_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ההומור והסאַטירה בספרותנו החדשה

ראובן בריינין

לתוכן הענינים

 

פעם אחת התלוצץ המנוח, פרופסור משה שטיינשניידר, באוזנַי על המלה החדשה "רצינות", שהכניס אליעזר בן-יהודה לספרותנו הצעירה,  ושאלתיו באותו מעמד:  איך יתרגם הוא את המלה האשכנזית "אֶרְנְסט" לעברית?  שטיינשניידר חיפש ובדק בכל חדרי הלשון העברית לתקופותיה העתיקות והחדשות, ומאומה לא עלתה בידו.  אחרי התבוננות ועיון בדבר זה, הגיד לי הזקן והגדול שבחכמי ישראל בדור ההוא כדברים האלה:  אותו המעמד הנפשי, שהאשכנזי מציין בשם "ארנסט", היה המעמד הטבעי, התדירי והמצוי אצל רוב בני אומתנו עד התקופה האחרונה, על-כן לא הרגישו המדברים והכותבים עברית שום צורך מיוחד לברוא מלה מכוּונה לתרגומו של מושג זה.  פזיזות, קלות-דעת, בדיחות, עליזות, דיצה וחדוה, – בכל אלה המלים, אשר יש להוסיף עליהן כהנה וכהנה, שהירבו להשתמש בהן בספרותנו אחרי חתימתה של תקופה כתבי-הקודש,  היו מסמנים מַעמדי-נפש ומעלות-רוח בלתי שכיחים ומצויים אצלנו.  העליזות הבריאה והשאננה, שמחת החיים ואהבתם נשקפות אמנם מתוך ספרי חוזינו הראשונים, אבל אין זכר בהם לאותה ה"בדיחות שלפני התליָה" ("גאַלגֶן-הומוֹר"), אשר סיגלה לה האומה העברית בגולה.

ונפלא הוא הדבר, כי כל אותם עוקצי-הדיבור, כל אותם המהתלות והחידודים השנונים, העוברים מפה לפה בשוק חיינו ובבתי-מדרשנו, אין להם כמעט זכר בספרות העברית החדשה, כי במקצוע זה לקויה ופגומה היא מאין כמוה.  המֶלח הסְדוֹמית, הפלפלים החריפים, העוקצים החדים, הנוקבים ויורדים עד תהום הנפש, כל אותן הסגולות המיוחדות, אשר הכניסו הסופרים היהודים לתוך ספרות העולם, יקרות-המציאות הן בספרותנו החדשה.  המושגים "הומור וסאַטירה" הם עד היום בבחינת גרים וזרים בלשוננו העברית.  אפשר עוד ליהֵד את צורתם החיצונית, אולם קשה עד-מאוד למצוא באוצרות לשוננו הלאומית מלים, שיש בידן לתרגם בדיוק את כוונתן.

מכל הסופרים העברים, שקמו לנו במאת השנים האחרונות, יכולים אנו להורות רק על יצחק ארטר ויצחק קאַמינר, כעל בעלי הסאַטירה הטיפוסיים, ועל מנדלי מוכר-ספרים, שלום-עליכם (בתרגומו העברי), דוד פרישמאַן וא.ל. לווינסקי, כעל בעלי ההומור היהודי היותר מצוינים בספרותנו החדשה. 

על-אודות ההבדל העיקרי שבין ההומור ובין הסאַטירה ועל-אדות גדרם ומהותם בכלל הואַלתי להגיד בזה דברים אחדים. 

*

הסאַטירה וההומור הם אח ואחות, שתי שבּלים עולות בקנה אחד.  מי מהם נולד ראשונה?  יש להניח, כי הסאַטירה נולדה ראשונה, בעת יותר קדומה, יען כי היא פחות נימוסית ויותר פראית, יען כי כלי-נשקה יותר גסים ויותר כבדים.  הסאַטירה היא – לא לגנאי ייחשב לה הדבר – על-פי-רוב עיוורת באחת מעיניה וחיגרת באחת מרגליה.  על-כן תמלא גם את תפקידה רק לחצאין:  תכאיב ולא תחבוֹש, תמחַץ ולא תרפא.

ההומור מרחף ומרפרף על-פני חזיונות החיים ורואה אותם מכל הצדדים בעיניו השוחקות והבהירות, בעוד אשר אחותו הבכירה, הסאַטירה, שוקעת וטובעת בתוך שטף החיים, מבלי יכולת להתרומם עליו למעלה מִזֶרת אחת.  ההומור עוקץ, אולם יחד עם זה הוא גם מסלסל ומפנק, הוא נושך וגם נושק, ממית ומחיה, והוא מזמין רפואתו קודם למַכתו. חִציו דקים וחודרים ומפעפעים בכל חדרי הנפש, אך אין בהם חמַת-פתָנים.  הסאַטירה, – זו הבתולה הזקנה, – מלאה רגשי שנאה, קנאה ונקמה, בעוד אשר ההומור, אחיה הצעיר, מלא רק היתולים ולעג.  עם הסופר בעל-ההומור שוחקים אנו יחד מטוב לב, אף כי אנו שוחקים על חסרונותינו ומומינו אנו.  השחוק של ההומור מבריא, כי הוא מבדח את הדעת ומרחיבה.  לא כן הסאַטירה:  היא מַרגזת את עצבינו ומעוררת בנו משטמה ודמעות-קצף.  הסאַטירה לועגת לאֵידֶנו, בעוד אשר ההומור עוזר לנו להנצל ולהחלץ ממצוקותינו.  ההומור נובע ממקור האהבה והחמלה, בעוד אשר הסאַטירה באה, על-פי-רוב, מתוך כעס ורוגז.  ההומור הוא פרי התרבות המבושלה, נחלת העמים הנאורים, בעוד אשר אנו יכולים לגלות את עקבותיה של הסאַטירה גם בקרב הספרויות של העמים, העומדים על מדרגת-התפתחות נמוכה.  ההומור הוא כלי-זינו של האדם-האדון, של המושל והמנצח בחיים, והסאַטירה היא כלי-זינו של האדם–העבד, של האדם המנוּצח והמוכרע.  ההומור בצורתו העליונה הוא סימן מובהק לשפעת אונים ולעתרת כוחות החיים, בעוד אשר הסאַטירה היא ברוב המקרים אות לקצף אין-אונים.  את ההומור יכולים אנו להגשים בדמות עלם רענן,  עליז ושמח, אשר כוחו במתניו ובשיניו הצוהלות.  הסאַטירה תיגָלה אלינו לפעמים קרובות בצורת זקנה, אשר כבר עמדה מִלֶדת וגם שיניים בפיה אין לה, רק קצף על שפתיה הירוקות והכמושות. 

*

הסופרים בעלי-ההומור היותר מצוינים בספרות העולם הם: שקספיר, ראַבּליי הצרפתי וסרוואַנטס.  ההומור של זה האחרון בסיפורו "דון קישוט" הוא היותר בָּשֵל והיותר טיפוסי במינו.  ההומור ממין זה אינו מעורר בנו רק שחוק, המועיל לעיכול הקיבה, כי-אם מעורר בנו גם מחשבות והגיונות.  שחוק זה הוא של אדם-העליון, הרואה מנקודה גבוהה שבאופק רחב וטהור את כל הצדדים המעוררים שחוק של אותו הדבר, אשר הוא מסתכל בו, של אותה ההויה, אשר הוא מתבונן אליה.  בהומור כזה יש לפעמים גם טעם של מרירות פקחית, ובהד שחוקו תשמע גם אנחה עמוקה.  מעין זה הוא גם ההומור של הלצים בחזיונותיו של מולייר. 

ההומור בצורתו החדשה, המודרנית, הוא יותר נוח, כי הוא מפשר ועושה שלום בין הניגודים וההפכים שבחיים ובכל מעמקי ההויה.  ההומור בצורתו החדשה מתרומם לאותה נקודת-ההשקפה הגבוהה והחופשית, אשר ממנה ייראו כל המַעקשים וההדורים שבציור-הצַלמון כמישור שוה.  הסאַטירה המודרנית, – בספרות העולם הכתוב מדבר, – עוקרת והורסת, מורדת ומתפרצת;  וההומור שוחק ושופט מגבוה.  הסאַטירה מתנגדת ומתעקשת;  פתגמיה: "אין שלום לרשעים!  יקוב הדין את ההר!  יחזור העולם לתוהו ובוהו!" – כי היא יודעת רק את מידת הדין, ולא גם את מידת הרחמים, שאין העולם יכול להתקיים בלעדיה.  אולם ההומור אינו מבדיל בין רשעים לצדיקים, בין טובים לרעים.  בכולם הוא מוצא רפיונות, חסרונות וצדדים מגוּחכים, וכולם מעוררים בו שחוק;  ובשחוק זה יש  פילוסופיה ידועה, פילוסופית החיים.  הסאַטירה מוצאת בכל תהומות החיים רק אבק-שריפה וחומרים מפוצצים, בעוד אשר ההומור מוצא בהם גם כר וכסת למנוחה.  הסאַטירה בלבושה החדש היא סיומה של תקופה ואין היא פותחת לפנינו דרכים חדשים ואפשרוּיות חדשות.

בעל-הסאַטירה הוא מטבעו מר-נפש, אם פילוסוף הוא, ואחד המתקוממים והמורדים, אם הוא עוסק בענייני החיים, אם הוא שקוע בעולם המעשה. למלחמה נולד.  והמלחמה היא יסוד חייו. ההומור בצורתו החדשה, - כמו שאנו מוצאים אותו ביחוד אצל הסופרים האמריקאיים מאַרק טוויין ואוליבר הארפורד, – יש אשר הוא משתרע על מרבדים, לבוש בכסות-שינה, ובשׂבעו הוא מתלוצץ ומבדח את דעת השׂבעים.  ההומור ממין זה, מין שהוא פחות-המדרגה, מתלוצץ בנחת והרחבה על אותם הימים, אשר בהם האמין בתומו  באידיאַלים רמים, במשפט וצדק, על אותם הימים, אשר קיבתו היתה ריקה ונפשו מלאה. ההומור החדש הוא בימינו אחד הקרואים אל משתה-החיים, ובשבתו על כוס יין מלאה הוא מבדח את שכניו הזוללים-וסובאים, החוטפים וגונבים מן השולחן המלא דשן, והוא מתנהג עם כל המסובים בנימוס ודרך-ארץ, לא יעוה פניו ולא ישלח לשונו, כמו שהיה עושה בימים מקדם.  ואם סוף-סוף יִשׂבַּע את חברת שכניו, בני-בקבוקו, עד לגועל-נפש, אז ישלם גמול לנפשו העיפה מהוללות המשתה:  בשבתו בדד ישחק וילעג לכל המסובים ולכל שכניו.

הסאַטירה איננה מתפרנסת ברווחה והרחבה גם בימינו, ומן ההפקר איננה זוכה.  שחוקה ולעגה באים מתוך רעב ומתוך נדודים.  ליצנותה אינה מבדחת ומשעשעת את דעת החברים והשכֵנים, כי היא מרגיזה את הרוחות ומַרתחת את הדם;  כל הגה היוצא מפיה בורא לה אויב, וכל חץ מאשפתה מקים לה צורר.  ההומור מוכשר, על-פי טבע ברייתו, לאריכות ימים ושנים, אם אך לא יִשמַן ולא יֶעבֶה יותר מדי.  אולם ימי הסאַטירה קצרים הם;  היא אוכלת את בשרה ונפשה;  ועלינו להיות אסירי תודה לה, אם בימי חייה הקצרים תעלה בידה לשָׁרֵש לוּ גם איוולת אחת, לעקור מכרם חיינו לוּ רק קוץ אחד.  ההומור יבוא אלינו לפעמים קרובות כמלאך, הגואל אותנו מהתפארות-שוא ומהתנשאות מזויפה; הוא מכניס מעט חולין בקדשנו, ולפעמים הוא מסיר את העטרה מעל ראשנו וחובש לו מצנפת-כסילים. אולם הסאַטירה בצורתה המודרנית יש אשר תבוא אלינו בחרב וחנית ובכל כלי-משחית לשבר ולנפץ את אלילינו הקטנים והגדולים.  סאַטירה כזו היא המלאך הגואל אותנו מיד הרֶשע, העריצות והאכזריות. 

הראשון, אשר הכניס את ההומור לתוך ספרותנו, הוא ש. י. אַבּרמוביץ (מנדלי מוכר-ספרים).  ההומור שלו הוא,  ככל הדברים שנבראו בין-השמשות של גלותנו, מעורב מיסודות שונים, ויש בו גם בלבול-לשונות ובלבול-גבולים.  ההומור של מנדלי מוכר-ספרים כולל בקרבו גם סאַטירה מרה וחריפה, אולם מרירותה וחריפותה של זו נמתקות ומתובלות על-ידי בשׂמים נעימים של הפקחות היהודית.  אין בהומור שלו אותה העליזות השאננה, אותה בדיחות-הדעת היחסנית, שאינה נקנית אלא באצילות מיוחדה, המתרחקת מעל ההמון הגס.  אולם דוקא משום זה מורגשת בה נשמת-החיים במידה מרובה ובמדרגה גבוהה.

ההומור האירופי בצורתו החדשה מתרחק על-פי טבעו מן הקצוות.  בוחר הוא את שביל-הזהב ובצידי דרכים לא תפגשוהו.  על-כן אין בו לא קרירות ולא חמימות יתירה.  לא כן ההומור היהודי של מנדלי.  הוא חוֹתה גחלים על ראשי הקוראים ושוחק בעקימת שפתיים וחוטם.  הוא קורע את המסוה מעל פניהם ומראה להם בעצמם את דמותם המכוערת ושוחק על מעשה-שטן זה.  ובשחוק זה אנו שומעים את הד לעגו של היהודי, שנתהפך מבן-מלך לכלב רעב, בן-מלך שהוא מרגיש ויודע, כי בעוֹניו ובנדודיו הנוראים הוא עושה מעשים, המעוררים שחוק ובוז, וגם הוא בעצמו שוחק מתוך דמעות עם כל הלועגים לו.

להומור של מנדלי מוכר-ספרים לא התרומם המסַפר ישראל זנגביל אף ב"מלך הקבצנים".  ההומור היהודי של זנגביל אינו נובע מתוך עצם חיינו, כי-אם לקוח הוא מאוצר זכרונו, משיחות-זקנים, מסיפורי-מעשיות ומספרי-הלצה.  זנגביל שמע בילדותו הלצות וחידודים מפי בני הגיטו, וגם מתוך ספרים אסף אל ילקוטו מהתלות שנונות ואניקדוטות מפולפלות, המתהלכות ברחוב-היהודים, והכניסן אחרי-כן כתוּמָן אל סיפוריו וציוריו כעין תבלין.  המספר שבזנגביל לחוד, והמתלוצץ, בעל-ההומור, לחוד.  לא כן מנדלי מוכר-ספרים.  זה האחרון אינו משתמש בהלצות וחידודים, הלקוחים בהקפה מ"הנשמע והנִדְבָּר" ברחוב ובשוק היהודי;  ההומור שלו נובע מתוך עומקי חיינו הגלותיים.  המספר והמתלוצץ מאוחדים ומורכבים בו הַרכָּבָה כימית.  את ההלצות והחידודים של הרחוב לא תמצאו בסיפורי-מעשיותיו, אבל כל מה שהוא מספר הוא מספר בבדיחות-הדעת היהודית, עם כל מעלותיה וחסרונותיה.  הלצותיו הן הלצות חיינו עצמם.

שלום-עליכם היה הראשון, אשר על-ידו נתגלה לנו ההומור היהודי, העממי, בכל מעלותיו ויתרונותיו.  מקור ההומור של שלום-עליכם הוא נקי, כמַעיין זך, מכל תערובת זרה.  ונובע הוא הומור זה מתוך עצם חיינו הגלותיים.   צלול ושקוף הוא ואין בו אף זכר לרפש וטיט-חוצות.  ההומור של שלום-עליכם הוא מתנת-אלהים, אלהי החסד והרחמים, - האלהים, היושב בשמים ושוחק לאִוַלתם של בני-האדם, יצירי כַפָּיו.  ההומור של שלום-עליכם הוא לפעמים גם מלא חן ושירה, בדיחות-הדעת והשתפכות-הנפש היהודית.  שלום-עליכם הוא בעל עין בהירה ובעל אוזן פקוחה, ולעולם אינו כועס ואינו מתמרמר על מי-שהוא.  על-כן ההומור שלו הוא נעים וקל, כקַוֵי השמש וכריחות האביב, נוח למקום ונוח לבריות.  שלום-עליכם הוא דוֹד חביב ואהוב על הקטנים ואח טוב ומיטיב לגדולים.  אורח יקר הוא, כאליהו הנביא של האגדה, בביתו של כל יהודי.  ההומור של שלום-עליכם הוא יצירה עליזה של פילוסוף-החיים, של אוהב-החיים;  ומעולם לא שחק שלום-עליכם מתוך כוָנה ספרותית מיוחדת, כי-אם מתוך הכרח פנימי.  השחוק הוא טבעו, ואחרת לא יוכל.

שורשי ההומור של שלום-עליכם יונקים מתוך מַעמקי הנפש היהודית, והוא נעשה שליחו של מַזלנו בגלוּת לנַחם את אבֵלי עמנו, השרויים בצער ונושמים מתוך עוני  ודחקות. ואת שליחותו זאת הוא עושה בנחת-רוח, מתוך אהבה וחיבה לכל בריותיו של המקום, כי לכך הוא נוצר.

ועליית נשמה היתה לו להומור היהודי של שלום-עליכם על-ידי התרגום  העברי.  י. ד. בּרקוביץ כבר תירגם חלקים אחדים מכתביו של שלום-עליכם, ובזה העשיר את הספרות העברית בחלק ההומור הבריא והנקי מיסודות זרים לו, – אותו החלק, שהיה חסר לגמרי בספרות העברית.  ההומור היהודי היה בידי המתרגם, שהוא בעצמו מחונן בכשרון הומורי, להומור עברי.

המתרגם, המושל באוצרות לשוננו, מצא בהרגשתו הספרותית הדקה את הסגנון העברי היותר מכוּון להומור של שלום-עליכם;  וההומור של זה האחרון נזדכך ונתגבש בעברית.

*

ההומור של דוד פרישמאַן עוקץ ונושך יותר מדי ואינו נקי מן הסאַטירה המלאה ארס.  ההומור שלו מורכב וממוזג מן היסוד המערבי ומן היסוד המזרחי גם יחד;  ולפעמים קרובות היסוד הראשון גובר על האחרון.  ההומור של פרישמאַן אינו מוגבל ומצומצם בקרן-זוית אחת, ואופקים רחבים פתוחים לפניו;  אבל פרישמאַן מתעמר בכשרונו ההומורי, שנעשה לו לפעמים להרגל רע, ויש שהוא רודה בו גם בפרך. - - -

פרישמאַן הפיליטוניסטן (כי גם רשימותיו אינן אלא פיליטונים) יודע בכל-זאת להשתמש בהומור שלו – במָקום שמיעוטו יפה וריבּוּיו רע, – כאמן נאמן, במידה הדרושה;  אבל פרישמאַן המבקר נכנע תמיד תחת יד ההומור שלו, השלוּח פרא, ובמקום ביקורת הוא כותב מאמר, שחֶציוֹ הומור וחציו סאַטירה.

*

ההומור העברי של א. ל. לווינסקי מושפע הוא ברובו מחיי הגלות, משפת הגלות וממנהגי הגלות;  ויען כי לווינסקי בעצמו כבר נשתחרר מן החיים האלה והתרומם עליהם, על-כן הוא רואה אותם בעינו הצלולה מכל צדדיהם, עם כל פגימותיהם, ליקוייהם וצלליהם.  ההומור של לווינסקי מקפץ ומדלג חופשי מהר לעמק, מעמק לתהום, מפחַת לפח ומפח לשוּחה ומשוחה לגבע, מדירת-המרתף של העני לעלייתו המרווחה של העשיר, ומשם לחדר-עבודתו של הסופר ושל העסקן הלאומי.  צפור-דרור הוא ההומור שלו ומרוּת אינו מקבל, בעוד אשר ההומור של שלום-עליכם שומר את חוקיו הפנימיים ואינו עובר את גבולותיו הטבעיים.

על ההומור של מנדלי ושל פרישמאַן שפוכים במקומות רבים חן השירה וקסם של יופי מיוחד, אולם ההומור של לווינסקי פרוֹזי הוא, בהיר הוא וגם עליז מאוד.  חציו שנונים ועפים כברקים אל כל צד ועבר.  ההומור של לווינסקי הוא כזרם שוטף, אשר יגרוף ויסחוֹב את כל אשר יפגוש בדרכו.  זה הוא יתרונו, אבל גם חסרונו.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה