַנְתָּ עֵת לֶכְתְּךָ בַדָּרֶךְ

                                            וְלֹא מָצָאתָ כָּל-חֲדָשָׁה בַּמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר עָבָרְתָּ?

שטופכר                           אָכֵן מְצוּדָה חֲדָשָׁה בְּהִבָּנוֹתָהּ שָׁם רָאִיתִי

                                            וָאֶתְעַצֵּב מְאֹד אֶל הַמַּרְאֶה.

ולתר פירסט                                  הוֹי יְדִיד נָפֶשׁ!

                                            כָּל-עָנְיֵנוּ וְלַחֲצֵנוּ – הִנֵּה הִנָּם לְפָנֶיךָ!

שטופכר                           לֹא הָיְתָה כָזֹאת בְּאוּרִי מֵאָז וּמִימֵי קֶדֶם

                                            כִּי יָקִימוּ עַל-אַדְמָתָהּ בָּתֵּי-סֹהַר וָכֶלֶא,

                                            גַּם-בֵּית הַבּוֹר לֹא-נִמְצָא בָהּ, מִבַּלְעֲדֵי הַקָּבֶר.

ולתר פירסט     גַּם-זֶה קֶבֶר לַחֹפֶשׁ. בַּשֵּׁם הַנָּכוֹן קָרָאתָ.

שטופכר                           וַלְתֶּר פִירְסְטְ! לָמָּה אֲכַחֵד מִמֶּךָּ? לֹא דְבַר הֶבֶל

                                            הֱבִיאַנִי עַתָּה הֲלֹם. אִישׁ כֶּבֶד דְּאָגָה אָנֹכִי.

                                            מֵרָעָה אֶל-רָעָה יָצָאתִי. עָזַבְתִּי לַחַץ

                                            בַּבַּיִת וָאֶמְצָא לַחַץ גַּם-פֹּה. מַה-כֹּחֵנוּ

                                            כִּי נְיַחֵל, וּמַה נּוֹחִילָה עוֹד אִם אַחֲרִית אָיִן?

                                            לִמֻּד חֹפֶשׁ אִישׁ שְׁוֵיץ מֵאָז, רְצוּי מוֹשֵׁל וָמֶלֶךְ,

                                            וַנַּסְכֵּן כִּי-יִתְהַלְּכוּ אִתָּנוּ בְּדַרְכֵי נֹעַם,

                                            עַתָּה בָאָה לָאָרֶץ רָעָה לֹא-הָיְתָה כָמוֹהָ

                                            מִיּוֹם שְׁלֹחַ רֹעֶה רֶגֶל בֵּין הָרֶיהָ אֵלֶּה.

ולתר פירסט     אָכֵן רַבָּה הָרָעָה וּגְדוֹלָה, אֵין כָּמוֹהָ.

                                            גַּם-אַלּוּפֵנוּ הָרָם, הַשּׁוֹעַ לְבֵית אַטִּינְגְּהֹזֶן,

                                            אִישׁ רָאָה רִאשׁוֹנוֹת וּבְלִבּוֹ זֵכֶר יְמֵי קֶדֶם,

                                            יֹאמַר אַף-הוּא: כָּבֵד הַמַּשָּׂא וְאָפֵס כֹּח!

שטופכר                           גַּם בְּאֻנְטֶרְוַלְדֶּן שַׁעֲרוּרוֹת גְּדוֹלוֹת תֵּעָשֶׂינָה:

                                            לִפְנֵי יָמִים מִסְפָּר וּנְצִיב רוֹסְבֶּרְגְּ חָשַׁק חֵשֶׁק

                                            לִטְעֹם מִמֶּתֶק פְּרִי סְתָרִים, וּבְסוּרוֹ אַלְצֶלְנָה

                                            כִּמְעַט עִנָּה אֵשֶׁת בּוֹמְגַּרְטֶן, לוּלֵא הַבַּעַל

                                            שֶׁבָּא בַקַרְדֹּם וַיַךְ הַנָּבָל וַיְמִיתֵהוּ.

ולתר פירסט     אֵל גְּמוּלוֹת אֱלֹהִים! וּבוֹמְגַּרְטֶן מָה? הַגִּידָה!

                                            הֲמָצָא יָדַים לִבְרֹחַ? הֲבָא אֶל-מִקְלַט סָתֶר?

שטופכר                           חֲתָנְךָ הֶעֱבִירוֹ הַיְאֹר וּלְבֵיתִי הֱבִיאָהוּ.

                                            עַתָּה יִסְתַּתֵּר עִמִּי, בְּצֵל קוֹרָתִי אֲכֵסֶּנּוּ,

                                            פִּיו הוּא גַּם הִגִּיד לִי מַעֲשֵׂה הַנְּבָלָה בְּסַרְנֶן[22].

                                            יִתְפַּלֵּץ כָּל-לֵב לְשִׁמְעָהּ.

ולתר פירסט                                  מֶה הָיָה שָּׁם? אֱמֹרָה!

שטופכר                           בְּמֶלְכְתַּל[23], בֹּאֲכָה קֶרֶן[24], יוֹשֵׁב אִישׁ אֶחָד לָבֶטַח,

                                            הֵינְרִיךְ אִישׁ הַלְדֶּן לוֹ יִקְרָאוּ, וְהָאִישׁ יְשַׁר דֶּרֶךְ,

                                            וְכָל-הָעָם מִסָּבִיב יְבַקְשׁוּ עֵצָה מִפִּיהוּ.

ולתר פירסט     מִי לֹא יֵדָעֶנּוּ? הֲקָרָהוּ אָסוֹן? הַגִּידָה!

שטופכר                           בְּחַטַּאת בְּנוֹ הַנַּעַר, מִדְחֶה קַל בִּבְלִי-דָעַת,

                                            שָׁלַח לַנְדֶּנְבֶּרְגְּ הַשָּׂדֶה לָקַחַת מֵעִם-הַמַּחֲרֶשֶׁת

                                            צֶמֶד שְׁוָרָיו הַטּוֹבִים, יְפֵה בְקָרוֹ וּבְחִירֵימוֹ,

                                            וּכְבֹא הָעֶבֶד הַשָּׂדֶה לַעֲשׂוֹת דְּבַר אֲדוֹנֵהוּ,

                                            וַיִּתְחַמֵּץ לְבַב הַנַּעַר וַיַּכֵּהוּ וַיָּנֹס.

ולתר פירסט     בקצר רוחו

                                            וְאָבִיו מֶה הָיָה לּוֹ? הַגִּידָה מַה-קָּרָהוּ?

שטופכר                           הַנְּצִיב הִבְהִילוֹ אֵלָיו וַיְצַו עָלָיו בְּמַפְגִּיעַ

                                            לַסְגִּיר בְּנוֹ אֶל-יָדוֹ וּלְגַלּוֹת מַחֲבֹאוֹ כְּרָגַע,

                                            וּבְהִשָּׁבַע הַשָּׂב בֶּאֱמֶת כִּי לֹא-יֵדַע מְקוֹם הַנָּעַר,

                                            וַיִּקְרָא הַנְּצִיב לְמַשְׁחִיתָיו...

ולתר פירסט     קופץ ממקומו ואומר להסיעו אל עבר אחר

                                            בְּשֵׁם אֱלֹהִים, אַל-תּוֹסֶף! הַשְׁפִּילָה קוֹלֶךָ!

שטופכר מרים קולו        וַיֹּאמַר: "בִּנְךָ אֵינֶנּוּ,

                                            אַךְ אַתָּה בְּיָדִי!" – וַיְצַו וַיַּפִּילוּהוּ אָרְצָה

                                            וּבְמַסְמְרֵי בַרְזֶל עֵינָיו נִקֵּרוּ.

ולתר פירסט                                  אִי שָׁמָיִם!

מלכתל מתפרץ עֵינָיו נִקֵּרוּ, אָמָרְתָּ?

שטופכר משתאה, לולתר פירסט                              בֶּן-מִי זֶה הָעָלֶם?

מלכתל תוקפו בהתפלצו מכאב                   אֶת-עֵינָיו? הַגִּידָה!

ולתר פירסט     אוֹי לָךְ, קְשֵׁה יוֹם וּמַר נָפֶשׁ!

שטופכר                           מִי הוּא? בְּנוֹ?

ולתר פירסט רומז: הן.

                                            הַאֻמְנָם? אֵל אֱלֹהִים, אֵל אֱמֶת וָצֶדֶק!

מלכתל               וַאֲנִי רָחוֹק הָיִיתִי... אֶת-עֵינָיו, עֵינָיו הַשְּׁתָיִם?

ולתר פירסט     הַבְלִיגָה מְעַט עֲלֵי יָגוֹן. לֶב-גֶּבֶר יְכַלְכֵּל מַדְוֵהוּ.

מלכתל               וּבְפִשְׁעִי אָנִי, כִּי פַּחַז כַּמַּיִם הָיִיתִי!

                                            וּבְכֵן עִוֵּר הוּא? הַאֻמְנָם עִוֵּר? עִוֵּר לָנֶצַח!

שטופכר                           אָכֵן עִוֵּר הוּא. חָרֵב מַעְיַן אוֹרוֹ וְאֵינֶנּוּ.

                                            לֹא יוֹסִיף יַבִיט עוֹד זֹהַר שֶׁמֶשׁ לָנֶצַח.

ולתר פירסט     רַחֲמֵהוּ נָא!

מלכתל                                                           לָנֶצַח לֹא יִרְאֶה אוֹר, לָנֶצַח!

               מכסה פניו בידיו ומחשה רגעים מספר, אחרי כן ידבר בנחת ובקול רצוץ מבכי, בפנותו גם לזה וגם לזה

                                            אַלְלַי, אוֹר הָעֵינָיִם, הַיְקָרָה בְּמַתְּנוֹת אֱלוֹהַּ

                                            וּמְקוֹר חַיֵּי כָל-הַיְקוּם! יְצִירֵי תֵבֵל כֻּלָּהַם,

                                            גַּם-הַדַּל בְּצִמְחֵי שָׂדֵה, אֱלֵי אוֹר שֶׁמֶשׁ יָשִׂישׂוּ,

                                            וְהוּא לְבָד, וּבְעוֹד חוּשׁוֹ בוֹ, בְּמַחֲשַׁכֵּי נֶצַח יֵשֶׁב

                                            וְלֵיל תָּמִיד עִמּוֹ. לֹא יְחַדֵּהוּ עוֹד שְׂשׂוֹן הַפֶּרַח

                                            וִירַק דֶּשֶׁא לֹא יִמְתַּק לְעֵינָיו. וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ

                                            וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וְהוּא לֹא יֵדָע. הֲלֹא טוֹב הַמָּוֶת

                                            מֵחַיִּים כָּאֵלֶּה. לָמָּה-זֶּה כָּכָה תַבִּיטוּ

                                            תָּנוּדוּ לִי? אִישׁ שְׁתֵּי עֵינַיִם תְּמִימוֹת אָנֹכִי!

                                            אַךְ, אֲהָהּ! גַּם אֶת-הָאַחַת מֵהֶן, אוֹ לוּ גַם-אֵגֶל

                                            מִיָּם הַזֹּהַר, הַבּוֹקֵעַ אֶל-תּוֹכָהּ בְּשֶׁפַע,

                                            מִתַּת לְאָבִיהוּ הָעִוֵּר יַד הַבֵּן קָצָרָה.

שטופכר                           אָנוּשׁ מַחְצְךָ, אָחִי. וְאוּלָם אָנֹכִי לֹא אֶרְפָּאֶנּוּ,

                                            כִּי-אוֹסִיפָה עוֹד עַל-כְּאֵבְךָ וּפִצְעֲךָ אַעֲמִיקָה:

                                            דַּע, לָקֹחַ לָקַח הַנְּצִיב אֵת כָּל-אֲשֶׁר לְאָבִיךָ

                                            וּמְאוּמָה לֹא-הִשְׁאִיר בְּיָדוֹ, בִּלְתִּי אִם-מַטֵּהוּ,

                                            לָנוּעַ בּוֹ עָרֹם וְעִוֵּר מִפֶּתַח עַל-פָּתַח.

מלכתל               לֹא-מְאוּם, בִּלְתִּי אִם-מַטֶּה לְיָשִׁישׁ אֵין-עֵינָיִם!

                                            אֶת-כָּל-אֲשֶׁר לוֹ, גַּם אֶת-אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ, זֶה הָעֹשֶׁר

                                            הָאֶחָד, מְנָת כָּל-עֲנִיֵּי אָרֶץ, מֵעִמּוֹ גָּזָלוּ –

                                            מִי הוּא זֶה אֵפוֹא יַעְצְרֵנִי עוֹד אַחֲרֵי אֵלֶּה?

                                            הַבּוּז לִי! בְּמֹרֶךְ לְבָבִי הַנִּקְלֶה לֹא דָאַגְתִּי

בּלְתִּי אִם-לִשְׁלוֹם נַפְשִׁי וְאוֹתְךָ, אָבִי, לֹא זָכָרְתִּי,

                                            וָאֶעֱזֹב יְקַר שֵׂיבָתְךָ עֵרָבוֹן בְּיַד זֵד בְּלִיָּעַל.

                                            עַתָּה אָקוּם! בִּלְבָבִי תַּאֲוָה רַק אַחַת מֵעָתָּה:

                                            נִקְמַת דָּמִים! אַל-נָא תְאַחֲרוּ אוֹתִי, אֶעְבְּרָה שָׁמָּה

                                            וּמִיַּד הַנְּצִיב אֶת-שְׁתֵּי עֵינֵי אָבִי אֶדְרֹשָׁה.

                                            בְּקֶרֶב עֲדַת פָּרָשָׁיו, הַסּוֹכְכִים לְרֹאשׁוֹ בְּנָשֶׁק,

                                            גַּם-שָׁם יָדִי תַשִּׂיגֵהוּ. לֹא אֶשְׁקֹט וְלֹא אָנוּחַ,

                                            וּבְחַיַּי אָקוּצָה, עַד-כַּבּוֹתִי אֶת-שַׁלְהֶבֶת

                                            מַדְוֵה לִבִּי הָאָנוּשׁ וַחֲמַת נִקְמָתִי בְדַם הָרֶשַׁע.

אומר ללכת.

ולתר פירסט     אַל-תֵּלֵךְ! כֹּחַ מֶה לְךָ, וּמַה-תַּעֲשֶׂה לּוֹ אָתָּה

                                            וְהוּא בְסַרְנֶן בְּטִירַת מִשְׂגַּבּוֹ יֵשֵׁב לָבֶטַח

                                            וּלְקֶצֶף אֵין-אוֹנִים יִלְעַג מִמְּרוֹם הַסָּלַע.

מלכתל               אִם בִּמְרוֹם "קֶרֶן אֵימִים"[25] בְּאַרְמוֹן מִקְשֵׁה קָרַח,

                                            וְגַם מִזֶּה וָמָעְלָה, עַל רֹאשׁ "הַבְּתוּלָה"[26], הַמְעֻלֶּפֶת

                                            צְעִיף שֶׁלֶג עוֹלָמִים, יַגְּבִּיהַּ שָׁבֶת – גַּם-שָׁמָּה

                                            נָתִיב אֵלָיו אָסֹלָּה. עֶשְׂרִים בָּחוּר כָּמוֹנִי

                                            וַאֲשֶׁר לִבָּם עִם לִבִּי – וְהֵיכַל עֻזּוֹ תֵּל אֵפֶר!

                                            אַךְ אִם אִישׁ לֹא-יֵלֵךְ אַחֲרֵי, וְאַתֶּם גַּם-אַתֶּם,

                                            בְּחֶרְדַתְכֶם לְסֻכּוֹתֵיכֶם וּלְעֶדְרֵיכֶם, תּוֹסִיפוּ

צַוַּארְכֶם בְּעֹל הַבַּרְזֶל תֵּת – אֶל הֶהָרִים אֵלֵכָה!

שָׁם, תַּחַת שַׁפְרִיר רָקִיעַ, מְקוֹם אֵיתָן הָרוּחַ

וְהַלֵּב עוֹדֶנּוּ זָךְ, הָרוֹעִים אֵלַי אַזְעִיקָה

וְהִגַּדְתִּי בְאָזְנֵיהֶם דִּבְרֵי הַתּוֹעֵבוֹת וְהָרֶשַׁע.

שטופכר                           לולתר פירסט

                                            אָכֵן סְאַת הָרֶשַׁע מָלֵאָה. אִם-נֵשְׁבָה נוֹחִילָה

                                            עַד רְבוֹת הָרָעָה...

מלכתל               עַד-רְבוֹת? מָה רָעָה וְנִירָאֶנָּה

                                            אִם גַּם-לְאִישׁוֹן בַּת-הָעַיִן מִבְטָח בְּחוֹרוֹ אָיִן?

                                            הַאֵין עֶזְרָתָה בָּנוּ? עַל-מָה אֵפוֹא אִלְּפוּנוּ

                                            דְּרָךְ-קֶשֶׁת וְהָנֵף גַּרְזֶן? גַּם כָּל-הַחַי לְמִינֵהוּ

                                            בִּכְלוֹת אֵלָיו הָרָעָה יַעֲמֹד עַל-נַפְשׁוֹ בְּנֵשֶׁק

                                            אֲשֶׁר חָלַק לוֹ אֱלֹהִים: צְבִי מֻרְדָּף, בְּעָמְדוֹ מִכֹּחַ,

                                            יִתְמַרְמַר בְּתוֹעֲפוֹת קְרָנָיו אֶל-זַרְזִירֵי הַצָּיִד;

                                            יַעֲלַת סֶלַע אֶל-פִּי תְהוֹם אֶת-רוֹדְפָהּ תַּדִּיחַ;

                                            גַּם שׁוֹר שָׂדֵנוּ, עַבְדֵּנוּ הַנֶּאֱמָן, רַב-כֹּחַ

                                            וְרַב-סֵבֶל, הַנּוֹטֶה בִדְמָמָה לָעֹל שָׁכֶם,

                                            הֲלֹא גַם-הוּא, בַּחֲרוֹת אַפּוֹ, מִמְּקוֹמוֹ יתַּר פָּתַע

                                            וּבְתַעֲצוּמוֹת קְרָנָיו יָטִיל אוֹיְבוֹ הַשָּׁמָיְמָה.

ולתר פירסט     לוּ לֵב בְּנֵי שְׁלָשׁ-הַנָּפוֹת כְּלֵב שְׁלָשְׁתֵּנוּ אֲנָחְנוּ

                                            אֶבְטַח כִּי עָשׂה נַעֲשֶׂה גַּם יָכֹל נוּכָלָה.

שטופכר                           בִּקְרֹא אוּרִי וּבִשְׁלוֹחַ אֻנְטֶרְוַלְדָּן יַד-עֵזֶר –

                                            אִישׁ שְׁוִיץ יִשְׁמֹר אֱמוּנִים וּבְרִית עוֹלָם לֹא-יַרְשִׁיעַ.

מלכתל               רַבִּים מְיֻדָּעַי בְּאֻנְטֶרְוַלְדָּן וּבְלֵב וָנֶפֶשׁ

                                            יִתְּנוּ עִמָּנוּ יָדָם בְּמָצְאָם בָּנוּ מִשְׁעָנֶת.

                                            הָהּ, לוּ שְׁמָעוּנִי, זִקְנֵי צֶדֶק וַאֲבוֹת הָאָרֶץ!

                                            אָכֵן, יְשִׁישִׁים אַתֶּם וְאָנֹכִי צָעִיר עוֹדֶנִּי,

                                            לֹא-לָמַדְתִּי אָרְחוֹת חַיִּים וְלֹא-אֶפְתַּח פִּי בַּשָּׁעַר,

                                            אַךְ אַתֶּם לוּ שְׁמָעוּנִי וְלַעֲצָתִי אַל-תָּבוּזוּ:

                                            אַל-תֹּאמְרוּ, דַּם הַנֹּעַר הוּא אֲשֶׁר יְלַהֲטֵנִי;

                                            כִּי קִנְאַת עַמִּי אֲכָלַתְנִי וֶעֱנוּתוֹ כִּי רָבָּה,

                                            גַּם לֵב הַחַלָּמִישׁ הֲלֹא הִמֵּס יִמַּס כַּמָיִם.

                                            הֵן רָאשֵׁי בָתֵּי אָבוֹת אַתֶּם, אִישׁ אָב לַבָּיִת,

                                            וּבָנִים שְׁאֶלְתֶּם לָכֶם מֵעִם אֱלֹהִים, בְּנֵי חַיִל

                                            וְאַנְשֵׁי לֵב, אֲשֶׁר יִהְיוּ סִתְרָה עַל-עֲטֶרֶת

                                            שֵׂיבַתְכֶם הַקְּדוֹשָׁה וּבָבַת עֵינְכֶם יִנְצֹרוּ;

                                            וְעַתָּה אִם-עוֹד אֶל-בְּשַׂרְכֶם וְאֶל-רְכוּשְׁכֶם טֶרֶם

                                            נָגְעָה הָרָעָה, וְגַם אוֹר עֵינְכֶם אִתְּכֶם עוֹדֶנּוּ –

                                            אַל-נָא מִנֶּגֶד אֵיד אֲחֵיכֶם תַּעֲמֹדוּ!

                                            גַּם-אֲלֵיכֶם, דְּעוּ, שְׁלוּחָה הַיָּד וּנְטוּיָה הַזְּרֹעַ,

                                            כִּי לֹא-נִקִּיתֶם בְּעֵינֵי אוֹסְטְרִיָּה מִפָּשַֹע,

                                            עֵקֶב הֲנִיאוֹתֶם כְּאָבִי לֶב-הָעָם מֵאַחֲרֶיהָ,

                                            וְכָמוֹהוּ אִם-חֲטָאתֶם, עִמּוֹ בַּעֲוֹנוֹ תִשָּׂאוּ.

שטופכר לולתר פירסט

                                            עוּץ אָתָּה! וַאֲשֶׁר תֹּאמַר – אוֹתוֹ לַעֲשׂוֹת אֶשְׁמֹרָה.

ולתר פירסט     נִשְׁמְעָה מַה-בְּפִי אֲצִילֵי סִילִינֶן[27] לְבֵית אַטִּינְגְּהֹזֶן?

                                            אִם-יִתְּנוּ יָדָם עִמָּנוּ – וְהִרְבָּה שְׁמָם חֵילֵנוּ.

 מלכתל                            הֲיֵשׁ בְּקֶרֶב הֶהָרִים עוֹד שֵׁם נוֹדָע לְתִפְאֶרֶת

                                            וּמְהֻלָּל מִשִּׁמְכֶם אַתֶּם? כָּל-שׁוֹכְנֵי הָאָרֶץ

                                            שָׁמְעוּ שִׁמְעֲכֶם הַטּוֹב וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם תִּכָּבֵדוּ.

                                            נַחֲלַת אָבוֹת לָכֶם רַבָּה: צְדָקוֹת וָעֹז וְרוּחַ

                                            נְדִיבוֹת, וַתַּעֲצִימוּהָ עוֹד בְּמוֹ יֶדְכֶם. מַה-לָּנוּ

                                            אֵפוֹא דְּרֹשׁ לָאֲצִילִים? תּוֹשִׁיעַ לָנוּ יָדֵנוּ!

                                            וַאֲנִי אֶבְטָח, גַּם בִּלְעֲדֵיהֶם נִצְלַח וְנַעַשׂ חָיִל!

שטופכר                           אָכֵן הָאֲצִילִים לֹא יָדְעוּ עוֹד שֵׁבֶט הָרֶשַׁע

                                            כָּמוֹנוּ הַיּוֹם. עוֹד שֶׁטֶף נַחַל הַבְּלִיַּעַל,

                                            הַמִּתְגָּעֵשׁ בַּשְּׁפֵלָה, לִמְרוֹמִים לֹא הִגִּיעַ.

                                            אוּלָם כִּמְעַט יִתְנַדֵּב הָעָם וְיֹאחֵז נָשֶׁק –

                                            וּבָאוּ לְעֶזְרָה גַּם-הֵם וְלֹא יִתְיַצְּבוּ מִנֶּגֶד.

ולתר פירסט     לוּ-נִמְצָא בֵינֵינוּ וּבֵין אוֹסְטְרִיָּה מוֹכִיחַ,

                                            כִּי-עַתָּה זָעַקְנוּ לַמִּשְׁפָּט. אַךְ אִם-הַמֶּלֶךְ,

                                            וְהוּא גַּם-הַשּׁוֹפֵט הָעֶלְיוֹן, יַעַשְׁקֵנוּ כֹחַ –

                                            יְהִי אֱלֹהִים לְשׁוֹפֵט וּזְרוֹעֵנוּ הִיא תִסְמְכֵנוּ!

                                            אַתֶּם צְאוּ שַׁחֲרוּ אֶת-שְׁוִיץ וַאֲנִי לְאוּרִי אֶדְרֹשָׁה –

                                            וּלְאֻנְטֶרְוַלְדֶּן אֶת-מִי נִשְׁלָח?

מלכתל                                            אָנֹכִי אֵלֶךְ,

                                            כִּי מִי בַּעַל הַדָּבָר כָּמוֹנִי?

ולתר פירסט                                  לֹא אֶשְׁלָחֶךָ,

                                            כִּי-עַל-כֵּן אוֹרְחִי אָתָּה, אָנֹכִי עֲרַבְתִּיךָ.

מלכתל               שְׁלָחוּנִי וְאֵלֵכָה. אֶת-כָּל-הַנְּקִיקִים אֵדָעָה

                                            וּמַעְגְּלֵי כָל-הַצּוּרִים. גַּם בַּאֲשֶׁר אָבֹאָה

                                            בַּעֲלֵי בְרִית רַבִּים לִי וּבִמְעוֹנָם אֶמְצָא סֵתֶר

                                            מֵחֲמַת אוֹיֵב וּמַחְסֶה.

שטופכר                                                         יֵלֵךְ בְּשֵׁם אֱלֹהִים שָׁמָּה

                                            וְלֹא יְבֹאֵהוּ רָע. נָקִי עֵבֶר הַיְאֹר מִבָּגֶד.

                                            עַזָּה מְאֹד מָשְׂטֵמַת הָעָם לְמֶמְשֶׁלֶת הַרֶשַׁע

                                            וְלֹא תִמְצָא כְלִי שָׁרֵת לְיִצְרֵי לִבָּה וּנְכָלֶיהָ.

גַּם הָאַלְצֶלְנִי[28] יֵלֵךְ שָׁמָּה, וּבְמוֹרַד הַיַּעַר[29]

יַקְהִיל אֵלָיו בְּנֵי בְרִית וִיקוֹמֵם אֶת-הָעָם לְמֶרֶד.

מלכתל               אֵיכָה נָבֹאָה בִדְבָרִים אִישׁ אֶת-אָחִיהוּ

                                            וְלֹא נִתָּפֵשׂ? עֵינֵי הַצַּר מְשׁוֹטְטוֹת בְּכָל-הָאָרֶץ.

שטופכר                            לִבְרוּנֶן[30] אוֹ לִטְרֵיב[31] שָׁמָּה נִוָּעֵד יַחַד

לְחוֹף אֳנִיּוֹת סוֹחֵר.

ולתר פירסט     חָלִילָה מִזֹּאת! כִּי יָעָצְתִּי:

                                            מִשְּׂמֹאל לַיְאֹר, עִם מְסִלַּת בְּרוּנֶן בּעֲבִי הַחֹרֶשׁ

                                            עֵמֶק נֶעְלָם יֵשׁ, לוֹ רוּטְלִי[32] הָרוֹעִים יִקְרָאוּ.

למלכתל

                                            גְּבוּלֵי שְׁלֹשׁ-אַרְצוֹתֵינוּ שָׁם חֻבְּרוּ לָהֶם יָחַד.

לשטופכר

                                            שָׁמָּה תִּנָּשֵׂא גַם-אַתָּה עַל-כַּנְפֵי הָרוּחַ

                                            בְּצִנָּה קַלָּה מְשְּׁוִיץ. לַמָּקוֹם הַהוּא בַּלַּיְלָה

                                            בִּנְתִיבוֹת סֵתֶר נִוָּעֵד וְיַחַד סוֹד נַמְתִּיקָה.

                                            וְאִם-יְדַעְתֶּם וְיֵשׁ בִּמְיֻדָּעֵיכֶם נֶאֶמְנֵי רוּחַ

                                            וַאֲשֶׁר לְבָבָם כִּלְבָבֵנוּ – הֲבִיאוּם עִמָּכֶם שָׁמָּה,

                                            אִישׁ יָבִיא עֲשָׂרָה. אָז נִתְיָעֲצָה עַל-צְפוּנוֹתֵינוּ

                                            וְכַאֲשֶׁר נִגְזֹר כֵּן יָקוּם, וּבֵאלֹהִים נַעֲשֶׂה חָיִל.

שטופכר                           יְהִי כֵן. עַתָּה הָבָה אִישׁ לְרֵעֵהוּ כַּף נִתְקָעָה:

                                            וּכְהִתְיַצְּבֵנוּ עַתָּה פֹה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים יַחַד

                                            לִפְנֵי אֱלֹהִים נֶאֶמְנֵי בְרִית וַאֲחוּזֵי יָדָיִם,

                                            כֵּן גַּם-שְׁלֹשׁ הָאֲרָצוֹת בִּבְרִית אַחִים תָּבֹאנָה

                                            לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל-נַפְשָׁן בִּגְבוּרָה וּבְעֹז נָפֶשׁ

                                            וְהָיוּ יָד אַחַת וְלֵב אֶחָד לַחַיִּים וְלַמָּוֶת!

ולתר פירסט וּמלכתל

                                            לַחַיִּים וְלַמָּוֶת!

מתמהמהים רגעים מספר תקועי כפים ומחשים.

מלכתל                                            אָבִי הַשָּׂב חֲדַל הָעֵינָים!

                                            אֶת-יוֹם הַדְּרוֹר בְּזָרְחוֹ רְאוֹת עֵינֶיךָ לֹא תוּכָלְנָה,

                                            אַךְ תִּשְׁמָעֵהוּ עוֹד: מֵאַלְף לְאַלְף, מִצּוּר לְרֵעֵהוּ

                                            יוֹדִיעוּהוּ אוֹתוֹת אֵשׁ, מוֹקֵד לְמוֹקֵד יְבַשְּׂרֵהוּ.

                                            וּבִנְפֹל מִבְצְרֵי עָרִיצִים וְעָלָה קוֹל הַתְּרוּעָה –

                                            וְנָהַר אִישׁ שְׁוִיץ אֶל-אָהָלְךָ וּבְפִיו בְּשֹרַת יְשׁוּעָה,

                                            וֶהֱרִיעָהּ אֶל-תּוֹךְ אָזְנְךָ, וְהָמָה לִבְּךָ כְּמוֹ-יָיִן,

                                            וְלֵילְךָ כַּיּוֹם יָאִיר וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם.

                                            נפרדים איש מרעהו ויוצאים.

 

עֲלִילָה שְׁנִיָּה

מַחֲזֶה רִאשׁוֹן

 

ארמון האציל לבית אטינגהוזן. אולם בטעם הגותים, מפואר בשלטי גבורים וקובעים. האציל הישיש, בן שמונים וחמש, איש קומה ואיש תאר, לבוש אפודה חמה ובידו מטה, שראשו מקובע קרן אילה. מסביב לו עומדים קוני וששה פועלים מנתיניו ובידיהם מגובים וחרמשים.

אולריך לבית רודנץ במדי פרשים.

 

רודנץ                         הִנְנִי דוֹדִי, כִּי קָרָאתָ לִּי. מַה-חֶפְצֶךָ?

 

אטינגהוזן                תְּנֵנִי וְשָׁתִיתִי רִאשׁוֹנָה, כְּדָת יְמֵי-קֶדֶם,

אָנֹכִי וּנְתִינַי יַחַד אֶת גְּבִיעַ הַבֹּקֶר.

 

שותה מן הגביע ומשקה את הנצבים עליו

 

לְפָנִים עִמָּם יַחַד אֵצֵא אֶל-שָׂדֶה וָיָעַר,

פָּקַדְתִּי עֲמַל יָדָם וָאֶפְקַח עַל-מְלַאכְתָּם עָיִן,

אוֹ כְאַחַד מֵהֶם אָרוּץ גְּדוּד וּבְיָדִי הַדֶּגֶל.

עַתָּה לֹא-אֶכְשַׁר עוֹד כִּי אִם-לִסְכֹּן עַל-הַבָּיִת,

וְכִי-תִשְׁכָּחֵנִי שֶׁמֶשׁ וּבְנָוִי לֹא-תִפְקְדֵנִי

לֹא-אֵצֵא עוֹד אֲבַקְשֶׁנָּה בִּמְרוֹמֵי הַר וָסָלַע.

כֹּה אֶעֱבֹר מִחוּג צַר לְמִשְׁנֵהוּ הַצַּר מִמֶּנּוּ,

עַד-אֶקְרַב בַּלָּאט אֶל-הָאַחֲרוֹן, הַצַּר בְכֻלָּמוֹ,

הוּא הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִדֹּם שָׁם קוֹל הַחַיִּים לָנֶצַח.

צִלִּי אָנֹכִי כְּהַיּוֹם. עוֹד מְעָט – שֵׁם וָזֵכֶר.

 

קוני מושיט הגביע לרודנץ

 

לְךָ וְלִשְׁלוֹמְךָ, בֶּן-פָּרָשׁ!

 

רודנץ בושש לקחת.

 

                                     קַח וּשְׁתֵה! כּוֹס אַחַת לָנוּ

וְלֵב אֶחָד.

 

אטינגהוזן                עַתָּה לְכוּ, בָנִים, בָּעֶרֶב תָּבֹאוּ

וּבְדִבְרֵי אַרְצֵנוּ וּמוֹלַדְתֵּנוּ נָשִׂיחָה.

 

הנתינים יוצאים.

 

אטינגהוזן ורודנץ.

 

אטינגהוזן                רוֹאֶה אֲנִי אוֹתְךָ וְהִנֵּה כָל-מַדֶּיךָ לָבָשְׁתָּ.

הַאֶל הַטִּירָה אֲשֶׁר בְּאַלְטְדּוֹרְף תִּכּוֹן לָלָכֶת?

 

רודנץ                         כֵּן, דּוֹדִי, הַדָּבָר נָחוּץ. לֹא אוּכַל הִתְמַהְמֵהַּ.

 

אטינגהוזן                דְּבָרְךָ נָחוּץ? הַאֻמְנָם? הֲכָכָה דַלֵּי-עֵת עֲלוּמֶיךָ,

כִּי-תֵרַע עֵינְךָ תֵּת לְדוֹדְךָ הַשּׂב מְעַט מִמֶּנָה?

 

רודנץ                         אָמַרְתִּי, אֵין לִבְּךָ אֵלַי וְלֹא-תִמְצָא בִי חֵפֶץ,

הֲלֹא אַךְ-כְּזָר וּכְנָכְרִי נֶחְשַׁבְתִּי פֹּה בַבָּיִת.

 

אטינגהוזן                מאריך להתבונן אליו

כֶּן-הוּא, לְצָרַת נַפְשִׁי. אָכֵן אֶרֶץ הַמּוֹלֶדֶת

כְּזָרָה וּכנָכְרִיָּה נֶחְשְׁבָה לָךְ. אִי אוּלִי, אוּלִי!

לֹא אוֹסִיף אַכִּירְךָ עוֹד. מִתְהַדֵּר אַתָּה בְּמֶשִׁי,

נוֹצַת תֻּכִּי תִּתְנוֹפֵף בְּרֹאשְׁךָ לְרַאֲוָה וּלְרָהַב

וַתְּכַתֵּף לְךָ מְעִיל הָאַרְגָּמָן. בְּגֹבַהּ עֵינַיִם

תַּבִּיט אֶל עַם הָאָרֶץ וּלְבִרְכַּת שְׁלוֹמוֹ תִּכָּלֶם.

 

רודנץ                         מֵחֹק כְּבוֹדוֹ לֹא אֶגְרָע. אַךְ מָנֹעַ אֶמְנָעֶנּוּ

מִקַּחַת לוֹ בְיָדוֹ מִשְׁפָּט וּזְכוּת לֹא לוֹ הֵמָּה.

 

אטינגהוזן                רְאֵה, אֶרֶץ מוֹלַדְתֵּנוּ כֻּלָּהּ מִזַּעַם מֶלֶךְ

עַד-לֶעָפָר שָׁחָה; כָּל-לֵבָב יִזְעַק מֵחֲמַס רֶשַׁע

וְאַתָּה לְבַדְּךָ לאֹ-תֵדַע מַכְאוֹבָהּ וְלֹא חָלִיתָ

עַל-שִׁבְרָהּ. וּבְהִתְנַכֶּרְךָ לְעַמְּךָ וַתִּמָּלֶט

אֶל-מַחֲנֵה הָאוֹיֵב. בָּזֹה תִבְזֶה עֱנוּתֵנוּ

וּלְאֵידֵנוּ תִלְעָג. תַּעֲנוּגוֹת קַלִּים רָדָפְתָּ

וַתִּזֶן אֶל-חַסְדֵי מֶלֶךְ, וּבְעוֹד הַמּוֹלֶדֶת

תַּחַת שֵׁבֶט הַנּוֹגֵשׂ בְּדָמֶיהָ מִתְבּוֹסָסֶת.

 

רודנץ                         הָאָרֶץ בְּדָם מִתְבּוֹסָסֶת? עַל-מָה, דּוֹדִי, וְלָמָּה?

יַד-מִי הִדִּיחָה עָלֶיהָ רָעָה? לוּ תֵאָמֶר

רַק-מִלָּה אַחַת קַלָּה, וְנֶהְפַּךְ שֵׁבֶט הַמֶּלֶךְ

וִיהִי לְחֶסֶד וּמַטֵּה הַזַּעַםַ יְהִי לְמַקֵּל נֹעַם‑

אַךְ אוֹי אוֹי לְאֵלֶּה הַמַּתְעִים עַמָּם בְּאִמְרֵי שֶׁקֶר

וּמֵרְאוֹת הַטּוֹב הַצָּפוּן לוֹ עֵינָיו יְעַוֵּר.

כָּל-הָאֲרָצוֹת מִסָּבִיב כְּבָר לְאוֹסְטְרִיָּה נִשְׁבָּעוּ,

רַק-הֵמָּה לְבַדָּם, בְּאַוַּת בִּצְעָם, עוֹד יַקְשׁוֹ עֹרֶף

וְהִדִּיחוּ מֵאַחֲרֶיהָ לֵב יוֹשְׁבֵי אַרְצוֹתֵינוּ.

אָכֵן טוֹב חֶלְקָם עָתָּה: עִם בְּנֵי הַחוֹרִים[33] יַחַד

בְּסוֹד הָעָם יֵשֵׁבוּ וּמִשְׁפָּט אֶחָד לְכֻלָּמוֹ.

הַעַל-כֵּן דָּבְקוּ בַקֵּיסָר וּלְאָדוֹן שָׂמוּהוּ

עַלֵיהֶם, לִבְלִי הֱיוֹת כָּל-אָדוֹן וּמוֹשֵׁל לָמוֹ?

 

אטינגהוזן                אוֹי לִי כִּי מִפִּיךָ שָׁמַעְתִּי דְּבָרִים כָּאלֶּה.

 

רודנץ                         אַתָּה פָּתַחְתָּ פִי, לֹא-אֶחְדַּל עַד אִם-כִּלִּיתִי:

וּלְךָ, דּוֹדִי, מַה-יָּד וָשֵׁם אוֹ בַמֶּה נֶחְשַׁבְתָּ

בַּמָּקוֹם הַזֶּה? הֲיִּמָּצֵא לְאִישׁ אֲשֶׁר כָּמוֹךָ

כְּבוֹד נְשִׂיא עָם אוֹ שַׂר-דֶּגֶל בְּקֶרֶב רוֹעֵי עֵדֶר

וּלְבָבוֹ לֹא יִשּׂאֶנּוּ לִגְדוֹלוֹת מֵאֵלֶּה?

הַאֵין נִבְחָר לְךָ, וְאִם לֹא-רַב הַיְקָר, לוּא הוֹאַלְתָּ

עֲמֹד בְּהֵיכַל הַמֶּלֶךְ וּלְעָבְדוֹ בְתָמִים, מִשּׁבֶת

בְּסוֹד אִכָּרִים וְעֵדָה אַתָּה וַעֲבָדֶיךָ יָחַד,

וּכְאֶחָד מֵהֶם לִשְׁפֹּט עִמָּם הָעָם בַּשּׁעַר?

 

אטינגהוזן                הוֹ, אוּלִי[34], אוּלִי! רוּחַ תַּעְתּוּעִים הִיא אֲשֶׁר שָׂמָה

הַמִּלִּים בְפִיךָ. הַקּוֹל קוֹלָהּ. בְּחֵלֶק שְׂפָתֶיהָ

הִשּׂיאַתְךָ גַּם-יָכְלָה לְּךָ וּלְבָבְךָ הִרְעִילָה.

 

רודנץ                         אָכֵן לֹא-אֲכַחֵד: מַדְקְרוֹת חֶרֶב לִלְבָבִי לַעַג

הַנָּכְרִים הַגְּאֵיוֹנִים, בְּחָרְפָם תָּמִיד אוֹתָנוּ

בְּשֵׁם "אֲצִילֵי אִכָּרִים". הַקִּנְאָה כָּאֵשׁ תֹּאכְלֵנִי

מִדֵּי אֶרְאֶה כָל-בָּחוּר וָטוֹב מִבְּנֵי הֶחָיִל

אֶל-תַּחַת דִּגְלֵי בֵית הַבְּסְבּוּרְגְּ[35] יִנְהָרוּ

וְנָחֲלוּ כָבוֹד וּתְהִלָּה. וַאֲנִי בְּשִׁפְלוּת יָדַיִם

וּבְשִׁמָּמוֹן עַל-נַחֲלָתִי אֶל-שְׁמָרַי אֶקְפָּאָה,

וּבַעֲמַל יוֹם יוֹם תָּפֵל וְנִקְלֶה וּבְטֹרַח הֶבֶל

אֲבִיב חַיַי כַּצֵּל יַחֲלֹף. שָׁם בְּמֶרְחַקֵּי אָרֶץ

גְדוֹלוֹת תֵּעָשֶׂינָה. מֵעֵבֶר לֶהָרִים הָאֵלֶּה

עוֹלָם מָלֵא הוֹד וּתְהִלָּה יִרְגַּשׁ בְּיִפְעַת זֹהַר,

וַאֲנִי מָגִנִּי עִם-קוֹבָעִי בְּאוּלַם הַבַּיִת

נְתוּנִים מַאֲכָל לַחֲלֻדָּה. קוֹל כָּרוֹזִים בֶּחָיִל

וּתְרוּעַת הַחֲצֹצְרוֹת, בְּהַזְעֵק אַדִּירִים הַשּׁעְרָה,

אֶל-אֵלֶּה הָעֲמָקִים הַשּׁאֲנַנִּים לֹא-יַבְקִיעוּ.

קוֹל אֶחָד, אֵין חֲלִיפוֹת לוֹ, אָזְנִי תָּמִיד יוֹגִיעַ:

שִׁיר הָרוֹעִים הַקְּלֹקֵל וּצְלִיל פַּעֲמוֹנֵי הָעֵדֶר.

 

אטינגהוזן                נְאַץ, נְאָץ, עִוֵּר, נִתְעֶה בִבְרַק שָׁוְא, מִקְסַם עֵינָיִם,

נְאֶץ אֶת-אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ, וּבְחֻקּוֹת הַקֹּדֶשׁ,

מוֹרֶשֶׁת אָבוֹת מִימֵי קֶדֶם, שִׂים תָּהֳלָה וָדֹפִי.

עוֹד יָמִים יָבֹאוּ וְהוֹרַדְתָּ דִמְעָה כַּנָּחַל

בִּכְלוֹת מֵרָחוֹק לְזֵכֶר הַרְרֵי אָבוֹת נַפְשֶׁךָ,

וּנְגִינוֹת הָרוֹעִים, זוּ בָזִיתָ בִּגְאוֹן רָהַב,

גַּם-שֶׁמֶץ מֵהֶן, לוּא גַם הֵד קוֹלָן, כִּי תִקַּחְנָה

עַל-אַדְמַת נֵכָר אָזְנֶיךָ ‑ וּבָאוּ עַד-נָפֶשׁ,

וּתְקָפְךָ כְּאֵב גַּעֲגוּעִים לְאֵין מַרְפֵּא. אָכֵן עַז כֹּחַ

הָאַהֲבָה לְאֶרֶץ אָבוֹת, עָצוּם מְאֹד, מִי יַחְקְרֶנּוּ!

מַה-לְּךָ אֵפוֹא וּמִי לְךָ שָׁם בְּעוֹלַם הַשּׁקֶר?

שָׁם בִּדְבִיר הַמֶּלֶךְ, מְעוֹן תִּפְאֶרֶת וְרוּם עֵינָיִם,

נָכְרִי לִלְבָבְךָ תִּהְיֶה וְכִזַּבְתָּ בְּנַפְשְׁךָ אָתָּה.

צְדָקוֹת אֲחֵרוֹת וּפָעֳלֵי חַיִל, לֹא-הִנְחִילוּךָ

הָעֲמָקִים הָאֵלֶּה, שָׁמָּה מֵעִמְךָ יִשְׁאָלוּ.

לְכָה אֵפוֹא שָׁמָּה, אֶת-נַפְשְׁךָ עַל-חֻפְשָׁתָהּ מְכֹרָה!

מִהְיוֹתְךָ אָדוֹן וְשַׂר לְנַפְשְׁךָ וּנְשִׂיא נַחֲלָתֶךָ –

קַח אֲחֻזַּת מַס מִיַּד הַמֶּלֶךְ וֶהְיֵה לוֹ עָבֶד!

הוֹי, אוּלִי, אוּלִי! בִּי, שְׁבָה עִם-אַחֶיךָ. אַל-תֵּלֶךְ

בְּדֶרֶךְ אַלְטְדּוֹרְף. אַל-נָא תִזְנַח אֶרֶץ הַמּוֹלֶדֶת

וּמִשְׁפַּט קָדְשָׁהּ. הָאַחֲרוֹן לְבֵית אֲבוֹתַי אָנֹכִי.

עִמִּי יִכָּרֵת שְׁמִי, מָגִנִּי וְקוֹבָעִי אֵלֶּה

הַתְּלוּאִים פֹּה ‑ אַתָּה תוֹרִידֵם עִמִּי אֱלֵי-קָבֶר.

הַאֻמְנָם בְּאַחֲרוֹן רְגָעַי רַעְיוֹן מַר יִפְקְדֵנִי,

כִּי נָשָׂאתָ נַפְשְׁךָ לְמוֹתִי לְבַעֲבוּר מְצֹא יָדַיִם

לְקַבֵּל מִיַּד אוֹסְטְרִיָּה נְכָסַי, נִכְסֵי הַחֹפֶשׁ,

וְכֹל נַחֲלוֹת אֲבוֹתַי, אֲשֶׁר מִיַּד אֱלֹהִים לִי נִתָּנוּ?

 

רודנץ                         אַךְ שָׁוְא נִתְקוֹמֵם לַמֶּלֶךְ. בְּיָדוֹ כָל-הָאָרֶץ.

הַאֲנַחְנוּ לְבַד, בִּקְשִׁי-לֵבָב וּבְמֶרִי, נַצְלִיחָה

לְנַתֵּק אֶת-שַׁלְשֶׁלֶת הָאֲרָצוֹת, זוּ הִקִּיפָה עָלֵינוּ

בְּעֹצֶם-יָד מִסָּבִיב וּכְמֵזַח בַּרְזֶל תַּחְגְּרֵנוּ?

הַשּׁוָקִים, בָּתֵּי הַמִּשְׁפָּט, הַמְסִלּוֹת ‑ לו ֹהֵמָּה

כֻּלָּם; גַּם סוּסֵי הַמָּשּׂא, הַיּוֹצְאִים גּוֹטְהַרְדָּה[36],

מַס לוֹ יָבִיאוּ; אַרְצוֹת מִשְׁמַעְתּוֹ תִּסְגֹּרְנָה

עָלֵינוּ מִסָּבִיב וּבִרְשְׁתָּן כְּדָגִים נֶאֱחָזְנוּ.

הֲתַצִּילֵנוּ מַמְלֶכֶת הַקֵּיסָר?[37] הֲתוֹשִׁיעַ

לְנַפְשָׁהּ הִיא מִיַּד אוֹסְטְרִיָּה הַגּוֹבֶרֶת חָיִל?

שָׁוְא תְּשׁוּעַת הַקֵּיסָר[38], אִם לֹא-יוֹשִׁיעֵנוּ אֱלוֹהַּ!

אֵיכָה נִשּׁעֵן עַל-מוֹצָא שְׂפָתָיו? הֲטֶרֶם נֵדַע

כִּי בַצַּר לוֹ, בִּפְרָץ-קְרָב, וּבְאֵין מוֹצָא לַכָּסֶף,

וְעָבַט וּמָכַר לַזָּרִים מֵעָרֵי הָאֶָרֶץ

שֶׁבִּקְשׁוּ לָהֶן מַחְסֶה תַּחַת כַּנְפֵי הַנָּשֶׁר.[39]

לֹא וָלֹא, דּוֹדִי! לִצְדָקָהָ וּלְחָכְמָה תֵּחָשֶׁב

אִם-בִּימֵי רָעָה אֵלֶּה, יְמֵי רִיבֵי-עָם מִבָּיִת,

נִתְּנָה עָלֵינוּ מוֹשֵׁל כַּבִּיר כֹּחַ וְאַמִּיץ זְרוֹעַ.

עֲטֶרֶת קֵיסָר בַּת לֹא-אֵמוּן בָּהּ, בַּת-מְרִי וְסוֹרָרֶת,

מִבַּיִת לְבַיִת תִּסֹּב[40] וְלֹא-תִזְכֹּר עוֹד בְּעָלֶיהָ;

לֹא-כֵן יוֹרֵשׁ הַכֶּתֶר[41]: כִּסְאוֹ נָכוֹן בַּל-יִמּוֹט

וַאֲשֶׁר יַעַבְדֶנּוּ ‑ הוּא יִצְפֹּן בְּחֵיק הֶעָתִיד זָרַע.

 

אטינגהוזן                הֲכָכָהָ חָכָמְתָּ? הֶחָכָם אַתָּה מֵאֲבוֹתֶיךָ,

אֲשֶׁר נָתְנוּ בְכָל-עֵת כָּל-נַפְשָׁם וְכָל-מְאֹדָם כֹּפֶר

סְגֻלַּת הַחֶמְדָּה, הַיְקָרָה מִכָּל-יְקָר ‑ הַחֹפֶשׁ?

לוּצֶרְנָה[42] עֲבֹר, וְשָׁאָלְתָּ פִי-הָעָם, וְיָדָעְתָּ

מַה-כָּבְדָה יַד מֶמְשֶׁלֶת אוֹסְטְרִיָּה עַל-הָאָרֶץ.

עָלֹה יַעֲלוּ[43] עָלֵינוּ, צֹאנֵנוּ וּבְקָרֵנוּ

יִמְנוּ, הֲרָרֵינוּ הָאַלְפִּים בַּחֶבֶל יָמֹדּוּ.

בִּיעָרֵינוּ הַחָפְשִׁים יַאַסְרוּ עָלֵינוּ צָיִד.

עַל-גְּשָׁרֵינוּ וּבִשְׁעָרֵינוּ מוֹכְסֵיהֶם יַצִּיבוּ,

לְמַעַן הַאְדִּיר חֵילָם בַּעֲמָלֵנוּ וֹבְרִישֵׁנוּ

וּקְנוֹת לָהֶם בְּדָמֵנוּ אֲרָצוֹת וְשֵׁם תִּפְאָרֶת.

הָיֹה לֹא תִהְיֶה! אִם-יִשּׁפֵךְ דָּמֵנוּ אָרְצָה ‑

לָנוּ וּלְמַעֲנֵנוּ יִשּׁפֵך![44] מְחִיר חֻפְשָׁתֵנוּ

הֵן יִמְעַט אָז מִמְּחִיר עַבְדוּתֵנוּ.

 

רודנץ                                                                            מַה-כֹּחֵנוּ

אֲנַחְנוּ עַם-הָרוֹעִים נֶגֶד צִבְאוֹת אַלְבְּרֶכְטְ?[45] כָּמוֹנו

כָּאָיִן!

 

אטינגהוזן                דַּע עַם הָרוֹעִים הָאֵלֶּה, הַנָּעַר,

וְאַחַר תְּדַבֵּר. אָנֹכִי אָנֹכִי אֵדָעֶנּוּ.

אֲנִי נְחִיתִיו בִּקְרָב וּבְלָחֲמוֹ לְפַוֶּנְץ[46] רָאִיתִי.

יָבֹאוּ-נָא, יָשִׂימוּ עָלָיו עֹל וְלֹא רוּחֵהוּ!

הוֹקִיָרה, בְנִי, צוּר חֻצָּבְתָּ. אַל-תָּמֵר בִּבְרַק הֶבֶל

וּבְיִפְעַת שָׁוְא אֶת-יִקְרוֹת נַפְשְׁךָ וַחֲמוּדוֹתֶיהָ.

הֱיוֹת רֹאשׁ לְעַם חָפְשִׁי, אֲשֶׁר יֶאֱהָבְךָ בֶּאֱמוּנַת אֹמֶן

וַאֲשֶׁר יַעֲרֶה עָלֶיךָ בְּיוֹם קְרָב נַפְשׁוֹ לַמָּוֶת –

הִיא הִיא תִהְיֶה תְהִלָּתְךָ וְזֶה גָּאוֹן תִּבְחָרֵהוּ!

אַל-נָא תָפֵר בְּרִית אַחִים וְאַל-תְּכַחֵשׁ בַּמּוֹלֶדֶת,

וְדָבַקְתָּ בְכָל-לְבָבְךָ בְּאֶרֶץ אָבוֹת מַחְמַל נָפֶשׁ,

כִּי מַעְיְנוֹת חַיֶּיךָ אִתָּהּ וּבָהּ שָׁרְשֵׁי כֹחֶךָ.

מַה-לְּךָ וּלְאֶרֶץ נֵכָר? בָּדָד וְשׁוֹמֵם שָׁם תֶּהִי,

וּכְקָנֶה מִתְנוֹדֵד, כָּל-רוּחַ קַלָּה תְּרוֹצְצֶנּוּ.

אָנָּא, שׁוּב-נָא. רַבִּים יָמִים רָחַקְתָּ מִמֶּנּוּ

וְלֹא רְאִיתָנוּ. לוּא הוֹאַלְתָּ וַתֵּשֶׁב עִמָּנוּ

אַךְ יוֹם אֶחָד. לוּא אַךְ הַיּוֹם הַזֶּה. אַל-נָא תֵלֶךְ

הַיּוֹם לְאַלְטְדּוֹרְף! הֲשָׁמָעְתָּ? הַיּוֹם אַל-נָא תֵלֶךְ!

אַךְ הַיּוֹם הָאֶחָד הַזֶּה הֱיֵה לָנוּ וּלְאַחֶיךָ...

תופשהו בידו.

 

רודנץ                                                                           

פָּצִיתִי פִי... הַנַּח-לִי... יָדַי אֲסוּרוֹת...

 

אטינגהוזן                                                                                  יָדֶיךָ

אֲסוּרוֹת? כֵּן דִּבַּרְתָּ, הָאוֹבֵד! וְלֹא בִדְבַר נֶדֶר

וּבְמוֹצָא שְׂפָתָיִם, כִּי בְחַבְלֵי אַהֲבָה. רודנץ הופך פנים

                                                                  הַסְתִּירָה

פָנֶיךָ, הַסְתִּירָה. יָדַעְתִּי כִּי יְפַת הַתֹּאַר,

הָעַלְמָה בֶּרְתָּה לְבֵית בְּרוּנֶק, הִיא שָׁבַתְךָ שֶׁבִי

וּלְאַרְמוֹן הַמֶּלֶךְ אֲסָרַתְךָ בַּעֲבוֹתוֹת קָסֶם.

הֲתֹאמַר לִקְנוֹתָהּ לְךָ בְּכַחֶשְׁךָ בְּאֶרֶץ מוֹלֶדֶת?

נִתְעֶה בַשּׁוְא אָתָּה! רַק-למַעַן גְּנֹב לִבֶּךָ

הוֹצִיאוּהָ אֵלֶיךָ, וְיָעֹד לךָ לֹא יְעָדוּהָ.

 

רודנץ                         רַב לָךְ. שָׁלוֹם.

יוצא

 

אטינגהוזן                אָנָה תֵלֵכָה, נַעַר אֵין-דָּעַת?

אָכֵן יָצֹא יָצָא וַיֵּלַךְ! לֹא אוּכַל עָצְרֵהוּ

וּלְהַצִּילוֹ אֵין עִמִּי. כֹּה נִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ

גַּם נֶפֶשׁ וָלְפֶנְשִׁיסֶן, כֹּה רַבִּים עוֹד יִבְגֹּדוּ.

חֶמְדַּת גְּאוֹן זָרִים בְּעָצְמַת קְסָמֶיהָ וּכְשָׁפֶיהָ

תִּמְשֹׁךְ אַחֲרֶיהָ לִבְלִי מַעֲצֹר לֵב דּוֹר בָּנֵינוּ

אֶל-מֵעֵבֶר לְהַרְרֵי אָבוֹת וּלְמֶרְחַקֵּי אָרֶץ.

אֲהָהּ לַיּוֹם הַמָּר, בּוֹ פָרְצוּ זָרִים בִּגְבוּלֵנוּ

וַיַּבְקִיעוּ אֲלֵיהֶם עֲמָקִים שַׁאֲנַנִּים אֵלֶּה

לְהַזְנוֹת לֵב הָעָם מֵאָרְחוֹת תֹּם וּנְתִיבוֹת יֹשֶׁר.

בְּחֹזֶק יָד תַּחְדֹּרְנָה הַחֲדָשׁוֹת וּבְעַזּוּת מֵצַח,

כָּל-יָשָׁן וְכָל-מְרוֹמָם מִפְּנֵיהֶן אָחוֹר יִסּוֹגוּ.

עִתִּים אֲחֵרוֹת בָּאוּ, דּוֹר אַחֵר וְרוּחוֹ אַחֶרֶת.

מַה-לִּי פֹה וּמִי לִי? כֻּלָּם בִּקְבָרִים יָלִינוּ

מְתֵי עִתִּי וְחֶלְדִּי; בֶּעָפָר מִתַּחַת לָאָרֶץ

דּוֹרִי יִשְׁכֹּן. אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר יַחֲלֹף יַחַד

עִם חֲלֹף דּוֹרוֹ וְעֵינָיו אֶת-הַחֲדָשׁוֹת לֹא תִרְאֶינָה.

 

יוצא.

 

מַחֲזֶה שֵׁנִי

 

בקעה מוקפת הרים ויערות. משעולי הצורים ‑ מדרגות להם ומעקות, ואנשי המקום יורדים בהם. בירכתי הבימה ‑ היאור, וממעל לו תראה קשת הירח. הרים גבוהים והררי קרח גבוהים עליהם יגבלו את המראה לכל מלא העין.

לילה. רק היאור והררי הקרח נוצצים לנגה הירח.

 

מלכתל, בומגרטן, וינקלריד, מיאר איש סרנן, בורקהרט איש סיוה, קלוז איש פלואי ועוד ארבעה מתושבי הארץ, כלם חמושים.

 

מלכתל                      מאחורי הבימה

מִשְעוֹל הָהָר לִפְנֵיכֶם,לְכוּ אַחֲרָי, אַל-תִּירָאוּ.

הִנֵּה הַצּוּר אֲשֶׁר-בִּקַּשְׁתִּי וְהִנֵּה גַם-הַצֶּלֶב.

בָּאנוּ לִמְחוֹז חֶפְצֵנוּ, פֹּה עֵמֶק רוּטְלִי.

 

וינקלירד                                                                                                  שְׁמָעוּ!

 

איש סיוה               

אֵין קוֹל וְאֵין קָשֶׁב!

 

מיאר                         לֹא בָא עוֹד אִישׁ. רִאשׁוֹנִים אֲנַחְנוּ

לַבָּאִים, אֲנַחְנוּ בְּנֵי אֻנְטֶרְוַלְדֶּן.

 

מלכתל                                                                                                      מַה-מִּלָּיְלָה?

 

בומגרטן                   הַצּוֹפֶה בְסֶלִיסְבֶּרְגְּ[47] זֶה עַתָּה הִשְׁמִיעַ שְׁתָּיִם.

נשמע קול פעמון מרחוק.

 

מיאר                         הַסְכֵּת וּשְׁמָע!

 

בוהל                          קוֹל הַפַּעֲמוֹן הוּא בְּבָמַת הַיָּעַר,

צָלוּל מִשּׁוִיץ יָבֹא, קוֹרֵא לִתְפִלַּת הַשּׁחַר.

 

איש פלואי               זַךְ הָרוּחַ, וְנִשּׂא הַקּוֹל לְמֵרָחוֹק.

 

מלכתל                                                                         מִי יֵלֶךְ

וּבִעֵר לָנוּ פֹּה מְדוּרַת אֵשׁ, לְמַעַן יִרְאוּהָ

מֵרָחוֹק אַנְשֵׁי בְרִיתֵנוּ בְּבֹאָם ‑ וּמְצָאוּנוּ.

שנים הולכים.

סיוה                          לֵיל סַהַר יָפֶה הַלָּיְלָה זֶה הַיְאֹר שָׁטוּחַ,

כֻּלּוֹ חָלָק אַף שָׁקֵט, כִּרְאִי זְכוּכִית לָעֵינָיִם.

 

בוהל                          לָכֵן יִיטַב לָהֶם הַשּׁיִט.

 

וינקלריד                                         הֶאָח, שְׂאוּ עֵינָיִם!

                                    הַבִּיטוּ שָׁמָּה! הֲרֹאִים אַתֶּם?

 

מיאר                                                                            מָה רָאִיתָ?

אָכֵן, חֲזוּ, מַרְאֵה הַקֶּשֶׁת, וּבְעֶצֶם הַלָּיְלָה!

 

מלכתל                      נֹגַהּ סַהַר הוּא בֶעָנָן.

 

איש פלואי                                                    אָכֵן מַחֲזֵה פֶלֶא.

יֵשׁ וּמָלְאוּ יְמֵי אִישׁ וְעֵינָיו כָּזֹאת לֹא-תִרְאֶינָה.

 

איש סיוה                מִמֶּנָּה וָמַעְלָה קֶשֶׁת מִשְׁנֶה, וְהִיא כְהַת עָיִן.

 

בומגרטן                   וְהִנֵּה צִנַּת שַׁיִט נִרְאָה שָׁם עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.

 

מלכתל                      שְׁטוֹפָכֶר וְצִנָּתוֹ הִיא; יָדַעְתִּי אִישׁ הֶחָיִל

הוּא לֹא-יְאַחֵר.

הוא ובומגרטן הולכים לשפת היאור.

 

מיאר                         לֹא-כֵן בְּנֵי-אוּרִי, בַּמְאַחֲרִים הֵמָּה.

 

בוהל                          הַדֶּרֶךְ יִרְחַק מֵהֶם, כִּי עֲקַלְקַלּוֹת יֵלֵכוּ,

בְּהִשּׁמְרָם מִפְּנֵי מְרַגְּלֵי הַנְּצִיב הָאֹרְבִים בַּדָּרֶךְ.

 

עד כה וכה ושני האנשים העלו במקום המעשה בתוֶך את המדורה.

 

מלכתל                      מעל שפת היאור

מִי וָמִי שָׁם? עֲנוּנִי!

 

שטופכר מלמטה     דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹם הָאָרֶץ אֲנָחְנוּ!

 

כלם יורדים לקראת הבאים.

 

מן הסירה יצאו שטופכר, איטל רדינג, הנס מואר, יורג הוף, קונרד הון, אלריך הנפח, יוסט וילר ועוד שלושה מתושבי הארץ, כלם חמושים גם הם.

 

כלם                            קוראים בקול

 

בְּרוּכִים הַבָּאִים!

 

עוד יתר האנשים מברכים איש את רעהו לשלום בירכתי הבימה, ומלכתל עם שטופכר יוצאים אל פניה.

 

מלכתל                      הוֹ אֲדוֹנִי, עֵינַי רָאוּהוּ,

אוֹתוֹ, אֲשֶׁר לִרְאוֹת פָּנַי לֹא יָכֹל. אֶת-יָדִי שַׁתִּי

עַל-עֵינָיו, וָאֶשְׁאַב חֲמַת נָקָם, כְאֵשׁ בּוֹעֶרֶת

בְּעַצְמוֹתָי, מֵאֹפֶל חוֹרֵיהֶן.

 

שטופכר                    נָקָם? מַה-בָּצַע?

אַל-תִּקְרָא בִשְׁמוֹ. נְסֵב מִן-הַחֹלְפוֹת לִבֵּנוּ

וּנְקַדְּמָה זַעַף פְּנֵי הַבָּאוֹת. הַגִּידָה,

מַה-פָּעַלְתָּ בְּאֻנְטֵרְוַלְדֶּן לָנוּ וְלִבְרִיתֵנוּ?

וּמַה-מַּחְשְׁבוֹת הָעָם עָלֵינוּ? וְאַתָּה גַם-אָתָּה

אִיכָכָה נִמְלַטְתָּ מִמּוֹקְשֵׁי בֶגֶד וָמָעַל?

 

מלכתל                      בֵּין הַרְרֵי אֵל לְסוּרֶנֶן[48], בִּישִׁימוֹן עַרְבוֹת קָרַח.

בִּנְתִיבוֹת לֹא-תָבֹא שָׁם בִּלְתִּי אִם צִרְחַת נָשֶׁר,

עַד-בִּקְעַת הָאַלְפִּים בָּאתִי, שָׁמָּה יִזָּעֲקוּ יַחַד

רוֹעֵי אוּרִי וְאֶנְגֶּלְבֶּרְגְּ, שָׁמָּה יַחַד יַרְבִּיצוּ.

שָׁבַרְתִּי צְמָאִי בַּחֲלֵב שְׂנִירִים, הַנִּגָּר בְּשֶׁצֶף

מִמְּרוֹמֵי הַרְרֵי-עֹז לַעֲרוּצֵי נַחַל מִתָּחַת,

לְאָהֳלֵי רוֹעִים שׁוֹמֵמִים, שׁוֹכְנִים לְבָדָד, נָטִיתִי

כְּבַעַל הַבַּיִת וְאוֹרֵחַ גַּם-יָחַד, עֲדֵי בָאתִי

אֶל-מִשְׁכְּנוֹת אָדָם יוֹשְׁבִים שֶׁבֶת עֵדָה וָחָבֶר.

פָּשֹׁט פָּשְׁטָה הַשּׁמוּעָה גַּם בָּעֲמָקִים הָהֵמָה

עַל-אֹדוֹת הַשּׁעֲרוּרָה הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר נֶעֱשְׂתָה,

וַיִּתְּנֵנִי שִׁבְרִי הַגָּדוֹל לְרַחֲמִים וּלְחֶסֶד

עַל-יַד כָּל-דֶּלֶת וָשָׁעַר עֲלֵיהֶם הִתְדַּפַּקְתִּי

בְּמַקֵּל נְדוֹד. מָצָאתִי הָעָם הַהוּא, תְּמִים הַנֶּפשׁ

וִישַׁר הַלֵּב, וְהִנּוֹ מָלֵא זַעַם וַחֲמַת מֶרִי

עַל-זְדוֹן מוֹשְׁלָיו הַחֲדָשִׁים מִקָּרוֹב לָאֶָרץ בָּאוּ.

כִּי כַּהֲרָרָיו יְחַיּוּ מִיָּמִים יָמִימָה צֶמַח,

הָאֶחָד לְמִינָיו; כַּאֲפִיקָיו אֵין חֲלִיפוֹת לְזֶרֶם

נוֹזְלֵיהֶם; וּכְעַנְנֵי שָׁמָיו עִם-רוּחוֹת אַרְצֵהוּ

יִשְׁמְרוּ בְּלִי נְטוֹת הַצִּדָּה קַו מַעְגָּלָם ‑ כָּכָה

נָצֹר יִנְצֹר עַם זֶה אָרְחוֹת חַיָּיו מִנִּי-קֶדֶם,

אָב לַבָּנִים יְצַוֵּם וְיָשִׁישׁ יַנְחִילֵם לַנָּכֶד.

כָּל-חָדָשׁ וּפֶרֶץ גָּדֵר אוֹתָם לֹא יוּכָלוּ

בְּמִנְהַג עוֹלָמָם, הַיָּשָׁן וְהַיָּשָׁר גַּם-יָחַד.

כַּפֵּיהֶם הַנִּקְשׁוֹת כֻּלָּם בְּאַהֲבָה לִי תָקָעוּ,

מֵעַל הַקִּירוֹת אֶת-נִשְׁקָם הֶחָלֵד הוֹרִידוּ,

וּבְנָקְבִי אֶת-שְׁמוֹת הַכָּבוֹד, הַנִּקְדָּשִׁים בְּקֶרֶב

שׁוֹכְנֵי הֶהָרִים: אֶת-שֵׁם וַלְתֶּר פִירְסְט וְשִׁמְךָ אָתָּה,

הִדְלִיקָה אֶת-עֵינֵיהֶם רוּחַ שָׂשׂוֹן וָאֹמֶץ.

כָּל-הַיָּשָׁר בְּעֵינֵיכֶם ‑ אוֹתוֹ לַעֲשׂוֹת נִשְׁבָּעוּ,

נִשְׁבְּעוּ לָלֶכֶת אַחֲרֵיכֶם גַּם לִקְרַאת הַמָּוֶת!

כֹּה אַצְתִּי מֵחָצֵר אֶל-חָצֵר וָאֵלֵךְ בֶּטַח,

חוֹסֶה בְצֵל חוֹמְלֵי אוֹרֵחַ; וּכְבֹאִי אֶל-עֵמֶק

מְכוֹרוֹתַי, מְקוֹם גּוֹאֲלִים וּקְרוֹבִים רַבִּים לִי שָׁמָּה,

וָאֶמְצָא אֶת-אָבִי וְהוּא עִוֵּר וְעָשׁוּק; הַתֶּבֶן,

מַתַּת זָר, מִשְׁכָּבוֹ, וּמִחְיָתוֹ ‑ נִדְבַת חֶסֶד

מִיַּד אַנְשֵׁי רַחֲמִים.

 

שטופכר                    אֱלֹהִים!

 

מלכתל                      אַךְ אֲנִי לֹא בָכִיתִי.

לֹא בִבְכִי וּבְדִמְעוֹת אֵין-אֱיָל שָׁפַכְתִּי וָאַעַר

חֲמַת רוּחִי וּכְאֵבִי הָאָנוּשׁ. כִּסְגֻלּוֹת חֶמֶד

בְּחֶבְיוֹן לִבִּי צְפַנְתִּים, וָאֵשַׁע לְפֹעַל כַּפּיָםִ.

חָתַרְתִּי בְכָל-הַנְּקִיקִים, לֹא-נִשְׁאַר עֵמֶק סֵתֶר

אֲשֶׁר לֹא-חֲקַרְתִּיו; גַּם עַד-לְרַגְלֵי הַרְרֵי הַקֶּרַח

שַׂמְתִּי פְעָמַי, וָאֶמְצָא גַם-שָׁם, כַּאֲשֶׁר קִוֵּיתִי,

מִשְׁכְּנוֹת-אָדָם; וּבְכֹל אֲשֶׁר-דָּרְכָה כַף-רַגְלִי שָׁמָּה

רָאִיתִי מָה עַזָּה שִׂנְאַת הָעָם לְשִׁלְטוֹן הָרֶשַׁע,

כִּי אָכֵן גַּם-בִּמְקוֹם גְּבוּלוֹת הַחַיִּים יָסוּפוּ

וְהָאָרֶץ קָפְאָה וַתֶּחְדַּל מִתֵת‑ אַף גַּם-שָׁמָּה

יְפַלֵּס הַנְּצִיב חֲמַס יָדָיו וְנָשָׂא שָׁלָל וָטֶָרף.

בְּלַהֲבוֹת שְׂפָתַי הִצַּתִּי בִּלְבַב הָעָם אֵשׁ מֶרֶד,

וְעַתָּה לָנוּ הוּא כֻלּוֹ פֶּה אֶחָד בְּלֵב וָנָפֶשׁ.

 

שטופכר                    בִּימֵי לֶכְתְּךָ הַמְעַטִּים אָכֵן גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ!

 

מלכתל                      עוֹד רַב מִזֶּה. שְׁנֵי מִגְדְּלֵי הָעֹז מִפְלְצוֹת פַּחַד

הֵם לָעָם: סַרְנֶן וְרוֹסְבֶּרְגְּ. [49] סַלְעֵיהֶם מִבְטַח סֵתֶר

לָאוֹיֵב, לְהִשּׂגֵב בָּהֶם וְלִיצֹר עָמָל לָאָרֶץ.

וָאֹמַר: אֶרְאֵם נָא בְּעֵינָי. קַמְתִּי וָאֵלֶךְ

סַרְנֶנָה, בָּאתִי בַמִּגְדָּל פְּנִימָה וָאֶחְקְרֵהוּ.

 

שטופכר                    הֲלָרֶדֶת אֶל-גֹּב הָאֲרָיוֹת אֶת-לִבְּךָ עָרָבְתָּ?

 

מלכתל                      כְּהֵלֶךְ עוֹלֶה בֵית אֱלֹהִים הִתְחַפָּשְׂתִּי. רָאִיתִי

בְעֵינַי אֶת-הַנְּצִיב בְּמִשְׁתֵּה הִלּוּלָיו. שָׁפְטָה אָתָּה:

אֵיכָכָה אַבְלִיגָה, וַאֲנִי רָאִיתִי אֶת-אוֹיְבִי בְנָפֶשׁ

וְלֹא הִכִּיתִיו אָרְצָה.

 

שטופכר                                          אָכֵן אַךְ-אֱלֹהִים הִצְלִיחַ

אֵת עֹז רוּחֶךָ.

 

עד כה ויתר האנשים נגשו אליהם

 

                                     וְעַתָּה אֱמָר-לִי, מִי-הֵם אֵלֶּה

אַנְשֵׁי סוֹדֵנוּ הַיְשָׁרִים, הֶהָלְכוּ אַחֲרֶיךָ?

הַצִּיגֵם לְפָנַי וְאֵדָעֵם בִּשְׁמָם, וּפָתַחְנוּ

אִישׁ לִפְנֵי רֵעֵהוּ בֶּאֱמוּנָה שַׁעֲרֵי לִבֵּנוּ.

 

מיאר                         מִי לֹא יֵדָעֲךָ, אֲדוֹנִי, בִּשְׁלֹשֶׁת גְּלִילוֹת הָאָרֶץ?

אָנֹכִי מַיְאֶר אִישׁ סַרְנֶן, וְזֶה בֶּן-אֲחוֹתִי הִנֵּהוּ,

סְטְרוּט אִישׁ וִינְקֶלְרִיד.

 

שטופכר                                          שֵׁם לֹא-נָכְרִי לִי נָקָבְתָּ:

אֶחָד וִינְקֶלְרִיד מָחַץ הַתַּנִּין[50] בְּבִצֹּאת וֵילֶר,

וְגַם נִסְפָּה בְמִלְחַמְתּוֹ.

 

איש וינקלריד                מִבְּנֵי בָנָיו אָנֹכִי.

מלכתל                      מראה על שנים אחרים

וְאֵלֶּה, בְּנֵי אֻנְטֶרְוַלְדֶּן, מֵעִם הַמִּנְזָר בָּאוּ

אֲשֶׁר בְּאֶנְגֶּלְבֶּרְגְּ. אַף כִּי-לֹא אַנְשֵׁי חֹפֶשׁ כָמוֹנוּ,

כִּי מִן-הַנְּתִינִים הֵמָּה ‑ אַל-נָא בוֹז תָּבוּז לָמוֹ:

כֵּנִים הָאֲנָשִׁים וִישָׁרִים וְאֶת-אַרְצָם יֶאֱהָבוּ.

 

שטופכר                    תְּנוּ יֶדְכֶם לִי! אָכֵן אַשְׁרֵי אִישׁ נַחֲלָה בֶּן-חֹפֶשׁ,

אֵין מוֹשֵׁל עַל-גְּוִיָּתוֹ וּלְאֶחָיו לֹא-יֵעָבֶד,

וְאוּלָם תֹּם וָיֹשֶׁר סְגֻלּוֹת עֵרֶךְ הֵן לכָל-נֶפֶשׁ.

 

קונרד הון                 וְהִנֵּה הָאָדוֹן רֶדִינְגְּ, לְפָנִים נְשִׂיא אַרְצֵנוּ.

 

מיאר                         יְדַעְתִּיו. אִישׁ רִיבִי הוּא. עַל-חֶלְקַת אֲדָמָה נִשְׁפָּטְנוּ.

אֲדוֹנִי רֶדִינְגְּ! לִפְנֵי הַמִּשְׁפָּט אַנְשֵי רִיב אֲנחנוּ,

פֹּה אֲנַחְנוּ בַּעֲלֵי בְרִית.

 

תוקע לו כפו.

 

שטופכר                    נְכֹחוֹת וּנְדִיבוֹת דִּבַּרְתָּ!

 

וינקלריד                  הֲתִשְׁמְעוּ? הֵם בָּאִים. הַקּוֹל קוֹל קֶרֶן אוּרִי. שְׁמָעוּ!

 

מימין ומשמאל יורדים מעל הצורים אנשים חמושים ולפידים בידיהם.

 

מואר                          רְאוּ, גַּם הַכֹּהֵן הַנִּכְבָּד, הַמְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ,

אַף-הוּא בַּבָּאִים. לֹא-עֲצָרוּהוּ עֲמַל הַדֶּרֶךְ

וּפַחְדֵי לָיְלָה, וּכְרֹעֶה נֶאֱמָן עַל-מִשְׁמֶרֶת

עַם-מַרְעִיתוֹ יִשְׁקֹד.

 

בומגרטן                                                        וְהִנֵּה גַם סְגָנוֹ אַחֲרֵיהוּ;

גַּם וַלְתֶר פִירְסְטְ. רַק טֶל לְבָד בֵּין הַבָּאִים אֵינֶנּוּ.

 

ולתר פירסט, הכהן רסלמן, הסגן פטרמן, הרועה קוני, הציד ורני, הדיג רודי ועוד חמשה אנשים, כלם יחד שלשים ושלש נפש, יוצאים נכחם ועומדים מסביב למדורה.

 

ולתר פירסט           וּבְכֵן עַל-אַדְמַת אָבוֹת וּבְנַחֲלָתֵנוּ אֲנַחְנוּ

בַּסֵּתֶר כִּמְרַצְּחִים נִתְלַקָּט; וּבְעֶצֶם לָיְלָה,

תַּחַת כַּנְפֵי הָאֹפֶל, מִכְסֵה כָּל-בֹּגְדֵי בַגֶד,

נִתְגַּנֵּב פֹּה בְהֵחָבֵא לִדְרֹשׁ מִשְׁפַּט צִדְקֵנוּ

הַנָּכוֹן כִּנְכוֹן הַיּוֹם וּבָהִיר כְּאוֹר הַבֹּקֶר.

 

מלכתל                      גַּם זֹה לְטוֹבָה. כִּי-כֵן נְטַע הָאֹפֶל, זְרַע הָאָמֶשׁ,

יַצְמִיחוּ גִיל וּדְרוֹר לְאוֹר הַיּוֹם עִם גְּבוּרַת שָׁמֶשׁ.

 

רסלמן                       שִׁמְעוּ, אַנְשֵׁי בְרִיתִי, אֵת אֲשֶׁר-נָתַן בְּלִבִּי אֱלוֹהַּ:

הִנֵּה אֲנַחְנוּ נִצָּבִים פֹּה תַּחַת עֲדַת הָאָרֶץ

וּבְשֵׁם כָּל-הָעָם בָּאנוּ. הָבָה נִוָּסְדָה יַחַד

כִּמִשְׁפְּטֵי הָאָרֶץ מֵאָז בִּימֵי שַׁלְוָה וָשָׁקֶט,

וְכִי נִשְׁגֶּה מֵחֻקֶּיהָ ‑ צוֹק הָעֵת יַצְדִיקֵנוּ.

עֵין אֱלֹהִים לְטוֹבָה עַל-כָּל-דֹּרְשֵׁי מִשְׁפָּט וָצֶדֶק

וּבַאשֶׁר אֲנָחְנוּ ‑ תַּחַת שְׁמֵי אֲדֹנָי נַעֲמֹדָה.

 

שטופבר                    טוֹב הַדָּבָר, הָבָה נִוָּסְדָה כְּחֻקַּת יְמֵי קֶדֶם,

וְאִם-יֶחְשַׁךְ עַתָּה הַלָּיְלָה ‑ מִשְׁפָּטֵנוּ כְּאוֹר נֹגהּ.

 

מלכתל                      וְאִם-לֹא מָלֵא הַמִּסְפָּר ‑ לֵב כָּל-הָעָם פֹּה הִנֵּהוּ:

טוֹבֵי בָנָיו וּבְחִירָיו הֲלֹא עִמָּנוּ הֵמָּה.

 

קונרד                        וְאִם-הַמְּגִלּוֹת הָעַתִּיקוֹת אֵין יֶשׁ-תַּחַת יָדֵנוּ ‑

עַל-לִבֵּנוּ הֲלֹא חֲרוּתִים דִּבְרֵיהֶן לְמִשְׁמָרֶת.

 

רסלמן                       הָבוּ הִתְיַצְּבוּ כֻלְּכֶם בְּמַעְגָּל. מַעֲכוּ בָאָרֶץ

הַחֲרָבוֹת הַשְׁתָּיִם, אוֹתוֹת שִׁלְטוֹן וּמֶמְשָׁלֶת.

 

מואר                          יֵשֵׁב הַנָּשִׂיא בַּתָּוֶךְ, וּמשְׁנָיו הַשּׁנַיִם

מִזֶּה וּמִזֶּה לִימִינוֹ וְלִשְׂמֹאלוֹ יַעֲמֹדוּ.

 

פטרמן                       שְׁלֹשָה לְאֻמִּים פֹּה. מֵי מֵהֶם נִתְּנָה רֹאשׁ עָלֵינוּ?

 

מיאר                         עַל הַכָּבוֹד הַזֶּה יִתַחֲרוּ אוּרִי וּשְׁוִיץ. אֲנַחְנוּ

בְּנֵי אֻנְטֶרְוַלְדֶּן בְּחֵפֶץ לֵב אָחוֹר נִסּוֹגָה.

 

מלכתל                      אֲנַחְנוּ נִסּוֹג אָחוֹר, כִּי עַל-כֵּן תְּחִנָּה נַפִּילָה

לִפְנֵי אַחֵינוּ הָאַמִּיצִים לְהָחִישׁ לָנוּ יֵשַׁע.

 

שטופכר                    תָנִיף אֵפוֹא אוּרִי הֶחָרֶב, כִּי-כֵן הַדֶּגֶל

לְמַחֲנֵה אוּרִי יסַּע רִאשׁוֹנָה בְּכָל-מִלְחֲמוֹתֵינוּ.

 

ולתר פירסט           לִשְׁוִיץ לְבַדּוֹ נָאוֶה הַכָּבוֹד, הוּא יִנְחָלנּוּ,

כִּי-עַל-כֵּן פּאֵר שְׁבָטֵינוּ הוּא וּבוֹ נִתְיַמָּרָה.

 

רסלמן                       תְּנוּנִי וְאֶת רִיב הַכָּבוֹד בְּדֶרֶךְ שָׁלוֹם אֶחְתֹּכָה:

שְׁוִיץ יְהִי רֹאשׁ לְעֵצָה וְאוּרִי לִגְבוּרַת הֶחָרֶב.

 

ולתר פירסט           מושיט החרבות לשטופכר                      קָח!

 

שטופכר                    לֹא-לִי הַכָּבוֹד, לֹא לִי, כִּי לַזִּקְנָה תִתְּנוּהוּ.

 

הוף                             אֻלְרִיךְ שְׁמִיד הוּא הַזָּקֵן וְרַב-הַיָּמִים בְּקִרְבֵּנוּ.

 

מאור                          אִישׁ חַיִל הָאִישׁ, אַךְ אֵינֶנּוּ מִבְּנֵי הַחֹפֶשׁ,

וְשׁוֹפֵט מִקֶּרֶב הַנְּתִינִים ‑ בִּשְׁוִיץ לֹא יָקִימוּ.

 

שטופכר                    הֲלֹא הָאָדוֹן רֶדִינְגְּ, נְשִׂיאֵנוּ הַיָּשָׁן, עִמָּנוּ,

וּמַה-נוֹסִיפָה וּנְבַקְשָׁה טוֹב וְנִכְבָּד מִמֶּנּוּ?

 

ולתר פירסט           הוּא יִהְיֶה לָּנוּ לְנָשִׂיא וּלְרֹאשׁ מוֹעֲצַת סוֹדֵנוּ,

מִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶחָפֵץ בּוֹ ‑ יָרִים יָדוֹ לְמָעְלָה.

 

כולם מרימים ימינם.

רדינג                         בא בתוך העדה

הֵן קָצְרָה יָדִי עַתָּה מִשּׂימָהּ עַל הַסֵּפֶר,

אַךְ בְּכוֹכְבֵי אֵל נִשְׁבַּעְתִּי אִם-אֵט מִדֶּרֶךְ צֶדֶק!

 

תוקעים לפניו שתי חרבות בארץ. כלם עומדים בחצי גרן עגֻלה; שויץ בתוֶך, אורי מימין ואֻנטרולדן משמאל. הוא נצב נשען על חרבו.

 

מַה-לַּיְלָה מִלֵּילוֹת כִּי-חָרְדוּ לָרֶדֶת הֵנָּה

לִשְׂפַת הַיְאֹר הַשּׁוֹמֵמָה וּבְעֶצֶם הַלָּיְלָה

נְדִיבֵי עַמֵּי הֶהָרִים, שְׁלֹשֶׁת הַלְאֻמִּים יָחַד?

וּמַה-דְּבַר הַבְּרִית הַחֲדָשָׁה נִכְרְתֶנָּה הַפָּעַם

תַּחַת יְרִיעוֹת הַשּׁמַיִם לְעֵינֵי כוֹכְבֵי הַנֹּגַהּ?

 

שטופכר                    בא המעגלה

לֹא חֲדָשָׁה הַבְּרִית, כִּי יְשָׁנָהָ נוֹשָנָה, נִצֶּבֶת

מֵאָז, מִימֵי אָבוֹת, וַנֹּאמַר: הָבָה נְחַדְּשֶׁנָּה.

הֲלֹא יְדַעְתֶּם אֶחָי, אַף-אָמְנָם הפַרְדֵ יַפְרִידוּנוּ

הָרִים וִיאֹרִים וּבוֹדְדִים לִשְׁבָטֵינוּ נִשְׁכֹּנָה,

וְאוּלָם עֶצֶם אַחַת וּבָשָׂר אֶחָד כֻּלָּנוּ,

מִצּוּר אֶחָד חֻצָּבְנוֹ וְאַחַת אֶרֶץ מְכוֹרָתֵנוּ.

 

וינקךריד                  לֹא-שָׁוְא אֵפוֹא דְּבְרוּ לָנוּ שִׁירוֹת מנִּי-קֶדֶם

כִּי מִמֶּרְחַקִּים לָגוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת בָּאנוּ,

הֲלֹא תְסַפֵּר בְּאָזְנֵינוּ עַל-זֹאת מכֹּל אֲשֶׁר יָדָעְתָּ,

לְמַעַן יוֹסִיף הַיָּשָׁן לַבְּרֵית הַחֲדָשָׁה אֹמֶץ.

 

שטופכר                    שִׁמְעוּ אֵפוֹא אֵת אֲשֶׁר זִקְנֵי הָרֹעִים יְסַפֵּרוּ:

לְפָנִים, בִּימֵי קֶדֶם, בְּאֶרֶץ הַשּׁפֵלָה צָפוֹנָה,

הָיֹה הָיָה גּוֹי גָּדוֹל. וַתָּבֹא שְׁנַת בַּצֹּרֶת

וְהָרָעָב כָּבֵד מְאֹד. וַיֹּאמְרוּ הַזְּקֵנִים: הָבָה

נַפִּילָה גוֹרָלוֹת וְהָיָה כָּל-הָעֲשִׂירִי בָנוּ

הוּא יֵצֵא אֶת-הָאָרֶץ. וַיְהִי כֵן. וַיָּקוּמוּ

וַיִּסְעוּ בִּבְכִי וִילָלָה גְּבָרִים וְנָשִׁים יָחַד,

מַחֲנֶה כָבֵד מְאֹד, וּפְנֵיהֶם מוּעָדוֹת מִזְרָחָה,

וּבְבִקְעָם לָהֶם דֶּרֶךְ בִּגְבוּל אַשְׁכְּנַז בֶּחָרֶב,

עַד-בָּמֳתֵי הָרִים וִיעָרִים אֵלֶּה הִגִּיעוּ.

ולֹא עָמְדוּ הַגּוֹלִים, וַיֵּלְכוּ מִזֶּה וָהָלְאָה

וַיִּפְגְּעוּ בְּבִקְעָה שׁוֹמֵמָה, מְקוֹם יִזְרְמוּ שָׁם עַתָּה

מֵימֵי הַיְאֹר מוֹטָה[51] בֵּין אַחִים יְרַקְרַקֵּי דֶשֶׁא.

כָּל-עקְּבוֹת אָדָם בּבִּקְעָה הַהִיא לֹא-נוֹדָעוּ,

רַק-סֻכָּה אַחַת בָּדָד עַל-שְׂפַת הַיְאֹר עָמָדָה,

מְלוּנַת שׁוֹמֵר הָעֲבָרָה, אִישׁ אֳנִיָּה יוֹדֵעַ שָׁיִט;

אַךְ הַיְאֹר סָעַר בְּחָזְקָה וּלְעָבְרוֹ לֹא יָכֹלוּ,

וַיִּרְאוּ אֶת-הַבִּקְעָה וִיעָרֶיהָ כִּי-רָבּוּ

וּמַעְיְנוֹת מֵימֶיהָ כִּי-טוֹבוּ מְאֹד, וַיַּחְמְדוּהָ,

וַתְּהִי בְעֵינֵיהֶם כְּאֶרֶץ מוֹלַדְתָּם הַנֶּאֱהָבֶת.

אָז יֵאָחֲזוּ בָאָרֶץ וּמוֹשַׁב שְׁוִיץ כּוֹנְנוּ לָמוֹ,

וַיִּשְׂבְּעוּ יְמֵי עָמָל לֹא-מְעַט בְּעָקְרָם יְעָרִים מִשּׁרֶשׁ.

וַיְהִי כִּי-פָרוּ לָרֹב וְלֹא נָשְׂאָה אוֹתָם הָאָרֶץ.

וַיִּפָּרְדוּ מֵהֶם רַבִּים, וַיָּנוּעוּ לָלֶכֶת

עַד-קְצוֹת הָרֵי הַחֹשֶׁךְ,[52] גַּם עַד-וַיְסְלַנְדְּ[53] הִרְחִיקוּ,

שֶׁשּׁם, מֵעֵבֶר לְתוֹעֲפוֹת צוּרֵי קֶרַח וָשָׁלֶג,

עַם נָכְרִי יִסְתַּתֵּר וּבְפִיהוּ לָשׁוֹן אַחֶרֶת,

אָז יִבְנוּ לָמוֹ קִרְיַת סְטַנְץ[54] בְּקַרְנְוַלְדְּ, אַף הֵקִימוּ

קִרְיַת אַלְטְדּוֹרְף בְּעֵמֶק רֵיס[55] וַיִּתְעָרוּ בָאָרֶץ.

אָכֵן עִקְּבוֹת דּוֹרָם לֹא-יִמָּחוּ עוֹד לָנֶצַח:

מִקֶּרֶב כָּל-הַנָּכְרִים, שֶׁבָּאוּ אַחֲרֵי-כֵן לָאָרֶץ

וַיִּתְנַחֲלוּ עַל-אַדְמָתָהּ, אִישׁ שְׁוִיץ יִוָּדֵעַ:

יִתְרוֹן גֶּזַע וְיִתְרוֹן לֵב ‑ אוֹתוֹתָם לֹא יְנַכֵּרוּ.

 

פושט ידו ימינה ושמאלה.

 

מיאר                         אָכֵן כֻּלָּנוּ גֶּזַע אֶחָד וְלֵב אֶחָד אֲנָחְנוּ.

 

כלם                            תוקעים כפיהם איש לרעהו

 

עַם אֶחָד אֲנַחְנוּ, וּפֶה אֶחָד וְיָד אַחַת לָנוּ.

 

שטופכר                    יֵשׁ יִשְׂאוּ דוּמָם עֹל זָר, כִּי לַתַּקִּיף נִכְנָעוּ:

גַּם-בִּגְבוּלֵנוּ רַבּוּ הַנּוֹטִים שִׁכְמָם לַסֵּבֶל,

הֵם בְּעַבְדוּתָם יִמַּקּוּ וּבְנֵיהֶם יִירָשׁוּהָ.

לֹא-כֵן אֲנַחְנוּ בְּנֵי שְׁוֵיץ, זֶרַע אֱמֶת וּטהָר-גֶּזַע

מִכָּל-מִשְׁמָר אֶת-הַדְּרוֹר בְּעוֹדֵנוּ שָׁמָרְנוּ,

בִּרְכֵּינוּ לֹא כָרְעוּ לַנְּסִיכִים, כִּי בִרְצוֹנֵנוּ

תַּחַת כַּנְפֵי הַקֵּיסָר מַחְסֶה לָנוּ בִקַּשְׁנוּ.

 

רסלמן                       אָכֵן רַק מֵרָצוֹן בָּחַרְנוּ לָנוּ מַחְסֵהוּ,

כִּמְפֹרָשׁ בִּכְתָב הַקֵּיסָר פְרִידְרִיך[56]ְ אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ.

 

שטופכר                    אֶפֶס גַּם בְּנֵי הַחוֹרִים בְּאֵין שִׁלְטוֹן יִפָּרֵעוּ,

מוֹשֵׁל יִהְיֶה לָהֶם וְשׁוֹפֵט צֶדֶק יוּקַם עָלֵימוֹ,

מִלְּפָנָיו מִשְׁפָּטָם יֵצֵא וְרִיבוֹתָם אֵלָיו יָבִיאוּ.

גַּם אֲבוֹתֵינוּ, חֵלֶף הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִצִּילוּהָ

מִיַּד שִׁמְמוֹת עוֹלָם בְּהָפְכָם עַרְבָתָהּ לְעֵדֶן,

שִׁחֲרוּ כָבוֹד אֶת-פְּנֵי הַקֵּיסָר. מוֹשֵׁל כָּל-אֶרֶץ

אַשְׁכְּנַז וֶאֱלִישָׁה, וּכְכָל-יֶתֶר בְּנֵי הַחֹפֶשׁ

בַּמְּדִינָה, לָצֵאת בְּצִבְאוֹתָיו בְּיוֹם קְרָב הִתְנַדָּבוּ,

כִּי רַק-זֹאת הִיא הַחוֹבָה הָאַחַת לְכָל-בֶּן-חֹפֶשׁ:

גָּנוֹן עַל-הַמַּמְלָכָה הַסֹּוכֶכֶת עָלֵיהוּ.

 

מלכתל                      וַאֲשֶׁר יַעְדִּיף עַל-כָּכָה אֵין זֶה בִּלְתִּי אִם-עָבֶד!

 

שטופכר                    וּבְהִזָּעֵק הָעָם לַקְּרָב, כִּי-יָבֹא צַו מֶלֶךְ ‑

וַיֵּצְאוּ בְּרֹאשׁ נִדְגְּלוֹתָיו וּמִלְחֲמוֹתָיו נִלְחָמוּ;

אֱלִישָׁה הָלָכוּ, וּבִידֵיהֶם מָגֵן וָרֹמַח,

לָרֶשֶׁת לוֹ כֶּתֶר רוֹמִי[57] וּלְשִׂימוֹ בְרֹאשֵׁהוּ.

בְּבֵיתָם אֲדוֹנִים לְנַפְשָׁם הָיוּ וּכְרוּחָם מָשָׁלוּ,

עַל-פִּי מִנְהֲגֵי הָאָבוֹת וּכְדָתֵי יְמֵי הַקֶּדֶם.

רַק מִשְׁפְּטֵי מָוֶת לְבַדָּם בְּיַד הַקֵּיסָר[58] נִתָּנוּ,

אֲשֶׁר יְמַן עַל-כָּכָה שַׂר וְגָדוֹל, וְלֹא מִבְּנֵי הָאָרֶץ,

וְכִי יִהְיֶה חֵטְא מָוֶת, וּבָא הַשּׂר מִמְקוֹמֵהוּ

וּבְלִי מַשּׂא פָנִים, תַּחַת כִּפַּת הָרָקִיעַ,

בִּדְבָרִים בְּרוּרִים וּנְכֹחִים יוֹצִיא מִשְׁפַּט צֶדֶק.

הֲיֵשׁ לִמְצֹא בָזֶה שֶׁמֶץ עַבְדוּת? אִם-יֵשׁ ‑ הַגִּידוּ!

 

הוף                             אַף שֶׁמֶץ אָיִן! כָּל-דְּבָרֶיךָ נֶאֶמְנוּ יָחַד:

עַבְדוּת וּמֶמְשֶׁלֶת זָדוֹן ‑ אוֹתָן לֹא יָכֹלְנוּ!

 

שטופכר                    גַּם אֶת-פְּנֵי הַקֵּיסָר, בְּעַוְּתוֹ מִשְׁפָּט, לֹא הָדְָרנּו,

וּבִשְׂאֵת הַנְּזִירִים אֲשֶׁר בְּמִשְׁכַּן אַיְנְזִידְלֶן[59] עֵינַיִם

אֶל-הָרֵי מִרְעֵנוּ מֵעוֹלָם, וְאִגֶּרֶת מֶלֶךְ

שְׁלוּחָה בְיָדָם לֵאמֹר: "לַמִּנְזָר תִּנָּתַנָּה חֵרֶם

כָּל-הַנְּשַׁמּוֹת, לֹא בְעָלִים לָהֶן" – כִּי דְבַר שִׁבְתֵּנוּ

שָׁמָּה הֵן הֶעֱלִימוּ מֵעִם הַקֵּיסָר – וַנֹּאמַר:

"אִגֶּרֶת מִרְמָה הִיא! גַם הַקֵּיסָר לֹא יַעצָר-כֹּחַ

לָתֵת מַתָּנוֹת מֵאֲשֶׁר לָנוּ הוּא וּלְבָנֵינוּ.

אַךְ אִם-מָאֹס תִּמְאַס הַמַּמְלָכָה מִשְׁפַּט בָּנֶיהָ –

בֵּין הַרְרֵי מָעֻזָּם גַּם-בִּלְעָדֶיהָ יכּוֹנוֹ!"

כָּכָה עָנוּ אֲבוֹתֵינוּ. וְעַתָּה הֲנִשּׂא אֲנַחְנוּ

חֶרְפַּת הָעֹל הֶחָדָש? וְאִם-יַעַשׂ בָּנוּ

עֶבֶד נִקְלֶה נָכְרִי אֵת אֲשֶׁר לֹא-נוֹעַז עֲשֹׂהוּ

הַקֵּיסָר בִּזְרֹעַ כֹּחוֹ? לָנוּ זֹאת הָאָרֶץ,

וַאֲנַחְנוּ בַּעֲמַל כַּפֵּינוּ יְצרְנוּהָ. יְעָרֶיהָ,

יַעֲרֵי עַד, מְעוֹנוֹת פְּרִיצֵי דֻבִּים וכֹל בְּנֵי שָׁחַץ,

לִנְאוֹת שָׁלוֹם הָפָכְנוּ. שֹׁרֶשׁ נָחָשׁ הֵמַתְנוּ

בְּגִיחוֹ מֵרֶחֶם בִּצֹּאת צְבֵה רַעַל וּשְׂבַע אָרֶס.

קָרַעְנוּ מַסֵּכַת הָעֲרָפֶל, מֵרֹאשׁ מִקֶּדֶם

כַּאֲפֵר עוֹלָם נְסוּכָה עַל-פְּנֵי שִׁמֲמוֹת הָאָרֶץ;

צוּרֵי חַלָּמִישׁ פּוֹצָצְנוּ; לְנוֹדְדִים עוֹבְרֵי אֹרַח

יִשּׁרְנוּ עַל-פְּנֵי תְהֹמוֹת וְעִמְקֵי שְׁאוֹל נתִיבוֹת בֶּטַח.

לָנוּ הָאָרֶץ, כִּי שֹׁרַשְׁנוּ בָהּ זֶה שְׁנוֹת אָלֶף!

וְעַתָּה הֲבֹא יָבֹא עֶבֶד נָכְרִי וְיָצַר עָלֵינוּ

אֲזִקֵּי בַרְזֶל וּנְתָנָנוּ לְחֶרְפָּה עַל-אַדְמָתֵנוּ?

הַאֵין עִמָּנוּ פְּדוּת? הֲקָצְרָה הַיָּד מֵהוֹשִׁיעַ?

 

רגשת הנצבים רבה.

 

לֹא! גַּם לִזְדוֹן מֶמְשֶׁלֶת עָרִיץ יֵשׁ גְּבוּל וָקֶצֶב!

הַנַּעֲנֶה כִּי-יְבַקֵּשׁ משְׁפָּטוֹ וְלֹא יִמְצָאֶנּוּ,

וְכָבֵד הָעֹל מִנְּשֹׂא ‑ מָרוֹם בְּלֵב עַז יִשּׂא עָיִן

וּמָצָא מִשְׁפְּטֵי צִדְקוֹ מַזְהִירִים שָׁם לָנֶצַח

בְּעֵינָם וּבְעֶצֶם תֻּמָּם כְּעֶצֶם כּוכְבֵי הַנֹּגַהּ.

יְמֵי קַדְמֵי אֶרֶץ, בְּקוּם אָדָם עַל-אָדָם, יָשׁוּבוּ:

כִּכְלוֹת לָאִישׁ הָרָעָה וְאֶפֵס מָנוֹס וָיֵשַׁע,

עוֹד אַחֲרוֹן מִפְלָט לוֹ, וּבְיָדוֹ הוּא ‑ צוּר הֶחָרֶב!

הַצֵּל נַצִּיל, וִיהִי מָה, מִיַּד חָמָס וָרֶשַׁע

יְקַר סְגֻלּוֹתֵינוּ. קוּמוּ וְנָקוּמָה בְּעַד אַרְצֵנוּ!

קוּמוּ וְנָקוּמָה בְּעַד נָשֵׁינוּ וּבְעַד טַפֵּנוּ!

 

כלם                            משיקים חרבותיהם

 

קוּמוּ וְנָקוּמָה בְּעַד נָשֵׁינוּ וּבְעַד טַפֵּנוּ!

 

 

רסלמן                       בא המעגלה

טֶרֶם תֹּאחֵז בְּחֶרֶב יֶדְכֶם הֲלֹא תִתְעַשּׁתוּ,

אוּלַי גַּם-שַׁעֲרֵי הַשּׁלוֹם עוֹד לֹא כֻלָּם נִנְעָלוּ!

הֶגֶה מִפִּיכֶם כִּי-יֵצֵא ‑ וְכָל אוֹיְבֵיכֶם בְּנֶפֶשׁ,

נוֹגְשֵׂיכֶם הַצּוֹרְרִים אֶתְכֶם, לָכֶם יִתְכֶּחָשׁוּ,

אוּלַי תֹּאבוּ לַעֲצָתָם וחֵפֶץ לִבָּם תַּשְׁלִימוּ:

וְנִבְדַּלְתֶּם מִן-הַמַּמְלָכָה[60] וּבְאוֹסְטְרִיָּה תִדְבָּקוּ.[61]

 

מאור                          מָה אָמַר הַכֹּהֵן? הַלְאוֹסְטְרִיָּה נִשּׁבֵעָה?

 

בוהל                          אַל-תִּשְׁמְעוּ לוֹ וְאַל-תֹּאבוּ!

 

וינקלריד                                                       עֲצָתוֹ בֶּגֶד וָמָעַל,

אוֹיֵב מוֹלַדְתֵּנוּ הוּא!

 

רדינג                         אַל-נָא, אַחַי, תִּרְגָּזוּ.

 

סיוה                          הַלְאוֹסְטְרִיָּה נִשּׁבֵעָה? תַּחַת שִׂימָהּ אוֹתָנוּ

לְחֶרְפָּה?

 

פלואי                        הַאִם נֵעָנֶה מִפְּנֵי כֹחַ הַזְּרֹעַ

אַחֲרֵי לֹא יָכְלָה לָנוּ לָשׁוֹן רַכָּה?

 

מיאר                                                                             כִּי-עַתָּה

עֲבָדִים לִצְמִיתוּת נִהְיֶה, כִּי-כֵן גַּם-יָאֲתָה לָנוּ.

 

מואר                          לָכֵן כָּל-שׁוֹחֵר שְׁלוֹם אוֹסְטְרִיָּה – אַל-יְהִי לוֹ חֵלֶק

בְּמִשְׁפְּטֵי עַמּוֹ בִּשְוֵיץ. – הַנָּשִׂיא! אֶדְרֹשׁ בְּכָל-תֹּקֶף

לְשִׂימָהּ חֻקָּה רִאשׁוֹנָה בְּדִבְרֵי בְרִית אֲגֻדָּתֵנוּ.

 

מלכתל                      כֵּן יֶהִי. אֲשֶׁר יְדַבֵּר שָׁלוֹם לְאוֹסְטְרִיָּה – מִקֶּרֶב

עַמּוֹ וּמִשְפָּטָיו יִכָּרֵת. כְּבוֹדוֹ יַפְשִׁיטוּ

מֵעָלָיו וְאִישׁ לֹא-יַאַסְפֵהוּ אֵלָיו הַבָּיְתָה.

 

כלם                            מרימים ימינם

כֵּן חֶפְצֵנוּ. יְהִי הַדָּבָר הַזֶּה לְחֹק.

 

רדינג                         אחרי התמהמהו רגע                כֵּן יֶהִי!

 

רסלמן                       עַתָּה כִּי-יִסַּדְתֶּם הַחֹק הֱיִיתֶם לִבְנֵי חֹפֶשׁ.

אַל-תַּשּׂג אוֹסְטְרִיָּה בִּזְרֹעַ אֵת לֹא-הִשּׂיגָה

בְּפֶה רָךְ.

 

וילר                            וְעַתָּה הָבָה נָשׁוּבָה אֶל-רֹאשׁ דְּבָרֵנוּ.

 

רדינג                         אַחַי, צְאוּ וּרְאוּ, הַאֵין עוֹד נְתִיב שָׁלוֹם וָנֹעַם?

אוּלַי לֹא-יָדַע הַקֵּיסָר[62] מַה-כָּבֵד עָנְיֵנוּ?

טֶרֶם נִקְרָא לַחֶרֶב אוּלַי נְנַסֶּה נָבִיאָה

אֶת-צַעקָתֵנוּ בְּאָזְנָיו. הֵן זַעַם הַחֶרֶב

אָיֹם וְנוֹרָא בְּכָל-עֵת, גַּם-בְּצֵאתָהּ לִימִין הַצֶּדֶק,

וְיֵשַׁע אֵל לֹא-יָבֹא בִּלְתִּי אִם-אָפֵס כָּל-יֶשַׁע.

 

שטופכר                    לקונרד הון

סַפֵר אֵפוֹא אַתָּה כֹּל אֲשֶׁר-יָדָעְתָּ. פְּתַח פִּיךָ!

 

קונרד הון                 בְּרֵינְפֶלְד[63]ְּ הֵיכַל הַקֵּיסָר שִׁחָרְתִּי. בָּאתִי שָׁמָּה

לִצעֹק עַל-חֲמַס הַנְּצִיבִים וְעַל-יָדָם כִּי-קָשָׁתָה

וּלְחַדֵּשׁ מִשְׁפְּטֵי חֵרוּתֵנוּ בִּמְגִלַּת סֵפֶר,

כַּדָּת לְכָל-מֶלֶךְ חָדָשׁ מֵאָז וּמִקֶּדֶם.

מַלאָכִים רַבִּים מָצָאתִי שָׁם, צִירֵי גוֹי וָאָרֶץ,

כֻּלָּם קִבְּלוּ אֶת-אִגְּרוֹת חֵרוּתָם וַיָּשׁוּבוּ

אִישׁ לְאַרְצוֹ בְּשִׂמְחָה. וַאֲנִי, מַלְאַכְכֶם, הוּבֵאתִי

לִפְנֵי סוֹד הַשּׂרִים, וַיְשַׁלּחוּנִי בְּתַנְחוּמוּת הֶבֶל

לֵאמֹר: "לֹא עֵת לַקֵּיסָר עָתָּה; לְעֵת אַחֶרֶת,

לַמּוֹעֵד, עוֹד פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם" – בְּפַחֵי-נֶפֶשׁ

יָצָאתִי מֵאֵת פְּנֵיהֶם הָאוּלַמָּה, וָאֵרֶא

וְהִנֵּה הַנָּסִיךְ יוֹהַן עוֹמֵד בְּצֵלַע הַבַּיִת

וְדִמְעָתוֹ עַל-לֶחְיוֹ, וְאִתּוֹ הַשּׁוֹעִים הַשּׁנַיִם

וַרְטְ וְטֶגֶרְפֶלְדְּ. כִּרְאוֹתָם אוֹתִי וַיִּקְרָאוּנִי

וַיֹּאמְרוּ לִי: תּוֹשִׁיעַ לָכֶם יֶדְכֶם! לַמֶּלֶךְ

אַל-תִשְׂאוּ עָיִן. הֲלֹא הוּא אֲשֶׁר עָשַׁק בֶּן-אָחִיהוּ

וַיַחֲזֵק בְּנַחֲלָתוֹ. וּבְבֹא הַנָּסִיךְ, בְּעָלֶיהָ,

וַיִּשְׁאָלֶנָּה מֵעִמּוֹ, כַּמִּשְׁפָּט וְכַצֶּדֶק,

כִּי מָלְאוּ שְׁנוֹתָיו לִמְשֹׁל בְּנַחֲלָתוֹ וּבְיוֹשְׁבֶיהָ

כְּכֹל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו – וּמֶה עָנָהוּ הַמֶּלֶךְ? –

עָנֹד עָנַד לְרֹאשׁוֹ אַחַד הַכְּלִילִים וַיֹּאמַר:

"יְהִי זֶה לִוְיַת חֵן וַעֲדִי תִפְאֶרֶת לְהוֹד הַנֹּעַר".

 

מאור                          הֲלֹא שְׁמַעְתֶּם. אַל-תִּבְטְחוּ בַּקֵּיסָר. מִשְׁפָּט וָצֶדֶק

לֹא יָלִינוּ בְּהֵיכָלוֹ. יֶדְכֶם לָכֶם תּוֹשִׁיעַ!

 

רדינג                         דֶּרֶךְ אַחֶרֶת אֵין לָנוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה עָתָּה,

ְ                                   אֵיכָכָה נָפִיקָה זְמָנֵנוּ וְלֹא נִכָּשֵׁלָה.

 

ולתר פירסט           בא המעגלה

לִפְרֹק אֶת-הָעֹל הַכָּבֵד מֵעַל צַוָּארֵנוּ

וּלְהָשִׁיב אֵלֵינוּ כְּקֶדֶם כֹּל מִשְׁפְּטֵי הַצֶּדֶק,

מוֹרֶשֶׁת אָבוֹת, נַחֲלַת קְדוּמִים, אֲשֶׁר עֲשָׁקוּנוּ –

אֶל-הַדָּבָר הָאֶחָד הַזֶּה נִשּׂא נַפְשֵׁנוּ,

אַךְ גְּדוֹלוֹת וַחֲדָשׁוֹת בִּשְרִירוּת לֵב לֹא-נִרְדֹּפָה.

אֲשֶׁר לַקֵּיסָר – לַקֵּיסָר, מֵחֻקּוֹ לֹא יִגָּרֵעַ,

וַאֲשֶׁר אָדוֹן לוֹ – בֶּאֱמוּנַת לֵבָב יַעַבְדֶנּוּ.

 

מיאר                         אָנֹכִי מִיַּד אוֹסְטְרִיָּה אֲחֻזַּת מַס קִבַּלְתִּי.

 

ולתר פירסט           אַל-תֶּחְדַּל אֵפוֹא מִשּׁלֵּם לָהּ בְּעִתּוֹ נִשְׁיֶךָ.

 

וילר                            וַאֲנִי לָאָדוֹן רַפֶּרְסְוֵיל[64] אֶת-מִכְסִי אָרִימָה.

 

ולתר פירסט           הוֹסִיפָה אֵפוֹא הֲרִימוֹ, אַל-תִּמָּנַע גַּם-עָתָּה.

 

רסלמן                       וַאֲנִי לְמִשְׁכַּן הַנְּזִירִים בְּצִירִיךְ[65] נָדַרְתִּי נֶדֶר.

 

ולתר פירסט           אֲשֶׁר לֵאלֹהִים – לֵאלֹהִים. שַׁלֵּם תְּשַׁלֵּם נְדָרֶיךָ.

 

שטופכר                    וַאֲנִי לַמַּמְלָכָה לְבַדָּה[66]ּ אֶת-מִסַּי אֲשַׁלֵּמָה.

 

ולתר פירסט         אֵת אֲשֶׁר לַעֲשׂוֹת ‑ יֵעָשֶׂה, אַךְ עָלָיו אַל-תּוֹסִיפוּ:

גָּרֹשׁ הַנְּצִיבִים וְעַבְדֵיהֶם וְנָתֹץ מִבְצָרֵימוֹ,

אֶפֶס הִמָּנְעוּ מִשּׁפֹךְ דָּם אִם תּוּכָלוּ. יֵרֶא

הַקֵּיסָר כִּי רַק מִכֹּבֶד עֹל יִרְאָה הֵפַרְנוּ

וַנִּפְרַע מוּסָר. וּבְשָׁמְרֵנוּ גְבוּל בַּל-נַעבֹרָה ‑

אוּלַי, כְּמוֹשֵל חָכָם, בְּרוּחוֹ יִמְשֹׁל וְחָדַל זָעַם,

כִּי מִי יִוָּרֵא כְּעָם חֶרֶב בְּכַפּוֹ וּבְרוּחוֹ פֶלֶס.

 

רדינג                         אֲבָל הַגִּידוּ, אֵיךְ תָּקוּם עֲצָתֵנוּ, אֵיךְ נְבַצְּעֶנָּה,

וּבְיַד הַצַּר הַנֵּשֶׁק, וּבְלִי קְרָב וּמִלְחֶמֶת

לֹא יֵעָנֶה מִפְּנֵי כֹל וּמְקוֹמוֹ לֹא-יַנִּיחַ.

 

שטופכר                    יָכֹל נוּכַל, בְּצֵאת כֻּלָּנוּ לִקְרָאתוֹ בֶּחָרֶב

וְנָפַלְנוּ עָלָיו פִּתְאֹם טֶרֶם יִמְצָא יָדִָים.

 

מיאר                         אֵין קַל כִּדְבַר שְׂפָתָיִם וְכָבֵד כְּפֹעַל כַּפָּיִם:

עוֹד שְׁתֵּי מְצוּדוֹת בָּאָרֶץ. לַצַּר הֵן מִשְׂגַּב חֹסֶן,

וּמְחִתָּה תִהְיֶינַה לָנוּ בְּבֹא צִבְאוֹת הַמֶּלֶךְ,

וּבְטֶרֶם יִלָּכְדוּ שְׁנֵי הַמָּעֻזִּים הָאֵלֶה ‑

סַרְנָן וְרוֹסְבֶּרְגְּ ‑ חָלִילָה לָּנוּ מֵהָנִיף חָרֶב.

 

שטופכר                    אִם נִתְמַהְמֵהַּ יִגָּלֶה לָאוֹיֵב הַקָּשֶׁר,

כִּי הִנֵּה רַב מִדַּי מִסְפַּר הָעוֹמְדִים בְּסוֹדֵנוּ.

 

מיאר                         פַּחַד שָׁוְא. בִּגְבוּלוֹת אֻנְטֶרְוַלְדֶּן בֹּגְדִים אָיִן.

 

רסלמן                       אַךְ יֵשׁ אֲשֶׁר גַּם קִנְאָה יְתֵרָה תָבִיא לִידֵי בָגֶד.

 

ולתר פירסט           אִם-נְפַגֵּר‑וְשָׁלְמָה הַמְּצוּדָה בְּאַלְטְדּוֹרְף לְכָל-הַמְּלֶאכֶת

וְהִתְבַּצֵּר בָּהּ הַנְּצִיב.

 

מיאר                         אַתֶּם רַק-לְנַפְשְׁכֶם תֶּחֱרָדוּ.

 

פטרמן                       וְאַתֶּם לֹא-בְצֶדֶק תְּדַבֵּרוּן

 

מיאר                         בחמת אף

                                                   לֹא בְצֶדֶק? הַאֲנָחְנוּ?

וְאִישׁ אוּרִי יֹאמַר זֹאת?

 

רדינג                         בְּשֵׁם שׁבוּעַתְכֶם, חִדְלוּ רֹגֶז!

 

מיאר                         אָכֵן בִּהְיוֹת שְׁוִיץ יָד אַחַת אֶת-אוּרִי אֵין לָנוּ

בְּנֵי אֻנְטֶרְוַלְדֶּן בִּלְתִּי אִם-לָשִׂים יָדֵנו לְמוֹ פִינוּ.

 

רדינג                         נֶגְדָה-נָּא לכָל-הָעֵדָה עַל-פָּנֶיךָ אוֹכִיחָה,

כִּי-אַתָּה בְעֹז אַפְּךָ תָּפֵר שָׁלוֹם. הַדְּבָרֵנוּ

לֹא דְבַר כֻּלָּנוּ?

 

וינקלריד                  לוּ עַד חַג הוּלֶדֶת מְשִׁיחֵנוּ

יֵחָשֵׂךְ הַדָּבָר. כָּל-הַתּוֹשָׁבִים יָבִיאוּ

לִכְבוֹד הֶחָג הַהוּא מִנְחָה לַנְּצִיב הָאַרְמוֹנָה,

כְּמִשְׁפָּטָם מִיָּמִים יָמִימָה. אָז לֹא-יִבָּצֶר

מֵהִתְלַקֵּט בַּמְּצוּדָה מִבְּלִי מֵשִׂים כַּעֲשֶׂרֶת

אוֹ כִשְׁנֵים עָשָׂר אִישׁ וְהֵמָּה יָבִיאוּ בַסֵּתֶר

לַהֲבֵי בַרְזֶל אִתָּם, אֲשֶׁר יִקָּבְעוּ כְּהֶרֶף עַיִן

בְּרָאשֵׁי הַמַּטּוֹת, כִּי אֵין לָבֹא לַמְּצוּדָה בְּנָשֶׁק.

וּבַיַּעַר הַקָּרוֹב יֵשֵׁב אָז גְּדוּד לְמוֹ-אָרֶב,

והָיָה בִמְצֹא יַד אֵלֶּה לִלְכֹּד לָהֶם הַשָּעַר,

וְתָקְעוּ בַשּׁוֹפָר וְהָאוֹרֵב מִסִּתְרוֹ יָגִיחַ ‑

וְנִכְבְּשָׁה לְפָנֵינוּ הַמְּצוּדָה בְּאֵין עָמָל וָטֹרַח.

 

מלכתל                      מְצוּדַת רוֹסְבֶּרְגְּ ‑ אָנֹכִי אֶהֱרֹס לָבֹא אֵלֶיהָ.

יָדַעְתִּי שָׁם אַחַת הַנְּעָרוֹת, הַנּוֹטָה לִי חָסֶד,

וּבְפָקְדִי אוֹתָהּ בַּלַּיְלָה, עַל-נְקַלָּה אֲפַתֶּנָּה

לְהוֹרִיד לִי אֶת-הַסֻּלָּם; אָז אֶעֱלֶה אֲנִי לְמַעְלָה

בַּתְּחִלָּה וְהַעֲלֵיתִי חֲבֵרַי אַחֲרָי.

 

רדינג                                                                            הוֹדִיעוּנִי,

הַבְּעֵינֵי כֻלְּכֶם טוֹבָה עֲצַת וִינְקֶלְרִיד רֵעֵנוּ?

מרבית הנאספים מרימים ידיהם.

 

שטופכר                    מונה את הדעות

רֹב עֶשְׂרִים נֶגֶד שְׁנֵים עָשָׂר. הָרַבִּים יַכְרִיעוּ.

 

ולתר פירסט           וּבְהִלָּכֵד הַמְּצוּדוֹת לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר יָעָדְנוּ

וְהִשּׂאנוּ מַשּׂוּאוֹת בְּרָאשֵׁי הֶהָרִים, אוֹת לַקָּשֶׁר,

וְנֶחֶלְצוּ אַחֵינוּ חוּשִׁים וּכְאִישׁ אֶחָד יָקוּמוּ,

כִּמְעַט יִרְאוּ הַנְּצִיבִים כִּי אָכֵן לֹא לַשּׁקֶר

אָחַזְנוּ נֵשֶׁק, וְיָרְאוּ ‑ יְהִי-נָא לִבְּכֶם בָּטוּחַ ‑

הִתְגָּרוֹת בָּנוּ וּמִהֲרוּ לַעֲלוֹת מִן-הָאָרֶץ.

 

שטופכר                    אֲנִי אַךְ אֶת-גֶּסְלֶר אָגוּר וְעֶבְרָתוֹ כִּי-קָשָׁתָה,

אָיֹם וְנוֹרָא הוּא בִּקְהַל פָּרָשָׁיו מַלְאֲכֵי זָעַם,

הוּא לֹא יַעֲזֹב הַמַּעֲרָכָה לִבְלִי שְׁפָךְ-דָּם אָרְצָה,

וְגַם אַחֲרֵי נְגָרְשֶׁנּוּ יְהִי לִמְחִתָּה לָאָרֶץ.

אִם-נִתֵּן לוֹ חֲנִינָה כָּל-תְּקוּמָה לֹא תִהְיֶה לָּנוּ.

 

בומגרטן                   בַּאֲשֶׁר יִרְבּוּ הַחַתְחַתִּים ‑ שָׁמָּה אֵלְכָה אֲנִי.

אֶת-נַפְשִׁי, כִּי הִצִּילָהּ טֶל, בְּשָׂשׂוֹן אֶשּׂאֶנָּה

אֶל-אַרְצִי. רַב לֳי כִּי אֶת-נִקְמַת כְּבוֹדִי נִקַּמְתִּי

וַהֲנִיחוֹתִי רוּחִי.

 

רדינג                         יָמִים יַחְכִּימוּ. הַבְלִיגוּ

עַל קֹצֶר רוּחֲכֶם. הַכֹּל יָבֹא בְעִתּוֹ. הַבִּיטוּ!

עוֹד אֲנַחְנוּ נוֹעָצִים וּמִתְוַכְּחִים פֹּה הַלָּיְלָה ‑

וּבְרָאשֵׁי הֶהָרִים הַגְּבֹהִים כְּבָר הֶעֱלָה הַשּׁחַר

מַשְׂאַת אִשּׁוֹ הַמְבַשּׂרָה. נֵלְכָה מִזֶּה נָפוּצָה

טֶרֶם יַשּׂיגֵנוּ הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל פֶּתַע.

 

ולתר פירסט           אַל-תִּירָא. הַלַּיְלָה יִתְמַהְמֵהַּ בְּתוֹךְ הָעֵמֶק.

 

כלם מגלים מאליהם את ראשיהם, עומדים נפעמים ומחשים למראה עמוד השחר.

 

רסלמן                       לְנֹגַהּ שַׁחַר זֶה, אֲשֶׁר קִדֵּם רִאשׁוֹנָה פָּנֵינוּ,

בְּעוֹד בְמַעֲמַקִּים מִתַּחַת, בִּמְצָרֵי קִרְיוֹת אֹפֶל,

כָּל-שׁוֹכְנֵי אֶרֶץ בְּחַבְלֵי שְׁנַת רֹגֶז יִתְהַפָּכוּ ‑

הָבָה נְחַזְּקָה הַבְּרִית הַחֲדָשָׁה בִּשְׁבוּעַת קֹדֶשׁ:

עַם אֶחָד, עַם אַחִים, נִהְיֶה כֻלָּנוּ מֵעָתָּה,

כָּל-אָסוֹן וָפֶגַע לֹא יַפְרִידוּ עוֹד בֵּינֵינוּ!

 

כלם מרימים ידיהם ושונים אחריו

 

אֶל-הַחֹפֶשׁ כַּאֲבוֹתֵינוּ נַפְשֵׁנוּ נִשּׂאָה,

מָאַסְנוּ בְּחַיֵּי עַבְדוּת, נִבְחָר מֵהֶם הַמָּוֶת,

בְּיַד אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים אֶת-גּוֹרָלֵנוּ נַפְקִידָה,

לֹא-נָגוּר מִפְּנֵי אִישׁ וּמָה אָדָם כִּי יְבַעֲתֵנוּ.

 

כלם שונים אחריו. אחרי כן יחבקו איש את רעהו.

 

שטופכר                    עַתָּה אִישׁ לִמְקוֹמוֹ וּמְלַאכְתּוֹ בְּשָׁלוֹם תָּשׁוּבוּ

הָרוֹעֶה כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם יִרְעֶה יַרְבִּיץ מִקְנֵהוּ

וּבַסֵּתֶר יַרְבֶּה אַנְשֵׁי בְרִית לַאֲגֻדָּתֵנוּ.

וַאֲשֶׁר עוֹד עֲלֵיכֶם לָשֵׂאת עַד-עֵת ‑ שְאוּ בְאֹרֶךְ רוּחַ!

יִכְבַּד אֲשַׁם הֶעָרִיציִם! יָבֹא יוֹם וְהֵשִׁיבוּ

אֶת-כָּל-אֲשָׁמָם בְּאַחַת לְכֹל אֲשֶׁר אָשְׁמוּ לָמוֹ,

גַּם לָעָם כֻּלּוֹ גַּם לְאִישׁ אִישׁ, לֹא-יִפֹּל צְרוֹר אָרְצָה.

אֶפֶס גַּם חֲמַת צִדְקַתְכֶם בִּלְמוּ בְּמֶתֶג וָרֶסֶן,

כִּי לַיּוֹם הַגָּדוֹל, יוֹם נָקָם וְשִׁלֵּם תַּחְשְׂכוּהָ.

מִי-אִישׁ יִזְכֹּר רַק אֶת-נַפְשׁוֹ וְלִבּוֹ אֶל-בִּצְעֵהוּ ‑

עוֹכֵר עַמּוֹ וְאַרְצוֹ הוּא וְאֶת-מוֹלַדְתּוֹ קוֹבֵעַ.

 

בעוד האנשים פונים ללכת ויוצאים בשלוה רבה לשלשה עברים ‑ המקהלה תתן קול מנגינתה בהדר. הבימה הפנויה עומדת גלויה זמן מה, והשמש תרָאה בזרחה על ראשי הרי השלג.

 

 

עֲלִילָה שְׁלִישִׁית

מַחֲזֶה רִאשׁוֹן

חצר בית טֶל.

 

טל, ובידו גרזן, עושב בעץ, הדויגה עושה במלאכת הבית ולתר ווילהלם משחקים בירכתי הבימה בקשת קטנה.

 

ולתר                          מזמר

בְּהַרֲרֵי-אֵל, בִּנְתִיבוֹת עַיִט,

מִי הָעָז הַמַּעְפִּיל שָׁם?

בְּחֵץ וָקֶשֶׁת אִישׁ הַצַּיִד

עִם אוֹר שַׁחַר לְצֵידוֹ קָם.

 

מֶרְחַב-יָהּ – מַמְלֶכֶת נְשָׁרִים,

מְרוֹמֵי-עָב – מֶמְשֶׁלֶת נֵץ,

לְבַדּוֹ יִמְלֹךְ עַל-הֶהָרִים

אִישׁ הַקֶּשֶׁת וְהַחֵץ!

 

הַמֶּרְחַקִּים, נְאוֹת מִמְשָׁלוֹ,

יִשְׂאוּ מִסִּים לוֹ לָרֹב,

חַלְלֵי חִצָּיו הֵם גַּם-שְׁלָלוֹ,

שְׁלַל זִיז שָׂדַי וְהָעוֹף.

 

קופץ ובא אל אביו

 

רְאֵה, אָבִי, הִנֵּה נִתַּק הַיֶּתֶר, הֲלֹא תִתְקְנֵהוּ.

 

טל                              לֹא וָלֹא. מִי קַשּׁת חָרוּץ יָדוֹ תּוֹשִׁיעֶנּוּ.

 

הילדים סרים.

 

הדויגה                     עוֹד רַכִּים הַיְלָדִים מִלַּמֵּד יְדֵיהֶם קֶשֶׁת.

 

ולתר                          חָזִית מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ – כִּי אֻמַּן בָהּ מִנֹּעַר.

 

הדויגה                      מִי-יִתֵּן וְלֹא יֵדְעוּ הַמְלָאכָה הַזֹּאת עַד-נֶצַח.

 

ולתר                          כָּל-דַעַת יְקָרָה. מִי עַז-לֵב הֶחָפֵץ לִבְקֹעַ

דֶּרֶךְ לוֹ בְּמַעַרְכוֹת הַחַיִּים – הוּא לִקְרַאת כָּל-פֶּגַע

יִכּוֹן נָא, וְאַל-יֵצֵא לַקְּרָב רֵיקָם.

 

הדויגה                                                                                       אָח! כִּי-עַתָּה

לֹא-יִשּׁאֵר אִישׁ יוֹשֵׁב בְּאֹהֶל בֵּיתוֹ לָבֶטַח

וְיוֹדֵעַ מָנוֹחַ.

 

טל                                                                   בִּתִּי, גַּם-אֲנִי לֹא אֵדָעֶנּוּ;

לֹא קָנַנִי אֵל מֵעוֹדִי רוֹעֶה יוֹשֵׁב אֹהֶל.

רָדֹף מִבְּלִי לְאוֹת אַחֲרֵי כָל-מַטָּרָה בַת-רֶגַע –

זֶה חֶלְקִי מֵאֱלוֹהַּ. לֹא-יִשְבַּע אִישׁ אֲשֶׁר-כָמוֹנִי

אֶת-זְכוּת חַיָּיו בִּלְתִּי אִם-חֲדָשָׁה לַבְּקָרִים יִקְנֶנָּה.

 

הדויגה                     וִיגוֹן אִשְׁתְּךָ לֹא-תִזְכֹּר, וְהִיא עֲגוּמַת נֶפֶשׁ תֵּשֶׁב

וּמִדְּאֹג וְיַחֵל לְךָ דּוּמָם עֵינֶיהָ תִכְלֶינָה,

כִּי מָלֵאתִי פַחְדֵי אֵל מִכֹּל אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי

מַסּוֹתֵיכֶם הַגְּדוֹלוֹת בְּהַרֲרֵי טֶרֶף וָצָיִד.

וִיהִי כְּצֵאתְךָ מֵעִמִּי וְחָרַד לִבִּי בַסֵּתֶר

לֵאמֹר: "הֲתָשׁוּב אֵלָי? אִם-אוֹסִיף אֶחֱזֶה פָנֶיךָ?"

יֵשׁ אֲשֶׁר אֶרְאֲךָ בֶחָזוֹן, וְהִנֵּה לְלֹא נָתִיב וָדֶרֶךְ

כַּשּׂה אוֹבֵד תּוֹעֶה אַתָּה בִּישִׁימוֹן הַרְרֵי קֶרַח,

דּוֹלֵג וּמְקַפֵּץ מֵרֹאשׁ הַסֶּלַע אֶל-מִשְׁנֵהוּ

וְרַגְלְךָ בַּחֲלַקְלַקּוֹת תִּמְעָד; אוֹ יַעֲלַת הַסֶּלַע,

כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרֶיהָ, תִּתַּר אֲחֹרַנִּית פֶּתַע

וּמְשָׁכַתְךָ שְׁאוֹלָה; אוֹ כִי תְכַסְּךָ שִׁפְעַת שֶׁלֶג

בְּנִפְלָהּ עָלֶיךָ מֵרֹאשׁ צוּר, אוֹ כִי שָׁבֹר יִשּׁבֶר

תַּחְתְּךָ הַקֶּרַח הַבּוֹגֵד וְטָבַעְתָּ בַפַּחַת

וּקְבוּרַת חַי תִּקָּבֵר... הָהּ, בִּדְרָכִים שִׁבְעִים וָשֶׁבַע

לִקְרַאת צַיַּד הָאַלְפִּים יֵצֵא מַלְאַךְ הַמָּוֶת.

מֶה רָעָה הַמְּלָאכָה, בְּעָלֶיהָ בְּנַפְשׁוֹ יַעֲשֶׂנָּה.

 

טל                              מִי עֵינָיו פְּקוּחוֹת וְלִבּוֹ עִמּוֹ, בָּאֵל בּוֹטֵחַ

וּבִתְבוּנוֹת כַּפָּיו – הוּא מִכָּל-צָרָה יֵחָלֶץ.

אִישׁ יֻלַּד בֶּהָרִים – אֵימָתָם לֹא תְבַעֲתֶנּוּ.

עם כלות המלאכה, יניח מידו הגרזן

עַתָּה הֲלֹא לְאֹרֶךְ יָמִים וְשָׁנִים תַּעֲמֹד הַדָּלֶת.

לֹא-יִדרֹשׁ אֶל חָרַשׁ עֵץ מִי גַרְזֶן לוֹ בַבָּיִת.

לוקח בידו המגבעת.

 

הדויגה                      אָנָה תֵלֵךְ?

 

טל                              לְאַלְטְדּוֹרְף, לְבֵית אָבִיךְ, אֹמַר לָלֶכֶת.

 

הדויגה                      הַאֵין דֶּרֶךְ הַוּת נֶגֶד פָּנֶיךָ? הַגִּידָה!

 

טל                              מֶה רָאִית, הָאִשּׁה?

 

הדויגה                                                                         לְרַגְלֵי הַנְּצִיבִים תֵּאָרֶג

רֶשֶׁת. אֶת-דְּבַר הַמּוֹעָדָה בְּרוּטְלִי אֲנִי יָדָעְתִּי

וְגַם אַתָּה בַקּוֹשְׁרִים.

 

טל                                                                   אֲנִי בְסוֹדָם לֹא עָמַדְתִּי,

אַךְ בִּקְרֹא אֵלַי אַרְצִי לֹא אֶתְיַצֵּב מִנֶּגֶד.

 

הדויגה                      בַּאֲשֶׁר יִרבּוּ חַתְחַתִּים שָׁמָּה אוֹתְךָ יִשְׁלָחוּ,

וְהַמַּשּׂא הַכָּבֵד אוֹתוֹ יַעֲמִיסוּ עָלֶיךָ,

כְּמִשְׁפָּטָם תָּמִיד.

 

טל                                                    אִישׁ לְפִי נְכָסָיו יָרִים הַמֶּכֶס.

 

הדויגה                      עַל-בּוֹמְגַּרְטֶן חֵרַפְתָ נַפְשְׁךָ וַתַּעֲבִירֵהוּ

הַיְאֹר בְּעֵת סָעַר. אַךְ מַעֲשֵׂה נֵס הוּא וּדְבַר פֶּלֶא

כִּי עֲבַרְתֶּם בְּשָׁלוֹם. הַאֶת-יְלָדֶיךָ לֹא זָכַרְתָּ

וְאֶת-אִשְׁתֶּךָ?

 

טל                                                    זְכַרְתִּים, רַעְיָתִי, עַל-כֵּן גַּם הִצַּלְתִּי

נֶפֶשׁ אָב, לַהֲשִׁיבוֹ לִילָדָיו.

 

הדויגה                                                                                       אַךְ שׁוּט בְּעֵת סַעַר

בִּמְצוּלָה רוֹתַחַת! לֹא בָטֹחַ הוּא בֶּאֱלוֹהַּ,

כִּי אִם-נַסּוֹתוֹ.

 

טל                                                    בְּהַרְבּוֹת מַחֲשָׁבָה יִמְעַט פֹּעַל.

 

הדויגה                      אָכֵן טוֹב אַתָּה וּמֵיטִיב לַכֹּל וְרַב לְהוֹשִׁיעַ,

וּבְיוֹם אֵידְךָ אָתָּה ‑ כֻּלָּם יַעַמְדוּ מִנֶּגֶד.

 

טל                              יִשְׁמְרֵנִי אֱלֹהִים בְּעוֹדִי מִצַּפּוֹת לְעֶזְרַת גָּבֶר.

 

נושא הקשת והחצים

 

הדויגה                      הַקֶּשֶׁת לָמָּה לָךְ? הֲלֹא תַנִּיחֶנָּה בַבָּיִת.

 

טל                              בְּאֵין כְּלֵי הַנֶּשֶׁק עִמִּי – וְחָסַרְתִּי אֶת-הַזְּרֹעַ.

 

הילדים שבים.

ולתר                          אָנָה תֵלֵךְ, אָבִי?

 

טל                                                                   אַלְטְדּוֹרְפָה אֵלֵךְ, הַנָּעַר,

אֶל הַשּׂב. הֲיֵשׁ אֶת-נַפְשְׁךָ לַהֲלֹךְ עִמִּי גַּם-אָתָּה?

 

ולתר                          יֵשׁ וָיֵשׁ.

 

הדויגה                      הַנְּצִיב הֲלֹא שָׁם הוּא. אַל-תֵּלֵךְ אַלְטְדּוֹרְפָה.

 

טל                              הַיּוֹם יֵצֵא.

 

הדויגה                      שְׁבָה אֵפוֹא עַד-צֵאתוֹ, פֶּן-תִּפְגְּשֵׁהוּ

וּזְכָרָנוּ. הֲלֹא יָדַעְתָּ כִּי יִקְצֹף עָלֵינוּ.

 

טל                              מַה-קִּצְפּוֹ כִּי אִירָאֶנּוּ? אֲנִי מֵישָׁרִים אֵלֶךְ,

מַה-יַעֲשֶׂה לִי אוֹיֵב?

 

הדויגה                                                          אֵין שָׂנוּא לוֹ כְּיִשְׁרֵי דָרֶךְ.

 

טל                              יַעַן לֹא-תַשּׂיגֵם יָדוֹ. בִּי – בָּטוּחַ אָנִי –

לֹא יִתְגָּר הַפָּעַם.

 

הדויגה                             הַאֻמְנָם? עַל-מָה בָּטָחְתָּ?

טל                              לִפְנֵי יָמִים, בְּעֵת צַיִד, וָאִקָּר בְּעֵמֶק שֵׁכֶן[67],

עֵמֶק שָׁמֵם מְאֹד, נִשְׁכָּח מִנִּי רָגֶל. עָלִיתִי

בָּדָד בְּמִשְׁעוֹל הָר, מְקוֹם אֵין נְטוֹת: עַל רֹאשִׁי כֵּף סָלַע

וּלְרַגְלַי מִתַּחַת מְצוּלַת שֵׁכֶן הָרוֹתַחַת.

 

הילדים נלחצים אליו מימין ומשמאל, אזניהם קשובות ועיניהם תלויות אליו.

 

פִּתְאֹם וְהִנֵּה הַנְּצִיב לְפָנָי. בַּמִּשְׁעוֹל מִנֶּגֶד

בָּא לִקְרָאתִי וְהוּא בוֹדֵד כָּמוֹנִי אָנִי.

פָּנִים אֶל-פָּנִים אִישׁ לְעֻמַּת רֵעֵהוּ נִצָּבְנוּ,

אֲנִי וְהוּא וּבְצִדֵּנוּ פִי-הַתְּהוֹם. אַךְ רָאָנִי

וַיַּכִּירֵנִי: הֲלֹא אָנֹכִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי

זֶה יָמִים עֹנֶשׁ כָּבֵד מִיָּדוֹ, וּבְלִי פָשַׁע.

וַיְהִי בִּרְאוֹתוֹ אוֹתִי בָּא וּבְיָדִי הַנֵּשֶׁק,

וַיִּפְּלוּ פָנָיו מאֹד. בִּרְכָּיו פָּקוּ. כִּמְעַט רֶגַע

וּמָעֲדוּ קַרְסֻלָּיו וַעֲצָמָיו לְפִי שְׁאוֹל נִפְזָרוּ.

אָז הָיָה לְרַחֲמִים בְּעֵינַי וָאֶקְרַב בְּעַנְוַת רוּחַ

וָאֹמַר: "אֲנִי הוּא, אֲדוֹנִי הַנְּצִיב!" אַךְ הוּא מִפַּחַזִי

גַּם-הֶגֶה לֹא הוֹצִיא מִפִּיו. דּוּמָם לִי הֵנִיעַ

בְּיָדוֹ, כִּמְרַמֵּז: "שְׂטֵה וַעֲבֹר!" עָבַרְתִּי ואֵלֶךְ

וָאֶשְׁלַח אֵלָיו אֶת-עֲבָדָיו.

 

הדויגה                                                          כִּי חָל מִפָּנֶיךָ ‑

אוֹיָה-לָךְ! נָשֹׂא לֹא יִשָּא הַנְּצִיב לְפִשְעֲךָ, עֵקֶב

רְאִיתוֹ בְכִשְׁלוֹנוֹ.

 

טל                                                                   עַל-כֵּן מֵרְאוֹתוֹ אֶמָּנֵעַ,

וְגַם הוּא לֹא יִרְדֹּף בַּקְּשֵׁנִי.

 

הדויגה                                            אַל-נָא תֵלֵךְ שָׁמָּה

הַיּוֹם אַל-תֵּלֶךְ. טוֹב מִזֶּה כִּי תֵצֵא לַצָּיִד.

 

טל                                                                   מֶה הָיָה לָּךְ?

 

הדויגה                             לִבִּי דוֹאֵג בְּקִרְבִּי. שֵׁב בַּבָּיִת.

 

טל                              מָה רוּחַ עָבַר עָלָיִךְ? הֲיֵשׁ לְדַאֲגָתֵךְ טָעַם?

הדויגה                      יַעַן וּבְיַעַן אֵין טַעַם לָהּ ‑ בִּי טָל, אַל-תֵּלֶךְ.

 

טל                              וּלְמוֹצָא פִי מָה אֶעֱשֶׂה, רַעְיָתִי ‑ הַאֲחַלְּלֶנּוּ?

 

הדויגה                      אִם נָדַרְתָּ ‑ לֵךְ. אַךְ אַל-יֵלֵךְ עִמְּךָ הַיֶּלֶד.

 

ולתר                          לֹא, אִמִּי, כִּי אֶת-אָבִי אֵלֵכָה, הַנִּיחִינִי.

 

הדויגה                     הֲתֹאמַר לַעֲזֹב אֶת-אִמְּךָ, וַלְתִּי?[68]

 

ולתר                                                               לָכֵן אָבִיאָה

אֶשְׁכָּר לָךְ מֵאֵת שָׂבִי.

 

יוצא עם אביו

 

וילהלם                                           וַאֲנִי עִמָּךְ אֵשֵׁבָה,

אִמִּי.

 

הדויגה                      אָכֵן בֵּן יַקִּיר אַתָּה לִי, מַחְמַד עָיִן,

יָחִיד נִשְׁאַרְתָּ עַתָּה לְאִמְּךָ וְלֹא תַעַזְבֶנָּה.

 

יוצאת אל שער החצר ומלוה את היוצאים בעיניה עד בוש.

 

 

מַחֲזֶה שֵׁנִי

 

מקום שמם בעזובת החרש. זרמי מים נופלים מראשי הצורים. ברתה בשמלת ציד באה ואחריה ‑ רודנץ.

 

ברתה                        גַּם הוּא אַחֲרָי. עַתָּה אֶת-כָּל-לִבִּי לוֹ אַגִּידָה.

 

רודנץ                         בַּת-נָדִיב! יָגַעְתִּי גַּם-מְצָאֲתִיךְ עַתָּה בּוֹדֶדֶת,

פֹּה יִסְגְּרוּ עָלֵינוּ תֱהֹמוֹת וְעִמְקֵי שְׁאוֹל יְאוֹפְפוּנוּ,

בִּישִׁימוֹן זֶה אֵין עֵד וּמְרַגֵּל כִּי אִירָאֶנּוּ,

הָבָה אָגֹלָּה מֵעַל-לִבִּי כֹּבֶד הָאֶבֶן

וַהֲסִירוֹתִי הַמַּחְסוֹם מִפִּי.

 

ברתה                                                                                          וְאַתָּה בָטוּחַ

כִּי לֹא-יָבֹאוּ הֲלֹם אַחֲרֵינוּ אַנְשֵׁי הַצָּיִד?

 

רודנץ                         אַנְשֵׁי הַצַּיִד רְחוֹקִים מִזֶּה… אִם לֹא הַפַּעַם ‑

אַחֲרֵי מוֹתִי עוֹד? יָקָר הָרֶגַע וְלֹא אֲאַחְרֶנּוּ,

עַתָּה יוּטַל גּוֹרָלִי, וִיהִי מָה ‑ אֵדָעֶנּוּ,

וְלוּא גַם-לָנֶצַח מֵעִמָּךְ הַפְרֵד יַפְרִידֵנִי.

הָהּ, אַל-נָא תַקְדִּירִי עָלַי כֹּה זֹהַר עֵינַיִךְ,

אַל-נָא כָּכָה תִזְעָפִי; יָדַעְתִּי גַם-יָדָעְתִּי,

מִי אָנֹכִי כִּי-אֶרְהַב לָשֵׂאת עֵינַי אֵלָיִךְ?

הַתְּהִלָּה עוֹד לֹא-קָרְאָה בִשְׁמִי, אַף גַּם-קָטֹנְתִּי

מֵהִתְיַצֵּב בְּמַעַרְכוֹת אַבִּירִים, אֲשֶׁר-יָבֹאוּ

בִּיפְעַת זֹהַר וּבְתִפְאֶרֶת עֹז לְשַׁחֵר פָּנָיִךְ,

לִי אֵין כֹּל, בִּלְתִּי אִם-לֵב מָלֵא אַהֲבָה וָאֹמֶן…

 

ברתה                        בכבד ראש ובזעף

הֲיִשּׂא "אַהֲבָה וָאֹמֶן" עַל-שְׂפָתָיו אִישׁ כָּמוֹךָ ‑

אִישׁ יִבגֹּד בְּמִצְוַת לִבּוֹ, מוֹכֵר נַפְשׁוֹ לָעֵקֶר?

 

רודנץ נסוג אחור.

 

עֶבֶד אוֹסְטְרִיָּה, צוֹרֶרֶת עַמּוֹ בִנְכָלֶיהָ…

 

רודנץ                         הֲפִיךְ אַתְּ, בֶּרְתָּה, יְדַבֵּר אֵלַי תּוֹכָחוֹת כָּאֵלֶּה?

וַאֲנִי בְּבֹאִי בִקְהָלָם הֲלֹא רַק-אוֹתָךְ בִּקַּשְׁתִּי…

 

ברתה                        וַתְּדַמֶּה, כִּי לִימִין בֶּגֶד מָצֹא תִמְצָאֵנִי? ‑

לֹא! טוֹב לֶכְתִּי אַחֲרֵי הַנּוֹגֵשׂ גֶּסְלֶר מִלֶּכֶת

אַחֲרֵי בֵן מֶמֶר לִשְׁוִיץ, אִישׁ בְּרִית עַמּוֹ שָׁכֵחַ

וַיְהִי בְיַד אוֹיֵב מוֹלַדְתּוֹ כְלִי-חָמָס וָשֶׁבֶט…

 

רודנץ                         אֱלֹהִים, מַה-תִּשְמַעְנָה אָזְנָי?

 

ברתה                                                                                          אֱמָר-נָא, מַה-בָּאָרֶץ

קָרוֹב לִלְבַב אִישׁ הַלֵּב כִּבְנֵי בְרִית וּמוֹלָדֶת?

אוֹ מַה-יְּקָר לִיקַר רוּחַ וּמַה-פֹּעַל תִּפְאֶרֶת

לְנֶפֶשׁ נְדִיבָה כִּהְיוֹת מָגֵן לַתֹּם וּמוֹשִׁיעַ

וּמַצִּיל לְנִגָּשׂ וְנַעֲנֶה מִיַּד עוֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ?

הָהּ, לִבִּי לְעַמְּךָ יִזְעַק וּלְגוֹרָלוֹ אָנוּדָה,

כִּי יְדַעְתִּיו וָאֹהֲבֵהוּ: אֵין כָּמֹהוּ צָנוּעַ

וּמָלֵא עֹז גַּם-יָחַד. נַפְשִׁי דָבְקָה אַחֲרֵיהוּ

זֶה מֵאָז, וְעַתָּה, בְּתַכְּנִי רוּחוֹ, מִיּוֹם לְיוֹם יוֹסֶף

יְקָר בְּעֵינָי. אַךְ אַתָּה, אַתָּה הָאִישׁ, זוּ יַד הַטֶּבַע

וּבְרִית אָבוֹת, אֶרְאֱלֵי עֹז, יְעָדוּךָ מִבֶּטֶן

לְגוֹאֵל לוֹ ‑ וְהִנֵּה נָטֹשׁ נְטַשְׁתּוֹ וַתַּשְׁלִיכֵהוּ,

וּבְבִגְדְךָ בוֹ גַּם אֶל-מַחֲנֵה הָאוֹיְבִים עָבַרְתָּ,

לְמַעַן יְצָר-לוֹ אֲזִקִּים וּלְהַכְבִּיד עָלָיו נְחֻשְׁתָּיִם ‑

אַתָּה הוּא אֲשֶׁר-פָּצַעְתָּ לִבִּי וַתַּחְלִיאֵהוּ,

מִי-יִתֵּן וּמָשַׁלְתִּי בִי לְבִלְתִּי אֶשְׂנָאֶךָּ.

 

רודנץ                         הַאֵינֶנִּי דוֹרֵשׁ הַטּוֹב לְעַמִּי? הַאֵינֶנִּי

מְבַקֵּשׁ שָׁלוֹם לוֹ תַּחַת שֵׁבֶט הָעֹז לְמַמְלֶכֶת

אוֹסְטְרִיָּה הָאַּדִּירָה?

 

ברתה                                                             אַךְ עַבְדוּת לוֹ בָחָרְתָּ!

אֶת-הַחֹפֶשׁ מִמִּקְלָטוֹ הָאַחֲרוֹן בָּאָרֶץ

לְגָרֵשׁ אַתָּה אוֹמֵר! הָעָם לְבָד הוּא יֵיטִיב דַּעַת

מַה-טּוֹבָתוֹ וּשְׁלוֹמוֹ. כָּל-אוֹר שָׁוְא וּבְרַק שֶׁקֶר

לֹא יַתְעוּ אֶת-לִבּוֹ הַנֶּאֱמָן, אוּלָם אַתָּה ­

יָקֹשׁ יָקְשׁוּ לְךָ צוֹרְרֵי עַמְּךָ גַּם-נִלְכָּדְתָּ.

 

רודנץ                         מַה-שּׂנֹא תִשְׂנָאִינִי, בֶּרְתָּה, וּמַה-תִּבְזִינִי! …

 

ברתה                        לוּא הָיְתָה כָזֹאת! אַךְ לִרְאוֹת נִקְלֶה לָעֵינַיִם

אֶת-זֶה אֲשֶׁר לְאַהֲבָה אוֹתוֹ חָפָצְתִּי …

 

רודנץ                                                              בֶּרְתָּה, בֶּרְתָּה!

בִּן-רֶגַע עַד-לִמְרוֹמֵי הָאֹשֶׁר הֶעֱלִיתִינִי

וַתַּשְׁלִיכִינִי שְׁאֹלָה…

 

ברתה                                                             לֹא וָלֹא, עוֹד יֶתֶר רוּחַ

בְּךָ לֹא נִסַּע כֻּלּוֹ, אַךְ נִרְדָּם הוּא וָאֲעִירֶנּוּ.

גַּם-בִּזְרֹעַ לֹא-תִתֹּשׁ אֶת-הַטּוֹב הַנָּטוּעַ

בְּךָ מִבָּטֶן, כִּי ‑ אַשְׁרֶיךָ! ‑ חָזָק הוּא מִמֶּךָּ!

אִם-תֹּאבֶה וְאִם-תְּמָאֵן ‑ נְדִיב לֵב אַתָּה וִיקַר רוּחַ!

 

רודנץ                         הֲתַאֲמִינִי בִי? ‑ הוֹ, בֶּרְתָּה, כֹּל לֹא-יִשְׂגַּב מִמֶּנִּי

בְּאַהֲבָתֵךְ אוֹתִי. מַה-תֹּאמְרִי אֵלַי: "הֱיֵה!" ‑ וְהָיִיתִי.

 

ברתה                        תָּמִים עִם-הַטֶּבַע תִּהְיֶה, מִצְוָתָהּ אַל-תֶּמֶר,

אַל-תֵּט מִתַּפְקִידְךָ וּבְמִשְׁמַרְתְּךָ הַחֲזִיקָה,

הֱיֵה מָעֹז לְעַמְּךָ וּמַחְסֶה לְאֶרֶץ מְכוֹרוֹתֶיךָ

וּלְצֶדֶק וּלְמִשְׁפָּט בִּזְרוֹעַ עֹז הִלָּחֵמָה!

 

רודנץ                         אַלְלַי! וְלוּא בְקוֹלֵךְ אֶשְׁמַע וְאָרִים יָד בַּמֶּלֶךְ ‑

הֲתִהְיִי לִי אַחֲרֵי זֹאת? וְאִם לֹא-יִמְנָעוּךְ מִמֶּנִּי?

הַאֵין אַלּוּפִים לְרֹאשֵׁךְ, וּמִגּוֹאֲלַיִךְ הֵמָּה,

אֲשֶׁר יְצַוּוּ כִּזְדוֹן נַפְשָׁם עַל-לִבֵּךְ וּנְעוּרָיִךְ?

 

ברתה                        נִכְסֵי אֲחֻזָּתִי כֻּלָּם בָּאָרֶץ הַזֹּאת הֵמָּה,

וּבְבֹא דְרוֹר לְאִישׁ שְׁוִיץ וְהָיִיתִי חָפְשִׁיָּה גַּם-אָנִי.

 

רודנץ                         בֶּרְתָּה, שְׁעָרִים לֹא יְדַעְתִּים פִּתְאֹם לְפָנַי פָּתָחַתְּ.

 

ברתה                        אַל תֹּאמַר, מִיַּד חַסְדֵי אוֹסְטְרִיָּה תִּקָּחֵנִי,

הִנֵּה רַבִּים בָּהּ הַנּוֹשְׂאִים לִנְכָסַי עֵינַיִם,

לְמַעַן הַרְחִיב גְּבוּלוֹת וּלְהַרְבּוֹת נַחֲלָה בָּאָרֶץ.

זֹאת אַוַּת בִּצְעָם, אֲשֶׁר הִרְחִיבָה פִּיהָ לִבְלֹעַ

חֻפְשָׁתְךָ אָתָּה, הִיא הַזּוֹמֶמֶת גַּם-לְחֻפְשִׁי אָנִי.

אֲהָהּ, יְדִידִי, וַאֲנִי הִנֵּה לִהְיוֹת קָרְבָּן נִבְחָרְתִּי,

אוּלַי קָרְבַּן אֶתְנָן לְאַחַד יַקִּירֵי הַמֶּלֶךְ.

לִמְקוֹם שֶׁקֶר וּמְזִמּוֹת וּתְכָכִים שָׁם יִשְׁכֹּנוּ,

לְאַרְמוֹן מֶלֶךְ וַחֲצֵרָיו ‑ שָׁמָּה יָדָם תִּמְשְׁכֵנִי;

בְּחֵיק אַלּוּף שְׂנוּא נַפְשִׁי ‑ שָׁם כְּבָלִים לִי נָכוֹנוּ

רַק הָאַהֲבָה, אַהֲבָתְךָ אַתָּה, הִיא תַצִּילֵנִי.

 

רודנץ                         וְאַתְ בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים לָשֶׁבֶת פֹּה תִּבְחָרִי

וּבְאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי אָנִי לִי תִהְיִי? הָהּ, בֶּרְתָּה,

וַאֲנִי בִּשְׂאֵתִי לְמֶרְחַקִּים נַפְשִׁי ‑ לְמִי נְשָׂאתִיהָ

אִם לֹא אֵלָיִךְ? הֲלֹא רַק-אוֹתָךְ לְבָד בִּקַּשְׁתִּי

בִּנְתִיבוֹת עֹז וּתְהִלָּה וּבְרָדְפִי שֵׁם תִּפְאֶרֶת

וּכְבוֹד גִּבּוֹרִים הֲלֹא רַק אֶת-אַהֲבָתֵךְ רָדָפְתִּי.

הֲכֹחַ לָךְ לִמְאֹס בִּיקַר תֵּבֵל וַחֲמוּדוֹתֶיהָ

וּלְהִתְבּוֹדֵד עִמִּי יַחַד בִּנְאוֹת מְנוּחָה אֵלֶּה? ‑

הֶאָח, מַאֲוַיַּי כֻּלָּם הֲלֹא הִנֵּה עַתָּה בָאוּ!

סְעַר-נָא אֵפוֹא כַיּוֹם, רְעַשׁ, הִתְגָּעֵשׁ, שְׁאוֹן חָלֶד!

עֲלֵה וּפְרָץ-נָא אֶל-כֵּף מִבְטַחִים זֶה, הַרְעִישֶׁנוּ!

שָׁמְמוּ עָלַי עַתָּה כַּמִּדְבָּר מֶרְחַקֵּי אָרֶץ,

לֹא-קֶסֶם לִי שָׁם וְלֹא חֲזוֹן לֵב כִּי אֶרְדְּפֶנּוּ;

יַגְבִּיהוּ-נָא אֵפוֹא חוֹמוֹתָם הַבְּצוּרוֹת עָלֵינוּ,

יַחְתְּמוּ-נָא בַעֲדֵנוּ מִסָּבִיב צוּרֵי עֹז אֵלֶּה,

לוּא אַךְ עֵמֶק בְּרָכָה זֶה, נָוֶה בוֹדֵד, מְעוֹן סֶתֶר,

אֱלֵי זֹהַר הָרָקִיעַ פָּתוּחַ לִי יִוָּתֶר.

 

ברתה                        עַתָּה בְעֶצֶם תֻמְּךָ נִגְלֵיתָ, כַּאֲשֶׁר רְאִיתִיךָ

בֶחָזוֹן. אָכֵן לִבִּי הַנֶּאֱמָן לֹא רִמָּנִי.

 

רודנץ                         שְׁעוּ מִמֶּנִּי מַדּוּחֵי לֵב, הָלְאָה שִׁגְיוֹן רוּחַ!

רַק בְּבֵיתִי וּבְמוֹלַדְתִּי בִּרְכַּת חַיַּי אֶמְצָאָה.

פֹּה בִמְקוֹם יַלְדוּתִי בְּגִיל מִצְהֲלוֹתֶיהָ פָרָחָה,

מְקוֹם עוֹד עִקְּבוֹת שְׂשׂוֹנָהּ לְאֵין מִסְפָּר בַּכֹּל נוֹדָעוּ,

בִּמְקוֹם כָּל-מַעְיָן וָעֵץ נֶפֶשׁ חַיָּה לִי הֵמָּה ‑

פֹּה, בְּאַרְצִי וּבְמוֹלַדְתִּי, לִהְיוֹת לִי תִּבְחָרִי!

הוֹי אַרְצִי, אָכֵן גַּם-מֵאָז אֲהַבְתִּיךְ וְלֹא חָדַלְתִּי,

הֲתִכּוֹן בִּרְכַּת אֱלֹהִים עַל-אֲדָמוֹת מִבַּלְעָדָיִךְ?

 

ברתה                        אַיֵּה אֵפוֹא יִמָּצֵא נְוֵה הַבְּרָכָה, אַיֵּהוּ,

אִם-לֹא בְּאַדְמַת קֹדֶשׁ זֹה, אֶרֶץ תֹּם וּבֹר רוּחַ,

בִּמְקוֹם אֱמוּנַת אָבוֹת תִּשְׁכָּן-עוֹד בְּבֵית מִבְטַחֶיהָ

וּמִדְרַךְ כַּף רֶגֶל לָרְמִיָּה בְּכָל-גְּבוּלָהּ אָיִן,

פֹּה לֹא-תַעְכֹּר הַקִּנְאָה מַעְיַן טֹהַר אָשְׁרֵנוּ

וִיפַכּוּ חַיֵּינוּ בְּהִירִים כְּמַיִם זַכִּים בָּעָיִן.

כֹּה בֶּחָזוֹן אֶרְאֲךָ בְּתִפְאֶרֶת אִישׁ וַהֲדַר גָּבֶר,

רֹאשׁ לִבְנֵי אָדָם חָפְשִׁים, בְּרוּאִים בְּצֶלֶם כָּמוֹךָ,

רְצוּי אַחִים, נֶהְדָּר נְדָבָה בִּקְהַל עָם וּבֵית חָבֶר

וּכְמֶלֶךְ בְאֶרֶץ מִשְמַעְתּוֹ כָּבוֹד וָעֹז תִּתְמֹכָה.

 

רודנץ                         גַּם-אֲנִי כֵּן חֲזִיתִיךְ: תִּפְאֶרֶת בָּנוֹת, עֲטֶרֶת בָּעַל,

אֵשֶׁת חֵן, תּוֹמְכָה גוֹרָלִי בִּתְבוּנוֹת כַּפֶּיהָ,

הַפּוֹתַחַת לִי בְּאֹהֶל בֵּיתִי שַׁעֲרֵי שְׁמֵי מָעַל;

וּכְרוּחַ אָבִיב תִּשְׁטַח פִּרְחֵי חֵן סְביִבוֹתֶיהָ,

כֵּן תְּפָאֲרִי אֹרחַ חַיַּי, תַּעְטְרִינִי נְעִימוֹתָיִךְ,

וִיבֹרַךְ כֹּל מִסָּבִיב וָחַי בִּמְאוֹר פָּנָיִךְ.

 

ברתה                        עַתָּה תֵדַע, מַחֲמַל נַפְשִׁי, מַה-לִּי כִּי נֶעֱצָבְתִּי:

ראִיתִי אֵיךְ בְּמוֹ-יָדְךָ בִּרְכַּת חַיֶּיךָ שִׁחַתָּ

וַיֵּצֵא לִבִּי. אֲהָהּ לַיּוֹם! מֶה הָיָה-לִּי עָתָּה

לוּא אֶחָד אַלּוּף בָּא, אַבִּיר לֵב וּגְבַהּ עֵינָיִם,

וּלְאֹפֶל מְצוּדָתוֹ כִּשְׁבוּיַת חֶרֶב נִהֲגָנִי.

פֹּה מְצוּדוֹת אָיִן. כָּל-חוֹמוֹת בַּרְזֶל וְדַלְתוֹת נְחֹשֶׁת

בֵּינִי וּבֵין עַם-זוּ אֶרְחָמֶנּוּ לֹא יַבְדִּילוּ.

 

רודנץ                         אֲבָל אֵיכָה אִנָּצֵלָה? אֵיכָה אֵחָלֵץ מִן-הָרֶשֶׁת

זוּ נִלְכַּדְתִּי בָהּ כְּיוֹנָה פוֹתָה?

 

ברתה                                                             נַתֵּק תְּנַתְּקֶנָּה

בִּזְרֹעַ גָּבֶר! וִיהִי מָה ‑ צֵא לְיֵשַׁע עַמֶּךָ!

הִיא פְקֻדָּתְךָ מִבָּטֶן ‑ אַל תֶּמֶר!

 

קול שופר נשמע מרחוק

 

                                                                  אַנְשֵׁי הַצַּיִד

הִנֵּה בָאִים. הָבָה נִפָּרֵדָה. לֵךְ וְזָכַרְתָּ

כִּי בְּהִלָּחֶמְךָ לְאַרְצְךָ ‑ הֵן לְאַהֲבָתְךָ תִּלָּחֶם.

אֶחָד אוֹיְבֵנוּ הָעָז וּגְאֻלָּה אַחַת לְכֻלָּנוּ.

יוצאים.

 

מַחֲזֶה שְׁלִישִׁי

 

מגרש באלטורדף. על הבימה בעבר פניה ‑ עצים. בירכתים, מגבעת נתונה על נס. את כל המראה, למלוא העין, יגבלו יערות ה"חרמונים"[69] והרי השלג המתנשאים מאחוריהם. פריסהרט וליטהולד עומדים על משמרתם.

 

פריסהרט                 לַשּׁוְא, אָחִי, נִשְׁקֹדָה. אִישׁ לֹא-יִקְרַב הֲלֹם לְמַעַן

תֵּת כָּבוֹד לַמִּגְבָּעַת. מִלְּפָנִים, הֲלֹא יָדַעְתָּ,

כַּשּׁוּק הָמָה הַמִּגְרָשׁ, וְעַתָּה, מֵאָז הוֹקִיעוּ

הַמִּפְלֶצֶת פֹּה, שָׁמַם הַמָּקוֹם וַיֵעָזֶב.

 

ליטהולד                   רַק-רֵיקִים וּפוֹחֲזִים יָסוּרוּ הֵנָּה, וּלְמַעַן

הַרְעִימֵנוּ, אֶת-כּוֹבְעֵיהֵם הַפְרוּמִים יְנוֹפֵפוּ;

לֹא-כֵן אַנְשֵׁי הַכָּבוד, הֵמָּה יִבְחֲרוּ לָלֶכֶת

עֲקַלְקַלּוֹת מֵהִשְׁתַּחֲווֹת לִפְנֵי הַמִּגְבָּעַת.

 

פריסהרט                 שׁוֹב שָׁבוּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם לְעֵת צָהֳרַיִם מִן-הַשּׁעַר,

וַתְּהִי לָהֶם הַדֶּרֶךְ לַעֲבֹר בַּמִּגְרָשׁ הֵנָּה,

וָאֹמַר: "עַתָּה יִלָּכֵדוּ!" כִּי לֹא-רָאִיתִי

אִישׁ מִקְּהָלָם פּוֹנֶה לָשִׂים כָּבוֹד לַמִּגְבָּעַת.

וְהִנֵּה הַכֹּהֵן, זֶה הָאִישׁ רֶסֶלְמַן, בָּא שָׁמָּה

וּבְיָדוֹ מַשְׂאוֹת הַקֹּדֶשׁ ‑ כִּי שָׁב הוּא זֶה עַתָּה

מִמִּטַּת חוֹלֶה ‑ וַיְהִי כִּרְאוֹתוֹ זֹאת, וַיַּעַשׂ

בְּחָכְמָה וַיַּעֲמֹד עִם-הַנֵּס. אָז יְצַלְצֵל הַסֶּגֶן

בַּפַּעֲמוֹן, וְכָל-הָעָם, וַאֲנִי בְתוֹכוֹ, כָּרַע אַרְצַה

וַיִּשְׁתַּחוּ לַקָּדָשִׁים ‑ אַךְ-לֹא לַמִּגְבָּעַת!

 

ליטהולד                   לוּא שְׁמָעֵנִי, עֲמִיתִי. נָתַתִּי אֶל-לִבִּי וָאֵרֶא:

הִנֵּה אֲנַחְנוּ עוֹמְדִים כִּגְלָמִים עַל-הַמִּגְבָּעַת ‑

הֲלֹא חֶרְפָּה הִיא לַפָּרָשׁ לַעֲמֹד עַל-מִשְׁמֶרֶת

לִפְנֵי מִגְבָּעַת רֵיקָה. כָּל-בָּחוּר וּבֶן-חַיִל

הֲלֹא בוֹז יָבוּז לָנוּ. הִשְׁתַּחֲווֹת לִפְנֵי מִגְבָּעַת! ‑

אָכֵן חֵי נַפְשִׁי, אֵין כַּפְּקֻדָּה הַזֹּאת לַכָּסֶל!

 

פריסהרט                 הַאֵין יֵשׁ אֲשֶׁר נִבְרְכָה נִשְתַּחֲוֶה לִפְנֵי גֻלְגֹּלֶת

רֵיקָה וּנְבוּבָה ‑ לָמָּה תִגָּרַע הַמִּגְבָּעַת?

 

הילדגרדה, מכתילדה ואלישבעת באות, הן וטפן, ונצבות מסביב לנס.

 

ליטהולד                   וְאַתָּה, הָעֶבֶד הַנִּקְלֶה, אַךְ-שָׂמֵחַ אַתָּה

לִהְיוֹת מוֹקֵשׁ לְיִשְׁרֵי לֵב הַהוֹלְכִים לְתֻמָּם בֶּטַח.

אֲנִי ‑ גַּם כִּי-אֶרְאֶה אִישׁ עוֹבֵר לִפְנֵי הַמִּגְבָּעַת,

עָצֹם אֶעֱצֹם אֶת-עֵינַי, יַעֲבֹר וְלֹא אֶתְבּוֹנֵנָה.

 

מכתילדה                 הִנֵּה הַנְּצִיב תָּלוּי פֹּה. הָבָה, הַטָּף! כַּבְּדוּהוּ!

 

אלישבעת                 לוּא יָצָא מֵאִתָּנוּ הוּא, וְהָיְתָה הַמִּגְבָּעַת

שְׁאֵרִיתוֹ הָאֶחָת. כִּי-עַתָּה יִיטַב לָאָרֶץ.

 

פריסהרט                 לֵכְנָה מִזֶּה, נָשִׁים, סֹרְנָה! אִי עַם זְעוּם אֱלוֹהַּ!

מַה-לָּכֶן פֹּה? לֵכְנָה שְׁלַחְנָה אֶת-בַּעֲלֵיכֶן הֵנָּה,

עַתָּה נִרְאֶה, הַיְזִידוּן עֲבֹר עַל-הַפְּקֻדָּה הֵמָּה?

 

טל בא בקשתו, מחזיק ביד הנער, ובעברם לפני במגבעת לא ישימו אליה לב.

 

ולתר                          נושא ידו אל החרמונים

אָבִי, הַאֱמֶת הַדָּבָר, כִּי הָעֵצִים בַּחֹרֶשׁ

אֲשֶׁר עַל-מְרוֹמֵי הֶהָרִים שָׁמָּה, בְּהָנֵף עָלֵימוֹ

גַּרְזֶן, יַעַרְפוּ דָם?

 

טל                                                    מִי הִגִּיד כָּזֹאת, הַנָּעַר?

 

ולתר                          אַבִּיר הָרוֹעִים הוּא הִגִּיד זֹאת. אֵלֵי הַחֹרֶשׁ,

כֹּה אָמַר, חֵרֶם הֵם. הַנּוֹגֵעַ בָּם יֵעָנֶשׁ:

צַמֵּחַ תְּצַמַּח לוֹ יָדוֹ מִפִּי הַקָּבֶר.

 

טל                              אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר: הָעֵצִים חֵרֶם הֵמָּה.

הַרוֹאֶה אַתָּה מֵרָחוֹק תּוֹעֲפוֹת הַרְרֵי שֶׁלֶג

יִשְׂאוּ קָדְקֹד לַמָּרוֹם וְרֹאשָׁם לָעָב יַגִּיעַ?

 

ולתר                          הֲלֹא הֵם הַשּׂנִירִים אֲשֶׁר יַרְעִימוּ נוֹרָאוֹת לַיְלָה

מִדֵּי גַלְגְּלָם מִמָּרוֹם שִׁפְעַת שַׁלְגֵיהֶם אָרְצָה.

 

טל                              הֵם הֵם, בְּנִי. וּכְבָר הָיְתָה אַלְטְדּוֹרְף הָעִיר נִקְבֶּרֶת

תַּחַת מַשּׂא שִׁפְעַת הַשּׁלָגִים, לוּלֵא הַחֹרֶשׁ

עַל מִשְׁמַרְתּוֹ נִצָּב בִּמְרוֹמֵי הֶהָרִים שָׁמָּה

וּבְחֹסֶן חוֹמוֹתָיו יְהִי לָעִיר מָגֵן וָסָתֶר.

 

ולתר                          מתבונן רגעים

אָבִי, וּמְדִינוֹת אֵין הָרִים לָהֶן יֵשׁ בָּאֶָרץ?

 

טל                              בְּרִדְתְּךָ מֵעַל הָרֵינוּ, תֵּרֵד מְאֹד, הַעֲמֵק רֶדֶת

וְהַשְׁפֵּל לֶכֶת עִם נַהֲרוֹת אֵיתָן וְאַשְׁדּוֹת הַנָּחַל ‑

וּבָאתָ אֶל מִישׁוֹר רַב, בִּקְעָה רַחֲבַת יָדַיִם,

לֹא יְשׁוקְקוּהָ מֵימֵי שֶׁלֶג וּשְאוֹן זִרְמֵי מַיִם,

אַט יִזְּלוּ נְחָלֶיהָ וּמֵימֶיהָ יִנְהֲרוּ בְנַחַת,

וּפְתוּחָה כָל-הָאָרֶץ מְלֹא רוּחוֹת הַשּׁמַיִם,

עֲמָקֶיהָ יַעַטְפוּ בָר, דָּגָן שׁוֹקֵק בִּגְבוּלָהּ,

אַדְמָתָהּ עֵדֶן למַרְאֶה וּכְגַן אֱלֹהִים כֻּלָּהּ.

 

ולתר                          הוֹי, אָבִי, הַאֵין טוֹב כִּי נחְפְּזָה נֵרְדָה שָׁמָּה,

אֶל-אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה אֲשֶׁר-אָמַרְתָּ,

מֵהִתְעַנּוֹת וַאֲבֹד פֹּה, בֵּין הַמְּצָרִים הָאֵלֶּה?

 

טל                              אָכֵן טוֹבָה הָאָרֶץ, מִבִּרְכַּת אֱלֹהִים ‑ אֶפֶס

אֵלֶּה אֲשֶׁר-יִבְנוּהָ וַאֲשֶׁר-עָשׂוּ לָהּ הֶחָיִל ‑

הֵם לֹא-יֹאכְלוּ בִרְכָתָהּ.

 

ולתר                                                                             הַאֵין גַּם-הֵם כָּמוֹךָ

אַנְשֵׁי חֹפֶשׁ יוֹשְׁבִים עַל-נַחֲלַת אֲבוֹתָם לָבֶטַח?

 

טל                              אַדְמַת נַחֲלָתָם ‑ אִם-לַכֹּהֲנִים הִיא אִם-לַמֶּלֶךְ.

 

ולתר                          הֵן הַיְּעָרוֹת לִפְנֵיהֶם לָצוּד כִּלְבָבָם צָיִד?

 

טל                              כָּל-עוֹף כָּנָף עִם-חַיְתוֹ יָעַר ‑ כֻּלָּם לַמֶּלֶךְ.

 

ולתר                          הֲלֹא יָדִיגוּ אֵפוֹא בַּנְּהָרוֹת לְכֹל אַוַּת נֶפֶשׁ?

 

טל                              הַיְאֹרִים, הַיַּמִּים, מִכְרוֹת הַמֶּלַח ‑ לַמֶּלֶךְ.

 

ולתר                          מִי הוּא זֶה הַמֶּלֶךְ, הַנּוֹרָא לְיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ?

 

טל                              הוּא מָגִנָּם בַּצָּרָה וְהוּא הַמַּשְׂבִּיעָם לָחֶם.

 

ולתר                          הַאֵין זְרֹעָם אִתָּם? הַלְנַפְשָׁם הֵם לֹא-יוֹשִׁיעוּ?

 

טל                              אָח בְּאָחִיו יִבְגֹּד שָׁמָּה וְאִישׁ לֹא-יַאֲמִין בְּרֵעֵהוּ.

 

ולתר                          אָבִי, כִּי-עַתָּה תֵצַר לִי אֶרֶץ כָּמוֹהָ.

אֶבְחַר אֵפוֹא לְנַפְשִׁי שְׁכֹן בְּהַרְרֵי שֶׁלֶג וָקָרַח.

 

טל                              כֵּן, בְּנִי. הַרְרֵי קֶרַח מֵעֹרֶף ‑ וְאַל-אַנְשֵׁי רָשַׁע.

 

אומרים לעבור.

 

ולתר                          רְאֵה גַם-רְאֵה, אָבִי, הִנֵּה מוֹט וּבְרֹאשׁוֹ מִגְבָּעַת.

 

טל                              מַה-לָּנוּ וְלַמִּגְבָּעַת? בֹּא נֵשְׂטְ מִזֶּה וְנַעֲבֹרָה.

 

הוא פונה ללכת ופריסהרט יוצא מתיצב לשטן לו ברמח אשר בידו.

 

פריסהרט                 בְּשֵׁם הַקֵּיסָר, עִמְדוּ, עֲמֹדוּ!

 

טל                              מחזיק ברמח                                           לָמָּה תַעַצְרֵנוּ?

 

פריסהרט                 הֲפַרְתֶּם חֹק. לְכוּ אַחֲרֵינוּ.

 

ליטהולד                                                                      הֵן אֶת-הַמְּגְבַּעַת

מָנַעְתָּ מִכָּבוֹד.

 

טל                              הַנַּח לִי, רֵעִי, שַׁלְּחֵנִי.

 

פריסהרט                 לַכֶּלֶא תוּבָל, לַכֶּלֶא!

 

ולתר                                                               אֶת-אָבִי לַכֶּלֶא?

אַלְלַי, חָמָס, חָמָס! בֹּאוּ, אַנְשֵׁי חֶסֶד, בֹּאוּ!

הוֹשִׁיעוּ, הַצִּילוּ! אֲהָהּ, לַכֶּלֶא יוֹלִיכוּהוּ!

 

הכהן רסלמן והסגן פטרמן באים ועמם עוד שלשה תושבים.

 

פטרמן                       מֶה הָיָה?

 

רסלמן                                             לָמָּה הֶחֱזַקְתָּ בָּאִישׁ הָאוֹרֵחַ?

 

פריסהרט                 אוֹיֵב הַקֵּיסָר הוּא! בּוֹגֵד הוּא!

 

טל                              תוקפו בכח                                 בּוֹגֵד? אָנֹכִי?

 

רסלמן                       אַךְ מִשְׁגֶּה אִתָּךְ, רֵעַ, הֲלֹא זֶה טֶל מוֹדָעֵנוּ,

אֶזְרָח יָשָׁר וּמְכֻבָּד.

 

ולתר                          רואה את ולתר פירסט ורץ לקראתו

                                                   אָבִי בַצָּרָה, הוֹשִׁיעָה!

 

פריסהרט                 לַכֶּלֶא לֵךְ, כְּרֶגַע!

 

ולתר פירסט           ממהר לבוא                 עֲמֹד, אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ.

בְּשֵׁם אֱלֹהִים! מַה-קָּרָה טֶל? מֶה הָיָה פֹה? הַגִּידָה!

 

מלכתל ושטופכר באים.

 

פריסהרט                 מִצְוַת הַנְּצִיב הֵפַר וַיִּבֶז חֹק גָּבֹהַּ.

 

שטופכר                    הֲטֶל יַעֲשֶׂה כָזֹאת?

 

מלכתל                                                           אַךְ שֶׁקֶר בְּפִיךָ, בֶּן-בְּלִיָּעַל!

 

ליטהולד                   הוּא לֹא הִשְׁתַּחֲוָה, כַּדָּת, לִפְנֵי הַמִּגְבָּעַת.

 

ולתר פירסט           הַעַל-כֵּן יֵאָסֵר? לוּא אַתָּה שְׁמָעֵנִי, רֵעַ,

קְחָה מִיָּדִי אֶת-עֲרֻבָּתוֹ וְלַחָפְשִׁי שַׁלְחֵהוּ.

 

פריסהרט                 לוּא עָרֹב עָרַבְתָּ אֶת-נַפְשְׁךָ וּבְשָׂרְךָ אָתָּה!

אֲנַחְנוּ ‑ פִּי הַנְּצִיב שְׁמֹר! לְכוּ אַחֲרֵינוּ, אַל-תַּעֲמֹדוּ!

 

מלכתל                      שֹׁמּוּ שָׁמָיִם! הֲיִסָּחֵב אִישׁ נָקִי הַבּוֹרָה,

וּבְיָד רָמָה, וַאֲנַחְנוּ נֶחֱשֶׁה? אֵין זֹאת, חֵי אָנִי!

 

הסגן                          אֲנַחְנוּ הַחֲזָקִים. הָבָה, אַחִים, אַל-נַסְּגִּירֵהוּ,

הֵן שְׁכֶם אֶחָד נַחְנוּ, אִישׁ יַעֲמֹד לִימִין רֵעֵהוּ.

 

פריסהרט                 מִי-זֶה אֲשֶׁר יִתְקוֹמֵם לִפְקֻדַּת הַנְּצִיב אֲדוֹנֵהוּ.

 

שלשת התושבים          ממהרים לבוא

הִנְנוּ לְעֶזְרַתְכֶם. מַה-דָּבָר נָפָל? הַכּוּם אָרְצָה!

הילדגרדה, מכתילדה ואלישבעת שבות.

 

טל                              לְכוּ לְשָׁלוֹם, אַנְשֵׁי חֶסֶד, אֲנִי עַל-נַפְשִׁי אֶעֱמֹדָה.

הַתְדַמּוּ, לוּא הוֹאַלְתֳּי פְנוֹת אֶל-כֹּחַ הַזְּרוֹעַ

כִי-עַתָּה נְסוּגוֹתִי אחוֹר מִפַּחַד הָרמַח?

 

מלכתל                      נַס-נָא קָחֵהוּ מֵעִמָּנוּ, הֲתָקוּם בְּךָ רוּחַ?

 

ולתר פירסט ושטופכר

                                    הֵרָגְעוּ, אַחַי, אַל-נָא תִרְגָּזוּ.

 

פריסהרט                 צועק                            קֶשֶׁר, קֶשֶׁר!

תרועת קרני ציָדים תשָמע.

 

הנשים                      הִנֵּה הַנְּצִיב בָּא.

 

פריסהרט                 מרים קולו                   מֶרֶד וָמָעַל! קֶשֶׁר, קֶשֶׁר!

 

שטופכר                    קְרָא בְגָרוֹן, נָבָל! כַּנֹּאד הִבָּקֵעַ!

 

רסלמן ומלכתל                           הֲתִקְפֹּץ פִּיךָ?

 

פריסהרט                 בקולי קולות

הָבוּ עֵזֶר! פַּלְּטוּ מְשָׁרְתֵי הַחֹק! עוּשׁוּ, חוּשׁוּ!

 

ולתר פירסט          

הִנֵּה הַנְּצִיב. אוֹיָה לָנוּ. אָבַדְנוּ, אָבָדְנוּ.

 

גסלר רוכב על סוסו ובידו נץ. רודולף איש הרס, ברתה ורודנץ ובני לויתם, המון רב, אחוזי רמחים כלם ממלאים את הבימה.

 

רודולף איש הרס   הַנְּצִיב בָּא, פַּנּוּ דָרֶךְ!

 

גסלר                                                                                           הֲפִיצוּם! לָמָּה נִקהָלוּ?

מַה-לָּעָם כִּי נִזְעַק לָבֹא? וּמִי יִקְרָא לְיֶשַׁע?

 

כלם מחרישים.

 

מִי הַקּוּרֵא? הֲלֹא תַגִּידוּ. לפריסהרט קְרַב הֵנָּה, מִי אָתָּה?

מַדּוּעַ הֶחֱזַקְתָּ בָּאִישׁ הַזֶּה?

 

מוסר את הנץ ליד ציד מעבדיו.

 

פריסהרט                                                     עַבְדְּךָ אָנִי,

נוֹשֵׂא כֵלֶיךָ, אֲדוֹנִי הַמְרוֹמָם, וַיִּתְנוּנִי

צוֹפֶה עַל-יַד הַמִּגְבַּעַת וָאֶשְׁמֹר עָלֶיהָ.

עַתָּה לָכַדְתִּי אֶת-הָאִישׁ הַזֶּה בִּמְקוֹם הַפֶּשַׁע,

כִּי בְעָבְרוֹ ‑ וַיִּמְנַע מִכָּבוֹד אֶת-הַמִּגְבַּעַת,

וָאֶתְפְּשֵׂהוּ, וָאֹמַר לְאָסְרוֹ, כַּמִּשְׁפָּט, אֶפֶס

כִי-נִקְהַל עָלַי הָעָם וַיֹּאמֶר לְמַלְּטוֹ בִזְרֹעַ.

 

גסלר                          שותק רגע

הֲכָכָה, טֶל, קַלּוּ בְעֵינֶיךָ גַּם-אֲדוֹנְךָ הַמֶּלֶךְ

גַּם-אָנֹכִי, הַמְּצַוֶּה בִשְׁמוֹ פֹּה בַנָּפֶת,

כִּי-מָנַעְתָּ מִכָּבוֹד אֶת-הַמִּגְבַּעַת, זוּ תְלִיתִיהָ

לְמַעַן נַסּוֹת בָּהּ אֶת-מִשְׁמַעַת שׁוֹכְנֵי הָאָרֶץ ? ‑

אֶת-מַחֲשַׁבְתְּךָ הָרָעָה עָלַי עַתָּה יָדַעְתִּי.

 

טל                              שָׂא-נָא לִי, אֲדוֹנִי, כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ. בִּבְלִי דַעַת

לֹא בִזְדוֹן לֵב עָשִׂיתִי זֹאת וְלֹא בְּמֶרֶד וּבְמָעַל.

לוּלֵא נִמְהַר לֵב אָנֹכִי ‑ בְּשֵׁם טֶל לֹא קְרָאוּנִי.

אָנָּא שָׂא-נָא הַפָּעַם. חָטָאתִי וְלֹא אוֹסִיפָה.

 

גסלר                          אחרי החרישו

הֲלֹא קַשּׁת אָמָן אָתָּה, טֶל. שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ,

כִּי אֵין כָּמוֹךָ מַפְלִיא לִירוֹת בְּכֹל רוֹמֵי קָשֶׁת.

 

ולתר                          וְגַם-אֱמֶת הַדָּבָר, אֲדוֹנִי. מְלֹא מַהֲלַךְ מֵאָה צַעַד

הֵן יִשְׁלַח אָבִי חֵץ וְהִפִּיל מִן-הָעֵץ תַּפּוּחַ.

 

גסלר                          הֲבִנְךָ הוּא זֶה, טֶל?

 

טל                                                                   בְּנִי, אֲדוֹנִי.

 

גסלר                                                              וְזוּלָתוֹ אָיִן?

 

טל                              שְׁנַיִם לִי, אֲדוֹנִי.

 

גסלר                                                וְאֶת-מִי תֶּאֱהַב יוֹתֵר בַּשּׁנָיִם?

 

טל                              שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד אֹהַב, אֲדוֹנִי.

 

גסלר                                                              אִם-כֵּן, טֶל, שְׁמָעֵנִי.

הִנֵּה חֵץ מוֹפֵת לְךָ לְהַפִּיל מִמֶּרְחַק מֵאָה צַעַד

תַּפּוּחַ מֵעַל הָעֵץ. הֲלֹא תַעֲשֶׂה אֵפוֹא עַתָּה

אֶת-הַמּוֹפֵת הַזֶּה לְעֵינָי. קוּם קַח אֶת-הַקֶּשֶׁת

-           תַּחַת יָדְךָ הִיא ‑ וְיָרִיתָ חֵץ לְהַפִּיל תַּפּוּחַ

מֵעַל קָדְקֹד הַנָּעַר. אוּלָם רְאֵה הִזְהַרְתִּיךָ:

הֵיטִיבָה יְרֵה, והִפַּלְתָּ באַחַת אֶת-הַתַּפּוּחַ,

פֶּן תַּחֲטִיא וְלֹא יִפֹּל ‑ וְנָפַל רֹאשׁךָ מֵעָלֶיךָ.

 

טל                              אֲהָהּ, אֲדוֹנִי! מַה-זֶּה זַמּוֹתָ לְנַפְשִׁי? הֶאָנֹכִי ‑

מֵעַל רֹאשׁ בְּנִי ‑ לֹא, הָיֹה לֹא תִהְיֶה! גַּם-לֹא תַעַל

כָזֹאת עַל-רוּחַ אֲדוֹנִי. חָלִילָה לְּךָ מֵאֱלוֹהַ

מִדְּרֹשׁ כָּזֹאת מִיַּד אָב.

 

גסלר                                                              חֶפְצִי הוּא וְגַם תַּעֲשֶׂנּוּ.

הַפֵּל תַּפֵּל הַתַּפּוּחַ מֵעַל רֹאשׁ הַנָּעַר!

 

טל                              הַלְרֹאשׁ בְּנִי, יוֹצֵא חֲלָצַי, חֵץ מִקַּשְׁתִּי אֶשְׁלָחָה ‑

לֹא! טוֹב מִזֶּה הַמָּוֶת.

 

גסלר                                                              יְרֵה, אוֹ כִי מוֹת תָּמוּתוּ

גַּם-שְׁנֵיכֶם יָחַד.

 

טל                                                                   הֲלִמְרַצֵּחַ בְּנִי תְּשִׂימֵנִי?

הָהּ, אֲדוֹנִי, לֹא חֲנָנְךָ בָנִים אֱלֹהִים וְלֹא יָדַעְתָּ

מַה-נֶּפֶשׁ אָב וַהֲמוֹן לִבּוֹ.

 

גסלר                                                              אֵיכָה, טֶל, נֶהְפַּכְתָּ

אִישׁ חֶשְׁבּוֹנוֹת הַיּוֹם! וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ

כִּי אַךְ אִישׁ רוּחַ, שׁוֹגֶה בַּחֲלוֹמוֹת לִבְּךָ אָתָּה,

נִפלֶה דַרְכְּךָ מֵאֱנוֹשׁ וּתְשַׁנֶּה לְךָ מֵהֶם טָעַם,

וּבְזָרוֹת וּרְחוֹקוֹת תִּדְבָּק; עַל-כֵּן גַּם-נָתַתִּי

לְפָנֶיךָ הַיּוֹם מַסַּת פֶּלֶא כַּאֲשֶׁר אָהָבְתָּ.

לוֹא אַחֵר תַּחְתֶּיךָ וְהִרְבָּה הִתְבּוֹנֵן, אַךְ אַתָּה

עָצֹם תַּעֲצֹם עֵינֶיךָ וּפָרַצְתָּ וְעָשִׂיתָ!

 

ברתה                        אַל-נָא, אֲדוֹנִי! אַל-נָא תְהָתֵל בַּעֲנִיֵּי עַם אֵלֶּה.

רְאֵה עֲמִידָתָם חִוְרִים וּמַרְעִידִים. הֲלֹא יָדַעְתָּ,

לֹא לִמּוּדֵי מַהֲתַלּוֹת הֵם עִמְּךָ מֵאָז וְעַד-עָתָּה.

 

גסלר                          מִי אָמַר, כִּי הֲתוּלִים עִמָּדִי?

 

משיל תפוח מן העץ הקרוב

                                                                  הִנֵּה תַּפּוּחַ.

שִׂימוּ רֶוַח. עַתָּה יִמַּד-נָא הַגְּבוּל בַּשּׁעַל,

כַּמִּשְׁפָּט. רְאוּ, אָנֹכִי נוֹתֵן לוֹ שְׁמוֹנִים צַעַד,

אַל-יִגְרַע וְאַל-יַעְדֵּף. וְהוּא הֵן יִתְפָּאֵר עָלֵינוּ

כִּי גַם-אִם דֶּרֶךְ מֵאָה יְשַׁלַּח חִצּוֹ ‑ וְהִצְלִיחַ.

עַתָּה קוּם, קַשּׁת, וִירֵה, אַל תַּחֲטֵא, פֶּן תִּוָּקֶשׁ.

 

רודוולף איש הרס

                                    אֵל אֱלֹהִים, הֲבֶאֱמֶת וּבְתָמִים יְצַוֶּה?… קוּם נַעַר,

מַהֵר הִתְנַפֵּל לִפְנֵי הַנְּצִיב, אוּלַי יִרְצֶךָ.

 

ו. פירסט                  בלחש למלכתל אשר קצרה רוחו מהתאפק

אָנָּא, אַל-נָא בְאַפְּךָ, הִתְאַפֶּק-נָא וּכְבָשׁ-זָעַם.

 

ברתה                        לנציב

רַב-לְךָ, אֲדוֹנִי, חֲדָל! אַכְזְרִיּוּת הִיא מֵאֵין כָּמוֹהָ

הִתְעַלֵּל כָּכָה בְּרַחְמֵי אָב. לוּא גַם-רֹאשׁ וָנֶפֶשׁ

חִיֵּב לְךָ בְּחֶטְאוֹ הַקַּל זֶה הַמִסְכֵּן, כִּי-עַתָּה.

חַי אֱלֹהִים אִם-לֹא פִיךָ הֱמִיתוֹ כְּבָר שִׁבְעָתָיִם.

שַׁלְּחֵהוּ לְשָׁלוֹם אֶל-אֹהֶל בֵּיתוֹ, אַל-תְעַנֵּהוּ.

הַיּוֹם הִכִּירְךָ וַיֵּדָע; וְלֹא יָמוּשׁ עוֹד זֵכֶר

הַיּוֹם הַזֶּה מִלִּבּוֹ; עַד שִׁלֵּשִׁים יִזְכְּרֶנּוּ.

 

גסלר                          הַרְחִיבוּ מָקוֹם! קוּם-נָא קוּם, לָמָּה תִּתְמַהְמֵהַּ?

בְּנַפְשְׁךָ חָטָאתָ הַיּוֹם וּבְיָדִי לַהֲמִיתֶךָ,

וּרְאֵה, הִנֵּה אָנֹכִי נוֹטֶה אֵלֶיךָ חֶסֶד

וּבְיָדְךָ אַתָּה, יַד אֱמוּנָה, גּוֹרָלְךָ אַפְקִידָה.

אַתָּה שׁוֹפְטֶךָ. אַל-נָא אֵפוֹא יִתְאוֹנֵן גֶּבֶר

עַל-עֹשֶׁק מִשְׁפָּט, אִם-לִמְשׁוֹפֵט נַפְשׁוֹ שָׂמוּהוּ.

הִנֵּה מִתְפָּאֵר אַתָּה כִּי עֵינךָ אֱמוּנָה ‑ הָבָה,

הֵאָמֶן-נָא לְפָנֵינוּ הַיּוֹם, אִישׁ חֵץ וָקָשֶׁת!

נַעֲלָה הַמַּטָּרָה, אַף-הַגְּמוּל מִצְעָר אֵינֶנּוּ.

קָלֹעַ אֶל-עֵין הָעֲגֻלָּה ‑ אוֹתָהּ הֲלֹא יַעֲשֶׂנָּה

גַּם-אַחַד הָרוֹבִים; רַק לָזֶה אָמָן יֵאָמֶר,

אֲשֶׁר יַאֲמִין בְּכֹחוֹ בְּכָל-עֵת וְלֹא יֵדַע פּוּקָה רָגַע,

וַהֲמוֹן לִבּוֹ אֹמֶן יָדוֹ וְעֵינוֹ לֹא יַכְרִיעַ.

 

ו. פירסט                  מתנפל לרגליו

אֲדוֹנֵנוּ הַנְּצִיב! אָכֵן גָּדַלְתָּ גַּם-נַעֲלֵיתָ,

יִגְדָּל-נָא אֵפוֹא חַסְדְּךָ הַיּוֹם; בִּי, קַח מִמֶּנִּי

אֶת מַחֲצִית-הוֹנִי; אֶת-כָּל-הוֹנִי קַח-נָא מִמֶּנִּי;

אַךְ יִפָּטֶר-נָא הָאָב מֵעֲשׂוֹתוֹ הַמְּזִמָּתָה.

 

ולתר טל                   אַל-נָא, זְקֵנִי, אַל-תִּכְרַע לִפְנֵי הָרָשָׁע אָרְצָה.

אֵי מְקוֹמִי? הִנְנִי וְעָמָדְתִּי! לֹא חֲתַת לִי וָפָחַד!

אֶל-צִפּוֹר בְּעוֹפְפָהּ יְשַׁלַּח אָבִי חֵץ וְיִמְצָאֶנָּה,

אַף כִּי-בִירוֹתוֹ עַל-רֹאשׁ בְּנוֹ לֹא תַחֲטִיא הַקָּשֶׁת.

 

שטופכר                    הַאִם לֹא-נָגְעָה עַד-נַפְשְׁךָ תֻּמַּת לֵב הַיֶּלֶד?

 

רסלמן                       אֶת-בּוֹרַאֲךָ זְכֹר! יֵשׁ אֱלֹהִים שׁוֹפֵט בַּשּׁמַיִם,

וּלפָנָיו תִּתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן עַל-כָּל-מַעֲלָלֶיךָ.

 

גסלר                          מראה על הנער

יֵאָסֵר אֶל-הָאֵלָה הַזֹּאת.

 

ולתר טל                                                                      הַאֲנִי אֵאָסֵר?

אַל-נָא, לֹא אֶהְיֶה אָסוּר! אִלֵּם אֶעֱמֹד כַּכֶּבֶשׂ,

גַּם-רוּחַ לֹא אֶשְׁאָף. אַךְ אִם-אָסֹר תַּאַסְרוּנִי ‑

כִּי-עַתָּה ‑ לֹא, הַשְׁקֵט לֹא אוּכָל! בְּכָל-חֲמַת הַכֹּחַ

אָז אֶרְגַּז תַּחְתַּי וְאֶבְעַט וּמוֹסְרוֹתַי אֲנַתֵּקָה.

 

רודולף איש הרס

יַחְבְּשׁוּ אֵפוֹא מִטְפַּחַת עַל-עֵינֶיךָ, הַנָּעַר.

 

ולתר טל                   כְּסוּת עֵינַיִם? לָמָּה? הֲתֹאמַר כִּי יָרֵא אָנֹכִי

פֶּן-יִפְגַּע בִּי חֵץ אָבִי? בְּלֵב אַמִּיץ וּבוֹטֵחַ

דּוּמָם אֲחַכֶּה לוֹ, גַם עַפְעַף עַיִן לֹא אַרְעִידָה.

קוּם, אָבִי, הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אִישׁ קֶשֶׁת אָתָּה.

הִנֵּה הוּא לֹא-יַאֲמִין בְּךָ וַיֹּאמֶר הַשְׁחִיתֵנוּ,

עַל-אַף הַזֵּד וַחֲמָתוֹ יְרֵה, אָבִי, וְגַם הַצְלִיחָה!

נגש אל האלה והתפוח יישם על ראשו.

 

מלכתל                      לתושבי הארץ             הַתְבֻצַּע הַנְּבָלָה לְעֵינֵינוּ וְנִדֹּם? מַדּוּעַ

נִשְׁבַּעְנוּ אֵפוֹא? עַל-מַה-זֶּה אֵפוֹא בְּרִית כָּרָתְנְוּ?ּ

 

שטופכר                    מַה-נּוֹעִיל כִּי נִתְקוֹמֵם וּבְיָדֵנוּ אֵין נָשֶׁק.

הֲתִרְאֶה יַעַר הָרְמָחִים הַסּוֹבֵב שָׁם עָלֵינוּ?

 

מלכתל                      הָהּ, לוּא חַשְׁנוּ לְבַצַּע בְּעִתָּהּ אֶת-מְזִמַּת לִבֵּנוּ.

יִסְלַח אֱלֹהִים לַמְאַחֲרִים כִּי יְעָצוּנוּ לְהַדִּיחַ.

 

גסלר                          אל טל            עֵת לְהָחֵל! לֹא לְמַעַן שַׂחֶק-בּוֹ נִתַּן הַנֶּשֶׁק,

כִּי כְלִי מָוֶת הוּא וּבְעָלָיו בְּנַפְשׁוֹ יִשּׂאֵהוּ.

לֹא לְכָבוֹד הוּא, כִּי לִכְלִמָּה לַאֲדֹנֵי הָאָרֶץ

אֵת אֲשֶׁר-יִקַּח לוֹ אִכָּר בִּשְׁרִירוּת לֵב קַרְנָיִם:

אַל-לָאִישׁ תְּפֹשׂ נֶשֶׁק, זוּלָתִי הַמּוֹשֵׁל לְבַדֵּהוּ.

וְאִם-בְּעֵינֶיךָ הֵן יִיטַב הִתְהַדֵּר בְּחֵץ וָקֶשֶׁת ‑

הִתְהַדָּר, אַךְ אֶת-הַמַּטָּרָה אֲנִי אַצִּיבֶנָּה.

 

טל                              מלא ידו בקשת ויכונן החץ

פַּנּוּ מָקוֹם! הֵעָלוּ!

 

שטופכר                                                        טֶל, הֲיֵשׁ נַפְשֶׁךָ?… חָלִילָה!

אַל-נָא, חֲדַל-נָא! רְאֵה, מַה-נִּפְעָמְתָּ! הַיָּד רוֹעֶדֶת,

בִּרְכֶּיךָ כֹּשְׁלוֹת.

 

טל                              מפיל מידו הקשת

עֵינַי תֶּחְשַׁכְנָה.

 

הנשים                                                                         אִי שָׁמָיִם!

 

טל                              לנציב             פָּטְרֵנִי מִן-הַיְרִי הַזֶּה. הֵא לִבִּי, הִנֵּהוּ.

חושף לבו

מַהֲרָה אֵלַי פָּרָשֶׁיךָ וּשְׁפָתוּנִי לַעֲפַר מָוֶת.

 

גסלר                          לֹא אֶת-נַפְשְׁךָ, כִּי אֶת-הַיְרִי מִיָּדְךָ אֶדְרֹשָׁה,

הֲלֹא כֹל תּוּכָל, טֶל, וּמְאוּמָה מִמְּךָ לֹא יִבָּצֶר

וְהִנְּךָ תּוֹפֵשׂ מַשׁוֹט כְּמוֹ תּוֹפֵשׂ קֶשֶׁת הִנֶךָ,

לֹא יַחֲרִידוּך[70]ָ סַעַר וְסוּפָה בְּעֵת צֵאתְךָ לְיֶשַׁע,

תּוֹשַׁע לְךָ עַתָּה יָדְךָ ‑ אַתָּה הָרַב לְהוֹשִׁיעַ.

 

טל עומד במקומו ומלחמה כבדה בלבו. ידיו רועדות ועיניו משוטטות ופונות פעם אל הנציב ופעם לשמים. פתאם ישלוף חץ שני מאשפתו ויטמנהו באפודתו. הנציב יתבונן לכל תנועותיו ואחת מהן לא נעלמה מעיניו.

 

ולתר טל                   מתחת האלה

יְרֵה, אָבִי, אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד.

 

טל                              מתגבר פתאם על נפשו              כָּלָה הִיא וְנֶחֱרֶצֶת.

 

רודנץ                         מבלתי יכולת להתאפק עוד, נגש בחמת רוחו אל גסלר

רַב לָךְ, אֲדוֹנִי הַנְּצִיב, רַב לָךְ! עָשִׂיתָ ‑ אַל-תּוֹסֶף.

הֵן נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה, נִסִּיתָ ‑ וַתּוּכָל, עַתָּה

לָמָּה תַעְדִּיף עוֹד ‑ וְחִבַּלְתָּ פְּרִי חָכְמַת לִבֶּךָ.

קֶשֶׁת דְּרוּכָה מְאֹד תִּשּׁבֵר, וְהַמּוֹסִיף ‑ גּוֹרֵעַ.

 

גסלר                          אַתָּה עֲמֹד וָדֹם עַד-יִקְרְאוּ לָךְ.

 

רודנץ                                                                            יְהִי מָה, אֲדַבֵּרָה!

הַחֲרֵשׁ לֹא אוּכָל! קָדוֹשׁ מְאֹד בְּעֵינַי כְּבוֹד הַמֶּלֶךְ!

אַךְ שִׁלְטוֹן כָּזֶה לֹא-יָעִיר בִּלְתִּי אִם-חֲמַת רוּחַ,

וְלָזֹאת לֹא יִשּׂא הַמֶּלֶךְ נַפְשׁוֹ ‑ אֲנִי בָטוּחַ

בּדָּבָר ‑ גַּם-לֹא כִגְמוּל יְדֵי בְנֵי עַמִּי הִנֶּהָ

אַכְזְרִיּוּת כָּזֹאת. לֹא-צִוְּךָ הַמֶּלֶךְ עַל-כָּכָה !

 

גסלר                          הַאַתָּה תַעֲרֹב אֶת-לִבֶּךָ?…

 

רודנץ                                                              הַחֲרֵשׁ הֶחֱרַשְׁתִּי

וָאֶתְאַפַּק עַד-כֹּה. רָאִיתִי עָמָל וָאָוֶן

וָאַעְלִים מֵהֶם עֵינַי הַפְּקוּחוֹת. טָמַנְתִּי

בְחֻבִי סַעֲרַת לִבִּי וְשַׁוְעָתִי בְּחֵיקִי כָלָתָה.

אַךְ לוֹא אָמַרְתִּי אוֹסִיפָה הַחֲרֵשׁ וְלֹא אֲדַבֵּרָה

וְהָיִיתִי בּוֹגֵד בְּמוֹלַדְתִּי וּפֹושֵׁעַ בַּמֶּלֶךְ.

 

ברתה                        חרדה לעמוד בין שניהם

בְּשֵׁם אֱלֹהִים דְבָרֶיךָ פֶּחָם לְאֵשׁ, אַל-תַּרְגִּיזֵהוּ.

 

רודנץ                         נָטַשְׁתִּי אֶת-עַמִּי, אַחַי מֵעָלַי הִרְחַקְתִּי,

אֶת-כָּל-חַבְלֵי הָאָדָם, מוֹסְרוֹת בָּשָׂר וָעֶצֶם,

נִתַּקְתִּי, לוּא אַךְ-בָּכֶם אֶדְבָּק. אָמַרְתִּי

אַךְ-הֵיטֵב אֵיטִיבַה כִּי אֶתֵּן יָדִי לַמֶּלֶךְ

וְתָקַעְתִּי לוֹ יָתֵד בָּאָרֶץ. עַתָּה הִנֵּה סָרָה

הַמַּסֵּכָה מֵעַל עֵינַי פִּתְאֹם ‑ וְהִתְפַּלָּצְתִּי:

רָאִיתִי מֶה עָמְקָה הַשּׁאוֹל, הוּטַלְתִּי אֵלֶיהָ.

אַתֶּם הֶחֱשַׁכְתֶּם מְאוֹר שִׂכְלִי לְמַעַן הַדִּיחֵנִי

וְאַתֶּם לְבָבִי הַיָּשָׁר גְּנַבְתֶּם. כִּמְעַט שִׁחַתִּי

לְעַמִּי בְּחָפְזִי וָאֶעְכֹּר מוֹלַדְתִּי מִבְּלִי הַדָּעַת.

 

גסלר

עַז מֵצַח, הֲכָזֹאת שְפָתְךָ אֶת-אֲדוֹנֶיךָ?

 

רודנץ                                                                                                         הַמֶּלֶךְ

הוּא לְבַדּוֹ אֲדוֹנִי, לֹא אָתָּה. בֶּן-חוֹרִים כָּמוֹךָ

מִלֵּדָה אָנֹכִי. גַּם לְכָל-דְּבַר נְדִיבוֹת וּלְחָיִל

לֹא נוֹפֵל אֲנִי מִמֶּךָּ. לוּלֵא פֹּה נִצָּב אַתָּה

בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ, הַמְכֻבָּד עָלַי אַף כִּי-יְחַלְלוּהוּ,

כִּי-עַתָּה אֶת-נַעַל יָדִי לְרַגְלֶיךָ הִשְׁלַכתִּי

וּכְכֹל מִשְׁפְּטֵי הָאַבִּירִים פָּנִים הִתְרָאִינוּ.

ָבֵּר! קוּם וּשְׁרֹק לְפָרָשֶׁיךָ וְיָבֹאוּ,

לֹא אִישׁ נֶשֶׁק אָנֹכִי כְּמוֹהֶם,             מראה על העם

                                                                                בְּיָדִי חָרֶב!

וַאֲשֶׁר יִגַּשׁ אֵלָי! …

 

שטופכר                    קורא                                          נָפֹל נָפַל הַתַּפּוּחַ!

 

עוד כל הנצבים פונים אל העבר אשר התיצבה שם ברתה בין רודנץ ובין הנסיך ‑ וטל שלח את החץ.

 

רסלמן                       גַּם-הַנַּעַר חַי, חָי.

 

קולות הרבה                                 אָכֵן נִפְגַּע הַתַּפּוּחַ.

ולתר פירסט מט לנפול וברתה תתמכהו.

 

גסלר                          משתומם

הֲיָרָה? הֲבֶאֱמֶת יָרָה? הַמְּשֻׁגָּע!

 

ברתה                                                                            חַי,חַי הַנַּעַר,

עוּרָה-נָּא, עוֹרָה, אָבִי, תָּשֹׁב נַפְשְׁךָ אֵלֶיךָ.

 

ולתר טל                   מדלג ובא, ובידו התפוח.

 

הִנֵּה, אָבִי, הַתַּפּוּחַ. גַּם-מֵרֹאשׁ יָדַעְתִּי

כִּי לֹא יַפְגִּיעַ אָבִי חִצּוֹ בְּלֵב בְנוֹ הַנָּעַר.

 

טל עומד מוטה, כרודף בעיניו אחרי החץ. הקשת נופלת מידו. כראותו הנער בא, ירוץ לקראתו בזרועותש לוחות, ירימנו בגבורת גיל למעלה ואל לבו יאמצנו. עוד בנו על זרועותיו ויעזבהו כחו ויפל על ברכיו ארצה. כל הנצבים נפעמים מאד למראה.

 

ברתה                        אֱלֹהִים, אֵל חָסֶד!

 

ולתר פירסט           אל האב ובנו            בָּנַי, בָּנָי.

 

שטופכר                                                        בָּרוּךְ שֵׁם אֱלוֹהַּ!

 

ליטהולד                   אָכֵן יְרִי פְלָאִים הַיְרִי! עַד-דּוֹר אַחֲרוֹן יִזָּכֶר!

 

רודולף איש הרס

עוֹד כָּל יְמֵי עֲמֹד עַל-מוֹסְדֵיהֶם הַרֲרֵי קֶדֶם אֵלֶּה

אָבוֹת לְבָנִים יְסַפְּרוּ דְּבַר טֶל רוֹבֵה הַקָּשֶׁת.

 

מושיט התפוח אל הנציב.

 

גסלר                          חַיֵיכֶם, הַתַּפּוּחַ הִנֵּה נָקוּב בַּתָּוֶךְ!

אָכֵן ‑ תְּהִלָּתוֹ אַגִּיד ‑ הִפְלִיא לִירוֹת הַפָּעַם.

 

רסלמן                       אָכֵן הִפְלִיא לִירוֹת, אַךְ הָאִישׁ אֲשֶׁר-אִלְּצָהוּ

לַעֲשׂוֹת כֵּן וַיְנַס אֱלֹהִים ‑ לֹא יְכֻפַּר לוֹ עַד מָוֶת.

 

שטופכר                    עוּרָה, טֶל, הִתְעוֹדֵד. אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל הִנֶּךָּ

וַתּוֹשַׁע יָדְךָ לָךְ. קוּמָה, נָקִי לְבֵיתְךָ אָתָּה.

 

רסלמן                       קוּם וָלֵךְ, וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל-אִמּוֹ אֶת-הַיָּלֶד.

 

אומרים לשלחו.

 

גסלר                          שְׁמַע-נָא, טֶל.

 

טל                                                    מַה-תְּצַוֶּה, אֲדוֹנִי.

 

גסלר                                                                             חֵץ שֵׁנִי שָׁלַפְתָּ

וַתִּצְפְּנֵהוּ אִתָּךְ. הֵן אֲנִי בְמוֹ-עֵינַי רָאִיתִי

בַּעֲשׂוֹתְךָ זֹאת. הֲלֹא תַגִּיד, מָה רָאִיתָ עַל-כָּכָה?

 

טל                              נבוך               חֹק לַצַּיָּדִים הוּא, אֲדוֹנִי, מִשְׁפָּט לְאַנְשֵׁי קֶשֶׁת.

 

גסלר

אַל-נָא תִדְחֵנִי בְקַשׁ, טֶל. זֹאת לֹא-זֹאת. מְזִמָּה אַחֶרֶת

הֵן הָיְתָה נֶגֶד פָּנֶיךָ. אַל-תְּכַחֵד מִמֶּנִּי.

תְהִי מָה, לְנַפְשְׁךָ אַל-תִּירָא, אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנָּה,

מָה הַחֵץ הַשּׁנִי לָךְ?

 

טל                                                                   הָבָה, אֲדוֹנִי, הִנֵּנִי!

יַעַן נַפְשִׁי עָרַבְתָּ אֵלָי, הָבָה אַגִּידָה

אֶת-כָּל-אֲשֶׁר הָיָה בִּלְבָבִי, דָּבָר לֹא אַעְלִימָה.

 

מוציא את החץ מחיקו ועיניו הנטויות אל הנציב מזרות אימה.

 

אֶת-הַחֵץ הַזֶּה יָעֹד יָעַדְתִּי לְלִבְּךָ אָתָּה,

לוּא קָרָה אָסוֹן וַיִּפְגַּע הָרִאשׁוֹן בַּיֶּלֶד.

וְזֶה אֲשֶׁר-לְךָ ‑ אִלּוּ יְרִיתִיו, הָאֱמוּנָה, אִם-הֶחֱטֵאתִי!

 

גסלר                          טוֹב ונָאֶה, טֶל! אֶת-נַפְשְׁךָ הֵן עָרַבְתִּי אֵלֶיךָ

וְיָד לֹא-תִהְיֶה בָּךְ. הָאַבִּיר מוֹצָא שְׂפָתָיו קֹדֶשׁ ‑

אַךְ-מִדַּעְתִּי מַחֲשַׁבְתְּךָ הָרָעָה עָלַי עָתָּה,

וּטְמַנְתִּיךָ בִּמְקוֹם סֵתֶר אֲשֶׁר-לֹא יַחְדֹּר שָׁמָּה

אוֹר הַשּׁמֶשׁ יוֹמָם וְנֹגַהּ הַיָּרֵחַ לָיְלָה,

שָׁם בַּחֹשֶׁךְ תְּכֻסֶּה וְלֹא יְבַעֲתוּנִי עוֹד חִצֶּיךָ.

תִּפְשׂוּהוּ, עֲבָדִים, אִסְרוּהוּ!

 

טל נאסר.

 

שטופכר                                                        אֲדוֹנִי, מַה-זֹּאת! הֲכָכָה

אַתָּה עוֹשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר-נוֹדְעָה בּוֹ עַיִן בְּעַיִן

יְמִין עֶלְיוֹן?

 

גסלר                                                נִרְאֶה-נָּא, אִם-תּוֹשִׁיעֵהוּ פַעֲמָיִם.

יוּבָא הָאַסִּיר לָאֳנִיָתִי וַאֲנִי אָבֹאָה

אַחֲרֵיכֶם. אָנֹכִי בְיָדַי קוּסְנַכְטָה[71] אוֹרִידֶנּוּ.

 

רסלמן                       לֹא תוּכַל לַעֲשׂוֹת כָּזֹּאת! לֹא יוּכַל גַּם-הַמֶּלֶךְ;

אַל-לָכֶם לִשְׁלֹחַ יָד בְּמִשְׁפְּטֵי בְרִית חֵרוּתֵנוּ.

 

גסלר                          אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם? הֲקִיְּמָם וְקִבְּלָם עָלָיו הַמֶּלֶךְ?

לֹא קִיֵּם וְלֹא קִבֵּל. כִּי רַק כִּגְמוּל עַל-מִשְׁמַעַת

יְבֹאֲכֶם הַחֶסֶד הַזֶּה. מַמְרִים אַתֶּם בַּמֶּלֶךְ

וּבְחֻקוֹתָיו וּלְבַבְכֶם קַן-מֶרֶד וּבֵית מֶרִי;

אֶת-כֻּלְּכֶם אֲנִי אֵדָע: כָּל-חַדְרֵי בִטְנְכֶם מִשּׁשְׁתִּי ‑

עַתָּה אֶת-זֶה הָאֶחָד מִקִּרְבְּכֶם לִי הִבְדַּלְתִּי,

אוּלָם חֶטְאוֹ בְּרֹאשׁ כֻּלְּכֶם וְאַחִים אַתֶּם לְפֶשַׁע,

מִי חָכַם ‑ יִשְׁמַע וְיַקְשִׁיב וְיִתֶן בְּעָפָר פִּיהוּ!

 

הוא סר משם. ברתה, רודנץ, איש הרס ויתר אנשיו הולכים אחריו. פריסהרט וליטהולד נשארים במקומם.

 

ולתר פירסט           נואש

אָבְדָה כָל-תִּקְוָה. כָּלָה הִיא מֵעִמּוֹ וְנֶחֱרֶצֶת

לְהַכְחִידֵנִי אוֹתִי וּבֵיתִי מִן-הָאָרֶץ.

 

שטופכר                    אל טל

הָהּ, לָמָּה הִכְעַסְתָּ הֶעָרִיץ וַתַּקְנִיאֵהוּ?

 

טל                              יִכְלָא נָא אֶת-רוּחוֹ ‑ מִי בְצָרַת נַפְשִׁי יוֹדֵעַ.

 

שטופכר                    עַתָּה נִכְרְתָה כָל-תִּקְוָה, נִכְרָתָה. יָדֵינוּ

עִם-יָדֶיךָ אֲסוּרוֹת וְרַגְלֵינוּ בִּנְחֻשְׁתֶּיךָ.

 

תושבי הארץ           סובבים על טל

נֶחָמָתֵנוּ הָאַחֲרוֹנָה עִמְּךָ יְצָאָתְנוּ.

 

ליטהולד                   קרב

לִבִּי לִבִּי לָךְ ‑ אֲבָל עֶבֶד מִשְׁמַרְתִּי אָנֹכִי.

 

טל                              הֱיוּ שָׁלוֹם כֻּלְּכֶם!

 

ולתר טל                   נמשך אליו בצרת נפשו

הוֹי, אָבִי, אָבִי, מַחְמַד לְבָבִי.

 

טל                              נושא כפיו לשמים

אָבִיךָ ‑ שָׁם בַּמָּרוֹם, קְרָא אֵלָיו, הוּא יַעֲנֶךָּ!

 

שטופכר                   

טֶל, וְאִשְׁתְּךָ כִּי-אֶרְאֶנָּה ‑ מָה אֹמַר לָהּ בִשְׁמֶךָ?

 

טל                              חובק את בנו בחסד וברחמים

הַנַּעַר שָׁלֵם, וַאֲנִי ‑ אֱלֹהֵי יִשְׁעִי יִסְמְכֵנִי.

 

נחלץ מהם בחפזון והולך אחרי אנשי המשמר.

 

 

 

 

 

 

 

עֲלִילָה רְבִיעִית

מַחֲזֶה רִאשׁוֹן

 

שפת היאור לארבעת גלילות היער קדמה. צורי מגור וכפים, גבוהים ותלולים מאד, יגבלו ממערב, בירכתים, את כל המראה. היאור הולך וסוער בהמון גליו. רעמים וברקים חליפות.
קונץ  איש גרסב, דיג ונערו.

 

קונץ                           אָנֹכִי בְּעֵינַי רָאִיתִי כָל-זֹאת, הֲלֹא תַאֲמִינוּ,

כַּאֲשֶׁר סִפַּרְתִּי כֵּן הָיָה, דָּבָר לֹא שִׁנֵּיתִי.

 

הדיג                          אָסוּר בָּאזִקִּים טֶל וַיּוֹלִיכוּהוּ קוֹסְנַכְטֶה!

הוּא, אִישׁ הַסְּגֻלָּה בָאָרֶץ וּמִבְחַר בָּנֶיהָ,

זְרֹעַ עֻזָּהּ וּמִבְטֶחָהּ לְיוֹם קוּמָהּ לַחֹפֶשׁ!

 

קונץ                           עֵינַי רָאוּהוּ בְּעֵת רִדְתּוֹ עִם-הַנְּצִיב הַיְאֹרָה,

כִּמְעַט הִפְלִיגוּ גַם-הֵם עֵת מִפְלוּאֶלֶן יָצָאתִי;

אוּלָם אֵין זֹאת כִּי אִם-הַסְּעָרָה הַמִּתְחוֹלֶלֶת,

זוּ הִמְרִיצַתְנִי לְמַלֵּט סְפִינָתִי לַחוֹף הֵנָּה,

הִיא הִיא אֲשֶׁר עֲצָרָתַם וַתֵּתצַּב לְשָׂטָן לָמוֹ.

 

הדיג                          הֲבָאזִקִּים יוּבַל טֶל וּבְיַד עָרִיץ בְּלִיָּעַל!

אֲהָהּ, יָדַעְתִּי כִּי אַךְ-אֶל מַחֲשַׁכֵּי בוֹר יַשְׁלִיכֵהוּ

אֲשֶׁר לֹא יִרְאֶה עוֹד אוֹר שֶׁמֶשׁ כִּי יָהֵל לָנֶצַח;

כִּי-עַל-כֵּן יָגֹר מִפְּנֵי נִקְמַת טֶל אִישׁ הַחֹפֶשׁ,

עֵקֶב הִתְעַלֵּל בּוֹ מְאֹד וַיִּרְדְּפֵהוּ בְּלִי פָשׁע.

 

קונץ                           גַּם-הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי הָאַלּוּף אַטִּינְגְּהֹזֶן,

נְשִׂיא אַרְצֵנוּ בַּתְּחִלָּה, נוֹטֶה לָמוּת הִנֵּהוּ.

 

הדיג                          הַמַּשְׁעֵן הָאַחֲרוֹן גַּם-הוּא אֵפוֹא נִשְׁבַּר עָתָּה,

וְהוּא הֵן הָאֶחָד הָיָה, אֲשֶׁר הִתְיַצֵּב בַּשּׁעַר

וַיִּדְרֹשׁ לְעַמּוֹ, וּבְיָד רָמָה, מִשְׁפָּט וָצֶדֶק.

 

קונץ                           הַסַּעַר הוֹלֵךְ וְחָזֵק. שָׁלוֹם לָכֶם. אָנֹכִי

בַּכְּפָר יְהִי מְלוֹנִי הַלָּיְלָה, כִּי מִי אִישׁ דַּעַת,

שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ וּבְשָׂרוֹ, יַעֲבֹר עַתָּה בַמָּיִם?

הולך משם.

 

הדיג                          טֶל לְבוֹר הַשְּׁבִי יוּבַל, הָאַלּוּף ‑ אֶל-יַרְכְּתֵי קָבֶר!

הָרִימוּ אֵפוֹא קַרְנְכֶם כַּיּוֹם, זָדוֹן וָרָשַׁע!

אַל עוֹד בֹּשֶׁת לָכֶם! כִּי הִנֵּה נֶאֱלַם לָנֶצַח

פִּי הָאֱמֶת, עֻוְּרָה הָעַיִן הָרוֹאָה. וּזְרֹעַ

הָעֹז, הָרַבָּה לְהוֹשִׁיעַ, רְתוּקָה בִנְחֻשְׁתָּיִם!

 

הנער                          מַה-כָּבֵד הַבָּרָד. נָבֹאָה-נָּא, אָבִי, הַבָּיְתָה,

כִּי לָמָּה נֵשְׁבָה בַחוּץ וּפֹה אֵין מַחְסֶה מִסָּעַר.

 

הדיג                          תִּרְעַשׁ, תִּגְעַשׁ הַסּוּפָה, תִּהֲלַךְ אֵשׁ בְּרָקִים אָרְצָה!

יִתְבַּקְּעוּ עָבֵי שְׁחָקִים וְנִשְׁפְּכָה חַשְׁרַת מֵי מַעַל

לְהָצִיף אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ! יֵעָקֵר מִנִּי שֹׁרֶשׁ

דּוֹר יָבֹא לִבְנֵי אָדָם וְאָבַד כָּל-זֵכֶר לָמוֹ!

תֶּחְרַב תֵּבֵל כֻּלָּהּ וְתֵהָפֵךְ לְתֹהוּ וָבֹהוּ!

יָשׁוּבוּ יֶאֱתָיוּ לַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל הֵנָּה

דֻּבִּים וּזְאֵבֵי עָרֶב ‑ לָהֶם נִתְּנָה הָאָרֶץ!

כִּי לָנוּ מָה עוֹד חֵפֶץ בָּהּ בְּאֶפֶס דְּרוֹר וָחֹפֶשׁ.

 

הנער                          רְאֵה מַה-תִּרְתַּח הַמְּצוּלָה. נִבְכֵי תְהוֹם מַה-יֶּחְמָרוּ

מֵעוֹלָם לֹא הִתְגָּעֲשָׁה עוֹד כָּכָה הַשּׁבֹּלֶת.

 

הדיג                          שָׁלֹחַ חֵץ אֶל-רֹאשׁ בְּנוֹ יוֹצֵא חֲלָצָיו ‑ עַל-כָּכָה

לֹא צֻוָּה עוֹד אָב מִנִּי שִׂים אָדָם עֶל-הָאָרֶץ.

הַעַל זֹאת מוֹסְדֵי תֵבֵל מִמְּקוֹמָם לֹא יִרְגָּזוּ!

הוֹ, לוּ גַם-עַיִן בְּעַיִן רָאִיתִי כָּעֵת עָתָּה

כִּי-שַׁחוּ צוּרֵי-עֹז אֵלֶּה וַיִּפְּלוּ הַמָּיְמָה,

אוֹ כִי רָאשֵׁי הַצּוּקִים הָהֵם, תּוֹעֲפוֹת הַקֶּרַח,

הָעוֹמְדִים בְּקָשְׁיָם וּבְקִפְאוֹנָם מִיּוֹם בְּרֹא אָרֶץ,

זֹרְבוּ נִצְמְתוּ פִתְאֹם וַיֵּלְכוּ כַּנְּהָרוֹת מָיִם;

כִּי נָמוֹטוּ הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת הִתְקַלְקָלוּ;

אוֹ כִי-בָא שֵׁנִית מַבּוּל עַל-הָאָרֶץ וַיִּמַח

כָּל-הַיְקוּם מֵעַל פָּנֶיהָ ‑ לוּ כָל-אֵלֶּה בָּאוּ

לְעֵינַי יוֹם אֶחָד, לֹא תָמַהְתִּי וְלֹא הִשְׁתּוֹמָמְתִּי.

 

צלצלי פעמון נשמעים.

 

הנער                          הַקְשִׁיבוּ, מֵרֹאשׁ הָהָר קוֹל צִלְצֵל יִשּׁמֵעַ!

אֵין זֹאת כִּי אִם נִרְאֲתָה מִשּׁם סְפִינָה מִטָּרֶפֶת

וַיַּזְעֵק הַפַּעֲמוֹן אֶת-הָעָם לִקרֹא לֶאֱלוֹהַּ.

 

עולה על סעיף סלע.

 

הדיג                          אוֹי אוֹי לַסְּפִינָה כִּי הִשּׂיגָהּ עַתָּה הַסַּעַר

וּבְכַף-קַלְעוֹ הַנּוֹרָאָה בְּאֵין רַחֲמִים יְקַלְּעֶנָּה.

מָה חוֹבֵל כִּי-יוֹשִׁיעֶנָּה וּמַה-יּוֹעִיל הֶגֶה?

הַסַּעַר הוּא רַב חוֹבְלָהּ, וּבְיַד גַּלִּים וָרוּחַ

כַדּוּר מִשְׂחָק יִתְּנֶנָה עַל-כָּל-יוֹרְדֶיהָ יָחַד.

גַּם חוֹף מִבְטַחִים מִקָרוֹב אַיִן, לְמַלְטָהּ שָׁמָּה,

רַק כֵּפֵי מָגוֹר, זְעוּמֵי פָנִים וְקִצְרֵי יָדָיִם,

אֶת-סְעִיפֵיהֶם הַתְּלוּלִים יִזְקְפוּ נֶגְדָּהּ שָׁמַיְמָה

גַּם-יַקְשׁוּ אֵלֶיהָ לִבּוֹת חַלָּמִישׁ וָאָבֶן.

 

הנער                          רְאֵה, אָבִי, אֳנִיָּה! מִפְלוּאֶלֶן הִיא בָאָה הֵנָּה.

 

הדיג                          הוֹשַׁע-נָא אֱלֹהִים, אֶת-הָאֹבְדִים! בִּנְפֹל הַסַּעַר

בִּמְצוּדַת עֲרוּץ יְאֹר זֶה ‑ אָז יִתְמַרְמַר כְּחַיַּת טֶרֶף

בְּחָרְגָהּ בִּמְצוּקַת נַפְשָׁהּ מִבַּדֵּי מִסְגְּרוֹתֶיהָ.

לַשּׁוְא יְיֵלִיל, יִתְקַצָּף, יְבַקֵּשׁ מוֹצָא ‑ וָאָיִן.

סָגְרוּ עָלָיו סָבִיב כֵּפִים גְּבֹהִים בַּשּׁמַיִם

וּמְצָרֵיהֶם, חוֹמוֹת אֶבֶן, חוֹתָם צַר יַחְתְּמוּהוּ.

 

עולה על סעיף הסלע.

 

הנער                          אֳנִיַּת הַנְּצִיב הִיא, אָבִי, אָנֹכִי אֵדָעֶנָּה:

בְּסִפּוּנָהּ הַמְתֻלָּע וּבְנֵס תָּרְנָה הִכַּרְתִּיהָ.

 

הדיג                          בָּרוּךְ אֱלֹהֵי הַמִּשְׁפָּט! אָכֵן הִיא הִיא וְלֹא אַחֶרֶת.

סְפִינַת הַנְּצִיב הִיא הַחוֹתֶרֶת עַתָּה בַמַּיִם

וּבְחֵיקָהּ תִּשּׂא אֶת-גֶּסְלֶר וְקָרְבַּן אֲשָׁמוֹ גַּם-יָחַד.

אָכֵן לֹא בוֹשְׁשָׁה נִקְמַת אֱלֹהִים וַתַּשּׂיגֵהוּ;

עַתָּה יַכִּיר כִּי-יֵשׁ עוֹד מוֹשֵׁל תַּקִּיף מִמֶּנּוּ,

מִקּוֹל גַּעֲרָתוֹ מִשְׁבְּרֵי הַמַּיִם לֹא יֵחַתּוּ,

וְלֹא יִסְגְּדוּ צוּרִים לְמִגְבַּעְתּוֹ. גַּם אַתָּה, הַנַּעַר,

אַל-תִּתְפַּלֵּל בַּעֲדוֹ; כִּי-הִנֵּה שְׁלוּחָה הַזְּרֹעַ

וּנְטוּיָה יַד אֱלֹהִים לַמִּשְׁפָּט ‑ אַל-תַּעְצְרֶנָּה.

 

הנער                          לֹא עַל-הַנְּצִיב תָּבֹא תְפִלָּתִי, כִּי עַל-אָחִינוּ,

עַל-טֶל, הַיּוֹשֵׁב עִמּוֹ בָאֳנִיָּה, אֶתְפַּלָּלָה.

 

הדיג                          אֲהָהּ, מִשְׁפָּטַיִךְ, יַד אֱלֹהִים, תְּהוֹם רַבָּה! הַלְמַעַן

יַשּׂיג גְּמוּלֵךְ אֶת-הָרָשָׁע הָאֶחָד, תַּשְׁחִיתִי

כָל-הָאֳנִיָּה בִּגְלָלוֹ, עַל-חוֹבְלֶיהָ וְיוֹרְדיהָ.

 

הנער                          רְאֵה גַם-רְאֵה, כִּמְעַט עָבְרוּ עַל-בֻּגִּיסְגְּרַד[72] בְּלִי פָגַע,

וְהִנֵּה הִשְׂתָּעֵר אֲלֵיהֵם גַּל הַסַּעַר בַּחֲמַת כֹּחַ,

כִּי-נִדְחַף לְאָחוֹר מִצּוּר הַשּׁדִים, וַיָּטֶל

אֶת-הַסְּפִינָה עַד כֵּף אַכְּסֶנְבֶּרְגְּ הַגָּדוֹל. עַתָּה

לֹא אֶרְאֶנָּה עוֹד. הִיא נֶעֱלְמָה.

 

הנער                                                                                            סְעִיף הַסֶּלַע

הַקְמֶסֶר שָׁם הוּא, מָקוֹם מוּכָן מֵעוֹלָם לְפֶגַע

וּלְנֵפֶץ אֳנִיּוֹת. אִם-לִנְטוֹת מִשּׁם לֹא יַשְׂכִּילוּ,

כִּי-עַתָּה תְּנֻפַּץ הַסְּפִינָה אֶל-הַסֶּלַע כְּרָגַע,

וְצָלְלָה הִיא וְכָל-אֲשֶׁר בָּהּ בְּמַעֲמַקֵי תְהוֹם כְּעוֹפֶרֶת.

אָכֵן עוֹד אֶחָד, נַוָּט מָהִיר וּמֵיטִיב שַׁיִט,

אִתָּם שָׁם בָּאֳנִיָּה, וְאִם-יֵשׁ מִי יוּכַל הוֹשֵׁעַ –

הֲלֹא רַק-טֶל הוּא, אַךְ אֲהָהּ, וְיָדָיו אֲסוּרוֹת בִּנְחֻשְׁתָּיִם!

 

וילהלם טל              בקשתו

בא בחפזון, מביט כה וכה כמשתאה והוא נפעם מאד למראה. בהגיעו אל לב הבימה יפול על ברכיו, תומך מתחלה ידיו בארץ ואחרי כן יפרשן השמימה

 

הנער                          רואהו            רְאֵה, אָבִי, מִי הָאִישׁ הַכּוֹרֵעַ שָׁם אַפָּיִם?

 

הדיג                          בְּיָדָיו יִתְמָךְ-אָרֶץ וּכְלֹא יֵדַע נַפְשׁוֹ מַרְאֵהוּ.

 

הנער                          נגש מִי זֶה לְפָנָי? אָבִי, אָבִי, בֹּאָה וּרְאֵה, בֹּאָה!

 

הדיג                          נגש גם הוא

מִי הוּא זֶה? ‑ אֵל אֱלֹהִים! הֲלֹא טֶל הוּא! אֵיזֶה

הַדֶּרֶךְ בָּאתָ הֵנָּה? הֲלֹא תַגִּיד!

 

הנער                                                                                            הַאֵין אָסוּר הָיִיתָ

בְּתוֹךְ הָאֳנִיָּה?

 

הדיג                          הַאִם לֹא קוּסְנַכְטָה הוֹרִידוּךָ?

 

טל                              קם                 חָפְשִׁי אָנֹכִי!

 

הדיג והנער              כאחד            חָפְשִׁי? גְּדוֹלִים פִּלְאי אֱלֹהֵינוּ!

 

הנער                          וּמֵאַיִן בָּאתָ הֲלֹם?

 

טל                                                    מִן-הָאֳנִיָּה נִמְלָטְתִּי.

 

הדיג                          אֵיכָה?

 

הנער                          תוך כדי דבור                             וְהַנְּצִיב אַיֵּהוּ?

 

טל                                                                                 בֵּין הַגַּלִּים יָנוּעַ.

 

הדיג                          הֲיִתָּכֵן הַדָּבָר? אַךְ אַתָּה? אֵיזֶה הַדֶּרֶךְ

נִמְלָטְתָּ? הֲנָמַסּוּ אֲסוּרֶיךָ מִפְּנֵי הַסָּעַר?

 

טל                              עֵין אֱלֹהִים הָיְתָה עָלַי לְטוֹבָה. הִנְנִי אֲסַפֵּרָה.

 

הדיג והנער              אָנָּא, סַפְּרָה, סַפֵּרָה.

 

טל                                                                                                וַאֲשֶׁר קָרָה וַיֵּאת

בְּאַלְטְדּוֹרְף הַיְדַעְתֶּם?

 

הדיג                          יָדַעְתִּי, יָדַעְתִּי. סַפֵּרָה.

 

טל                              כִּי נִשְׁבֹּה נִשְׁבֵּיתִי בְיַד הַנְּצִיב וַיַּאַסְרֵנִי,

וַיֹּאמֶר לְהוֹלִיכֵנִי לִמְצוּדָתוֹ קוּסְנַכְטָה.

 

הדיג                          וְגַם יָרֹד יָרַדְתָּ עִמּוֹ בָאֳנִיָּה בִּפְלוּאֶלֶן ‑

יָדַעְנוּ זֹאת גַּם-יָדָעְנוּ. סַפֵּר, אֵיךְ נִמְלָטְתָּ?

 

טל                              אָסוּר בַּעֲבוֹתִים עַל-קַרְקַע הָאֳנִיָּה שָכָבְתִּי;

בְּאֶפֶס מָגֵן וּבְאֵין תִּקְוָה לִישׁוּעָה, אָמַרְתִּי,

לֹא-אָשׁוּב אֶרְאֶה עוֹד אוֹר שֶׁמֶשׁ וְזֹהַר רָקִיעַ

וּפְנֵי מַחְמַדַּי, אִשְׁתִּי וִילָדַי, לֹא אַבִּיטָה ‑

וָאֶשּׂא עֵינַיִם כָּלוֹת אֶל-פְּנֵי יְשִׁימוֹן הַמָּיִם…

 

הדיג                          הֶעָנִי!

 

טל                                                                   כָּכָה שַׁטְנוּ עַל-פְּנֵי הַיְאֹר: אָנֹכִי

וְהַנְּצִיב וְרוּדוֹלְף אִישׁ הָרָס וְיֶתֶר אַנְשֵׁי הַשּׁיִט,

תִּלְיִי וְקַשְׁתִּי הָיוּ מוּטָלִים בַּיַּרְכָתַיִם

מִמּוּלִי עַל-יַד הַהֶגֶה. כִּמְעַט שֶׁעָבַרְנוּ

עַל-אַכְּסֶן[73] הַקָּטָן, וֵאלֹהִים קָרָא לַסָּעַר.

אָיֹם, אַכְזָרִי מְאֹד, מִנִּקְרַת גּוֹטְהַרְדְּ הֵגִיחַ,

וַיָּמָת לֵב הַמַּלָּחֵים וְלֹא קָמָה בָם רוּחַ.

וּבְעָנְיָם נוֹאֲשׁוּ מִישׁוּעָה וַיֹּאמְרוּ: "אָבָדְנוּ" –

אָז יִגַּשׁ הָאֶחָד מֵהֶם אֶל-הַנְּצִיב וַיֹּאמֶר:

"אֲדוֹנִי, כֻּלָּנוּ עַתָּה בְּצָרָה גְדוֹלָה, גַּם-אֲנַחְנוּ

גַּם-אַתָּה. רַק-כְּפֶשַׂע בֵּינֵינוּ וּבֵין הַמָּוֶת.

תּוּפְשֵׂי הַמָּשׁוֹט לֹא יִמְצְאוּ יְדֵיהֶם, גַּם-הַדֶּרֶךְ

לֹא-נוֹדְעָה לָהֶם מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם וְלֹא יַכִּירוּהָ.

אַךְ-הִנֵּה אִתָּנוּ טֶל, אִישׁ כֹּחַ וּמְהִיר שַׁיִט,

אוּלַי בָּצַּר לָנוּ אֵלָיו נִדְרְשָׁה וּמִלְּטָנוּ."

אָז יֹאמַר אֵלַי הַנְּצִיב: "טֶל, הֲתוּכַל לְהוֹשִׁיעֵנוּ

מִן-הַסַּעַר, כִּי-עַתָּה אֲפַתֵּחֲךָ מֵאֲזִקֶּיךָ".

וָאַעַן: "הִנְנִי, אֲדוֹנִי, בִּישׁוּעַת אֵל בָּטַחְתִּי,

כִּי-חַלֵּץ אֲחַלֵּץ אֶת-הַסְּפִינָה וּמִלַּטְתִּיהָ".

אָז צִוָּה וַיְפַתְּחוּ מוֹסְרוֹתַי וַאֲנִי נִצַּבְתִּי

עַל-הַהֶגֶה, לִמְשֹׁל בַּסְּפִינָה, לַנְחוֹתָהּ דָּרֶךְ;

וְאוּלָם עֵינִי אָרְבָה לְכֵלַי הַמּוּטָלִים שָׁמָּה

וַתָּתָר-לָהּ יָד עַל-הַחוֹף לְהִמָּלֵט אֵלֶיהָ.

עוֹדֶנִּי צוֹפֶה, וָאֵרֶא לִי שֶׁן-סֶלַע נִשְׁקֶפֶת

כְּגַב מִן-הַמַּיִם מִנֶּגֶד, וְרֹאשׁ לָהּ רָקוּעַ ‑ ‑

 

הדיג                          יְדַעְתִּיהָ. הִנֵּה הִיא נְטוּעָה בְתַחְתִּית אַכְּסֶן. אֶפֶס

הֲלֹא תְלוּלָה הִיא מְאֹד, וּמִי גֶבֶר יִקְפֹּץ אֵלֶיהָ

מִתּוֹךְ הַסְּפִינָה וְיִשְׁלָם?

 

טל                                                                                 אָז לָעֲבָדִים קָרָאתִי:

"חִזְקוּ, אַחִים, וַחֲתֹרוּ, אֶל-שֵׁן הַסֶּלַע מְשֹׁכוּ!

שָׁם יָסוּפוּ מוֹקְשֵׁי הַמָּוֶת וְהָיוּ מֵאֲחוֹרֵינוּ".

וַיְהִי כִּי-טָשָׁה הַסְּפִינָה וַתִּקְרַב עַד-שָׁמָּה

וָאֶתְחַזַּק בֵּאלֹהֵי מָרוֹם, וָאֶלְחָצֶנָּה

בְּכָל-כֹּחַ יָדִי וּמַאֲמַצַּי אֶל קִיר הַסֶּלַע,

וּבְחָטְפִי אֶת-נִשְׁקִי, מִהַרְתִּי וָאֲזַנֵּק פֶּתַע,

כְּזַנֵּק הַיְּעֵלָה, אֶל-רֹאשׁ הַסֶּלַע, וָאֶהְדְּפֶנָּה

בְּבַעֲטַת רֶגֶל אֵיתָנָה מִשּׂפַת הַיְאֹר וָהָלְאָה,

וַתּוּטַל הַרְחֵק מֵאַחֲרֵי לִמְצוּלַת הַמָּיִם:

תָּנוּעַ לָהּ בֵּין הַגַּלִּים כַּטּוֹב בְּעֵינֵי אֱלוֹהַּ!

וְכָכָה בָּאתִי עַד-הֲלֹם, מֻצָּל מִזַּלְעֲפוֹת סַעַר

וּמַכַּף הָאַכְזָר בִּבְנֵי אֱנוֹשׁ עַל-הָאָרֶץ.

 

הדיג                          טֶל, טֶל! זְרֹעַ אֱלֹהִים נִגְלְתָה עָלֶיךָ הַפַּעַם

וְעַיִן בְּעַיִן רְאִיתָהּ. כִּמְעַט לֹא אַאֲמִין לְשֵׁמַע אֹזֶן.

אַךְ הַגֶּד-נָא, אָנָה פָנֶיךָ מוּעָדוֹת עָתָּה?

דּוֹאֵג אֲנִי אֶת הַנְּצִיב, פֶּן-יִמָּלֵט מִן-הַסָּעַר,

וְלֹא תְהִי לְךָ עוֹד תְּקוּמָה מִפָּנָיו כֹּל יְמֵי חַיֵּיהוּ.

 

טל                              בְּעוֹד הָיִיתִי מוּטָל אָסוּר בָּאֳנִיָּה שָׁמַעְתִּי

כִּי נָכוֹן הוּא לַעֲלוֹת אֶל-הַיַּבָּשָׁה בִּבְרוּנֶן[74],

אַחֲרֵי-כֵן דֶּרֶךְ שְׁוִיץ לִמְצוּדָתוֹ יוֹלִיכֵנִי.

 

הדיג                          הֲבַיַּבָּשָׁה יֵלֵךְ שָׁמָּה?

 

טל                                                                                 בְּלִבּוֹ הָיָה כָּכָה.

 

הדיג                          אֲהָהּ! מַהֲרָה אֵפוֹא הֵחָבֵא, כִּי מִי יוֹדֵעַ

אִם יוֹשִׁיעֲךָ אֱלֹהִים מִיַּד אוֹיִבְךָ פַּעֲמָיִם.

 

טל                              מָה הַדֶּרֶךְ הַקְּצָרָה לְאַרְתְּ[75] וּלְקוּסְנַכְטְ? הוֹרֵנִי.

 

הדיג                          הַדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה עוֹבֶרֶת עַל שְׁטֵינֶן.[76] אֶפֶס

יֵשׁ דֶּרֶךְ קְצָרָה וּבְטוּחָה מִמֶּנָּה. עַל לוֹבֶרְץ[77]

הִיא עוֹבֶרֶת. נַעֲרִי יֵלֵךְ עִמְּךָ לַנְחוֹתֶךָ.

 

טל                              נותן לי ידו

יִגְמָלְכֶם אֱלֹהִים כְּחַסְדְּכֶם. שָׁלוֹם לָכֶם. אֵלֵכָה

הולך ‑ ושב כרגע.

הַאֵין אַתָּה מִכּוֹרְתֵי הַבְּרִית בְּרוּטְלִי? זָכַרְתִּי

כִּי שִׁמְךָ בָּא לְפָנָי.

 

הדיג                                                               אָכֵן בִּבְרִיתָם עָבַרְתִּי

וָאֶשּׁבַע כְּאֶחָד מֵהֶם אֶת שְׁבוּעַת הַקֹּדֶשׁ.

 

טל                              כִּי-עַתָּה חָנֵּנִי נָא וּמִהַרְתָּ בֻּרְגֶּלְנָה,

הִנֵּה אִשְׁתִּי יוֹשֶׁבֶת שָׁם בִּיגוֹנָהּ. בַּשּׂרֶנָּה

כִּי-נִמְלֹט נִמְלַטְתִּי וְגַם-מָצָאתִי לִי מִבְטַח סֵתֶר.

 

הדיג                          וּמָה אַגִּיד לָהּ כִּי-תִשְׁאָלֵנִי לִמְקוֹמֶךָ?

 

טל                              אֶת-חוֹתְנִי וּשְׁאָר אַנְשֵׁי בְרִיתֵנוּ תִמְצָא שָׁמָּה.

אֱמֹר לָהֶם: אַל-יִפֹּל רוּחָם עֲלֵיהֶם, אַל יֵחַתּוּ!

טֶל חָפְשִׁי הִנֵּהוּ וּזְרֹעוֹ אַמִּיצָה כְּקֶדֶם,

לֹא-יִרְבּוּ הַיָּמִים וְכֻלָּם אֶת-שִׁמְעוֹ יִשְׁמָעוּ.

 

הדיג                          וּמַה-בִּלְבָבְךָ לַעֲשׂוֹת? אַל-נָא תְכַחֵד מִמֶּנִּי?

 

טל                              יֵעָשֶׂה וְאַחַר יְדֻבָּר. עַד בּוֹא מוֹעֵד נַחֲרִישָׁה.

 

הדיג                          הוֹרֵהוּ דֶרֶךְ, הַנָּעַר ‑ וֵאלֹהִים יסְמְכֵהוּ,

הוּא עָשֹׂה יַעֲשֶׂה גַּם-יוּכָל, זָמַם ‑ וִיבַצֵּעַ.

 

מַחֲזֶה שֵׁנִי

 

בארמון האלוף אטינגהוזן. האלוף, הנוטה למות ‑ על הכסא. ולתר פירסט, שטופכר, מלכתל ובומגרטן מסביב לו. ולתר טל כורע לפניו על הברכים.

 

ולתר פירסט נוֹאָשׁ! אֵינֶנּוּ עוֹד. לְקָחוֹ אֱלֹהִים מֵעִמָּנוּ.

 

שטופכר                    לֹא כִּפְנֵי מֵת פָּנָיו. רְאֵה, עוֹד הַנּוֹצָה רוֹעֶדֶת

מֵרוּחָ שְׂפָתָיו. אַךְ יָשֵׁן שְׁנַת שֶׁקֶט הִנֵּהוּ,

וּשְׂחוֹק שָׁלוֹם וּנְהָרָה תֹּאַר פָּנָיו יַזְרִיחַ.

 

בומגרטן נגש אל הפתח וידבר אל אשר ידבר.

 

ולתר פירסט           לבומגרטן

מִי שָׁם?

 

בומגרטן שב            בִּתְּךָ הִיא, הַגְּבֶרֶת הֶדְוִיגָה, אֲשֶׁר בָּאָה

לְדַבֵּר עִמְּךָ וְלִרְאוֹת אֶת-בְּנָהּ.

 

ולתר פירסט                                                מָה אוּכַל נַחֲמֶנָּה?

וּלְנַפְשִׁי הֲיֵשׁ תַּנְחוּמִים? הָהּ, עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה!

 

הדויגה                      אַיֵּה בְנִי, אַיֵּהוּ? תְּנוּנִי וּבְעֵינַי אֶרְאֶנּוּ!

 

שטופכר                    הֲלֹא תִתְאַפָּקִי! זִכְרִי כִּי בָאת אֶל בֵּית הַמָּוֶת.

 

הדויגה                      נופלת על צואר הנער

וַלְתִּי בְרִי! הֶאָח, עוֹדֶנּוּ חָי!

 

ולתר טל                   נופל על צוארה                                         אִמִּי רֻחָמָה!

 

הדויגה                      הַאֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר? הַאֵין בִּבְשָׂרְךָ פָצַע?

מתבוננת בו בדאגה

וְהוּא עָשָׂה זֹאת? הֲמָצָא אֶת-לִבּוֹ יְרוֹת אֵלֶיךָ?

אֵיכָה מָצָא אֶת-לִבּוֹ? אֵין זֹאת כִּי לִבּוֹ אָבֶן!

הַאֶל לֵב בְּנוֹ, עַצְמוֹ וּבְשָׂרוֹ, דָּרַךְ הַקָּשֶׁת?

 

ולתר פירסט           לֹא מֵהַקְשִׁיחוֹ לִבּוֹ עָשָׂה זֹאת, כִּי מֵאֹנֶס,

וּבְלֵב נִדְכֶּה, בִּהְיוֹת נֹכַח פָּנָיו מַר הַמָּוֶת.

 

הדויגה                      אָח! לוּ לֵב אָב, לֵב בָּשָׂר, הָיָה לוֹ, כִּי-עַתָּה טֶרֶם

יַעֲשֶׂה אֶת-הַמַּעֲשֶׂה הַנּוֹרָא מֵת שִׁבְעָתָיִם.

 

שטופכר                    לָמָּה תִבְעטִי בְּחֶסֶד אֱלֹהִים וּבְיִשְׁעוֹ? בָּרְכִיהוּ

עַל הַטּוֹב אֲשֶׁר גְּמָלֵךְ.

 

הדויגה                                                           אֶפֶס הַאוּכַל לִשְׁכֹּחַ

הָרָעָה הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר נִשְׁקְפָה לִבְנִי? בֶּאֱלוֹהַּ!

לוּ גַם מֵאָה אֶחְיֶה, וְלוּ עוֹד כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה ‑

עַד יוֹמִי הָאַחֲרוֹן אֶרְאֶה לְפָנַי דְּמוּת הַיֶּלֶד

בְּעָמְדוֹ אָסוֹר וְאָבִיו מְכוֹנֵן חִצּוֹ עַל פָּנֵיהוּ

וְאֵלַי, אֶל לִבִּי אָנִי, יַעוּף הַחֵץ עַד-נֶצַח.

 

מלכתל                      אִשּׁה, לֹא יָדַעַתְּ עַד-מָה הַנְּצִיב הִקְנִיָאהוּ.

 

הדויגה                      אוֹי לַגְּבָרִים חִזְקֵי הַלֵּב! בְּקִנְאָתָם כִּי-קשָׁתָה

לִכְבוֹד רָהְבָּם הַמְחֻלָּל דָּבָר עוֹד לֹא יַחֲשֹׁבוּ,

גַּם נֶפֶשׁ בֵּן גַּם לֶב-אֵם בְּחֵיק הַגּוֹרָל יָטִילוּ

בִּתְקֹף אוֹתָם וּתְשַׁכְּרם חמַת תַּחֲרוּת עִוֶּרֶת.

 

בומגרטן                   הַאֵין כּוֹס אִישֵׁךְ מְלֵאָה, הַמְעַט לוֹ קְשִׁי יוֹמֵהוּ,

כִּי תַרְבִּי לוֹ לַעֲנָה וּתְמָרְרִיהוּ בְתוֹכְחוֹתָיִךְ?

הֲמִצָּרַת נַפְשׁוֹ וֶעֱנוּתוֹ הוּא לִבֵּךְ תַּקְשִׁיחִי?

 

הדויגה                      פונה אליו ומבטת בו בזעף

הֲרַק דִּמְעוֹת רַחֲמִים וּמְנוֹד רֹאשׁ לְךָ בְּיוֹם אֵיד רֵעֶךָ?

אֵיפֹה הֱיִיתֶם כֻּלְּכֶם בְּהֵאָסֵר בִּנְחֻשְׁתַּיִם

אִישׁ הַמּוֹפֵת? מַדּוּעַ אָז עֲמַדְתֶּם כֻּלְכֶם מִנֶּגֶד?

בִּפְנֵיכֶם וּלְעֵינֵיכֶם הַתּוֹעֵבָה נֶעֱשְׂתָה:

רָאֹה רְאִיתֶם, וְאֵין נוֹדֵד יָד, בְּהִלָּקַח מִקֶּרֶב

קְהַלְכֶם גֶּבֶר עֲמִיתְכֶם ‑ הֲגַם טֶל עָשָׂה לָכֶם כָּכָה?

הֲכֹה מִשְׁפָּטוֹ עִמָּכֶם? הֲגַם הוּא עָמַד וַיָּנָד

לְךָ דּוּמָם אָז, בִּדְלֹק פָּרָשֵׁי הַנְּצִיב אַחֲרֶיךָ

וּלְפָנֶיךָ הִתְגָּעֲשָׁה הַמְּצוּלָה הָרוֹתָחַת?

לֹא, גֶּבֶר כָּמֹהוּ לֹא יְשַׁחֵת דִּמְעָתוֹ אָרְצָה!

הוּא אֶל-הַצִּנָּה קָפַץ, נַפְשֹׁו הִסְגִּיר לַסָּעַר,

מֵאִשְׁתּוֹ וִילָדָיו הִתְעַלָּם - וַיַּצִּילֶךָ.

 

ולתר פירסט           הֲיָכֹל יָכֹלְנוּ עֲשׂוֹת מָה לִישׁוּעָתוֹ ‑ וַאֲנַחְנוּ

מְתֵי מִסְפָּר הָיִינוּ וְרֵיקֵי יָדַיִם, אֵין נָשֶׁק.

 

הדויגה                      אֲהָהּ, אָבִי, גַּם-אַתָּה שָׁכֹלְתָּ עַתָּה שָׁכָלְתָּ,

גַּם-אַרְצֵנוּ, אֲנַחְנוּ כֻלָּנוּ שָׁכֹלְנוּ שָׁכָלְנוּ!

אֵיכָה נַעַמְדָה בִלְתּוֹ, אֵיכָה יִחְיֶה בִלְתֵּנוּ?

מִנְּפֹל בִּמְצוּלַת הַיֵּאוּשׁ מַלְּטָה נַפְשׁוֹ, אֱלוֹהַּ!

אוֹר פְּנֵי מִי אֵלָיו יַבְקִיעַ בְּבוֹר תַּחְתִּיּוֹת שָׁמָּה

וּמִי יְנַחֲמֶנּוּ בַּחֲלוֹתוֹ? אֲהָהּ, וַאֲנִי יוֹדַעַת

כִּי מַחֲשַׁכֵּי בוֹר כִּלְאוֹ, מַסְגֵּר צַר וּרְקַב דָּלֶף,

אָכֵן הַחֲלֵא יַחֲלִיאוּהוּ. כִּנְבֹל בְּבִצֹּאת קֶטֶב

שׁוֹשַׁנַּת הָאַלְפִּים, כֹּה יִבֹּל גַּם-הוּא בְּאֵין מֶתֶק

אוֹר שֶׁמֶשׁ לְעֵינָיו וּבְאֶפֶס רוּחַ שְׁפָיִם נִיחוֹחַ.

הָהּ, הַהוּא יֵאָסֵר? הוּא? וְנִשְׁמַת אַפּוֹ הַחֹפֶשׁ!

בּוֹר כִּלְאוֹ ‑ מַחֲנַק נַפְשׁוֹ, חָיֹה לֹא יִחְיֶה שָׁמָּה!

 

שטופכר                    הֵרָגְעִי, בִתִּי, כֻּלָּנוּ לֹא-נַחֲשֹׂךְ נַפְשֵׁנוּ

מֵעָמָל עַד יִפָּתְחוּ לְפָנָיו שַׁעֲרֵי הַכֶּלֶא.

 

הדויגה                      מָה אַתֶּם בִּלְתּוֹ וּמַה-כֹּחֲכֶם? בְּעוֹד טֶל הִתְהַלֵּךְ

חָפְשִׁי בְקִרְבְּכֶם בָּטַחְתִּי כִּי יֵשׁ תִּקְוָה. יָדַעְתִּי

כִי יֵשׁ גּוֹאֵל לַנָּקִי וְיֵשׁ לַנִּרְדָּף מוֹשִׁיעַ,

אֶתְכֶם כֻּלְכֶם הִצִּיל טֶל הָאֶחָד, וְכֻלְּכֶם יַחַד

קִצְרֵי יָדַיִם אַתֶּם מִתֵּת לוֹ פְדוּת וָיֶשַׁע.

 

האלוף מתעורר

 

בומגרטן                  

הִנֵּה הִתְנַעֵר, הֶחֱשׁוּ.

 

אטינגהוזן                מתחזק לקום              אַיֵּהוּ?

 

שטופכר                                                                                      מִי?

 

אטינגהוזן                                                                                  אֵינֶנּוּ,

בְּרִגְעֵי חַיַּי הָאַחֲרוֹנִים עֲזָבַנִי וַיֵּלֶךְ.

 

שטופכר                    לַיּוֹרֵשׁ לִבּוֹ. הַשְׁלַחְתֶּם רָץ אַחֲרָיו?

 

ולתר פירסט                                                                             שָׁלָחְנוּ.

וִיהִי לַאדוֹנִי לִמְנוּחָה: לִבּוֹ שָׁב אֵלֵינוּ,

עַתָּה לָנוּ הוּא.

 

אטינהוזן                          הֲרוֹב רָב לְאַרְצוֹ?

 

שטופכר                                                                       בִּגְבוּרַת רוּחַ!

 

 

אטינגהוזן                לָמָּה בושֵׁשׁ לָבֹא וּתְבָרְכֵהוּ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם

אֵלְכָה מִזֶּה. יָדַעְתִּי, מוֹתִי לֹא יִתְמַהְמֵהַּ.

 

שטופכר                    אַל-נָא, אַלּוּפִי, יָשַׁנְתָּ מְעַט וַתַּחְלֵף כֹּחַ,

וְהִנֵּה שָׁבָה נַפְשְׁךָ אֵלֶיךָ וְעֵינֶיךָ אֹרוּ.

 

אטינגהוזן                בְּאֶפֶס מַכְאוֹב אֵין חַיִּים, וְהִנֵּה גַם-הוּא עֲזָבָנִי.

כַּתִּקְוָה כַּכְּאֵב חָדְלוּ עַתָּה לְעוֹלָם חָדֵלּוּ.

 

רואה את הנער

 

מִי הַנָּעַר?

 

ולתר פירסט

בָּרְכֵהוּ, אֲדוֹנִי… נֶכְדִּי הִנֵּהוּ,

יָתוֹם, אֵין אָב.

 

הדויגה ובנה כורעים לפני הגוע.

 

אטינגהוזן                עוֹד מְעַט וִיתַמְתֶּם כֻּלְּכֶם כָּמוֹהוּ.

אוֹי לִי, כִּי רָאוּ עֵינַי לִפְנֵי כְבוֹתָן לָנֶצַח

בְּאָבְדַן אֶרֶץ מוֹלַדְתִּי. הַלְמַעַן עִמִּי יַחַד

יָמוּתוּ כָל-תַּנְחוּמַי הִכְבִּיר לִי יָמִים אֱלוֹהַּ?

 

שטופכר                    לולתר פירסט

הַבְכֹבֶד יְגוֹנוֹ יֵאָסֵף וּבְאֶבְלוֹ יֵרֵד שְׁאוֹלָה?

הַאַף גַּם-זִיק אֶחָד, שְׁבִיב נֶחָמָה, לֹא-יַגִּיהַּ

חֶשְׁכַת רְגָעָיו הָאַחֲרוֹנִים? ‑ אֲדוֹנֵנוּ הַשּׁוֹעַ:

יֶחֱזַק-נָא לְבָבְךָ בֵּאלֹהִים! לֹא עֲזוּבִים אֲנַחְנוּ

כַּאֲשֶׁר אָמָרְתָּ; לֹא-נוֹאַשְׁנוּ כָלָה מִיֵּשַׁע.

 

אטינגהוזן                מִי יוֹשִׁיעֲכֶם?

 

ולתר פירסט                   יָדֵנוּ אֲנָחְנוּ! הַסְכֵּת וּשְׁמָעָה!

שָׁלֹשׁ הַנָּפוֹת בָּאוּ בִבְרִית גַּם קָשְׁרוּ קֶשֶׁר

לִפְרֹק עֹל הֶעָרִיצִים וּלְגָרְשָׁם מִן-הָאָרֶץ.

הַבְּרִית כְּרוּתָה וּשְׁבוּעַת אֱלֹהִים תְּחַזְּקֶנָה. טֶרֶם

תָּחֵל הַשּׁנָה הַחֲדָשָׁה עוֹד נְבַצַּע זְמָמֵנוּ,

וּבְשָׂרְךָ יִשְׁכָּן-בֶּטַח בְּאֶרֶץ שָׁלוֹם וָחֹפֶשׁ.

 

אטינגהוזן                הֶאָח! דַּבְּרוּ עוֹד וְהַחֲיוּנִי: הַאַף אֻמְנָם קָמָה

הַבְּרִית?

 

מלכתל                      קָמָה וְגַם נִצָּבֶת. יוֹם אֶחָד תָּקֹמְנָה

שָׁלֹשׁ הַנָּפוֹת יַחְדָּו. הַכֹּל מוּכָן. סוֹדֵנוּ,

אַף כִּי-רַבּוּ חֲבֵרָיו, שָׁמוּר וּמְשֻׁמָּר עַד-עָתָּה.

מִתַּחַת לֶעָרִיצִים מוֹט הִתְמוֹטְטָה הָאָרֶץ,

קָרוֹב אֵידָם וִימֵי מֶמְשָׁלְתָּם לֹא יִמָּשֵׁכוּ,

כִּמְעַט קָט וִיבֻקְשׁוּ עִקְבוֹתָם ולֹא יִוָּדֵעוּ.

 

אטינגהוזןֶ                וּמַה-תַּעֲשׂוּ לְמִגְדְּלֵי הָאָרֶץ וּלְמִבְצָרֶיהָ?

 

מלכתל                      לִשְׁבָבִים יִהְיוּ כֻלָּם, יוֹם אֶחָד יִנָּתֵצוּ.

 

אטינגהוזן                הֲגַם יַד בְּנֵי הַחוֹרִים תִּכּוֹן עִמָּכֶם בַּקָּשֶׁר?

 

מלכתל                      לְעֶזְרָתָם, בְּהִדָרְשּׁהּ, נְחַכֶּה. אוּלָם כָּעֵת עָתָּה

לֹא-בָאוּ בַבְּרִית בִּלְתִּי אִם-מִבְּנֵי עַם הָאָרֶץ.

 

אטינגהוזן                מזדקף בנחת, משתאה מאד

אִם לִגְדוֹלוֹת כָּאֵלֶּה הִתְנַדֵּב הָעָם, וּבְכֹחַ

יָדוֹ, מִבַּלְעֲדֵי הַחוֹרִים, הִתְנַשּׂא וַיָּקָם;

אִם רוּחוֹ אֵיתָן וּלְבָבוֹ בוֹטֵחַ ‑ כִּי-עַתָּה

מַה-נִּתֵּן וּמַה-נּוֹסִיף לוֹ עוֹד אַחֲרֵי זֹאת אֲנָחְנוּ?

עַתָּה אָמוּת בִּמְנוּחָה וּבְשָׁלוֹם אֵרְדָה קָּבֶר.

עוֹד יְחִי הָעָם אַחֲרֵינוּ. בִּנְתִיבוֹת לֹא-פִלַּלְנוּ

תְּבַקֵּשׁ לָהּ רוֹמְמוּת רוּחַ אֱנוֹשׁ תְּקוּמָתָהּ בָּאָרֶץ.

משים כפו על ראש הנער הכורע לפניו

מֵעַל הַקָּדְקֹד הַזֶּה, מְקוֹם מוֹשַׁב הַתַּפּוּחַ,

יִזרַח עֲלֵיכֶם הַדְּרוֹר וּכְשַׁחַר חָדָשׁ יִוָּלֶד,

הַיָּשָׁן נָפֹל יִפֹּל, עִתִּים אֲחֵרוֹת תָּבֹאנָה

וּמִבֵּין עִיֵּי מַפָּלָה בְּזָהֳרוֹ יָקוּם חָלֶד.

 

שטופכר                    לולתר פירסט

רְאֵה, אֵשׁ אֱלֹהִים זֹהַר עֶלְיוֹן, אֶת-עֵינָיו הִדְלִיקָה

לֹא עֲלוֹת הַשּׁלְהֶבֶת הִיא לִפְנֵי כְבוֹת הַגַּחֶלֶת,

כִּי קֶרֶן זֹהַר הִיא מנֹּגַהּ חַיֵּי הַנֵּצַח.

 

אטינגהוזן                אָז יִטְּשׁוּ מִגְדְּלֵיהֶם אַדִּירֵי עָם, חוֹרֵי אָרֶץ,

כֻּלָּם יֵרְדוּ לַקְּרִיּוֹת וְלֶעָרִים בְּרִית יִכְרֹתוּ,

בְּאֻכְטְלַנְדְּ,[78] בְּתוֹךְ תּוּרְגוֹי[79] הִנֵּה הִיא קָמָה גַּם-נִהְיָתָה,

בֶּרְן[80] קִריַת נְדִיבִים תָּרִים רֹאשָׁהּ בִּגְאוֹן מוֹשָׁלֶת,

וּפְרַיְבֻּרְג[81]; מִבְטַח אֵיתָן וּמִגְדַּל עֹז לַחֹפֶשׁ,[82]

צִירִיךְ הַהוֹמִיָּה לַקְּרָב הֵרִיקָה חֲנִיכֶיהָ,

שָׁם עַל-יַד חֹסֶן חוֹמוֹתֶיהָ, מָעֻזֵּי נֵצַח,

נִשְׁבֹּר נִשְׁבַּר עֹז מְלָכִים וּגְבוּרָתָם נָשָׁתָה.

יוסיף לשאת משאו כחוזה, ובאחרית דבריו יהי כאיש אשר נחה עליו הרוח.

רָאִיתִי רוֹזְנֵי רַהַב וּנְסִיכִים עוֹדֵי גֹבַהּ

נוֹצְצִים בִּזְהַב מַדֵּיהֶם, שִׁרְיָה, מָגֵן וָקוֹבַע

עַל עַם שׁוֹקֵט, עֲדַת רוֹעִים, לַמִּלְחָמָה יִקרָבוּ.

בָּאוּ הָעֵמֶק, נִפְגָּשׁוּ ‑ וּקְרָב לְחַיִּים וּלְמָוֶת,

רִיב דָּמִים, אֵין כָּמוֹהוּ לְרַעַם גְּבוּרוֹת וּלְחָיִל,

בְּעֵמֶק הֶחָרוּץ, לְשֵׁם עוֹלָם לוֹ, אָז יִתְלַקֵּחַ:

חֲלוּץ חָזֶה אִיש[83]ׁ הָאֲדָמָה יַעֲרֶה נַפְשׁוֹ לֶחָרֶב

וֶהֱרִיצָהּ, מַשׂאַת כַּפָּיו, לְלַהַב כִּידוֹן וָרֹמַח,

אֶל לֵב הַמַּחֲנֶה יַהֲרֹס, יַעֲבָר-בּוֹ, יַבְקִיעֵהוּ –

וּצְבִי אַבִּירִים נָפָל, גְּאוֹן עֶדְיָם מִרְמַס רָגֶל,

הַחֹפֶשׁ יָרִיעַ גְּבוּרוֹת וִינוֹפף הַדָּגֶל.

מחזיק ביד ולתר פירסט וביד שטופכר

תֶּאֱמַץ נָא אֵפוֹא אַחֲוַתְכֶם תֶּאֱמַץ לָנֶצַח,

גָּלִיל לַגָּלִיל יִתֵּן יָד, אִישׁ בְּאָחִיו יֵעָזֶר,

שִׂימוּ מִשְׁמָרוֹת עַל-הָרֵיכֶם, אֲשֶׁר יַזְעִיקוּ

אֲגֻדּוֹת הַבְּרִית לְעֵת מצֹא, לְהִקָּהֵל וּלְבַהֵל יֶשַׁע,

אַחֲוָה אַחֲוָה תִּרְדֹּפוּ, וּלְבַב אִישׁ עַל-אָחִיהוּ

יְהִי תָמִיד לְיָחַד – לְיָחַד – לְיָחַד – – –

 

הוא צונח אחורנית על הכר ובגועו עוד ידיו מחזיקות בידיהם. פירסט ושטופכר מתכוננים אליו דומם עד בוש ופורשים אחרי כן בכבד אבלם. עד כה ועד כה ועבדי האלוף באו בדממה החדרה ויגשו אל הגוע, ואותות יגון ועצב על פניהם, איש לפי דרכו. מקצתם כרעו לפני הגוע ויבכו על ידו. כל עת בוא המחזה הדומם הזה פעמון הטירה ישמיע קולו.

 

רודנץ והקודמים.

 

רודנץ                         בא דחוף        הַעוֹדֶנּוּ חָי? אִם יַאֲזִין עוֹד קוֹלִי? הַגִּידוּ.

 

ולתר פירסט           הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְאָדוֹן וּלְמָגֵן לָנוּ.

שֵׁם חָדָשׁ יִנָּקֵב לַטִּירָה הַזֹּאת מֵעָתָּה.

 

רודנץ                         מתבונן ביגון כבד על המת

אֲהָהּ, אֱלֹהִים! הֲבוֹשֵׁשׁ נֹחַם לִבִּי לָבֹא וַיּוֹחֶר?

הֲקָצְרָה יָדְךָ לְחַיּוֹתוֹ עוֹד רֶגַע, לְמַעַן

יִרְאֶה בְעֵינָיו עַד-מָה נֶהְפַּךְ לִבִּי? לִי הַבֹּשֶׁת!

בְּעוֹדֶנּוּ מִתְהַלֵּךְ בְּאוֹר הַחַיִּים לֹא הִטֵּיתִי

אֶל-מוּסָרוֹ הַנֶּאֱמָן אֹזֶן ‑ עַתָּה אֵינֶנּוּ

לָעַד הָלֹךְ הָלַךְ מֵעִמִּי וַיַּעַזְבֵנִי

וְחוֹב כָּבֵד לֹא-שֻׁלַּם עַל-צַוָּארִי. בִּי, הַגִּידוּ

הַבְּזַעְפּוֹ עָלַי מֵת?

 

שטופכר                                                         הֻגֵּד הֻגַּד לוֹ מַה-פֹּעַל

פָּעַלְתָּ, וַיְבָרֶךְ עִם צֵאת נַפְשׁוֹ עֹז רוּחֶךָ.

 

רודנץ                         כורע לפני גוית המת

הִי שְׁאֵרִית קֹדֶשׁ לְאִישׁ הַיְקָר! הִי גְּוִיָּה דוֹמָמֶת!

נֶגֶד כָּל-אַחַי בְּיָדְךָ הַקָּרָה אִשּׁבֵעַ,

אִם לֹא לָעַד מוֹסְרוֹת נֵכָר מֵעָלַי נִתַּקְתִּי

וַיָּשָׁב לִבִּי אֶל חֵיק עַמִּי. בֶּן-שְׁוֵיץ אָנֹכִי

וְאוֹתוֹ אֶבְחַר הֱיוֹת בְּלֵב וָנָפֶשׁ. קוּמוּ עֲשׂוּ אֵבֶל

לַאֲבִיכֶם כִּי מֵת וּלְגֹאַלְכֶם כִּי נֶאֱסָף; אֶפֶס

אַל-יִפֹּל לִבְּכֶם עֲלֵיכֶם, אַל תִּדְאַגוּ וְאַל תֵּחָתּוּ;

לֹא נַחֲלַת שָׂדֶה וָכֶרֶם לְבַדָּם הִנְחִילָנִי,

כִּי גַם מֵרוּחוֹ הַנְּדִיבָה נָתָן עָלַי, וַיָּאצֶל

בְרָכָה לִי מִבֹּר לִבּוֹ, וַאֲשֶׁר חָב לָכֶם כֹּבֶד

שֵׂיבָתוֹ ‑ אוֹתוֹ עֹז נְעוּרַי בְּיָד מְלֵאָה יְשַׁלְּמֶנּוּ.

תְּנָה יָדְךָ לִי, אָב נַעֲלֶה, גַּם-אַתָּה אָנָא תְנֶנָּה,

וְגַם-אַתָּה, מַלְכְתַּל. אַל-נָא תִמְנָעוּהָ מִמֶּנִּי,

אָנָא רְצוּ נִדְרִי הַיּוֹם וּשְבוּעָתִי קַבֵּלוּ.

 

ולתר פירסט           תְּנוּ יֶדְכֶם לוֹ. בְּלֵבָב שָׁלֵם שָׁב עַתָּה אֵלֵינוּ,

אִישׁ כָּמוֹהוּ לֹא ִישְׁקֹר.

 

מלכתל                                                                                        הִנֵּה בָּזֹה בָזִיתָ

אֵת אִישׁ הָאֲדָמָה, מָה אַחֲרֵי זֹאת מִיָּדְךָ נוֹחִילָה?

 

רודנץ                         אָכֵן שִׁגְגַת נְעוּרַי הִיא, אַל-נָא, אַחַי, תִּזְכְּרוּהָ.

 

שטופכר                    למלכתל

"יְהִי לְבַבְכֶם לְיָחַד" – אֵלֶּה הָיוּ דִבְרֵי אַבִינוּ

עִם צֵאת נַפְשׁוֹ – זְכָר-נָא זֹאת!

 

מלכתל                                                           הִנֵּה יָדִי נְתַתִּיהָ.

גַּם תֵּקַע כַּף אַחַד הָאִכָּרִים, אֲדוֹנִי הַשּׁוֹעַ,

לֹא נוֹפֵל מִמּוֹצָא שִׂפְתֵי הַנְּדִיבִים לָאֹמֶן.

הָאַבִּירִים מַה-כֹּחָם בִּלְתֵּנו? וּבֵיתֵנוּ

גַּם-כַּבִּיר מִבֵּיתְכֶם יָמִים.

 

רודנץ                                                              יָדַעְתִּי כַבְּדֵהוּ,

עַל-כֵּן זְרֹעִי תַעֲמָד-לוֹ וּבְחַרְבִּי עָלָיו אָסֶךְ.

 

מלכתל                      הַזְּרֹעַ, זוּ כָבְשָׁה חֵיק הָאֲדָמָה וַתְּנִיבֵהוּ,

הִיא גַּם-לְנֶפֶשׁ בְּעָלֶיהָ תַּעֲמֹד, אֲדוֹנִי הַשּׁוֹעַ.

 

רודנץ                         אִישׁ יַעֲמֹד לְנֶפֶשׁ אָחִיו, וְכֹה בְהִתְאַחְדֵנוּ יָחַד

וְגָדַל כֹּחֵנוּ לְמִשְׁנֶה. אַךְ הַעֵת לְרִיב שְׂפָתָיִם? –

וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּנוּ לִמְשִׁסָּה בִּידֵי נוֹגְשֶׂיהָ;

נְטַאטֵא רִאשׁוֹנָה אֶת-הָאוֹיֵב כָּלָה מִן-הָאָרֶץ,

וּבְשָׁלוֹם אַחֲרֵי כֵן אִישׁ עַל מִשְׁפָּטוֹ נָבֹאָה.

מחכה את רעיו בדברים

מַחֲשִׁים אַתֶּם? הֲדָבָר אֵין בְּפִיכֶם לְהַגִּיד לִי? אָיִן?

הַאֵינֶנִּי שׁוֹוֶה כִּי תַאֲמִינוּ לִי? כִּי-עַתָּה

שְׂאוּ לִי אִם-פָּרֹץ אֶפְרֹץ, וְלֹא רוּחֲכֶם, אֶל-מָסֹרֶת

בְּרִיתְכֶם הַנֶּעְלֶמֶת, וְהָרַסְתִּי אֶל-צְפוּנוֹתֶיהָ.

אֶת-הִוָּעֶדְכֶם בְּרוּטְלִי וּשְׁבוּעַתְכֶם יָדָעְתִּי,

הַכֹּל יָדַעְתִּי. גַּם אֶת-אֲשֶׁר נִדְבַּרְתֶּם שָׁמָּה,

וַאֲשֶׁר, מֵאֵין אֵמוּן, הַעֲלֵם הֶעֱלַמְתֶּם מִמֶּנִּי

אוֹתוֹ צָפַנְתִּי בִלְבָבִי כִּסְגֻלַּת הַקֹּדֶשׁ.

אוֹיֵב אַרְצִי לֹא-הָיִיתִי מֵעוֹדִי, הַאֲמִינוּ,

אַף כִּי-אֶחְמֹס עָלֶיהָ מְזִמּוֹת אָוֶן לְהָרֵעַ.

אֶפֶס הֲרֵעוֹתֶם כִּי הִתְמַהְמַהְתֶּם עַד-הֵנָּה,

הָעֵת אָצָה, וּמַעֲשִׂים נִמְרָצִים הִיא נוֹגָשֶׂת,

וִיהִי נָא טֶל, חֲלַל הִתְרַפּוּתְכֶם, לָכֶם לְתוֹכָחַת.

 

שטופכר                    נִשְׁבַּעְנוּ לְחַכּוֹת עַד חַג הֻלֶּדֶת הַמָּשִׁיחַ.

 

רודנץ                         אֲנִי בְּסוֹדְכֶם לֹא עָמַדְתִּי וֶאֱסֶרְכֶם לֹא אֲסָרָנִי,

שְׁבוּ אַתֶּם וְאָנֹכִי אֶעֱשֶׂה.

 

מלכתל                                                           הֲתֹאמַר בִּלְעָדֵינוּ…

 

רודנץ                         בֵּין רָאשֵׁי מָגִנֵּי הָאָרֶץ אֶמָּנֶה עָתָּה

וּלְהָגֵן עֲלֵיכֶם רֵאשִׁית חוֹבָה הִיא לִי – וְאֶעֱשֶׂנָּה.

 

ולתר פירסט           הָשֵׁב אֶל עָפָר הָעֲצָמוֹת הַיְקָרוֹת הָאֵלֶּה –

הִנֵּה זֹאת תְּהִי רֵאשִׁית חוֹבָתְךָ, חוֹבַת הַקֹּדֶשׁ.

 

רודנץ                         בְּקָרְאֵנוּ דְרוֹר וּגְאֻלָּה לָאָרֶץ, וּפֵאַרְנוּ

אֲרוֹן הַמֵּת בְּזֵר פְּרָחִים רַעֲנָן וּכְלִיל תִּפְאָרֶת.

הוֹ אֶחָי! לֹא לָכֶם לְבַדְּכֶם קִנְאָתִי אָעִירָה,

כִּי גַּם-לִי וּלְנַפְשִׁי רִיב דָּמִים וּמִשְׁפַּט חֶרֶב

אֶת-הֶעָרִיצִים הַזֵּידוֹנִים; שִׁמעוּ וָשֹׁמּוּ:

בֶּרְתָּה, יְדִידוּת נַפְשִׁי, נֶעֶלְמָה פִתְאֹם וְאֵינֶנָּה!

בִּזְדוֹן רֶשַׁע נִגְזֹל נִגְזְלָה מִקֶּרֶב עֲדָתֵנוּ

וַתִּלָּקַח בַּסֵּתֶר אֶל מָקוֹם לֹא יָדָעְתִּי.

 

שטופכר                    הֲגַם לִשְׁלֹחַ יָד בְּבַת נָדִיב הֵזִיד הַבְּלִיָּעַל?

 

רודנץ                         אַחַי וְרֵעָי! הִנֵּה אֲנִי נָדַרְתִּי לָכֶם עֵזֶר,

וּרְאוּ, מִיֶּדְכֶם אַתֶּם אָנֹכִי אֶשְׁאָלֶנּוּ.

אַלְלַי, נִגְזְלָה חֶמְדַּת נַפְשִׁי וַתְּרֻחַק מִמֶּנִּי.

מִי יַגִּיד אֵיפֹה כְלָאָהּ הָאַכְזָר וַיִּסְגְּרֶנָּה,

וּמַה-יִּתְנַכֵּל לָהּ בִּזְדוֹנוֹ? אוּלַי יִכְפֶּנָּה

לָתֵת לַנִּתְעָב בְּעֵינֶיהָ תִּפְאֶרֶת עֲלוּמֶיהָ.

בִּי, אַל-נָא תַעַזְבוּנִי, עִזְרוּנִי וַאֲמַלְּטֶנָּה.

לוּ יְדַעְתֶּם אַהֲבָתָהּ אֶתְכֶם. אַךְ כִּגְמוּל יָדֶיהָ

תָּשִׁיבוּ להּ בֶּאֱחֹז יֶדְכֶם בִּגְלָלָהֹ בַּנָּשֶׁק.

 

ולתר פירסט           וּמַה-זַמּוֹתָ לַעֲשׂוֹת?

 

רודנץ                                                                            הַאֵדַע מְאוּמָה? אֶפֶס

בֶּאֱשׁוּן הַלַּיְלָה, זוּ יְכַס עַל גּוֹרָלָהּ בְּצַלְמָוֶת,

וּבְעָקַת נַפְשִׁי הַמִּתְהַפֶּכֶת בְּתַחְבּוֹלוֹתֶיהָ,

בְּאֵין דָּבָר אֲשֶׁר נֶאֱמָן וְנָכוֹן לִרְאוּת לֵב וָעָיִן

אַךְ הַדָּבָר הָאֶחָד הַזֶּה בָּרוּר לִי עָתָה:

אֵין פְּדוּת לָהּ עַד אִם-נַחְתֹּר אֵלֶיהָ וּנְחַלְּצֶנָּה

מִתַּחַת לְעִיֵּי מֶמְשֶׁלֶת זָדוֹן וְחָרְבוֹתֶיהָ.

קַרְקֵר מִבְצְרֵי עָרִיצִים וּמִגְדְּלֵיהֶם נִתֹּצָה,

אוֹ-אָז נַחְתְּרָה עָדֶיהָ וּלְבוֹר כִּלְאָהּ נִפְרֹצָה.

 

מלכתל                      קוּם וּנְהַג בָּנוּ! אַחֲרֶיךָ נֵלֵכָה. מַדּוּעַ

נַחֲשֹׂךְ לְמָחָר אֵת אֲשֶׁר-תִּמְצָא הַיּוֹם יָדֵנוּ?

חָפְשִׁי הָיָה טֶל בְּהִשּׁבְעֵנוּ בְרוּטְלִי, לֹא בָאָה

וְלֹא נֶעֶשְׂתָה עוֹד הַנְּבָלָה בָּעֵת הַהִיא. עַתָּה

שֻׁנְּתָה הָעֵת וּפְנֵי הַדְּבָרִים שֻׁנּוּ גַם-הֵמָּה,

וּמִי-זֶה רַךְ הַלֵּבָב וִיפַגֵּר גַּם-הַפָּעַם?

 

רודנץ                         הֵחָלְצוּ אֵפוֹא וִהְיוּ נְכוֹנִים. וּנְשָׂאתֶם עַיִן

אֶל רָאשֵׁי הֶהָרִים בַּעֲלוֹת לַהַב הַמַּשּׂוּאוֹת;

קַל מְהֵרָה מֵאֳנִיָּה הַנִּשּׂאת עַל כַּנְפֵי רוּחַ,

יָבֹא לָכֶם צִיר גְּאֻלָּה וּבְפִיו תְּרוּעַת יְשׁוּעוֹת.

וּכְאוֹר לָכֶם אֵשׁ הַבְּשֹׂרָה, עִם עֲלוֹת הַלֶהָבוֹת,

וְקַמְתֶּם עַל בֵּית עָרִיצִים כְּרוּחַ פְּרָצִים וּכְסָעַר –

עָרוּהוּ עַד-הַיְסוֹד ‑ וְקִבְרוּם תַּחַת הֶחֳרָבוֹת.

 

מַחֲזֶה שְׁלִישִׁי

 

בקעה על יד קוסנכט. יורדים אליה במשעול עובר בין הסלעים, והולכי הדרך, בטרם ירדו אל הבימה, יָראו מגבוה.

הצורים סובבים על הבימה כלה, ומאחד מהם, אשר מנכח, יוצא סעיף סלע, צומח שיחים וסבכים.

 

טל                              בא בקשתו דֶּרֶךְ הַבִּקְעָה הַזֹּאת יַעֲבֹר, אֵין דֶּרֶךְ אַחֶרֶת

לָבֹא קוּסְנַכְטָה. וּפֹה מְזִמַּת לִבִּי אַשְׁלִימָה,

כִּי אָכֵן טוֹב הַמָּקוֹם לְחֶפְצִי מֵאֵין כָּמוֹהוּ:

עֳפָאֵי הַשּׂיחַ הַלָּז מֵעֵינָיו יַסְתִּירֵנִי,

וּבְאָרְבִי לוֹ שָׁם בַּסֵּתֶר חִצִּי יַשּׂיגֵהוּ,

גַּם צַר הַנָּתִיב מִדְּלֹק אַחֲרֵי רוֹדְפֵי הַמֶּלֶךְ.

הָבֵא חֶשְׁבּוֹנְךָ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים, נְצִיב הָאָרֶץ,

בָּא יוֹמְךָ וּבְדֶרֶךְ לֹא-תָשׁוּב תֵּלֵךְ הַפָּעַם.

 

שָׁלֵו הָיִיתִי בִמְגוּרַי וְשַׁאֲנָן. לֹא-כוֹנַנְתִּי

חִצִּי בִלְתִּי אִם-עַל-פְּנֵי חַיְתוֹ שָׂדַי וָיָעַר,

רָחֲקוּ מִכִּלְיוֹתַי כָּל-מַחְשְׁבוֹת רֶצַח, רָחָקוּ –

אַתָּה יָדְךָ הֶחֱרַדְתָּ שַׁלְוָתִי וַתְּגָרְשֵׁנִי

מִבֵּית שְׁלוֹמִי; בַּחֲלֵב תֻּמָּתִי אַתָּה מָסַכְתָּ

רֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר. אַתָּה לָרֶשַׁע לִמַּדְתָּנִי:

הָאִישׁ אֲשֶׁר-שָׂם מַטָּרָה לְחִצּוֹ רֹאשׁ בְנוֹ הַיָּלֶד ‑

חִצּוֹ הוּא יִמְצָא גַּם אֶת-לֵב אוֹיְבוֹ וִיפַלְחֶנּוּ.

 

הֵן יְלָדִים לִי רַכִּים וּתְמִימֵי נֶפֶשׁ, וַחֲבֶרֶת

נֶאֱמָנָה אֵשֶׁת בְּרִית ‑ הֲלֹא גּונֵן אֲגוֹנֵן עָלֵימוֹ

מֵחֲמַת אַכְזְרִיּוּתְךָ, הַנְּצִיב! ‑ אָז, בּדָרְכִי הַקֶּשֶׁת

וָאֲכוֹנְנֶהָ בְּיָד רוֹעֲדָה; בּעֲשׂוֹתְךָ לְךָ, בְּלִיַּעַל,

צְחוֹק שָׂטָן אַכְזָרִי, לְהֵיטִיב בֶּעֱנוּת אָב לִבֶּךָ,

וַתֶּחֱזַק עָלַי לְשַׁלַּח חִצִּי אֶל רֹאשׁ הַיָּלֶד ‑

אָז נֵדֶר גָּדוֹל, נוֹרָא מְאֹד, בִּלְבָבִי נָדַרְתִּי,

וָאִשּׁבַע בְּאָזְנֵי אֱלֹהִים לְבַדּוֹ שְׁבוּעַת קֹדֶשׁ,

אִם-לֹא הַמַּטָּרָה הָרִאשׁוֹנָה, זוּ-יְעַדְתִּיהָ

לְחִצִּי הַבָּא ‑ יְהִי לְבָבְךָ אָתָּה. וַאֲשֶׁר נָדַרְתִּי

בַּעֲטֹף נַפְשִׁי בְּחֶבְלֵי שְׁאוֹל, בִּרְחֹק יֵשַׁע מִמֶּנָּה,

חוֹבַת קֹדֶשׁ הִיא, חוֹבַת אֱלֹהִים, שַׁלֵּם אֲשַׁלְמֶנָּה!

 

אָכֵן אָדוֹן וּמוֹשֵׁל אַתָּה לִי וּנְצִיב מֶלֶךְ,

אֶפֶס גַּם-הַקֵּיסָר לֹא-יִפְרֹץ גְּבוּלוֹת כָּמוֹךָ,

הָאַכְזָר! בְּזַעְפּוֹ עַל-הָאָרֶץ שְׁלָחֲךָ אֵלֶיהָ

רְק לְמַעַן עֲשׂוֹת בָּהּ, וְלוּא בְיָד חֲזָקָה, מִשְׁפָּט וָצֶדֶק,

אַךְ לֹא לְהִתְעַלֵּל בָּהּ בִּזְדוֹן לֵב וּבְמֵצַח נְחֹשֶׁת,

וּבְאֵין מַכְלִים כַּסּוֹת פָּנֶיהָ מֻטֶּה וָפָרֶץ ‑

עוֹד חַי אֵל נָקָם וְשִׁלֵּם וְיֵשׁ אֵל שׁוֹפֵט בָּאָרֶץ.

 

עֲלֵה נָא אֵפוֹא, רֹאשׁ מְסִבֵּי עֱנוּת נַפְשִׁי וּמְרוּדֶיהָ,

חֹסֶן כָּל-יֹשְׁעִי עַתָּה וִיקַר כָּל-סְגֻלּוֹת אָרֶץ!

הִנְנִי מַצִּיב לְךָ מַטָּרָה, לֹא מָצְאוּ עַד-עַתָּה

כָּל-תְּפִלָּה וְכָל-תְּחִנָּה נָתִיב וּמְסִלָּה אֵלֶיהָ,

וּלְפָנֶיךָ לְבָד עָמֹד -לֹא-תַעֲמֹד. וְאַתָּה גַּם-אַתָּה,

מֵיתַר קַשְׁתִּי, אֱמוּן זְרֹעִי מֵאָז, זוּ שֵׁרַתָּנִי

בֶּאֱמוּנָה עַד-כֹּה בְּעִתּוֹת שַׁעֲשׁוּעִים וּשְׂשׂוֹן עֹנֶג ‑

אַל-נָא בְעֵת פְּקֻדָּה, יוֹם אַיֹם וְאָנוּשׁ, תַּעַזְבֵנִי!

חֲזַק נָא וֶאֱמַץ לוּא אַךְ-הַפַּעַם, אֵיתַן הַקֶּשֶׁת,

אַתָּה, הַנּוֹתֵן בְכָל-עֵת לְחִצִּי הָעַז כְּנָפָיִם!

פֶּן-תְּכַחֵשׁ בּוֹ וּבָגַדְתָּ, פֶּן-רֵיקָם אֲשַׁלְחֵהוּ ‑

אֵין שֵׁנִי לוֹ בְּתִלְיִי וְלֹא-יָבֹא תַחְתָּיו רֵעֵהוּ.

 

בָּדָד דּוּמָם אֵשְׁבָה לִּי פֹה עַל סַפְסַל הָאָבֶן,

הוּכַן לִמְנוּחַת נוֹדֵד וּלְהִנָּפֵשׁ בּוֹ הֵלֶךְ,

זָרִים פֹּה פָּנִים לַפָּנִים וּלְבַב אִישׁ לְמִשְׁנֵהוּ,

נָכְרִים וּרְחֵקֵי לֵב אִישׁ אִישׁ עַל-פְּנֵי רֵעֵהוּ

יַחְפְּזוּ לַעֲבֹר, וְאֵין דּוֹרֵשׁ לִכְאֵב עֲמִיתוֹ וּלְנֶגַע

לְבָבוֹ. עָבֹר יַעֲבֹר פֹּה הַסּוֹחֵר אִישׁ הַבֶּצַע

בּטָרְחוֹ וּבְמַשּׂאוֹ, דּוֹרֵשׁ הָאֱלֹהִים הַהֵלֶךְ

בְּמַקְלוֹ וּבְיַלְקוּטוֹ, הַנָּזִיר יְרֵא הַשּׁמָיִם,

הַשּׁוֹדֵד הַנִּזְעָם, הַזַּמָּר עַלִּיז הָרוּחַ,

הַבֶּהָם בְּסוּסוֹ, עָמוּס מִסְּחַר כָּל-מֶרְחַקֵּי אֶרֶץ

מַשּׂא כָבֵד לַעֲיֵפָה. בְּשִׁבְעָה דְרָכִים יָבֹאוּ

מִקְּצוֹת הָאָרֶץ הֲלֹם, הָלֹךְ וְנָסֹעַ וְאָרֹחַ

אִישׁ לְבִצְעוֹ וּלְדַרְכּוֹ, וָאָבֹא גַּם-אָנִי ‑ לִרְצֹחַ.

 

מִדֵּי שׁוּב אֲבִיכֶם מִדֶּרֶךְ צֵידוֹ אֶל נָוֵהוּ ‑

מַה-שּׂשְׂתֶּם, יְלָדִים נֶאֱהָבִים, לִקְרַאת בֹּאֵהוּ,

יְדַעְתֶּם, רֵיקָם לֹא-יָשׁוּב צִקְלוֹנוֹ הַבָּיְתָה,

כִּי שַׁי יוֹבִיל לָכֶם וּדְבַר שַׁעֲשׁוּעִים וָחֵפֶץ:

אִם פֶּרַח אַלְפִּים נָאוֶה, אִם צִפּוֹר פְּלִיאַת עָיִן,

אִם קֶרֶן אָמוֹן[84] אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר-יִמְצָא בַדֶּרֶךְ

הַנּוֹדֵד בֶּהָרִים. עַתָּה הִנֵּה לִקְרַאת צַיִד

אַחֵר יָצָא אֲבִיכֵם. בִּמְקוֹם יְשִׁימוֹן עַל יַד-דָּרֶךְ

בְּאַחַד הַנְּקִיקִים, כִּמְרַצֵּחַ, יֵשֵׁב לְמוֹ אָרֶב

וּלְנֶפֶשׁ אִישׁ חֶרְמוֹ עֵינָיו בַּסֵּתֶר תִּצְפֶּינָה ‑

וּבְכָל-זֹאת לָכֶם, רַק לָכֶם, יְלָדִים זַכֵּי נָפֶשׁ,

יָכִין לִבּוֹ גַּם-עַתָּה; כִּי רַק לְמָגֵן וּלְיֵשַׁע

לִילָדָיו הַתְּמִימִים, מֵהִסָּפוֹתָם בְּלִי פֶשַׁע

בִּידֵי עָרִיצֵי אָדָם, אַנְשֵׁי דָמִים וָרֶשַׁע,

חָרַד לָבֹא עַד-הֲלֹם, וּלְהַכּוֹת נֶפֶשׁ בַּסָּתֶר

יְמַלֵּא יָדוֹ בַקֶּשֶׁת וִיכוֹנֵן חֵץ עַל-יָתֶר.

עומד

שָׁלָל יָקָר, צֵיד חֲמוּדוֹת, צָפוּי אֶל-קַשְׁתִּי הַפָּעַם,

יֵשׁ אֲשֶׁר לֹא-יִיעַף הַצַּיָּד מִתְּעוֹת בְּהַרֲרֵי טֶרֶף

יָמיִם עַל-יָמיִם בְּאֶפֶס נָתִיב וּבְזַלְעֲפוֹת חֹרֶף,

בְּנַפְשׁוֹ יְדַלֶּג-צוּר וִיקַפֵּץ מִסֶּלַע אֶל-סָלַע,

בַּחֲלַקְלַקּוֹת קִיר יְתַפֵּשׂ וּבְחוֹמָה נִשְׁפָּה יָעַל,

וּבְדַם בְּשָׂרוֹ יִמְחַץ פְּעָמָיו, לְמַעַן לֹא תִמְעַדְנָה ‑

וְנָשָׂא בַעֲמָלוֹ יְעֵלָה דַלָּה כָּמוֹהָ כְאָיִן;

אָכֵן אֲנִי מַשְׂכֻּרְתִּי שְׁלֵמָה וּשְׁלָלִי יְקַר עֵרֶךְ:

נֶפֶשׁ שׂוֹנְאִי בְנֶפֶשׁ, אֲשֶׁר הִתְנַכֵּל לְהַשְׁחִיתֵנִי.

קול נוגנים קָרב ובא מרחוק

 

הַקֶּשֶׁת מִשְׁלוֹחַ יָדִי מֵעוֹדִי. מִשּׁחַר

יַלְדוּתִי לָמַדְתִּי לִמְשֹׁל בָּהּ לְכָל-מִשְפָּטֶיהָ.

לֹא-אַחַת קָלַעְתִי אֶל-הָאִישׁון ולֹא הֶחֱטֵאתִי,

וָאֶשּׂא גְמוּלִי הַבָּיְתָה: מַשְׂאוֹת יְקָר וְתִפְאֶרֶת

מִשּׂדֵה הַמְתַחֲרִים. אָכֵן הַיּוֹם הַזֶּה אָנֹכִי

עִם-לְבָבִי לְשַׁלַח חֵץ הַמּוֹפֵת אֲשֶׁר יַנְחִילֵנִי

רֹאשֹ גְּמוּלוֹת בָּאָרֶץ הַזֹּאת וּבְכָל-סְבִיבוֹתֶיהָ.

 

דרך הבימה, במעלה המסלה, נוהרת עדת קרואי חתונה. טל מתבונן אליה והוא נשען אל קשתו. שומר השדה שטוסי נלווה אליו.

 

שטוסי                      הִנֵּה בֶן-מֶשֶׁק מִשְׁכַּן הַנְזִירִים אֲשֶׁר בְּמֶרְלִישָׁכֶן[85]

נֹושֵׂא אִשּׁה הַיּוֹם. אִישׁ נַחֲלָה וְהוֹן הַגָּבֶר,

וּלְעַשְׁתְּרוֹתָיו בְהַרֲרֵי הָאַלְפִּים אֵין קֵצֶה. עַתָּה

אִימִיזַיָה,[86] לָקַחַת מִשּׁם כַּלָּתוֹ, יֵלֶךְ,

כִּי שָׁם בֵּיתָהּ. אָכֵן לֵיל מִשְׁתֶּה רַב יְהִי הַלַּיִל

בְּקוּסְנַכְטְ. לְכָה עִמָּנוּ. הֵן יִשְׂמְחוּ שָׁם לְכָל-אִישׁ חָיִל.

 

טל                              עֲצוּב לֵב אַל-יָבֹא בֵית מִשְׁתֶּה.

 

שטוסי                                                                                        אִם עֶצֶב בְּלִבֶּךָ –

הַרְחִיקֵהוּ. עַתָּה, בִּימֵי הָרָעָה הָאֵלֶּה

אֵין טוֹב לִפְנֵי בֶן-הָאָדָם בִּלְתִּי אִם-לִשְׂמֹחַ.

חֲטֹף וּשְמָח, כִּי מִי יוֹדֵעַ מַה-יֵּלֵד הָרָגַע:

עַד זֶה בָּא אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה וְהִנֵּה זֶה בָּא לְבֵית אֵבֶל.

 

טל                              וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיוּ הַשּׁנַיִם בְּמָקוֹם אֶחָד גַּם-יָחַד.

 

שטוסי                      כֵּן הָעוֹלָם וְכֵן מִשְׁפָּטוֹ. אֵין רֶגַע בְּלִי פֶגַע.

הִנֵּה כִּי-כֵן הָיְתָה בִגְלָרוּס[87] פִּתְאֹם מַפֹּלֶת

וַתְּכַס עַל אַחַת מִצַּלְעוֹת הָהָר.

 

טל                                                                                                              מוֹט יִמּוֹטוּ

גַּם הֶהָרִים? מָה אֵפוֹא עוֹד נִצָּב אֵיתָן עַתָּה

עֲלֵי אֲדָמוֹת?

 

שטוסי                                            וְהִנֵּה נִפְלָאוֹת וּגְדוֹלוֹת מֵאֵלֶּה,

אוֹרֵחַ מִבַּדֶן[88] בָּא סִפֶּר-לִי זֹאת בְּמוֹ פִיהוּ:

יָצֹא יָצָא פָרָשׁ לָלֶכֶת אֶל בֵּית הַמֶּלֶךְ,

עוֹד הוּא רוֹכֵב בַדֶּרֶךְ – וּנְחִיל  צְרָעִים כִּתְּרוּהוּ,

חָבְרוּ עַל סוּסוֹ, עֲקָצוּהוּ, עַד נָפְלוֹ מֵת אָרְצָה,

וְהַפָּרָשׁ עָשָׂה דַרְכּוֹ אֶל-בֵּית הַמֶּלֶךְ בְּרָגֶל.

 

טל                              גַּם לַחַלָּשׁ נִתַּן הָעֹקֶץ לְמָגֵן לוֹ וּלְנָשֶׁק.

ארמגרדה באה את ילדיה ועומדת במבוא הדרך בבקעה.

 

שטוסי                      אוֹמְרִים, אֵין אֵלֶּה כִּי אִם-אוֹתוֹת מְבַשּׂרִים לָאָרֶץ

רָעוֹת גְּדוֹלוֹת וּמַעֲשִׂים נוֹרָאִים אֲשֶׁר יָבֹאוּ.

 

טל                              הָרָעוֹת וְהַנּוֹרָאוֹת יוֹם יוֹם הֵן תֵּעָשֶׂינָה,

וּבְלִי אֲשֶׁר יַקְדִּימוּ הָאוֹתוֹת לְבַשּׂר בּוֹאָנָה.

 

שטוסי                      אָכֵן אַשְׁרֵי הַתָּם, הַשּׁוֹקֵד עַל-נִירוֹ בְּשֶׁקֶט,

שׁוֹמֵר סִפּוֹ וּמְזוּזַת פִּתְחוֹ וְלֹא יֵדַע רֹגֶז.

 

טל                              לֹא-יֵדַע שָׁלוֹם בִּמְגוּרָיו גַּם-גְּדוֹל חֲסִידֵי אָרֶץ,

אִם תִּשְׁקֹד עָלָיו לְרָעָה עֵין שְׁכֵנוֹ הַזֹּעָמֶת.

צופה פעם בפעם בקצר רוח לנכח מעלה המסלה.

 

שטוסי                      הֱיֵה שָׁלוֹם! הֵן כִּמְצַפֶּה תַּעֲמֹד פֹּה?

 

טל                                                                                                              כִּדְבָרֶיךָ!

 

שטוסי                      יְשִׁיבְךָ אֱלֹהִים אֶל-נָוְךָ בְּשָׁלוֹם. הֲמֵאוּרִי אָתָּה?

הַיּוֹם יָשׁוּב מִשּׁם כְּבוֹד אֲדוֹנֵנוּ נְצִיב הָאֶָרץ.

 

הלך                            בעברו            הַיּוֹם אַל-תְּחַכּוּ לוֹ. גָּבְרוּ בַנְּהָרוֹת הַמָּיִם

וַיִּסְּחוּ אֶת-כָּל-הַמַּעְבָּרוֹת מֵרֹב הַגָּשֶׁם.

טל קם.

 

ארמגרדה                 נגשת              וְלֹא יָבֹא הַנְּצִיב?

 

שטוסי                                                                                        הֲדָבָר לָךְ אֵלָיו?

 

ארמגרדה                                                                                   כֵּן, אִישׁ חָסֶד.

 

שטוסי                      לָמָּה-זֶה אֵפוֹא הִתְיַצַּבְתְּ עַל אֵם הַדֶּרֶךְ?

 

ארמגרדה                 פֹּה אֶחְסְמֶנּוּ. לֹא-יַעֲבֹר עָלַי עַד אִם-הֵבֵאתִי

צַעֲקָתִי בְאָזְנָיו.

 

פריסהרט                 בא מבוהל במורד המסלה אל הבימה וקורא בקול

פַּנּוּ דָרֶךְ! הִנֵּה אֲדוֹנֵנוּ

נְצִיב הָאָרֶץ רוֹכֵב וּבָא אַחֲרָי. פַּנּוּ דָרֶךְ!

טל סר משם.

 

ארמגרדה                 בחיות רוחה

בָּא הַנְּצִיב, בָּא!

סרה משם ועוברת, היא וילדיה, אל עבר פני הבימה. גסלר ורודולף איש הרס נראים ברכבם על סוסיהם במעלה המסלה.

 

שטוסי                      לפריסהרט    אֵיךְ-צְלַחְתֶּם אֶת-הַיְאֹר? וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי

כִּי נִסְחֹף נִסְחֲפוּ הַמַּעְבָּרוֹת בִּגְאוֹן הַזָּרֶם.

 

פריסהרט                 שָׂרֹה שָׂרִינוּ עִם הַיְאֹר גַּם יָכֹלְנוּ, רֵעַ!

מֵימֵי הָאַלְפִּים בְּאֵיתַן זִרְמָתָם לֹא-יְבַעֲתוּנוּ.

 

שטוסי                      הֲבַסְּפִינָה נִמְצֵאתֶם כָּל-עֵת הִתְחוֹלֵל הַסָּעַר?

 

פריסהרט                 בַּסְּפִינָה, רֵעַ! כָּל-יְמֵי חַיַּי לֹא-יָמּושׁ זֵכֶר

הַיּוֹם הַהוּא מִלִּבִּי.

 

שטוסי                                                           אָנָּא, סַפֶּר-נָא, רֵעַ.

 

פריסהרט                 אַל תַּעַצְרֵנִי. אֶל-הַטִּירָה נֶחְפָּז אָנֹכִי,

וּבִשּׂרְתִּי שָׁם אֶת-בֹּא הָאָדוֹן נְצִיב הָאָרֶץ.

סר משם

 

שטוסי                      אִלּוּ אֲנָשִׁים יִשְׁרֵי לֵב נִמְצְאוּ בָאֳנִיָּה, כִּי-עַתָּה

הֲלֹא צָלֲלָה עַל-כָּל-יוֹרְדֶיהָ, וּבְלִי שָׂרִיד, תְּהוֹמָה,

וְהָעָם הַזֶּה ‑ לֶהָבָה לֹא-תִבְעַר בּוֹ וּמַיִם

לֹא יִשְׁטְפוּהוּ.           פונה כה וכה

                                     אָנָה בָא בֶּן-שִׂיחִי אִישׁ הַצָּיִד?

סר משם.

 

גסלר ורודולף איש הרס באים רוכבים על סוסיהם.

 

גסלר                          אִם-כֹּה תֹאמַר וְאִם כֹּה ‑ עֶבֶד הַמֶּלֶךְ אָנֹכִי

וַעֲשׂוֹת הַטּוֹב בְעֵינָיו ‑ חוֹבָתִי הִיא וַאֲמַלְאֶנָּה.

לֹא לְמַעַן הַחֲלִיק אֶל-הָעָם וּלְמַעַן פַּנְּקֵהוּ

שְׁלָחַנִי הֵנָּה לָאָרֶץ הַזֹּאת. מַשְׁמָעַת ‑

אוֹתָהּ הָאַחַת יִדְרֹשׁ. מִי הַמּוֹשֵׁל בָּאָרֶץ:

הָאִכָּר אִם-הַקֵּיסָר? ‑ כָּזֶה הוּא דְבַר רִיבֵנוּ.

 

ארמגרדה                 עַתָּה הוּא הָרֶגַע הַנָּכוֹן. עַתָּה אֶעֱשֶׂנָּה.

נגשת ביראה.

 

גסלר                          כִּי נָתַתִּי בְאַלְטְדּוֹרְף עַל הַמּוֹט אֶת-הַמִּגְבָּעַת ‑

לֹא מֵחָמְדִי מַהֲתַלּוֹת נְתַתִּיהָ, אַף לֹא-לְמַעַן

נַסּוֹת לֵב הָעָם; אוֹתוֹ הֵן זֶה מֵאָז בָּחַנְתִּי,

כִּי רַק לְלַמֵּד אֶת-קוֹמָתָם הַזְּקוּפָה שָׁחֹחַ

נְתַתִּיהָ. בְּרֹאשׁ נְתִיבָתָם, וּלְמֹרַת רוּחַ לָמוֹ,

נָטֹעַ נָטַעְתִּי לִפְנֵיהֶם הַמּוֹקֵשׁ, לְמַעַן

תִּכָּשֵׁל עֵינָם בּוֹ מִדֵּי עָבְרָם, וְעָלָה זֵכֶר

אֲדוֹנֵיהֶם וּמַלְכָּם עַל-לִבָּם וְלֹא יִשְׁכָּחוּהוּ.

 

רודולף                       אֶפֶס גַּם אֶת-מִשְׁפְּטֵי הָעָם וְחֻקָּיו אֵין לִשְׁכֹּחַ.

 

גסלר                          מִשְׁפְּטֵי הָעָם מָה כִּי יִשּׁקְלוּ עַתָּה בַּפָּלֶס?

הֵן גְּדוֹלוֹת אֵין חֵקֶר לָהֶן עַתָּה תִבָּרֶאנָה:

בֵּית הַמַּלְכוּת הִנֵּה זֶה יִשְׂגֶּה גַּם יִגְבַּר חָיִל,

וַאֲשֶׁר הֵחֵל הָאָב,[89] לְשֵׁם עוֹלָם לוֹ וּלְתִפְאָרֶת,

אוֹתוֹ יְבַצֵּעַ בְּנוֹ. אַךְ צוּר מִכְשׁוֹל לָנוּ בַדֶּרֶךְ –

הַגּוֹי הַקָּטָן הַזֶּה. וִיהִי מָה – הוּא יִכָּנֵעַ!

הם אומרים לעבור והאשה התנפלה לפני הנציב.

 

ארמגרדה                

רַחֲמִים, אֲדוֹנִי הַנְּצִיב, חֶסֶד, חָסֶד!

 

גסלר                                                                             מַה-תַּחְסְמִינִי

בַּדָּרֶךְ? הִסּוֹגִי!

 

ארמגרדה                                       אִישִׁי כָּלוּא בְּבֵית הַסֹּהַר,

יְתוֹמַי צוֹעֲקִים לַלָּחֶם. הָהּ אֲדוֹנִי! הֲלֹא תְרַחֲמֵנוּ

בְּצָרַת נַפְשֵׁנוּ הַגְּדוֹלָה, הֲלֹא תַחְמֹל עָלֵינוּ.

 

גסלר                          מִי אַתְּ וּמִי אִישֵׁךְ?

 

 

ארמגרדה                                                                    אַחַד הַקּוֹצְרִים עַבְדֶּךָ,

מֵהַר רִיגִי,[90] וּמַעֲשֵׂהוּ קְצֹר חָצִיר וָשַׁחַת

נְטוּשִׁים עַל-פְּנֵי גְּבֹהֵי הָרִים, רֹאשָׁם בַּשּׁמָיִם,

וּבְעֶבְרֵי פִי תְהוֹמוֹת, מְקוֹם לֹא-יַעְפִּיל לַעֲלוֹת שָׁמָּה

אַף הַמִּקְנֶה.

 

רודולף                                                            אָכֵן זְעוּמָה מְאֹד מְנָת אִישׁ כָּמוֹהוּ!

בִּי אֲדוֹנִי, שַׁלְּחֵהוּ, אֶת-הָאִישׁ הָרָשׁ, לַחֹפֶשׁ.

לוּ גַּם הִכְבִּיד לִפְשֹׁעַ, כִּי-עַתָּה נוֹסַר שֶׁבַע

בְּיַד מְלַאכְתּוֹ הָאַכְזְרִיָּה, הַמְּלֵאָה מוֹקְשֵׁי מָוֶת.

אל האשה

 

מִשְׁפָּטֵךְ יֵעָשֶׂה. שָׁמָּה אֶל-הַטִּירָה פְנִימָה

תָּבִיאִי אֶת-בַּקָּשָׁתֵךְ וְשָׁמָּה תְּדַבְּרִי דְבָרָיִךְ.

לֹא פֹה הַמָּקוֹם.

 

ארמגרדה                         לֹא, לֹא! אֲנִי מִפֹּה לֹא-אָמוּשָׁה

עַד אִם-הוּשַׁב אֵלַי בַּעֲלִי. זֶה כַּחֲדָשִׁים שֵׁשֶׁת

תִּתְעַנֶּה בַסֹּהַר נַפְשׁוֹ וְעֵינָיו תִּכְלֶינָה

מִיַּחֵל לִגְאֻלָּתוֹ.

 

גסלר                                                הֲלִתְפֹּשׂ בִּי אַתְּ אוֹמָרֶת?

לְכִי מִזֶּה!

 

ארמגרדה                                       צֶדֶק וּמִשְׁפָּט, הַנְּצִיב! הַאֵין אַתָּה

הַשּׁוֹפֵט פֹּה בָאָרֶץ תַּחַת אלֹהִים וָמֶלֶךְ?

עֲשֵׂה נָא אֵפוֹא אֶת-המּוּטָל עָלֶיךָ. אִם לְצֶדֶק

מֵעִם אֱלֹהִים תְּקַו – אַל מֵעִמָּנוּ תִמְנָעֵהוּ.

 

גסלר                          גְּשִׁי הָלְאָה! גָּרְשׁוּ מֵעִם פָּנַי עַזַּת הַמֵּצַח!

 

ארמגרדה                 תופשת ברסן הסוס

לֹא וָלֹא! אָנֹכִי כַּאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי.

לֹא-תָמוּשׁ מִמְּקוֹמְךָ, הַנְּצִיב, עַד אִם-שָׁפַטְתָּ

אֶת-מִשְׁפָּטִי. רְעַם פָּנִים כִּלְבָבֶךָ, לְטֹשׁ, לְטֹשׁ עָיִן,

הִנֵּה עָמְקָה מִנִּי שְׁאוֹל צָרָתִי, וּמַה-זַּעַם

אַפְּךָ כִּי-אִירָאֶנּוּ.

 

גסלר                                                                             הָאִשּׁה, סוּרִי כְרָגַע,

סוּרִי, כִּי לָמָּה תִרְמְסֵךְ רֶגֶל סוּסִי.

 

ארמגרדה                                                                    וְתִרְמְסֵנִי!

הִנֵּה – דוחפת את ילדיה והיא מתנפלת עמם יחד ארצה

אָנִֹכי וִילָדַי מוּטָלִים פֹּה לפָנֶיךָ,

הָבָה בּוֹסְסָה אֶת-יְתוֹמַי, תִּרְמְסֵם פַּרְסַת סוּסֶךָ!

הֵן כָּזֹאת, וְרָעָה וְקָשָׁה מִזֹּאת, עֲלִילָה הִתְעַבְתָּ.

 

רודולף                       הָאִשּׁה, הֶאָבַד לִבֵּךְ?

 

ארמגרדה                                                                    הַאֵין כָּל-הָאָרֶץ

נִרְמֶסֶת גַּם-הִיא תַּחַת רַגְלֶיךָ? אֲהָהּ, וְאָנֹכִי

אֵינֶנִּי בִלְתִּי אִם-אִשּׁה! לוּ גֶּבֶר הָיִיתִי,

כִּי-עַתָּה יָדַעְתִּי מָה אֶעֱשֶׂה, וְלֹא הִתְפַּלַּשְׁתִּי

פֹּה בֶעָפָר.

קול הנוגנים ישוב להשמע ממעלה המסלה, אפס כי עמום הוא

 

גסלר                                                               אֵי עֲבָדָי? יָבֹאוּ-נָא וְיִסְחָבוּהָ

מִזֶּה, אוֹ כִי אֶעֱשֶׂה דָבָר אֲשֶׁר אֶנָּחֵם עָלֵיהוּ

בָּאַחֲרוֹנָה.

 

רודולף                       לֹא יוּכְלוּ עֲבָדֶיךָ לִפְרֹץ הֵנָּה,

שָׂכוּ בַעֲדָם קְרִיאֵי הַחֲתֻנָּה אֶת-כָּל-הַדָּרֶךְ.

 

גסלר                          הִרְבֵּיתִי הִתְחַסֵּד עִם הָעָם הַזֶּה. עוֹד רֶסֶן

לִלְשׁוֹנוֹ אָיִן. אָכֵן רָפִים מוֹסֵרָיו עֲדֶנָּה

מֵהַכְנִיעוֹ. אוּלָם חַי אָנִי, אִם-לֹא מֵעַתָּה

שַׁנֵּה אֲשַׁנֶּה דַרְכִי עִמּוֹ. הַכְנֵעַ אַכְנִיעַ

אֶת-עָרְפּוֹ הַקָּשֶׁה וּגְאוֹן צַוָּארוֹ אֶשְׁבֹּרָה!

חֹק חָדָשׁ אֲצַו בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר …

חץ פתאם יחלפהו. הוא יבהל יד אל לבו ומט לצנוח.

בקול רפה                                                                חָנֵּנִי, אֵל חֶסֶד!

 

רודולף                       אֲדוֹנִי הַנְּצִיב! אֵל אֱלֹהִים! מֶה הָיָה? חֵץ? מֵאָיִן

 

 

ארמגרדה                 נתרת ממקומה

נִרְצַח הַנְּצִיב, נִרְצָח! נוֹד יִתְנוֹדֵד! הוּא צוֹנֵחַ!

בְּעֶצֶם לִבּוֹ חָלֹף חֲלָפוֹ הַחֵץ וַיְפַלְּחֵהוּ.

 

רודולף                       קופץ ויורד מעל הסוס

אֵימָה וָפָחַד! – אֲדוֹנִי הָאַבִּיר, קְרָא לֶאֱלוֹהַּ,

בְּשַׁעֲרֵי הַמָּוֶת בָּאתָ!

 

גסלר                                                              הַחֵץ – חֵץ טֶל הִנֵּהוּ.

מחליק מעל הסוס ונופל לזרועות רודולף איש הרס, והוא ישימהו על הספסל.

 

טל                              נגלה במרום הצורים

אָכֵן הִכַּרְתָּ הַקַּשּׁת! הוּא וְלֹא אַחֵר. עַתָּה

יִשְׁלָיוּ אָהֳלֵי רֹעִים וּתְמִימִים יִשְׁכְּנוּ בֶטַח,

רֶוַח לָאָרֶץ, לֹא-יְבֻלַּע לָהּ עוֹד בִּגְלָלֶךָ.

 

נעלם במרום הצורים. העם יפרוץ לבוא.

שטוסי                      בראש

מֶה הָיָה? מַה-קָּרָה?

 

ארמגרדה                                       חֵץ פָּגַע בַּנְּצִיב – וַיָּמָת.

 

העם                           בפרצו            מִי הֶחָלָל?

 

בעוד הראשונים בעדת הקרואים פורצים ובאים הבימתה, אחרוניהם עודם עומדים במרומי הצור וקולות המנגנים לא יחדלו.

 

רודולף                                             הוּא מִתְבּוֹסֵס בְּדָמָיו! עוּשׁוּ, חוּשׁוּ!

הָבוּ עֶזְרָה! מַהֲרוּ רִדְפוּ אַחֲרֵי הָרוֹצֵחַ!

צַר לִי עָלֶיךָ, הָאוֹבֵד, הֲכָזֹאת אַחֲרִיתֶךָ?

וַאֲנִי הֵן הַעִידוֹתִי בְךָ ‑ לוּא בְקוֹלִי שָׁמָעְתָּ!

 

שטוסי                      אֱלֹהִים! הִנֵּה הוּא שׁוֹכֵב פֹּה לְבָן-פָּנִים וְאֵין רוּחַ.

 

קולות רבים             מִי הִכָּהוּ?

 

רודולף                                             הַהִשְׁתּוֹלֵל הָעָם כִּי יָרִיעַ?

בִּזְמִירוֹת לִקְרַאת חָלָל? דַבְּרוּ אֲלֵיהֶם וְיַחֲרִישׁוּ!

זמרת הנוגנים תדם פתאם. העם הולך ורב

אֲדוֹנִי הַנְּצִיב, דַּבֵּר, אִם כֹּחַ לְךָ ‑ הַאֵין בְּפִיךָ

דָּבָר לְצַוֹּת אֶל-בֵּיתֶךָ?

 

גסלר נותן אות בידו. ובראותו כי אין מבין, ישנה את האות בחמת רוח

 

                                                                  אָנָה תִרְמֹז יָדֶךָ?

קוּסְנַכְטָה? לֹא בִינוֹתִי לְחֶפְצֶךָ. אַל-נָא בְזַעַף,

אֲדוֹנִי. נְטֹשׁ כָּל-חֶפְצֵי הָאֲדָמָה עָתָּה. הִכּוֹנָה

לִקְרַאת אֱלֹהִים וְשָׂא עֵינֶיךָ וְלִבְּךָ הַשּׁמָיְמָה.

 

קרואי החתונה כלם עומדים מסביב לגוע נדהמים וקשחי לב.

 

שטוסי                      רְאוּ, מֶה חָוְרוּ פָנָיו. עַתָּה בָא הַמָּוֶת

אֶל חַדְרֵי לִבּוֹ. וְהִנֵּה גַּם עֵינָיו תֵּעָצַמְנָה.

 

ארמגרדה                 בהרימה את אחד ילדיה

יְלָדִים, הַבִּיטוּ וּרְאוּ בִּגְוַע זֵד וּבְלִיָּעַל!

 

רודולף                       אִי נָשִׁים! אִי עַם אֵין לֵב! הֲגַם נוֹרָאוֹת כָּאֵלֶּה

כַּחֲזוֹן שַׁעֲשׁוֹעִים, לְרַאֲוָה בוֹ, לְעֵינֵיכֶן תִּהְיֶינָה.

עֲזֹרְנָה! תֵּנָּה יָד! הַאֵין מִכֶּן אַחַת עוֹזֶבֶת

עִם-יָדִי לִשְׁלֹף מֵלֵּב הֶחָלָל חֵץ הַמָּוֶת?

 

 

הנשחם                     נסוגות אחור חָלִילָה לָּנוּ מִנְּגֹעַ יָד בְּאִישׁ נְגָפוֹ אֱלוֹהַּ!

 

רודולף                       הַמְּאֵרָה תַּשּׂיג אֶתְכֶן!

שולף חרבו

 

שטוסי                      עוצר ידו                       אַל, אֲדוֹנִי, אֱסֹף יָדֶךָ!

כָּלְתָה מֶמְשַׁלְתְּכֶם, כָּלָתָה. מֵת עוֹכֵר הָאֶָרץ

וּמַטֵּה זַעְמוֹ נִשְׁבַּר לָעַד. חָמָס וָאָוֶן –

אוֹתָם לֹא-נִשּׂא עוֹד. רַב לָךְ! אֲנָשִׁים חָפְשִׁים נָחְנוּ!

 

כלם                            בקול המון                   חָפְשִׁיָּה אַרְצֵנוּ!

 

רודולף                                                                                         עַד-כֹּה הַדָּבָר הִגִּיעַ!

אֵיךְ נָסָה יִרְאָה וַתָּפָג מִשְׁמַעַת בִּן-רָגַע!

 

אל נושאי הכלים אשר נבהלו לבוא

 

רְאִיתֶם אֶת-הַמַּעֲשֶׂה הַנּוֹרָא, מַעֲשֶׂה הָרֶצַח

אֲשֶׁר נַעֲשָׂה בָזֶה. לְהוֹשִׁיעַ הֵן תִּקְצַר יָדֵנוּ,

גַּם לֹא-נִדְלְקָה עַתָּה לַשּׁוְא אַחֲרֵי הָרוֹצֵחַ.

דְּאָגָה אַחֶרֶת תִּגֹּשׂ בָּנוּ: כַּנֶֹשֶׁר קוּסְנַכְטָה

וּמַלֵּט בְּעוֹד מוֹעֵד מְצוּדוֹת הַמֶּלֶךְ מִלָּכֶד!

כִּי הִנֵּה נִתְּקוּ בָּרֶגע הַזֶּה, הָיוּ לְאַיִן,

כֹּל מוֹסְרוֹת בְּרִית וַעֲבֹתוֹת חֻקָּה וּמִשְׁמָעַת,

אַל-לָנוּ עַתָּה הַאֲמֵן בָּאִישׁ, אַל הִשּׁעֵן וּבְטֹחַ!

הוא ונושאי כליו יוצאים ‑ וששה אחי רחמים באים.

 

ארמגרדה                 הַרְחִיבוּ מָקוֹם! הָאַחִים[91] הִנֵּה בָאִים הֵנָּה.

 

שטוסי                      בַּאֲשֶׁר בְּשַׂר חָלָל ‑ שָׁמָּה גַּם-הָעוֹרְבִים יֵרֵדוּ.

 

אחי הרחמים         

עומדים מסביב לחלל כחצי גרן עגולה ופותחים ברננה

 

מָה אָדָם, פֶּתַע מוֹתוֹ יָבֹא,

אֵין הִתְמַהְמֵהַּ לוֹ וָאָרֶךְ;

יֵשׁ יֵלֵךְ אִישׁ בְּדֶרֶךְ לְבָבוֹ

וְנָפַל מֵת עַל אֵם הַדָּרֶךְ.

אִם נָכוֹן אִישׁ, אִם-לֹא ‑ הוּא יֵלֶךְ

עֲמֹד לְדִין בִּקְרֹא צַו מֶלֶךְ.

 

עם השָּׁנות החרוזים האחרונים המסך יורד.

 

עֲלִילָה חֲמִישִׁית

מַחֲזֶה רִאשׁוֹן

 

רחבה על יד אלטדורף. בירכתים מימין – מצודת אורי החדשה, ובמות העץ, מעלות ומורדות לבונים, עודן במעמדן, כתבניתן במחזה השלישי לעלילה הראשונה. משמאל – רכסי הרים נראים ממרחק ומשואות דולקות בראשיהם. השחר עולה. קול צלצל פעמונים בא מעברים.

 

 

רודי, קוני, ורני, הגודר ועוד הרבה מן התושבים אנשים נשים וטף.

 

רודי                            הֲתִרְאוּ מַשּׂוּאוֹת עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים תִּבְעַרְנָה?

 

הגודר                        הֲתִשְׁמְעוּ קוֹל צִלְצְלֵי פַעֲמוֹנִים מֵעֵבֶר לַיָּעַר?

 

רודי                            גָּרֹשׁ גֹּרְשׁוּ הָאוֹיְבִים.

 

הגודר                                                                           כָּל הַמְּצוּדוֹת נִלְכָּדוּ

 

רודי                            וַאֲנַחְנוּ בְנֵי אוּרִי, הֲנִרְאֶה בַּעֲמֹד לְקָלוֹן לָנוּ

מִשְׂגַּב עָרִיצִים עַל-אַדְמָתֵנוּ וְנִתְאַפָּקָה?

הֲנִהְיֶה אַחֲרוֹנִים לִקְרֹא דְרוֹר וּגְאֻלָּה לָאָרֶץ?

 

הגודר                        הֲנִתֵּן תְּקוּמָה לַמְּצוּדָה, לְמוֹקֵשׁ לָנוּ כּוֹנְנוּהָ

וּלְמוּעָקָה בְּמָתְנֵינוּ? עַד הַיְסוֹד בָּהּ עָרוּהָ!

 

כלם                            עָרוּ, עָרוּ, עָרוּ!

 

רודי                                                                               אֵי מַקְרִין אוּרִי?

 

המקרין אשר לאורי                                                                              הִנֵּנִי,

מַה-קָּרָאתָ לִי?

 

רודי                                                                 עַל רֹאשׁ הַמִּצְפֶּה עֲלֵה וְתָקַעְתָּ

בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּ רְחוֹקֵי הָרִים קוֹלֵהוּ

וְהֵד עֲמָקִים יַעֲנֶנּוּ, וְנִזְעֲקוּ אֵלֵינוּ וּבָאוּ

יוֹשְׁבֵי הֶהָר כְּאִישׁ אֶחָד.

המקרין אשר לאורי יוצא. ולתר פירסט בא.

 

ולתר פירסט                                                                             כַּתְּרוּ, אַחַי כַּתֵּרוּ.

גַּם מֵאֻנְטֶרְוַלְדֶּן גַּם מִשּׁוִיץ עוֹד לֹא-הִגִּיעָה

כָּל-בְּשֹׂרָה אֵלֵינוּ עַד-עָתָּה, אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ

אֵיךְ נָפַל דָּבָר שָׁם. הַאֵין טוֹב כִּי נִתְמַהְמֵהַּ

עַד בֹּא רָץ וּמְבַשּׂר מִשּׁם?

 

רודי                                                                               הִתְמַהְמֵהַּ לָמָּה?

הֶעָרִיץ הִנֵּה זֶה הוּמָת. זָרַח אוֹר הַחֹפֶשׁ!

 

הגודר                        קוּמוּ וְנָקוּמָה, כֻּלָּנוּ כְּאִישׁ אֶחָד נָקוּמָה!

הִרְסוּ הַמַּדְרֵגוֹת! קַרְקְרוּ קִיר! עַד טִפְחוֹתֶיהָ

נַהֲרס הַמְּצוּדָה! אֶבֶן עַל-אֶבֶן אַל תִּשָּאֶר.

 

הגודר                        בֹּאוּ, הַנְּעָרִים! יָדֵנוּ הַמְּצוּדָה הֵקִימָה.

וְהִיא גַּם הָרֹס תֶּהָרְסֶנָּה.

 

כלם                                                                                              עָרוּהָ, עָרוּהָ!

משתערים מכל עבר אל המצודה.

 

ולתר פירסט           הִנֵּה הִתְפָּרְצוּ לַעֲלוֹת וּלְעָצְרָם לֹא-אוּכָלָה.

 

מלכתל ובומגרטן באים.

 

מלכתל                      מַה-זֹּאת? הֲעוֹד מְצוּדַת אוּרִי עַל-תִּלָּהּ עוֹמָדֶת?

הֵן מִגְדַל סַרְנֶן ‑ תֵּל שְׁמָמָה, וְרוֹסְבֶּרְגְּ ‑ עִיֵּי אֵפֶר.

 

ולתר פירסט          

הַאַתָּה הוּא מֶלְכְתַּל? הֲמוּבֵאת בְּשֹׂרַת דְּרוֹר בְּפִיךָ?

הַגִּידָה, הֲגֹרַשׁ כָּלָה הָאוֹיֵב מִן-הָאָרֶץ?

 

מלכתל                      לֹא-נִשְׁאֲרָה לוֹ בָהּ כַּף רָגֶל. צְהַל, אָבִי, וָרֹנָּה:

עַד אֲנַחְנוּ עוֹמְדִים וּמְדַבְּרִים פֹּה ‑ וּבְאֶרֶץ שְׁוַיץ

אֵין שֵׁבֶט נוֹגֵשׂ עוֹד. תַּמּוּ עָרִיצִים וְאֵינֵימוֹ.

 

ולתר פירסט

הֶאָח, סַפְּרָה-נָּא, אֵיךְ יכָלְתֶּם לִמְצוּדוֹת הַסָּלַע?

 

מלכתל                      רוּדֶנְץ בִּגְבוּרַת רוּחוֹ, הוּא אֲשֶׁר עָלָה סַרְנֶנָה

וַיּוֹרֶד עֹז מִבְצָרָהּ. אָנֹכִי קְדַמְתִּיו לָיְלָה

וָאַבְקִיעַ אֶל-רוֹסְבֶּרְגְּ. אַךְ שְׁמַע-נָא וְהִשְׁתּוֹמַמְתָּ

לַדָּבָר אֲשֶׁר נָפַל שָמָּה: כִּמְעַט כִּלִּינוּ

לְבַעֵר הַצָּר מִן-הַמְּצוּדָה ‑ וַנָּקָם עָלֶיהָ

וַנַּצִּיתֶנָּה בְּקוֹל עֲנוֹת. וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַלַּהַב

וַיִּתְאַבְּכוּ תִּימְרוֹת הֶעָשָׁן, וְהִנֵּה זֶה נַעַר

מִנַּעֲרֵי גֶסְלֶר, דִּטְלֶהְם שְׁמוֹ, נִדְחַף לָבֹא שָׁמָּה

וְהוּא קוֹרֵא וּמְצַעֵק: אֲהָהּ, הַבְּרוּנֶקִית נִשְׂרָפֶת!

 

ולתר פירסט          

אֵל אֱלֹהֵי הַמִּשְׁפָּט!

נשמע רעש במות העץ במפלתן.

 

 

מלכתל                                                                         וְאַף אָמְנָם כִּדְבַר הַנַּעַר

כֵּן הָיָה. נִסְגֹּר נִסְגְּרָה בַמְּצוּדָה בִּמְקוֹם סֵתֶר

בִּדְבַר הַנְּצִיב. שָׁמַעַ זֹאת רוּדֶנְץ וַיִּתַּר פֶּתַע

מִמְּקוֹמוֹ כְּמִשְׁתּוֹלֵל, כִּי הִנֵּה אָחַז הַלַּהַב

בְּכָל-פִּנּוֹת הַמְּצוּדָה וַיְלַהֲטֶנָּה. קוֹרוֹתֶיהָ

פּוֹר הִתְפּוֹרָרוּ, עַמּוּדֶיהָ הָאֵיתָנִים מָטוּ,

וּמִתּוֹךְ הֶעָשָׁן עָלְתָה שַׁוְעַת הָאֹבֶדֶת…

 

ולתר פירסט          

וַתִּנָּצֶל?

 

מלכתל                      כֹּחַ לֵב עִם יָד מְהִירָה ‑ אַךְ הֵמָּה

יָכְלוּ הַצִּילָהּ הַפָּעַם. לוּ רַק-אַלּוּף לָנוּ

וּמוֹשֵׁל הָיָה רוּדֶנְץ ‑ כִּי-אָז יָקְרָה נַפְשֵׁנוּ

בְּעֵינֵי כלָּנוּ מֵחָרֵף אוֹתָהּ עָלָיו. אֶפֶס

הֵן גַּם אִישׁ בְּרִית הוּא לָנוּ, וּבֶרְתָּה מוֹדַעְתָּנוּ

יָקְרָה בְּעֵינֵי הָעָם, עַל-כֵּן הִשְלַכְנוּ נַפְשֵׁנוּ

מִנֶּגֶד וַנִּתְנַפֵּל אֶל הָאֵשׁ.

 

ולתר פירסט                                                                             וַתִּנָּצֶל?

 

מלכתל                      וַתִּנָּצֶל! רוּדֶנְץ וְאָנֹכִי, שְׁנֵינוּ גַם-יַחַד

עַל-כַּפַּיִם מִקֶּרֶב לַהֲבוֹת הָאֵשׁ נְשָׂאנוּהָ.

כִּמְעַט יָצָאנוּ ‑ וַתִּתְפּוֹרַרְנָה מֵאַחֲרֵינוּ

כִּפּוֹת המִּגְדָּל וַתִּפֹּלְנָה בְּרַעַשׁ וּבְרָעַם.

עַתָּה כְּשׁוּב אֵלֶיהָ רוּחָהּ וַתִּפְקַח עֵינֶיהָ

וַתִּשּׂאֵן הַשּׁמַיְמָה ‑ עַתָּה נָפַל פֶּתַע

הָאַלּוּף, כִּי נִפְעַם, עַל צַוָּארִי, וּבְאֵין אֹמֶר

נִכְרְתָה בֵינֵינוּ בְּרִית אֱלֹהִים, מוּצֶקֶת כַּסֶּלַע,

לִפְנֵי כָל-תְּמוּרוֹת עִתִּים עָמֹד תַּעֲמֹד לָנֶצַח,

כִּי-עַל-כֵּן נִצְרְפָה בָאֵשׁ וַתֶּאֱמַץ שִׁבְעָתָיִם.

 

ולתר פירסט           וְאַיֵּה לַנְדֶּנְבֶּרְגְּ?

 

 

מלכתל                                                           מֵעֵבֶר לִבְרִינִיג[92] הִנֵּהוּ.

לֹא-פִשְׁעִי הוּא, כִּי הִתְמַלֵּט בְּאוֹר עֵינָיו הַגֶּבֶר

אֲשֶׁר עִוֵּר עֵינֵי אָבִי. אֲנִי הֵן דָּלֹק דָּלַקְתִּי

אַחֲרָיו, גַּם הִשּׂגְתִּיו, גַם-הִפַּלְתִּיו אַרְצָה

לְרַגְלֵי אָבִי, וּכְבָר עוֹפְפָה עַל-רֹאשׁוֹ הֶחָרֶב,

אֶפֶס כִּי-שָׁאֹל שָׁאַל לוֹ נַפְשׁוֹ מַתַּת חֶסֶד

מֵעִם רַחֲמֵי הָעִוֵּר הַשָּב. אָז יִשּׁבֵעַ

לִבְלִי שׁוּב אֵלֵינוּ עַד-עוֹלָם. וַאֲנִי יָדַעְתִּי

כִּי-הָקֵם יָקִים אֶת-הַשּׁבוּעָה. הֵן אֶת-יָדֵנוּ

עַתָּה יָדָע.

 

ולתר פירסט           אַשְׁרֶיךָ, כִּי לֹא-הִשְׁבַּתָּ טֹהַר

גְּבוּרָתְךָ וְלֹא-נְגֹאֲלָה בַדָּם.

 

ילדים                        רצים ומכתות הבמות בידיהם.

דְּרוֹר! דְּרוֹר וָחֹפֶשׁ!

שופר אורי יריע גבורות.

 

ולתר פירסט           רְאֵה מָה רַב הַגִּיל! מַה-גָּדוֹל הַחַג בִּרְחוֹבֵנוּ!

זֶה הַיּוֹם ‑ עַד זִקְנָה וְשֵׂיבָה הַיְלָדִים יִזְכְּרוּהוּ.

 

נערות באות, נושאות את המגבעת בראש המוט. העם ימלא את הבימה.

 

רודי                            הִנֵּה הַמִּגְבַּעַת, זוּ עַל-כְּבוֹדָהּ הִצְטַוֵּינוּ!

 

ולתר פירסט          

אֱלֹהִים! נֶכְדִּי הֲלֹא עָמַד מוּל הַחֵץ תַּחְתֶּיהָ.

 

קולות רבים            

שָׂרִיד אַל-יְהִי לְמֶמְשֶׁלֶת זָדוֹן! אַבֵּד כלָּ-זֵכֶר!

בָּאֵשׁ הַשְׁלִיכוּהָ!

 

ולתר פירסט           לֹא, כִּי לְמִשְׁמֶרֶת נִתְּנֶנָּה.

הֵן כְּלִי שָׁרֵת הָיְתָה בְּיַד עָרִיצִים לְהַשְׁפִּילֵנוּ,

תְּהִי אֵפוֹא לָנוּ לְאוֹת חֹפֶשׁ וּגְאֻלָּה מֵעָתָּה.

 

התושבים, גברים נשים וטף, אלה יושבים ואלה עומדים על פני במות העץ ההרוסות, ובונים יחד מסבה רבה ונהדרה, תבנית קשת.

 

מלכתל                      אַחֵינוּ, אַנְשֵׁי בְרִיתֵנוּ! רְאוּ הִנֵּה רַגְלֵינוּ

עוֹמְדוֹת עַתָּה עַל חָרְבוֹת עָרִיצִים וּלְבָבֵנוּ

תְּרוּעַת שִׂמְחָה וָעֹז. בָּא אֵפוֹ יוֹם קִוִּינוּהוּ,

וַאֲשֶׁר נָדַרְנוּ בְרוּטְלִי ‑ הִנֵּה זֶה קָם וַיֶּהִי!

 

ולתר פירסט           הִנֵּה זֶה הֵחֵל לָבֹא, אַךְ טֶרֶם בִּצַּעְנוּהוּ.

רוּחַ עֹז וְלֵב אֶחָד ‑ נַחֲזִיקָה בְאֵלֶּה, אַל נֶרֶף!

כִּי-הִנֵּה הַקֵּיסָר, דְּעוּ לָכֶם, לֹא יִתְמַהְמֵהַּ

מִנְּקֹם נִקְמַת דַּם נְצִיבוֹ וּמֵהָשִׁיב לָאָרֶץ

אֶת-צִבְאוֹתָיו הַמְּגֹרָשִׁים בְּיָד חֲזָקָה מִמֶּנָה.

 

מלכתל                      יָבֹאוּ יַעֲלוּ נָא אֵפוֹ צִבְאוֹתָיו עָלֵינוּ.

הֵן גָּרֹשׁ גֹּרַשׁ כָּלָה הָאוֹיֵב אֲשֶׁר מִבָּיִת,

הַאִם בִּפְנֵי הָאוֹיֵב אֲשֶׁר-מִחוּץ לֹא נַעֲמֹדָה?

 

רודי                            הַמְּבוֹאוֹת הַפְּרוּצִים בֶּהָרִים לֹא-רַבִּים הֵמָּה,

אֲנַחְנוּ בִגְוִיּוֹתֵינוּ סָתֹם נִסְתֹּם כֻּלָּמוֹ!

 

בומגרטן                   בְּרִית מֶלַח, בְּרִית עוֹלָם נַפְשׁוֹת כֻּלָּנוּ קָשָׁרָה,

וּמָה הָאוֹיֵב וַהֲמוֹן צִבְאוֹתָיו כִּי יְבַעֲתוּנוּ!

 

רסלמן ושטופכר באים.

 

רסלמן                       עם בואו

אֵין זֶה כִּי אִם מִשְׁפַּט אֵל זוֹעֵם וּנְקַם שָׁמִָים.

 

התושבים                 מַה-דָּבָר נָפָל?

 

רסלמן                                                            אֲהָהּ לַיָּמִים אֲשֶׁר הִגִּיעוּ!

 

ולתר פירסט          

הַגִּידָה, מָה הַדָּבָר? רְאוּ, וְהִנֵּה פֹה גַּם-אָתָּה,

אֲדוֹנִי וֶרְנֶר! מַה-בְּשֹׂרָה בְּפִיכֶם? מַהֲרוּ הַגִּידוּ.

 

התושבים                 מַה-דָּבָר קָרָה?

 

רסלמן                                                                          שִׁמְעוּ שָׁמֹעַ וְהִשְׁתּוֹמָמוּ!

 

שטופכר                    מִמָּגוֹר רַב נֶחֱלָצְנוּ.

 

רסלמן                                                            הַקֵּיסָר נִרְצַח נָפֶשׁ!

 

ולתר פירסט           אֵל רַחוּם וְחַנּוּן!

התושבים קופצים וסובבים על שטופכר.

 

כלם                                                                               נִרְצָח! הַקֵּיסָר! מָה אָמָרְתָּ?

הַקֵּיסָר?

 

מלכתל                      לֹא יִתָּכֵן! אֵיזֶה הַדֶּרֶךְ בָּאָה

הַשּׁמוּעָה?

 

שטופכר                    אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר, בְּיַד מְרַצְּחִים חֶרֶשׁ

אֵצֶל בְּרוּק[93] נָפַל הַמֶּלֶךְ אַלְבְּרֶכְטְ.[94] אִישׁ נֶאֱמַן שְׂפָתָיִם

יוֹהַנֶּס מִלֶּר, הֵבִיא הַשּׁמוּעָה מִשּׁפְהֹזֶן.[95]

ולתר פירסט

מִי הֵזִיד לַעֲשׂוֹת הַפֶּשַׁע הַכָּבֵד?

 

שטופכר                                                                                      שֵׁם עוֹשֵׂהוּ

יַכְבִּידֶנּוּ שִׁבְעָתָיִם. הָאִישׁ הָרוֹצֵחַ,

מַכֵה הַמֶּלֶךְ בִּצְדִיָּה ‑ הֲלֹא הוּא בֶּן אָחִיהוּ

הַנָּסִיךְ יוֹהַן.

 

מלכתל                      מָה רָאָה הַנָּסִיךְ עַל-כָּכָה,

כִי עָשָׂה מַעֲשֵׂה רֶצַח?

 

שטופכר                                                         הַחֲזֵק הֶחֱזִיק הַמֶּלֶךְ

בִּירֻשּׁת הַנָּסִיךְ וַיִּמְנָעֶנָּה מִמֶּנּוּ.

וַיְהִי כִּי-נְגָשׂוֹ הַיּוֹרֵשׁ ‑ וַיֹּאמֶר נַשְׁלֵהוּ

מִנַּחֲלָתוֹ לִצְמִיתוּת וְכַפֵּר פָּנָיו בְּמִצְנֶפֶת

בִּישׁוֹפִים. אִם-כֹּה-הַדָּבָר וְאִם כָּכָה, וְהָעֶלֶם

לַעֲצַת אַלּוּפָיו וּמְתֵי סוֹדוֹ הִטָּה אֹזֶן,

הֲלֹא הֵם אֶשֶׁנְבַּךְ, טֶגֶרְפֶלְדְּ, וַרְטְ וּפַלְס מֵרֵעֵהוּ,

וַיִּגְמֹר בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר: אִם אֵין לִמְצֹא צֶדֶק

בִּמְקוֹם הַמִּשְׁפָּט ‑ תּוֹשַע-נָא לוֹ אֵפוֹא יָדֵהוּ.

 

ולתר פירסט           אֲבָל הַגֶּד-נָא, אֵיכָכָה נֶעֶשְׂתָה הַמְּזִמָּתָה?

 

שטופכר                    רָכֹב רָכַב הַמֶּלֶךְ, יוֹרֵד מִשּׁטֵין[96] בַּדֶנָה,

יָרֹד וְנָסֹעַ נִכְחוֹ רֵינְפֶלְדָּה[97] הָאַרְמוֹנָה,

וּבָנָיו הַנְּסִיכִים הַנְסְ וְלֵיאוֹפּוֹלְדְּ עִמּוֹ וְחֶבֶל

רֹאֵי פָנָיו מִשּׁוֹעֵי הָאָרֶץ וּמֵחֹרֶיהָ.

הֵם עִם-נַחַל רֵיס[98] וַיְהִי לָהֶם מַעֲבַר הַנָּחַל –

וְהַמְּרַצְּחִים יָרְדוּ אָז בַּסְּפִינָה, וַיַּרְחִיקוּ

אֶת-הַמֶּלֶךְ מֵעַל רֹאֵי פָנָיו בְּעָקְבָה, לְמַעַן

הַבְדִּילוֹ מֵעִמָּם. אַחֲרֵי-כֵן עָלָה הַמֶּלֶךְ

וַיִּרְכַּב בַּשּׂדֶה מוּל הַבְּסְבֻּרְגְּ,[99] מִגְדַּל הַחֹסֶן,

טִירַת מְכוֹרָתוֹ וּמְקוֹר מוֹלַדְתּוֹ הַמְהֻלָּלֶת,

בִּמְקוֹם נִקְבְּרָה שָׁם, לְפִי הַשּׁמוּעָה, בְּתַחְתִּיּוֹת אֶרֶץ

קִרְיַת עוֹבְדֵי גִלּוּלִים, עִיר גְּדוֹלָה, בַּת יְמֵי קֶדֶם –

אָז יִתְנַפֵּל עָלָיו הַנְסְ וַיִּתְקַע הַמַּאֲכֶלֶת

בִּגְרוֹנוֹ. פַּלְם הֵטִיל הַכִּידוֹן בּוֹ וַיִּדְקְרֵהוּ,

וְאֶשֶׁנְבַּךְ מָחַץ רֹאשׁוֹ וַיְשַׁסְּעֵהוּ בֶחָרֶב.

מְחוֹלָל וּמְדֻקָּר צָנַח הַמֶּלֶךְ בְּדָמוֹ אָרְצָה

וַיִּפֹּל חָלָל בִּידֵי אָחִיו עַל-אַדְמָתֵהוּ.

בְּעֵבֶר הַנַּחַל מִנֶּגֶד עָמְדָה עֲדַת הַמֶּלְֶך

וַתֵּרֶא אֶת-כָּל-הַנַּעֲשֶׂה, אֶפֶס מֵי הַפֶּלֶג

הִפְרִידוּ בֵינָהּ וּבֵינוֹ, וּבְקֹצֶר יָדֶיהָ

לֹא-יָכְלָה בִּלְתִּי אִם-פָּרֵשׂ כַּפַּיִם וְשַׁוֵּעַ.

אוּלָם שָׁם עַל-יַד דֶּרֶךְ אִשּׁה זְקֵנָה יָשָׁבָה,

וּבְחֵיקָהּ נָפַח הַמֶּלֶךְ אֶת-נַפְשׁוֹ וַיָּמָת.

 

מלכתל                      הִנֵּה כִּי-כֵן הוּרַד אֶל-יַרְכְּתֵי שְׁאוֹל זֶה הַגֶּבֶר

אֲשֶׁר הִרְחִיב כַּשּׁאוֹל נַפְשׁוֹ ‑ וַיִּכְרֶה לְנַפְשׁוֹ קָבֶר.

 

שטופכר                    אֵימָה נָפְלָה עַל כָּל-הָאָרֶץ, אֵימָה וָפָחַד.

נִסְגְּרוּ מִבֹּא כָּל-הַמְּבוֹאוֹת בֶּהָרִים, אֵין פָּתַח,

עַם עַל-גְּבוּלוֹ יִשְׁקֹד וּשְׁמָרוֹ יוֹמָם וָלָיְלָה;

גַּם-צִירִיךְ עִיר קְדוּמִים, שְׁעָרֶיהָ לֹא-יָדְעוּ בְרִיחַ

זֶה שְׁלֹשִׁים שָׁנָה ‑ סֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת עָתָּה,

מִפַּחַד צָר וּמִתְנַקֵּם, פֶּן-יַהֲרֹס אֵלֶיהָ;

כִּי הִנֵּה נֵעוֹרָה וַתֵּצֵא בְּחֶרֶב נוֹקֶמֶת

מַלְכַּת אֻנְגְּרִיָּה, אַגְנֶס הָאֲיֻמָּה, בַּת הַמֶּלֶךְ,

וּבְשָׁכְחָהּ חַנּוֹת כְּאִשּׁה, נַפְשָׁהּ בְּאָלָה הֵבִיאָה

לִפְקֹד בְּלִי רַחֲמִים עַל-בֵּית הַמְרַצְּחִים דְּמֵי אָבִיהָ,

עַל עַבְדֵיהֶם וְעַל כָּל-זַרְעָם, עַל נִין וְעַל נֶכֶד,

גַּם אַבְנֵי טִירוֹתָם לֹא-תִנָּקֶינָה בְיוֹם זָעַם.

מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת, כַּצֹּאן תַּתִּיקֵם לַטֶּבַח

וְהוֹרִידָתַם – כָּכָה נִשְׁבְּעָה – אַחֲרֵי אָבִיהָ שְׁאוֹלָה

וּבְנַחַל דָּמָם, כִּבְטַל אָבִיב, תִּטְבֹּל רַגְלֶיהָ.

 

מלכתל                      הַגִּידָה, הֲיֵשׁ יוֹדֵעַ אָנָה המְרַצְּחִים נָסוּ?

 

שטופכר                    אַחֲרֵי בַצְּעָם זְמָמָם הָרָע, וַיָּפוּצוּ כְרָגַע

וַיִּפָּרְדוּ בַּחֲמִשּׁה דְרָכִים אִישׁ מֵרֵעֵהוּ,

וּלְבִלְתִּי הִוָּעֵד עוֹד כָּל-יְמֵי חַיֵּיהֶם יָחַד.

אוֹמְרִים, הַנָּסִיךְ יוֹהַן יְשׁוֹטֵט בֶּהָרִים עָתָּה.

 

ולתר פירסט           פֹּעַל כַּפָּם לֹא-הֵבִיא לָהֶם אֵפוֹ כָּל-פֶּרִי –

אֵין פְּרִי לַנְּקָמָה. מִחְיַת זְוָעָה הִיא לִבְעָלֶיהָ.

מִתְקָהּ – דָּם וָרֶצַח, וּבְאַחֲרִיתָהּ – מַפַּח נָפֶשׁ.

 

שטופכר                    אָכֵן לִבְעָלֶיהָ לֹא-תִּשּׂא פְרִי חַטַּאת רֶצַח,

אוּלָם אֲנַחְנוּ בְנִקְיוֹן כַּפֵּינוּ פִּרְיָהּ נִבְצֹרָה

לִבְרָכָה לָנוּ וּלְיֵשַׁע רָב. סָר מַר הַפָּחַד!

רֹאשׁ צוֹרְרֵי הַחֹפֶשׁ נָפָל! עַתָּה – כָּכָה שָׁמַעְתִּי –

מִבֵּית הַבְּסְבֻּרְגְּ אֶל-בַּיִת אַחֵר יִסֹּב הַנֵּזֶר,

כִּי-בָא הָעָם עַל-מִשְׁפָּטוֹ לִבְחֹר כְּרוּחוֹ מֶלֶךְ.

 

ולתר פירסט ואחרים

הֲשָׁמַעְתָּ בְּמִי נָתְנוּ עֵינָם?

 

שטופכר                    מַרְבִּית עַם הָאָרֶץ

יֵט לִבָּם אַחֲרֵי הַגְּרַף נְגִיד לֻקְסֶמְבֻּרְגְּ.[100]

 

ולתר פירסט                                                                             אַשְׁרֵינוּ

כִּי עָמַדְנוּ בֶאֱמוּנָתֵנוּ לַקֵּיסָר. עַתָּה

יֵשׁ לַצֶּדֶק תִּקְוָה.

 

שטופכר                                          הֵן יְבַקֵּשׁ לוֹ בֵּינֵינוּ

הַמּוֹשֵׁל הֶחָדָשׁ בַּעֲלֵי בְרִית אַמִּיצֵי רוּחַ

וּבְיַד אוֹסְטְרִיָּה אוֹיַבְתֵּנוּ לֹא יַסְגִּירֵנוּ.

 

התושבים מחבקים איש את רעהו.

 

פטרמן וציר המלך.

 

פּטרמן                       רָאשֵׁי הָעָם וְנִכְבַּדָּיו הִנֵּה הֵם בָּזֶה לְפָנֶיךָ!

 

רסלמן ואחרים      

מָה הַדָּבָר, פֶּטֶרְמַן?

 

פּטרמן                                                            צִיר בָּא בִּמְגִלַּת סֵפֶר.

 

כלם                            לולתר פירסט

קוּם פְּתַח וּקְרָא.

 

ולתר פירסט           קורא "לִשְׁלוּמֵי אֱמוּנֵי עָם, שׁוֹכְנֵי אֶרֶץ

אוּרִי, שְׁוִיץ וְאֻנְטֶרְוַלְדֶּן, תִּשְׁלַח מֵאֵת פָּנֶיהָ

הַמַּלְכָּה אֱלִישַׁבְעַת[101] בָּזֶה שָׁלוֹם רַב וָחָסֶד".

 

קולות רבים             מַה-לָּהּ וְלָנוּ? וּמַה-לָּנוּ חֵלֶק בֶּאֱלִישַׁבְעַת?

 

ולתר פירסט           קורא

"בְּכֹבֶד אֶבלָהּ וְאַלְמְנוּתָהּ, בַּעֲטֹף נַפְשָׁהּ עָלֶיהָ

אֶל-הִלָּקַח מֵעַל רֹאשָׁהּ בִּידֵי אַנְשֵׁי רֶצַח

אַלּוּף נְעוּרֶיהָ – עוֹד זָכֹר תִּזְכֹּר אַהֲבַת קֶדֶם

וֶאֱמוּנַת אֹמֶן אֲשֶׁר לִשְׁוֵיצִיָּה הַנֶּאֱהָבֶת".

 

מלכתל                      בִּימֵי טוֹבָתָהּ לֹא זָכְרָה כָל-אֵלֶּה.

 

 

רסלמן                                                                                         הַחֲרִישָׁה,

הָבָה נִשְׁמְעָה-נָּא עַד-תֻּמָּם דִּבְרֵי הָאִגָּרֶת.

 

ולתר פירסט           קורא

"וּבְבִטְחָהּ בָּעָם הַנֶּאֱמָן, תִּשָּׂא אֵלָיו עֵינֶיהָ

כִּי-זָעֹם יִזְעֹם כְּדֵי רִשְׁעָתָם אַנְשֵׁי הָרֶצַח

לְבִלְתִּי תֵּת מִקְלָט לָהֶם בְּכָל-גְּבוּלוֹ, וִיהִי לְהֶפֶךְ,

כִּי רָדֹף גַּם-יִרְדְּפֵם בַּחֲמַת אַף וְשָׁקַד בְּכָל-כֹּחַ

לְתָפְשָׂם בַּאֲשֶׁר הֵם וּלְהַסְגִּירָם אֶל שׁוֹפְטֵי צֶדֶק,

כִּי-עַל-כֵּן יִזְכֹּר אֶת-כָּל-הָאַהֲבָה וְכָל-הַחֶסֶד

זוּ הִפְלִיא לוֹ בֵּית מַלְכוּת רוּדוֹלְף מֵאָז וְעַד-הֵנָּה".

 

קולות רבים             כָּל-הָאַהֲבָה וְכָל-הָחָסֶד!

 

שטופכר                                                                       הָאָב נְדִיב הָרוּחַ

אָכֵן עָשָׂה עִמָּנוּ חֶסֶד וּצְדָקָה, אֶפֶס

הַבֵּן בַּמֶּה יִתְהַלָּל? הֲקַיֵּם קִיַּם בְּיָדֵנוּ

אִגֶּרֶת מִשְׁפְּטֵי חֻפְשָׁתֵנוּ כַּאֲשֶׁר קִיְּמוּהָ

כָּל-הַמְּלָכִים שֶׁלְּפָנָיו? הֶעָשָׂה מִשְפַּט צֶדֶק

לָעָם? הֶעָמַד לִימִין עָשׁוּק? וּבַצַּר לָנוּ

וַנִּשְׁלַח אֵלָיו מַלְאָכֵינוּ – הַהִטָּה אֹזֶן

לְקוֹלָם? אַף לֹא-אַחַת מֵאֵלֶּה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ

עִמָּנוּ, וְלוּלֵא יָדֵנוּ אֲנַחְנוּ הִיא סְמָכָתְנוּ,

כִּי-עַתָּה צָרָתֵנוּ עַד-לִבּוֹ לֹא נָגָעָה.

הַהוּא לִבְרָכָה יִזָּכֵר? לֹא בְרָכָה וָחֶסֶד

זָרַע הָעֲמָקִים הָאֵלֶּה; וְהוּא בִּמְרוֹם שִׁבְתֵּהוּ

הֵן מָצְאָה יָדוֹ הֱיוֹת אָב לְגוֹיָיו; אַךְ בְּעֵינָיו טֹבוּ

רַק קְרוֹבָיו הַסּוֹבְבִים הוֹדוֹ לִשְׁקֹד עַל טוֹבָתָם –

לָכֵן יִבְכּוּ לוֹ הֵם וְהוֹרֵידוּ עָלָיו דִּמְעָתָם.

 

ולתר פירסט           בְּמַפַּלְתּוֹ לֹא נִשְׂמָח, גַּם הָרָעוֹת זוּ גְמָלָנוּ

מִיּוֹם הַכְבִּידוֹ יָד עָלֵינוּ לֹא-נִזְכְּרָה עָתָּה.

חָלִילָה לָּנוּ מִזֹּאת! אֶפֶס לִנְקֹם דַּם מֶלֶךְ

לֹא-הֵיטִיב עִמָּנוּ מיָּמָיו, וּרְדֹף אֶת-אֵלֶּה

אֲשֶׁר מֵעוֹדָם לֹא-הֵרֵעוּ גַּם לֹא-שִׁחֲתוּ לָנוּ –

מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא יָדֵנוּ אנַחְנוּ תַעֲשֶׂנּוּ!

הָאַהֲבָה קָרְבַּן נְדָבָה הִיא, מַשְׂאַת לֵב וָנָפֶשׁ;

מַשּׁא כָל-יָד, חוֹב מֵאֹנֶס – הַמָּוֶת יְפֵרֶנּוּ,

לֹא-חָבְַלנוּ לוֹ מאוּמָה, נְקִיִּים אֲנַחְנוּ ממֶּנּוּ!

 

מלכתל                      וּבְאַרְמוֹנָהּ כִּי-תֵבְךְּ הַמַּלְכָּה אַף תִּתְיַפֵּחַ,

וּלְבָבָהּ בְעָצְמַת מַכְאוֹבָהּ כִּי-יִזְעַק שָׁמָיְמָה –

הִנֵּה אֶל-הַשּׁמַיִם הָהֵם, רְאוּ, יִשָּׂא עַתָּה

עַם דְּרוֹר, הֵסִיר מִסֵּבֶל שִׁכְמוֹ, קוֹל תּוֹדָה וְרִנָּה –

רַק אֲשֶׁר-יִזְרַע אַהֲבָה הוּא יִקְצֹר רַחֲמִים וַחֲנִינָה.

הציר הולך משם.

 

שטופכר                    אל העם

וְטֶל אֵיפֹה הוּא? הֲיִפָּקֵד בְּתוֹכֵנוּ מקוֹם הַגֶּבֶר

אֲשֶׁר עֶשֶׂר יָדוֹת לוֹ עַל-כֻּלָּנוּ בִּגְאֻלָּתֵנוּ?

הֵן הַגָּדוֹל וְהַקָּשֶׁה מִכֹּל בְּחֶלְקוֹ נָפָלוּ.

הָבָה נִנְהֲרָה-נָּא כלָּנוּ אֶל-בֵּיתוֹ וְנָרִיעַ

שָׁם בְּקוֹל הָמוֹן חוֹגֵג: כָּבוֹד וָעֹז לַמּוֹשִׁיעַ!

 

 

מַחֲזֶה שֵׁנִי

 

מבוא בית טל. האח מבוערת. בעד הפתח הפתוח ירָאה לעינים כל המרחק אשר מחוץ. הדויגה, ולתר ווילהלם.

 

הדויגה                      הַיּוֹם יָבֹא אֲבִיכֶם. הֶאָח, יְלָדַי יַלְדֵי חֶמֶד,

חַי חַי הוּא, וְחָפְשִׁי הוּא, וְחָפְשִׁים גַּם-אֲנַחְנוּ כֻלָּנּוּ,

וַאֲבִיכֶם הוּא אֲשֶׁר-הֵבִיא אֶת-הַגְּאֻלָּה לָאָרֶץ.

 

ולתר                          וְגַם-לִי חֵלֶק בָּהּ, אִמִּי. יִקָּרֵא נָא עָלֶיהָ

גַּם שְׁמִי. חֵץ אָבִי כִּמְעַט חָלַף רֹאשִׁי וְאָנֹכִי

לֹא רָעַדְתִּי.

 

הדויגה                                            אָכֵן מַתָּן מִשְׁנֶה לִי נִתַּתָּ,

פַּעֲמַיִם יְלִדְתִּיךָ, פַּעֲמַיִם חִבְּלָה אִמֶּךָ.

אַךְ כָּל-זֶה עָבַר, וְעַתָּה שִׁנֵיכֶם לִי, שְׁנֵיכֶם יָחַד,

וְגַם-אֲבִיכֶם גּוֹאַלְכֶם יָשׁוּב הַיּוֹם אֶל נָוֵהוּ.

 

נזיר נראה בפתח הבית.

 

וילהלם                     רְאִי גַם רְאִי, אִמִּי. הִנֵּה נָזִיר עוֹמֵד בַּפָּתַח,

אֵין זֶה כִּי בָא לִשְׁאֹל מַתָּת.

 

הדויגה                                                                                                      אָסְפֵהוּ הַבָּיְתָה

וְנָשִׁיבָה נַפְשׁוֹ. יֵדַע כִּי לִנוֵה גִיל נָחָהוּ

אֱלֹהִים.

באה הביתה ושבה ובידה ספל.

 

וילהלם                     אל הנזיר

בֹּאָה אִישׁ טוֹב, וְהֵשִׁיבָה אִמִּי נַפְשֶׁךָ.

 

ולתר                          בֹּאָה וְהַחֲלַפְתָּ כֹחַ וְאַחַר תֵּלֵךְ לְדַרְכֶּךָ.

 

הנזיר                         עיניו משוטטות הנה והנה בפחד ומראהו כנבוך

אֵיפֹה אָנִי? הַגִּידוּ, אֶל-אֵיזֹה אֶרֶץ בָּאתִי?

 

ולתר                          אֵין זֹאת כִּי אִם תָּעִיתָ עַד-הֲלֹם, אִם לֹא-יָדָעְתָּ;

עִם בֻּרְגְּלֶן אַתָּה, בִּגְלִיל אוּרִי, בֹּאֲכָה נֵי-שֵׁכֶן.

 

הנזיר                         אל הדויגה בשובה

הַלְּבַדֵּךְ אַתְּ פֹּה? הַאֵין אִישֵׁךְ עִמָּךְ בַּבָּיִת?

 

הדויגה                      אֲנִי מְצַפָּה עַתָּה לְבֹאוֹ. וְאוּלָם, אֲדוֹנִי, מָה אָתָּה?

לֹא טוֹב יְבַשּׂר מַרְאֵה פָנֶיךָ וִירֵאַה אָנִי.

וּבְכָל זֹאת – קַח וּשְׁתֵה, הֵן עָיֵף וְיָגֵעַ אָתָּה.

תגיש לו הספל.

 

הנזיר                         לוּ גַם-תִּתְעַטֵּף נַפְשִׁי בַצָּמָא שִׁבְעָתָיִם –

וְנָשִׁיבָה נַפְשׁוֹ. יֵדַע כִּי לִנוֵה גִיל נָחָהוּ

חֵי נַפְשִׁי אִם אֶגַּע בְּכָל-מְאוּם עַד-אִם הִבְטַחְתִּנִי…

 

הדויגה                      אַל תִּגַע בִּי. אַל-תִּקְרַב לָגֶשֶׁת, אִם מִשּׁמֹעַ

אֲמָרֶיךָ לֹא-אוּכַל הִמָּנַע.

 

הנזיר                                                              בְּאֵשׁ הַחֶסֶד

זוּ תָאִיר עַתָּה יַרְכְּתֵי בֵיתֵךְ, בְּנֶפֶשׁ יְלָדַיִךְ

הַיְּקָרִים, זוּ אֲחַבְּקֵם…

מחזיק בילדים.

 

הדויגה                                                           מַה-לְּךָ, הָאִישׁ? סוּרָה, סוּרָה,

אַל-תִּגַּע בִּילָדָי! כִּי-הִנֵּה לֹא נָזִיר אָתָּה!

לֹא וָלֹא! הַמְּעִיל הַזֶּה נְוֵה תָמִיד הוּא לַשֶׁקֶט,

וּבְמרְאֵה פָנֶיךָ אָתָּה לֹא-יִנְוֶה הַשּׁקֶט.

 

הנזיר                         אֻמְלָל אָנֹכִי מִכָּל-הָאָדָם.

 

הדויגה                                                                                                      צָרַת נֶפֶשׁ

תָּעִיר הֲמוֹן לֵבָב, וּמֶבָּטְךָ אַתָּה יְחִתֵּנִי.

 

ולתר                          נתר ממקומו

אִמִּי, הִנֵּה אָבִי!

רץ ויוצא מן הבית.

 

הדויגה                                            אֵל אֱלֹהִים.

אומרת לצאת, רועדת ומתמהמהת.

 

וילהלם                     רץ ויוצא גם הוא                        הֶאָח, אָבִינוּ!

 

ולתר                          מבחוץ, מאחורי הבימה

וְהִנֵּה שׁוֹב שַׁבְתָּ אֵלֵינוּ!

 

וילהלם                     מבחוץ                          אָבִינוּ, אֲהוּבֵנוּ!

 

טל                              מבחוץ           עַתָּה שַׁבְתִּי אֲלֵיכֶם, יְלָדָי. אַךְ אִמְּכֶם אַיֵּהָ?

באים הביתה.

 

ולתר                          הִנֵּה הִיא עוֹמֶדֶת נְטוּעָה בִמְקוֹמָהּ בַּפֶּתַח,

רוֹעֶדֶת כֻּלָּהּ מִגִּיל וּמְיִּרְאָה גַּם-יָחַד.

 

טל                              הֶדְוִיגָה, הֶדְוִיגָה! אֵם יְלָדָי! בָּרְכִי שֵׁם אֱלוֹהַּ!

יַד רָשָׁע עָרִיץ לֹא-תַפְרִיד בֵינֵינוּ מֵעָתָּה.

 

הדויגה                      נופלת על צוארו

הוֹ טֶל, מֶה חָרְדָה נַפְשִׁי לָךְ!

 

טל                                                                                                              עַתָּה שִׁכְחִי עֹצֶב

וּרְוִי מָשׂוֹשׂ, כִּי-הִנֵּה שָׁב אִישֵׁךְ אֵלָיִךְ.

הַנָּוֶה – נָוִי וּבְצֵל קוֹרָתִי חוֹסֶה אָנִי.

 

וילהלם                     אָבִי, וְאַיֵּה הַקָּשֶׁת? מַדּוּעַ לֹא-אֶרְאֶנָּה?

 

טל                              וְגַם לֹא-תִרְאֶנָּה עוֹד. אֶל-מָקוֹם קָדוֹשׁ נְתַתִּיהָ

לְמִשְׁמֶרֶת עוֹלָם. לֹא-תֵצֵא עוֹד עִמִּי לַצָּיִד.

 

הדויגה                      הוֹ, טֶל, טֶל!

נסוגה אחור וחולצת ידה.

 

טל                                                                   מַה-לָּךְ כִּי נִבְעַתְּ, אִשְׁתִּי הַנֶּאֱהָבֶת?

 

הדויגה                      הִנֵּה שַׁבְתָּ אֵלַי וַאֲנִי לֹא אֵדַע … זֹאת יָדֶךָ…

הַיָּד הַזֹּאת … הַאוּכַל חַבְּקֶנָּה? אִי שָׁמָיִם!

 

טל                              ברוח אמיץ ובלב נכון

הִיא גָנֹן גּוֹנְנָה עֲלֵיכֶם וַתַּצֵּל אֶת-הָאָרֶץ,

נֶגֶד אֱלֹהִים וְאָדָם הַשּׁמַיְמָה אֶשּׂאֶנָּה!

הנזיר פורץ לגשת. טל רואהו.

מַה-לּוֹ פֹה?

 

הדויגה                      יָצָא מִלִּבִּי וָאֶשְׁכָּחֵהוּ.

דַּבֵּר אַתָּה עִמּוֹ, וַאֲנִי – קִרְבָתוֹ תְבַעֲתֵנִי.

 

הנזיר                         מתקרב          הַאַתָּה הוּא טֶל, הַמַּכֶּה אֶת-נְצִיב הָאָרֶץ?

 

טל                              אָנֹכִי הוּא. לֹא-הֶעֱלַמְתִּי מֵאִישׁ וְלֹא אַעֲלִימָה.

 

הנזיר                         אַתָּה הוּא טֶל? הֶאָח, יַד אֱלֹהִים אֵפוֹא נָחַתְנִי

וַתְּבִיאֵנִי עַד-הֲלֹם אֶל-תַּחַת צֵל קוֹרָתֶךָ.

 

טל                              מתבונן בו

לֹא נָזִיר אָתָּה? מִי אַתָּה אֵפוֹ?

 

הנזיר                                                              טֶל, הֵן אַתָּה

הִכִּיתָ אֶת-רוֹדֶפְךָ, אֶת-הַנְּצִיב, גַּם-אָנֹכִי

אֶת-אוֹיְבִי וּמְשַׂנְאִי,עוֹשֵׁק מִשְׁפָּטִי, הָרְָגִּתי,

וְהוּא הֵן גַּם אֶת-שְׁנֵינוּ כְאֶחָד, כָּמוֹנִי כָמוֹךָ,

אָיַב. עַתָּה הִצַּלְתִּי מִיָּדוֹ אֶת-הָאָרֶץ.

 

טל                              הַאַתָּה הוּא זֶה? הָהּ שַׁעֲרוּרָה! סוּרוּ, סוּרוּ

מִזֶּה, יְלָדִים! גַּם אַתְּ, אִשְׁתִּי, סוּרִי, סוּרִי.

הָאֹבֵד! הַאַתָּה…

 

הדויגה                                                                         אֱלֹהִים! מִי הוּא?

 

טל                                                                                                אַל-נָא תִשְאָלִי.

מַהֲרִי צְאִי מִפֹּה. חָלִילָה לַיְלָדִים מִשּׁמֹעַ

בְּדַבְּרִי עִמּוֹ. צְאִי מִן-הַבָּיִת. הַרְחִיקִי לֶכֶת,

כִּי לָמָּה תָצֵל קוֹרַה אַחַת עַל-שְׁנֵיכֶם יָחַד.

 

הדויגה                      אוֹי לִי, מֶה הָיָה? בֹּאוּ, יְלָדִים, נֵצֵאָה.

היא והילדים יוצאים.

 

טל                              אַתָּה, אַתָּה הוּא נְסִיךְ אוֹסְטְרִיָּה! אַתָּה הֵמַתָּ

אֶת-דּוֹדְךָ וַאדוֹנְךָ הַמֶּלֶךְ.

 

יוהן פריצידה                                                                            עָשֹׁק עֲשָׁקָנִי

וַיִּגְזֹל מֵעִמִּי נַחֲלָתִי.

 

טל                                                                   דּוֹדְךָ הָרָגְתָּ

וּמַלְכֶּךָ! וְגַם לֹא-רָגְזָה תַחְתֶּיךָ הָאָרֶץ?

וְגַם הַשּׁמֶשׁ עוֹד תִּזְרַח עָלֶיךָ?

 

פריצידה                                                                      טֶל, שְׁמָעֵנִי

וְאַחַר תִּשְׁפֹּט…

 

טל                                                                   וּבְעוֹד כַּפֶּיךָ נְגֹאֲלוּ בְּדַם נֶפֶשׁ,

בְּדַם אָב וָמֶלֶךְ, מָצָאתָ אֶת-לִבְּךָ וַתָּזֶד

דְּרֹךְ עַל-סַף בֵּיתִי הַטָּהוֹר, שְׂאֵת עַיִן לְאִישׁ חֶסֶד,

וּלְבַקֵּשׁ לְךָ בּנְוֵה שָׁלוֹם מַחְסֶה וּמָנוֹחַ?

 

פריצידה                   אָמַרְתִּי פֹּה אֶמְצָא רַחֲמִים. גַּם-אַתָּה כָמוֹנִי

מֵאוֹיִבְךָ נִקַּמְתָּ.

 

טל                                                                   הָאֹבֵד! הַעֲוֹן רֶצַח

מֵרְדֹף אַחֲרֵי הַגְּדֻלָּה הָיֹה יִהְיֶה בְעֵינֶיךָ

כַּעֲמֹד אִישׁ אָב עַל-נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ בְּמִשְׁפָּט וּבְצֶדֶק?

הַלְּרָאשֵׁי יְלָדִים רַכִּים וִיקָרִים לְךָ סַכֹּתָ?

וְאִם-גַּנּוֹתָ בְנַפְשְׁךָ עַל כְּבוֹד נָוֶךָ? הֲיָצָאתָ

לְיֵשַׁע אַחֶיךָ בְּנֵי עַמְּךָ בִּרְחֹק מֵהֶם יֵשַׁע?

אֲנִי – אֶת-יָדִי הַנְּקִיָּה הַשּׁמַיְמָה אָרִימָה,

וְאַתָּה – אָרוּר אַתָּה וְאָרוּר פָּעֳלֶךָ. אָנֹכִי

קַנֵּא קִנֵּאתִי לְחֻקּוֹת הַקֹּדֶשׁ, בְּרִית הַטֶּבַע,

וְאַתָּה נַאֵץ נִאַצְתָּם וַתִּבְזֵם. לֹא-חֵלֶק

וְלֹא-חֶבֶל לִי עִמָּךְ. אַתָּה רָצֹחַ רָצָחְתָּ,

וַאֲנִי – לַיָּקָר לִי מִכָּל-יְקָר מָגֵן הָיִיתִי.

 

פריצידה                   הֲתֶהְדְּפֵנִי אֵפוֹא מֵעִמְּךָ, וּבְאֶפֶס נֹחַם,

אֶל מַחֳשַׁכֵּי הַיֵּאוּשׁ?

 

טל                                                                   אִם זָכַרְתִּי כִּי פִיךָ

הַמְדַבֵּר אֵלַי וְהִתְפַּלָּצְתִּי. בְּרַח מִזֶּה, נוּסָה.

גַּלְמוּד תַּעֲבֹר נְתִיבָתְךָ, נְתִיבַת מָגוֹר וָפָחַד,

וּנְוֵה צִדְקִי, מִשְׁכַּן תֹּם וָטֹהַר, אַל תְּטַמְּאֶנּוּ.

 

פריצידה                   פונה ללכת

מֵחַיִּים אֲשֶׁר כָּאֵלֶּה אֶבְחַר לְנַפְשִׁי הַמָּוֶת.

 

טל                              וּבְכָל-זֹאת נִכְמְרוּ רַחֲמַי אֵלֶיךָ. אִי שָׁמָיִם!

עוּל יָמִים כָּמוֹהוּ, בֵּן פֹּרָת, חֹטֶר יְקַר גֶּזַע,

נִין וָנֶכֶד לְרוּדוֹלְף, מַלְכִּי וַאדוֹנִי מִקֶּדֶם,

אֵיךְ יַעֲמֹד הַיּוֹם רוֹצֵחַ, גּוֹלֶה וּכְבַד פֶּשַׁע

לִפְנֵי מִפְתַּן אֹהֶל אִישׁ רָשׁ וּמִסְכֵּן כָּמוֹנִי,

פּוֹרֵשׂ כַּפָּיו בִּתְחִנָּה וְנַפְשׁוֹ לֶעָפָר שָׁחָה.

יליט פניו בכפיו.

 

פריצידה                   הָהּ, אִם בְּכוֹת יָדַעְתָּ, כִּי-עַתָּה נוּדָה לִי נוּדָה

וּבְכֵה גַם-בְּכֵה לְגוֹרָלִי. אָכֵן אֵין מַר מִמֶּנּוּ!

הֵן נָסִיךְ אָנֹכִי – הֲלֹא הֲיִיתִיו, גַּם חַיֵּי נֹעַם

נָכוֹנוּ לִי, אֶפֶס כִּי נִבְהָל בְּרוּחִי הָיִיתִי.

הַקִּנְאָה כָּעָשׁ אֶת-לִבִּי קוֹסֵסָה. רָאִיתִי

אֶת-דּוֹדִי רוּדוֹלְף, עוֹדֶנּוּ בַעֲלוּמָיו כָּמוֹנִי,

וְהִנֵּה הוּא נֶעְטָר הוֹד וּגְדֻלָּה וַיִּנְחַל אָרֶץ,

וַאֲנִי, אִישׁ אֲשֶׁר כְּגִילוֹ, עֶבֶד רֹךְ שָׁנַי עוֹדֶנִּי,

וָאֶקְטַן בְּעֵינָיו מִבּוֹא עַל-נַחֲלָתִי עַד-עָתָּה.

 

טל                              הָאֹבֵד! אֵין זֹאת כִּי אִם-יָדֹעַ יְדָעֲךָ דּוֹדֶךָ,

עַל-כֵּן הִתְמַהְמַהּ הַשְׁלִיטְךָ בְּאַרְצְךָ וּבְיוֹשְׁבֶיהָ.

גַּם אַתָּה, בְּכַעַס אֱוִיל וּמְשׁוּגַת פֶּתִי,

הִגַּדְתָּ הַיּוֹם כִּי רַק-מֵחָכְמָה יָעַץ כָּכָה,

וּבְפָעָלְךָ הַנּוֹרָא לְפָעֳלוֹ נָתַתָּ צֶדֶק.

אַיָּם אֵפוֹא אַנְשֵׁי עֲצָתְךָ, אַחֶיךָ לָרֶצַח?

 

פריצידה                   נָפוֹצוּ אֶל אֲשֶׁר-זֵרוּם רוּחוֹת הַנְקָמָה שָׁמָּה.

אֲנִי לֹא רְאִיתִים מִיּוֹם הַמַּעֲשֶׂה הַהוּא וְעַד-עָתָּה.

 

טל                              הֲתֵדַע כִּי תִרְדָּפְךָ חֲמַת מֶלֶךְ. כִּי עָצוּר אַתָּה

לָאוֹהֵב וְעָזוּב לַשּׂוֹנֵא?

 

פריצידה                                                        עַל-כֵּן גַּם-אָשִׁיבָה

מִמְּסִלּוֹת הַמֶּלֶךְ רַגְלָי. גַּם מִנְטוֹת אֶל-אֹהֶל

וּמֵהִתְדַּפֵּק עַל-דֶּלֶת וָשַׁעַר אֶשּׁמֵרָה.

לַמִּדְבָּר פְּעָמַי אָשִׂים. שָׁם בִּישִׁימוֹן לֹא-דָרֶך

בֵּין הֶהָרִים, מִפְלֶצֶת וּזְוָעָה לְנַפְשִׁי, אֵתַע;

כִּי-יַשְׁקִיף אֵלַי צַלְמִי מִפֶּלֶג אֶתְנוֹדָדָה

וּמִפָּנַי בִּרְאִי הַמַּיִם אָנֹכִי בוֹרֵחַ.

הָהּ, חוּס-נָא, רַחֲמֵנִי נָא, אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה.

מתנפל ארצה.

 

טל                              קוּמָה-נָּא, קוּמָה.

 

פריצידה                                                                      לֹא אָקוּמָה עַד אִם-צִוִּיתָ

עֶזְרָתְךָ לִי.

 

טל                                                    מָה אִישׁ כָּמוֹנִי כִּי יוֹשִׁיעֶךָ?

וְאוּלָם קוּמָה נָּא. אִם גַּם-שְׁאוֹל חַטָּאתְךָ הֶעֱמִיקָה,

הֲלֹא אָדָם אָתָּה, וּבָשָׂר אָנֹכִי גַּם-אָנִי,

וְלֹא-הִפִּיחַ טֶל נֶפֶשׁ אִישׁ מִיָּמָיו. גַּם-עַתָּה

כָּל-אֲשֶׁר בְּכֹחִי לַעֲשׂוֹת אֶעֱשֶׂה.

 

פריצידה                   מתנער מעפר ותוקפו בידו

                              הוֹ, טֶל, דִּלִּיתָנִי

מִמַּעֲמַקֵּי הַיֵּאוּשׁ.

 

טל                                                                   הֶרֶף יָדֶךָ! כְּרֶגַע

לֵךְ מִזֶּה. פֹּה אֵין תִּקְוָה לְךָ מְצֹא מַחֲסֶה וָסֵתֶר.

אָנָה תֹאמַר פְּנוֹת? אֵיפֹה תְקַוֶּה לִמְצֹא מָנוֹחַ?

 

פריצידה                  

אוֹיָה לִי, הֲיָדָעְתִּי?

 

טל                                                                   שְׁמַע-נָא אֵת אֲשֶׁר נָתַן אֱלוֹהַּ

בִּלְבָבִי. קום לֵךְ לְךָ אַרְצָה אִיטַלְיָה וּבָאתָ

בְשַׁעֲרֵי עִיר הָאֱלֹהִים הַקְּדוֹשָׁה, עִיר פֶּטֶר.[102] שָׁמָּה

לִפְנֵי הָאָב הַקָּדוֹשׁ הִתְנַפֵּל אַפָּיִם,

הִתְוַדֵּה עַל-עֲוֹנְךָ לְפָנָיו וּפָדָה נַפְשֶׁךָ.

 

פריצידה                  

וְלֹא יַסְגִּירֵנִי אֶל גּוֹאֲלֵי הַדָּם?

 

טל                                                                                                              יְהִי מָה, לֵכָה.

וֵאלֹהִים הַטּוֹב בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה.

 

פריצידה                                                                      אֵיכָכָה אֵלֶךְ

אֶל אֶרֶץ נֵכָר, וַאֲנִי לֹא-אֵדַע אֶת-הַדָּרֶךְ,

וְלֹא-אֶמְצָא אֶת-לִבִּי לְהִלָּוֹת אֶל עוֹבְרֵי אֹרַח.

 

טל                              אָנֹכִי אוֹרְךָ אֶת-הַדָּרֶךְ, הַסְכֵּת וּשְׁמָעָה:

קוּם לֵךְ נִכְחֲךָ, הָלֹךְ וְעָלֹה, לִקְרַאת רֵיס הַנָּחַל

הַשּׁוֹטֵף בִּמְרוּצָתוֹ, עַז וְנִמְהָר, מֵרֹאשׁ סָלַע…

 

פריצידה                   נבעת

הָהּ, אֵיכָה אֶרְאֶה אֶת-רֵיס וְהוּא עֵד מַעֲלָלִי?

 

טל                                                                                                                             שָׁמָּה

אֶל-עֶבְרֵי פִי-שְׁאוֹל תַּטֶּה הַדֶּרֶךְ עֲקַלְקַלּוֹתֶיהָ

וּצְלָבִים אֵין-מִסְפָּר צִיּוּנִים לָהּ. אֵלֶּה הֵמָּה

מַצֵּבוֹת לַנִּסְפִּים בַּשּׁלֶג מֵעוֹבְרֵי אֹרַח.

 

פריצידה                   כָּל-בַּלְהוֹת תֵּבֵל וּבִעוּתֵי אֱלֹהִים – מָה אֵלֶּה

נֶגֶד מַדְוֵי נַפְשִׁי הַגְּדוֹלִים וּמְצוּקוֹתֶיהָ.

 

טל                              עַל-יַד כָּל-צְלָב וּצְלָב תַּעֲמֹד וְהִתְנַפַּלְתָּ אָרְצָה

וּזְעַק וְהֵילֵל מִנַּהֲמַת לֵב וּמִשּׁבֶר רוּחַ.

וִיהִי כְּעָבְרְךָ אֹרַח אֵידְךָ בְּשָׁלוֹם וּבְלִי פָגַע

וּבְמַפַּל קָדְקֳדָם לֹא-יִקְבְּרוּךָ מְצוּקֵי קָרַח –

וּפָגַעְתָּ בַגֶּשֶׁר, מַעֲלֵה אֲבַק רְסִיסֵי מָיִם,

וִיהִי אִם אַחֲרֵי עָבְרְךָ שָׁלֵם יַעֲמֹד הַגָּשֶׁר

וְלֹא-יִתְמוֹטֵט תַּחַת כֹּבֶד פִּשְׁעֶךָ, וְחָתַרְתָּ

וּבָאתָ אֶל-נִקְרַת צוּר לֹא-שְׁזָפַתָּה עֵין שֶׁמֶשׁ

וְלֹא קַו-אוֹר לָהּ מֵעוֹלָם. בַּמְּחִלָּה הַהִיא תֵּלֶךְ,

וֶהֱבִיאַתְךָ אֶל עֵמֶק בְּרָכָה, יְפֵה נוֹף, מְשׂוֹשׂ עָיִן.

אַךְ עָמֹד לֹא-תַעֲמֹד בּוֹ, בְּחִפָּזוֹן תַּעַבְרֶנוּ,

כִּי אַל-לְךָ הִתְמַהְמֵהַּ בִּנְאוֹת שָׁלוֹם וָנָחַת.

 

פריצידה                   אִי רוּדוּלְף, אָבִי הַנֶאְדָּר בִּגְאוֹן נֵזֶר!

כָּכָה יָנוּעַ נֶכְדְּךָ עַל אַדְמַת מַמְלַכְתֶּךָ!

 

טל                              וְכָכָה תַעֲלֶה הָלֹךְ וַעֲלוֹת עַד אִם-הִגַּעְתָּ

לִמְרוֹם פִּסְגוֹת גּוֹטְהַרְדְּ, מְרוֹם יְאֹרֵי-עַד כִּבְדֵי מָיִם,

הַשּׁוֹתִים מִזִּרְמֵי שְׁחָקִים לְבַדָּם, יִזְּלוּ שָׁמָּה.

אָז תִּפָּרֵד מֵאַדְמַת אַשְׁכְּנַז, וְהָלְכָה לְפָנֶיךָ

זִרְמַת אֵיתַן יְאֹר אַחֵר, וּבְשִׂישָׂהּ לָרוּץ אֹרַח –

הוֹרֵד תּוֹרִידְךָ אִיטַלִיָּה, הִיא הִיא הָאָרֶץ

אֲשֶׁר תִמְצָא לךָ בָּהּ אֶת-גְּאֻלָּתְךָ וּפְדוּת נַפְשֶׁךָ.

קול קרנות האלפים עולה

 

קוֹל שׁוֹפָרוֹת שָׁמַעְתִּי. לֵךְ מֵעָלָי!

 

הדויגה                      אצה לבוא                                                 טֶל, אַיֶּכָּה?

הִנֵּה אָבִי בָא וַהֲמוֹן עָם מֵאַנְשֵׁי בְרִיתֵנוּ

עִמּוֹ, כֻּלָּם בִּתְרוּעָה וּבְמִצְהָלוֹת יָבֹאוּ.

 

פריצידה                   יליט פניו

אוֹי וַאֲבוֹי לִי, לֹא חֵלֶק לִי ולֹא חֶבֶל עִם-אֵלֶּה.

 

טל                              לְכִי, אִשְׁתִּי, הַבְרִי אֶת-הָאִישׁ הַזֶּה וְיַחֲלֵף כֹּחַ.

גַּם הַעֲנֵק תַּעֲנִיקִי לוֹ לָרֹב. רְחוֹקָה הַדֶּרֶךְ

אֲשֶׁר יֵלֵךְ בָּהּ, וּבֵית מָלוֹן בּכָל-הַדֶּרֶךְ אָיִן.

מַהֲרִי לֵכִי, הִנֵּה הֵם בָּאִים.

 

הדויגה                                                                                                      מִי הוּא?

 

טל                                                                                                                             אַל-תַּחֲקֹרִי.

וְהָיָה בְצֵאתוֹ וְהַסִבּוֹת מנֶּגְדּוֹ אֶת-עֵינָיִךְ,

וְלֹא תִרְאֶינָה אֶת-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יִפֶן אֵלֶיהָ.

 

פריצידה מתרגש לגשת אל טל, אך הוא נותן לו אות בידו והולך לו. עוד שניהם פונים ללכת איש לעברו, ומראה המקום ישתנה כלו ולעיני הרואים תגָלה

 

 

בַּמַּחֲזֶה הַאַחֲרוֹן

 

בקעה לפני נוה טל משוקעת בין הגבעות, מלאה אנשים מעם הארץ שמתאחדים בקבוצותיהם ועולים לתמונה אחת, שלמה ונהדרה, מקצתם יורדים ובאים ממרומי ההרים במשעול החוצה את שכן. ולתר פירסט ושני הילדים עמו, שטופכר ומלכתל באים בראש ויתר העם הולכים אחריהם. כמעט יצא טל מן הבית וכל העם יריע לקראתו בשמחה.

 

כלם                            יְחִי טֶל גּוֹאֲלֵנוּ! כָּבוֹד וָעֹז לַמּוֹשִׁיעַ!

 

עוד אלה אשר בשורות הראשונות חותרים לגשת אל טל ולחבקו, והנה רודנץ וברתה באו גם הם שמה. הוא מברך את עם הארץ והיא מחבקת את הדויגה. אז יתנו כלי הזמר קולם מראשי ההרים. כתום הנגינה תצא ברתה ועמדה בתוך הקהל.

 

ברתה                        אַחַי, אַנְשֵׁי בְרִיתִי! הוֹאִילוּ נָא וּסְפָחוּנִי

אֶל-קְהַלְכֶם. בְּאָשְׁרִי, כִּי רִאשׁוֹנָה אֲנִי אֲשֶׁר-מָצָאתִי

מַחֲסֶה וּמָגֵן לִי בְּתוֹךְ אַרְצְכֶם, אֶרֶץ  הַחֹפֶשׁ.

עַתָּה בְּיֶדְכֶם הָאַמִּיצָה אֶת-גּוֹרָלִי אַפְקִידָה –

הֲתִתְּנוּ מִשְׁפַּט אֶזְרָח וּמַחֲסֶה לַאֲשֶׁר כָּמוֹנִי?

 

עם הארץ                  נָתֹן נִתֵּן! אֲחוֹתֵנוּ אָתְּ! בֹּאִי חֲסִי בְצִלֵּנוּ!

 

ברתה                        הֱיוּ בְרוּכִים! עַתָּה נִתְּקוּ הָעֲבוֹתִים מֵעַל יָדָי!

הִנֵה יְמִינִי, לְעֵין כֹּל לָעֶלֶם הַזֶּה נְתַתִּיהָ,

לְבֶן-שְׁוֵיץ אִישׁ הַחֹפֶשׁ תִּהְיֶה בַת-שְׁוֵיץ הַחָפְשִׁיָּה.

 

רודנץ                         גַּם אָנֹכִי הִנְנִי קוֹרֵא דְרוֹר עַתָּה לְכָל עֲבָדָי.

עוד כלי הזמר נותנים קולם בשיר – והמסך יורד.

 

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 


[1]  יְאוֹר אַרְבַּעַת גְּלִילוֹת הַיַּעַר – (VIERWALDSTATTERSEE), היאור שבין ארבעת הגלילות:

אוּרִי,  שְׁוִיץ,  אֻנְטֶרְוַלְדֶּן,  לוּצֶרְן  (אוּרִי במזרחית דרומית,  שׁויץ במזרחית צפונית, אֻנְטֶרְוַלְדֶּן במערבית דרומית, לוּצֶרְן במערבית צפונית).

[2]  שְׁוִיץ – עיין הערה הקודמת:  והוא אחד משלשת הַקַּנְטוֹנִים (המדינות) הקדומים של ארץ שְׁוֵיצִיָּא: אוּרִי, שְׁוִיץ, אֻנְטֶרְוַלְדֶּן, שעליהם בא הספור הספר זה;  ואף בירת קַנטון זה – שְׁוִיץ שמה.

[3]  רָאשֵׁי הַצּוּרִים – והוא הר הַקֶן (Haken) באַלְפִּים של שְׁוִיץ (גבהו 1400 מֶטֶר) ועליו שְׁנֵי שִׁנֵּי סלעים:  מִתֶּן ((Mythen הגדול וּמִתֶּן הקטן.

[4]  מִתֶּן הַצּוּר – עיין הערה הקודמת.

[5]  אַטִּינְגְּהוֹזֶן – כפר בקַנטון אוּרִי, מקום מושב אלופים באותו פרק.

[6]  אַלְצֶלֶן – כפר בגליל אֻנְטֶרְוַלְדֶּן.

[7]  רוֹסְבֶּרְגְּ – הר באַלְפִּים של שְׁוִיץ ממזרח לימה של צוּג (גבהו 1583 מֶטֶר).

[8]  נְצִיב הַמֶּלֶךְ – שהעמידו אַלְבְּרֶכְטְ הראשון (1250 – 1308) בנו של רוּדוֹלְף מֵהַבְּסְבֻּרְגְּ, דֻכּס אוֹסְטְרִיָּא וקיסר למדינות אשכנז.    ואשכנז של אותם הימים מדינות מדינות היתה, שהיו עומדות ברשות עצמן.   מדינה ושרָהּ מדינה ומושלה,  ואף מדינות שוֵיציא בתוכן שהיו אציליהם מנהיגים בהם;  וכל עמי אשכנז כולה היו שמים עליהם קיסר לשליט עליון על כל מושלי המדינות.  ומושלי בית הַבְּסְבּוּרְגְ דוכסי אוסטריא היו כשליטי מדינה, ותפקיד כפול היה להם שהיו גם קיסרים על כל מושלי אשכנז,  ובכח הקיסריות היו הולכים וכובשים כמה מארצות אשכנז שלא כדין ועשו את יושביהן נתיני אוסטריא לכל דבר,  ונעשתה ארצם חלק מדוכסות אוסטריא.  ואף לארצות שוֵיציא רצו לעשות כך והעמידו נציבים, שהיו בתחלה כשלוחי הקיסריות, ואחר כך התחילו לוחצים את העם כדי לשעבדם.

[9]  אֻנְטֶרְוַלְדֶּן וְאוּרִי – עיין ערך שְׁוִיץ (הערה 2).

[10]  בֻּרְגְּלֶן – כפר בְּקַנְטוֹן אוּרִי, סמוך לעיר אַלְטְדּוֹרְף.

[11]  שִׁמְעוֹן וִיהוּדָה – שלוחי הנוצרי, ויום כ"ח באוקטובר נקרא על שמם; ובפי המוני העם

יום מוכן לפורענות הוא.

[12]  בֵּין צוּרֵי שְׁוִיץ – ומקום יש שם ששמו שְׁטֵינֶן, ובו היה ביתו של שְׁטוֹפָכֶר.

[13]  לוּצֶרְן – עיר הבירה של גליל לוּצֶרְן, שכבר נשתעבדה לְאוֹסְטְרִיָּא משנת 1291.

[14]  נֶאֱמָנִים היו לַמַּמְלָכָה – לממלכת אשכנז.

[15]  נֶרְסָב – כפר בִּשְׁוִיץ בתחתית הר רִיגִי לדרומו על יאור ארבעת גלילות היער.

[16]  מֶלֶךְ אַחֵר – קיסר מבית אחר, שלא מבית אוֹסְטְרִיָּא:  שמדינות אשכנז היו בוחרים להם את בית הקיסר כפעם בפעם.

[17]  קוּסְנַכְט – שם מקום בתחתית הר רִיגִי לצפונו (ועל באר אחת בקוּסְנַכְט העמידו פסל טֶל בשנת 1843.  סמוך לה חרבות הטירה שמיחסים אותה לנסלר, שנהרסה לפי אגדת העם בשנת 1308, וקַפֶּלָּה על שמו של טֶל במקום שהרג בו את הנוגש לפי אגדת העם).

[18]  אַלְטְדּוֹרְף – בירת ארץ אוּרִי, סמוכה ליאור ארבעת גלילות היער; סמוכים לה: כפר בֻּרְגֶּלְן (עיין הערה 10) בדרומה וכפר פְלוּאֶלְן בצפונה.

[19]  עֵמֶק מֵינְרַד – מֵינְרַד שוע לבית הוֹהֶנְצוֹלֶרְן היה ונעשה נזיר קַתּוֹלִי, ובנה בית נזירים שנעשה יסוד לישוב אֵינְזִידְלֶן של היום, ונהרג שם ביער על ידי שודדים (בשנת 861), והיו קוראים למקום זה על שמו.

[20]  אֱלִישָׁה – ארץ וֶלְשְׁ (Welschkand), והוא אִיטַלְיָא; ויש מפרשים כך גם אֱלִישָׁה שבמקרא (בראשית י', ד), וכן בבראשית רבה פרשה לז.

[21]  פְלוּאֶלְן – כפר בְּאוּרִי סמוך לְאַלְטְדּוֹרְף בצפונה.

[22]  סַרְנֶן – שם מקום במדינת אֻנְטֶרְוַלְדֶּן.

[23]  מֶלְכְתַּל – תרגומו: עמק מֶלְכָא, והוא שם העמק שנחל מֶלְכָא עובר בו, וכפר יש בו שנקרא מֶלְכְתַּל אף הוא על שם העמק.

[24]  קֶרֶן – (Kerns) שם כפר הסמוך לְסַרְנֶן.

[25]  קֶרֶן אֵימִים – (Schreckenshorn) אחד מראשי ההרים באַלְפִּים של בֶּרְן (גבהו 4080 מֶטֶר).

[26]  הַבְּתוָּלה – (Die Jungfrau) שם ראש הר באַלְפִּים של בֶּרְן (4167 מֶטֶר).

[27]  סִילִינֶן – כפר במדינת אוּרִי, מקום מושב שׁוֹעִים באותו פרק.

[28]  גַּם הָאַלְצֶלְנִי – בּוֹמְגַּרְטֶן איש אַלְצֶלְן (עמוד יד), שאף הוא ברח מאֻנְטֶרְוַלְדֶּן.

[29]  וּבְמוֹרַד הַיַּעַר – כך הוא משמעו של שם אֻנְטֶרְוַלְדֶּן.

[30]  בְּרוּנֶן – (Brunnen), כפר בִּשְׁוִיץ על שפת יאור ארבעת גלילות היער.

[31]  טְרֵיב – (Treib), כפר באֻנְטֶרְוַלְדֶּן על יאור ארבעת גלילות היער.

[32]  רוּטְלִי – מקום בְּאֻנְטֶרְוַלְדֶּן על יאור ארבעת גלילות היער.

[33]  עִם בְּנֵי הַחוֹרִים – עם שועים וקצינים של שאר מדינות אשכנז, כבאי כח מדינתם;  אבל אלמלי נספחו על אוֹסְטְרִיָּא, יש בה חשובים מהם.

[34]  אוּלִי – קצור לשם חבה של אֻלְרִיךְ.

[35]  בֵּית הַבְּסְבּוּרְג – הוא בית מלכי אוֹסְטְרִיָּא.

[36]  גוֹטְהַרְדְּ – רֻכסי הרים של האַלְפִּים הַלֶּפּוֹנְטִינִים, על גבול הַקַּנְטוֹנִים של היום: אוּרִי, וַלִּיס, טֶסִּין, גְּרוֹבִּנְדֶּן.

[37]  מַמְלֶכֶת הַקֵּיסָר – ממלכת אשכנז הכללית.

[38]  שָׁוְא תְּשׁוּעַת הַקֵּיסָר – כלומר אלו היה אחר לקיסר ולא מלך אוסטריא והיינו בוטחים עליו, שוא תשועתו.

[39]  הַנָּשֶׁר – חותם אשכנז וסמל שלה נשר היה.

[40]  מִבַּיִת לְבַית תִּסֹּב – שמדינות אשכנז היו בוחרות פעם בפעם בקיסר.

[41]  יוֹרֵשׁ הַכֶּתֶר – כלומר מלכי אוֹסְטְרִיָּא, שלעולם היתה המלוכה עוברת בה בירושה מאב לבנו.

[42]  לוּצֶרְנָה עֲבֹר – שגליל לוּצֶרְן כבר נשתעבר באותו פרק לְאוֹסְטְרִיָּא, ועיין הערת "לוּצֶרְן" (הערה 13).

[43]  עָלֹה יַעֲלוּ וגו' – לכשנשתעבד להם.

[44]  לָנוּ וּלְמַעֲנֵנוּ יִשָּׁפֵךְ – שנתקומם לנוגשינו.

[45]  אַלְבְּרֶכְטְ – שם דֻכּס אוֹסְטְרִיָּא, ועיין הערת "נציב הַמֶּלֶךְ" (הערה 8).

[46]  פַוֶנְץ – סמוכה לעיר רַוֶנָּא בצפונה של אִיטַלְיָא. כשצר פרידריך השני על פַוֶנְץ בשנת 1241 שלחו בני שׁוֵיצִיָּא שש מאות איש לעזור לו במלחמה.

[47]  סֶלִיסְבֶּרְגְּ – כפר בצפונו של עמק רוּטְלִי.

[48]  סוּרֶנֶן – (Surennan) מַעבר הרים ממזרח לְאַלְפִּים של בֶּרְן, והוא מחבר אֶנְגֶּלְבֶּרְגְּ שֶׁבְּאֻנְטֶרְוַלְדֶּן עם פְלוּאֶלְן אשר עם אַלְטְדּוֹרְף בְּאוּרִי.

[49]  סַרְנֶן וְרוֹסְבֶּרְגְּ – עיין ערך "רוֹסְבֶּרְגְּ" (הערה 7), וערך "סַרְנֶן" (הערה 22).

[50]  מָחַץ הֵתַּנִין -  אגדת עם היתה:  תנין אחד היה סמוך לישוב וֵילֶר שהיה אוכל ביושבי המקום ולא יכלו לו עד שבא סְטְרוּטַן וִינְקֶלְרִיד והרגו והביא להם רוָחָה.

[51]  מוֹטָה – (Muotta), נהר הנופל ליאור ארבעת גלילות היער.

[52]  הָרֵי הַחשֶׁךְ – (Schwarzer Berg), והוא הר בּרוּניג שעל יַמָּהּ של בְּריֶנְץ אשר בְּאֻנְטֶרְוַלְדֶּן.

[53]  וַיְסְלַנְדְּ – עמק אַאַר ועמק הַסְלִי; ונקרא כך על שם השנירים.

[54]  סְטַנְץ – מקום בְּאֻנְטֶרְוַלְדֶּן על יאור ארבעת גלילות היער: והיא עיר הבירה של נָפַת נִידְוַלְדֶּן.

[55]  רֵיס – (Reus), נהר העובר באותו עמק שנקרא על שמו.

[56]  קֵיסָר פְרִידְרִיךְ – פְרִידְרִיךְ השני (1137 – 1194).

[57]  כֶּתֶר רוֹמִי – קיסרי אשכנז הראשונים קבלו את ממשלתם מידי האפיפיור וקראו לה קסריות רומי;  ולפיכך היו כל הקיסרים הבאים אחריהם מתאוים למשול על אִיטַלְיָא.

[58]  הַקֵּיסָר – הֵינְרִיךְ החמישי (1114) ובו היה המעשה שהוא מספר.

[59]  אַיְנְזִידְלֶן – מקום בארץ שְׁוִיץ מדרום לימה של ציריך; ועיין ערך "עֵמֶק מֵינְרַד" (הערה 19). ושם זה במקורו האשכנזי הוא מלשון: בדידות ונזירות.

[60]  וְנִבְדַּלְתֶּם מִן-הַמַּמְלָכָה – מלהיות מדינה לעצמה בתוך אגודת מדינות אשכנז.

[61]  וּבְאוֹסְטְרִיָּה תִדְבֶּקוּ – לְהִסָּפֵחַ אליה וּלְהִבָּלַע בה.

[62]  אוּלַי לֹא יָדַע הַקֵּיסָר – ונציביו שהעמידם כנציבי ממלכת אשכנז, מדעת עצמם הם עושים.

[63]  רֵינְפֶלְדְּ – בעיר אַאַרוֹי, שֶׁבְּקַנְטוֹן אַאַרְגּוֹי של היום.

[64]  רַפֶּרְסְוֵיל – עיר על ימה של ציריך, בְּקַנְטוֹן סַנְקְטְ גַּלֶּן של היום.

[65]  צִירִיךְ – כרך ידוע בִּשְׁוֵיצִיָּא של היום, והיא בירת קַנְטוֹן שנקרא על שמו.

[66]  לַמַּמְלָכָה לְבַדָּהּ – לממלכת אשכנז.

[67]  שֶׁכָן – (Schachon), עמק בְּאוּרִי, ונקרא על שם נחן שֶׁכָן העובר בו.

[68]  וַלְתִּי – קצור של חבה משום וַלְתֶּר.

[69]  יַעְרוֹת הַחֶרְמוֹנִים – ובמקור (Bannberg), והוא הר במזרחה של אַלְטְדּוֹרף, שיערות שבו חרם היו,  ואסרו לכרות את עציהם,  שהם מגינים על העיר משפעת השלגים המתגלגלים מן ההר ומחריבים את סביבותיהם.  וחרמונים מלשון "חרם"; ומצד אחר משום השלג שעליו, ועל שם חרמון: והאמורי יקראו לו שניר (דברים ג', ט), והוא הר שלג (כפי פירוש רש"י שם).

[70]  לֹא יַחֲרִידוּךָ סַעַר וגו' – פקד עליו מעשה הצלת בּומְגַּרְטֶן שבתחלת הספר.

[71]  קוּסְנַכְטָה – לעיר קוּסְנַכְטְ ששם היתה טירת נוהו, (עיין הערה 17).

[72]  בְּגִּיסְגְּרַד: צוּר הַשֵּׁדִים (Teufelsmtinster); אַכְּסֶנְבֶּרְגְּ; הַקְמֶסֶר – שמות כֵּפי סלעים בשפת יאור ארבעת גלילות היער.

[73]  אַכְּסֶן – והוא אַכְּסֶנְבֶּרְגְּ שבהערה הקודמת.

[74]  בְּרוּנֶן – עיין הערה 30.

[75]  אַרְתְּ – מקום בִּשְׁוִיץ בתחתית הר רוֹסְבֶּרְגְּ, על יאור צונ.

[76]  שְׁטֵינֶן – כפר בִּשְׁוִיץ בין צורי מִתֶּן ובין הר רוֹסְבֶּרְגְּ, ועיין הערה 12.

[77]  לוֹבֶרְץ – שם מקום בִּשְׁוִיץ במערבה של עיר שְׁוִיץ.

[78]  אֻכְטְלַנְדְּ – במערבה של ארץ שְׁוֵיצִיָּא של היום על נהר זַאַנָה.

[79]  תּוּרְגּוֹי – קַנְטוֹן בִּשְׁוֵיצִיָּא של היום בצפונה על ים בּודֶן.

[80]  בֶּרְן – כרך ידוע, מטרפולין של שְׁוֵיצִיָּא של עכשו, ובירת הַקַּנְטוֹן שנקרא על שמה.

[81]  פְרַיבֻּרְגְּ – עיר בגבול אֻכְטְלַנְדְּ.

[82]  מִגְדַּל עֹז לַחֹפֶשׁ – כך משמעו של שם פְרַיבֻּרְגְּ.  וכל המקומות האלו משועבדות היו, ונתנבא על שחרורם.

[83]  חֲלוּץ חָזֶה וגו' – שִׁלֶּר שם בפיו רמז של נבואה למעשה שהיה אחר כך; וכך בני שְׁוֵיצִיָּא מספרים: כשנלחמו הָאוֹסְטְרִים על שְׁוֵיצִיָּא (בשנת 1386) עמדו אנשי שְׁוֵיצִיָּא והגינו על מעבר ההר בְּסֶמְפַּךְ, והיה המקום צר להבקיע בו אל מחנה האויב שהיה סגור בין ההרים מכל צד.  עמד אחד מהם גבוֹר חיל, ושמו אַרְנוֹלְדְּ איש וִינְקֶלְרִיד, ותפס מלא זרועותיו מרמחי האויב ומשכם בכל כחו אל חזהו, ונפל חלל, ובכך פִּנָּה מקום בין הרמחים במחנה האוסטרים, והבקיעו בו בני שְׁוֵיצִיָּא וגרשו את האויב.

[84]  קֶרֶן אָמוֹן – בּית של אחד ממיני השבלולים הקדומים, שׁנתקשו לאבנים ברוב הימים. ונקרא שבלול כזה קרן אמון על שם צורתו שהוא דומה לקרן האיל שבצורת אליל יוּפִּיטֶר-אמוֹן; והוא אליל הקציר של המצרים הקדמונים ואליל עיר נֹא אמון (Theben).

[85]  מֶרְלִישָׁכֶן – כפר על ימה של קוּסְנַכְטְ.

[86]  אִימִזִי – כפר על ימה של צוּג.

[87]  גְּלָרוּס – קַנְטוֹן בִּשְׁוֵיצִיָּא של היום במזרח אוּרִי וּשְׁוִיץ.

[88]  בַּדֶן – עיר בגליל אַאַרְגּוֹי.

[89]  וַאֲשֶׁר הֵחֵל הָאָב – קיסר רוּדוֹלְף הראשון לבית הַבְּסְבֻּרְגְּ (1218 – 1291) שהיה אביו של אַלְבְּרֶכְטְ.

[90]  רִיגִי – ראש הר בִּשְׁוִיץ (גבהו 1800 מטר), ובתחתיתו לצפונו – קוּסְנַכְטְ יושבת.

[91]  הָאַחִים – אחי הרחמים. והוא כנוי לבעלי ברית נזירים, שעסקם ברפואת חולים וקבורת מתים (Boni fratres).

[92]  בְּרִינִיג – הר על ימה של צוּג בְּאֻנְטֶרְוַלְדֶּן.

[93]  בְּרוּק – עיר סמוכה לעיר בַּדֶן שֶׁבְּאַאַרְגּוֹי ממערבה.

[94]  אַלְבְּרֶכְטְ – כך שם הקיסר בנו של רוּדוֹלְף מַהַבְּסְבֻּרְגְּ.

[95]  שַׁפְהוֹזֶן – בירת קַנְטוֹן שַׁפְהוֹזֶן בִּשְׁוֵיצִיָּא של היום בצפון הארץ, ומפורסמת במפל נהר רֵינוס הסמוך לה.

[96]  שְׁטֵין – שם מקום סמוך לעיר בַּדֶן.

[97]  רֵינְפֶלְדְּ – עיין למעלה בהערה 63.

[98]  נַחַל רֵיס – עיין למעלה בהערה 55 .

[99]  הַבְּסְבֻּרְגְּ – טירת מלכי בית רודוֹלף מֵהַבְּסְבֻּרְגְּ, וחרבותיה עומדות עוד היום סמוך לעיר בַּדֶן שֶׁבְּאַאַרְגּוֹי.

[100]  לֻקְסֶמְבֻּרְגְּ – בירת ארץ לֻקְסֶמְבֻּרְגְּ הידועה.

[101]  אֱלִישַׁבְעַת – (Elsbeth), כך היה שם אשתו של אַלְבְּרֶכְטְ.

[102]  עִיר פֶּטֶר – כך קראו לעיר רוֹמֵי, שבה בית הכנסיה הנקרא על שמו של פֶּטֶר שליח הנוצרי, ושישב בה פֶּטֶר, לפי אמונת הנוצרים, לעשות נפשות לאמונתם.