_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אליעזר בן-יהודה

ראובן בריינין

לתוכן הענינים

 

עם חתימת החוברת של "התורן" בדפוס, נתקבלה הידיעה הקצרה מירושלים: "אליעזר בן-יהודה מת מיתה חטופה".

הבשורה הרעה נתפּשטה במהירות החשמל בקרב העברים שבאמריקה, וכולם, – גם החרדים וגם החופשים-בדעות, – לבשו אֵבל.  כולם יודעים ומרגישים עמוק בנפשם, כי אבידה גדולה, שאין גם להעריכה כיום בכל גודלה ונוראותיה, –– אבידה שאינה חוזרת, לעמנו וללשוננו, אבדה לנו על אדמת אבותינו.

לשון-המברק הקצרה אומרת: "בן-יהודה מת מיתה חטופה".

מיתה חטופה? הן אנו יודעים, כי בן-יהודה נלחם עם המוות מלחמה קשה זה יותר מארבעים שנה.  עוד לפני ארבעים ושתיים שנה אמרו רופאיו נואָש לחייו.  גדולי חכמי הרפואה בווינה החליטו אז, כי בן-יהודה לא יאריך ימים, גם בתנאי החיים היותר טובים, יותר משלושה חדשים.  כי מחלה ארורה, מחלת השחפת קיננה בגופו הדל של בעל-המזג הרותח והסוער הזה.  את קצו זה הודיעו הפרופסורים, חכמי-הרפואה, לפרץ סמולנסקין, שליוה את בן-יהודה בדרכו אליהם.  הודיעו לו בלשון של ודאות, שאין לערער עליה.

התעקש מעט בן-יהודה – לא רצה למות.  לא רצה בשום אופן, וכאילו נִצְדַק בו המאמר התלמודי: "אין לך דבר העומד בפני הרצון".

והסופר העברי הצעיר (שהיה אז תלמיד לחכמת הרפואה באוניברסיטה העתיקה של פּאריז), תחת ללכת לאקלימה החם של אלג'יריה כאשר יעצוהו אז הרופאים, הלך לארץ-ישראל.  וראֵה זה פלא:  זה ההוזה הצעיר, שכבר נאכל בצפרני המוות-הטורף, היה למחַיֶה הלשון העברית, לראשון בלוחמי התחייה העברית, לאחד מראשוני הלוחמים נגד הרקבון שבמשטר "חלוקה" ונגד הקנאות הדתית, שלא היתה נקייה מצביעות ועריצות..

וכה נאבק בן-יהודה עם המוות המר יותר מארבעים שנה, ובינתיים החיה את הלשון העברית, יצר ערכים לשוניים ולאומיים חדשים, נחל נצחונות וגם מפּלות זו אחר זו חליפות, והיה לאחד הגורמים החשובים של יצירת החיים החדשים, המלאים תנועה פנימית, בארץ אבותינו-ובנינו.

 

*

חייו של בן-יהודה היו תמיד תלויים בנֵס. לפני כחצי יובל שנים, אשר התוַדעתי לבן-יהודה בפעם הראשונה בברלין (הוא בא אל ביתי לבקרני), והוא נכנס אתי בשיחה נלהבה על אודות עבודתו בחיבור המלון, היה אנוס להפסיק את שטף דיבורו החי לאחרי איזה רגעים, כי השתעל וזרם של דם פרץ מגרונו.  אנוכי נבהלתי למראה עיני, והוא, אורחי, מחה את שפתיו האדומות מדם, וימשיך – כאילו כלום לא קרָהו – את שיחתנו החיה על אדות ההברות המתות בשפתנו ועל אדות החיוּניות האמתית הצפונה גם במבְטאיה החנוּטים.

ידעתי את צורתו הרוחנית של בן-יהודה גם בטרם הכרתיו פנים אל פנים, והיה גם אז לפלא בעינַי.  אולם בראותי אותו בפעם הראשונה ניצב חי לפנַי בלבושו הגופני ובשמעי את דיבורו החי של הקוסם הלשוני הזה (אשר כמו בן-לילה יצר לנו שפה עברית פשוטה הנוחה לדיבור בכל עניין ועל כל נושא, גם היותר מצוי והיותר חילוני) – היה הפלא עוד יותר גדול בעינַי ובאוזני.

ראיתי לפני (והתמונה ניצבה חיה לנגד עיני גם עתה) יהודי קטן (בלשונו הייתי אומר: קטנטן) וצנום, דל ורזה, בעל שערות צהובות, כמעט אדומות, ובעל עיניים חיות, מבריקות וממללות גם כשהפה שותק.  והפנים בלי קורט סם – קלף יבש בטרם נתקמט.

מסקירה רגעית ומשמיעה ראשונה נגלה לפני עברי בחינת "מעט הכמוּת ורב האיכות" – דברים כפשוטם וכהוראתם העיקרית;  אדם שהוא בבחינת "רוח ולא בשר".

השתוממתי למראהו החיצוני, – זו מעטפת-הבשר המצומצמה, שרוח גדול וחזק היה צָרוּר בתוכה, שחרג ממסגרותיה הצרות והרפויות, – בשאלי את נפשי:  מהיכן בִּריָה אנושית זו שואבת את כוחות-חייה העצומים ללחוֹם בלי הרף ובכל-כך עוֹז וחוֹם נגד כל המעצורים והמכשולים הפזורים על דרכה, נגד כל השׂוֹטְנים והרודפים   ונגד העולם היהודי הקר, שנוח לו להשתקע ולהשתעבד בגלותו המנוּולה?

ובהיות בן-יהודה החי, כולו כמו שהוא, לפּלֶא בעינַי, לא יכולתי להעלים עיני גם מבגדיו.  הוא הי הלבוש הָדָר בבגדים נאים, שהכרתי בהם נוסח פּאריז.  גם הצילינדר השחור והמבריק לא חסר לראשו.  כולו היה מגוהץ. ועשוי למשעי.  בהידור החיצוני הזה – שהיה בו גם מעין התגנדרות – נגלתה ההתאמצות להציג לפני היהודים האשכנזים את הסופר העברי ואת חולם-התחייה שבו בתור אדם מודרני.

בתנועותיו ובנימוסיו היה אז דבר-מה משל פּאריזאי, ודבר-מה משל יהודי ירושלמי.  היסודות השונים והנטיות השונות שהיו בנפשו כבר הגיעו אז לידי מזיגה ידועה או, על-כל-פנים, נמצאו במצב ההתמזגות, אף-כי אז, יַכול היוֹת, לא נשלם עדיין הפּרוצס הפנימי הזה.  אולם בחיצוניותו, בשטח אישיותו – אם יש לאמור כך – שהיה נגֱלָה לעינַיים עוד נלחמו בו הפּאריזאי והיהודי הירושלמי.  פעם גבר בו הראשון ופעם – ביחוד אם נשתכח והסיח את דעתו מן המסובים לשולחני – גבר בו היהודי הירושלמי, בן המזרח.  גם הפּאריזאי וגם הירושלמי היו אז עוד זרים לנפשו.  זה וזזה היו בו רק דבר שבהֶרגל, שבהסתגלות, ובלתי-טבעיים לו.

אחרי כן ברבוֹת הימים כשנגמר בו הפּרוצס של ההתמזגות הפנימית, נתפשרו הניגודים גם בשטחו החיצוני.  תוכוֹ כְבַרוֹ העידו על אישיות מוצקה, ונמחה לגמרי הרושם של ה"ויתרוצצו", של עירבוּב הצורות בשעת התגלגלותן.

בהתוַדעות  הראשונה נטיתי אוזן קשֶׁבת לכל הגה, לכל הבָרה  ולכל הדגשה שיצאו מפי בן-יהודה. – – –

הרושם שקיבלתי אז: בן-יהודה אינו דַבּרן, לא נחן בסגולות טבעיות הדרושות לזה.  אולם חשקו לדבּר, להביע את הכמוס בלבו, אם מצא אוזן קשבת ואת השומע שהוא חושבו לראוי לזה, – חשקו זה היה גדול פּי אֵין-מספַּר מכוח הביטוי שלו.  משׂיחתו הראשונה הכרתי, שמוחו יוֹלד בכל רגע איזו מחשבה, איזו ראָיה חדשה להנחותיו.  פעם בפעם מתפוצץ בפנימיותו דבר-מה רוחני בכוח דינאמי (ומכאן ההברקות התכופות של מחשבתו המשעבדת אותו לנקודה מרכזית) והוא מתיז לפעמים מפיו מלים בודדות, לא תמיד קשורות ומחוברות היטב, אבל תמיד חדות ונמרצות.  ניכם, כי הן נזרקות ברוח אדיר מנפש סוערת ומתגעשת.

ראיתי לפנַי בעל הגיון ברזילי ויחד עם זה בעל דמיון חי ויוצר.  הכרתי בו איש-רצַין ומוצק, אשר תכלית חייו ידועה וברורה לו כל-צרכה, עם כל הפּזיזות שבמחשבתו ועם כל התרשמותו מהרגע העובד והחולף, עם כל קַלות דמיונו ועם כל תכונתו העתונאית.

מה שהפלא אותי אז ביחוד היה זה, שבעל אוצרות ה מלים העבריות היותר עשיר שבקרבנו, אשר כל ימיו ביקש אחרי מ לים נשכחות בכל חדרי ספרותנו שבכל תקופותיה ובכל ארצות התפתחותה, בספרים נדפסים ובכתבי-יד הגנוזים בביבליותיקאות שונות, אשר לא הסתפק במלים הנמצאות מכבר ושחידשו אחרים מבני-דורו, כי אם המציאן בכל יום חדשות לבקרים, – הנה הוא עצמו בדיבורו החי משתמש במספר מצומצם של מלים.  תיכף הרגשתי בעניוּת ביטויוֹ.  לא ידעתי במה לפרש את החזיון הזה:  אם בקמצנות הביטוי למעשה, כּאילו היה חס להריק את נְכָסיו הלשוניים, שצברם בכל-כך עמל, אם בזהירותו הי תירה להשתמש במלים שעוד לא באה עליהן ההסכמה הכללית, ואולי היה בזה נימוס דק: לא רצה להתהדר בעשירותו הלשונית.

אבל זה היה ברור לי, כי אבי הדיבור העברי, יוצר המלון הגדל, היה לוחם בשעת דיבורו עם המבטא, מתקַשֶׁה בבחירת ניביו ומוציאָם מפיו לא בלי עמל רב.

נזכרתי אז מה שאמר ניצשה באחד מפתגמיו:  ממוח מלא וגדוש יוצאים הרעיונות דרך הפה בקושי רב.   מָשָׁל למה הדבר דומה:  לבית-התפילה המלא אנשים מפה אל פה, שהמתפללים יוצאים מפתחו מתוך לחץ ודחק.  כשאני לעצמי הייתי מַמְשיל ציור יותר פשוט:  מקופה סגורה מלאה דינרים על גדותיה מוצאים את המטבעות דרך סִדְקָה הצר בעמל רב.

והנני מודה על האמת, שהדיבור העברי של בן-יהודה, בשמעי אותו בפעם הראשונה, לא הקסימני.  זו היתה אכזבה קטנה.  השפה העברית שבפיו היתה חיורת.  חסרו בה צבעים וגוונים.  קרה ויבשה היתה יותר מדי.  שעִרתי:  זו פעולתה של התנגדותו הקיצונית למליצה העברית הישנה, שהיתה דשנה ולוהטת יותר מדי.  סגפנות לשונית זו באה בכוונה מיוחדה.  תחילתה היתה ברצון, וסופה – באונס.

זכיתי להכיר את היוצר הראשון של התחייה העברית, את אחד הלוחמים היותר ראשונים על תחיית ארצנו ועל הרעיון המדיני, אם גם בצורה בלתי ברורה כל-כך, של גאולת עמנו, – זכיתי להכירו בהיותו במיטב כוחותיו הרוחניים, להכירו בשעה של התרוממות נפשו והתפרצות דמיונו.

מני אז נקשרה נפשי בנפשו, למרות ההבדלים המובהקים שהיו בתכונת נפשותינו, בדעותינו והשקפותינו על העול כללי והעברי.  מני אז נפגשתי עם המנוח פעמים רבות בארצות שונות, ובשנות שבתו באמריקה, בהיותנו קרובים זה לזה במקום, נתרבּו עוד, על ידי השיחות והויכוחים התכופים, היחסים הנפשיים בינינו.

זכיתי לראותו בשעותיו הגדולות של עליוֹת רוחו והתעצמות רצונו.  ותקוָתי היתה חזקה, שעוד אזכה לראותו בירושלים ולהשתתף בחגיגת הסיום של המלון שלו. – – –

אולם הפעם, לצערנו, לא שמר בן-יהודה את הבטחתו.

הוא הלך מאתנו בטרם שֶׁכּילה את עבודתו הענקית. – – –

*

ביקשתי למצוא את התמצית של נקודת-השקפתו על היהדות בצורה מסוימה וברורה.  והנה מצאתיה בתשובתו של בן-יהודה לסופר המנוח ש"י איש הורוויץ, העורך של הקובצים "העתיד", על שאלתו:  "מה הם עתידותיה של היהדות?"

ונקודת-השקפה זו על היהדות מובּעָה, בכל תמציתה, בשורות אחדות בסוף מאמרו הקצר של בן-יהודה ב"העתיד" ספר רביעי (שנת תרע"ב):  "וכשאדוני, עורך "העתיד" שואל: מה הן עתידותיה של היהדות, אין אני יודע לאיזו יהדות אדוני מכוון:

"לאוֹתה של מי שכפרו בחָציָה מזה, והודו רק ביהדות הדתית, או לאותה שכפרו בחָציָה מעֵבר השני, ומודים ביהדות לאומית גם אם לא דתית?

"כי אם להראשונה אדוני מתכוון, אין אני יודע לענות לו כלום.  אני מודה, כי אין שאלה זו מעניינת אותי ביותר ואינה נוגעת עמוק בלבי ואינה מפריעה את מנוחת נפשי.  אם נדון לפי דברי-הימים שלה מאז צמיחתה בימי בן-מנחם ועד היום, יש לגזור, כי תפשוט צורה ותלבוש צורה ותהיה יותר ויותר רוחנית ותעזוב על דרכה מעט מעט את המצווֹת המעשיות והמנהגים המעשיים ותהיה לאמונה מופשטה באלהות מופשטה, ותדמה פחות או יותר להאמונה ל"טהורה" של שאר הדתות, ואז – תהיינה עתידותיה כעתידותן...

"ואם ליהדות הלאומית אדוני מתכוון, רצוני לאמר להאומה היהודית, – על שאלה זו יש לי לענות רק תשובה קצרה מאד:

"היה תהיה היהדות ארץ-ישראלית עברית, או – לא תהיה כלל בעולם! 

בתנאי החיים של הזמן החדש, אין יהדות זו יכולה להתקיים זמן רב.

כמדומה, כי אין הדברים האלה צריכים לפירושים רבים".

מנקודת השקפתו זו על היהדות ועתידותיה, המובעה בקיצור נמרץ בשורות המועטות שהבאתי, יש לבאר את כל הנהגתו של בן-יהודה בירושלים, את כל מעשיו ואת  מטרתם של כל הדברים אשר כתב, בין אלה אשר מצאו חן בעינינו ובין אלה אשר לא יכלו למצוא חן בעינינו ולא יכולנו להסכים להם,

ובאמוּנתו החזקה, כי "היה תהיה הידות ארצישראלית עברית" מת בן-יהודה.

שלום לעפרו!

 

כ"ז כסלו, תרפ"ג, ניו-יורק.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה