מיכה יוסף ברדיצ’בסקי / ראובן בריינין
בהיותי בחודש אפריל שנה זו בברסלוי ביקרתי את הד“ר מ. י. ברדיצ’בסקי בביתו. כחמש שנים לא ראיתיו, והוא היה מבאי ביתי בברלין במשך שנים אחדות. כחמש שנים לא ראיתיו, והוא היה מבאי ביתי בברלין במשך שנים אחדות. וטרם שהתוַדע אלי פנים אל פנים בברלין בשנת תרנ”ג, בעברי מפּאריס לווינא דרך ברלין, החליף אתי מכתבים פשוט לאלָפים. כמעט בעת אחת התחלנו לעבוד בספרות העברית. הוא הקדימני כמעט שנה אחת, (…) כמעט על פני עבר ברדיצ’בסקי בכל גלגוליו הרבים. לעיני רוחי לבש ופשט צורותיו הספרותיות והמוסריות. תמיד שמתי לבי להמון חליפותיו של “בר-חלַפְתָא” זה. לעיני רוחי צמחו תקוותיו, שאיפותיו, געגועיו ומאוייו הספרותיים.
וכל זה הבריק במוחי בהפגשנו עתה בביתו. במעוף עין עברו לפני עיני רוחי המון מאורעות ספרותיים, יחסים אישיים שבינינו, אהבה ושנאה, חיבה ואיבה, הערצה והתנגדות, פגישות ופרידות ספרותיות ומוסריות. והנה לפני עיני בשרי ברדיצ’בסקי כמו שהוא: יהודי קטן, דל, רזה, צנום, גלוח, שערות ראשו קצרות ושיבה זרקה בהן. קצר-רואי וכבד-השמע, כמעט חצי חֵרש, קולו צרוד ודק, תנועותיו מתונות, מבטו של חצי-משוגע או של איש-הרוח. כמעט הייתי אומר שיש במבטו דבר-מה, איזה ניצוץ, איזו הברק משל מבטו של פ. ניצשה, לפי שיש לשעֵר מהתמונות הטובות הנעתקות ממנו ולפי הפרוטומי שעשה ממנו הפַסל מאכס קלינגר.
אין ספק שבגופו של ברדיצ’בסקי יש אותות וסימנים מובהקים של התנוונות, אותות וסימנים של דיקדנס בגופו ורוחו.
שוחחתי אתו שעות רבות רצופות ונעבור מעניין לעניין ונתעכב על איזה מהם ונרפרף על פני אחרים, ובשוֹם-לב תהיתי על קנקנו, והנה: ברדיצ’בסקי עומד עתה במצב התפתחות חדשה. לכל-הפחות כן מאמין הוא בלבבו. הוא מבקש, הוא רודף עתה אחרי הבהירות, אחרי הצלילות ומתרחק, כן מאמין הוא בלבו, בכל עוז מן הכֵּהוּת, מן המטאפיזיקה, מן הסודיות. הוא שואף לאור. אבל כמדומה לי לא ישיג את זה לעולם, יען כי מוחו מטבעו אינו מסוגל כלל לעבודה בריאה והגיונית, לעבודה הדרגית ומסודרה; ויען כי בעל-מום רוחני הוא לגבי הסגנון ושימוש השפה. גם את הרעיונות הברורים לו, גם את הרעיונות וההגיונות היותר פשוטים וצלולים מביע הוא בשפה כל כך לא-הגיונית, כל כך שבורה, רצוצה ומבולבלה, עד שהקורא התמים, או ממין המשכילים הידועים, מאמין למצוא בדברים לא ברורים כאלה מחשבות עמוקות ורמזים פילוסופיים. יש מקומות בכתבי ברדיצ’בסקי הנחשבים למקוריים, והנני בטוח שאם יתרגמו את המקומות האמורים לשפה ברורה, יירָאו בעיני-כול כבאנאליים ביותר.
כשרונו של ברדיצ’בסקי הוא, בלי ספק, כשרון חולני. יש בו ניצוצות מבריקים, יש בו הרגשה חדה מאוד, יש בו חוש ספרותי יפה, אבל אין בו חוזק ועומק. מסוגל הוא ברדיצ’בסקי על פי כשרונותיו ונטיותיו הרוחניות לקפיצות,ל מהפכות, לרפרוף, לסקירות חטופות, להשגות מהירות. הוא אמנם חונן בכוח היצירה, אבל אין לו כל כשרון לעבד את דבריו, או לוותר על דברים מיותרים. כל היוצר מתחת עטו כשר וישר בעיניו. כל אשר פלטו קולמוסו מוצא חן בעיניו. הוא יודע את מלאכת הכתיבה, ואינו יודע כלל את מלאכת המחיקה, מלאכה הדרושה מאוד לסופר המכבד כשרונו באמת. אין בו לחלוטין מאומה ממידותיו של האליל היווני, סַטורן, שהיה ממית בידיו את בניו ואוכלם. הסופר האמיתי יודע לפעמים קרובות להמית, לכלות את פרי רוחו. הבחנה, כוח הביקורת הפנימית חסרים לו לברדיצ’בסקי. הוא כורך במאמר אחד, במשפּט אחד, רעיון נוצץ ביחד עם איזו באנאליות תפַלה. הנך מוצא בדבריו הברק ופתאום הוא מבליעה במבול של דברים מגובבים, בלי כל טעם וריח. יש שברדיצ’בסקי מסוגל להתרומם למדרגה ספרותית עליונה, והנך נכון להשתחוות לפניו, אבל תוך כדי מחשבה, תוך כדי דיבור או חלמה או לעג מר. מעלתו היתירה המוצאת חן בעיניו היא חיפושו התמידי. אמנם הוא אוהב “מציאות” ספרותיות, ספיח וסחיש משדה הרוח, אבל הוא מבקשם ותר אחריהם, ואינו מסתפק במה שיש לו. הפילוסופיה, ומה גם ההתפלספות, שאינה מיוסדה על תוצאות החקירה ופרי המדעים החיוביים, הדיוּקיים, היא מין Abentauer בעולם הרוח, מין ציד; "יש “ציד” מצליח, ויש–וזהו על פי רוב–שאינו מצליח כלל. ברדיצ’בסקי הוא צַיָד רוחני, מין “אבנטיירר” [הרפתקן] רוחני…
אני רואה את ברדיצ’בסקי כיום בתור איש שנטרפה ספינתו בים, דורו נסע וגָלה ממנו; כאחד הנכשלים, הנעזבים הוא אינו מבין ואינו רוצה כלל להבין את הפּרובלמות של הזמן האחרון, של עולמנו אנו ושל העולם הגדול המקיף אותנו, ואנו נבלעים בתהומותיו וגליו השוטפים עלינו וגורפים אותנו במרוצתם על-כרחנו וגם שלא מדעתנו. ברדיצ’בסקי הוא תכשיט ספרותי, על פי רוב רוחני שברוחניים, בעל עצבים דקים ויפים, והנה בא זמן של מלחמה גסה וכבדה, של חומריות פשוטה, של הכחשת הרגש ושנאת הרגשי ואין הוא יכול לתפוס מקום בעולמנו החדש, שבגד באלהי היופי ושהחליף טל שמים בנזיד עדשים.
אני משתתף בצרתו ומרגישה בכל לבבי. שנינו כמעט בעת אחת התחלנו לעבוד ספרותנו, וחלומנו היה: תחיית הספרות העברית, תחיית הטעם הטוב, העמדת צלֶם היופי על חורבות הגיטו. והנה נשתנה לוח הערכים הרוחניים, ואין צורך להמון הגדול, השולט כעת בעולמנו, בסופרים כברדיצ’בסקי. והוא עתה בודד, בודד מטבעו, מפני שאין ביכולתו לרדוף אחרי ההמון ולחנוף לו, להיות נביאו או מנהלו, ובודד הוא כיום גם על-כרחו. גם החבורה הקטנה שלנו, חבורת הבונים והשואפים העברים, נתפזרה לארבע רוחות השמים. שורותיה נתמעטו ושרידיה מביטים בעיני יאוש על העתיד הקרוב. (…) ברדיצ’בסקי רוצה להיראות בעיני הבריות כאדיש, כקר-רוח וכאיש מתון. מדבר הוא במנוחה על השינויים, החליפות והתמורות בעולמנו ומתאמץ הוא להתבצר במבצר פילוסופי או היסטורי, אולם תוך כדי מנוחתו נפלטות מפיו מלים, הערות בודדות יתומות, שהן מגלות נגד רצונו את כל הסערה שבלבבו.
מרינבד, 22 ביוני 1907 (מתוך היומן)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.