_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אחד העם

ראובן בריינין

לתוכן הענינים

 

אמש נשאתי נאום ב"מרכז העברי", שיסדתי פה, על דבר אחד העם.

תמצית רעיוני היתה, כי הסופר הזה הוא איש-מכוֹנה, ממשך הפך מאיש צמח. אחד העם איננו יוצר, כי אם מכונן הוא בממלכת הרוח.

מאמריו של אחד העם הם מין מכונה. הוא מחבר גלגל לגלגל, יד ליד, אופן בתוך אופן, יתד ליתד ומשלב את כל אלה בסדר לכלי שלם.

והוא עושה מלאכתו זו במתינות, בישוב הדעת ובחשבון. הוא לוטש ומבריק את כל חלקי המכונה.

אך אין הוא סופר אשר יֵעָרֶה עליו פתאום רוח ממרום ויִמָלא רוח יצירה.

יש סופרים אשר מאמריהם וספריהם הם פרי רוח היצירה, הם מין פּרח, מין אילן. את הפּרח אינם עושים, את האילן אינם מחברים חלק לחלק. לאילן יש שורשים עמוקים באדמה ומן השורשים צומח הגזע, וממנו צומחים העפים והעלים.

באילן, בפרח אין הגיון, אין סדר, אבל יש כוח היצירה, כוח הצמיחה. ומאליהם הם צומחים ופורחים.

אבל המכונה אינה צומחת, אינה פורחת ואין לה שוֹרשים טמונים במעבה האדמה, אבל יש בה סדר, הגיון, חשבון ודעת. מלאכת מחשבת היא.

העץ מזריע זרע למינהו; ספר או מאמר שיש בו יצירה מזריע זרע, מעורר באחרים את כוח היצירה, את כוח המחשבה והרגש.

אולם המכונה אינה מזריע זרע למינה ומאליה לא תצמח. את הפּרח  אינם עושים במחוּגָה, בפְצירַת פִּים, במַקדח ובפטיש, בצבת או במַעצָד. אולם את המכונה אי-אפשר לעשות בלי כלים.

אחד העם אין ביכולתו לכתוב מאמר כשהוא רחוק מהביבליותיקה שלו, בלי עזרת ספרים ומאמרים של אחרים.

אחד העם אינו פילוסוף, לא מִנֵיה ולא מקְצָתֵיה, ורק דיבּה הוציאו עליו מעריציו, אשר נתנו לו את התואר פילוסוף.

פילוסוף הוא זה מי שיש לו השקפת עולם, מי ששואל וחוקר, מי שאינו עוצֵם את עיניו ואינו ירא לשאול: מה לפנים ומה לאָחור, מה למעלה ומהל מטה, ואינו נרתע לאחור בבקשו את הסיבה הראשונה של כל חזיון.

אַחד העם מניח איזה דבר, בודה לו איזו נקודה, ומן הנקודה הזאת הוא מושך את הקו הלאה מבלי נטות לצדדים.

כל סופר וסופר מצטייר במוחנו בציור, בסמל ידוע.

 

אם קראנו, למשל, אלף ספרים מסופרים שונים והננו מדברים או חושבים על אודות שקספּיר, קאנט, קרדוצ'י, טוֹלסטוֹי וכדומה, אז באותו רגע שהננו מזכירים את שם הסופר איננו זוכרים גם את כל מה שכתב. שם הסופר, אשר קראנו את כל ספריו, מעורר במוחנו רק ציור ידוע, מושג ידוע. אם אנו מדברים על אודות סופרים שונים בבת אחת, אז כל אחד מהם מסתמן במוחנו על-ידי איזה סימן מובהק, על-ידי תבנית מקוצרה ומצומצמה. הננו יכולים לתאר את כל אחד מהסופרים, שיש לו צורה רוחנית קבועה, על ידי ציור אלגברי (הכתוב פה נאמַר רק בכדי לשבר את האוזן).

אחרי אשר קראתי כל מה שכתב אחד העם (ואני קראתי את דבריו בעיון רב) הסתמן במוחי כאיש-מכונה, סופר מוּכני.

י. ל. גורדון בשירו "לנשמת עושה השחר" קורא לפּרץ סמולנסקין בשם "איש-צמח". סופר-צמח כזה מצמיח איזה פּרח או איזה ארז. הפּרח אינו  נעשה במכונה על-ידי חיבור העלים, הבּדים, על-ידי לטישת הכוס וכדומה.

בהיותי בפעם הראשונה בדרום טירול בחורף הלכתי באחד הערבים, בסוף חודש פברואַר, לשוּח בשדה, לטפּס על ההרים ולטייל בעמקים וראיתי את הטבע ערום-ועריה. ולמחרת בבוקר–והנה הכל צמח. בן-לילה צמח יופי רך עלההרים ובעמקים, צמח מתחתם!

זאת היא צמיחה, יצירה הבאה משִׂפוּני כוחות הבריאה.

אולם מסילות-הברזל אינן צומחות על האדמה בן-לילה. בניין מסילות-הברזל הוא מין סַפחת לאדמה ולא צמיחה מתחתה. קורה לקורה, פּס לפס, חפירה אחרי חפירה, יישור הדרך, סקילת-האבנים, סלילה לסלילה–והנה מסילת-ברזל.

היוצר האמיתי מדבר אתכם, הנה הוא סח שיחת-חולין,  הנה לכאורה הוא רק ילד מפטפּט, בשר ודם כאחד מבני השוק. נחה עליו הרוח ויתרומם כנשר, והנה יצר יצירה בת אלמוות.

אחד העם הסופר מצרף-מהדק את מחשבותיו אחת לאחת. יושב ומסתכל בכל חלק, לוטשו, בודקו ומתקנו כראוי ביישוב-דעת וביישוב-הגוף: אַחד העם כותב ומוחק וחוזר ומתבונן אל מה שכתב, הוא מצרף וצורך את האותיות, סופר את המלים ולבסוף יוצא מאמרו שלם ומתוקן, מעובד ומוגמר. – – –

*

אחד העם הוא בעל אישיות מוצקה, מובעה וברורה כל-צרכה. הוא עומד על מקום אחד זה חצי יובל שנים. הוא מתפתח, או יותר נכון: מתנועע קֶדם ואחור, הכל בקו אחד, במסילה אַחת.

כל אחד ממאמריו הוא תולדה ישרה מהמאמר הקודם: אופן מניע אופן וממרכז אחד, מכוח דחיפה אַחת מתנועעים כל האופנים ומכוונים לנקודה אחת.

וזוהי מעלתו, אבל זהו גם חסרונו.

דבריו של אחד העם כאילו נוצרו בכוח דחיפה מכאנית, אבל לא בכוח היצירה העוורת. חשבון ברור ודעת מסוימה יש בהם, אבל אין בהם מאומה ממעשי בראשית, מסודות היצירה.

אחד העם מצמצם את שכינתו הספרותית בנקודה אחת, צרה ומוגבלת, ואינו רוצה כלל (ואולי: אינו יכול) לראות ולהסתכל לצדדים, או להרחיק לראות. הוא רואה רק מה שרוצה מִתחילה לראות, אבל גילוי שכינה, הַבְרָקות אין לו.

כבר אמרתי באחד ממאמרי ב"העולם" (על דבר "הזרמים החדשים" של קלויזנר), כי אחד העם בנה לו בספרותנו העברית מצודה, הוא השליט והוא המפקד בה, אבל הוא גם הסגור ומסוגר בה. חזקה היא מצודתו, אבל עומדת היא על אדמה רועדת. בפני רוחות העולם לא תעמוד.

היוצר הוא בחינת הבורא. גם הוא יוצר עולמות ומחריבם. העולמות של היוצר נובעים ממנו והוא משתחרר מהם. ומי שיש בכוחו לברוא יש בכוחו גם להרוס. הבורא עולמות יש בכוחו גם להחריבם. היוצר האמיתי אוהב את היצירה, היצירה כשהיא לעצמה, אבל הוא שונא את יצירתו. הוא שואף תמיד לברוא ולהחריב, אבל לא לקיים, להקפּיא, לאַבּן. זרם יצירתו הוא כמַעיין נובע, זורם ואינו פּוסק.

חָדַל באיש הכוח להרוס את העולמות, אשר יצר הוא בעצמו–אות הוא, כי כבר פסק כוח היצירה שבו.

המכונן אינו הורס מה שעשה בחשבון ודעת, כי אם מתעסק הוא תמיד בתיקון המכונה אשר עשה, ממלא הוא את פּגימותיה, מחטט ומנקר בגלגליה, ומקשט ומייפּה אותה גם מבחוץ.

*

הונו הרוחני של אחד העם מסוים, מנוי, מדוד ושקול. מי שהוא בעל הון כביר אינו יודע את צורתה של כל מטבע אשר באוצרו, אינו יודע את מספר השנה אשר בה הטביעו את מטבעותיו. לא כן מי שמעותיו ספורות ומי שהוא חס עליהן והונו אינו מתרבה: הוא יודע היטב את צורתה של כל מטבע אשר בכיסו ואת חותם השנה שבה הוצקה. אחד העם יודע את כל מאמריו, שיצאו מעטו, על פּה, הוא זוכר את כל דיבור ודיבור שהעלה על הגליון בזמן מן הזמנים. כל אלה נכסי צאן ברזל המה לו. על כן הוא סומך בכל מאמר על מאמריו הקודמים, ואין לו מאמר  אשר לא ישלח בו את הקורא לאחד או אחדים מיתר מאמריו. כל אחד ממאמריו נחשב בעיניו של אחד העם כטבעת, כחוליה בשלשלת ה"על פרשת דרים" וכגלגל במכונה שיש לו ערך בתור חלק מהכל.

האדם הגדול, האדם-היוצר, מפוזר בשיחותיו, במכתביו, בספריו ובכל אשר הוא פונה מרגליות יקרות, פּנינים, שביבי אש, גרעינים ממוּחָיים. פּיו של אדם כזה מפיק מרגליות, מחשבתו שולחת ברקים, מלאָה קֶצַח וכַמוֹן, גרגרים וזרעונים ואין מספּר להֵמָה.

אדם כזה אינו יודע מתי ואיפה, איך וכמה מרגליות פּיזר בשעת שיחתו או בשעת כתבו; וַתרָן הוא מטבעו. ובשעה שהוא מפזר הולך הוא ומתעשר, וכל שיתעשר יותר כן תגדל ותרנותו. מַעיין נובע הוא, אשר כל כמה שתשאבו ממנו לא תייבשוהו.

אדם כזה מעשיר את העולם בכל אשר הוא פונה, גם שלא מדעתו ושלא בכוונה מיוחדה. משליך הוא מרגליות גם לפני חזירים. ולא איכפּת לו אם החזירים מבקשים להם טינופת. אדם כזה מבריק ברקים גם בין בני אדם הבוחרים להיות יושבי חושך וצלמוות. אבן-שוהם מבריקה גם בגל של אַשפּה. אין היא יכולה אחרת. הראדיום שולח קרניו ומאציל מאורו ומכוחו גם במקום של ידרשוהו.

אחד העם לא ירעיש אתכם פתאום בדעה חדשה, בהשקפה מקורית. שלא יכלו לקוות ממנו. בקירוּב הננו יודעים תמיד מראש מה ואיך יתייחס, מה ואיך יגיד אחד העם בעניין ידוע, בעניין חדש או ישן, בשאלת החיים או בשאלה יהודית ידועה.

אולם אם תסכימו ואם תתנגדו לדברי אחד העם הכתובים–עליכם להתחשב אתו תמיד, כי הוא תופס את המקום אשר הוא עומד עליו בשתי רגליו. ממקומו לא תזיזוהו, אַך תזיזו את המקום. בניינו המוצק עומד על אדמת חול או תלוי באַויר.

ארבעת חלקי ה"על פּרשת דרכים" שייכים להונו הרוחני של דורנו העברי. אומרים אצלנו "וכל העם רואים את הקולות". הדקאדנטים[1] רואים את צבעי הקולות, את צבעי המלים: יש להם מלים אדומות וירוקות וכדומה.

ובאמת יש למלים לא רק צבע וגוון ידוע, אבל יש להן גם משקל וכובד ידוע. מבטאָיו וניביו של אחד העם יש להם כובד ומשקל.

אמרסון האמריקני אומר: הזהב הוא זהב בכל מקום שאתם מוצאים אותו, אם מתחת למים או בתל של אשפּה וממשקלו לא ייגָרע. ניביו של אחד העם יש להם משקל של זהב מוצק בכל מקום שאתם מוצאים אותם.

שאלה אחרת היא, אם יכולים אתם לשפּוט את המלים והניבים, המאמרים והפרקים על פי משקלם. ליטרא של ברזל ופרח קטן ויפה–בעיני משורר, בעיני חושב עדיף האחרון. זה מבכּר את הכבד, את המוצק, וזה – את המרפרף, את הקליל, את היפה והמלא חן.

*

תוכן חדש מבקש לו גם סגנון חדש, שפה חדשה ומתאימה לו. שפתו וסגנונו של אַחד העם מתאימים לתוכנו. השפה ענייה אבל ברורה ומעובדה, הסגנון מלוטש וחזק, אבל לא חדש, לא עשיר ולא מהין. כך הוא גם התוכן של. משנתו קב–ונקי.

מעלתו היותר גדולה של אַחד העם הוא רגש האַחריות, בכל הוראותיה של מלה זו, שבו. אחריות בעד דורו הוא, רגש אַחריות בעד הדורות הבאים ואַחריות בעד נפשו שלו. רגש שהוא יקר במינו בין רובי סופרינו בדור זה. אחד העם הוא אחראי בעד כל משפט ומשפט היוצר מעֵטוֹ.

י.ל. פּרץ, למשל, אינו אחראי לעולם בעד מה שהוא כותב. בכל מה שאחד העם כותב הוא מביע את האמת שלו. אין אני חפץ להפחית ממעלתם האמיתית של סופרים אחרים, אולם למען נבין היטב את ערכו המיוחד של אַחד העם, עלינו להשוותו לאחרים: אחד העם הנהו יהודי גדול, בעל אישיוּת מוצקה ואחראי בעד כל דבריו, יהודי שאינו נפעם ונרגש מן הרגע ולא כתב מעולם איזה דבר רק בשביל להכעיס ולהקניט את מי שיהיה, או רק בשביל להחניף לאיזה אָדם או לאיזו דעה מקובלה בחוגו הוא, כמו שעושים סופרים ידועים אחרים.

ספריו של אַחד העם יתפּסו מקום חשוב ברכושנו הרוחני גם לאַחר כמה דורות.

אָמנם יש להוציא משפט קשה על אַחד העם על אשר עצם את עיניו ולא ראה את כל הנעשה ברחוב היהודים, על אשר לא הוריד את שכינתו הספרוּ-תית למטה מעשרה טפָחים ולא יצא אל אחיו לראות את חייהם כמו שהם ולא התבונן אל מלחמת המעמדות, אל המלחמה בעד השחרור המדיני, בעד הטבת המצב החומרי והמוסרי גם בגולה. יש להאשימו עוד בדברים רבים על אשר לא כתב ולא ראָה, אך כל זה לא יגרע את ערך הדברים שכתב, כי סוף-סוף העשיר את מחשבת התחיה בישראל. ובעניינים רבים ירד לעומק הדברים. נקב וירד עד התהום, במקום שסופרים אחרים ריפרפו על פני שטח הדברים, נגעו ולא נגעו. אחד העם נתן לנו גם משלו והוסיף על הקודמים לו כמה שהוסיף ומה שהוסיף.

ורוצה כל עם ועם בקב שלו מתשעה קבים של אחרים.

*

המרכז הרוחני של אַחד העם אין לו בסיס ויסוד. מרכז רוחני לא ייוָסד ולא ייבּרא בשום אופן במקום שאין עם או רוב העם, או, לפחות חלק גדול מן האומה העברית; המרכז הרוחני לא ייוָסד בארץ ישראל כל זמן שיושביה העברים יהיו תלוים מן הצד הכלכלי בבני הגולה ולא יהיו עומדים ברשות עצמם. והגימנסיות שביפו ובירושלים, והפּוליטיכניקום שבחיפה וכל בתי הספר שבארץ ישראל יוכיחו. כל קיומם תלוי ברצונם, בחסדם ובשלטונם של בני הגולה. ובתי המדרש האלה צריכים לבקש ולמצוא חן בעיני יהודי הגולה ולהתכוון כלפּי כל הרוחות המנשבות בבת אַחת מעברים שונים ומשונים.

מרכז רוחני אי-אפשר לברוא באופן מכאני, כמו שחושב אַחד העם. שכינה בלי ישראל אין. אין אני יודע את עתידותיה של היהדות, אבל אַחת אני יודע, כי היהדות הטבעית, הי היהדות העתידה תהיה זאת של חיי היהודים העתידים, החיים הטבעיים של היהודים בקיבוץ גדול.

הננו יודעים מתולדות התרבות של כל עם ועם כי בארץ, כי בדור שבו מתרבה ומתקבץ העושר החומרי ובמקום המוֹתרות, אָז ושם מתרַבּה גם ההון הרוחני.

*

במקום גדולתו של אחד העם שם אַתם מוצאים גם את פּעיטוּתו וצָרוּת-עינו. אחד העם עמד פנים אל פנים, עין לעַיִן עם הרצל בקונגרס הציוני הראשון בבאזל, ובכלל זאת לא הכיר ולא הרגיש את הכוח החדש הבא אלינו.

אין אני רוצה חלילה לחשוד באחד העם שהכיר באמת בגַדלוּתו של הרצל והתכוון למרוד בהכּרתו.

הרצל הוא הטבעת הראשונה בחיי החופש הלאומי, יותר נכון: בחיי השחרור מן הגולה.

הרצל הביט על עצמו כעל יהודי חדש, כעל מבשר תקופה חדשה בחיי האומה, וכן היה באמת, ואַחד העם רובץ תחת סבל משא הירושה הלאומית.

ניצשה אומר: המשורר מרגיש את צמיחת העשבים מתחת לרגליו, ואחד העם לא הרגיש את הרצל, את ארז הלבנון היותר גדול והיותר מרוּבה ענפים-ושורשים, לא הרגיש את הפּרח היותר יפה שבחיינו, מפני שהראשון איינו איש-צמח, כי אם איש-מוּכני.

*

בשביל להוציא משפּט צודק על אחד העם צריך להתבונן אל כל עבודתו, אל כל אישיותו במלואה. ואם נכיר את כל ספריו אז די לנו לערוך ערכו ולהוציא עליו משפּטנו. יש מבטא תלמודי: תָנָא ושִׁייר. ישנם סופרים, שהם נותנים לנו בספריהם רק חלק מנשמתם. האָדם שבהם עומד במדרגה יותר גבוהה מספריהם: רוחם הגדול אינו יכול להתבטא כל-צרכו בספר  או גם בספרים רבים וכבירים. אולם אחד העם נתן לנו בספריו את כל נפשו, הוציא בהם את כל רוחו. הוא מצא בקעה והתגדר בה כל-צרכו. הוא לא יעוף פּתאום, לא יתרומם ולא יתרחק מתחומו ולא ייצא מגבוליו, אולם את הבקעה שהתגדר בה עיבד כל-צרכה ובכל מלוא יכולתו.

אחד העם היה אחד הראשונים בספרותנו העברית החדשה, אשר נתן ערך מיוחד לכל מלה ומלה אשר הוציא מעטו. מלים בלי תוכן לא תמצאו במאמריו.

וגם במה שנוגע לשפה העברית אין אחד העם איש צמח. הוא לא חידש מבטָאים (זולת אחדים, בודדים אשר נער יכתבם) ולא העשיר את שפתנו. רק סך מסוים ומוגבל מאד של מלים ומבטאים עברים תמצאו באוצרו הספרותי. מנדלי מו"ס, ביאליק ונחום סוקולוב העשירו באמת את השפה, ומה גם אליעזר בן יהודה. אבל אַחד העם כותב בשפה מעובדה ומדויקה כל-צרכה, ועל כן היא גם יפה מאוד.

אַחד העם מבקש בכל דבר ובכל עניין את הצד המוסרי. אַחד העם הנהו הכפתור והפּרח, ראש האמיר, המשובח והמעולה של דור הגלות. אולם הוא מציין סופה של תקופה ולא התחלה. נביא דור התחיה בודאי איננו. הוא מבקר את התחיה העברית, מחטט בה ומקשה עליה קושיות.

ליהדות המקורית, התנ"כית, היה זר מושג המוסר. היהודים הקדמונים, בשבתם על אַדמתם, לא ביקשו את המושג המוסרי ולא התאַמצו להיות מוסריים. החיפוש אחרי המוסר הוא פרי הגלות. ספֶנסר אומר במקום אחד: הפּרח מפיץ ריח נעים, לא מפּני שהוא חפץ בכך, אלא מפּני שאינו יכול אַחרת.

מי שהוא מוסרי על פּי טבעו ומזגו אינו יודע ואינו מרגיש כלל שהוא מוסרי, ואינו מתאַמץ כלל להיות מוסרי.

אַחד העם הוא בדורנו יהודי גדול, יען כי צימצם את כל כוחותיו הרוחניים ואת כל כשרונותיו בנקודה צרה אחת. ובשה כוחו וגבורתו.

אַחד העם הוא יהודי חופשי, גם בשבתו סגור במצודתו, והוא אשר יצר את המושג "עבדות בתוך חירות". הוא הוא אשר הראה על הצד המגוחך שיש בדבר, כי יהודים גדולים כחיים שטיינטהאל, מונק ואחרים היו בתוך חירוּתם המדינית עבדים נכנעים לסביבה שלהם.

אחד העם הוא אשר קבע במסמרות: הנני יהודי בין שאני מודה בדת העברית ובין שאני כופר בה, יען כי יהודי נולדתי ויען שאני חפץ להיות ולהשאר יהודי.

אישיותו של אחד העם היא כל כך נקייה וטהורה עד כי תוכלו לחדור אל פּנימיותו, כאילו היה עשוי זכוכית שקופה.

ישנם סופרים מלאים סודות והצד הנסתר שבהם מרובה על הצד הנגלה. בקְהָלם לא יֵחד כבודו של אַחד העם. – – –

 

מונטריאול, 29 ביוני 1914.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



 

דקאדנטים–הכוונה למודרניסטים בשירה. [1]