_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מיכה יוסף לבנזון

ראובן בריינין

לתוכן הענינים

 

תולדותיו של המשורר?

תולדותיו קצרות הן, רק התחילו, והנה בא המוות וניתק את החוטים:  הראשונים של אֶרג יריעותיהן.  עוד בטרם נמלאו עשרים וארבע שנה למשורר, כבר עזב את ארץ החיים, בעודנו מתרפק ומתגעגע עליהם.

מיכה יוסף נולד על ברכי ראש המשוררים העברים בדור ההוא, אד"ם הכהן לבנזון, ביום ז' אדר, תקפ"ח בווילנה.  עודנו בעריסתו כבר נשא בחובו את גרעין מחלתו – השחפת.  המחלה והשירה הן-הן שנתנו את התוכן לחייו הקצרים.  את מחלתו ירש מאביו[1], – היא המחלה, אשר מצאה קן לה מאז ברחוב היהודים הצר.  ושירתו היא בת ארץ השירה, אשר כל "אבן בה ספר, כל סלע לוח, ובנזר היקום היא אבן-מזהירה" (לשון המשורר בשירו "שלמה").  מיכה יוסף לבנזון היה על פי חלומותיו הנשגבים, טוהר רוחו, רוממות נפשו ושיא דמיונו אח לנביאים, אשר אליהם נשא נפשו, עליהם שר, ושפתם הנעלה בשפתיו.  אולם הוא היה נביא-חולם, או חולם-נביא, בירושלים-דליטא.  – חולם בגולה, בארץ הצפון, אשר בה נבוֹל יִבּוֹלוּ פרחי ציון, יען כי מַטע זר המה על אדמת נכר.  ולא רק הרחוב, אשר בה נולד ואשר בה נחנק מחוֹסר אויר ושמים בהירים, כי-אם גם התקופה, אשר חי בה, היתה זרה לנפשו.  רוחו היתה מלאה הוד הדורות הראשונים, ונפשו – גדלות עמו וטל אביבו.  מיכ"ל היה אחד הנביאים מתקופת ההוד, אשר תעה לארץ לא לו ולמאַת-שנים רחוקה.

חלש היה הילד בגופו הענוג והרך, אך הצטיין ביתרון כשרונותיו, בחן רגשותיו, בטוב לבבו ובמעוף דמיונו.  אביו, שהיה משורר, מבאר וחוקר השפה העברית, התפרנס אז ממלאכת הסרסרות.  כל היום היה טרוד ועסוק במשא-ומתן עם המלוים והלוֹוים כסף, – למען הביא את לחם ביתו.  אולם הלילה היה קודש לו לשירה וחקירה, ללמוד ועיון.  חינוכו ולמודיו של הילד, ואחרי-כן של הנער, מיכ"ל היו מסודרים בבית אביו, אחד מלוחמי ההשכלה הראשונים, באופן, שהיה מתאים לרוח הילד ולרוח החדש, שנשב מארצות המערב.

בימי נערותו למד מיכ"ל את השפות המערביות, צרפתית ואשכנזית;  מלבד אשר ידע את השפה הרוסית והפולנית.  – – –  עוד בילדותו ראה מיכ"ל בבית אביו את טובי המשכילים, הסופרים והמלומדים העברים של הדור ההוא, שהיו שותים בצמא את דברי "הכהן הגדול" (כפי שהיה אד"ם מכונה בפי הסופרים והמשכילים של אותה התקופה) שבכתב ושבעל-פה.  המשורר האב היה מתנהג בחוץ וגם בבית, למרות דעותיו החופשיות בענייני דת ואמונה, ככל אחיו הירֵאִים, בני מקומו.  רק לפעמים ובמקרים היוצאים מן הכלל היה מתיר לעצמו לזלזל במנהגים ובדינים בלתי חמורים, שהיו מקובלים באומה, ובשביל זה יצא שמו בליטא כשם אפּיקורס.  אולם האפיקורס הזה, למרות שהפיצו עליו אגדות בדויות מן הלב בנוגע לפריצותו בענייני דת ואמונה, היה מכובד בעיני כל הבריות מכל המפלגות בגלל ידיעותיו העצומות בספרות העתיקה ובגלל אהבתו את האמת בכל דבר ודבר.  אולם על בנו מיכ"ל ועל בנו הבכור, אריה, לא הכביד האב את עול המצוות המעשיות ונתן להם חופש גמור בענייני דת ואמונה.

מיכ"ל למד בבית אביו את ספרי הנביאים יחד עם שירי היוָני הומירוס ושירי הרוֹמי וירגיל;  הנער מיכ"ל היה לומד על-פה חליפות שירי אביו ושירי יהודה הלוי, שירי האשכנזי שילר, הצרפתי ויקטור הוגו ושירי הפולני אַדם מיצקביץ'.  אולם אהבתו של הנער לשפה העברית, דביקות נפשו בנביאי עמו ועריגתו אל מקור הרוח העברי התגברו בו על תשוקתו לכל השפות ועל הלימודים האחרים.  בת השירה העברית נשקה את מצחו היפה בעודנו נער, וישא חן מאֵת כל בּאֵי בית אביו.  כל רואֵי הנער ההוזה, שחוּט יגון נעים היה מתוח על פניו ועל כל הליכותיו, נבּאו עליו, כי לגדולות נוצר.

עוד בילדותו היה צר לו למיכ"ל עמק החיים, על-כן היה מטפס בדמיונו החי על ההרים הרמים, אשר לא ראה מעודו בעיני בשרו.  וזאת אולי הביאתהו לכתוב את חיבורו הראשון בשפה האשכנזית על אודות הררי האֶלף, אשר נכספה נפשו אליהם.  – – –

בהיות מיכ"ל בן שתים-עשרה שנה כבר החל לכתוב שירים בשפה העברית.

לראשונה ניסה כוחו במלאכת התרגומים (צריך להעיר, כי בדור ההוא היו רבים מגדולי המשכילים נותנים את היתרון לשירים מתורגמים משפות לועזיות על-פני השירים המקוריים, תהא מעלתם מה שתהיה, וחכם-עמנו הגדול, רש"י ראַפּופּורט, היה מתפאר בשירו "הפעמון", המתורגם משילר, יותר מבכל חקירותיו המצוינות בתולדותיהם של גדולי ישראל).

בהיות מיכ"ל בן שש-עשרה שנה כתב את שירו "האחוה" (שנדפס בספרו "כנור בת ציון"), וכבר אנו מוצאים בנסיונו הראשון הזה את רוח השירה האמיתית, את הנוֹעם והרוֹך שבשפה העברית ואת געגועי נפשו הפיוטיים.

המשורר האיטלקי בן זמננו, גבריאל ד'אַנונציוֹ, הוציא לאור, בהיותו בן שש-עשרה שנה, קובץ שירי הגיון, ויכתוב עליו אז אחד המבקרים הגדולים בצרפת כדברים האלה:  "אילו הייתי אני מורהו של הנער המשורר האיטלקי, הייתי מגיש לו ביד אחת זר-דפנים בעד פניני שירתו, אולם ביד השנייה הייתי מייסרהו בשוטים על אשר מיהר לפרסם ברבים את חרוזיו".

לנער המשורר העברי, מיכ"ל, אשר הננו מוצאים את הוד נפשו הגדולה והטהורה גם בשירו הראשון הנזכר, לא הגיש איש בחייו זר דפנים;  אולם רבים מבני-גילו ומבני-דורו לא מנעו ממנו עקיצותיהם, – עקיצות קנאה ושנאה של שפלים לגבוהים מעליהם.  מיכ"ל לא כתב מעולם את שיריו בשביל לפרסם אותם אחר-כך בדפוס;  צנוע היה העלם המשורר ו"נחבא אל הכלים".  הוא היה כותב את שיריו, מפּני שהרגיש הכרח פּנימי לשפוך את רוחו ההומה, את נפשו המתגעגעת על היופי והרוּם.  את שיריו היה מראה רק לאוהביו ואהוביו היותר קרובים אליו.  הרוב היותר גדול של שיריו, והטובים שבהם, נדפסו אחרי מותו, ואלה השירים המעטים, שנדפסו בחייו, נדפסו שלא ברצונו ושלא מדעתו, כי-אם ברצון אביו ורעיו ומוקיריו.  כל תכונתו המוסרית של מיכ"ל קוראת אלינו בסגנון ירמיה:  "הנה לא ידעתי דבּר, כי נער אנוכי".

עוד בהיות מיכ"ל נער דבקו בנפשו בני גילו, המשורר יהודה ליב גורדון והסופר קלמן שולמן, ויאהבוהו על חכמת לבו, נועם מזגו ועושר רוחו.  הנער-המשורר היה מטבעו איש-רעים, הרעוּת היתה חיי-רוחו.  הרבה לקח מרעיו, אולם עוד הרבה יותר מזה נתן להם.  אד"ם הכהן מספר על אודות בנו:  "אחד מן הדברים, אשר היו מעלים ארוכה למחלתו, שהאריך מעט את ימי חייו, היתה הרֵעוּת...  כרבוֹת רֵעיו רָבו חיי רוחו, ובהשתעשעו בהם רפתה מחלתו ממנו, ולהפך, כל אשר נגע בלשונו בכבוד אחד מהם ואף ברחוק מאתנו נגע בנפשו".

בהיות מיכ"ל כבן חמש-עשרה כבר נראו בו סימני מחלת השחפת, ובהיותו בן תשע-עשרה תיאר באחד ממכתביו לרעו קלמן שולמן את מצב רוחו ואת מחלתו בדברים כאלה:  "...הנני יושב בדד בחצי הלילה, כל אנשי הבית נמו שנתם, ואני ער;  שנתי נגזלה מעיני, מחלתי לא תתן דמי אף בלילה;  זו מחלתי תכביד עלי אכפה, אף תצעידני מהר למלך-בלהות, כי מאנה הרפא.  נואלה עצת הרופאים, כל חכמתם נבערה, הם לא יעלו ארוכתי, אך יאריכו חליי ללא הועיל;  ואני – כבר נואשתי מחיים ואתעתד למות;  אך מדוע זה יתנהל בעצלתים?  מדוע לא יעשה לו כנפיים?  אהה!  היצור הנמאס בתבל הוא האדם!  כל ימי עברוֹ את גשר החיים המתנודד הנהו זעום-התולדות, וכל היקום מתקומם לו;  וגם המות, הנוחם הנורא והאחרון הזה – המות – גם הוא אכזרי!  הה, רחפו עצמותי!...  למות יצפו יגיעי כוח, הולכי שחוח תחת סבל זוקן ועוני;  עיניהם כלו מיחל לו, אף יושיטו לו ימינם, אך הוא יחלוף ולא יבן למו, ולא יניף חרמשו לבצור קנה יבש..."

"מראש המגדל קול הפעמון נשמע שתים עשרה פעם.  אנכי עודני ער, גם מחלתי לא תישן בקרבי.  כנר הכהה הזה, הגוֹוע לעיני, ילחך עתה את שאר השמן מסביב לו ויחשך, – כן ידעך אור נשמתי...  ואני – הנני נכון לעזוב את החלד ולרדת בדמי ימי שאולה, לעזוב את אבי ואמי, אחי ואחיותי, רעי ומיודעי.  אבי – השחת, אמי – הרמה, אחי – המות ורעי – הקבר!  הנני רואה אותי שוכב על ערש המות, קול בוכים הומה מסביב לי, אבותי יאנקו, אחי ואחיותי יילילו ורעי ינהו ויאנחו...  הנני רואה אותי יורד ושוכב בקבר, ממעל לי אשמע קול פעמי המקברים, ובכי מאד נורא עוד יריע לי מעל;  הנה עיני רואות את המבט האחרון, אשר עוד יביטו עלי הורי בהניחם אותי בדד בזרועות הנצח האיום;  אנכי הרואה את ידי, הכותבת עתה, איך תרום תולעים;  הנני רואה את לבבי כי ירקב, ואת קדקדי כי מתקו רמה...  אהה!  מה נורא המות – – – ומה נעימים החיים!  אנכי מעודי כן דמיתי, כי נכון אנכי ללכת למות;  אך בדמי ימי, באביב עלומי – בן תשע-עשרה שנה למות!...  אהה!  עוד לבי מלא חמדת החיים, עוד יקר לי אור השמש – הה!  חיים, חיים!  חיים חפצתי!  חפצתי! – והנה עתה רופפו ידי ועצמותי עששו, חמרי החיים יחמרו, יביעו בקרבי, עורקי יחפזו ותקצר רוחי...  עתה, עתה אראה את המות.  הה, המות הולך וקרב אלי, ובא בעוד ימים...

עתה הנה אבדו כל רעיוני, והגיוני ספו תמו;  מתו כל מורשי לבבי בקרבי, ובנפשי שוררות דממה וחשכת צלמות.  ההוה והעתיד יערכו לעיני תמונות מבהילות, צלמי-בלהה, מראות-מות, קבר, רקבון ורמה...  אך מבינות לפחדי בלהות אלה תופיע תמונה יקרה לעיני...  התמונתך היא, שולמן?"

מני אז הלכו מחלתו ומַעיין שירתו הלוֹך וגבור.  הוא חיכה למוות יום יום.  אך שירתו היתה לו למקור חיים ורגשות עדָנים.  את מכאוביו העצומים הסתיר מעֵין רוֹאים, גם מעֵין הוריו, אחיו ואחיותיו וגם מעין רעיו, לבל יעציבם.  משוררנו י. ל. גורדון מעיד על מיכ"ל (בהקדמותו ל"משא חזיון") את הדברים הבאים:  "ומי כמונו, כרֵעי נעוריו, היודעים לָמוֹד את גודל רוחו, בכלכלו מחלתו שנים רבות מבלי האנח? הן מדי דבּרו אתנו דבּר תמיד כאיש העומד הכן להפקיד רוחו בידי אל אמת;  כאיש, השם דבריו האחרונים באזני סובביו, הנשערים מאד.  אנחנו נעוינו משמוע והוא לא עוה פניו בדברו;  אנחנו נאנחנו והוא דבר במנוחה וינחמנו;  אנחנו בכינו במסתרים והוא הלך וישורר שירי בת ציון.  ומי כמונו יודעים, כי כל ישעו וכל חפצו תחת השמש היה להגדיל שפת עבר ולהאדירה, ועל כן הגה וכתב הרבה והעמיק חקר, והתחרה בכל מאמצי כוח לחזק ידי לומדיה ודורשיה, כאשר באזנינו שמענוהו מדבר אתנו תמיד בסוד רעיו יחדו."

גופו של המשורר היה חולה, וכל פעם בעלותו על משכבו לא האמין ליום מחר כי יבוא, אך בת שירתו היתה בריאה ונושמת חיים.  השירה היתה שפתו הטבעית.  הרעיון, המשקל, הצלצול והחרוז היו נולדים במוחו בבת אחת.  גם המכתבים, שהיה כותב לרעיו, גם הביאורים, שחיבר לכתבי-הקודש (שנשארו בכתובים ולא נדפסו עד היום), היו טבועים בחותם השירה.  כל אשר יצא מעטו היה מלא התפעלות הנפש ורוממות הרוח. – – –

עונג מיוחד היה למשורר-העלם לעשות צדקה-בסתר עם עניים.  אביו, אד"ם הכהן, מספר על בנו מיכ"ל (בהערותיו לשירו "מיכל דמעה") את דברים הבאים:  "הכסף המעט, אשר נתתי לו כל שבוע להוצאה, הוציאו הוא תמיד אם לחסד לחבריו, אם לצדקה לעניים.  ואנחנו לא ידענו;  עד שגם העוגה, לחם חוקו לפת שחרית, נתן בכל יום בסתר לקרובי, איש אביון וזקן, כפי שגלה לי האיש הזה אחרי מות הבן.  ועוד התאמץ בכל יכלתו להעלים צדקתו גם מן העני עצמו.  אך אחת אספר, כהרבותו לאכול פירות לרפואתו, ומוכריהם היו באים יום יום אליו, היתה באה ביניהם גם אשה זקנה וחולה, הנושאת סל גדול ומלא על זרועה, והיה מרבה לקנות מאתה;  אך בהפנותה לצאת עם משאה דרך הפתח, היה צועד אחריה בלאט ומניח בנחת את כל מקנהו אל הסל בקצהו אשר מאחריה, והיא לא ידעה".  – – –

בהיות מיכ"ל כבן תשע-עשרה תירגם את הספר השלישי והרביעי מ"האנאידה", אשר לווירגיל הרומי, על-פי העתקתו של המשורר האשכנזי שילר ("די צרשטרונג פון טרויה"), מיכ"ל אומר בהקדמתו לספרו "הריסות טרויה":  "אנכי בקראי את המחברת הזאת והתבוננתי אל טובה ויפיה, קנאתי לשפתנו, זו השרידה היחידה מכל מחמדינו, אשר היו לנו בימי קדם, וערבתי את לבי לקרבה אל המלאכה ולהעתיק גם אליה את הספר הזה!"

התרגום הוא מעשה ידי אמן גדול.  שפתו נשגבה ויחד עם זה גם נעימה וקלה.  אחוֹת היא על-פי צורתה וכוחה הפנימי לשפת החוזים הגדולים.  המחברת "הריסות טרויה" מצאה חן בעיני חכמי ישראל שבמערב ויביעו במכתביהם למתרגם תהלה וכבוד על חכמת תרגומו.

בהיות מיכ"ל כבן עשרים אסרו עליו הרופאים לקרוא בספרים וגם לכתוב את הגיונותיו על הגליון.  אולם העלם החולה לא שמע לעצת רופאיו.  נשגב היה מכוחו להבליג על תשוקתו אל הספרים ואל העט.  ובשבתו בדד בחדרו היה מרבה לקרוא בספרים שונים וגם היה כותב שירים ומכתבים לרעיו עד אחרי חצות הלילה, ולפעמים גם עד אור השחר.  המשורר היה חושב את כל לילה ולילה לאחרון בחייו, על-כן היה חוגר את שארית כוחותיו לָמוץ את דבש השירה מכל הפרחים אשר בגן ספרות-העולם.  גם את דבשו הוא, לשד חייו, התאמץ להכניס בשיריו, אשר שר לבני עמו, שהיו רחוקים מ"דברי זמר".

בקיץ שנת תר"ט שלחו הרופאים בווילנה את מיכ"ל לברלין לדרוש שם בעצת רופא-המלך שינליין.  זה האחרון שלח את המשורר החולה למקום-הרפואה זַלְצְברוּנִין, לשתות שם מֵי-הבּאֵר.  חודשים אחדים שהה שם מיכ"ל ולימי החורף שב לברלין, מבלי אשר עלתה לו כל ארוכה.  בברלין התגורר המשורר כל ירחי החורף של שנת תר"י;  ושם פרחו כשרונותיו הפיוטיים ותּיף נפשו היפה עוד יותר.  במשך הזמן הקצר, אשר ישב העלם החולה בבירת פּרוסיה, העשיר גם את ידיעותיו ויגדל רוחו.  ובאותה העיר היה מיכ"ל בן ביתו של החוקר בקדמוניות ישראל, שניאור זקש, אשר אהב את המשורר ויקרבהו כאח ורע, ויחד למדו תורה וחכמה.  במשך ימי החורף ההוא שמע מיכ"ל את שיעורי שֶׁלינג בפילוסופיה, אשר הטיף מעל הקתּדרה באוניברסיטה של ברלין.  באחד ממכתביו הארוכים לאביו רשם המשורר החולה את תמצית דעותיו והשקפותיו הפילוסופיות של שלינג.  כוחותיו של המשורר הלכו מרוב עבודה הלוך וירוד, ורוחו הלך הלוך והתגבר.  בימי שבת החולה בברלין הוציא אביו את תרגומו "הריסות טרויה" לאור.  מיכ"ל הגיש את מחברתו זו ליום-טוב ליפּמן צונץ.  האחרון הכיר את יתרון רוחו של העלם המשורר, ויעץ לו "לעזוב את שירי בת אֵל נכר ולשיר שירי בת-ציון", ועצת החוקר עשתה פרי.

בימי שבת מיכ"ל בברלין כתב את השירים:  "שלמה", "קהלת", "נקמת שמשון", "יעל וסיסרא", "משה על הר העברים" ו"רבי יהודה הלוי", אשר נכנסו אחרי-כן כולם בספר "שירי בת ציון" (שנדפס אחרי מותו).  השירים האלה הם עד היום כאבן נזר בספרותנו הפיוטית.

הננו מרגישים בתאור התמונות הבּיבּלִיות האלה יד מפַסל יוצר.  הצורות מלאות חיים והוד.  אנו רואים את שלמה המלך בהיותו עוד חולם צעיר ו"כשלג הלבנון לא ידע רגל, כן זכו עלומיו, לא עוד הועמו", עת אשר "כמנוחה נעימה נחשב לו מות וכערש שאננה חשב הקבר".  המשורר מתאר בצבעים שונים וגם נעימים את אהבתו הראשונה של בן המלך לרועה שולמית, אשר בשבילה את "עמו אף כסאו נשו שכחה ובמקל רועים החליף שבט מלך", כי "לרעות את שולמית רוחו ארחה, אל הר, אל עמק אתה הלוך ילך", יען "כי יפיה ממלכתו, כתרו – עיניה".

השיר "שלמה" מלא חן עלומים (כמובן לא נמלט גם משגיאות העלומים), רעננות היופי, סוד האהבה בתענוגיה, רזי הנשיקה הראשונה, תפארת ציון, צלצול כינורה, חיי הטבע השאננים והרוממים, קדמות עולמים וגעגועי נפש המשורר.

ב"קהלת" אנו רואים את המלך המשורר בימי שיבה וזקנה, בעת אשר "שער תלתליו כשלג יחוָרו, על מצחו ולחייו חרשה עצבת", בעת אשר כבר חדל להאמין ברעיוֹת ורֵעים, "כי עמוק בלבבו הסָפק יֵתע ולשונו אך תצמיד אומר:  מי יודע?", בעת אשר יקרא:  "מה המה כל ילדי האביב?  הלא רקב-הדר, מות פורח!", ובעת אשר המלך שבע-התענוגים, העיף והיגע, קורא:  "טוב יום המות מיום הִוָלד!", בעת אשר כבר ראה לבו הרבה חכמה ודעת, והוא חורץ את משפטו:  "הבל הבלים, הכל הבל!" – הננו שומעים בקריאה איומה זו את הד קול לבבו של העלם-המשורר, היודע, כי הולך הוא למות. – – –

בשיר "משה על הר העברים" תאר המשורר בקוים רחבים, אם גם לא תמיד ביד אמן בּחוּן, את הטראגדיה של המחוקק הגדול, – אשר בני עמו מררו את חייו והבוגדים אמרו לסקלהו באבנים, – את מלחמותיו, גבורותיו, נפלאותיו, תלאותיו ושאיפותיו העצומות;  את הטראגדיה של המחוקק-החושב, אשר נתן את אלהים הגדול והיחיד לכל העולם, והא בעצמו עומד, – אחרי אשר דיכא את הנפילים ואחרי אשר הוביל את דור המדבר לקבר, – הוא בעצמו עומד בשממות מדבר, על הר-נבו, ונפשו נכסָפה אל אדמת-אל, אך הוא שומע את הפקודה מגבוה:  "לא תבוא שמה!"

 

אז חם לבו בו ופניו האירו,

נפשו תתעטף, אך עינוֹ דמעה –

הדמעות ראשונות עיניו הגירו;

דמעותיו נראו, אך נפשו גועה.

 

הלילה חלף, גם שמש יצאה,

אך לבשה קדרות עליו בשמים;

הוא ישכב דומם כי שמשו באה

ונטויה עוד עינו לירושלים.

 

השיר היותר מצוין ב"שירי בת ציון" הוא "יהודה הלוי".  בשירו זה הגיע מיכ"ל לנקודת הגובה של יכולתו:  התוכן והצורה, הדמיון והחיטוב, השיגו בשירו זה את מרום מדרגתם.

המשורר מתאר את נסיעתו של רבי יהודה הלוי לארץ-ישראל בחרוזים נשגבים ומחוטבים כאלה:

 

בין יללת סופה וסערה הומיה

בפגוש מקדים רוח שוד ואמש

וצנפה כדור צנף האניה,

וירוֹמו גלים כבות אש שמש.

 

בין רעמי שואה וחזיזי צלמות

על גג הספינה הוא עומד בוטח:

עין לעין יראה את המות; 

יזכור ארץ קדשו – והוא שמח.

 

בימי שבת מיכ"ל בברלין הירבה להריץ מכתבים לחכמי דורו העברים, וישפוך לפני כל אחד מהם את רוחו הסוער.  החכם שד"ל היה לו, למיכ"ל, במכתביו למורה-דרך בהבנת רוחם של כתבי-הקודש בנוגע לחומר, שהיה דרוש לו ל"שירי בת ציון".  את כל זה הורה לו בידידות וחיבה ובדברים קצרים.

בימי האביב של שנת תר"י שלחוהו רופאי ברלין למקום הרפואה ריינירץ.  בשבתו שם בירחי הקיץ כמעט נדמה לו שנתרפא.  כי מחלתו רפתו מעליו;  אך בשובו ברלינה שבה אליו מחלתו ביתר-שאת;  ובימי התגברות מחלתו שר בברלין את שירי האהבה שלו, שהם מצוינים עד היום ביופיים, בקסמם, בעוז רגשותיהם, בתמימותם ובנוֹעם שפתם.  בשירו "חג האביב" מתאר המשורר את טיולו ברחוב "תחת האלונים".  הרחוב מלא גילה וחדוה, אך בלב המשורר "שקט תוהו ומנוחת הקברות כיער אחרי התחולל בו רוח, כצי אחרי נוּפץ אל ים הסערות";  והמשורר קורא:  "הוי מה נורא הוא לשיש אלי קבר עת בחיים תדבק נפש ורוח!"  – והוא מסיים את שירו בקריאה איומה:  "ארור המות, ארורים החיים!" – וכל מה שהלכה מחלתו הלוך והתגבר, כן עלתה בו תשוקתו למנעמי החיים, וכן גדלה אהבתו אל "חנה יפתו".  חנה זו, – עלמה, אשר נפשו דבקה בה באמת, והיא היתה רחוקה ממנו, לא יצירה פיוטית היא, ולה הוא מקדיש את מיטב חרוזיו, המלאים חדוות עולמים וגם תוגת עולמים.  בברלין כתב גם את שירו האיום-הנעים, הנורא-היפה על "החלי-רע".  יין-החיים הָמָה חָמַר במַעטה גוויתו החלשה של המשורר, ונשגב היה מגופו הגוֹוע להכיל את עבודת רוחו הכביר.

בתחילת ימי החורף תרי"א שב מיכ"ל מברלין להוריו לווילנה.  הוריו וגם רעיו הצעירים וגם הזקנים ממנו לימים התפלאו על עושר רוחו הרב, שהביא אתו מבירת פּרוסיה ההולך-למוּת הזה.  אז תירגם את השיר "ארלקניג" של גיטה לעברית.  החרדה הפיוטית, אשר הביע מלך המשוררים הגרמנים בשירו זה, קיבלה בתרגום העברי ביטוי עוד יותר חזק.  אין אני יודע בשפה אחרת תרגום יפה כזה.

מה נעים הוא שירו הקטן "דָליָה נִדחת"!  הדליה הנסחפה עם גלי הים קוראת:

 

עלי עץ רענן

ישבתי שאנן,

ופתע נידפתי,

בלא עת נקטפתי.

אם ממקום הולדתי,

אהה! נדדתי –

למה לי חיים?

לכן ישאוני,

לכן יהדפוני

בחמתם המים!

 

אחרים רצו לראות בשיר נעים-הצלצול הזה את הרעיון, כי אין תחייה לאומית לעם אלא בארץ אבותיו.  אחד משיריו האחרונים של מיכ"ל הוא שירו הנעלה "אל הכוכבים", אשר בו הביע את שאיפותיו אל האמת, את געגועים העזים לחיי הנצח ואת גועל נפשו לרִשְׁעָה המתקדשת, העוֹשִׂקָה ובוכה, חומסָה ומתפללת.  שירו האחרון הוא "התפלה".  בשירו זה השלים המשורר האומלל אֶת גורלו, והוא קורא:  "גם קול תבל כולה לי קול התפלה, מקול כוכבי נשף עד קול הרמש...  הללויה אתי תקרא תבל כוּלה, שמים שמה ושאול כי אציע".  ואלה המה החרוזים האחרונים אשר יצאו מעטו של המשורר:  "וברוכה אַתּ התפלה בת-הלבבות!  הן בכנפיך מרפא אל כל שבר, כטל שיורד פה משי הערבות, תרוי לב אנוש, תגהי רוח גבר!" – – –

בכ"ז שבט, תרי"ב, נדמה המשורר לנצח.

 

במוֹת מיכ"ל נשא עליו אביו קינה ומספד מר בשירו "מיכל דמעה".  בין החרוזים הרבים אנו מוצאים אחדים, היורדים אל חדרי הנפש בפשטותם:

מקני צפורי, הה, מי הבריח!

מביתי מזמורי, מי זה השכיח!

מי נפּץ כנורי ויקרא נהי!

וגם שמואל דוד לוצאַטו (שד"ל) נשא קינה על המשורר הצעיר "ממחרת יום הגיעה אליו השמועה, כי מת מיכה יוסף לבנזון", בצורת פסוקי כתבי-הקודש.  הפסוק האחרון הוא:

"ממצולת יגון יעלה שם כבודו, ירום ונשא, תהלתו תמלא הארץ, וזכרו לברכה לדור דורים."

 

ברלין, תרס"ב.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]  כאשר יעיד על זה אד"ם הכהן בהערותיו לשירו "מיכל דמעה".