_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

חיים נחמן ביאליק

ראובן בריינין

לתוכן הענינים

 

אחרי שהחלטתי בנפשי לכתוב ספר מיוחד על אדות המשורר חיים נחמן ביאליק, הנני קורא וחוזר וקורא את כל אשר יצא מעֵטו הן בשיר והן בפרוזה.  הנני מניח לדבריו לפעול על נפשי בכוחם-הם.  ובשעת קריאָתי זו אין אני חפץ לדעת, אין אני חפץ להעלות בזכרוני מה שאָמרו ומה שכתבו אחרים, יהיו מי שהֵם, על משוררנו זה ושירתו, על מסַפּרנו זה וסיפּוריו, על סופרנו זה ומאמריו.  מחקתי את כל אלה מעל לוח זכרוני.  אין אני חפץ ואין אני יכול להיות מושפּע מהמבקרים שקדמוני, לא ממעריציו ולא ממַמעיטי דמותו ומַפחיתֵי ערכו.

כן הֶחבּאתי בחדרי-חדריה של נפשי הסמויים מעֵין ההכרה את כּלֵי אומנותי, את מכשירי-הביקורת שלי, שהייתי רגיל להשתמש בהם במשפּטי על משוררים וסופרים אחרים.  הנני מניח בי מקום לחשד: אולי כבר קָהה חוּדָם של כלי ביקורתי, אולי נפגמה הרגשתן של קרני-משושי - - -

אין בחפצי לבוא אל המשורר אשר לפנַי כאורֵב, כשוטר-חֶרש, לגלות את חטאיו ופשעיו (ומי הוא היוצר אשר לא יחטא ולא יפשע?), את שגיאותיו וזדונותיו (אַף כי גם אלה צריכים לימוד והבנה מיוחדת) ולייסרו אחרי כן קשה כשופט אשר אין רַחֵם לפניו וכמבקר אשר כתב על דגלו: יִקוב הדין את ההר, את הסלע ולוּא גם נַפץ-ינפּצנו.

כן לא אגש אל ביאַליק במַחתה של קטורת, להשחיר את פּניו כשולי קדרה בעשן סַמים גסים או דקים: לא אגש אל שירתו בנטייה מיוחדת מראש להתלהבות ולהתפּעלות, התלהבותם היתירה, שאינה יודעת גבול וקץ, של חנוָנים, של בעלי-בתים משכילים, של לאומיים מוגבלים, גם של אלה שאינם יודעים עברית או שאין להם כל חוש פּיוטי וכל ידיעה הגונה בספרות השירית, ושל מבקרים בחסד המקרה העיור, הנגררים במשפּטם אחרי דעת המרובים, המרובים יותר מידי, הקולטים את הגיונותיהם השטחיים מן האויר, מן האויר של הספירות הנמוכות, המלאות גם אדים מחניקים, – התלהבות זו היתה תמיד חשודה בעיני.  מאימתי היה הרוב, ההמון, – ולוא גם של ה"משכילים", – לשופט בטיב השירה ובערכה האמתי?

*

הנני ניגש הפּעם אל שירי ביאליק כקורא פּשוט, אשר במקרה נזדמן לידו ספר זה, והוא מעולם לא שמע מאומה על אדות המשורר ושיריו.  הנני מתכוון להכניס את שיריו לחדרי לבבי ומוחי (פּתחתי להם דלתות רוחי לרווחה) כדי לעכל ולסגל את משקלם, שֶׁטף חרוזיהם, דלתותיהם וסוגריהם, וכדי להִמָלא מרוחו של המשורר.  הנני מתכוון לַחְיוֹת בי, עד כמה שמוכשא אנוכי לזה על פּי מהותי הפּנימית, על פּי סגולותיה המיוחדות של נשמת-נשמתי, –  לַחיות בי את חיי המשורר, למען אהיה נאמן בכל ביתו, בתאיו, במרתפו, וגם בעליותיו, בכל קמטי נפשו וזוויותיה המוצנעות וגם לַחדור לקודש-קדשיו.  יודע אנוכי, כי תפקיד קשה מאוד הנני נוטל עלי.  אנסה.

יחד עם זה הנני מקדיש עתה מעִתוֹתי לקרוא את גדולי המשוררים הלועזיים, את ענקי הרוח שבהם, למען אוכל להרגיש את ההבדל שביניהם ובין המשורר העברי שאני שקוע עתה בעולמו.  הנני מבקש למדוד את גודל המרחק ואת עומק התהומות שביניהם, ואולי יעלה בידי למצוא לא רק את נקודות הפּרידה, כי אם גם את נקודות המגע שביניהם.  אותן הנקודות שבהם נפגשים היוצרים הגדולים, אף אם באים הם מעולמות רחוקים ושונים זה מזה.

אולם בשעה שאני קורא את שירי ביאַליק הנני מייחד את נפשי רק בהם, ואני מקים מחיצות וגודר גדרים סביבי לבל תנשבנה עלי רוחות זרות ולבל תשתלטנה עלי השפּעות נכריות.

בשעה שאני קורא את שירי ביאליק הנני נתון בכל נפשי רק לו, והנני נזהר מכל מחשבה זרה, מכל הרהור נכרי ודמיון לועזי.  ישפּיע-נא עלי ביאליק בכוחו-הוא, ימשכני אחריו בחוטי משי או בכבלי ברזל של שירתו-הוא.  ילכדני ברשת חלומותיו, חזיונותיו, הזיותיו ודמיונותיו – ינַצחוני ויכריעני-נא בקסמיו ולהטיו הרבים.  או: ידחה-נא אותי וירחיקני מעל יצירתו הפּיוטית במגרעותיה ורפיונותיה היא.

הנני מבטל רצוני ואישיותי מפּני רצונו ואישיותו של המשורר.  לא אתנגד לו, לא אָקום בפניו, לא אָגן על רשות-יחיד שלי כל עוד אשר ארגיש את חוזק שלטונו עלי, כל עוד אשר אשמע דבר אלוהים מפּיו, אם אלהי האמת והצדק, או אלהי היופי והגבורה.

אם שירתו תוליכני שבי – אהיה שְׁלָלו הוא.  ואם תקצר כוחה לַהדוך אתי תחתיה – יהיה המשורר שלָלי-אני.  או-אָז אדע מי ינצח את מי.  אני לא אמהר במשפּטי ובביקורי כל עוד הנני אחוז במלכודתו של המשורר, כל עוד אשר נפשי מתמוגגת ומפרפרת בין קולות כינורו, אשר הוריד מעל עַרבי נהרות בָּבל, או בין קולות נִבְלֵי שָׁמָיו.

אספוג לתוכי את כל אשר יצר, את כל אשר שר ביאליק – ואני נכון להכנע תחתיו הכנעה גמורה, או להתגבר עליו, להשתחרר מקסם-שוא ולהציל את נַפשי.

*

רק באופן כזה הנני מקוה שיעלה בידי להיות מבקרו ושופטו הנאמן של ביאליק.  ראשית לכל עלי לבחון ולדעת אם, ועד איזו מדרגה, הוא משוררי, אשר אליו התפּללתי זה ימים ושנים.

הביקורת (ואני מתכוון לכתוב ספר כזה) היא סוף-סוף השאיפה לסַמן באופן חד ובהיר את הקו הקיצוני של הגבולים אשר בין נפשו של המבקר ובין נפשו של המבוקר.

רוצה אני להיווכח איזה משיריו של ביאליק, איזה מבָתיו וחרוזיו משמיעים הד בבתי-נפשי, ועד כמה חזק, גבוה ועמוק ההד הזה.  מבקש אני לדעת, או להרגיש, במה העשרתי את נפשי על-ידי קריאָתי בשירי ביאליק, במה ואיך העמיק את מחשבתי (אם יש גם מחשבה בשיריו), ואם גם הרחיב את אופק מבטי וגבולותיה של הסתכלותי הפּנימית.  מנסה אני לחקור אם ובמה מעַדן ומפנק המשורר את רגשותי...

מונטריאל, 28 באבגוסט שנת 1915

 

הנני קורא וחוזר וקורא בשירי ביאליק.  הנני מסור אליו בנפּשי ולבבי.  הנני כולי ברשותו ובחוג השפּעתו עלי.  אינני נמהר בקריאָתי ואינני נמהר במשפּטי.  אם הגיש לי המשורר באחד משיריו כוס תרעלה, אָמרתי לשתות ולמצות את שמריה עד היסוד, עד הטיפּה האחרונה!  נתתי לרעל לפעפּע בכל עצבי נפשי.  אָמרתי, אמתין עד אשר אוָכח במה כוחו של הרעל הזה, אם לסַמֵם ולהרוס את תאי רוחי החיוניים, או לרַפאני מהרעל הצָבוּר מכבר בחדרי נשמתי, מהרעל השופע לתוכה יום-יום מצינורים שונים, שחיינו עשירים בהם.  ואם הגיש לי המשורר באחד מחזיונותיו נופת פּרחיו ומֶתק תנחומותיו – גם אותם שתיתי, מציתי בבולמוס צמאוני.  קשה ונוראָה היא השעה, שאָנו עומדים בה עתה, לכל העמים וביחוד לעמנו אָנו, ואני ככל יהודי צריך עתה לתנחומים – ואני ממתין לפעולתו של צרי-המַרפּא, אשר מצאתי בכוס התנחומים של משוררנו.

אין אני רוצה כלל להעלות על דעתי את הספק הנורא: אולי גם התנחומות של משוררנו תנחומות-שוא הן וגם הוא לא יִגְהה מְזוֹרי, כי אין בשיריו צרי מרפּא...

ואני עומד וממתין ומאמין...

15 בספטמבר, 1915

 

חדלתי בימים האחרונים לקרוא בספרי המשוררים הגדולים.  אלהיהם לא אלהי ותקוָתם לא תקוָתי.  נדמה לי כיום, כי בשנות נעורי הפרזתי בדמיוני על מידתם.  התרבות של אירופּה הולכת ונחרבת.  היא בעצמה חפרה לה קבר.  ואין אני מוצא כיום מעוז ומשגב בשירי משורריה הרחוקים מנפשי ומגעגועיה.

הנני קורא בימים האחרונים רק את שירי ביאליק.  מונחים הם על שולחן-עבודתי בצדם של כתבי-הקודש.  פּעם אני קורא דברי חוזינו הראשונים, ופעם את החוזה האחרון.

ביאליק הוא עתה משוררי.  אם יִסַק שמים ואם ירד שאוֹלה – אהיה צָרוּר בכנפיו ואתרפּק עליו כיונק על שְׁדֵי אמו.  לא אנסה להתחמק מכנפיו הרכות והאמיצות גם יחד.

אם ינהגני משוררי על מי מנוחות, על מי ה"ברֵכה" הצנועה והנרדמת, ואם יִתַע אתי בשרב צהריים בין "מתי מדבר", על פּני חול הערבה,  "עד קצה מחנה הפגָרים", אלך אחריו עָקב בצד אגודל בעצרי את נשימתי ומאוַיי-אני ; אלַוִהו כצִלו על יד ימינו ואהיה כָרוך אחריו, למען ראוֹת, למען שמוע ולמען חוש את אשר יראה, ישמע ויָחוש המשורר.  לא אסרב לו גם אם יֶהגה אותי מן המסילה, אשר סָלוֹתי לי בביקורת, גם אם יַתעֵני בדרכיו העקלקלות ובשביליו הצרים.

בימים האחרונים שפך ביאליק את רוחו עלי.  אני שלוֹ – וחלומותי שלו.  יאציל-נא משירתו עלי, יָסוך-נא עלי רוח חזיונותיו, תנוח-נא עלי ידו הקשה – ואני כילד אין-אונים אכנע לפניו.

רחוק אני, במקום מושבִי, בקנדה הקרה, מכל סביבה ספרותית ופּיוטית.  בתוך עם זר וקר אני יושב.  מרחוק אני שומע ומקרוב אני מרגיש את נפץ עולמנו העברי, את חורבנה של תרבותנו העתיקה ואת הלעג החצוף לאמרות נביאינו אשר חזו ל"אחרית הימים".  מכל המשוררים, שעשו עלי רושם באחת מתקופות חיי נשאר לי כיום חיים נחמן ביאליק לבדו. והוא היותר קרוב לנביאינו וחוזינו, אשר שלטו על נפשי מילדותי עד היום הזה.  אין אני יכול, אין אני רשאי לבקר כיום את משוררנו זה ולבקש בו מומים, חסרונות ופגימות.---

לא אכחד, כי יש רגעים אשר המבקר שבי מתעורר להעמיד את משוררי לפני כיסא-משפּטי ולדרוש דין וחשבון ברור מכל אשר קראתי בספר שיריו.  אולם אין אני בן חורין כיום לשפּוט בדור יתום זה על אחד משרידיו הגדולים ומאבּיריו הכבירים.  ולבי אומר לי: הדור שביאליק חי בו איננו יתום.  על כן גם לא אנסה להניף גרזן הביקורת על מזבחו של משוררנו, אשר אחַזתי בקרנותיו כנמלט ממשפּט-מוות, בחטאי בשגָגָה לשירתנו, שתבעתי ממנה מה שאין עוד בכוחה לתת לנו.

הנני קורא כיום בחרדת קודש את מבחר שיריו של ביאליק, ולא אנסה את כוחי לגלות את הפָּרוֹכת מעל סוד יצירתו.  בעוונותַי הרבּים והכבֵדים גיליתי סודות שונים של משוררים ידועים ואקרע בסקרנותי הספרותית, גם בלא צִדיָה, רקמות דקות מן-הדקות, אשר אָרגו אשפי לשוננו – ואִנָחם אחרי כן ממַעשַׂי.  ואני תוהה כיום על חוצפּתי זו.  יישאר-נא לי סוד יצירתו של ביאליק סוד כמוס כגן נָעול, כמַעיין חתום, כמסתורין של מלך שקשה לראותם באספּקלריה מאירה.

1 ביאנואַר, 1916

 

קראתי בימים האחרונים את חזון-התוגה "פאוסט" של גיטה בפעם השישית.  היום קראתי את השיר "בעיר ההרגה" של ביאליק, שכבר קראתיו פּעמים לאין-מספּר, ובכל זאת נראה היום כחדש בעיני.

ה"פאוסט" של גיטה הרעיש את לבבי בטראגדיה האנושית שבו.  החזיון מלא מחשבות עמוקות ושירה רוממה ונשבה, אַף כי כתוב הוא בשפה פּשוטה מאוד.  כל שורה ושורה רָוָה יופי מיוחד וחכמת-החיים.  כל בית ובית יש בו מידה וקצב, יש בו ריתמוס טבעי לפי התוכן.  בכל חרוז וחרוז נשמעת נשיקתם של שני רעיונות.  כל מלה וניב מלוטשים כאבני-שוהם יקרות, שקופות ומזהירות.  כל "דלת" ו"סוגר" נחרתים מאליהם כבחֶרט-שָׁמיר בלוח זכרוננו.  אין הפּסוקים יוצאים לכאורה מידי פְּשוטם, ובכל זאת מלא החזיון, מראשו ועד סופו, רמזים דקים, סודות ההויה וסמלי נצח.  תמציתן של הפּרובלימות היותר עתיקות (שכבר התחבטו בהן גדולי המחשבה האנושית) וגם של היותר חדשות, בנות תקופת המשורר, נרמזות בחריפות דקה בכל מחזה, אם במרתף או בשָׁמַים.

"פאוסט" – זוהי הטראגדיה של האָדם החושב, של האָדם המרגיש סביבו תהוֹמוֹת-עולמים, של האָדם המעפּיל לַעלות ההרָה לקבל תורה חדשה ולוחות-ערכין חדשים, של האָדם המורד במקובלות ובמוסכמות, והחותר חתירה תחת כיסא-כבודו של רבון-העולם – בקיצור: הטראגדיה של האָדם העליון.

ובכל זאת – אין אני מתבייש להודות – עשה עלי השיר "בעיר ההרגה", הטראגדיה הגלותית שלנו, רושם יותר עמוק ויותר מזעזע את הנפש, אך כי השיר הזה – גם על זה אין אני מכסה – עני ברעיונות.  אַף כי חסר הוא אופקים רחבים וגבוהים, ואַף שאין להרגיש בו את הד הנצח, את חידותיה של ההויָה הערומה בכל פּרפּוריה ופרכוסיה, כאשר הרגשתי זאת בחזיונו של גיטה.

במתכוון קראתי את החזיון "פאוסט" ואת השיר "בעיר ההרגה" זה אחר זה, אַף כי אין שום נקודת-מגע ושום קרבה פּיוטית ורוחנית ביניהם.  אולם חפצתי לעשות בי בעצמי נסיון:  להרגיש ולהוָכח מי משני החזיונות האלה, הגרמני והעברי, שהראשון מהם הִקנָה ליוצרו אַלמוות בספרות העולם ובתוך בני עמו וגזעו, והשני מהם – זיכּה את יוצרו בעטרת משורר לאומי – מי משני החזיונות האלה (שאחד מהם נוגע עד נפשי בתור אָדם, והשני – בתור עברי) עושה עלי רושם יותר עמוק ויותק מַתמיד.

ועלי להודות, כי שירו של ביאליק, עם כל היקפו הפּיוטי והדמיוני הצר, עשה עלי רושם יותר עמוק, אַף כי יודע אני אותו מכבר כמעט על-פּה.  היום היה שיר זה כחדש בעינַי.  שגיתי בחשבי כי השיר "בעיר ההרגה" נוגע עד נפשי רק בתור עברי.  בקראי אותו הפּעם התקומם בי האַדם, כל האַדם.

הרושם אשר עשה עלי השיר הנזכר היה כל-כך חזק, כל-כך מרעיד את מהותי בתור יהודי ועוד יותר בתור אַדם, שהוא מכיר את כל זכוּיותיו בחיים ובחברה האנושית, עד שלעולם לא אשכח את התמונות האיומות, אשר תיאַרָן – לא תיארן, כי אם חצָבָן באבן – משוררנו, לדראון עולם לנו, הנהרגים, ולהם, ההוֹרגים...

השרטוטים החדים של מפלצת זו נצברו במוחי, בנשמתי ולעולם לא תרָפא בי צרבת המִכוָה הזאת.  כל שורה ושורה העירה בי זוָעה נוראָה ומָסכה בי רעל מוות.  וזוָעה זו לעולם לא תישכח בי ורעל זה יפעפּע ויחַלחל בכל עצבי נפשי, כל עוד נשמה באפּי.

זוהי מפלצת הגלות... - - -

"בעיר ההרגה" – לא שירה, לא אָמנות תבקשו כאן.  זוהי חזות קשה, זוהי אנחת הדורות, זוהי מרידה כלפּי מעלה, זוהי גלותנו בכל נוראותיה ובלהותיה... זוהי שאגת אַריה אָסור בכבלי מְעַנָיו, שאגת ארי אשר סבבוהו כלבים הצמאים לדמו...

3 בפברואר, 1916

 

שואלים – וגם אנוכי שואל לפּעמים – במה כוחה ובמה סוד קסמה המיוחד של שירת ביאליק?  חי נפשי כי לא אדע.  ואין אני רוצה בשעה זו גם לדעת זאת.  די לי שאנוכי יודע, שאנוכי מרגיש, כי יש בה רוח, כי יש בה קסם.  האדע סוד היופי של הקשת בענן?  האדע מהי הנשמה?  האדע סוד היצירה?

אם אבוא לנתח, להפריד ולפצל את קורי היופי אשר ברקמת-שירתו הדקה – מאומה לא אשא בעמָלי, רק אַמעיט את דמותו של משוררי, רק אהרוס יצירת-יָה ומאומה לא אֶבנה.

הנני קורא את שירי ביאליק – ואני עומד לפני סוד גדול.  על כן אחת אָמרתי:  במופְלָא ממני בַּל אחקור, במכוּסֶה – בַּל אדרוש.  לא אעיז לגשת אל הקודש, אל קודש הקדשים של משוררנו ולהסיר את המסוה מעל פּני שירתו-יחידתו.

15 בפברואר, 1916

 

שמעתי היום הרצאה מפּי מבקר נודע בחוגי הראָדיקאַלים (הראָדיקאַלים – בהוראָתה המיוחדת של מלה זו באמריקה היהודית) על ביאַליק:  בורגני הוא המשורר, ורק הבורגנים הפּעוטים חובבים את שירתו, יען כי כתובה היא בלשון-הקודש, בלשון ה"סדור", בלשון ה"תחינות" לשון של פּגרים מתים.  והשירים שכתב ביאָליק בלשון יהודית המדוברת אינם אלא בדחנוּת.

שמעו השומעים "ביקורת" חצופה זו, וימחאו כף:  נאה דרש!  אָז קראתי מעל הבימה ל"המבקר הנודע":  "שַל נעליך מעל רגליך, ואל תכנס לקודש-הקדשים של משוררנו במגפיים כבדים ומשוחים בעטרן!"

שמעו השומעים – מחאו גם לי כף.  אותם השומעים עצמם.

לא פעם מתעורר בי החפץ לכתוב ביקורת על הביקורת ומידותיה בכלל, ועל הביקורת שלנו בפרט.  הביקורת – זו הנקראת בשם זה – יכולה לבטל הכל, יכולה להסיר את העטרה גם מעל מלך-השירה.  ליאו טולסטוי כשהִזְקִין אמר הבָלים רבים, ובתוכם גם הבל זה: שקספּיר היה לץ ופּטפּטן ולא משורר וחוזה.  ולהוכיח זאת כתב [טולסטוי] ספר מיוחד.

האם הוכיח?

עוד יותר מהשירה טעונה הביקורת – ביקורת, וגם זו האחרונה טעונה רחיצת-ידיים.

המבקר צריך רק להוכיח – והכל יש להוכיח.  שׂכלו של המבקר הנהו תמיד מוכן ומזומן לשרת, להיות נושא-כלים.  ואחת היא לו, לשֵׂכֵל, לאיזו מטרה, למי או למה, קולעים את החִצִים, אם רק שנונים הם.  ויש שהוא מתלַהלֵה ומורה זיקים – לוּא גם כהים וקהים, אם הם רק מתנפּצים – גם בלי אשר יכוון לשום מטרה, רק כדי להשמיע קול רעש ונפץ.

המשורר אינו צריך להוכיח ואינו צריך לראָיות לקוחות מן השכל וההגיון.  שירתו – אם יש בה יצירה – נובעת ממקור החיים, היא – החיים עצמם.  החיים בכל עצם תוקפם ותמציתם.

שירתו של ביאליק לוכדת את מצודת נפשי ונכנסת בה לפנַי-ולפְנִים.  יש אשר באיזו זויות כמוסות שבחדרי רוחי מתקומם דבר-מה נגד שירה זו, לנעוֹל בפניה את הדלתות, לבל תשפּוֹך את שלטונה עלי.  לשוא התקומם בי "דבר-מה" זה.  שירתו השתפּכה אל נפשי כזרם כביר, שטפה ועברה גם את מחבואיה היותר נעלמים.

היו לי אמנם שעות, שהמבקר שבּי (שלא בכל זמן יכול אני להפּטר מפּני טענותיו ותביעותיו העצומות) אָמר למתוח דין קשה, בלי רַחם ובלי שום הכנעה, על משוררי זה, אך העברי שבי קרא למבקר: הַס קטיגור!  נשתתק בי המבקר-הקטיגור – הסניגור שבי לקח את מקומו.---

18 בחודש מרץ, 1916.

 

נתתי לשירי ביאליק לפעול על נפשי ביודעים ושלא ביודעים;  השירים האלה השפּיעו עלי מתַּחת ומעַל סַף הכרתי.

המסקנה:  יש לנו, לעם העברי המתבוסס עתה בדמו והסובל ממלחמת העולם יותר מכל העמים, – יש לנו משורר, יש לנו חוזה.  חיים נחמן ביאליק שמו.

יש לנו משורר וחוזה – זוהי הבשורה הגדולה שעלינו לבשר לכל העם העברי, לכל מפלגותיו ושדרותיו, ליושבי ההר ולשוכני העמק, לנולדים בין החומות, בקרן חשֵׁכה, בגיא צלמוות, ולנולדים בקרן אורה לנוגה השמש.

*

חוקר-הנפש האמריקאי וילים ג'יימס אומר: "יש אנשים שהם נולדים רק פּעם אחת ויש אנשים הנולדים שתי פּעמים".  יש להוסיף על דבריו:  יש אנשים הנולדים פעמים רבות.  מספּרם מעט מאוד, והם גאוני המין האנושי.

מה שסָתַם ומה שקיצר החוקר האמריקאי יש להרחיב ולהסביר.

האָדם הבינוני ייוָלד רק פּעם אחת.  מבֶטן לקבר הוא עובר בדרך סלולה לרבים, בהתאם לסגולותיו ונטיותיו שהביא אתו לעולם מיַלדוּתו ובהתאם לתנאי חייו וקיומו החיצוניים שהוא משועבד להם.

הגאון היוצא מן הכלל, האדם-היוצר, ייוָלד פּעמים רבות (הכתוב מדבר בלידה רוחנית) ובכל פּעם בצורה חדשה.  אין קץ לגלגוליו הפּנימיים ואין גבול לאפשרויותיו הרוחניות.  ויש עוד לאמור"  כל עצם מהותה של היצירה הפּנימית אינה אלא שורה ארוכה של לידות ומיתות.  אינה אלא הצטברות של כוחות, התפּוצצותם והשתחררותם, התמַלאוּת בשֶׁפע רב והתרוקנות – לידה חדשה ושריפת החיים, למען ייוָלדו חיים חדשים ויותר מלאים.  האדם-היוצר הוא המוליד והוא הנולד.

וכן הוא גם העם.  עם בינוני רק פּעם אחת ייוָלד.  אולם עם גאוני פּעמים רבות ייוָלד, לידה אחרי לידה.  יעקב לא מת!  מי שנולד לחיים נצחיים לא ימות מיתה עולמית, כי אם יעבור מכמישה לפריחה, מגסיסה לתחייה.  בזקנתו יש בּחרוּת, והבחרוּת הרעננה גוברת בו אֶת זיקנתו.  וזהו סוד ההיסטוריה שלו:  החלקים, האיברים הבריאים, המתחדשים שבּו לוחמים נגד איבריו המזדקנים, הנובלים.

וכך היא גם השפה.  שפה בינונית רק אחת תיוָלד, והיא הולכת ומתפּתחת, גדלה, מזדקנת, מיטשטשת, נובלת – ומתה, ובמוֹתה נשמתה מתגלגלת לשפה אחרת אשר תיוָלד.  אולם שפה גאונית, כשפתנו העברית, תיוָלד פּעמים רבות.  אין קץ וגבול לכוחותיה הפּנימיים, אין קץ לאפשרויות התפּתחותה המונחות בה.  בעצם מהותה.  השפה העברית נולדה פּעמים רבות, ובכל פּעם בצורה יותר מתוקנה ויותר משוכללה.  תמיד אחרי בּלוֹתָה היתה לה עֶדנָה. 

קַנְט אומר:  עם כל מוֹח ייוָלד העולם מחדש.  יש להסביר:  במוחו של כל אדם-חושב ייוָלד העולם בצורה חדשה, מיוחדה רק לו.  וכל מה שהמוח יותר מזוקק, יותר משוכלל, כן גם העולם הנולד בו הוא יותר יפה, יותר שלם ויותר משוכלל.

והוא הדין גם בשפה.  היא נולדת מחדש עם כל משורר, עם כל חושב מחשבות מקוריות.  וכל מה שהמשורר הוא יותר גדול, יותר עשיר ברוחו, ברגשותיו ורעיונותיו, כן גם שפתו-נשמתו יותר עשירה, יותר מגוּוָנה, וכן חייה יותר מלאים והם זורמים ומפכים ביתר עוז והוד בריתמוס יותר נמרץ ויותר הַרמוני.

אין שפה גמורה ומבושָׁלה גם בתקופת-הזהב שלה; ואם העם אשר יצָרָה חי – אָז תמיד היא במצב של התהווּת, תמיד היא צומחת, מתרחבת, מתעשרת ומתגוונת.  אין שיעור לקומתה, לגידולה, ואין מספּר לאפשרויות התפּתחותה וגמישותה.

מה שנוגע לשפתנו העברית היא, כאמור, מצד זה זקנה ומצד זה בחוּרה.  הבּחרוּת לוחמת בה, ביחוד בתקופה האחרונה, נגד הזיקנה.  משוררנו ביאליק הכניס בה שבשפע רב יסודות של בחרות, הכניס זרם דם חי ולוהט בצומות גידיה היבשים – והיה לנו הדבר לנס ולפלא.  העץ היבש היה למַטה שקדים, פּורח ומלבלב.

כשאנוכי עובר על שירי ביאליק הנני נזכר באחד מציוריה של הסופרת השווידית סֵילמַא לאגֶגלף.  הסופרת דורכת בחזיונה, בחלומה, על האדמה, והאדמה כולה היתה תחת רגליה לשטיח מלא ציצים פּורחים ושושנים מפיצי ריח נעים.

כשהנני קורא תא שירי ביאליק, הנני קורא:  שפתנו אתנו!  והוא, המשורר, אָדון לנו.  הננו נכנעים לפניו והוא מושל בנו – ואנחנו מקבלים מרותו בחיבה ואהבה.

24 במרץ שנת 1916

 

נלאֵתי נשוֹא עול ממשלתו של ביאליק על רוחי.  באותם הימים, או באותן השעות, שאני עומד תחת השפּעתו של משוררנו זה הנני מרגיש בי צמצום אחר צמצום, ואישיותי הולכת ומתמעטת.  באותן השעות הנני מרגיש, אם בהרגשה ברורה או עמומה, שהנני נסוג, כמעט שלא מדעת, ושלא מרצוני, אחורנית, כי נָטיתי מהמסילה אשר היתוָה לי רוחי אני, מסילה העולה קדימה, קדימה.  ואני מתקומם נגד ביאליק ושירתו, וכנגד כל מה שסיפּר לנו בפּרוזה.  הנני מנסה לפרוֹק מעלי את משא רוחו של משוררנו זה, שהוא רק מכביד עלי ומעכב התפּתחותי אני.

ניסיתי לגשת עם סכין חד של ביקורת לא-תדע-רַחם אל שיר "הבּרֵכה", שחשבתיו תמיד לאחד משיריו היותר נפלאים, ואולי גם היותר מצוין מכל שיריו.  בחפצי היה להוכיח לי בעצמי שרוחי חופשי הוא ואינו מקבל מרות ממי שיהיה, ומה גם ממי שמַשלה את נפשי רק בכוח שפתו.  אָמרתי בלבבי:  לא טוב היות עבד לשום רעיון, לשום מחשבה מוצקה.  אין החיים הנוזלים והשוטפים יכולים להיות נכבשים בדפוס מוגבל, במושגים קבועים ובטופסים שהוכנו מאתמול.  אמרתי:  אם יעלה בידי להראות ולהוכיח לי בעצמי, כי " הבּרֵכה" אינה אלא מִקְסם-שוא, אינה אלא מִקוַת מים העומדים קפואים וכלואים במסגרת מוצקה, מבלי אשר יִזלו ואשר ישטפו, האמַנתי שאם יעלה בידי נסיון זה – אַז כבר שיחררתי את נפשי, והדרך, דרכי אני, עולה קדימה, הלאה, הלאה, עם שטף החיים הכבירים ועם זִרְמַת המאורעות הגדולים.  נכון הייתי לקראת העולם החדש, ההולך ומתהוה ומתעצם, וכבר החילותי במלאכה, מלאכת הביקורת של "הברכה" והרומנטיקה הנושנה שלה.  אולם בעצם מלאכתי – נרתעתי לאחור, בעומק נפשי הרגשתי ש"הברכה"  עם העולם ההפוך בה, עם חידותיה ועם "שתי אבני כדכד הקבועות" בה (כדכדים גדולים ומבהיקים – שני שמשות"), כי "ברכה" זו היא רשת דקה מן הדקה, כולה קסם, כולה הוד ויופי, כולה חלום ודמיון.  והיה אם אתקע בה סכיני – והיתה לקרעי קוּרים, להרהורי חלומות מתנדפים ולכתמי ערפל של יצירה בלתי מוצלחה.  והיתה "הברכה" כלא היתה – ואני אתרושש בבת-אחת ואהיה יורד מנכסי רוחי היותר יקרים.

ורצון הביקורת הקרה והחצופה נחלש בי מרגע לרגע – הסכין נפל מידי, ואני עומד לפני סוד "הברכה", הנני מוקסם מיופיה הנרדם, ואני חולם עִם בעל החלומות, וגם "לבבי צמא תעלומה רבה, קדושה, כאילו הוא תובע עוד ועוד, ומצפּה לגִלוּי שכינה קרובה או לגלוי אליָהו".

וברגע של התלהבות קראתי:  שיר קטן כ"הבּרכה" בכַף אחת ואנציקלופּדיה שלימה בכף השנייה – והשיר יכריעָהּ כולה.

3 באפּריל שנת 1916

 

ואני עומד עדיין ומצפּה, יחד עם המשורר, לגילוי שכינה, לגילוי-אליהו, הנני מצפּה בתוחֶלת ממושכָה, ושניהם, לא השכינה ולא אליהו, עדיין לא ניגלו אלי, כאשר לא ניגלו עדיין גם למשורר.

אָנו עומדים ומצפּים לגילוי ממרום, לגילוי מעולמות רחוקים וגבוהים מעלינו, אָנו עומדים ומצפּים לנס ולפלא, להפתעת מרעישה – וזו היא הטראגיקה שלנו, זה הוא גורלנו הנורא, הגורל של אנשי מזרח, של בני תרבות קדומה ועתיקה.

ציפייה זו מַתשת את כל כוחותינו וממַעטת את האפשרויות הצפונות בנו בעצמנו, האפשרויות להשתחרר, להִגָאל ולהתרומם.

ניצשה הפילוסוף אומר:  "לא נִשְׁאַב האדם עד תומו".  לא נשאב גם היהודי עד תומו.  זה עידן ועדנים, זה דורי דורות.  אנו עומדים ומצפּים לגילוי שכניה, לגילוי אליהו, לנסים ונפלאות – והם הלא נגלים אלינו בכל יום ובכל שעה, רק טָחו כינינו מראות וכָּבדו אזנינו משמוֹע.  מחכים לגילוי שכינה, והיהודי בעצמו עדיין לא נתגלה בכל יופיו, בכל מרצו, בכל שאיפותיו ובכל אפשרויותיו הנרדמות בו.  אם נגלה את עצמנו, אם נגלה את כל הכוחות החיוניים המתנמנמים במַעמקי נפשנו, אם נקשיב באוזן חדה אל כל המתרחש בעולם הגדול ובעולמנו-אָנו – זה יהיה גילוי שכינתנו, השכינה הלאומית.

כבר חצינו כבר צפינו יותר מדי;  כבר חלמנו, חלום בתוך חלום – ואנו עדיין עומדים ומצפּים וחולמים, וגם משוררנו עדיין עומד ומצפּה לאיזה גילויים מרחוק.  יתגלה-נא אלינו המשורר בעצמו בכל עוז תפארתו ובכל תפארת עוזו, יגלה-נא הוא את שכינתו לפנינו ואל יחביאנה בצלו!  אין השכינה שורה אלא בלב בחירי האומה שבכל דור ודור, ואם הם לא יגַלוה בכל נפלאותיה, איך ומאַין-זה תתגלה אלינו?

ואולי שוֹרה השכינה דוקא בלב ההמון התמים, בקרב כל העם – ואנחנו מחכים לגילויה מִשְׂמֵי-ערָבות...

12 באפּריל 1916

 

נחבאתי בחדרי, בקרב אחי, בחוגנו הצר, עד יעבור זעם.  פּתחתי שוב פּעם את שירי ביאליק.  פּעם אני מתרחק מעליו ופּעם אני מבקש קרבתו.  הנני ניגש אליו מעבָרים שונים, מנקודות-השקפות שונות ובמצבי-רוח שונים.  הנני מבקש לדעת את כוחה של השפּעתו עלי.  היום נגלה לפנַי המשורר בעיָם זעמו.  נתתי לשירי הזעם שלו לפעול על נפשי.  והנה הוא מלקה אותנו ברצועתו הקשה, בשוטים ובעקרבים – ואנחנו מוטלים לפניו שטוחים ופנינו כבושים בקרקע, ובסתר לבבנו אָנו קוראים:  והוא רחוּם יכַפּר עווֹן!

ואני שב לקרוא בכל שירי ביאליק.  הפנתי את לבי להם.  פּתחתי לפניו את כל צינורי רוחי.  לא הגינותי על אישיותי ועל עולמי-אני.  הייתי נכון להיות החומר ביד יוצר זה.  והנה הפּעם נדמה לי כי סר מעלי כוח השפּעתו של משוררנו.  אין שיריו משתפּכים אל צינור לבבי ומוחי מאליהם , כמו שהיה הדבר לפני זמן-מה.  יש עיכוּבים (עיכובים, שקשה לי עדיין לברר את אוֹפיים, מקומם, שורשם ותכונתם), יש גם התנגדות מצדי, התנגדות הבאה מִדַעת ומרֶגש.  ירידה או עלייה היא לגבי דידי?

*

אין אני צריך לקרוא עוד בשירי ביאליק.  כבר נבלעים הם בדמי, במוחי ובלבבי.  אכלתי אותם עם קליפתם ועם תוכנם.  כשאני מבקר עתה את ביאליק הנני מבקר גם את נפשי-אני.  וכשאני מחטט בחדרי נפשי ובזוויותיה הסמויות מעֵין הכרתי – הנני מחטט בזה גם בנפשו של משוררנו.  ואם אני מותח דין קשה עלַי בעצמי, הנה אותו הדין עצמו מתוח גם על משוררנו.

והנני מרשה לי וידוי קטן:

הנני קורא בלועזית שירים יותר יפים, יותר עמוקים משירי ביאליק.  השיר הנכרי, מיטב השירה העולמית, מקיף את כל חידות ההוָיה, את כל מסתרי הטבע ואת כל גילוייה של התרבות האנושית.  השיר הנכרי מנַבא לי יום גדול, מבשר לי עולם חדש – ונפשי מתפּרצת מכפיפתי הצרה.  המחיצות והקירות המבדילים בין השעה שאני חי בה ובין אחרית הימים, כל המחיצות והקירות האלה נופלים ונהרסים – ואופק רחב וגבוה יִגָלה לפנַי.  הנני קורא גם את המשוררים העברים של תקופתנו, את הטובים ואת הנבחרים שביניהם – וגם בתוך שיריהם אני מוצא בתים, חרוזים, פּסוקים המַגביהים את נפשי עָל.  לא, אלהים לא חילק את כל מתנותיו ואת כל החמודות הגנוזות אתו רק למשורר אחד.  ובכל זאת רק ביאליק לוקח את לבי וצודד את נפשי.  מדוע?  שאלה זו הנני שואל את נפשי לפעמים קרובות.  יש לי על זה תשובות רבות, ועל כן אין לי אף תשובה אחת נכונה.  זהו אחד מפּלאי נפשי; מהמסתורין שלה.

אני שומע בשירי ביאליק את כל הצלילים וההדים של נפשי, של נפשי בתקופה ידועה ובמצב ידוע.  הנני מכניס בשיריו את כל הרהורי ואת כל חלומותי – ואני מוצא בשיריו אולי הרבה יותר ממה שהכניס בהם המשורר בעצמו. ואולי מצאתי בהם הרבה פּחות ממה שהכניס בהם המשורר.  עוד לא הכרעתי בעצמי, אם הַשעָרתי הראשונה או האחרונה צודקת.  ואפשר ששתיהן צודקות.  הן אין אני יכול לדרוש מאת המשורר, כמו שאני דורש מאיש המדע, וַדאִיות גמורות.  מסקנותיו של וילהלם ווּנְדט[i] למשל, פּועלות עלי פּעולה אחת ובאופן שוה בבוקר ובערב, בקיץ ובחורף, בשִׁבְתי ביער או סמוך לשולחן עבודתי.  אולם שיריו של ביאליק (ואולי גם של משוררים אחרים, שיש להם נגיעה ישרה אל ספירת רוחי) עושים עלי רושם שונה בערב מאשר בבוקר, בקיץ מאשר בחורף, ביער מאשר בחדרי.  ורושם זה משתנה לפי חליפות הזמנים, לפי חליפות המאורעות החיצוניים ועוד יותר הפּנימיים.

2 במאי, 1916

 

שוב פּתוחים לפני שירי ביאליק.  אני מודד את המרחק שבינינו.  אמנם בימים היותר אחרונים נתהוה מרחק ביני ובין המשורר, שהאמנתי כי כבר נבלע בדמי ובלשד עצמותי.  בקראי בשיריו עתה הנני מתייחס אליהם בקרירות ידועה.  נצטנן בי איזה צינור מצינורי רוחי.  נשתחררתי מאיזו היפּנוזה חולנית.  יש עתה בכוחי להבליג על התפּעלותי.  אולם גם עתה דעתי מחולקת, בנוגע לביאליק, לשתיים.  יש שאני סובר, ונדמה לי שאני גם מרגיש זאת, כי המשורר כבר נתן לנו הכל, כל מה שהיה בו, כבר נִשְׁתָאֵב עד היסוד, עד קרקע נשמתו.  ואם יכתוב עוד שירים חדשים יהיה זה רק הישָׁנוּת החלום הישן.  מסופּק אנוכי אם תעצור בת-שירתו כוח לָקום בפני הסופות והזוָעות המחרידות את כל העולם הישן ממסגרותיו.  ויש שאני סובר, כי משוררנו רק רָמז לנו בשירתו מה שהיה בכוחו לתת לנו.

אך גם בשעה זו לא אומַר,כי מ"בִּלתי-יכוֹלֶת" לא נתן לנו המשורר את השירה החדשה, את שירת העתיד, שירת התחייה.  אומַר:  לא איכְשַר דָרָא.  עוד לא התרומם העם משפלוּתו, עוד לא נשתחרר מכבלי-עבודתו.

בשביל גידולה של שושנה אחת, של פּרח אחד מטריחים את עצמם גם השמים, גם הארץ, גם הכוכבים הרחוקים, כל ספירות האַויר העליונות והתחתונות.  על אחת כמה וכמה שאין פרח-הפרחים, השירה העליונה, שירת התחייה, צומחת מאליה, כספִיחַ וסָחִיש.

אנוכי שואל אחרת:  האם לא פּלא הוא הדבר, כי בין החומות, בין השחיטות הבאות עלינו מחוץ ובין הבגידות הבאות מבפנים, כי בינתיים קם לנו משורר כביאליק.

רק מתנת השמים הוא, ואין שופכים את הכוס שמָזג לנו הרַב.

*

חפצתי היום לכתוב ביקורת על ביאליק – ואני אומר שירה.  רוחו היה עלי, והרוח רוח אלהים.  שמעתי היום ביקורת חריפה על שירי ביאַליק.  אמרתי למבקר:  אַל תבוא בנר-חֵלב קטן לבדוק את השלהבת, שלהבת-יה.  משוררנו סָחַר בגחלים שמחירן פּרוטות ובינתיים נתן לעַמו אבני-שוהם שלא יסולאו בפּז – ואנחנו נבוא אליו בתביעות? ---

12 במאי 1916

 

סובב סובב הולך הרוח, וחליפוֹת באו גם בקרבי.

ורוחי אומר לי:  שירי ביאליק כבר שייכים הם לעבר.  שירתו היא לי רק ירושה יקרה, וגם קדושה היא לי, מתקופה גוססת.

אני חושב, כי משוררנו בעצמו כבר ניצח בו אותה התקופה.  ובשעה שקוראינו העברים מתפּעלים ומתלהבים משיריו של ביאליק ורואים בהם חזות-הכל, הנה המשורר בעצמו כבר הרחיק ללכת ומבקש הוא את כוכבו החדש, ואין נפשו ולבו אל השירים שכבר נתפּרסמו.  אין אני יכול לצייר בנפשי כי בשנות מלחמת העולם, שנות חבלי הלידה של אנושות חדשה, שנות דין-וחשבון לכל בּחירי מין האדם, שהרגישו את סופו של עולם ותחילו של עולם, – אין אני יכול לצייר בנפשי כי בשנים האלה משוררנו, בעל הלב הרחב, איננו מתפּרץ מחוגו הצר, איננו מזדעזע עם כל זעזועי העולם הגדול ואיננו חש בכל עצביו את חורבננו הגדול, חורבן אשר ממנו ייבּנה סוף-סוף העם ויתרומם משפלוּתו לחזון נביאיו.

כשהנני נותן לנפשי דין וחשבון מכל הנעשה עתה בעולם הגדול ובעולמנו אָנו, אין "שירי-הזעם" של משוררנו יכולים לעשות עלי רושם

18 במאי שנת 1917

 

משוררי, יודע אתה גם לשתוק – ומה נוראה היא שתיקתך!  אם נסתלקה השכינה מעליך – נִדְמֵיתָ.  הנך שותק, עוד לא מצאת ביטוי להמון רגשותיך ומחשבותיך החדשים.  מי יודע אם נמלטת מגיא צלמוות ונזר אלהים עוד על ראשך? –––

מה-חפצתי כי דוקא משורר עברי ישיר את שירת הגאולה לכל העמים, בשוררו את שירת התחייה ופדוּת הנפש לעמו-הוא.

אולם – מה אברך אם אלהים לא ברך?

עוד קללת אלהים רובצת על ראשינו: – גדולי יוצרינו מבזבזים את כוחותיהם לריק ולבהָלָה.

משוררנו, אָנו מצפּים לגילוי שכינתך...

מונטריאול, 24 ביולי 1929

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[i] ווּנדט (1920-1832) – פילוסוף ופסיכולוג גרמני.  מייסד מכון לפסיכולוגיה אכספרימנטאלית.  ספר-יסוד על "פסיכולוגיה של העמים".