_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בַּר חֲלַפְתָּא

ראובן בריינין

לתוכן הענינים

 

רעי היה בעל כשרונות נעלים ומצוינים מאד, ולבו   הלב היותר טוב בתבל.   אבל הוא היה ככנור של דוד, אשר כל רוח שנשבה בו, הוציאה ממנו זמרה אחרת.    גלגלתו כאילו  היתה עשויה נקבים נקבים וכל רעיון המרחף באויר חדר אל תוכה.  הוא היה כספוג הסופג ובולע את הכל, ועל ידי לחיצה קלה אחת מן החוץ פלט הכל.  מחו היה כמכונה הגוזרת וחותכת הדק היטב כל הנופל אל תוכה, אךּ אומץ-לב ומגמה קבועה חסרו לו, וזה היה בעוכרו לבל יציב לו יד בתבל.  רעי זה היה בריה חסרת עצם המפרקת וחוט השדרה ולא יכול לעמוד בפני גלי הים החיים הזועף.  הוא לא שם לבו אל המציאות, לכן פּנתה גם היא אליו עורף ואל סלעה המצוק נפץ ראשו.  

רעי זה היה בן גילי ויאהבני כאָח.  שנים רבות שמענו יחד לקח מפי מלמדים שונים, יחד טיילנו בקיץ מחוץ לעיר, יחד הכינונו את שעורי למודינו, יחד לעגנו למורינו, להעויותיהם ותנועתיהם.

בעודנו ילד היה אפרים, זה רעי, בעל חלומות.  הורה ראָה את הדברים הסובבים אותו מתוךּ ערפּלי המליצה והשיר ויכרע תחת סבל שפעת דמיונו ועתרת רגשותיו.  העץ לא היה בעניו עץ פּשוט, כאשר יראהו כל אדם,  כי אם איזה עצם אשר זרעותיו פּרושות השמימה.  בשעה אשר מלמדנו באר לפנינו איזו סוגיא חמורה בתלמוד השתעשע רעי בחלומותיו הוא, ואם הדפתיו בזרועי להעירו מהזיתו הביט אלי כמשתומם, ויצחק מעט ויצלול עוד הפּעם בנבכי דמיונותיו.  רעי ראה בדמיונו את כל העולם שונה ומשונה ממה שהוא במציאות.  כח תפיסתו וחריפות שכלו הדק היו נפלאים מאד, ובכל זאת האמינו מלמדינו כי בעל הוא.  רק אנחנו נוכחנו לראות, כי בעת אשר שכלו היה חפשי מאסורי ההזיה, אָז היתה דעתו רחבה ושכלו היה מספיק להרבה מבני גילו.

בהיותי בן אחת עשרה שנה נפרדתי מרעי זה, כי הורי הלכו לגור לעיר אחרת ואני עמהם.  לאחר עשר שנים נפגשתי עם רעי בבית מדרש המדעים הגבוה באחת מערי אירופּה.  אנכי כמעט לא הכרתיו.  הוא היה לגבה-קומה, רגליו הגבוהות והדקות לא עצרו כח לשאת גויתו.  תנועותיו הפיקו שממון, רגז ותמהון-לב, וכולו, מכף רגל ועד קדקדו  היה כעין מחאה לגבורת האיש ואילותו.  אם התבוננו אליו מרחוק יכלו לחשוב כי שכור מתנודד הוא.

על גויתו הארוכה ישב ראש שבנינו היה זר ומשונה.  חלק העליון של גלגלתו היה של ענק וחלקו התחתון של ננס.  מצחו הגבוה והיפה שנה תארו ובטויו על-פּי קריצת עיניו היפות ורמיזתן.  מתכלת עיניו הכהה נשקפו מחשבות ורגשות, אךּ לא שמץ אמץ לב ועז הנפש.  הטבע לקח ליצירת רעי חמר דק וקל מאד והיחס בין כשרונותיו, סגולותיו ומזגו לא עלה יפה.

בשבתנו על ספסל אחד בבית מדרש המדעים היה אפרים מרצה לפני פעם בפעם מחשבותיו ומערכי לבו.  פעם ספר לי, כי החליט להיות רב וחכים בישראל, ופעם – כי גזר אומר להיות רופא חולים; פעם לחש באָזני כי גמר בדעתו לעזוב את למודיו ולנסוע לארץ-ישראל לעבוד שם את האדמה, ולמחרת בשרני בשמחה רבה, כי בקרב הימים יסע לארץ החדשה ליהנות מאור החופש.  היום גלה לי סודו, כי החליט ללמוד איזו מלאכה נקיה, כאשר היו עושים חכמי דורות קדם, ולמחרת הוכיח לי, כי טוב לו להקדיש את כחותיו וכשרונותיו לספרות העברית.  בבוקר אמר לי, כי כל השרוי בלא אשה, שרוי בצער וכשרונותיו ויתרונותיו הולכים לאבוד.  היום קרא בקול, כי עם סגולה אנחנו ולמחרת הוכיח כי אין לעמנו כל כשרון ויתרון.  רעי היה מדבר בהתפעלות ובהתלהבות, בתנועות יד ורגל וכל עצמותיו לקחו חלק בשיחתו.  ואם התנגדו לו בדבר מה, היה מלא אף וחימה.  דבריו בבית או בחוץ היו תמיד בקול רם וחזק, כאילו ידבר לפני אספה רבה, והעוברים ברחוב או המסובים אתו במסבה אחת הביטו אליו ויתמהו.

אם חפץ אפרים לפרש או לבאר דבר מה היו דבריו מסובכים ומסוכסכים, אין ראשית וסוף, אין מאוחר ומוקדם, אין הגיון וסדר, אךּ גם בערבוביה זו היו תמיד מעט בקרת עמוקה ומעט חקירה דקה, מעט פּלפּול ומעט מליצה, תהו מוזהב ובהו נוצץ.  סגנון שיחה כזאת שומעים אנחנו, על-פּי הרוב, רק מפי האנשים אשר ידיעותיהם רבות והקשר בינהן חלש, אשר קראו הרבה ועכלו מעט.  אפרים למד וקרא הרבה ורוחו היה כמעין המתגבר, אךּ קשה היה לו להשתמש בידיעותיו הרבות לברר איזה ענין מוקשה, כי בידיעותיו אלה סבךּ ועקש את הענין יותר ויותר, כי יש גם עושר רוחני שמור לבעליו ולרעתו.

רעי היה מתאונן ומתלונן עלי, על כי לא אשים לבי כראוי לרעיונותיו ושטותיו החדשים שהוא מגלה לבקרים במדע וספרות.  דבריו ורעיונותיו לא היו עושים עלי כל רושם, כי על פּי רוב, היו ידועים לי מפּי ספרים שונים.  אינני יודע עד היום, אם רעיונותיו שחשבם למקוריים וחדשים היו רעיונות אשק קרא בספרים וישכחם ואחר כך הועלו בזכרונו, או עלה בגורלו לגלות חדשות אשר כבר נגלו.

אפרים לא היה מעולם אוהב בצע, לא רודף תענוגות ולא בקש טובות לעצמו.

והנה פעם אחת התפרץ רעי זה לחדרי ויסגור בקול רעם ורעש את הדלת אחריו ויתנפל על הכסא, ואנכי ישבתי למולו במנוחה ואחכה בארךּ אפים לקראת העכבר הקטן אשר יוליד ההר המתחולל הזה.  רגעים אחדים ישב אפרים במנוחה נכונה כמתעמק ומתעתד לפתור חידות עולמים, לסוף פנה אלי בעינים מאירות ויאמר:  ראה זה, הנני נכון להראות ולהוכיח לךּ במופתים והיקשים חזקים, כי אהבת-עצמו היא אהבת הבריות היותר טהורה וחזקה.

אחרי הפתגם הקצר והחדש הזה נסה רעי לבאר את משפטו החרוץ, ויפתח במעשי בראשית וסים במעשי ביסמרק וגלדסטון.

חידושו של רעי אשר גלה לי כי אהבת-עצמו היא ראשית חכמה ואהבת הבריות היותר מצורפה, – חידושו זה כבר קראתי בספר אשר כתב אחד הפילוסופים בזמננו.

את אשר היה בלבבי אותה הגדתי לרעי.  לראשונה העמיד אפרים פניו כאילו לא שמע דברי, אחרי כן שאלני בתלונה: איך, איפה ומה קראת כדבר הזה? ויצלול במחשבותיו, ופתאם קם ממקומו ויעזוב את חדרי, מבלי קחת ממני ברכת הפּרידה.

אפרים האמין בנפשו כי יהיה מושע לעמו, אַךּ יותר קרוב ביב להאמין, כי יהיה חכם כבן-מנחם או חוקר ופילוסוף כשלמה מיימון בשעתם מאשר יהיה לאיש מדיני יפרנס בישראל.  מבחר שנותיו אשר בהן היה עליו להכיר ולדעת את כשרונותיו, למען יטפחם ויאמצם –  בלה בנסיונות שוא.

בבוא רעי לעיר הבירה נכנס למחלקת הבלשנים אשר בבית-מדרש המדעים הגבוה וישמע לקח בשפות עתיקות, עד כי בזמן קצר היו לו לזרא ומוריו – כחנוטי מצרים, אָז השליך אחרי גוו את הנטיות והפּעלים ויכנס למחלקת חכמת הטבע.  עוד לא הספיק לו הזמן לאסוף ידיעות הגונות במקצוע זה, ויפנה עורף גם לחכמה זאת,  באמרו, כי זעירה היא ואיננה מקפת וכוללת בקרבה את העולם שהאדם בן זמננו נתון בו, ויכנס למחלקת הפילוסופיה, ומשם למחלקת המשפטים ולא מצא נחת ומרגעה לרוחו.  אָז החל לבוא לשעורי המורים רק לעתים רחוקות.  שעות אחדות ביום בלה בבית עקד הספרים, ויקח שלשים ספרים בבת אחת ויחפּש ויעלעל בכל אחד מהם ויכתוב הערות בשולי הספרים ויעש ציונים בקונטרסיו, ולמחרת לקח גל ספרים אחרים ויהפךּ בהם ויעבור בסקירה אחת על דפים מספר בזה ושורות אחדות בזה ויטם לכל צד ויפתח בהם כל פרק, כאיש אשר יבקש דבר ולא ימצא.  יתר השעות ביום התוכח עם תלמידי בתי מדרשי המדעים ויקרא בעתונים השונים.

באחד הימים הביא אפרים לביתי שק מלא ספרים ומלתחה קטנה, אשר בה היו צרורים וגנוזים כל חפציו.

– בחפצי, – אמר לי – לכתוב ספר גדול. בו אבאר את הדעות בחקרי אלוה וחכמת-החברה הגנוזות בכתבי-הקודש, בספרי שפּינוזה וקרל מרקס.  ברצוני להוכיח כי בדעותיהם, אף אם רחוקות הן זו מזו, יעבור חוט אחד המבריח אותן מן הקצה אל הרצה. אךָ לעבודתי דרושה לי מנוחה ואותה לא אמצא בדירתי, לכן אבקשךָ לתת לי מקום לעבור תחת צל קורתךָ, כי פה אויתי לשבת ולעבוד עבודתי המדעית.  בסבר פּנים יפות קימתי מצות הכנסת אורחים זו.  לא נסיתי להראות לרעי משוגתו על פּניו ולהוכיח לו, כי תחסרנה לו הידיעות הנחוצות לחבור ספר כזה.  ידעתי כי לשוא יהיה עמלי, נתתי למחלת-נפשו להתפּתח ולהתבשל כל צרכה, ואָז תסור מאליה.­ ­

מיום שנתישב אפרים בחדרי לא הכרתי עוד פּני דירתי, כי פנה זיוה והדרה. חדרי, אשר נקיון וסדר שררו בכל פּנותיו, היה למזוה מלא אשפּה.  צרכי לסדר, שלא היה מעין קפּדנות ודקדוקי-הבל, כי אם רגש מחונךָ  ומפונק, – צרכי זה היה עתה מיותר לגמרי.

לפעמים הייתי כנואש, מדי ראותי בבוקר את הערבוביה והמהפּכה בחדרי.  אני עומד ומבשל את הקהוה בפךָ נחושת ואפרים עודנו שוכב במטתו ומשמיע קול נחרה, ומסביב למטתו היה תהו ובהו כבחנות של סוחרי בלויי סחבות.  כאשר עלה בידי להעירו משנתו היתה עוברת שעה שלמה עד שקם על רגליו וילבש בגדיו.  עונג גדול היה לרעי לשכוב סרוח על מצעו ולקרוא בעתונים ומעניני דיומא ולהתפּלפּל על אדותם.   ספרו הגדול עוד היה מקופּל בדמיונו, ולא התחיל לכתוב אף את האות הראשונה.

עברו שבועות אחדים, ואפרים היה נוהג כמנהגו זה יום יום.  אָז שאלתי את פּיו: מתי תתחיל לכתוב ספרךָ, או, לכל הפּחות, לקבץ חומר לכתיבתו.  הישפּיקו לךָ הספרים אשר אתנו בחדרנו או עליך לעבוד עבודתך זו בבית-עקד הספרים?

– אין לךָ כמעט – ענה רעי – כל מושג נאמן משטת עבודתי המדעית.  אין לי כמעט כל צורך בספרים.  בי בעזרתי.  התחשוב  כי מלומד אשכנזי אנכי, אשר חכמתו מלוקטה ומטולאה מספרים וכתבים? לא מהם ולא מהמונם אנכי.  פּה – ובדברו הראה באצבעו על מצחו – פה המצרף לכל דעותי, פה – מעין נובע, ופה המפתח לחידות חכמה ודעת.  פּה יולדו שרעפים ושעיפים ופה יתפּתחו ויתבשלו.  בעוד שנים שלשה ימים אחל במלאכת הכתיבה ובמשך ימים אחדים אגמור את מלאכת ספרי, כי הכל מוכן ומזומן פּה במחי.

התבוננתי אל "שטתו" המיוחדה.  ביום סגריר ישב אל התנור וישתה טבק רע, אשר עשנו הסב לי שעול, וביום צח ובהיר נשקף בעד החלון ופיו פעור.

התנהגותו זאת העלתה עשן באפּי וכח סבלנותי כשל.

– מתי תחל לכתוב את ספרך? – שאלתיו.

אפרים היה בפעם הזה נוח למוסר, ויפנה אל שלחן הכתיבה, ויעש הכנות להתחלת עבודּתו.

אנכי שמחתי מאד על התחלה זו.

ככל הסופרים הטירונים העביר ימים אחדים עד אשר עשה את כל ההכנות החיצוניות הנחוצות לעבודתו זו.  שלשה ימים עברו עד אשר סדר וערךָ ספריו.  ביום הרביעי קפל גליונות הניר, החליקם ויאגדם למחברות.  ביום החמישי בקש לו עט נאה ומוכשר למלאכתו, ביום הששי הלךָ בחדרו הנה והנה ויחשוב מחשבות וביום השביעי שבת וינפש.

– התחרטתי – אמר אפרים ביום השמיני – נחמתי על מלאכתיזו.  לא אכתוב ספרי – לא פילוסופיה, לא חקירה דרושות לעמנו כיום.

– ומה זה תכתוב, ומה זה נחוץ לעמנו? – שאלתיו.

– עוד לא איכשר דרא לספרי שעלה בדעתי לכתוב.  אחי בני עמי לא יכירו ולר יוקירו מפעל גדול וכסיר כזה...

– ומה זה פתרון חלומךָ החדש?

– במוחי נולד רעיון נפלא: להוציא לאור חוברות קטנות בשפה המדוברת בעד ההמון.

– ומה תכתוב בעד ההמון?

– אכתוב לאחי הפּשוטים והישרים על חכמת הטבע, המחיה והכלכלה, למען יפקחו את עיניהם וידעו בין ימין לשמאל.

– רעיונךָ זה – אמרתי לו – טוב הוא מאד בעיקרו, אךָמכשולים ומעצורים רבים תפגש על דרכךָ זה

זה, ואמנה אותם אחד וכל עכוב "זו היא החלטתי וחובתי לעמי ואותה אעשנה.  איך ובאיזה אופן ודרךָ אפיק זממי זה – זו היא ד א ג ת י".

עברו ימים אחדים וגם בולמוס זה עזבהו, ויהי עוד הפּעם כנדהם, וכאיש אשר אין ברוחו נכונה.

באתי לבית עקד הספרים ואראה את רעי יושב מוקף ספרים ופניו מפיקים שמחה.

– באיזו הלכה ומקצוע בחכמה או בספרות אתה עומד כעת? – שאלתיו.

מחשבה נפלאה נולדה במחי...

– איזו מחשבה?

– גמרתי בדעתי לחבר מלון עברי אשר יכיל כל המלים, הניבים והבטוים של השפות החיות מבלי יוצא מן הכלל.

בקרת רוח בארתי לו כמה ידיעות בשפות עתיקות וחדשות נחוצות לעבודה כזו.

אפרים התאמץ להוכיח לי בדברים נמרצים כי העבודה הזאת היא לפי כשרונותיו וידיעותיו, וכי חסרון מלון כזה מורגש לכל העוסקים בספרות העברית.

– אין כל ספק כי מלון עברי מלא וגדוש, אשר לא יחסר בו כל שם ופעל, כל מבטא ונאום שישנם בשפות אחרות, דרוש לנו מאד.  אךּ,  כמדומה לי, חסר אונים הנך למלא חסרון ספרותנו זה.  ומעשיךּ עתה – שעשועי ילד הם.

רעי התקצף, התרגז ויתמרמר אלי ויאמר, כי רק הקנאה מדברת מתוךּ גרוני, כי רק מרפה אנכי את ידיו מעבודתו.

בערב שב לחדרי סר וזעף ולא דבר אתי דבר, ולמחרת לקח את ספריו וחפציו ויעקור את דירתו לרחוב אחר.  ימים אחדים לא ידעתי מה היה לרעי, והוא לא ידע את הנעשה אתי.  אנכי האמנתי כי יש לי המשפט לכעוס על רעי, על שהתנהג אתי שלא כשורה, ובכל זאת היו לי געגועים עליו.  ארחות רעי ומעלליו, חשבתי בלבבי, יעידו על מחלות נפשו, והבריאים צריכים לחוס על אומללים כאלה, לכן הצטערתי ונחמתי על הקשות אשר דיברתי אתו.

בערב אחד הלכתי לשוח בחוצות העיר ואפגש את רעי ואקרא בשמו והוא קרא בשמי.  דבריו היו הפעם רכים ונוחים ומלאים ידידות ורעות.  כונתי את השעה הרצויה הזאת לדבר את רעי בהתגלות לב.  הראיתי לו לדעת כי חייו ריקים ואין להם כל מטרה ותכלית, וכי על כל אדם לבור לו דרךּ בחיים ולכבוש אותה.  הוכחתי לו כי לקיקת הנפת מעל הפרחים לאו שמה עבודה, ויעצתי להחל באיזו עבודה מדעית או ספרותית בסבלנות, בהתמדה ובחריצות גבר.  עברו שבועות אחדים אחרי שיחתנו זאת, ואפרים החל לעבוד בהתמדה, בדיוק ובשלות נפש.  רעיונותיו היו צלולים, דעתו מיושבת ורוחו נכון בקרבו.  במעמד כזה לא ראיתיו לא לפני זה ולא לאחר זה.  בשקידה עצומה אסף חומר רב לעבודה ספרותית גדולה וכבדה.  בחפצו היה למצות את עמק שיטתם של דרוין, ספּנסר וכל המחזיקים בתורת ההשתלמות ולחקור לתכלית מעלותיה וחסרונותיה וליחוס אל היהודים ועתידותיהם ואל היהדות ומוסדותיה.  בקראי את ראשית מלאכתו זאת האמנתי בנפשי כי החומר הרב והכביר אשר אסף רעי מספרי חכמה ופילוסופיה שונים, כי כח בקרתו השנונה, חריפותו העזה וסגנונו הנאה, פּניני המליצה המפזרים בחקירותיו ועמק דעתו הבולט בפיוטו – כי כל אלה יעשו ספרו לכלי חמדה בספרותנו.  ומדי יום ביומו התוכחנו על נושא ספרו זה וכל אחד מאתנו הזדין בכלי נשקו הרוחני.  קויתי כי מעתה יבואו לרעי זה ימים שיש בהם חפץ, ובעזרת כשרונותיו הנעלים יקנה לו מקום הגון בעולם המדעים ויהיה לברכה ולתפארת עמנו.

אנכי הייתי מוכרח לעזוב את עיר הבירה למשךּ זמן ידוע.  טרם הפרדי מרעי בקשתיו, כי יודיעני כפעם בפעם על דבר עבודתו המדעית והתפּתחותה.  הוא הבטיח לי למלאות בקשתי זו ככל האפשר.

בחדשים הראשונים לבואי למקומי החדש, קבלתי מרעי מכתבים ארוכים ותכופים זה אחר זה.  השקפותיו, כפי הנראה ממכתביו, הלכו הלוךּ והתרחב וידיעותיו הלכו הלוךּ והתעמק, אנכי האמנתי כי עוד חדשים אחדים ורעי יגמור את החלק הראשון של ספרו.  ומה רבה היתה שמחתי בחשבי, כי הפילוסוף החדש הזה אשר יולד לישראל, לנו הוא ברוחו ונפשו, בהגיונותיו ודעותיו, וכל מחשבותיו מסתר עמקי אוצרנו הלאומי תצאנה.  עד עתה שאלה ספרותנו מאחיותיה הצעירות וּתקח דעותיהן ורעיונותיהן בהקפה, בהעתקה, בשנוי פנים ומצוי תוכנן, ועתה יהיה לנו פילוסוף עברי הוגה דעות מקוריות והוא יהיה למחיה רוחנית להתקופה החדשה העתידה לבוא לישראל.  כה הפרזתי על הערךּ האמתי אשר לרעי ואחסרהו מעט מפילוסוף בורא חדשות, כי אהבתי אליו כסתה על כל מגרעותיו ותקלקל את השורה.

והנה מכתביו הלכו הלוךּ וחסור, הלוךּ וקצור עד אשר חדלו לבוא לגמרי.  אנכי חשבתי כי רעי עסוק בעבודתו המדעית ולא ימצא לו עתות פּנויות לכתיבת מכתבים.

אחרי חצי שנה שבתי לעיר הבירה.  ביום הראשון לבואי מהרתי לרוץ אל מעון אפרים.  והנה חדרו ריק, כי עקר את דירתו מהבית הזה.  בעלת מעונו לא ידעה אנה הלךּ, אנה פנה רעי.  מתלונותיה הבינותי כי לא שלם לה דמי דירתו בעד החודש האחרון.

עצוב רוח יצאתי החוצה ודאגתי מאד לרעי זה.  כבוא הערב סרתי אל אחד מבתי המשתה הקהוה, ואשב בפנה אל אחד השלחנות הקטנים.  לא שמתי לבי אל המעשנים, המשחקים בקוביא, אל השותים ומשוחחים חד את אחד; הייתי כל כךּ צלול בדאגתי לרעי.  עד כי לא נשאתי את עיני לראות מי הם המסובים אתי. בקומי לצאת החוצה ראיתי את רפאים יושב אל אחד השלחנות.  התבוננתי אליו ואראה כי פניו מפיקים פּזור-הנפש, בגדיו קרועים וכלו אומר התרשלות ועצלות.  ידע ידעתי כי הוריו שולחים לו כסף די מחסורו, ואם אמנם ביום בוא אליו הכסף היה מפזרו לכל רוח, נותנו לכל מבקש וקונה כל מה שיראה בעיניו, אךּ בגדיו היו תמיד שלמים ונקיים, כי אם לא הספּיק לו הכסף ששלחו ה וריו לכל צרכיו, פנה אל אחיו הבכור והאחרון לא השיב מעולם פני שאלתו ריקם.  לכן הבינותי כי אסון קרה לרעי.  נגשתי אליו ואושיט לו ידי, ויהיה כמתעורר משנתו ויקרא בעצלתים: "האתה פה ומה שלומךּ?" כאילו רק היום בבוקר נפרדנו איש מעל אחיו.

שאלתי הראשונה היתה בדבר עבודתו המדעית.

– שלדו של ספרי זה כבר הכינותי ועתה צריךּ אני לקרום עליו עור לכסותו בשר.

הבינותי כי תשובתו כוזבה.  חפתץי ללכת אל מעון רעי, ועיקר כונתי היתה לראות היאמנו דבריו על ספרו.  אבל הוא התאמץ להסיח דעתי מחפצי זה ולהשתמט משאלתי, וכאשר הפצרתי בו להובילני אל דירתו, נאות על כרחו.  כשעה שלמה עברנו רחובות ומבואות עקלקלים עד אשר באנו לאחד הבתים במגרש העיר. נכנסנו אל חדרו הצר והקטן ולא מצאתי שם כל זכר לכתביו וספריו.  את אשר יגורתי בא לי.  לבי נשבר בקרבי לראות עת העניות השוררת בחדרו, ורעיון אחד חדר פּתאום לתוךּ מחי: "מבקש את האשה".  הסיבותי עיני ואראה על השלחן תמונת עלמה ופניה כפני משחקת על הבמה.  לקחתי את התמונה והסתכלתי בה.  אפרים עמד אצל החלון ויתופף באצבעותיו על הזכוכית.  ראיתי כי נפשו תכאב עליו, אךּ אין מלים בפיו לסערת רוחו, ותתעטף גם רוחי.  האשה בכלל היתה נחשבת תמיד בעיני רעי כיצור נעלה וכנזר הבריאה.  ויתיחס אליה ברגש, בהתפעלות, בתם נפש וטהר לב.  אנשים כאלה, חשבתי בלבבי, נופלים על נקלה אל הפח.

נגשתי אל רעי, הנחתי ידי על שכמו ואשאלהו, מתי ואיךּ התודע אל העלמה אשר תמונתה נצבת בזה.

– לא חפצתי לספר לךָ מאומה – ענה רעי – כי מה תדע בדברים המסורים אל הלב ובענינים דקים ורכים כאלה, אבל אחרי אשר הקפתני בשאולתיך – אגיד לךָ, כי העלמה הזאת – ארוסתי היא.

– ארוסתךָ? – שאלתי כמשתומם.

– כן, ארוסתי היא.  אנשים כמוךָ אשר דם דגים נוזל בעורקיהם לא יחושו אהבה ולא ידעו מה כחה.  לא כן אנכי, מיום שהחילותי לאהוב ולהיות אהוב הנני שמח ומאושר.  דע לךָ, רעי, כי מצאתי רעיה כלבבי וכרוחי, ורק ביד אשה כזאת להנעים ולהמתיק לי חיי, רק בחברת אשה נעלה כזאת אוכל לגמור את עבודתי המדעית הדורשת מנוחה, הרחבת הלב והדעת.

דבריו העציבוני, גם פּניו הביעו עצב ויגון קודר כסה את מצחו.  אהבה, שמחה ואושר בפיו ועל עיניו היפות תשכן עננה.  והנה פתאם  נפל רעי על צוארי וישקני וילחץ את ידי בידיו בחבה יתירה, ויאמר בקול רועד:

– שאני! לו ראית אותה! עליךּ לראות אותה תיכף.  מלאךּ בדמות אדם, יונה הומיה, נפש טהורה וזכה, חותם תכנית היופי והחן, הענוה והצדק תראה בהקיץ, ולא בחלום.  בוא ואובילך , רעי, אל כלתי, יפתי.

– אבל, לא ברגע הזה, כי עוד עיף אנכי מעמל הדרךּ.

– לא, תיכף ומיד תלךּ אתי.

– הלא כבר השעה העשתי עשרה, ומתי נבוא אליה?

– אם כן, נלך אליה מחר בבוקר.

– טוב הדבר.

אחרי חצות הליל יצאתי מאת פני רעי למעוני.  גוי היה עלי כמשא כבד, וגם בבואי אל חדרי לא מצאתי את המנוחה הדרושה לי.  האם כל ימי חייו, שאלתי את נפשי, יתע רעי וינוע על פני ים דמיונותיו בלי מטרה ותכלית? הקרעים והשברים ברוח, התפּוצצות  כחות הנפש והתפּזרות הכשרונות, זו היא הקללה הרובצת על חיי הצעירים בדורנו בכלל, ואפרים נטל חלקו במחלת הרוח של תקופתנו וסמניה המובהקים בראש.

מה התועלת, אם נראה בכנפי רוחנו במרומי אין קץ, אם נקפול בדמיוננו מרחבי המקום והזמן, אם הקרוב לעינינו ישאר טמון ומכוסה בחושךּ? למה לנו לבנות מגדלים ברוח, אם אין לאל ידנו לבנות לנו אוהל עלי אדמה? רעיונות נוגים כאלה לא הניחו לי לישון.  לשוא בקשתי את השנה והיא נדדה ממני.  דמי הסוער פעם ברקותי, לאור הבוקר ישנתי מעט, אךּ השנה לא השיבה את נפשי ואקום כאיש נדהם.

אחרי חצות היום הלכתי אל רעי.  בקצר רוח חכה לבואי.  ונלךּ אל מעון כלתו ובדרךּ שפךּ   לפני את נפשן, שהיתה מלאה תקוה ואמון.

– מה נעים ומה טוב לי – אמר אפרים – מרוב אָשרי ושמחתי הייתי חפץ לחבק בזרועותי את כל היקום.  מיום אשר החילותי לאהוב ולהיות אהוב ימצאו כל הדברים המקיפים אותי חן מיוחד בעיני.

כמה מליצה, הפרזה ודמיון!  מספר מליו היו כזביו אשר כזב  לנפשו.  ומה היה לי לענות על עטרת הזיות ודמיונות כאלה? החרשתי וחכיתי לסוף הדבר.

– אל תדמה בנפשךּ, כי שושנה כלתי היא אחת העלמות מבנות דורנו.  חלילה, שושנה היא בת הטבע, עוד לא ראיתי עלמה תמה

 צנועה וחסודה כמוה.  שושנה היתה למשוררת בבתי תיאטראות ומשתאות מרוב אהבתה לשירה וזמרה.  לאביה יש הון רב.  אךּ מה לי ולכספו?  גם שושנה בעצמה איננה חפצה להתרפּס לפני אביה, כי יפתח לה  צרור כספּו. כי בשירה וזמרה חשקה נפשה ונפש אביה תבחל בכל מלאכת מחשבת וחכמת חרשים.

– ואיךּ התודעת אל שושנה?

– בפעם הראשונה ראיתיה בבית אחד ממכירי ותמצא חן בעיני בטוב טעמה ויקר ערכה, כי כל סגולות הרוח נקבצו באו בה.  ואדבר אתה רק דברים אחדים.  כעבור ימים אחדים נפגשנו עוד הפּעם בבית מכירנו אשר נקהלו ובאו שמה בחורים ובתולות במספר רב לברךּ את בת אדוני הבית ליום הלדתה, ואשא שם מדברותי על רעיון תחית ישראל על אדמתו.  אחרי דברי חצי שעה נוכחתי כי הנני "מפזר פנינים לפני חזירים", כי אין איש אשר ישים לבו כראוי לדברי, כי רק לצאת במחולות באו ולא לשמוע דרשות.  העיפותי עיני אל המסובים והמסובות ואראה כי שושנה נטתה אזן קשבת לדברי ותשם לבה לכל אמרותי, עד כי אורו עיניה מרוב שמחה.  ואשמור את הדבר בלבי כי יש נפש חיה אחת בין הבנות אשר לבה לעמנו.  ובשובה לביתה הלכתי ללוותה ותשפוךּ שיחה לפני.  מה נעימים ומה נמרצים דבריה המחוכמים.  שושנה הבינה לרעי, לרגשותי ומגמתי.  היא אמרה, כי אותי מצאה היחיד ומיוחד בין בני דורנו הריקים והפּוחזים שיש לו מטרה ידועה ומאד נעלה בחיים...

מני אָז נפגשנו כמעט בכל יום.  גם נתנה לי רשיונה לשחר את פּניה בביתה, כי נפשותינו התלכדו ולא תפרדנה לעולם.

באנו אל מעון שושנה.  היא קבלה אותנו בסבר פּנים יפות.  היא לא היתה יפה וכפי הנראה גם לא צעירה.  גם הכחל והפוךּ אשר לא באיפה זעומה השתמשה בהם לא עשוה ליעלת חן.  כל תנועותיה היו מלומדות ותתיפּה לפנינו ותתהדר כמבקשת עגבים.  מדוע חשבה אפרים ליפה-פיה?  זאת לא הבנתי.  שושנה מהרה לדבר בשפות חיות רבות, אם גם לא כדקדוקן והלכתן, כרוב המשחקות והמשוררות העוברות ונודדות ממקום למקום.  ראשית פּטפּוטיה אלינו היתה התנצלות והצטדקות, מחילה וסליחה על כי איננה לבושה כראוי לקבלת אורחים.  אחרי כן פּזרה לי מלוא חפנים תהלה ושבח, אַף כי ראתני בפעם הראשונה.  ראה ראיתי כי היא קלת-דעת וגסת-טעם, ואין בה אף אחת מהמעלות שמנה בה רעי.

רעי התרפּק על כלתו באהבים ויתמוגג בחבה אליה.

– הצדקו דברי – שאלני רעי כאשר יצאנו מאת פּני כלּתו – ותהלותי שפּזרתי לשושנה?  כעת ראה ראית כי לא הפרזתי על המדה.  להפך, מחקתי את סאת שבחיה ומעלותיה.  רק אם אראה חיים את מלאכי זה, אוכל להפיק מחשבתי הגדולה – לכתוב את ספרי כהעולה על רוחי.  הן חומר רב אספתי לספרי זה וגם השקפותי ומשפּטי החרוצים יהיו חדשים...

– ובמה תפרנס את ביתךּ?

– במה?  עליך לדעת כי שושנה לא בת דורנו היא.  תביעותיה וצרכיה מועטים – רק באור פּני תראה חיים ותמצא משוש לנפשה.

– ובכל זאת, בפניךּ לא תשבע, ומה יענו המלאכים הקטנים, האם גם הם יהנו מזיוךּ ויסתפּקו בזה? האם שמת לבךּ לעתידותיךּ?

– אל תּדאג לנו, כי לא נגוע ברעב ולא נקפר בקור.  אנכי וכלתי החלטנו ללכת לארץ ישראל ולהשתקע שם אחרי חתונתנו ושם נעבוד את האדמה.  הן כחי במתני ושריר זרועותי. ומה נעימה תהיה לנו העבודה באדמת אבותינו, בשירה וזמרה נלך השדה וברנה נשא אלומותינו הגרנה.  מה נחוצה לאכרנו על אדמתנו זמרה עברית ומה רב כחה להחיות רוחנו ולהקיץ רגשותינו הנרדמים, ואת החסרון המורגש הזה תמלא שושנה בבואנו לגור שם, כי היא תלמד את בנות ישראל שירה ושמרה עברית לכל דקדוקיה ופרטיה.  ואם גם נותר על מקומנו באירופּה, אביא את לחמי לביתי בעטי.  הנני בטוח כי רבים יקפּצו על ילדי רוחי, וכאשר אכתוב את ספרי הגדול לא אמכרנו בעד נזיד עדשים, כי יודע אנכי את ערךּ עבודתי, והשכר שאקבל בעדו יספּיק לי לשנים אחדות לכל צרכי, למען אוכל עבור עבודה חדשה במנוחה.

אנחה חרישית התפּרצה מלבי.

עברו ימים אחדים.  אנכי שבתי לעבודתי וכמעט הסחתי דעתי מרעי ומחלומותיו.  והנה בערב אחד התפּרץ אפרים לחדרי ויתנפּל כעיף אין אונים על הכסא.  פּניו היו חורים כשיד ומכוסים בנטפי זעה כבדים.

– הושיעה נא, אָחי, בידךֹּ להצילני – קרא אפרים בקול רועד.

– מה לךּ, אפרים?

במקום תשובה הוציא מצלחתו מכתב כתוב באותיות דקות על ניר עב בעל גונים שונים וריח בשמים נודף ממנו, ויתן לי לקרוא בו כדברים האלה:

"אפרים יקירי ואהובי!

"הבושת תכסה פני לפנות אליךּ בבקשתי גם היום.  יודעת אנכי כי כספךּ שהיה בידךּ ושלוית מאחרים, נתת לי לצרכי ההכרחיים.  אךּ לא לנפשי, כי אם לנפש רעותי היקרה הנני מתפּללת לךּ היום.  הן יודע אתה כי אנכי מסתפּקת בקב הרובים, אךּ רעותי הטובה בצרה גדולה ונחוץ לי כסף להצלתה, למען לא אראה ברעתה.  אם נפשי יקרה בעיניךּ, מחמד לבבי, אָז תפנה אל רעךּ הישר באדם... הן הוא בא מדרכו ובלי ספק הביא אתו כסף ולא ישיב את פניךּ ריקם אם תשאל ממנו ללוות מאה שקלים, כי אתה בעצמך ספּרת לי פּעמים רבות, כי איש טוב הוא. בתקותי כי תמלא בקשתי הנני מקצרת ואומרת שלום ואהבה לך...

"אני שלך,              

                                                                 "שושנה".

אחרי כלותי לקרוא מכתבה, פנה אלי רעי בשאלתו:

– ומה אשיב לכלתי?

ממכתבה של שושנה הבינותי, כי בשבילה מכר רעי את כל חפציו, ספריו ומטלטליו והשקיע את עצמו בחובות גדולים וקטנים וגם כעת אךּ רמיה בפיה, לכן רמזתי לו בדברים מקוטעים, כי בקשת שושנה וכל הליכותיה חשודות בעיני.

– גם במלאכים תשים תהלה...  הן לו ידעת את לב שושנה ומעשיה הטובים...  אז אחרת דברת ולא חללת את הקדוש ויקר בעיני.

– אבל...  אבל...  גמגתי בלשוני

– חוס נא עלי, רעי! – שסע אותי בגמגומי – ואל תתנני לראות בצרת נפשה של שושנה המתפּללת בעד רעותה האומללה.

הפעם ראיתי חובה מוטלת על לפקוח עיני רעי לבל יפּול ברשת טמנה לו נפש שפלה.

– פּקח נא עיניךּ – אמרתי לו – וראה במי אתה בוחר, הן משחק אתה בידי אשה סרת טעם...

– דום...  במלכתי ואלהי אל תתן דופי...  אין לי צורךּ בכספךּ, כי רוח והצלה יעמוד לי ממקום אחר...  הנךּ מקנא באשרי, כי מעולם לא היית לי רע נאמן.

אפרים גדפני, חרפני ויכבר מלים כדרכו ויצא מחדרי בחרי אף וישבע כי לא יוסיף עוד לראוּת פּני.  אנכי נסיתי להרגיע את רוח רעי ולהוכיח לו, כי רק את טובתו אני דורש, וכי נכון אני לפרוע את כל חובותי ולהקל עול חייו, אךּ אם ישוב לעבודתו ולא ירעה רוח, אבל כל דברי ומוסרי היו לשוא.  רעי פנה אלי עורף ויעזבני.

למחרת נחמתי על דברי הקשים שדברתי לרעי בדבר כלתו, ואלך למעונו לפיסו בדברים.  אך לא מצאתיו בביתו.

במשךּ שמונה ימים בקשתי את רעי ולא מצאתיו וגם מכיריו בני לויתו וחבורתו לא ראוהו ולא פגשוהו בכל העת הזאת.  מחשבות פּחד עלו בלבבי, דאגתי לרעי אולי קרהו אסון, והנה ביום השמיני קבלתי ממנו מכתב קצר, ובו יודיעני כי חייו עליו למשא ויבחר מחנק לנפשו.  מכתבו זה היה כחץ שנון בכליותי.  עודני יושב משומם ונבהל מדברי רעי המקוטעים והנה הוא בעצמו בא אלי ויפול על צוארי וישקני.  "הנני הולךּ למות" – אמר אפרים בקול בכי – "אָשים מחנק לצוארי... אורה כדור לרקתי... אטבע בתהומות... הנני אומלל בין אומללים... עתה באתי לקחת ממךּ ברכת הפרידה... כי רק בךּ מצאתי רע ואוהב נאמן.  אָמנם צדקת, ואני שגיתי, נפלתי בפח, חפצת לפקוח עיני, ואנכי נתתי לךּ כתף סוררת".

– מה זאת?  מה קרה? – שאלתי בבהלה.

– באתי היום אל שושנה להתנצל לפניה על שלא המצאתי לה סךּ הדרוש להצלת רעותה.  לא חסתי על עמלי ועל עתי וגם על כבודי לבקש מוצא לכסף מבוקר ועד ערב במשךּ שמונה ימים, אךּ כל המעינות נסתתמו וידי ריקות כשהיו, אמרתי לה.  עוד המלה על לשוני ושושנה רקע ברגליה ותגרשני מפּניה בחרפּה ותצו על משרדת בית-מלונה לבל יתנני ראות פּניה.

– אךּ, רעי!  האם הכית בשגעון, כי תשים קץ לחייךּ בשביל אשה סרת טעם כזאת, אשר לא אתה הראשון וגם לא האחרון שנפל ברשתה הדקה?

– למה לי חיים?  למה לי אור?  כל הנפשות כוזבות – צעק רעי כנואָש.

רעי, כמובן, לא אבד עצמו לדעת, אךּ התנודד שבועות אחדים כצל בחוצות ויהי כאיש נדחם וכגבר עברו יין.

בבוקר אחד בא אלי.  פּניו הפיקו מנוחה נכונה.  תנועותיו ודבריו היו בנחת שלא כדרכו.

– החלטתי לכתוב – אמר לי רעי – ספר גדול מדעי על דבר האשה העבריה בכתבי הקודש.  הנני חפץ להוכיח, עד כמה השחיתה ההתבוללות בגוים את דמות היהודיה – סמל התום והענוה, ואת כל אלה אוכיח בהוכחות תולדיות ובראיות אשר יסודתן בחכמת הנפש.

בשמעי את חפצו של רעי הוספתי בדברי אומץ בלבו ועוררתיו לעבודתו זו, אך בלבי לא האמנתי כי יוציא לפועל רעיונו הספרותי הזה וחשבתי כי גם גורלו יהיה כגורל ההולכים לפניו.  והנה יותר מאשר קויתי ראיתי.  רעי החל לעבוד עבודתו בחריצותה של דבורה.

כחודש ימים ישב בכל יום מבוקר ועד ערב בבית עקד הספרים ויאסוף בשקידה רבה חומר לספרו הגדול וירשום גם רעיונותיו והשערותיו בקונטרסים שונים, ויש אשר מצאתי בדבריו הרשומים בעט-עפרת שרעפים נוצצים ומבריקים.

– בספרי זה – היה אומר רעי – אכריע את ההתבוללות, אגלה ערוּתה ונבלותה ואבטלנה בטול גמור, ובעיני אין כל ספק, כי ספרי על דבר העבריה יביא תקופה חדשה לעמנו.

רעי לא הסתפק לכתוב ספר מועיל וטוב לבד, כי אם חפץ להביא דוקא תקופה חדשה, ודבר כזה היה מילתא זוטרא בעיניו, אשר ראו בגבור עליו יד דמיונו זרות ותהפּוכות.

– אל יהי גודל ספרךּ זה – הייתי משיב – כגורל ספריךּ הקודמים אשר נגזרו טרם ראו אור.

– היה בטוח, כי את ספרי זה אכתוב עד גמירה ובו אנקום את נקמתי מבנות עמי בדור הזה, אשר ראו בבנות עם הארץ ותלמודנה דרכיהן.

והנה פּתאום חדל רעי לבוא לבית עקד הספרים.  עבר שבוע ימים ואני לא ראיתי את פּניו בבית הזה.  וביום אחד עברתי בגן-העם וראיתי כי אפרים מטייל בלוית חבורה קטנה של אנשים זרים לי.  אפרים הולך ומניע ידיו ורגליו בהתפּעלות עצומה ומדבר בקול רם ויעבור על פֹני ולא ברכני לשלום.  איננו יודע אם באמת לא ראני, או עשה את עצמו כאילו לא יראני.  אנכי מחלתי על כבודי ואגש אליו והחילותי לדבר אתו בענינים שכיחים, ותוךּ כדי דבורי שאלתיו: מתי הוא חושב לגמור את ספרו על העבריה בכתבי הקודש?

– כבר יצאתי מעולמךּ הצר.  העברים, העבריות וכל היהדות – כטפּה קטנה אחת מים האנושות היא בעיני, ולקטנות לא אשים לבי.  כל האנושות טובעת ושוקעת בים של צרה, ואנכי אומר שירה ושבחה להעבריה בת הקדם? שנוים גדולים ועזים יבורו בכל סדרי החברה האנושית, ואנכי אחבק ידים או אחטט בספרים עתיקים ואתנמנם וארדם בשעת הרת עולמות חדשים, מבלי לנקוף אפילו באצמע קטנה לעזור לפטירת רחם תקופתנו, למען תחיש ללדת את התקופה החדשה? האם יצאתי מדעתי? אנכי עזבתי את ארחותי עד הנה והייתי לאיש חדש מכף רגל ועד קּדקדי.

– ומה אתה עושה עתה? – שאלתיו.

– הרבה, הרבה יש לי לעשות, כי המלאכה מרובה.

– ואת הספרות העברית עזבת לחלוטין?

– אנכי רואה בכל התבל רק עושקים ועשוקים, מדכאים ומדוכאים, לכן מיותרת היא ספרות מיוחדה בעד העברים, כי גם הם מורכבים מעושקים ועשוקים ואין בפרט אלא מה שבכלל, וצר לי על צעירינו בעלי הכשרונות המנקרים בגל האשפּה – מה שאתם קוראים ספרות עברית.

– ואתה מה עושה?

אנכי עוסק, נושא ונותן, שוקל וטורה עם חברי אלה – וכדברו הראה לי בידו על חבורתו – בשאלות העומדות ברומו של עולם.  כלכלת המדינה וחכמת החברה.  עתה נפקחו עיני לראות, כי כבהמה בבקעה נמשכתי אחר הלאומים שבנו, המבלים ימיהם בהבל.  רק חברי אלה החדשים אשר אתה רואה פה עמדי, רק המה עוסקים בישובו של עולם, רק הם קרואים אדם, רק הם ישברו מטות עולם, והיתה גם לנו הרוחה.

אנכי נסיתי להוכיח לאפרים, כי אין לו כל מושג נאמן ודעה ברורה בכל הנוגע להשאלות הגדולות אשר הוא מדבר עליהן, כי לא ידע מאי דקאמרי לאסאל ומארקס, כי רק הבל יפצה פיהו.  כי לא לא ידע גם אל מה ישאפו הרוצים בתחית ישראל וספרותו, כי מליצותיו ופתגמיו שאולים מקוטעים ואין כל יחד וקשר ביניהם וכי לא ידע ולא יבין חובתו לנפשו, לעמו ולכל האנושות.

רעי פנה אלי עורף וישב לחבריו באמרו, כי אחד מחנוטי מצרים אנכי ואין לו, החי, דבר עם שריד ימי קדם כמוני.

אנכי נואשתי לגמרי מדרעי והסחתי דעתי ממנו, והנה כחודש ימים אחרי פגישתנו בגן-העם בא אלי אפרים ופיהו מלא אלה ותוכחות: סרי סוררים הם – קרא בקצף וחימה נוראה – חברי גנבים, בוערים בעם, נוכלים ואנשי תכככים.

– על מי תשפּךּ עברתךּ? – שאלתיו.

– על חבורתי ובני לויתי החדשים, ועל כל מתקני העולם במלכות השתוף.

*

רעי מתפּאר עתה, כי אָסף חומר רב לספר מדעי גדול, אשר בו יוכיח, כי כל מנהגי ישראל הטפלים, הבערות, ההבלים וכל החלאה והזוהמה אשר דבקו בבשרנו ורוחנו בגלותנו המר – כי כל אלה נותנים תקומה לישראל.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה